משימתה של האנתרופוסופיה בזמננו

משימתה של האנתרופוסופיה בזמננו

[פורסם לראשונה בספר 'מדע הרוח 2020', הוצאת אדם עולם]

האם ניתן מתוך התבוננות ביוגרפית על מהלך חייה של האנתרופוסופיה — מלידתה ועד היום — להסיק לגבי תפקידה בזמננו? מחקר מתוך פעולה

אורי בן דוד

אורי בן דוד הוא מחנך, אמן נגן קלרינט ומוסיקאי. אוריתמיסט. ניהל במשך שנים את מרכז המוסיקה בעמק יזרעאל, ובין השאר ייסד את תוכנית ״מפנה״ לטיפוח מנהיגות מוסיקאלית רב תרבותית בשיתוף הפילהרמונית ומנהלה המוזיקלי המאסטרו זובין מהטה. ממקימי קהילת שקד בטבעון. פעיל ויזם חברתי.

 

הקדמה:

מדוע הרגשתי צורך לצאת למחקר. מהי דרך האנתרופוסופיה? כיצד היא באה לידי ביטוי בזמננו? מהי המשימה העיקרית שבפניה ניצבים אנשים הצועדים בדרך זו בימים אלו, בתקופה זאת?

אלו הן השאלות שמנחות אותי במחקרי זה, אליו יצאתי מתוך הבנה והרגשה שקיימת אי-בהירות, בלשון המעטה, באשר למאפייני הדרך האנתרופוסופית, באשר לאופן שבו היא באה לידי ביטוי בזמננו, וכן באשר לאפיון המשימה העיקרית שבפנייה ניצבים אנשים הצועדים בנתיבה. אי-בהירות זו באה לידי ביטוי במגוון רחב של אופנים. אזכיר כאן כמה מהם — לא חס וחלילה כדי להביע ביקורת כלשהי על עשייה מבורכת וחיונית, אלא כדי להבהיר ולהמחיש את אותה אי-בהירות.

כאשר שואל תלמיד בשנת יסוד "מהי דרך האנתרופוסופיה?", הוא יקבל תשובות שונות, בהתאם לאנשים שאותם ישאל. ואולם, כאשר קוראים אנו בפתח הספר כיצד קונים דעת העולמות העליונים? את המשפט "הדרכים המכשירות את התלמיד לקבלת הידע העילאי קבועות הן ומדויקות. מסלולן בעולם הרוח — מקום בו שומרים המתקדשים את ידיעותיהם העילאיות — חרות בציוני דרך בלתי נמחקים",[1] עשוי להתקבל רושם שמדובר בדרך חיים שאליה מובילים נתיבים "קבועים ומדויקים".

לשם השוואה, ניתן להביא דוגמה מתהליך הכשרה של מוזיקאי באקדמיה. אם ישאל אותו תלמיד שלושה מורים
שונים: "מהי הדרך בה עליי לצעוד כדי להכשיר עצמי כמוזיקאי?", הוא יקבל תשובה דומה מאוד משלושתם, גם אם זו תנוסח על ידי כל מורה בדרכו הייחודית. סביר להניח שהם גם יפנו אותו לחוברת שבה מפורטת תוכנית הלימודים.

שטיינר מחזק גישה "אקדמית" זו, בהוסיפו: "לאמיתו של דבר, אין כל הבדל בין הידע העילאי לבין יתר ידיעותיו וכשריו של האדם. כפי שכל אדם יכול ללמוד לכתוב, אם יבחר בדרך הנכונה לעשות זאת, כך יכול כל אדם הצועד בדרך המתאימה, ללמוד את הידע העילאי ואף להגיע להיות מורה בתחום זה."[2]

למרבה הצער, חלק מכריע מהאנשים הפעילים בכל מאודם ביוזמות אנתרופוסופיות, כולל כאלה שעברו הכשרה אנתרופוסופית, אינם מכירים את הדרך המדעית-רוחנית ואת הפילוסופיה האנתרופוסופית, או שהם מכירים אותה באופן שטחי מאוד. כך גם לגבי ספרות היסוד — כיצד קונים, גוף נפש ורוח וכו', בוודאי שהדבר נכון גם באשר לביוגרפיה של שטיינר ולדרך האנתרופוסופיה כנתיב להתחדשות התרבות האנושית בזמננו.

אותם אנשים לרוב אינם מודעים לכך, שדרך האנתרופוסופיה אמורה הייתה להיות "הכביש הראשי" של היצירה התרבותית האנושית בזמננו, ולא רק נתיב אזוטרי לאלה המבקשים להתפתח רוחנית וליצור לילדיהם ולמשפחתם מרחב חיים ראוי — שהן כשלעצמן מטרות ראויות וחיוניות.

מהי דרך האנתרופוסופיה, אם כן? תשובה מקובלת לשאלה זו, שנשמעת טוב אך בפועל היא עלולה להיות שטחית, תהיה: "האנתרופוסופיה היא נתיב שבבסיסו החירות, ולכן, כל אדם בוחר היכן להתחיל ובמה להתמקד". זה נשמע טוב, כאמור, ואולם בפועל, ברוב המכריע של המקרים, כתוצאה מאי הבהירות הזו, אנשים מתחילים לקרוא בכתבי שטיינר, מנסים לתרגל מדיטציות ואולי אף להתאמן מעט בתרגילים הרוחניים שאותם הוא מציע, אך עם הזמן הם נוטשים בהדרגה את נתיב האימון והתרגול הזה.

בעיות אי-בהירות אלו התקיימו כבר במהלך חייו של שטיינר, השרישו שורשים והפכו לנורמה. בסדרת ההרצאות "בניית קהילה אנתרופוסופית" ששטיינר נתן בעקבות שריפת הגתאנום הראשון, ניתן לראות:

א. אנשים אינם קוראים את הפילוסופיה של החירות כפי ששטיינר התכוון, ולכן התפתחות היצירה האנתרופוסופית בכלל והיוזמות האנתרופוסופיות בפרט עלולה להתרחש במנותק מהוויית החיים הרוחנית הממשית. על פי גישתו של שטיינר, אם החברה האנתרופוסופית והיוזמות לא תקומנה ותתפתחנה מתוך זיקה לשורשים המדעיים-רוחניים והפילוסופיים האנתרופוסופיים, הן תתייבשנה בהדרגה — תאבדנה את הזיקה למקורות התחדשות ממשיים.

ב. לאור ייסוד היוזמות הרבות בתחומי האנתרופוסופיה השונים — בעיקר חינוך ולדורף, אך לא רק — נוצר נתק בין ה"אמא" — האנתרופוסופיה, לבין "בנותיה" — היוזמות. נתק זה מוביל את אנשי היוזמות להתעלם מצרכים חיוניים של האנתרופוסופיה בתפקידה כאימפולס להתחדשות התרבות האנושית. התעלמות זו יוצרת כאמור מרחק משמעותי בין הפעילות המקומית-נקודתית ביוזמות השונות לבין המהלך הקהילתי-חברתי-תרבותי שאותו אמורה האנתרופוסופיה להוביל: התחדשות היצירה התרבותית האזרחית ושינוי מהותי באופיים של החיים הפוליטיים ואופן התנהלותם.

ג. התמקדות במרחב היצירה המקצועית בלבד (הכוונה בעיקר לחינוך ולדורף), חיונית ואיכותית ככל שתהיה, לא יכולה להוביל לאותה התחדשות מיוחלת. ולכן, עקב ההתייחסות השטחית של החברה לצורך הממשי בטיפוחו, עלול להיפגע בסופו של דבר גם מרחב היצירה המקצועי עצמו.

מחקר זה מבקש, אם כן, ליצור מרחב שיח חי, פועם ונושם לאנשים הצועדים בדרך האנתרופוסופיה או פעילים ביוזמות שנוסדו בהשראתה, מתוך כוונה להעצים קשר ממשי ומעשי עם מהלך יצירת התרבות האנושית בישראל וברחבי העולם.

פתיחה

מזה יותר משלושים שנה חוקר אני את תהליך התהוותה והתפתחותה של היצירה האנתרופוסופית. "מחקר פעולה" זה החל בסתיו 1989, בעקבות מעבר של דרטה אשתי ושלי מקיבוץ עין דור בו נולדתי, לקריית טבעון. במהלך חודשי הקיץ של אותה שנה ייסדנו יחדיו, קבוצה לא גדולה של אנשים, שלוש יוזמות — שלושה מרחבי יצירה שצמחו והתפתחו במהלך השנים, הפרו והזינו, איזנו והשלימו זה את זה:

גן שקד — גן ילדים שנוסד מתוך ובהשראת חינוך ולדורף; עמותת שקד לקידום יוזמות ברוח האנתרופוסופיה, בזיקה לתרבות הישראלית; וקהילת שקד — קהילה שתומכת מאז הקמתה ביוזמות חינוכיות וקהילתיות. בנוסף לתמיכה באותן יוזמות, היא יוצרת הוויית חיים קהילתית עצמאית וייחודית, עשירה ומגוונת.

באותם ימים קראתי ולמדתי את תכניה של סדרת ההרצאות "בניית קהילה אנתרופוסופית", שניתנה על ידי שטיינר בתחילת שנת 1923, כמה חודשים אחרי שריפת הגתאנום הראשון. סדרת הרצאות זו יצאה לאור בעברית בהוצאת "חירות" בסתיו 2010, כספר שכותרתו להתעורר בקהילה.[3] את הספר חותם חלק שנושאו "טיפוח תרבות האדם והקהילה — האתגר החברתי של זמננו", אותו זכיתי לכתוב בזיקה לתוכן סדרת ההרצאות, בעקבות בקשת דניאל זהבי, מייסד ההוצאה. חלק זה שאותו כתבתי, מציג תובנות מתוך מחקר פעולה שנמשך כעשרים ואחת שנים. מחקר פעולה זה התמקד במאמץ יצירתי למצוא תשובות רלוונטיות לשאלות יסוד המתעוררות מתוך היצירה האנתרופוסופית על מגוון מרחביה — שאלות שעלו בעוצמה רבה עוד במהלך חייו של רודולף שטיינר ובאות לידי ביטוי בסדרת ההרצאות.

כאשר הושלם מחקר הפעולה, קיוויתי שאצליח לצרף אליו חלק שני שיתמקד בתיאור ובאפיון שלבים ביוגרפיים מהותיים וחיוניים ביצירה האנתרופוסופית, שמתוכה ובהשראתה נובעת דרך האנתרופוסופיה ומתבהרת שליחותה הרלוונטית לימים אלו.

לשמחתי, במהלך עשר השנים האחרונות זכיתי להשלים את החלק השני של מחקר פעולה זה, ותמצית תוכנו מובאת במסגרת זו. אני מקווה שצעד זה יסייע בהרחבת מעגל האנשים השותפים ביצירת מרחב שיח ומפגש סביב נושא חיוני זה.

אופי המחקר

אם נרצה להכיר את דרך האנתרופוסופיה, כפי שהתהוותה מתוך נתיב חייו של שטיינר ומתוך רוח התקופה שבה חי ויצר, ולהבין את המקום שבו היא נמצאת היום — יש להתבוננות הביוגרפית חשיבות גדולה; לא רק להתבוננות בביוגרפיה של
שטיינר כאינדיבידואל, אלא בביוגרפיה של האנתרופוסופיה עצמה, שכמובן אינה מנותקת מזו של מייסדה.

בעשור האחרון התעמקתי שוב בתכני האוטוביוגרפיה של שטיינר. בארכיב לכותבים אחרים שייסד דניאל זהבי[4] ניתן לקרוא את פירות ההתעמקות הזאת בשלושה קבצים, שבהם ריכזתי צמתים עיקריים בביוגרפיה של שטיינר ושל דרך האנתרופוסופיה. בהשראת לימוד והתנסות אלה השתדלתי להביא למחקרי פירות של התבוננות ביוגרפית אורגנית, הנובעת מתוך התהליכים הממשיים עצמם ולא מהגיגי לבי או מתוך כמיהותיי ותקוותיי.

לא מדובר כאן בהצגת עובדות ביוגרפיות באופן מפורט פחות או יותר, או בפרשנות לאירועים, אלא בניסיון לגלות חוקיות מדעית-רוחנית בתהליכים אלו, בדומה לחוקיות המטמורפוזה שאפשרה לגתה לחדור לסודות עולם הצומח. התבוננות פעילה בתהליכים רוחניים ביוגרפיים שאותם עבר שטיינר במהלך חייו, מאפשרת לנו "לצעוד בדרכו" כפי שהוא מתאר ומאפיין אותה.

בהקשר לאופי המחקר, נדמה לי שישנו טעם בהצגת השאלה: איך היו נראים העולם והיצירה התרבותית האנושית המתרחשת בו ללא נוכחותה של האנתרופוסופיה? וזאת, בשום אופן לא על מנת לטפח הרגשה מוטעית באשר לחשיבותה של האנתרופוסופיה, אלא כדי לעמוד על תרומתה הייחודית לתרבות האנושית בת זמננו, ואולי גם כדי לגלות את המשימה העיקרית העומדת בפני אלו הצועדים בדרכה בתקופתנו.

למרות הבדלים מהותיים, ניתן למצוא קווי דמיון בין התבוננות רוחנית ביוגרפית זו בדרך האנתרופוסופיה, לבין תהליך ביוגרפי שאותו מחליט אדם לעבור, כדי "להתחבר מחדש" לעברו, ומתוך התחברות מחודשת זו, המחייבת גם התמרה עצמית, להיות מסוגל ליצור חזון חיים מעשי הנובע מתוך חוויית הווה פועמת, נושמת.

* הערה כללית: במסגרת מחקר זה לא ניתן היה להתייחס באופן רציני ליצירתו הענפה, המעמיקה והפורייה של גאורג גלצר — לתרומתו הייחודית להמשך יצירתה ועיצובה של דרך האנתרופוסופיה בזמננו מתוך זיקה ממשית ליסודות המדעים-רוחניים, הפילוסופיים והאמנותיים-רליגיוזיים העומדים בבסיס דרך חיים זו.

אני מקווה ומייחל לכך, שלא ירחק היום שבו יצא לאור מחקר המתמקד ביצירה ייחודית זו ובתרומתה להתחדשות היצירה האנתרופוסופית בזמננו, על מגוון מרחבי היצירה העשירים בהם היא מתקיימת.

מבנה המחקר

מחקר זה נוצר והתעצב למבנה הכולל את החלקים הבאים:

חלק ראשון: התבוננות רוחנית-ביוגרפית בדרך האנתרופוסופיה, דרך ארבע תקופות בחייו הארציים של שטיינר, ותקופה חמישית — מאז פרידתו של שטיינר ממרחב היצירה הארצי ועד ימים אלו.

חלק שני: לאור אותה התבוננות רוחנית-ביוגרפית בדרך האנתרופוסופיה והתובנות שהולידה — הצגת תשובות אפשריות לשאלות המחקר.

חלק ראשון:

התבוננות רוחנית ביוגרפית

בדרך האנתרופוסופיה

בתהליך התגשמותה של ישות האנתרופוסופיה במהלך חייו הארציים של שטיינר ניתן לראות ארבע תקופות עיקריות:

תקופה ראשונה — מתחילת שנות השמונים של המאה ה-19 ועד תחילת המאה העשרים. בתקופה זו נוצרו היסודות המדעיים-רוחניים והפילוסופיים, האמנותיים והרליגיוזיים העומדים בבסיס דרך האנתרופוסופיה, מתוך זיקה לחוויית האחדות וחירות היצירה האנושית ולאורם של שלושת האידיאלים הגדולים — האידיאל המדעי-רוחני, האידיאל האמנותי והאידיאל הרליגיוזי. במהלך תקופה אינטנסיבית זו בחייו, ומתוך חוויות משמעותיות ושאלות חיים, מאבקים עזים והתמודדות עם אתגרים קשים, נוצרו והתעצבו התשתית הרוחנית וקרקע הצמיחה להתפתחותה של האנתרופוסופיה.

תקופה שנייה — העשור הראשון של המאה העשרים, תחילת התגשמותו של האידיאל המדעי-רוחני האנתרופוסופי. בתקופה זאת, בה נעשתה הפעילות האנתרופוסופית בעיקר במסגרת החברה התיאוסופית, נכתבו ארבעה מספרי היסוד של שטיינר, שבהם מתוארת ומאופיינת תמונת אדם ועולם המתקבלת מתוך מחקר מדעי-רוחני אנתרופוסופי. מתמונה זו נובעת דרך חיים, שבבסיסה נתיב אימון ותרגול רציני, המהווה חלק בלתי נפרד ממנה.

תקופה שלישית — מ-1910 עד 1917, תחילת התגשמותו של האידיאל האמנותי האנתרופוסופי, הבא לידי ביטוי בייסודן של אמנויות האוריתמיה ועיצוב הדיבור, בביצוען של דרמות המסתורין, ובאימפולסים להתחדשות האמנויות מתוך האנתרופוסופיה ובהשראתה.

תקופה רביעית — משנת 1917 ועד פרידתו של שטיינר ממרחב היצירה הארצי, בסוף חודש מרץ 1925. תקופה זו מתאפיינת בהעצמת התגשמותו של האידיאל החברתי-רליגיוזי האנתרופוסופי. בעת זו חל מפנה במהלך הרוחני-ביוגרפי של דרך האנתרופוסופיה, מפנה שנבע מייסודן של יוזמות חדשות ובהן ייסוד בית ספר ולדורף ראשון בשטוטגרט, לידת האימפולס הקהילתי האנתרופוסופי, וייסודה מחדש של החברה האנתרופוסופית.

תקופה חמישית — התקופה שחלפה מאז פרידת שטיינר ממרחב היצירה הארצי ועד ימים אלו — תקופה בת קרוב למאה שנים, שבה מתרחש תהליך התפתחות והתמרה של התכנים, הצורות והמבנים שנוצרו ועוצבו במהלך נתיב חייו הארציים של שטיינר.

תקופה ראשונה

כאשר אדם חווה בהכרה את אחדותו עם העולם ופועל במקרה המיוחד מתוך הכרה זו מכוח אהבתו, הוא חווה עצמו חופשי. בלי האהבה הוא חווה הן את החוקיות הרעיונית והן את תנאי החיים ככופים וכובלים. כך מצביע שטיינר על התחום שבו אפשר למצוא חירות באדם.[5]

באוטוביוגרפיה: פרקים בנתיב חיי 1861-1907,[6] שאותה כתב בשנת חייו האחרונה עלי אדמות, הוא מתאר ומאפיין בין השאר את תהליך התהוותה של האנתרופוסופיה, באופן המעניק לנו הזדמנות פז לפגוש את שטיינר האדם והיוצר, לא כמורה רוחני ואיש רב-פעלים במגוון רחב של תחומים, אלא כאדם השואל שאלות שמכבידות על נפשו, כאדם שחווה בדידות, מאבקים עזים והתמודדות עם אתגרים קשים, אדם שמתנסה בתהליכי יצירה ובמפגשים אינטימיים, באכזבות ובגילויים — "שטיינר שלא הכרנו".

שטיינר ראה ביסודות המדעיים-רוחניים והפילוסופיים, האמנותיים והרליגיוזיים שאותם עיצב מתוך נתיב חייו ורוח התקופה שבה פעל ויצר, מקור השראה פעיל, מעיין חיים ממשי וכלי מעשי עבור בני אדם הרוצים להיות שותפים פעילים במהלך יצירתה המחודשת של התרבות האנושית בזמננו. בהקדמה למהדורה הראשונה של הספר הפילוסופיה של החירות[7] בשנת 1894, שתוקנה מעט בהוצאה של שנת 1918, כותב רודולף שטיינר:

בספר זה, המטרה היא פילוסופית. המדע עצמו ייעשה לחי באופן אורגני. המדעים הנפרדים הם בבחינת שלבים מוקדמים לידע שאנו מנסים לרכוש כאן.

יחס דומה מתקיים באמנויות. המלחין עובד על יסוד תיאוריית ההלחנה. תיאוריה זו היא אוסף של כללים שיש לדעת אם רוצים להלחין. בהלחנה הופכים כללי ההלחנה למשרתי החיים, למשרתי המציאות.

בדיוק במובן הזה, פילוסופיה היא אמנות. כל הפילוסופים האמיתיים היו אמנים בתחום המושגים. בעבורם, רעיונות אנוש היו החומר האמנותי, והמתודה המדעית הייתה הטכניקה האמנותית. כך זוכה החשיבה המופשטת בחיים אינדיבידואליים ממשיים. הרעיונות (האידיאות) הופכים לכוחות חיים רבי עוצמה. אזי אין לנו רק ידע על הדברים, אלא הפכנו את הידע לאורגניזם ממשי השולט בעצמו. מודעותנו הממשית, הפעילה, התעלתה מעל לקבלה סבילה גרידא של אמיתות.

התקופה הביוגרפית הראשונה נפרסת על פני ארבעת העשורים הראשונים בחייו של שטיינר, במהלכה נוצרו והתעצבו היסודות המדעיים-רוחניים והפילוסופיים, האמנותיים והרליגיוזיים העומדים בבסיס דרך האנתרופוסופיה.

שלושת האידיאלים הגדולים

רודולף שטיינר פעל ללא ליאות לאורך נתיב חייו, במטרה להגשים ולממש את שלושת האידיאלים הגדולים — המדעי-רוחני, האמנותי והרליגיוזי.

בפרקים הראשונים באוטוביוגרפיה ניתן למצוא זרעים לשלושת האידיאלים הללו, שיאירו את נתיב חייו של שטיינר ואת דרך האנתרופוסופיה. הזרע לאידיאל המדעי-רוחני מצוי בפרק הרביעי, בו מתאר שטיינר את חיפושיו אחר אפיון עולמו הפנימי של האדם:

עליי להודות שזיקתי לגיאומטריה הייתה ראשיתה של השקפה שלבשה צורה בתוכי באופן הדרגתי. במהלך ילדותי היא חייתה בתוכי פחות או יותר באופן לא מודע. לקראת שנתי העשרים היא קיבלה צורה מוגדרת, בתודעה מלאה.

הגיאומטריה נראתה לי כידע שאנו עצמנו מייצרים, אך משמעותו בלתי תלויה בנו לחלוטין. כמובן שכילד לא יכולתי לבטא זאת לעצמי בבהירות, אך חשתי שידע של העולם הרוחני צריך לשכון בנפש כפי שנעשה הדבר בגיאומטריה.[8]

תובנה זו, אותה מבטא שטיינר בנוגע לידע הגיאומטריה, תוביל אותו בהמשך דרכו לעצב את קווי היסוד לתיאוריה של ההכרה הנובעת מהשקפת עולמו של גתה — תיאוריה של הכרה היוצרת זיקה בין תהליך הידיעה המדעי-רוחני ובין היצירה האמנותית והרליגיוזית.

בהמשך פרק זה באוטוביוגרפיה מצוי הזרע לגילוי האידיאל האמנותי וזיקתו לאידיאל המדעי-רוחי דרך המורה של שטיינר לגיאומטריה:

בנוסף לאישור קיומו של עולם רוחני שסיפק לי ספר הגיאומטריה שלו זכיתי הודות לאותו מורה, עלי להודות לו גם בעבור דברים אחרים, ובעיקר על העובדה שפתח בפני נפשי את עולם האמנות. הוא ניגן בפסנתר וכינור והרבה לצייר. דברים אלו משכו אותי אליו בעוצמה רבה ולכן ביליתי עמו ככל שהתאפשר.[9]

לא קשה לראות את הזיקה בין חוויות ילדות אלו, שאותן מתאר שטיינר בצורה חיה, ובין היסודות האמנותיים פדגוגיים של חינוך ולדורף, שאותם יעניק לעולם בשנים האחרונות לחייו, תוך אפיון לידתו של אימפולס אמנותי-חינוכי זה כ"צעד חגיגי להכוונת גורל העולם".

בפרק החמישי באוטוביוגרפיה מופיע הזרע שיוביל בעתיד להגשמתו של האידיאל הרליגיוזי, מתוך האידיאל המדעי-רוחני והאידיאל האמנותי ובהשראתם:

הזיכרונות המשמעותיים ביותר מימי ילדותי בנוידורפל (Neudörfl), קשורים לחוויות מוזיקליות-רליגיוזיות במהלך טקסים דתיים שעוררו בי שאלות על הוויית הקיום — שאלות שעלו בפני רוחי בעצמה רבה. הטקס שבו התרחש התיווך בין העולם החושי לעולם העל-חושי עורר בנפשי חוויה רוחנית עמוקה. וחוויה זו שהלכה והעצימה במהלך השנים, העמיקה את הזיקה האינטימית שיצרתי עם אותה הוויית חיים רוחנית.[10]

שלושת האידיאלים הגדולים משתקפים ובאים לידי ביטוי לרוחבה ולאורכה של דרך האנתרופוסופיה, ובמהלך התבוננות רוחנית ביוגרפית זו נוכל לעקוב אחר תהליך התגשמותם.

נקודת המוצא היחידה לידיעה אמיתית

חשיבה אנושית יזומה, המאפשרת לאדם כסובייקט, כאינדיבידואל, לחוות את אחדותו עם העולם ולפעול מתוך הכרה זו, מכוח אהבתו — היא אבן יסוד, נקודת משען ארכימדית, הניצבת בבסיס ספרי היסוד שכתב שטיינר ובשורש דרך האנתרופוסופיה.

הדבר החשוב ביותר עבורי היה למצוא דרכים שיאפשרו להביע באמצעות מחשבות מוגדרות היטב את פעילותה החיה של הנפש האנושית. מאמצי אלו, שהצטרפו למאמצי להתנסות במושגים ואידיאות במדעי הטבע, הביאו אותי לבסוף לראות בפעילות האני האנושי את נקודת המוצא האפשרית היחידה להגעה לידיעה אמיתית.[11]

את העמקת לימודיו והתנסויותיו במרחב היצירה הפילוסופי הוא מתאר כך:

במהלך קיץ 1879, לפני תחילת לימודי בבית הספר הגבוה בווינה, הייתי עסוק אך ורק בלימודי פילוסופיה. בסופה של "תקופת מעבר פילוסופית זאת", החלטתי להכשיר עצמי בהוראה כדי להיות מורה בבית ספר ריאלי. נרשמתי אם כן ללימודי מתמטיקה, היסטוריה וכימיה.[12]

עם תחילת הלימודים בבית הספר הגבוה, מתעצמת בנפשו של שטיינר ההכרה בדבר חשיבותם של לימודי הפילוסופיה בזיקה למדעי הטבע:

בתקופה זאת חשתי שמחובתי לבקש אחר האמת דרך הפילוסופיה. משימתי הייתה ללמוד מתמטיקה ומדעי הטבע. אך הייתי משוכנע שלא אמצא כל זיקה למדעים אלה, אלא אם כן ממצאיהם הושתתו על בסיס פילוסופי יציב.[13]

שטיינר פוגש ביצירתם של גתה ושל שילר

החלטה זו של שטיינר להכשיר את עצמו להוראת מתמטיקה, היסטוריה וכימיה, הכשירה את הקרקע למפגש עם קארל יוליוס שרואר ולקבלת המשימה לערוך את כתביו ואת מחקריו של גתה במדעי הטבע בהוצאת "קירשנר", על פי המלצתו של שרואר. וכך הוא מספר:

דווקא ההרצאות על ספרות שניתנו אז בבית הספר הגבוה בווינה על ידי קארל יוליוס שרואר, היו בעלות משמעות מיוחדת עבורי. במהלך שנתי הראשונה בביה"ס הטכני בווינה, הוא הרצה על ספרות גרמנית אחרי תקופת גתה, וכן על חייו ויצירתו של שילר.

הוקסמתי כבר בהרצאתו הראשונה שבה סקר את חיי התרבות הגרמנית במהלך המחצית השנייה של המאה ה-18 ותיאר בצורה חיה את השפעת הופעתו של גתה על תרבות זו. הדרך החמה שבה הוא הציג זאת וקריאתו המעוררת משירת המשוררים הובילו את האדם אל עולם השירה בדרך רוחנית.[14]

מהלך זה של חיפוש ועיצוב דרכו של שטיינר משתי זוויות משלימות — הזווית המדעית-רוחנית והזווית האמנותית-פילוסופית, הבשיל בבירור את התנאים לשלב הביוגרפי הבא בנתיב חייו: יצירתה ועיצובה של דרך האנתרופוסופיה.

תהליך זה, שבמרכזו אימפולס חירות היצירה האנושית, התרחש מתוך מאבק עז עם שתי מגמות קוטביות שאפיינו את התרבות המערבית-אירופאית באותה תקופה: המגמה הראשונה הייתה נטייה חד צדדית לכיוון מדעי הטבע, מתוך תקווה שהשקפת עולם מדעית תעניק תשובות לשאלות חיים במגוון תחומים רחב ועשיר. עיקר ההתמודדות הייתה מול תפיסת האבולוציה הדרוויניסטית, שהשרישה שורשים בלב התרבות המערבית-אירופאית.

המגמה השנייה לעומתה הקצינה לכיוון "חוכמת המזרח" הרוחנית. אמנים ואנשי תרבות באותה תקופה חיפשו נתיבים רוחניים להתפתחותם האינדיבידואלית כבני אדם ויוצרים, אך עבורם היו שאלות חברתיות-פוליטיות ורוחניות-תרבותיות משניות לא פעם. וכך מצא עצמו שטיינר בודד למדי במאבקיו נגד הנטייה החד צדדית שאליה הובילו שתי מגמות אלו.

ייסוד ופיתוח בסיס מדעי-רוחני ופילוסופי, אמנותי ורליגיוזי עמוק, היווה אם כן צורך חיוני ביותר להתחדשות היצירה הרוחנית והתרבותית באירופה בפרט וברחבי העולם בכלל.

המפגש עם דמותו של גתה, עם מחשבותיו ועם יצירתו מהווה נקודת ציון משמעותית בדרכו של רודולף שטיינר כאדם, כאיש רוח וכיוצר. בהקדמה לספרו קווי יסוד לתיאוריה של ההכרה על-פי השקפתו של גתה,[15] אותה כתב מספר חודשים לפני פרידתו ממרחב היצירה הארצי, הוא מתאר את המפגש עם יצירתו של גתה:

במהלך עבודה זאת עקבתי אחרי חיי ההכרה של גתה בכל התחומים שבהם עסק והתברר לי שתפיסת עולמי מיקמה אותי בתוך תיאוריית ההכרה ששייכת להשקפת עולמו. כשאני מפנה היום שוב את תשומת לבי לכך, נראה לי שכתיאוריה של ההכרה, זהו הבסיס לכל מה שכתבתי או אמרתי מאז. היא מדברת על מהותה של ההכרה שפותחת את הדרך מעולם החושים אל עולם הרוח.[16]

בספר זה מתאר שטיינר צעד אחר צעד את המאפיינים השונים של מדעי הטבע, מדעי החיים[17] ומדעי הרוח, וכן את אופייה של הפעילות האנושית היזומה, הקשובה והפעילה, שאותה יש לטפח מתוך אימון ותרגול רציניים, כאשר רוצים לחקור וליצור במרחבים אלו.

תיאוריית ההכרה שלנו הסירה מההכרה את האופי הפסיבי שנקשר בה לעיתים קרובות, ותפסה אותה כפעילות של רוח האדם. בדרך כלל מניחים כי תוכנו של הידע מתקבל מבחוץ. מקובל שככל שאנו נמנעים מלהוסיף דבר משלנו לחומר הנלמד, כך נשמרת יותר האובייקטיביות של המדע.

עיוננו הראה כי תוכנו האמיתי של המדע לעולם איננו החומר החיצוני שאותו אנו קולטים, אלא האידיאה שנתפסת ברוח, ומובילה אותנו אל מרקם עולם עמוק יותר מכל פירוק או תצפית בעולם החיצון, עמוק מכל התנסות. האידיאה היא תוכן המדע.

בניגוד לרשמים שמתקבלים בפסיביות, המדע הוא צורתה של פעילות רוח האדם. כך הבאנו את תהליך ההכרה לקרבה גדולה יותר ליצירה אמנותית, שהיא גם יצירתה של רוח האדם.[18]

תכני ספר זה יוצרים זיקה אורגנית בין שלושה מוטיבים עיקריים בדרך האנתרופוסופיה:

א. הזיקה בין מדעי הטבע, מדעי החיים ומדעי הרוח.

ב. הזיקה בין דרך המדע, נתיב האמנות וביטוים במרחב היצירה הרליגיוזי.

ג. הזיקה המזינה והמפרה בין מדע הרוח, היצירה האמנותית ואימפולס חירות היצירה האנושית.

החלק השישי בספר זה, שכותרתו "מדעי הרוח", מהווה חולייה מחברת לתכני הפילוסופיה של החירות. וכך מאפיין שטיינר את חוליית החיבור הזאת: מדעי הרוח הם, בדרגתם הגבוהה ביותר, מדעי החירות. אידיאת החירות צריכה להיות הנקודה המרכזית בהם, האידיאה השלטת.

הפילוסופיה של החירות — ביטוי להשקפת עולם מודרנית

לעניות דעתי, מעטים הם האנשים הצועדים בדרך האנתרופוסופיה או פעילים ביוזמות שנוצרו מתוכה, ובהשראתה, שמכירים את תכני הפילוסופיה של החירות, ורואים בהם, בנוסף לתכני האוטוביוגרפיה, בסיס חיוני ללימוד והתנסות במאפייני מדע הרוח האנתרופוסופי, בדרך האנתרופוסופיה. תובנה זו עשויה להעלות את השאלה: כיצד ניתן לעורר עניין ואף התלהבות בקרב יותר ויותר אנשים הצועדים בדרך חיים זו, להכיר, ללמוד ולהתנסות בתכני ספרים אלו?

בתוספת למהדורה של שנת 1918, בהתייחסות לתכני הפרק שכותרתו "יסודות החיים", כותב שטיינר:

אין עוד פעולה נפשית אנושית שקל כל כך לא להבין כמו החשיבה. רגישה ורצייה ממלאות את הנפש בחום כשאנו מחיים בתוכה את מצבן המקורי. החשיבה מותירה אותנו בנקל קרים בזמן שאנו נזכרים בה. חיי הנפש נראים אז כאילו יבשו.

אבל זהו רק הצל המתגלה בחוזקה של הווייתה האמיתית החמה, החדורה אור והמעמיקה חדור לתופעות העולם. לחדירה זו גורם כוח, הזורם דרך פעילות החשיבה עצמה, והוא כוח האהבה בצורתו הרוחנית.

אין כאן סיבה לטעון כי מי שרואה כך את האהבה בחשיבה הפעילה, משליך אל החשיבה רגש, כלומר אהבה. כי למעשה, טענה כזו אינה אלא הוכחה למה שנאמר כאן. מי שפונה אל מהות החשיבה, מוצא בה הן רגש והן רצון, ואת אלה בעמקי הווייתם. מי שפונה מן החשיבה והלאה, לעבר רגש ורצון "בלבד", מאבד את הווייתם האמיתית.[19]

דברים אלו של שטיינר ממחישים את הצורך, שלא לומר ההכרח, בכניסה לדרך האנתרופוסופיה מתוך התנסות בחשיבה האנושית שהינה ביטוי לפעילות האני, חשיבה שעשויה לחולל את יצירת חייו הייחודית של האדם מתוך אהבה, כפי שאופיינה כאן.

שטיינר העניק לספרו הפילוסופיה של החירות את כותרת המשנה: "המאפיינים העיקריים של השקפת עולם מודרנית — תוצאות של התבוננות נפשית לפי שיטה מדעית", ואכן, מדובר בהשקפת עולם הממשיכה להיות רלוונטית מאוד בזמננו — השקפת עולם שבבסיסה כאמור אימפולס חירות היצירה האנושית. תוכן הספר נועד לסייע לאדם לחולל את יצירת חייו הייחודית מתוך חירות, וזאת יחד עם שותפים ליצירה קהילתית-חברתית.

"אולם איך יוכלו אנשים לחיות בצוותא, אם כל אחד משתדל רק לבטא את האינדיבידואליות שלו?" שואל שטיינר, והוא משיב:

זוהי טענה אופיינית למוסריות שלא הובנה כהלכה. זו מאמינה כי חיי אחווה ושותפות אפשריים בין בני אדם רק אם הם מאוחדים על ידי הסדר מוסרי משותף קבוע. השקפה מוסרית זו אינה מבינה את אחדותו של עולם הרעיונות. אין היא תופסת שעולם הרעיונות הפעיל בתוכי אינו שונה מעולם הרעיונות הפועל בזולתי.

אני נבדל מזולתי לא מפני שאנו חיים בשני עולמות רוחניים שונים לחלוטין, אלא מפני שאנו קולטים אינטואיציות שונות מתוך עולם הרעיונות המשותף לנו. הוא רוצה לבטא את האינטואיציות שלו, אני — את שלי. אם שנינו שואבים באמת מן הרעיון ואיננו מצייתים לדחף חיצוני כלשהו (פיזי או רוחני), איננו יכולים שלא להיפגש בשאיפה משותפת, בכוונות משותפות. […] זהו אידיאל, יאמרו רבים. בלי ספק. אבל זה אידיאל שהוא יסוד ממשי בישותנו, המפלס לו דרך אל פני השטח של טבענו. אין זה אידיאל שממציאים או חולמים אותו, אלא אידיאל שיש בו חיים ואשר מכריז על קיומו בבירור, גם בצורת קיומו הגולמית ביותר.[20]

נחתום חלק זה בכמה תובנות המתבהרות לאור התבוננות ביוגרפית בתקופת ההתהוות הראשונה של דרך האנתרופוסופיה:

א. קשה לצעוד באופן רציני ואחראי בדרך האנתרופוסופיה ללא לימוד והכרה של היסודות המדעיים-רוחניים והפילוסופיים של דרך חיים זו, שהם הבסיס ליצירתה ולעיצובה.

ב. ניתן אמנם לראות ברכה ביצירה האנתרופוסופית במגוון תחומי החיים ברחבי העולם, גם כאשר רבים מהפעילים באותם מרחבי יצירה אינם מכירים, לומדים ומתנסים בתכני יסודות אלו! ואולם צעידה בדרך האנתרופוסופיה, בדומה להכשרה מקצועית של מוזיקאי, לדוגמה, מחייבת לימוד והתנסות רציניים, מעמיקים וממושכים — מחייבת צעידה בדרך חיים.

תקופה שנייה

הצטרפותו של שטיינר לחברה התיאוסופית

במטרה להביא להתחדשות היצירה ברוח האנתרופוסופיה ולצורך הגשמתם של שלושת האידיאלים הגדולים, בפתח המאה העשרים, פנה שטיינר לאמנים, לאנשי תרבות ורוח, לחוקרים במדעי הטבע ולפעילים חברתיים. מאמציו אלו זכו להיענות מוגבלת מאוד, שלא לומר ל"כתף קרה". עובדה מצערת זו אילצה אותו לחפש מקומות אחרים בהם ניתן יהיה לאפשר את לידתה של האנתרופוסופיה.

העשור הראשון למאה העשרים עומד אם כן בסימן החלטתו של שטיינר להצטרף לחברה התיאוסופית ולקבל על עצמו את תפקיד יו"ר החברה התיאוסופית בגרמניה. צעד זה הביא לכך, שתהליך צמיחתה והתפתחותה של היצירה האנתרופוסופית יתרחש "מתוך רחם החברה התיאוסופית".

בהקדמה להוצאה של הפילוסופיה של החירות בשנת 1918 כותב שטיינר:

אם יתמה מי מדוע עדיין אינו מוצא בספר זה ולו רמז לתחום של עולם ההתנסות הרוחנית שתיארתי בכתביי המאוחרים יותר, עליו להבין שלא רציתי למסור כאן תוצאות של חקירה רוחנית, אלא לבנות תחילה את היסודות, שעליהם יוכלו תוצאות כאלה להיסמך.[21]

כאן ניתן לראות את ההבדל בין היסודות שמאפשרים חקירה מדעית רוחנית (כמובא בקווי יסוד לתיאוריה של ההכרה ובספר הפילוסופיה של החירות) לבין תהליך פיתוח הכשרים העל-חושיים המתוארים בכיצד קונים — כשרים המאפשרים לבצע מחקר מדעי רוחני "בעיניים רוחניות פתוחות". הדגש כאן הוא על המעבר מהתקופה הראשונה שמכינה את המחקר המדעי רוחני — אל התקופה השנייה, שבה יצאו הספרים שתוכנם הוא כבר פרי של מחקר מדעי רוחני.

כיצד קונים וגוף נפש רוח, ספרי היסוד האנתרופוסופיים שיצאו לאור בתחילת המאה העשרים, פונים באופיים האמנותי-רגשי אל הרגש האנושי, בדומה לאופן שבו עושות זאת אמנויות שבסיסן מושתת על חוקיות רעיונית-תיאורטית. כך נעשה צעד חיוני, המאפשר גם לאנשים שלא התחנכו על בסיס המחשבה המדעית והפילוסופית לצעוד בדרך ל"קניית דעת עולמות עליונים".

כיצד קונים דעת עולמות עליונים? — קרקע פורייה להתחדשותה של יצירת התרבות האנושית

מדוע מבקשת נפש האדם אחר הכרת העולמות העליונים? מכיוון שכל מבט החדור ברגש פליאה אל עולם החושים, נהיה לשאלה רוויית כמיהה אודות הוויית הרוח.

רודולף שטיינר — מדיטציות ואמרות התבוננות.[22]

כאמור, מתחילת המאה העשרים ועד 1910 צומחת ומתפתחת היצירה האנתרופוסופית במסגרת החברה התיאוסופית. ביטוי להעמקה ולהתרחבות אלה ניתן לראות במאמרים שיצאו בכתב העת לוציפר-גנוזיס[23] תחת הכותרות "כיצד קונים
דעת עולמות עליונים?" ו"פרקים מתוך הרשימות האקשיות". מאמרים אלו נערכו בהמשך והוצאו כספרים, וכמותם מאוחר יותר תיאוסופיה (גוף, נפש, רוח בתרגום לעברית) ומדע הנסתר בקוויו העיקריים.

פרסום המאמרים בכתב העת היה פריצת דרך רוחנית-רעיונית; וזאת, כיוון שלא מדובר כאן רק בלימוד מדעי-רוחני ופילוסופי הפותח את שער הכניסה לעולם העל-חושי, אלא בכניסה מודעת, בעיניים פקוחות אל תוך אותו עולם, כאשר האחריות לצעידה בנתיב זה מוטלת כל כולה על תלמיד מדע הרוח.

תכני הספר כיצד קונים דעת עולמות עליונים? באים לידי ביטוי ומשתקפים בשלושת חלקיו העיקריים:

א. הכנה — טיפוח חשיבה יזומה, חשיבה תמונתית, אימגינטיבית. שלב זה ניתן להקביל לתהליך הגשמת האידיאל המדעי-רוחני.

ב. הארה — טיפוח חיי רגש החדורים חשיבה רוחנית תמונתית, אמנותית. שלב זה ניתן להקביל לתהליך הגשמת האידיאל האמנותי.

ג. התקדשות — טיפוח חיי רצון אנושיים, חדורי חשיבה רוחנית חיה, מתוך תודעת יצירה אמנותית, המאפשרים את הגשמתה של יצירה אינטואיטיבית-רליגיוזית. שלב זה ניתן להקביל לתהליך הגשמת האידיאל הרליגיוזי-חברתי.

עיקר תשומת הלב בספר זה מופנית לתהליכי התפתחות נפשית-רוחנית שעל האדם לעבור כדי להכשיר את עצמו לקראת כניסה מודעת ויציבה אל מרחבי קיום על-חושיים, ובהשראת כניסה מודעת זו, להפרות את פעילותו הארצית.

אכן, החל בצעדים הראשונים ועד סוף ספר זה ישנה התייחסות עשירה ומפורטת לפעילות הנדרשת בחיי היומיום השוטפים, בזיקה שעל האדם הצועד בדרך זו ליצור עם סביבתו במגוון מרחבי פעילותו, אך הנושא העיקרי הוא כמובן קניית דעת העולמות העליונים.

בהמשך ההתבוננות הביוגרפית נראה, שהחל מהעשור השני של המאה העשרים וביתר שאת בהמשך, מתעורר אצל שטיינר צורך ממשי לאזן ולהשלים את תכני הספר, על ידי התייחסות מעשית לנתיב יצירה חברתי-רליגיוזי שצומח ומתפתח מתוך דרך האנתרופוסופיה.

גוף, נפש, רוח: תשתית רוחנית לידיעת עולם על-חושית

תכני ספר זה, לו העניק שטיינר את כותרת המשנה "מבוא לידיעת עולם על-חושית ולייעודו העל-חושי של האדם", מהווים המשך טבעי להשקפת העולם (תודעת היצירה) הגתאנית, ופותחים אופקים חדשים בפני הציבור הרחב, שנחשף לתמונת אדם ועולם רוחנית-קונקרטית, פרי התפתחות התרבות המערבית.

בחלק השני של הספר, שכותרתו "חזירתה של רוח האדם אל הגוף — היוולדות חוזרת וחוק הגורל", יכולים אנו לחוות את פירות המחקר המדעי-רוחני, המשתקפים ובאים לידי ביטוי בחוקיות המתגלה במהלך הביוגרפיה האנושית, בתהליכי ההתמרה (המטמורפוזה) שעוברת הנפש האנושית לאורך מהלך חיי האדם עלי אדמות.

וכך כותב שטיינר:

[…] כאדם רוחני יש לי צורה משלי כפי שיש לי ביוגרפיה משלי. מכך נובע שאת צורתי כאדם רוחני לא יכולתי לרכוש מאף אחד, אלא ממני עצמי. מכיוון שבאתי לעולם עם תכונות נפש קבועות ומכיוון שמהלך חיי, כפי שהוא בא לידי ביטוי בביוגרפיה שלי, נקבע בין השאר על ידי התכונות הללו, לא ייתכן שהתפתחותי כאדם החלה רק עם לידתי הפיזית הנוכחית. אין מנוס מן המסקנה שהייתי קיים כאדם רוחי עוד לפני לידתי. ולכן, כישות רוחנית הנני חזרתה והמשכיותה של ישות רוחנית, שדרך הביוגרפיה שלה, תוסבר זו שלי.[24]

תובנה משמעותית וחיונית זאת באשר למהות הביוגרפיה האנושית, תוביל ליצירתו של נתיב להתפתחות חברתית, שמאפייניו מתוארים בין השאר בספרו של הארי סלמאן העולם החברתי כאתר התקדשות — החזון האנתרופוסופי בתחום החברתי.

מדע הנסתר בקוויו העיקריים:[25] תהליכים קוסמיים

כל המתרחש באדם מהווה השתקפות של מכלול התהליכים הקוסמיים הגדולים הקשורים עם קיומו.

אם ברצוננו להבין את התבוננויות התודעה העל-חושית אודות התופעות שבין לידה למוות ואחר כך, מן המוות ועד ללידה מחדש, ביכולתנו לעשות זאת כאשר נרכוש את הכושר לפענח את ההתבוננויות האימגינטיביות בעזרת דימויים שסיגלנו לעצמנו, תוך התבוננות בתהליכים הקוסמיים הגדולים.

התבוננות מעין זו מספקת את המפתח להבנת החיים האנושיים. לכן, התבוננות בתהליכים על שבתאי הקדום, השמש הקדומה והירח הקדום הינה, במובנו של מדע הרוח, בו בזמן גם התבוננות בישות האנושית.[26]

הספר מדע הנסתר חותם במובנים רבים את "ספרות היסוד האנתרופוסופית" שנכתבה במהלך העשור הראשון למאה העשרים. מבנה הספר ותכניו מאפשרים לתכני הספרים כיצד קונים דעת עולמות עליונים?, גוף, נפש, רוח ומן הרשימות האקשיות לבוא לידי ביטוי בשפה מדעית רוחנית הכוללת איכויות שהבשילו אצל שטיינר בהדרגה.

בהקדמה להוצאות ה-16 עד ה-20, אותה כתב בחודש ינואר 1925, חודשיים לפני שנפרד ממרחב היצירה הארצי, כותב רודולף שטיינר:

עתה, משחלפו כחמש עשרה שנים מאז הופיע ספר זה לראשונה, רשאי אני לומר בפומבי משהו על הלך הנפש שמתוכו הוא נוצר.

במקורה הייתה תוכניתי לצרף את תוכנו המהותי בתור פרק אחרון בספרי: גוף, נפש, רוח, שהופיע זמן רב לפניו. דבר זה לא נסתייע. תוכן זה לא הושלם עדיין כאשר הספר גוף, נפש, רוח הופיע. לפניי עמדה המהות הרוחנית של האדם היחיד, אותה יכולתי לתאר, אך אז טרם עמדו לפני באותה מידה ההקשרים הקוסמיים, אותם היה עליי להביא בספר מדע הנסתר בקוויו העיקריים. אלה היו קיימים בפרטים אך לא בתמונה כוללת. משום כך החלטתי להוציא לאור את הספר: גוף, נפש, רוח עם התוכן העוסק במהות החיים של האדם היחיד אותו ראיתי, ולעבד בתקופה הבאה בשלווה את תוכן ספר זה.

התייחסות זו של שטיינר לתהליך כתיבת ספרו מדע הנסתר בקוויו העיקריים, להמתנה שתהליך זה חייב מעצם מהותו הביוגרפית החיה, עשויה לתרום לטיפוח רגש יראת כבוד להתמסרותו המלאה והשלמה של שטיינר למחקר רוחני מאומץ ומורכב זה, שפירותיו עשויים להעשיר את חיינו ולהעניק להם משמעות וטעם של ממש.

תקופה שלישית

המילה, הנושאת אותי ואותך

ואת כל הדברים,

אני נושא אותה ומטפחה.

אנגלוס סילזיוס[27]

התחדשות היצירה האמנותית

משנת 1910 עד 1917 מצויה היצירה האנתרופוסופית בשלב התפתחות ביוגרפי שלישי, שבא לידי ביטוי בעיקר בהעמקה ובהתרחבות של היצירה האמנותית; וזאת, תוך התמודדות עם אירועים טרגיים המתרחשים במהלך מלחמת העולם הראשונה.

בהקדמה לספרו של גאורג גלצר אלפא ואומגה — אמנות האלף-בית המדיטטיבית, כותב מתרגם הספר לעברית, צבי מדר:

דומה כי בכל תולדות האנושות לא הייתה עוד תקופה, שבה נעשה שימוש כה רב במילים כבימינו. ועם זאת, נראה שאולי דווקא השימוש בהן ב"מדיה" לסוגיה, כמו גם במלל החולין היומיומי, שוחק אותן עד דק, משטח את השפה ומרדד את תכניה.

מן העבר הרחוק מגיעות אלינו מסורות המעידות על תרבויות, שבהן התייחסו לדיבור ביראת קודש. "שפת הקודש" לעומת "שפת החולין" היא תזכורת קלושה לימי קדם אלה.

בתרבות העברית אפשר להתחקות על עקבות גלגולי "הדבר", "המילה", "האומר" החל מספר בראשית. בריאת העולם מתוארת בתנ"ך כתוצאה של הדיבור האלוהי: "ויאמר אלוהים, יהי… ויהי… וירא אלוהים…", כלומר, האיכות הבוראת, ה"מולידה" את הבריאה, טמונה בדבר, במילה.

באשר לאדם — בטרם "הפרדת המינים" (בריאת חוה), האלוהים מעניקים לו את הכושר לקרוא שמות לבעלי החיים, כלומר, כמי שנברא בצלמם של האלוהים, ביכולתו לעשות לראשונה שימוש עצמאי בדבר, במילה, קודם לכל לא כמוליד, אלא כקורא בשמות. […] התנ"ך מתחיל לרמוז גם על העתיד, שבו יהיה בידי האדם להקים בקרבו לתחייה את כוחה היוצר של המילה: "כי קרוב אליך הדבר מאוד, בפיך ובלבבך לעשותו" (דברים ל יד).

תיאור בהיר ומרגש זה של צבי מדר ממחיש את מהלך היפרדות האדם ממקור הבריאה הראשוני, מ"הדבר", מ"המילה הבוראת", ובו-זמנית — את אפשרות שובה של האנושות אל מקור התהוותה, אל מרחבי עולם השפה הבוראת, באמצעות גילוי מחודש של הכוח הבורא והיוצר הטמון כזרע במילים שאותן מדברים אנו, בני האדם.

ניתן גם לראות, כיצד מוכשרת קרקע פורייה ומבשילים תנאים המאפשרים, מתוך דרך האנתרופוסופיה, את התחדשותה של היצירה האמנותית במגוון עשיר של מרחבים. כאן מובאת תמונה חלקית בלבד של אותו מהלך התחדשות כביר, שהתרחש כאמור במהלך העשור השני של המאה העשרים.

הגשמת האידיאל האמנותי

מ-1910 ועד פרוץ מלחמת העולם הראשונה באוגוסט 1914, השלים שטיינר את כתיבתן של ארבע דרמות מסתורין, המתארות בתמונות חיות את נתיב החניכה (התקדשות) בו צועדת הנפש האנושית בת זמננו בדרכה אל מרחבי עולם הרוח, וזאת תוך מאבקים רוחניים עזים.[28]

ב-1912 הונחו יסודות לאמנויות האוריתמיה ועיצוב הדיבור, שתתפוסנה מקום מרכזי במהלך התגשמותה של האנתרופוסופיה. אמנות האוריתמיה תתרום את חלקה כאמנות בפני עצמה, הנתמכת במוזיקאים ובמעצבי דיבור; וכן כדרך תרפויטית וכאמנות תנועה במסגרת חינוך ולדורף.

באותה שנה, שנת 1912, כתב שטיינר את לוח השנה לנפש — נתיב מדיטטיבי שבאמצעותו עשויה נפש האדם להעמיק ולהרחיב את מודעותה העצמית דרך יצירת קשר של "אדם עולם" עם המהות הרוחנית-נפשית החיה בתהליכי הטבע, לאורך מעגל השנה ובנקודות השיא — בחגים.[29]

בספטמבר 1913 נוסדה החברה האנתרופוסופית והתחילה בנייתו של "בית האנתרופוסופיה עלי אדמות" — הגתאנום הראשון. במהלך הבנייה מתהווים אימפולסים אמנותיים חדשים בארכיטקטורה, פיסול וציור. תהליך הבנייה מביא עמו משב רוח אמנותי, תרבותי וחברתי חדש.

"בית האנתרופוסופיה" מדבר אל בני האדם בדרך רוחנית-אמנותית בלתי אמצעית, בדומה לדרמות המסתורין וליישומים אמנותיים נוספים הנובעים מישותה ומרוחה של האנתרופוסופיה. כמו מתוך זרע חי וממשי צומח ומתפתח מבנה ייחודי זה, בהתאם לחוקיות ההתפתחות ושינוי הצורה (מטמורפוזה), הטבועה בעולם הצומח. יצירה ייחודית זאת בתולדות הארכיטקטורה הייתה אכן ישות חיה.

כאשר מתבוננים על ההתרחשות הביוגרפית בתקופה השלישית, שבמהלכה מתרחשת מלחמת העולם הראשונה, קשה שלא להתפעל מהעוצמות הכבירות שפעלו דרך שטיינר ושותפיו ליצירה. לא פעם שואל אני את עצמי: מה נדרש כדי לעורר את אותה שמחת חיים וחדוות יצירה, התלהבות ומסירות שאפיינו את ההתחדשות המופלאה הזאת?

מאפיין מהותי וחיוני בשטף היצירה וההתחדשות בתקופה השלישית, הוא הזיקה החיה והמעשית של שטיינר ושל שותפיו לשורשים המדע-רוחניים, הפילוסופיים והאמנותיים-רליגיוזיים העומדים בבסיס דרך האנתרופוסופיה, שמתוכם ובהשראתם זרמו האימפולסים האמנותיים החדשים שאפשרו את לידתו של שפע זה.

אני מאמין ומרגיש שהתבוננות ביוגרפית זו עשויה לעורר רצון של ממש בקרב בני אדם ליצור זיקה חיה אל אותם מקורות יצירה שמתוכם שאבו השראה ויצרו שטיינר ושותפיו באותן שנים. התעוררות זאת של הרצון עשויה להתעצם בקרב אינדיבידואלים בשנים הקרובות, בין השאר כהכנה לקראת ציון 100 שנים לייסודה מחדש של החברה האנתרופוסופית, שיחול בעוד שנים ספורות.

תקופה רביעית

התקופה הרביעית, בה מתגשם האידיאל החברתי-רליגיוזי, בעיקר דרך יוזמות חדשות שנוסדות, חותמת שטף של יצירה שזרמה והתגשמה דרך שטיינר ושותפים רבים. תקופה זאת יוצרת במובנים רבים "נקודת מפנה" בתהליך התגשמותה של ישות האנתרופוסופיה במרחב היצירה הארצי.

מהלך "השתנות כיוון הזמנים", אותו מאפיין שטיינר במדיטציית אבן הפינה לחברה האנתרופוסופית החדשה בכנס חג המולד 1923-24, הוא אחד הביטויים המהותיים לנקודת המפנה. ציון דרך משמעותי לא פחות בהקשר זה הוא ייסודה של היוזמה החינוכית הראשונה בשטוטגרט, בסתיו 1919 — מהלך שאותו אפיין שטיינר כ"צעד חגיגי להכוונת גורל העולם".[30]


"המבנה החברתי המשולש"

באורגניזם התלת-איברי של ישות האדם באה לידי ביטוי האידיאה האב-טיפוסית האנושית במלוא הווייתה. ואכן, ב-1917 הובאה לראשונה תמונה זאת של הישות האנושית בפני הציבור הרחב בספר חידות הנפש. ספר זה, יחד עם סדרת ההרצאות "פיזיולוגיה אוקולטית"[31] שניתנה בפראג ב-1911, יצרו בסיס מעורר השראה ופורה לאמנות הרפואה האנתרופוסופית שהתפתחה מאוחר יותר.

בסוף שנת 1918 מתחיל תהליך הגשמת רעיון המבנה החברתי המשולש, מלווה בהרצאות ובספרים שכתב שטיינר, תוך כוונה ליישמו בכל חלקי אירופה. שורשיו של רעיון חברתי זה נטועים בתמונת האדם והעולם האנתרופוסופית, כפי שתוארה לעיל. החיים החברתיים אמורים להיווצר ולהתעצב מתוך פעילות דינמית בה שותפים שלושה מרחבי פעילות עיקריים, המפרים זה את זה:

הספירה הרוחנית-תרבותית; המישור החברתי-פוליטי, מישור החובות והזכויות של האזרחים; ומרחב היצירה הכלכלי-אקולוגי.

בעידן המודרני לא מתאפשרת, על פי רוב, זיקה בריאה בין מרחבים אלו, שכן, על מנת לקיים ביניהם קשר הדדי שיפרה ויעצים את פעילותם, עליהם להיות אוטונומיים. כתוצאה מכך שבמדינת הלאום הם כרוכים ושלובים זה בזה דרך המנגנון הפוליטי, נהרסת התפתחותו הטבעית של האורגניזם החברתי ומתעכב תהליך ההתחדשות של שלושת מרחבי יצירה אלו.

למרות מאמצים פוליטיים עצומים שהשקיעו שטיינר ושותפיו בהגשמתו של חזון המבנה החברתי המשולש — מאמצים שכללו בין השאר ייסוד של תנועה פוליטית — נכשל ניסיון רציני ומאתגר זה.

ייסוד בית ספר ולדורף הראשון

בשנת 1919 פנה אמיל מולט, מהפעילים המרכזיים במימושו הפוליטי של המבנה החברתי המשולש, לשטיינר, וביקש ממנו להוביל את אימפולס ייסודו של בית ספר בהשראת תמונת האדם והעולם האנתרופוסופית, בעיקר עבור ילדי בית החרושת לטבק "ולדורף אסטוריה" בשטוטגרט, שאותו ניהל.

שטיינר נרתם במלוא המרץ למשימה חיונית זו, בין השאר לאור התובנה שנדרש מהלָך התחנכות ממושך בטרם ניתן יהיה להגשים הלכה למעשה את רעיונותיו הפוליטיים. ואכן, בסתיו של אותה שנה נוסד בית הספר ולדורף הראשון.

ייסוד בית הספר היה הראשון בגל של יוזמות אנתרופוסופיות בעקבות מלחמת העולם הראשונה. בפרספקטיבה של קצת יותר ממאה שנים, ניתן לראות בייסוד יוזמות אלו את לידתו של אימפולס חינוכי-קהילתי ליצירה מחודשת של התרבות האנושית.

שריפת הגתאנום הראשון — לידת אימפולס קהילתי מתוך משבר קיומי עמוק

בין התאריכים 31 בדצמבר 1922 ל-1 בינואר 1923 נשרף הגתאנום הראשון. בעקבות אירוע מזעזע זה הלך והתעצם משבר קשה בתוך החברה האנתרופוסופית, שבא לידי ביטוי בסדרת ההרצאות "בניית קהילה אנתרופוסופית".

במהלך כעשרים ואחת שנים, עד שריפת הגיתאנום, הלכו ונפערו פערים משמעותיים בין מקורות ההשראה והיצירה של האנתרופוסופיה לבין האופן שבו הם אכן התממשו בפעילותם של החברים בחברה האנתרופוסופית וביוזמות החדשות שנוסדו.

זהו תהליך התפתחות המאפיין תנועות וארגונים — תהליך שבו מהלך הגשמתם של חזון, של אידיאלים, מוביל ליצירת פערים בין חזון למציאות ובין מציאות לחזון. מה שבולט עד מאוד במקרה זה, הוא המחסור בהתנסות חברתית-ארגונית בקרב החברים וגם אצל שטיינר, שעד לאותו שלב היה יותר בגדר "מורה רוחני" ופחות שותף פעיל בייסוד יוזמות חדשות, על כל הנובע מתהליך הגשמה ומימוש זה.

בהדרגה הלך והתבהר שינוי ממשי ומשמעותי בנתיב האנתרופוסופיה: מדרך רוחנית שבמרכזה אימון ותרגול, המאפשר התפתחות נפשית רוחנית וקניית דעת בעולמות העליונים, תוך שמירה על קשר בריא עם הסביבה האנושית בה חי ויוצר האדם — לדרך התקדשות חברתית, שמשתקפת בחזון חברתי אנתרופוסופי חדש, אותו מאפיין הארי סלמאן בכותרת ספרו העולם החברתי כאתר התקדשות.

בהרצאה התשיעית מתוך סדרת ההרצאות "בניית קהילה אנתרופוסופית", ממקד שטיינר את תשומת לב המאזינים במאפיינים הייחודיים לתהליך בנייתה של קהילה אנתרופוסופית:

בשחר התפתחות נפש התודעה הופיע משהו חדש בחיים האנושיים. דבר זה קורא להתעוררות בעלת מאפיינים ייחודיים: התעוררות דרך נפשם ורוחם של בני אדם אחרים. בחיי הערוּת הרגילים מתעורר האדם רק כאשר הוא פוגש במאפיינים טבעיים של הזולת. אולם אדם שהפך לאינדיבידואל נפרד ועצמאי, מבקש להתעורר באמצעות המפגש עם רוחו ונפשו של אדם אחר.[32]

בהמשך ההרצאה, מתאר שטיינר את מאפייני הקהילה האנתרופוסופית:

בקרב אנשים הנוטלים חלק בחיים אידיאליסטיים המבוססים על תקשורת הדדית מתוך ובהשראת תכנים אנתרופוסופיים, נוצרת ומתקיימת הבנה אחרת. בהשראת החוויה המשותפת בתכנים על-חושיים, מתעורר האדם בעוצמה רבה במהלך המפגש עם הזולת.

כאשר מתקיימים מפגשים ברוח זו בחברה האנתרופוסופית, נוכח ב"פולחן ההפוך", כפי שאכנה זאת, בהיפוך הקוטבי של הפולחן, יסוד בעל כוח עצום לבניית קהילה. באופן ציורי אפשר לבטא זאת כך: "קהילת הפולחן הדתי" מבקשת למשוך את מלאכי השמיים מטה, למקום שהפולחן מתרחש בו, כדי שהם, מלאכי השמיים, יהיו נוכחים בתוך הקהילה הדתית. הקהילה האנתרופוסופית מבקשת לרומם את נפשות בני האדם אל המישורים העל-חושיים כדי שיוכלו לחבור אל המלאכים. בשני המקרים — אלה הן פעילויות היוצרות קהילה. אנחנו חייבים להגיע להבנה בנוגע למהותה של האנתרופוסופיה בתוך החברה האנתרופוסופית. עליה להיות הדרך אל הרוח. אם כך יקרה, התוצאה תהיה יצירתה ובנייתה של קהילה.[33]

מצער לראות, בפרספקטיבה של קרוב למאה שנים, עד כמה מוזנחת נותרה סדרת הרצאות זו, שבלבה האימפולס האנתרופוסופי הקהילתי, אשר נולד בשעת משבר קיומי לדרך האנתרופוסופיה ולאנשים הצועדים בנתיבה.

במוטו החברתי שכתב, זורע שטיינר זרע רוחני ליצירה קהילתית, המבקשת לצמוח ולהתפתח בימים אלו:

החיים החברתיים הבריאים יימצאו,

כאשר בראי נפשו של האדם היחיד

תשתקף הקהילה כולה,

וכאשר בקהילה,

תחיה עוצמת נפשו של היחיד.[34]

שטיינר כתב מוטו חברתי זה ב-5.11.1920 לאמנית, הציירת והפסלת אדית מריון, שעבדה איתו על פסל "נציג האנושות".

הערת ביניים: מהו הפולחן ההפוך?

בשונה מהפולחן הקלאסי, שנועד לאפשר לתכנים רוחניים, תרבותיים ואמנותית להתגלות בפני בני האדם במרחב הארצי, באירועים וטקסים מתאימים, מן השמיים אל האדמה, "מלמעלה למטה" — הפולחן ההפוך מתרחש בכיוון ההפוך: מבני האדם והאדמה אל השמיים, "מלמטה כלפי מעלה"; וזאת על ידי יצירה אנושית חדורה ברוח האנתרופוסופיה, מתוך תודעת יצירה רוחנית-ביוגרפית, אמנותית-רליגיוזית, המאפשרת לאותם תכנים להתרומם מעלה, וכך לרומם את נפשם ורוחם של בני האדם והישויות השותפות ליצירתם אלי מפגש עם הישויות ההיררכיות.

כדוגמה לפולחן הפוך ניתן להביא את התרבות העברית ה"חילונית", שבטעות מייחסים לה לא פעם השקפת עולם אתיאיסטית. תרבות זו, שצמחה מתוך מפגש בין הוויית החיים היהודית לתרבות המערבית אירופאית, שמה לה למטרה לחיות חיים של קדושה במהלך החולין, בחיי היומיום השוטפים, ולא רק ברגעי חג והתעלות.

כעוף החול

לאחר לבטים קשים, נטל על עצמו שטיינר את הנהגת החברה האנתרופוסופית, וכך קשר את גורלו עם גורלה עלי אדמות ובעולמות הרוח. במאמץ משותף, תוך מפגשים עם נציגי החברה האנתרופוסופית בארצות השונות, הבשילו התנאים והוכשרה הקרקע לייסודה של חברה אנתרופוסופית במבנה רוחני ואדמיניסטרטיבי חדש בעת "כנס חג המולד" שהתקיים בסוף חודש דצמבר 1923, תחילת ינואר 1924.

באותה תקופה נוסד בדורנאך גם בית הספר החופשי למדע הרוח, שנועד להבטיח את המשך המחקר המדעי-רוחני האנתרופוסופי, את מהלך הגשמתם של שלושת האידיאלים הגדולים ואת צמיחתה והתפתחותה של יצירת התרבות האנושית בזמננו.

בסוף חודש ספטמבר 1924 נחלש שטיינר מאוד. את הרצאתו האחרונה המוכרת בשם "הפנייה האחרונה", שניתנה ב-28 בספטמבר לרגל חג מיכאל, הוא נאלץ להפסיק באמצע בשל מצבו הבריאותי. ב-30 במרץ 1925 נפרד שטיינר ממרחב היצירה הארצי, בהשאירו אותנו, בני האדם, עם מגוון רחב ועשיר של "כלים מעשיים", העשויים לסייע לנו להמשיך במהלך שאותו הוא התחיל עם חבריו, שותפיו לדרך האנתרופוסופיה.

תקופה חמישית

התרחבות היצירה האנתרופוסופית ברחבי העולם

פרידתו של שטיינר פערה חלל גדול במגוון רחב ועשיר של מרחבי יצירה, שאותו נדרשו למלא בפעילותם היוצרת אותם אנשים שנשאו באחריות להמשך היצירה האנתרופוסופית בסוף העשור השלישי של המאה העשרים ואף בהמשך.

תוך התמודדות עם השלכות הרסניות שנוצרו במהלך מלחמת העולם הראשונה ובעקבותיה, עם משבר אמון עמוק בין חברי ה"פורשטנד" — הפורום המוביל את בית הספר החופשי למדע הרוח ואת החברה האנתרופוסופית — ועם קשיים גדולים מאוד בהם נתקלו המאמצים לשמור על יוזמות קיימות ולתמוך בחדשות, המשיכה היצירה האנתרופוסופית להעמיק ולהתרחב. ניתן לראות את פרק הזמן שעד אמצע שנות החמישים של המאה העשרים כתקופת התבססות ותחילת העמקה והתרחבות, בעיקר בארצות מרכז אירופה.

מתחילת שנות השישים מתעצמת ומתרחבת היצירה האנתרופוסופית באירופה וברחבי העולם. בשנים אלו צומח וצובר תאוצה אימפולס לימודי הביוגרפיה והיזמות החברתית — מרחב יצירה שהתפתח בשלב הראשון במיוחד בהולנד ובגרמניה. ברנרד ליווכוד ושותפיו בהולנד הובילו אימפולס חברתי זה אל לב לִבּה של תרבות זמננו, כולל מפעלי תעשייה ובנקים אנתרופוסופיים.

בהשראת שתי סדרות ההרצאות "בניית קהילה אנתרופוסופית" ו"תודעת המתקדש", אותן העניק שטיינר בשנות חייו האחרונות עלי אדמות — קרא ליווכוד לדרך הרוחנית המתחילה במפגש עם "האדם האחר", עם שותפיו ליצירה הקהילתית והחברתית "דרך השבתאי". יצירת זיקה מפרה ומזינה, מאזנת ומשלימה בחיי האדם, בין היוזמות שבהן הוא פועל ויוצר ובין דרך ההתפתחות הפנימית, הופכת לחיונית, שלא לומר הכרחית.

חזון חברתי אנתרופוסופי

אנו ניצבים בפתחה של תקופת תרבות חדשה. תרבות זו לא תיוסד עוד על ידי מנהיגים גדולים של האנושות, אלא על ידי אנשים שייבנו מרחבי תרבות אנושית, דרך מפגשים אנושיים שיתרחשו בצורות מתחדשות, במבנים חברתיים שיאפשרו זאת. דור חדש של צעירים כָּמֵהַּ להשתלב ולהיות שותף ביצירת אותם מרחבים.

דברים אלה של הארי סלמאן בפתח ספרו העולם החברתי כאתר התקדשות — החזון האנתרופוסופי בחיים החברתיים,[35] נכתבו בתחילת שנות התשעים של המאה הקודמת. הם מצביעים על צורך ממשי וחיוני לייסד מרחבי תרבות אנושית דרך מפגשים בין בני אדם הרוצים להיות שותפים בהגשמת חזון חברתי אנתרופוסופי, שהינו בו-זמנית חזון רוחני-תרבותי עבור כלל האנושות.

באותם ימים קשים וכואבים בהם נתן שטיינר את סדרת ההרצאות "בניית קהילה אנתרופוסופית", הוא לא יכול היה לדמות בעיני רוחו תמונה שהפכה למציאות בזמננו: סביב יוזמות חינוך ולדורף נוצרו קהילות תוססות, שאת אופיין ותוכן פעילותן יוצרים ומעצבים בעיקר הורים שילדיהם מתחנכים בפעוטונים, בגנים ובבתי ספר. אותם הורים, כאינדיבידואלים, יוצרים את הוויית החיים הקהילתית ומכשירים קרקע פורייה ותשתית מתאימה ליצירתה של תרבות אזרחית העשויה להביא לשינוי עמוק ויסודי בהוויית החיים הפוליטיים.

האימפולס הקהילתי שמתהווה סביב יוזמות חינוך ולדורף יוצר למעשה נתיב חינוך והתחנכות עבור כלל האנושות, מחבר בין אימפולס החירות, מדע הרוח האנתרופוסופי והנתיב לקניית דעת עולמות עליונים, לבין אותו "צעד חגיגי להכוונת גורל העולם" שנעשה לפני כמאה שנים.

"שתי החוליות" המחברות בין התהליך החינוכי לבין היוזמה הפוליטית שניסה שטיינר לקדם עם חבריו, שבמרכזה עומד המבנה החברתי המשולש, נוצרו מתוך ייסודן של יוזמות חינוך ולדורף: האחת, הוויית החיים הקהילתית סביב אותן יוזמות חינוכיות; והשנייה, יצירת התרבות האזרחית, אשר מתוך אותו אימפולס חירות אנושי, ללא תכתיב מהרשות המקומית, מהמדינה או כל גורם בעל אינטרס, יוצרת קרקע פורייה להתחדשות תרבותית, פוליטית ולאומית.

כך, בפתח המאה ה-21 ניתן לזהות ברחבי העולם ובישראל ביטויים שונים, מקוריים ומגוונים של מהלך להגשמתו של אבטיפוס חברתי, המרחיב ומעצים תהליך התחדשות חיוני ומשמעותי זה.

תמצית תהליך ההתבוננות הרוחנית ביוגרפית בדרך האנתרופוסופיה

ניתן לראות כיצד מוטיבים ביוגרפיים עיקריים בדרך האנתרופוסופיה, בדומה לתהליך מטמורפוזה בעולם הצומח, מובילים אל לב לבה של היצירה הקהילתית, ללידתה של דרך חיים ליצירה חברתית, להגשמה עצמית. אלו הם אם כן שלבים עיקריים המתבהרים לאור התבוננות רוחנית-ביוגרפית זו:

א. ייסוד בסיס מדעי-רוחני, פילוסופי ואמנותי-רליגיוזי, שהינו שורש רוחני חי, ממשי ומעורר השראה של דרך האנתרופוסופיה.

ב. יצירתה ועיצובה של דרך חיים והשקפת עולם מודרנית, הבאה לידי ביטוי בתכני הספר הפילוסופיה של החירות.

ג. התהוותה של דרך אימון ותרגול אנתרופוסופית, המתוארת בין השאר בספר כיצד קונים דעת עולמות עליונים?

ד. שילוב האמנויות כמרכיב בלתי נפרד מדרך האנתרופוסופיה ומהתגשמותה בתהליך יצירתה של התרבות האנושית בזמננו.

ה. התגשמות היסוד החברתי-רליגיוזי ביצירה האנתרופוסופית, עם ייסודו של בית ספר ולדורף הראשון, לידת האימפולס הקהילתי האנתרופוסופי וייסודה מחדש של החברה האנתרופוסופית, וזאת בנוסף למגוון רחב של יוזמות שקמו באותה תקופה.

ו. צמיחה והתפתחות של היוזמות ברחבי העולם, של פעילות החברה האנתרופוסופית ושל המחקר המדעי-רוחני במסגרת בית הספר החופשי למדע הרוח.

ז. העמקה והתרחבות של אימפולס חינוך ולדורף, של היצירה הביוגרפית-קהילתית המתהווה מתוכו, וכן של יצירת התרבות האזרחית — מהלך שעשוי להשפיע על הוויית החיים הפוליטית במרחב המוניציפלי, ובהמשך גם במרחב היצירה הלאומי והבינלאומי.

חלק שני:

תשובות אפשריות

לאור התבוננות רוחנית-ביוגרפית זו — ננסה עתה לתת תשובה לשאלות המחקר:

מהי דרך האנתרופוסופיה?

כיצד משתקפת ובאה לידי ביטוי דרך חיים זו בזמננו?

מהי המשימה העיקרית שבפניה ניצבים אנשים הצועדים בדרך זו בימים אלו, בתקופה זו?

מהי דרך האנתרופוסופיה?

האנתרופוסופיה היא שביל של הדעת, שנועד להדריך את הרוחני שבאדם לקראת הרוחני שבעולם. הכמיהה לאנתרופוסופיה מתעוררת מתוך מעמקי לבו של האדם, במרחבי עולמו הרגשי, ורק כאשר האדם, בפעילותו הרוחנית החופשית, יוצר קשר חי עם ישות האנתרופוסופיה, עשוי הוא לחוות את הגשמת כמיהתו, את הגשמת משאלת לבו בחייו ובפעילותו בעולם.

את הקשר החי עם ישות האנתרופוסופיה יבקש ליצור אדם המוצא בה, בהווייתה הרוחנית, את אשר מחפש הוא מתוך דחף חייו הפנימיים. בדרך האנתרופוסופיה יצעדו אנשים ששאלות באשר למהות האדם והעולם נחוות בנפשם כצורך קיומי של חייהם המבקש תשובה, כמו שחווים הם את הצורך להשקיט את הצמא והרעב באמצעות שתייה ואכילה.[36]

בסדרת ההרצאות "בניית קהילה אנתרופוסופית", בהרצאה שכותרתה "דרמת הגורל של האנתרופוסוף", מאפיין שטיינר את המונח אנתרופוסופיה במילים אלו:

השביל המוליך אל החברה האנתרופוסופית כולל תחילה שינוי של כיוון הרצון, לאחר מכן התנסות בידע על-חושי ולבסוף נטילת חלק בגורל התקופה, עד שגורל זה הופך להיות "גורלו האישי של האדם". בפעולה של שינוי כיוון הרצון ובהתנסות בטבע העל-חושי של האמת כולה, האדם חש שותף לאבולוציה של המין האנושי. ההשתתפות בחוויית המשמעות האמיתית של התקופה מעניקה לנו את התחושה האמיתית הראשונה של עובדת אנושיותנו.

את המונח "אנתרופוסופיה" צריך להבין כקרוב במשמעותו ל"סופיה" שמשמעותה תוכן התודעה, הגישה הנפשית שעושה את האדם לאדם במלוא מובן המילה. הפירוש הנכון של המונח אנתרופוסופיה אינו "חוכמת האדם", אלא "תודעת האנושיות של האדם". במילים אחרות, כוונתם של היפוך כיוון הרצון, ההתנסות בידע על-חושי והרגשת השותפות בגורל התקופה היא לתת לנפש כיוון תודעה מסוים, התכוונות לישות "סופיה".[37]

ועתה ניתן לשאול: מהי דרך האנתרופוסופיה, כפי שהיא משתקפת ובאה לידי ביטוי במחקר זה?

מטבע הדברים, כל אדם הפוגש דרך חיים זאת, יפגוש אותה בדרכו הייחודית, בהתאם לאופיו ולנסיבות חייו. אך ישנה בעיניי חשיבות רבה בכך שנכיר את דרך האנתרופוסופיה מתוך התאמה למהלך הרוחני-ביוגרפי שמתוכו היא נוצרה ועוצבה.
היכרות כזאת עשויה להעניק תנופה של ממש ליצירת חייו הייחודית של כל אדם הצועד בה, ולו בשל העובדה, שזיקה למהלך ביוגרפי זה מהווה גם זיקה אנושית-ביוגרפית אל שטיינר עצמו ואל שותפים רבים ליצירה רוחנית, תרבותית ואנושית זו.

להלן יתוארו ארבעה מרחבי תוכן, שמתוכם ובהשראתם מעצב האדם הצועד בדרך האנתרופוסופיה את נתיב חייו הייחודי. היות ובמהלך המחקר ישנה התייחסות למרחבי תוכן אלה, אסתפק באזכורם מבלי לפרט מעבר לכך.

1. ספרות היסוד, שמן הראוי ללמוד אותה ביסודיות ולהתנסות בתוכנה החי, וזאת, בדומה לנגנים החוזרים ומנגנים במהלך חייהם יצירות מופת שתוכנן המוזיקלי החי הפך למרכיב בלתי נפרד מעצמיותם הרוחנית-אמנותית-מוזיקלית. ספרות היסוד כוללת את הספרים הבאים שכתב שטיינר:

האוטוביוגרפיה

קווי יסוד לתיאוריה של ההכרה

הפילוסופיה של החירות

מן הרשימות האקשיות

כיצד קונים דעת עולמות עליונים?

גוף, נפש, רוח

מדע הנסתר בקוויו העיקריים.

2. לימוד והתנסות במהלך הרוחני-ביוגרפי של דרך האנתרופוסופיה, כפי שהוא מתואר ומאופיין במחקר זה; וכן הכרת המהלך הביוגרפי האנתרופוסופי באזור ובארץ בהם האדם חי ופועל.

3. לימוד והתנסות באימפולסים האמנותיים והחברתיים-רליגיוזיים שנוצרו מתוך האנתרופוסופיה ובהשראתה, מאמצע שנות השמונים של המאה ה-19 ועד זמננו.

4. במידת האפשר, בהתאם לנסיבות החיים — השתלבות בפעילות המתרחשת בהשראת האנתרופוסופיה במגוון מרחבי יצירה בהם האדם חי, פועל ויוצר.

חשוב להדגיש, כי ישנן כמובן תקופות שבהן אנו מתמסרים כמעט לחלוטין למשפחתנו, למקום עבודתנו ולמרחבי יצירה אחרים בהם אנו פועלים, ואז מתאפשר לנו להקדיש מעט מאוד זמן ומשאבים ללימוד ולהתנסות במרחבי היצירה האנתרופוסופיים. אך בהקשר זה מתאים להביא ציטוט מכיצד קונים: "בתקופות כאלו, בהן עומד לרשותנו זמן מוגבל מאוד לאימון ותרגול, גם חמש דקות יספיקו, אם באותו פרק זמן העומד לרשותנו נתמסר לתכנים הרלוונטיים כראוי".

כיצד משתקפת ובאה לידי ביטוי דרך האנתרופוסופיה בזמננו?

מאפיין עיקרי של דרך האנתרופוסופיה בזמננו הוא צעידה בדרך חיים ליצירה חברתית ולהגשמה עצמית, דרך בה מחולל האדם את יצירת חייו הייחודית עם חבריו-שותפיו ליצירה, מתוך דרך האנתרופוסופיה, כפי שהיא מתוארת במחקר זה, ובהשראתה.

השורשים של דרך חיים זו נטועים בתהליך החינוכי יוצר-הקהילה, שאותו אפיין שטיינר כ"צעד חגיגי להכוונת גורל העולם". הצעד הבא, הנובע מצעד ראשון זה, הוא העצמתה של תרבות יצירה אזרחית במגוון עשיר של מרחבי פעולה ותחומי חיים. זו, בתורה — כך ניתן לקוות — תוביל להתחדשות תרבותית, פוליטית ולאומית.


לידתה של האמנות החברתית — ביטוי להתגשמותה של דרך האנתרופוסופיה בזמננו

"להיות אדם זו אמנות" — כך אמר וכתב המשורר הגרמני נובאליס.[38]

בהרצאתו האחרונה עלי אדמות, ב-28 בספטמבר, קם שטיינר ממיטת חוליו כדי לשאת מילים לרגל חג מיכאל. באותה הרצאה, שאותה לא הצליח להשלים, כאמור, עקב מחלתו, הספיק שטיינר לתאר את הישות שהופיעה בחיים ארציים דרך אליהו הנביא, יוחנן המטביל ויוחנן התלמיד האהוב, הצייר רפאל והמשורר נובאליס:

וכך רואים אנו בנובאליס מבשר של אותו זרם מיכאלי אשר אמור להוליך את כולכם, ידידיי היקרים, במהלך חייכם הנוכחי עלי אדמות. לאחר שתעברו את שער המוות תתנסו בעולמות הרוח בדברים אלה שעליהם מדבר אני היום, יחד עם אותה ישות נשגבה. וכן, תפגשו את כל אלו שעימם עליכם להכין את העבודה שתושלם בסוף המאה העשרים — מהלך שעשוי להוליך את האנושות דרך המשבר הגדול שבו היא נמצאת בזמנים אלו.[39]

אכן, ישות רוחנית-אמנותית זאת מובילה אותנו, לעניות דעתי ולהרגשתי בתקופה זו, בימים אלו, דרך האמנות החברתית, בהשראת תמונת האדם והעולם האנתרופוסופית.

"להיות אדם בקהילה" — דרך חיים ליצירה חברתית, להגשמה עצמית

והיה כעץ שתול על פלגי מים,

אשר פריו ייתן בעתו,

וְעלֵהוּ לא יִבּוֹל,

וכל אשר יעשה, יצליח.

תהילים פרק א'

במעמקי לבו של כל אדם מפעמת כמיהה להשתלב ביצירת הוויית חיים קהילתית, ולהיות שותף בעיצובם של מרחבי תרבות אנושית, שבהם יוכל להגשים את שליחותו הייחודית ולממש את האידיאל הקהילתי "ואהבת לרעך כמוך". מעצם טבע בריאתו, מתוך המהות האנושית שטבועה ברוחו, במרקם חייו הנפשיים ובמבנה גופו, עשוי להתעורר בו הרצון לממש את כמיהתו "להיות אדם בקהילה".

מקור ההשראה, קרקע הצמיחה ונקודת המוצא לדרך חיים זאת היא היצירה הביוגרפית, יצירת חייו של האדם, המתרחשת במגוון מרחבי הפעילות שבהם הוא פועל ויוצר. כמו עץ הנטוע בקרקע טובה ופורייה, משריש בה את שורשיו, ומתוך חיבור אמיץ, בריא ומזין זה צומח, מתפתח ומעניק פירות — כך גם האדם משריש שורשים במרחבי חייו, צומח ומתפתח, מניב פירות יצירה אנושית, בהתאם לכישוריו, ליכולות שטיפח, לאופיו ולנסיבות חייו.

המשמעות המעשית של צעידה בדרך החיים "להיות אדם בקהילה" — היא טיפוח היכולת להשתלב במרקם קהילתי, באופן המאפשר לאדם לסייע לחבריו להגשים את "ניגון חייהם הייחודי", שמאפשר להם, בתורם, לסייע לו "לשיר את שירת חייו המקורית".

מרחבי פעילות עיקריים בהם אנו מחוללים את יצירת חיינו הייחודית:

• מרחב עצמיותנו, אותו יוצרים ומעצבים אנו מתוך זיקה חיה למרחבים נוספים שיפורטו בהמשך. מרחב זה כולל פעילויות המאפשרות לנו לחיות חיים בריאים עד כמה שניתן, להיות שותפים ביצירה חברתית המתרחשת במעגלי חיינו, להגשים את עצמנו ולממש את משאלות לבנו.

• מרחב היצירה המשפחתי, הגרעיני והרחב.

• מרחב היצירה המקצועי, מקום העבודה שבו אנו משתלבים ומתפרנסים למחייתנו, מתוך תקווה להגשים את ייעודנו.

• מרחב היצירה התרבותי, החברתי והכלכלי בקהילה ובמרחב המוניציפלי שבו אנו חיים.

• המרחב האקולוגי, שבו אנו קושרים קשר נפשי-רוחני לעולם הטבע הסובב אותנו ויוצרים זיקה ממשית ליצירת התרבות החקלאית, מתוך תודעה בת-קיימא.

• מרחב השקפת העולם (תודעת היצירה) שמתוכה ובהשראתה מעצבים אנו את יצירת חיינו הייחודית.

• מרחב אימון ותרגול בדרך החיים "להיות אדם בקהילה" — נתיב ליצירה חברתית ולהגשמה עצמית. מרחב זה מאפשר לנו להביא איזון והשלמה בין המרחבים השונים.

כמובן שלא כל אדם פועל ויוצר בכל המרחבים שהוזכרו כאן. הדגש הוא להתבונן על יצירת חיינו שאותה אנו מחוללים עם חברינו-שותפינו כעל יצירת אמנות חברתית, כנתיב להגשמה עצמית.

הגשמתו של האבטיפוס החברתי

המונח "אבטיפוס חברתי" מתאר תהליך התמרה מן הפרט אל הכלל — מתוך תודעת "אדם עולם", או בפשטות, תודעת יצירה קהילתית. תהליך התמרה זה מתרחש בו-זמנית בישותו העצמית של האדם ובמרחבי חייו.

תהליך הגשמתו של האבטיפוס החברתי כולל שלושה שלבי יצירה עיקריים:

שלב ראשון: התהליך החינוכי יוצר קהילה;

שלב שני: הוויית החיים הקהילתית יוצרת תרבות אזרחית;

שלב שלישי: התרבות האזרחית מביאה להתחדשות בהוויית החיים הפוליטית המקומית, ובהמשך — הלאומית.

עתה, לאחר 31 שנות יצירה חינוכית-קהילתית-חברתית בקהילת "שקד" בקריית טבעון וסביבתה, ניתן לראות כיצד מוגשם בפועל אבטיפוס חברתי זה:

1. מתוך ייסוד מערכת חינוך ולדורף (גנים ובית ספר) צמחה קהילת שקד.

2. מתוך הוויית החיים הקהילתית, שאותה מובילים בעיקר הורים לילדי היוזמה החינוכית, מעמיקה ומתרחבת תרבות היצירה התרבותית האזרחית, שאחד מפירותיה העסיסיים הוא פסטיבל "שיח אבריק" לתרבות אזרחית. פעילות זו הובילה בין השאר לייסוד תנועה פוליטית — "טבעון שלנו", שלה מספר הנציגים הגדול ביותר במועצה המקומית קריית טבעון.

3. במהלך השנה האחרונה יוסד בקהילת שקד "ענף תרבות וקהילה", שבמסגרתו מתקיימות פעילויות קהילתיות שאינן בזיקה ישרה ליוזמות ולדורף. את היוזמות מובילים חברי קהילה בהתאם לנטיית לבם. דוגמה אחת, למשל, היא "יוזמת הקהילה הלומדת" — התארגנות חופשית של חינוך מבוגרים, לומדים ומלמדים, שכרגע עוסקים בעיקר בלימוד תכנים אנתרופוסופיים, אך פתוחים לתכנים נוספים. דוגמה נוספת היא "בית קהילה", שנמצא בשלבי פיתוח.

4. בסתיו שעבר יצאה לדרך יוזמה ללימוד והתנסות במרחבי האמנות החברתית בטחנת הקמח המשופצת בקיבוץ שער העמקים — יוזמה בה חוקרים ויוצרים, יוצרים וחוקרים מתוך האימפולס החברתי האנתרופוסופי ובהשראתו.

במסגרת מחקר פעולה זה לא ניתן להעמיק ולהרחיב את תיאורה ואפיונה של דרך חיים זו — של "להיות אדם בקהילה" — בעזרת דוגמאות נוספות. לפיכך, אומר רק שתהליך הגשמתה ממשיך במובנים רבים את "הצעד החגיגי להכוונת גורל העולם" שנעשה בייסוד בית ספר ולדורף הראשון בשטוטגרט, ומשלים את היצירה שאותה מחולל האדם במרחבי חייו.[40]

מהי המשימה העיקרית שבפניה ניצבים אנשים הצועדים בדרך זו בתקופה הנוכחית, בימים אלו?

אחרי שראינו מהי "דרך האנתרופוסופיה" וכיצד היא באה לידי ביטוי בזמננו, ניתן עתה לאפיין את המשימה העיקרית שבפניה ניצבים אנשים הצועדים בנתיבה בימים אלו, וזאת מתוך ידיעה שישנן משימות חיוניות רבות העומדות בפנינו.

המשימה העיקרית, להבנתי, היא לחולל את יצירת חיינו הייחודית מתוך מעורבות והתמסרות חופשית ליצירה המתרחשת באזור ובארץ בה אנו חיים, בהשראתם של המקורות הרוחניים והתרבותיים הייחודיים לאותו אזור, לאותה ארץ. ובכך יש לפעול בו-זמנית, במקביל, בשני מרחבי יצירה המפרים ומזינים זה את זה:

הראשון — ייסוד יוזמה להעצמת הפעילות העשירה והמבורכת שמתקיימת במסגרת החברה האנתרופוסופית על ענפיה הרבים והמגוונים ובמרחבי בית הספר החופשי למדע הרוח, במטרה להגשים את האבטיפוס החברתי במרחבים
המוניציפליים, ובהמשך גם הלאומיים והבינלאומיים. העצמה כזאת תתרחש, כאשר הפעילות בענפי החברה האנתרופוסופית ובמסגרת בית הספר החופשי למדע הרוח — על סניפיו — תתחבר למהלך היצירה החינוכי-קהילתי, החברתי-פוליטי ביישובים ובארצות שבהם היא מתקיימת. כך תיווצר זיקה מפרה בין הפעילות הרוחנית המבורכת שנעשית במרחבי היצירה האנתרופוסופיים, לבין היצירה הרב-תחומית המתרחשת באותם יישובים וארצות.

החיבור שאני מציע הוא לפגוש את שאלות הזמן והמקום, את השאלות התרבותיות, החברתיות והכלכליות-אקולוגיות, ובהשראת הלימוד בענפים ובמרחב בית הספר החופשי למדע הרוח, למצוא, יחד עם שותפים — שאינם בהכרח קשורים לאנתרופוסופיה — תשובות רציניות, יצירתיות ורלוונטיות לזמננו!

דרך החיים "להיות אדם בקהילה" מתחילה מהיצירה הביוגרפית הייחודית לכל אדם, ממשיכה ביצירה השכונתית-קהילתית ובהגשמת האבטיפוס החברתי, ועשויה להוביל בהדרגה גם להתחדשות תרבותית, פוליטית ולאומית במרחב הארצי. פעילות הענפים האנתרופוסופיים ופעילות בית הספר החופשי למדע הרוח, אמורות להעניק השראה ותנופה גבית למהלך זה.

השני — ייסוד יוזמה (כדוגמת "שיח ישראלי", לגביה אפרט מייד) להתחדשות תרבותית, פוליטית ולאומית בארצות השונות, שאותה יובילו בין השאר אנשים הצועדים בדרך האנתרופוסופיה. בתקופתנו, שבה רוחות האומות ונפשות הלאומים משוועות להעמקת היצירה הרוחנית-תרבותית והאמנותית-חברתית, יימצא בוודאי מקום לאנשים שיקדישו מזמנם וממרצם למחקר ויצירה בתחומים אלה.

יוזמת שיח ישראלי להתחדשות תרבותית, פוליטית ולאומית בישראל

יוזמת "שיח ישראלי" שיכולה, כאמור, להוות דוגמה וביטוי מעשי לפעולה מתבקשת, נוסדה על-ידי קבוצת אנשים מקריית טבעון בעקבות המחאה החברתית בקיץ 2011. יוזמה זאת, שקמה מתוך צורך ממשי בהעצמת היצירה הישראלית בזמננו, הינה ביטוי צנוע לאופן שבו ניתן להביא להתחדשות תרבותית, פוליטית ולאומית מתוך תהליך הגשמת האבטיפוס החברתי המתואר במחקר זה — וכך, במקרה זה, ליצור זיקה מזינה ומפרה עם נפש הלאום ורוח האומה הישראלית. התחדשות זאת עשויה להביא למהלך בינלאומי, שבו תתרחש הפריה הדדית חיונית בין רוחות האומה ונפשות הלאום של אומות העולם, של כלל הלאומים.

שלושה מרכיבים עיקריים יוצרים ומעצבים את "יוזמת שיח ישראלי":

א. יצירת מארג קשרים בין אנשים, יוזמות וקהילות הצועדים בדרכם הייחודית ליצירה חברתית. הקשר בין האנשים, הקהילות והיוזמות לא נוצר על ידי ארגון גג או גוף בעל פונקציה אדמיניסטרטיבית כלשהי, אלא מתוך קשרים אישיים בין האנשים ומתוך עניין אמיתי בפעילותם.

ב. "ספרון מסע" ובו מאפיינים עיקריים של מסע להתחדשות פני החברה הישראלית בזמננו. ספרון המסע נכתב על ידי מייסדי יוזמת שיח ישראלי, הוא מופיע בארכיב לכותבים אחרים באתר של דניאל זהבי, והוא מיועד לאותם אנשים הרוצים להיות שותפים למסע התחדשות תרבותי, פוליטי ולאומי בישראל, ברוח התכנים המובאים במחקר זה.

ג. מסמך שכותרתו "תודעת יצירת תרבות ישראלית", בו משתקפים ובאים לידי ביטוי 13 מרחבי יצירה שיחדיו יוצרים את אותה תודעת יצירה ישראלית. המסמך מופיע במלואו בארכיב לכותבים אחרים באתר של דניאל זהבי. כאן אמנה כמה סוגי "תודעת יצירה" לשם דוגמה והשראה: תודעת יצירה חזונית, הנובעת ומקבלת את השראתה מחזון נביאי ישראל, חזון מדינת היהודים הציוני וחזון מגילת העצמאות; תודעת יצירה היסטורית-ביוגרפית בזיקה להיסטוריה של עם ישראל וכלל אומות העולם — ראיית מהלך ההיסטוריה בכלל וההיסטוריה של עם ישראל בפרט, כהתרחשות רוחנית-ביוגרפית חיה ופעילה (היסטוריוסופיה ישראלית); תודעת יצירה אקולוגית בת קיימא; תודעת יצירה מדעית ואמנותית, תרבותית וחברתית המעוררת הרגשת קדושה והתעלות רוח במהלך חיי החולין השוטפים, ברגעים ועתים של התעלות, ועוד.

חזון ישראלי[41]

"כי עוד אאמין באדם, גם ברוחו רוח עז".

(ש. טשרניחובסקי)

רואים אנו בכל אדם עולם ומלואו, יצירה ייחודית המעוררת פליאה ויראת כבוד עמוקה.

אנו מאמינים כי בלב האדם מפעמת שאיפה לחירות, כמיהה לשלום ואמונה ביכולתו להשתלב ביצירתה של הוויית חיים קהילתית, בה יוכל להגשים את ייעודו ולממש את האידיאל הקהילתי "ואהבת לרעך כמוך".

בחזוננו רואים אנו חברה ישראלית נאורה, יוצרת ומקיימת חיי רוח ותרבות חופשיים, עשירים ומגוונים, חיי קהילה הנובעים מאהבת איש לרעהו ומושתתים על ערבות הדדית, וכן פעילות כלכלית חדורת רגש אחווה, המעניקה ביטחון אישי וחברתי לאזרחיה.

שליחותנו הנובעת מהוויית החזון היא טיפוח איכות חיים וסביבה בה מגשימים אזרחי ישראל את שליחותם הייחודית ומממשים את האמיתי, היפה והטוב בחייהם ובפועלם בעולם.

מתוך רצון טוב ובאמונה, בוחרים אנו לצעוד יחדיו בדרך חיים בה נלמד, נתכוון ונעשה למען הגשמת החזון.

"סור מרע, עשה טוב,

בקש שלום ורדפהו". (תהילים ל"ד).

החזון הישראלי והשיר קדושת חולין שנכתב בהשראתו משקפים ומביאים לידי ביטוי פן רוחני-תרבותי-אמנותי צנוע של התחדשות הקשר עם רוח האומה ועם נפש הלאום מתוך השתלבות במהלך הגשמת האבטיפוס החברתי.

אחרית דבר

אחתום מחקר זה באמירה אישית. אסור שתכני מחקר זה יעוררו ולו שמץ של הרגשה שדרך האנתרופוסופיה היא משימה בלתי אפשרית. תובנות מחקר זה באשר לדרך האנתרופוסופיה, מן הראוי שיעוררו את ההרגשה ההפוכה, אותה אני יכול לאפיין במילים אלו:

אשרני שזכיתי לפגוש בדרך האנתרופוסופיה במהלך חיים ארציים אלו ולצעוד בה בצעדים איטיים וצנועים. דרך חיים זו, המאפשרת לי לפגוש את עצמי בהשראתה, לאורה, עשויה להעניק לי שמחת חיים, חדוות יצירה ורצון להשתלב במרחבי יצירה קהילתיים, בהם אוכל להגשים את האידיאל הקהילתי "ואהבת לרעך כמוך" ולממש את שליחותי הייחודית.

זוהי לפחות ההרגשה הממלאת את לבי בעקבות שנות יצירה רבות, בהשראת שלוש שאלות פשוטות, תמימות. כולי תקווה שמחקר צנוע זה אכן יעורר עניין ורצון ליצור שיח מגוון, עשיר ופורה שיעמיק וירחיב את היצירה התרבותית האנושית המתרחשת בישראל וברחבי העולם, בין השאר בהשראת האנתרופוסופיה.

קדושת חולין

הפרטים המתקיימים במרחב, בזרימת חיי החולין,

נגאלים ומתאחדים במרחב תודעה אנושית אחדותית, אוהבת,

במהלך הגשמת אידיאלים וערכים,

"מן הכלל אל הפרט" במהלך התגשמות,

"מן הפרט אל הכלל" בתהליך התחדשות.

במפגש בין מהלך התגשמות חזון ישראלי,

לבין תהליך התחדשות הנובע מתוכנו החי,

בהשתלבות הנוצרת ביניהם בתוך זרם הוויית החיים הפועמת,

בין התחדשות להתגשמות, בלבם של בני האדם,

מתהווה ונוצרת קדושת חולין.

וקדושת חולין ישראלית זו נהיית נוכחת ומורגשת יותר ויותר,

בשיח ומפגש חי ופועם הנוצר בין אזרחי המקום, בין תושביו,

במרחב אנושי המתהווה בין קהילות ישראליות מקוריות, ייחודיות,

וכן כאשר רוח האומה ונפש הלאום הישראלית,

מתגשמות אל תוך מהלך התחדשות תרבותית, פוליטית ולאומית.

—————————————————————————————————–

  1. 1 ר. שטיינר, בתרגום נחמן בר שלום, הוצאת מיכאל, עמ' 20.
  2. שם.
  3. מאנגלית: יוחנן מרגלית.
  4. ארכיב רודולף שטיינר: daniel-zahavi.co.il.
  5. מתוך ההקדמה שכתב צבי מדר, מתרגם הפילוסופיה של החירות לעברית.
  6. הספר יצא בעברית בהוצאת "בדולח", בתרגומו של עלי אלון, בעריכת מוריס איטח.
  7. הוצאת ניצת השחר, תרגום צבי מדר.
  8. ר. שטיינר, אוטוביוגרפיה: פרקים בנתיב חיי 1861–1907, עמ' 16.
  9. שם, עמ' 17.
  10. שם, עמ' 18.
  11. שם, עמ' 26.
  12. שם, עמ' 27.
  13. שם, עמ' 29.
  14. שם, עמ' 27.
  15. הוצאת תלתן, תרגום: ניר אליאב.
  16. שם, עמ' 14.
  17. מדעי הטבע במובן חקר החומר הלא אורגני, ומדעי החיים במובן הגתאני של חקר תהליכי חיים בחי ובצומח.
  18. ר. שטיינר, קווי יסוד לתיאוריה של ההכרה על-פי השקפתו של גתה עמ' 116.
  19. הפילוסופיה של החירות, עמ' 109. העמקה בתכנים אלו ניתן למצוא במאמרי "לחולל יצירת חיינו", שהתפרסם בגיליון נובמבר-דצמבר 2019 של אדם עולם.
  20. ר. שטיינר, הפילוסופיה של החירות, עמ' 124 עד 126.
  21. שם.
  22. הוצאת תלתן, נוסח עברי אלישע אבשלום.
  23. כתב העת לוציפר גנוזיס נוסד מתוך איחוד בין כתב העת לוציפר ("נושא האור") שייסד שטיינר עם אשתו לעתיד מרי פון סיברס, ומגזין גנוזיס שאותו יסד איש רוח ועיתונאי בשם רפפורט. המגזין נוסד כדי לאפשר לשטיינר חופש ביטוי רוחני בשנים שבהן כיהן ופעל כיו"ר התנועה התיאוסופית הגרמנית. לפרטים נוספים – עמ' 159 באוטוביוגרפיה.
  24. ר. שטיינר, גוף, נפש, רוח הוצאת מיכאל, תרגום: נחמן בר שלום. עמ' 48.
  25. ר. שטיינר, מדע הנסתר בקוויו העיקריים, הוצאת תלתן, תרגום מגרמנית: דב וירשובסקי.
  26. שם, עמ' 219-218.
  27. אנגלוס סילזיוס (Angelus silesius), מתוך: אלפא ואומגה – אמנות האלף-בית המדיטטיבית, גאורג גלצר. תרגום מגרמנית: צבי מדר. הוצאת ניצת השחר, מהדורה ראשונה 2016.
  28. דרמות המסתורין יצאו לאור בעברית בהוצאת סופיה.
  29. יצא לאור בעברית בהוצאת מיכאל, וגם בהוצאת משכן בתרגומו של יפתח בן אהרון.
  30. הרצאה ראשונה, סדרת ההרצאות בספר ידע האדם, תרגום: אלישע אבשלום, הוצאת תלתן.
  31. יצא לאור בעברית בהוצאת תלתן.
  32. ר. שטיינר, להתעורר בקהילה, עמ' 184.
  33. שם. עמ' 185–186.
  34. תרגום חופשי.
  35. בתרגום תומר רוזן גרייס. הוצאת הרדוף
  36. ר. שטיינר, מחשבות אנתרופוסופיות מנחות, 1924–1925. יצא לאור בעברית בהוצאת כחותם.
  37. ר. שטיינר, בניית קהילה אנתרופוסופית, תרגום: יוחנן מרגלית, עמ' 96.
  38. שם העט של גאורג פיליפ פרידריך פון הארדנברג. (1801-1772)
  39. ר. שטיינר, סדרת ההרצאות יחסי קארמה, כרך רביעי, הרצאה 11, "הפנייה האחרונה". תרגום: עציון בקר.
  40. מאמר שכותרתו "הגשמתו ומימושו של ה'אבטיפוס' החברתי", ובו פירוט של תהליך הגשמתו, נמצא בארכיב לכותבים אחרים באתר של דניאל זהבי.
  41. את הטקסט כתבתי אני, מתוך מהלך יצירה משותף עם עלי ברוק ושלמה מנדלוביץ', שותפיי ליוזמת "שיח ישראלי".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *