סופיה השמיימית והישות אנתרופוסופיה

סופיה השמיימית והישות

אנתרופוסופיה

סרגיי פרוקופייב

תרגום מאנגלית: יוחנן מרגלית

הקלדה ועריכה: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

סרגי פרוקופייב: מהפעילים האנתרופוסופיים הבולטים בעולם, נולד במוסקבה ב-1954 נפטר ביולי 2014
חייו של פרוקופייב הוקדשו להבהרת כתביו של שטיינר. הוא הותיר אחריו מורשת של עשרות ספרים ומאמרים

סרגיי א.פרוקופייב, נכדו של המלחין הנודע (שחיבר, בין היתר, את 'פטר והזאב'), נולד במוסקבה ב-1954, שם למד אמנויות יפות וציור בבית הספר לאמנות במוסקבה. בגיל צעיר פגש בעבודתו של רודולף שטיינר ובמהרה הבין שעליו להקדיש את חייו לשביל הידע האזוטרי האנתרופוסופי. הוא כתב את ספרו הראשון, רודולף שטיינר וייסוד המיסטריות החדשות, בעודו חי בברית המועצות הקומוניסטית ופועל במחתרת. הספר יצא לאור בגרמניה ב-1982. אחרי נפילת הקומוניזם נעשה סרגיי פרוקופייב שותף להקמת החברה האנתרופוסופית ברוסיה והפך לחבר בהנהלתה ובהמשך הפך לחבר בחבר-יושבי הראש של החברה האנתרופוסופית בדורנאך, שוויץ, שם פעל עד יום מותו. פרוקופייב עבד כסופר ומרצה בינלאומי, ופרסם 44 ספרים, וכמו כן עזר לפתח את החברה האנתרופוסופית העולמית ויוזמות אנתרופוסופיות אחרות ברוסיה ובעולם כולו.

בעברית יצאו הספרים הבאים פרי עטו: המפגש עם הרוע * המשמעות האוקולטית של הסליחה * סופיה השמיימית והישות אנתרופוסופיה * 12 הלילות הקדושים וההירכיות הרוחיות * רודולף שטיינר וייסוד המיסטריות החדשות.

חלק 1 בלבד

לספר: ראו כאן

לימוד מדע הרוח כפגישה עם הישות החיה אנתרופוסופיה

ב-16 באוגוסט 1902 בתחילת פעולתו כמורה רוחי של האנושות, כתב רודולף שטיינר במכתב: "אני אבטח ואבנה על הכוח שיאפשר לי להוליך "תלמידים של הרוח" לאורך דרך התפתחותם. זוהי המשמעות היחידה של שבועתי."

אלו מילים מן הפתיחה של תקופה חדשה בהיסטוריה של הזרמים הרוחיים. אם נתבונן לאחור למיסטריות העתיקות, נמצא תלות מוחלטת של התלמיד במאסטר. הוא היה עבורו יותר מאב. הוא היה האוטוריטה היחידה שלו, לא רק בשאלות רוחיות אלא גם בכל תחומי החיים האחרים.

גישה זו השתנתה כליל עם תחילת תקופת התרבות הפוסט אטלנטית החמישית. תקופת החירות האנושית. ובהתאמה לכך, האנתרופוסופיה מבקשת היום לייסד קשר חדש ושונה לחלוטין. מעתה והלאה תלמיד אמיתי של הרוח יכול להיות אישיות עצמאית לגמרי, שפעולותיה אינן נשענות על אמונה בסמכות חיצונית אלא על תובנה והבנה. כתוצאה מכך, כל דבר שנותן המורה הרוחי המודרני לתלמידיו כוונתו הייתה להוביל אותם לנקודה שבה יוכלו לקחת את גורלם בידיהם או לשאת באחריות מלאה להתפתחותם הרוחית. עקרון יסודי זה של מדע הרוח המודרני עושה את ההדרכה האישית לתלמיד על ידי מאסטר נוכח באופן פיסי לבלתי נחוצה יותר. תפקידו של האחרון יכול להתמלא גם על ידי ספר שבו מתואר באופן מיוחד שביל ההתקדשות, במיוחד אם לימוד הספר מקיים את האיכות של שיחה עם המורה הרוחי, כפי שכתב רודולף שטיינר בנספח לספרו, כיצד קונים דעת העולמות העליונים?

בספרו מדע הנסתר בקויו העיקריים, מונה רודולף שטיינר שבעה שלבים שהתלמיד צריך לעבור בדרכו להתקדשות. השלב הראשון מתואר כלימוד מדע הרוח, בו עושה התלמיד שימוש בכוח השיפוט שרכש בעולם החושים".

לימוד כשלב ראשון בהתקדשות, זה משהו חדש לגמרי בהתפתחות האוקולטיזם. כמובן יש לנו הרבה מה ללמוד בציביליזציה המודרנית שלנו. תחילה אנו לומדים בבית הספר, אחר כך בלימודי המקצוע שלנו וכן הלאה; אבל לימוד כשלב ראשון של התקדשות איננו מוצאים בשום מקום מלבד באנתרופוסופיה. במיוחד כאן אנו עלולים בקלות להיתקל באי-הבנה אופיינית. אנשים אומרים: "אכן, השלבים השני, השלישי והרביעי של התקדשות מודרנית חשובים במיוחד – וכוונתם לשלבי האימגינציה, אינספירציה ואינטואיציה שאפשר להשיגם רק דרך ריכוז, מדיטציה ותרגילים רוחיים אחרים שרודולף שטיינר נתן – אבל השלב הראשון של הלימוד אינו כה חשוב." ואנשים כה רבים מתחילים מייד עם תרגילים אלו מבלי לעבור ביסודיות דרך שלב הלימוד.

כדי להראות לכם כמה רחוק יכול שלב הלימוד להוליך אותנו בשביל ההתקדשות אני נדרש לתיאור הבא – כדי לקחת דוגמא פשוטה – ואתחיל בחוויה שרוב האנתרופוסופים ייזכרו בה, משום שהיא קשורה למגע הראשון שלהם עם האנתרופוסופיה!

יום אחד מגיע לידינו ספר של רודולף שטיינר ואנו מתחילים לקרוא, עמוד אחד, שני עמודים או אפילו עשרים, עד שאנו מגיעים למקום שמכיל מחשבה או תמונה שנוגעת בנו כה חזק שאנו נרגשים עד עמקי נפשנו.

מה מציינת חוויה שכזו? אם אנו מהרהרים בשאלה זו, נמצא שבמשמעות עמוקה יותר כבר ידענו את אשר קראנו כאן. במלים אחרות: ברגע שאנו חווים זאת אנו חשים שאנו כבר יודעים את אשר האנתרופוסופיה אומרת לנו כאן, רק ששכחנו זאת לזמן מה ואנו מתחילים להיזכר בזה שוב.

חוויה זו הייתה ידועה היטב לאפלטון שאמר שכל ידיעה היא בעצם סוג של היזכרות (amnesis). זה הרגע בו לימוד האנתרופוסופיה מתחיל להכיל איכות זו שעושה אותו לשלב הראשון של ההתקדשות. כי אנו מתחילים כאן להבין שכל דבר שאנו מוצאים באנתרופוסופיה, התמונה של האדם ושל הקוסמוס, האבולוציה שלהם, חיי אנוש על האדמה ולאחר המוות בקשר עם ההיררכיות, חוקי הקארמה והראינקרנציה ועוד ועוד, הכל שייך לנו. אנו כבר יודעים כל זאת, אבל דרך האנתרופוסופיה אנו מעלים אותם שוב לתודעה. זוהי חוויה שאפשר להשוותה להבערת להבה פנימית שמאירה לפתע את אשר מונח במעמקי נפשנו, גם אם באופן בלתי מודע ונשכח.

אבל מה מציין לימוד כשלב ראשון של התקדשות מנקודת ראות אזוטרית? לכל מתקדש מודרני אמיתי יש משימה להוביל את האינדיבידואל האנושי לתוך עולם הרוח במודעות מלאה. ובעולם הרוח אין אובייקטים, אין כוחות מופשטים או אנרגיות, אלא אך ורק ישויות רוחיות של ההיררכיות העולות. במובן זה דיבר רודולף שטיינר כיצד השלב השני של ההתקדשות, של האימגינציה, יכול להוביל לידע של, או לפגישה עם, ההיררכיה השלישית והשלב השלישי, של האינספירציה, לפגישה עם ההיררכיה השניה והשלב הרביעי, של האינטואיציה, לפגישה עם ההיררכיה הראשונה או הגבוהה ביותר.

כאן עולה השאלה: אם לימוד מדע הרוח צריך להיות השלב הראשון של התקדשות מודרנית, הוא לבטח מוביל גם כן לפגישה עם ישות רוחית ממשית. אבל מי היא ישות זו שאותה אפשר לפגוש דרך לימוד שכזה? את התשובה לשאלה זו יש לבקש בדברים הבאים.

החוויה הבסיסית של האנתרופוסופיה שתוארה למעלה כסוג של היזכרות עומדת לפעמים בניגוד לקושי – כמדע מודרני של רוח האנושות – שנגרם תחילה כאשר היא ניתנת בצורה אינטלקטואלית קפדנית. אך עם הזמן אנו מבינים שעלינו להיות מוקירי תודה לרודולף שטיינר שנתן את הידע הזה בצורה אובייקטיבית של מחשבות טהורות, כי רק בדרך זו אנו יכולים להישאר חופשיים לחלוטין ביחס לידע נעלה זה: מחשבות אינן כופות.

חירות רוחית מוחלטת זו כעקרון מודגש של התקדשות מודרנית הוכנה בזהירות מן האמצע של המאה הארבע-עשרה והלאה בזרם הראשי של נצרות אזוטרית, זה של הרוזנקרויצרים. האנתרופוסופיה, שבה אנו מוצאים את אותו כבוד טוטאלי לחירות האינדיבידואל, היא היורשת של זרם זה במאה שלנו. בהקשר זה יש לציין במיוחד שלוש תכונות אופייניות של ההתקדשות האנתרופוסופית:

1. זה אפשרי עבור כל אדם לצעוד בשביל ההתקדשות מבלי להזניח או אפילו לנטוש את המשימות שהקארמה הטילה עליו בעולם זה. הוא יכול ללכת בשביל הרוח בתוך הציביליזציה המודרנית.

2. כפי שכבר צוין, אין סמכות במדע הרוח; כמו בשאר הדיסציפלינות המדעיות, החכמה כולה ניתנת בצורה מותאמת בשלמות לשיפוט החופשי של האגו האינדיבידואלי.

3. הבסיס היחידי לשביל זה של התפתחות פנימית הוא האגו החופשי של האינדיבידואל ושום צעד לא ייעשה בשביל זה אם לא הובן על ידו בבהירות מלאה. כי האגו צריך ללכת בשביל זה של ידע במודעות מלאה.

אלו הם שלושת העקרונות אשר מבטיחים את חירותנו ביחס לכל ידע אנתרופוסופי.

בנוסף לאספקט חיצוני יותר, או אקזוטרי זה של עקרון החירות יש גם אספקט פנימי אזוטרי שאליו נפנה עכשיו. תחילה נעסוק בעובדה שהתוכן הרוחי של האנתרופוסופיה ניתן לגישה חופשית לכולם. את ספרי רודולף שטיינר אפשר להשיג בכל חנות ספרים. זה פותח שתי אפשרויות של שימוש בידע זה. אפשר להתקרב אליו ברצינות ובאחריות בהלך רוח של חיפוש אמיתי אחר הידע כפי שמתואר בתחילת הספר, דעת העולמות העליונים, כדי להביא חכמה זו לשירות המין האנושי. אבל אפשר גם לאמץ גישה הפוכה לידע זה במיוחד אם הוא מושג מתוך סקרנות, נוחיות או אגואיזם. מקרה כזה ייחשב כסוג של שימוש לרעה בידע העליון של מדע הרוח.

אם ניקח את החוק חובק-הכל של הקארמה ברצינות, אנו צריכים לומר:

בעולם הרוח משם באה חכמה זו, יש ישות שתצטרך מכאן והלאה לשאת בתוצאות של שימוש לרעה זה עד שכל אותם אנשים שנכנסו לקשר עם תוכן רוחי זה, ייקחו על עצמם אחריות מלאה על כך במודעות מלאה; ישות זו צריכה עד אז לשאת את כל הקארמה השלילית שעולה מן השימוש לרעה בידע עליון. זהו הצד האחר האזוטרי של החירות האנושית, המבוטא במילים של פאולוס: "כי במחיר נקניתם".

האינדיבידואל שיותר מכל אדם אחר נושא את התוצאות הרוחיות של הקארמה השלילית של החירות האנושית הוא כריסטיאן רוזנקרויץ, מייסד הרוזנקרויצריזם. כתלמיד ישיר של ישוע כריסטוס וחסידו האנושי הגדול ביותר, ייסד באמצע המאה השלוש-עשרה את הזרם האוקולטי שנשען כולו על החירות האנושית.

רודולף שטיינר דיבר על כך במילים הבאות: "אלו שיש להם ידע כלשהו על אינדיבידואליות זו, יודעים גם שכריסטיאן רוזנקרויץ יהיה קדוש מעונה, הגדול ביותר בקרב בני האדם – מלבד כריסטוס כאל. הצער שיוביל אותו להיות מרטיר גדול ייגרם על ידי העובדה שכה מועטים יעשו את המאמץ להתבונן לתוך נפשם כדי לחפש שם את האינדיבידואליות המתפתחת, ולהסכים לעובדה הבלתי נוחה שהאמת לא תוגש לאף אחד מוכנה על מגש, אלא יש להשיגה במאבק אינטנסיבי ובמאמץ – זה כל מה שאפשר לבקש בשמו של זה שידוע ככריסטיאן רוזנקרויץ". צריך להוסיף כאן שאפשר לומר אותו דבר על רודולף שטיינר. כי הוא העמית והידיד הגדול ביותר של כריסטיאן רוזנקרויץ ובמיוחד מאז כנס חג המולד. עובדה זו מסבירה – יחד עם דברים אחרים – את הדימוי שנתן רודולף שטיינר לאיטה ווגמן ב-1924 כתשובה לשאלתה אודות יחסו לכריסטיאן רוזנקרויץ: "יש מזבח בעולם הרוח, מצדו האחד עומד כריסטיאן רוזנקרויץ בגלימה כחולה ומצדו השני רודולף שטיינר בגלימה אדומה". מהו מזבח זה והיכן הוא מוזכר? בספר דעת העולמות העליונים, בפרק "חיים ומוות. שומר הסף הגדול" – שעוסק בפגישתו של התלמיד עם הכריסטוס בעולמות העליונים, מפגש שמייצג את שיאה של כל הדרך של התקדשותו והופך אותו מתלמיד למאסטר נוצרי אמיתי – כתב רודולף שטיינר: אם הוא גומר אומר למלא את תביעות הישות הנעלה של האור, הוא יוכל לתרום לשחרור הגזע האנושי. הוא יוכל להביא את מתנותיו למזבח האנושות.[1]* לפני "מזבח זה של האנושות" בעולם העל-חושי עומדים כריסטיאן רוזנקרויץ ורודולף שטיינר כמגניו הרוחיים. דימוי עמוק ומרתק זה, ביחד עם מילותיו של רודולף שטיינר על מות הקדושים הנשגב של מייסד הזרם הרוזנקרויצרי, יכולים לעשותנו מודעים לאחריותנו הגדולה כלפי האנתרופוסופיה, כי אנו מכירים בכך שזוהי משימתנו לעזור לשני מאסטרים אלה – דרך לימוד רציני ואינטנסיבי של מדע הרוח – לשאת ולשנות את הקארמה השלילית של החירות האנושית, קודם כל דרך מאמצינו לעבוד יחד איתם ואחד עם השני במקום להגדיל את משאם וסבלם עבור המין האנושי.

אם אנו לומדים את מדע הרוח במשמעות שאופיינה למעלה, אנו לומדים בהדרגה לחשוב בדרך חדשה לגמרי, לא רק במוחנו הפיסי אלא גם במוחנו האתרי. כי כל המושגים האנתרופוסופיים קשורים עם המציאויות העל-חושיות ולא עם הפיסיות. בממלכה זו עדיין איננו, לבטח, רואים רוחיים; ואף על פי כן אנחנו כבר בעולם הרוח אם אנו חושבים אנתרופוסופיה באופן פעיל. במלים אחרות: אם אנו משתמשים בחשיבה הרגילה שלנו כדי להבין מציאויות רוחיות ולא פיסיות, עולה האפשרות לראשונה לעזוב את גופנו הפיסי במודעות מלאה. כי כך אנו משיגים את מה שנקרא חשיבה חופשית מחושים; וזוהי ההתחלה הבטוחה ביותר של שביל ההתקדשות המודרני המוליך לעולם הרוח שאחרת אנו עולים אליו רק לאחר מותנו או באורח בלתי מודע בשנתנו. למרות זאת, גם אם לימוד האנתרופוסופיה נהיה לחלק חיוני ומהותי של חיינו, הנותן לנו תשובות למשמעות עמוקה יותר של חיינו ולגורלנו, תשובות שבלעדיהן איננו יכולים להתקיים יותר, אנו עדיין חשים שמחשבותינו האנתרופוסופיות הן בעלות טבע מופשט כל שהוא.

כי אנתרופוסופיה ברמה זו ניתן להשוות לשפה חדשה שאנו מתאמצים ללמוד על כל קשייה. תחילה עלינו להשתלט על האותיות האינדיבידואליות ואז המילים, חוקי הדקדוק וכן הלאה, לפני שנוכל לקרוא את הטקסט השלם הפותח בפנינו את השער לעולם חדש לחלוטין.

אפשר לומר: באנתרופוסופיה אנו לומדים שפה שמילותיה נחבאות בכל הדברים בעולם; הן הרוח הישנה בכל דבר, הן מחכות לפענוח, להבנה ולשחרור על ידי האדם שזה כבר רכש את הידע. אבל כדי להשיג זאת, אנו צריכים בשלב זה, כצעד ראשון, לתפוס את האנתרופוסופיה בצורה מושגית, לפני שנוכל לעשות את הצעד הבא.

ואז אנו צריכים ללמוד את הצעד השני, לחוות את האנתרופוסופיה בדרך אומנותית פנימית, כלומר, לשנות את מחשבותיה בכוחנו שלנו לתמונות ואימגינציות. בדרך זו נהיה מדע הרוח עבורנו לעבודה גדולה של אמנות, לדרמה כבירה החובקת את העולם כולו, מפוארת בהרבה מפאוסט של גיתה או מהקומדיה האלוהית של דנטה ומעל לכל, איננו מביטים בה על הבמה כצופים בכיסאות נוחים, אלא משתתפים בה אנו עצמנו כשחקנים ראשיים. כשאנו חווים את האנתרופוסופיה בדרך זו אנו יכולים לעבור דרך כל קשת הרגשות משמחה ואושר ועד לצער וייאוש. ואם כה הרחקנו לכת בשביל זה שאנו יכולים – בהתמסרותנו ללימוד האנתרופוסופיה – לשנות דרך כוחות הנפש שלנו את מחשבות מדע הרוח לתמונות חיות או אימגינציות שבאמת תופסות את כל רגשותינו ותחושותינו, נגלה בהדרגה יכולת חדשה לחלוטין בתוכנו: היכולת לחיות ברגשות שהתפתחו באי-תלות מוחלטת בגופנו הפיסי.

בדרך כלל אנשים משוכנעים שבניגוד לרגישה – החשיבה היא קשה, לדוגמא, אם מישהו מנסה להתעמק בהגיון של הגל או בכתביו של אריסטו על ההיגיון. רגישה, כך משערים, היא קלה כנשימה. זה נכון; אבל רק אם אנו מגבילים את התבוננותנו לרגשות שאנו מכירים מחיינו הרגילים שכמעט באופן מוחלט נוצרים כתוצאה של השפעות חיצוניות או משאיפות אנוכיות פנימיות. כמובן, אם אנו עומדים בפני נוף יפה איננו יכולים שלא לחוש את יופיו; ואם איננו אוהבים מישהו, עולה בנו אנטיפטיה באופן בלתי רצוני בכל פעם שאנו נזכרים באדם זה. אבל אם אנו מנסים לעורר רגש עמוק וחזק בנפשנו מבלי שום גירוי מבחוץ או מבפנים, נחווה מייד שזהו דבר קשה באופן יוצא מהכלל. כך, רגשותינו הם למעשה חלשים מאוד אם אינם נתמכים בשאיפותינו או בתפיסה חושית.

בימי הביניים זה היה שונה. נזיר בתאו יכול היה לחוש רגשות רבי עוצמה כאשר התבונן בדבר חסר חשיבות, לדוגמא אבן קטנה או צמח. כי בהתבוננויות אלו הוא יכול היה דרך כוחו הפנימי לחוות בתוך עצמו את כל הודו של האל ואת תפארת בריאתו. מאוחר יותר, במאה הארבע-עשר, עדיין יכול היה דנטה לכתוב שיר על גברת רבת יופי, בכזו אינטימיות ובמלוא הרגש כאילו כתב על אהובתו, בעוד שלמעשה כתב על הגברת פילוסופיה.

עוצמת רגש זו דעכה מזה זמן רב. אם היום אנו מנסים לפתח את אותה עוצמת הרגשות עבור הפילוסופיה של הגל או לייבניץ כמו עבור אהוב או אהובה, אנו מגלים מייד כמה חלשים רגשותינו באמת. כך אנו יכולים לשאול את עצמנו כמה אנשים יודעים עדיין מהי אהבת אמת – אהבה המשוחררת לחלוטין מכל חושניות.

ככלל אפשר לומר שאנשים כיום אינם מודעים במלואם לרגשותיהם. הם חיים בתוכם יותר כמו בחלומותיהם שברוב המקרים אינם אלא השתקפויות של הנסיבות החיצוניות או של מצבים סובייקטיביים של הנפש. אבל אם אנו מנסים לשנות את המחשבות האנתרופוסופיות בתוכנו לתמונות חיות או אימגינציות, אנו מתחילים להתעורר בהדרגה ברגשותינו, כי תמונות אלו אינן סובייקטיביות או שרירותיות, אלא מתאימות למאורעות ולתהליכים האמיתיים בעולם הרוח. בדרך זו – גם אם עדיין לא כראיה רוחית במשמעות המילולית – אנו חיים כבר בעולם האימגינציות. ואימגינציות אלו הן ממשיות וחיות כמו אלה שנקלוט מאוחר יותר בעולם הרוח.

כמו הראשון, כך גם השלב השני יכול להיעשות רק מתוך מאמצינו הפנימיים החופשיים. איש אינו יכול לעשות זאת עבורנו, כי אז לא נהיה יותר חופשיים.

הפרי החשוב ביותר של שלב זה תהיה התעוררות של אהבה חזקה מתמיד ואינטימית יותר לאנתרופוסופיה, כך שבהדרגה, כל כוחות לבנו ונפשנו יזרמו כלפיה בהכרת תודה חמימה.

היכולת לחוש רגש משוחרר מן החושים מאפשרת לנו מכאן והלאה להשתמש בו כאיבר חדש של תפיסה שאינו פחות אובייקטיבי מן החשיבה אותה ציינו מוקדם יותר.

גיתה תאר יכולת חדשה זו כאמנות שמאפשרת לחקור ולגלות חוקים עמוקים יותר וכוחות בטבע בדייקנות של המדע. התיאוריות שלו על הצבע ושינוי הצורה של הצמח הן רק התחלה של מתודה חדשה של התקרבות לתופעות הטבע, מתודה שפותחה הלאה על ידי רודולף שטיינר בגיתהאניזם. נובליס היה הראשון אשר הבין את גיתה בתחום זה ושציין כיצד יש להשתמש ביכולת זו של רגש, כאיבר של תפיסה בהתפתחותו הנוספת כ"רעיון מאגי".

איבר חדש זה שפותח במודע, יכול גם לעזור לנו להיכנס לתוך הגורמים הרוחיים המונחים ביסוד המאורעות והתהליכים הסותרים והמבלבלים של זמננו. אזי מאורעות אלו יגלו עצמם בהדרגה כהתגלויות של מציאות רוחית העומדת מאחוריהם ומוליכה אותנו להבנה של הכוחות הנסתרים הפועלים בעולם כיום. זוהי דרך חדשה להתקרב להיסטוריה שרודולף שטיינר קרא לה "לימוד סימפטומטולוגי". היא תאפשר לנו להתייחס לאחת הבעיות הגדולות ביותר של זמננו, זו של ההבחנה בין טוב לרע בציביליזציה המודרנית שלנו. למעשה אין זה כה קל כפי שהיה בזמנים מוקדמים יותר, לדוגמא בימי הביניים. כי היום דברים רבים מופיעים כטובים וחיוביים ולמעשה הם לעיתים קרובות רעים ביסודם, כפי שמתברר לאחר מכן וההפך מכך.

אם נחקור עובדה זו יותר מקרוב, נבחין בכך שיכולת אמיתית להבחנה חיונית במיוחד בתחום זה. אחרת יותר ויותר אנשים ינוצלו רוחנית וישמשו מבלי ידיעתם למטרות מרושעות בתכלית, כפי שקורה לעתים קרובות בימים אלה. אם אנו עושים את הצעד השני בתהליך ההתפתחות שתואר, הרגש נהיה למכשיר מדויק של תפיסה עבור ממשויות עמוקות יותר ולעתים נסתרות של הקיום. אז מאוחר או מוקדם הדימוי המרכזי של זמננו, הדימוי של רוח-הזמן מיכאל הנלחם בדרקון, יופיע בפנינו במשמעותו הרוחית המלאה. ונלמד לקבל דימוי כביר זה בכל האספקטים הרבים שלו מאחורי מגוון רב של מאורעות בני ימינו ובכך ניצור את הבסיס ההכרתי שיאפשר לנו להיות למשרתים אמיתיים של מיכאל עלי אדמות, לעוזריו בקְרב נגד פועליהם של הכוחות האהרימניים דמויי הדרקון באבולוציה האנושית, במשמעות שבה מדברת האנתרופוסופיה בימינו.

כך בשלב שני זה של לימוד, המחשבות של האנתרופוסופיה ממלאות לא רק את חשיבתנו אלא גם את רגשותינו שעברו אובייקטיביזציה. אזי אנו לומדים ל"חשוב" עם הלב, היכן שהמחשבות הרוחיות של הלב משתנות לתוך אימגינציות חיות, נולדות מתוך התלהבות טהורה של רגשות אנושיים עבור אמיתות הרוח – כן, עבור הישות של מיכאל עצמו.

רודולף שטיינר תאר מצב פנימי זה של קבלת ישות מיכאל ישירות לתוך לבנו ונפשנו. הוא אמר: "הוא [מיכאל] משחרר מחשבות מאזור הראש; הוא מנקה את הדרך עבורן אל הלב; הוא מעורר את האש הרוחית בתוך הנפש בדרך כזו שהאדם יכול להכפיף את נפשו כולה לאשר הוא יכול לחוות באור המחשבות. תור מיכאל זרח. הלב התחיל להיות בעל מחשבות; אינספירציה אינה זורמת יותר מן הדמדומים המיסטיים אלא מן הנפש הצלולה ומוארת במחשבות. להבין זאת, זה לקבל את מיכאל לתוך חיי הנפש. מחשבות אשר מנסות לתפוס את הרוח בזמננו צריכות לבוא מן הלבבות הפועמים עבור מיכאל, כנסיך האש של עולם המחשבות".[2]*

כעת נלך הלאה ונתאר שלב שלישי בתהליך ההתפתחות המדובר, השלב שבו תהליך הלמידה תופס את הרצון האנושי.

פילוסופים דנים כבר מאות בשנים בשאלה האם האדם חופשי או לא. רודולף שטיינר עסק בבעיה זו בספר המרכזי שכתב בתקופה שלפני האנתרופוסופיה, הפילוסופיה של החירות והראה שהפתרון אינו מונח בספקולציות תיאורטיות, אלא בשביל המוליך לספרה שבה הרצון פושט כל תלות בעולם החושים ובכך נהיה להתגלות טהורה של הישות הרוחית הפנימית של האדם. רק בדרך זו יכול האינדיבידואל להשיג חירות אמיתית.

גם בחיי היום יום אנו יכולים לראות באורח מפוקח שרוב פעולותינו הן למעשה לא חופשיות. אם נתבונן מקרוב יותר, כמעט תמיד נמצא סיבה זו או אחרת, חיצונית לנו, מדוע אנו עושים פעולה זו או אחרת. זה יימשך כך כל עוד המניעים של פעולותינו ינבעו מהעולם הפיסי של החושים, שבו סיבה ותוצאה קשורים בקשר בל ינתק.

רק בספרה אחת אנו יכולים לפעול בחירות היום, הספירה שבה רצוננו יכול להישאר בלתי מושפע באורח שווה מן הסביבה החיצונית שלנו ומטבענו הפיסי. זוהי הספרה של המוסר, של האתיקה. כאשר אנו פועלים מתוך האימפולסים המוסריים שלנו הנגזרים מידע עצמי אמיתי וידע של העולם, אנו יוצרים משהו שלא היה קיים קודם בעולם. בדרך זו אנו לוקחים חלק בבניית קוסמוס חדש, שבו מוסריות והשורש שלה – אהבה – יפעלו כחוק חובק כל כפי שפועלים חוקי הטבע בעולם המודרני.

רודולף שטיינר כתב על מיסטריה זו בפרק האחרון בספרו מדע הנסתר, היכן שתיאר את הטרנספורמציה של הקוסמוס הנוכחי שלנו לעולם חדש בעתיד. בדיוק כפי שהקוסמוס הישן היה חדור במאורעות שהתרחשו על הירח הקדום של חכמה ונחיצות, כך הקוסמוס העתידי של יופיטר יצמח מתוך חירות ואהבה; וזוהי המשימה של האדם ושל האנושות לפעול כדי להוציא זאת לפועל.

בהרצאה האחרונה בגיתהאנום הראשון, ב- 31.12.1922 דיבר רודולף שטיינר כיצד כל הקוסמוס הנראה בנשגבותו ויופיו – מהצמח הקטן ביותר שלרגלינו ועד לכוכבים הרחוקים ביותר של העבר – שייך לאבולוציית העולם וכיצד האפשרות היחידה ליצירת בסיס לקוסמוס חדש נמצאת באגו האינדיבידואלי שלנו – עם יכולתו לידע עצמי – ובגוף האסטרלי המטוהר המחובר אליו. כך, דרך לימוד רציני של האנתרופוסופיה, דרך פעילות פנימית, נֵפתֵח רגש גדל והולך של אחריות קודם כל עבור מעשינו, כדי שנכיר בחשיבותם לא רק ביחס לחיינו שלנו, אלא בסופו של דבר לכל עתידו של הקוסמוס. בדרך זו האנתרופוסופיה יכולה להוביל אותנו לשיתוף פעולה גדל ומודע יותר עם ישויות רוחיות ועם האלים המחוברים למטרות של האבולוציה של האנושות. רק פעולות אלו שלא נבעו מנסיבות חיצוניות או שאיפות אישיות, אלא משלושת השלבים של עבודתנו על העמקת הידע שלנו במדע הרוח וממעשים אנושיים חופשיים, הנובעים מן הרצון שאינו מוגבל על

ידי החושים. בספרו הפילוסופיה של החירות, קורא רודולף שטיינר לפעילות פנימית זו "דמיון מוסרי"; והוא מתאר אותה בדרך זו: " אם כן, מה שהרוח החופשית צריכה כדי להביא את האידיאות שלה למימוש, זה ליישם אותן בדמיון מוסרי. זהו מקור הפעילות של הרוח החופשית".

כך, לימוד מדע הרוח מוביל את האינדיבידואל לעיבוד בלתי תלוי של עולם האידיאות בנפשו, החופשיה מכל חושניות ואגואיזם אישי ומתוכה ייקראו האימפולסים של דמיון מוסרי. "הישות האנושית החופשית, פועלת במוסריות כי יש לה "אידיאה מוסרית", ו"אינדיבידואלים אנושיים, עם אידיאות מוסריות השייכות לעיקר ישותם הם תנאי מוקדם לסדר-עולם מוסרי". אם לימוד מדע הרוח מגיע לשלב שלישי זה, כל מחשבה מדעית-רוחית בנפשנו נהיית ל"אידיאה מוסרית", אידיאל חיים אמיתי, הנותן השראה לנפשנו. כך, אנו יכולים עכשיו מתוך הניסיון שלנו להכיר את האמת שבאמירה של רודולף שטיינר: "כל אידיאה שנהייתה לאידיאל מולידה כוחות חיים בתוכנו".

למעלה מזה, בשלב שלישי זה של לימוד – שבו כוחות הרצון מעורבים יותר ויותר – נחווה במוקדם או במאוחר שממלכת הנפש ממנה אנו שואבים את כל האימפולסים המוסריים עבור מעשינו, דומה לספרה הקוסמית שמאז המיסטריה של גולגותא נהייתה למקום שבו אפשר למצוא את ישות הכריסטוס. במהלך הלימוד מתחיל רצוננו להתעורר בהדרגה מתוך מצבו הטבעי ונטול החירות של שינה ללא חלום, עד שלבסוף, ישות הכריסטוס עצמה מופיעה כאב טיפוס קוסמי של חירות אנושית אמיתית. אז נוכל להבין את המשמעות המלאה של דבריו של רודולף שטיינר: "רק דרך המעשה בגולגותא, החירות האנושית, ההדר האנושי במלואו, נהיית לראשונה אפשרית. על כך שכולנו יכולים להיות ישויות חופשיות אנו יכולים לחוש עצמנו כישויות חופשיות, אבל תמיד נזכור שאנו חייבים חירות זו למעשה אהבה של האל…

בני האדם לא יוכלו לתפוס את האידיאה של החירות ללא האידיאה של הגאולה דרך הכריסטוס; כי רק האידיאה של החירות מוצדקת. אם אנו רוצים להיות חופשיים, אנו צריכים לתת לכריסטוס את מנחת התודה עבור חירותנו! רק כך תהיה לנו תפיסה אמיתית של הדבר".

כך, האדם מוצא בכריסטוס "מופת נעלה לאנושות הארצית"; כי "איננו יכולים לחשוב על המושג אדם מבלי לגעת ברוח החופשית, כגילוי הטהור ביותר של הטבע האנושי". "מושג נעלה זה של האדם" כ"רוח חופשית", מתאים לחוויה הפנימית של מה שאפשר לאפיין כ"אנושות אמיתית ונכונה" שעליה כתב רודולף שטיינר בסוף חייו: "ועם הרגשה זו יצמחו יחדיו באדם, בחום פנימי של נפש, החוויה של הכריסטוס והחוויה של אנושות ממשית ואמיתית. "כריסטוס נותן לי את אנושיותי" – זו תהיה ההרגשה היסודית שתנבע בנפש ותתפשט בה". אמירה נוספת של רודולף שטיינר קרובה וקשורה לזו: "הפירוש הנכון של המלה "אנתרופוסופיה" אינו "חכמת האדם" אלא "תודעת האנושיות של היחיד".

כך, כריסטוס והאנתרופוסופיה קשורים יחדיו באורח מאוד אינטימי: הראשון נותן לאדם את "האנושיות האמיתית והממשית" שלו והשניה מעוררת את תודעת האנושיות בנפש האנושית.

במלים אחרות: את האידיאל הגבוה ביותר של האדם כ"רוח חופשית", אשר נכנס לתוך האבולוציה האנושית דרך מעשה הכריסטוס על גולגותא, לא יוכלו בני האדם לתפוס באורח מודע ולהגשים ללא האנתרופוסופיה. כי רק האנתרופוסופיה יכולה לאפשר לאדם לחוות במלואו את משמעות "המאורע בגולגותא כמעשה קוסמי חופשי, הנובע מאהבה אוניברסלית ויכול להיות מובן רק על ידי האהבה באדם".

כך, במיסטריה של גולגותא, התמונה האבטיפוסית הנעלה ביותר מראה את אשר בני האדם צריכים בהדרגה לפתח על האדמה, כיכולת לפעול מתוך חירות, כלומר, מתוך אהבה טהורה למעשה, מתוך אהבה חסרת אנוכיות לנושא: "רק כאשר אני הולך בעקבות אהבתי ליעד שלי זהו אני עצמי הפועל… איני מייחס כל עקרון חיצוני לפעולתי, כי מצאתי את הקרקע לפעולתי, כלומר, אהבתי לפעולה. איני בוחן באופן אינטלקטואלי אם פעולתי היא טובה או רעה; אני מבצע אותה כי אני אוהב אותה".

ככל שהאינדיבידואל עצמו מתוך כוחו שלו מתקדם בהתפתחותו לקראת האידיאל של רוח חופשית, כך הוא חש עצמו בפנימיותו יותר שייך במהותו לישות הכריסטוס. כי עם או בלי חוויה זו, המטרה הנעלה ביותר של אבולוציית המין האנושי תופיע בהדרגה כחוויה ישירה לפני נפשו: המין האנושי כהיררכיה העשירית, ההיררכיה של חירות ואהבה, שאפשר להשיגה רק בזכות המעשה של כריסטוס על גולגותא.

כך המטרות של האבולוציה של העולם והאנושות שאנו נהיים מודעים להן דרך האנתרופוסופיה בצורה של "אידיאות מוסריות" ומתוך מאמצי הפעולה שלנו, מראות עצמן בו בזמן כשייכות במהותן למטרות של הכריסטוס. נוכל אז, לא רק לפעול מתוך חירות, אלא בעת ובעונה אחת גם לחוות כיצד רצוננו החופשי נהיה ספוג יותר ויותר ברצון האוניברסלי של כריסטוס ונגלה את האמת שבמילים "כי רצונו של כריסטוס סביבנו מולֵך" משום שבמשמעותן העמוקה אינן סותרות את החירות האנושית.

כך דרך האנתרופוסופיה נשיג הבנה טובה מתמיד של טבע מעשה הקורבן של כריסטוס על האדמה ונוכל לבטא בקשה זו בחירות מלאה ומתוך אהבה טהורה לכריסטוס בלבנו:

הו, אור אלוהי,

שמש כריסטוס!

חממי את ליבותנו

האירי את ראשינו;

בדרך זו יפתח בנפשנו תהליך שאפשר להשוותו עם זריחה של שמש פנימית, הממלאת את מעשינו בחומה ואורה.

רודולף שטיינר תאר כך תהליך פנימי זה: "כאשר אדם מקבל מן השמש הפיסית חום ואור הוא יודע שהוא חי במציאות. באותה דרך הוא צריך לחיות בנוכחות הכריסטוס, השמש הרוחית שאיחד את חייו עם חיי האדמה ולקבל בדרך חיה ממנו לתוך נפשו את אשר בעולם הרוח תואם לחום ולאור". וכך בשלב שלישי זה של לימוד אנו מוצאים שאם ניתן למעשינו להיטבל יותר ויותר ב"חום" זה וב"אור" זה של הכריסטוס, עם אהבת המטרה והבנה רוחית שלה, נוכל – מבלי להיות מתקדשים – לפעול בחיינו כמו מתקדשים.

כעת נרכוש גם הבנה חדשה של שני שלבי הלימוד הקודמים: הראשון שבו ידע אנתרופוסופי נחווה כאור בממלכת המחשבות והשני, בו אדם לומד לחוש חום לב אמיתי כלפי האנתרופוסופיה.

צעד אחר צעד נהייה תלמיד הרוח מודע למה שפועל באופן אזוטרי מההתחלה דרך אור הדעת וחום האהבה כשני שלבים ראשונים: הקרינה הרכה של האור והחום של שמש-הכריסטוס הפנימית, זריחתה המעודנת. שלבים אלה אפשר להשוות לזריחתה של השמש בטבע: תחילה מאיר האור את כיפת השמיים בקרניו, מכריז על בוא השחר, ואז מתפשט חום השמש בהדרגה עד שלבסוף מופיעה השמש עצמה.

התוצאה החשובה ביותר עבור תלמיד הרוח של שלב שלישי זה היא ההרגשה הגוברת שמעשיו נהיים חדורים יותר ויותר על ידי שמש-הכריסטוס, הרגשה הקשורה עם הידע שרק מעשים כאלו יכולים לתרום תרומה של ממש להשגת המטרות של האבולוציה הארצית. הם הגשמה אמיתית של המילים:

כדי שמה שנייסד מתוך ליבנו

ונכוון מראשנו

אל מטרה אחת

טוב יהיה.

כעת נכיר גם בזה שבעזרת מעשה חופשי של אהבה נזרע את הזרעים החיים ליקום חדש בנפשותינו, באגו האינדיבידואלי שלנו. היה זה הכריסטוס אשר דרך מיסטריית גולגותא העניק לנו אפשרות זו ליצירת יקום חדש.

—————————————————————————————————————–

  1. * GA10. בספרו מדע הנסתר (GA 13), בפרק שכותרתו 'דעת העולמות העליונים'. כותב רודולף שטיינר שזהו כריסטוס עצמו המתגלה לתלמיד הרוח בשלב זה של התפתחות פנימית בדמותו הנשגבת של שומר הסף.
  2. * בהרצאה מן ה- 29.3.1910 (GA 119). דיבר רודולף שטיינר כיצד היכולת של היות מסוגל לחשוב עם הלב, עם הרגשות, היא תנאי מוקדם חשוב ביותר לשלב האימגינטיבי של ידע עליון.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *