הקדמה לספר: שחרור החשיבה

הקדמה לספר: שחרור החשיבה

הקדמה מאת

אלישע אבשלום

לספר

שחרור החשיבה

עיונים בפילוסופיה של תומס אקווינס

3 הרצאות שניתנו בדורנאך 22-24 במאי 1920 GA74

תומס אקווינס, הפילוסוף בן המאה ה-13, שיקף בצורה הבולטת ביותר את השאלות הפילוסופיות שהתעוררו בימי הביניים, בתקופה שבה, לאחר שיאה של הפילוסופיה היוונית, החלה השפעתה הדומיננטית של הנצרות מתוך סמכותה הדתית והפוליטית של הכנסיה הקתולית.

בכתביו ובהרצאותיו מתאר רודולף שטיינר את המאה ה-13 כתקופת נביטתה של “נפש התודעה” – המרכיב באדם המביא לתודעה האינדיבידואלית על כל משמעויותיה: ראיית האדם היחיד לעומת האנושות בכללותה, הצבתה של שאלת החירות האנושית במוקד והתעוררות שאלת הטוב והרוע במשמעות של לקיחת האחריות האינדיבידואלית של כל אדם למעשיו.

הפילוסופים של המאות שקדמו לתקופה זו – אוגוסטינוס במאה השלישית, המניכאיזם על תורת הטוב והרע שלו, הסכולסטיקנים עם ניסיונותיהם לפתור את שאלת התודעה האנושית מול המציאות של רשמי החושים – כל אלה ניסו למצוא, בעולם שבו איבד האדם את ראייתו הישירה לעולם הרוח, את הסינתזה בין מציאות חיצונית למציאות פנימית, בין האלוהות לתוצר האלוהות, בין דוֹגמות הכנסיה לבין התבונה האנושית.

בתוך הזרמים הפילוסופיים הללו השתלב תומס אקווינס, בתקופה שבה לא יכול היה להתעלם בחיפושיו הפילוסופיים משחר התודעה האינדיבידואלית המפציע. הפילוסופיה של תומס אקווינס ניתנת לאפיון בסיסי בניסיון לאגד את עיקרי האמונה, כפי שבאו לביטוי בדוגמות הכנסיה הקתולית, עם צורת חשיבה שניתן כבר לראותה כחשיבה מדעית במובן של זמננו.

שטיינר ראה בתומס אקווינס ובפילוסופיה שלו את היסודות שבאו מאוחר יותר לביטוי במה ששטיינר קבע כתפקידה החשוב ביותר של התודעה במאה ה-20: שילובן של הכרות-הידע שמתוך העולמות העל-חושיים, העומדים בבסיס המישור הפיסי, עם צורת החשיבה המדעית ועם הפילוסופיה של המדע. יש לראות את החשיבות שבמאמציו של תומס אקווינס, בהיותו הראשון שניסה בדרך של חשיבה פילוסופית להביא להתאמה בין מה שרגילים לקבל כיום כ”אמונה” ובין התבונה.

כמובן שיש להתעלות מעבר לעובדה ש”עולם הרוח” מבחינתו של תומס אקווינס יכול היה באותה תקופה להשתקף רק באמצעות דוגמות הכנסיה הקתולית. במובן זה הכנסיה הקתולית – ואם נרצה, אף האמונה הדתית הנוצרית בכלל או כל אמונה דתית אחרת – אינן אלא מבחינת משל. בייסוד האנתרופוסופיה, או “מדע-הרוח”, ראה שטיינר המשך וטרנספורמציה של משנתם הפילוסופית של תומס אקווינס ואלברטוס מגנוס.

שלוש ההרצאות המובאות כאן אינן רק בגדר סקירה היסטורית של זרמים פילוסופיים. שטיינר לא דיבר בהרצאות הללו מתוך ריחוק סקירתי-מדעי, אלא ניסה להביא את הקו המחשבתי שהוביל מצד אחד עד לדקארט, יוּם וקאנט, האיש שהציב במשנתו הפילוסופית, אליבא דשטיינר, את המכשול הגדול ביותר בתקופתנו להכרה אנושית כלשהי, ומצד שני את הפתח להכרה כפי ששטיינר רואה אותו, שאותו הסביר וסיכם במשנתו הפילוסופית ב”פילוסופיה של החירות”[1] ובכתבים פילוסופיים מוקדמים יותר שלו.

———————————————————————————————————————

  1. הפילוסופיה של החירות – יצא בעברית בהוצאת ניצת השחר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *