נוכחות המתים בנתיב הרוחני
כיצד רוכשים הבנה של עולם הרוח? זרימת אימפולסים רוחיים מעולם המתים
רודולף שטיינר
GA154
7 הרצאות
בערים שונות בין 17 באפריל ל-26 במאי 1914
תרגום מגרמנית ומאנגלית: מרים פטרי
תיקונים: דניאל זהבי, יוסי פלג, דליה דיימל
לספר ראו כאן
הרצאה שנייה
רוברט המרלינג, משורר, הוגה ואדם
ברלין, 26 באפריל 1914
ב-15 ביולי 1889, עמדתי בבית העלמין בסנט לאונהרד שליד גראץ, יחד עם המשורר רוזגר[1] והפסל האוסטרי הנס ברנדשטטר,[2] בעת הבאתו לקבורה של המשורר האוסטרי רוברט המרלינג.[3] רוברט המרלינג נקרא לעזוב את העולם הפיזי כמה ימים קודם לכן, לאחר עשרות שנים של סבל בל יתואר, שלקראת סוף חייו התגבר ונעשה בלתי נסבל. הגופה הונחה קודם לכן בבית הקטן והיפה ב-שטיפטינגהאוס (Stiftinghaus) שבפרברי העיר גראץ שבאוסטריה-שטיריה. צורתו הארצית של המרלינג, אשר ננטשה על ידי הרוח הגדולה הזו, שכבה שם, השתקפות נפלאה של חיים ששאפו להגיע לפסגות הגבוהות ביותר של הרוח. הצורה הגשמית הארצית הזו הייתה כה אֶקְסְפְּרֵסִיבִית, כה מלאת אמירה עמוקה. היא נשאה גם את חותם הסבל הבל יתואר שהמשורר הזה נאלץ לחוות בחייו! בין האבלים הקרובים ביותר, ראינו ילדה צעירה, בת עשר. היא הייתה בת חסותו של רוברט המרלינג, שבזכות תמימותה הילדית הביאה אור ויופי רב לשנותיו האחרונות של המשורר. הייתה זו אותה ילדה שהמשורר הקדיש לה את השורות שלמעשה חושפות את הלך הנפש של רוברט המרלינג בשנותיו האחרונות.[4] ומאחר שהן מאפשרות לנו להביט כה עמוק לתוך נפשו של המרלינג, הרשו לי להקריא לכם כאן את השורות האלה.
אֶל בִּ' (בֶּרְתָה)
"ילדה, המרחפת בתמימות כמו פרפר
סביב החולה הסובל מעינויי כאב,
כשתראי אותי יוצא למסעי הארוך הביתה,
לאחר סבל כה ממושך –
אל תחשבי עליי תוך התרגשות נְעוּרַיִךְ:
אַל תקדישי לי יותר ממחשבה חולפת;
לֹא כשתהיי מאוהבת באושר, נשואה ואימא:
זִיכרוֹנֵךְ יהיה רק דמות חיוורת בהמולת חייך.
רק כבת שישים, אנא חישבי עלי:
על האיש המסכן, החולה, אותו ראית
שנה אחר שנה מרותק למיטת סיבלוֹ,
עַל האיש המיוסר עם כאב בלתי פוסק,
שֶׁמִּיעֵט לדבר, מלבד אַנְקוֹת כבדות,
הוּא לֹא היה, ולא יכול היה להיות, כלום עבורך.
כבת שישים, ילדה, חישבי עליו:
ואז תשקעי במחשבות, בהרהורים ארוכים,
ותעלה בך חמלה עמוקה, בדיעבד,
כלפי מי שכבר מזמן נח ואינו סובל עוד.
דמעה אחת ממלאת את עינייך
כמִנחה לְמִי שהלך מזמן,
ולא היה, ולא יכול היה להיות, כלום עבורך."
אין צורך לתאר את מצבו של משורר אשר הצליח לכתוב את השורות הללו, המדברות בעוצמה כה רבה על הסבל שהוא חווה כמעט בכל המחצית השנייה של חייו. אנשים ריכלו עליו רבות, אפילו כשהוא היה כבר מרותק למיטתו חלק גדול מחייו. הם דיברו על כך שהמשורר שהגה את "אחשוור" ניהל לכאורה חיי מותרות ורדף תענוגות; אפילו הייתה שמועה שהוא גר בבית מפואר בגראץ, שהוא היה משתעשע עם מספר נערות שנכפה עליהן לבצע בפניו ריקודים יווניים, יום אחרי יום, וכדומה. אנשים היו מסוגלים להפיץ עליו את כל השמועות האלה בימי מחלתו, כאשר, בימים יפים עם השמש זורחת בחוץ, הוא לא יכול היה לקום ממיטתו. הוא נאלץ לשכב בחדרו הקטן, כשהוא ידע שהשמש זורחת בחוץ מעל השדות הירוקים, בטבע הנפלא שהוא כל כך אהב ונהנה ממנו באותם רגעים קצרים שבהם התאפשר לו לעזוב את מיטתו. ואותה שמש נפלאה זרחה כל כך יפה גם כשליווינו אותו למקום מנוחתו האחרונה ב-15 ביולי 1889. לעיתים נדירות אנו פוגשים אדם שחי את חייו תחת אילוצים חיצוניים כה קשים, ועדיין מצליח להתמסר בכל נימי נפשו למה שגדול, יפה, עצום, נפלא ומשמח בעולם.
אני זוכר שישבתי פעם בווינה עם מוזיקאי צעיר, חבר טוב של המרלינג. המוזיקאי הצעיר הזה היה בעצם אדם עני שמוקדם בחייו החל לסבול ממחלת נפש. הוא היה אדם פסימי מאוד, שאף פעם לא התעייף מלהתלונן על החיים. מכיוון שהוא אהב מאוד את המרלינג, הוא אהב להזכיר ולצטט את המשורר בתלונותיו על החיים. באותה הזדמנות שהזכרתי, המוזיקאי הצעיר רצה שוב לצטט את המרלינג כאיש פסימי. בזמן שישבנו ביחד בבית הקפה, הצלחתי לבקש שיביאו לי עיתון שבו התפרסם שיר קצר של המרלינג, בשם "בקשה אישית",[5] והראתי אותו למוזיקאי הצעיר:
בקשה אישית
"תֹּאמְרוּ שאני כותב שירים גרועים,
תאמרו שאני גונב כפיות מכסף
תאמרו שאינני גרמני טוב,
כי למען תזונה נכונה
אינני אוכל יהודים
וגם לא סלאבים;
או שאני בוגד באוסטריה,
כי אני משבח את ביסמרק בשיריי.
תאמרו שהיגון מציף אותי
כי אני זוכה למעט מידי שבחים,
ולעיתים משמיצים אותי בזלזול.
אך דבר אחד, רק דבר אחד, אני מבקש:
אל תאמרו שאני פֵּסִימִי –
שבשירתי, המילה האחרונה שייכת
לאדישות והשעמום הקיומי המודרני
המטופש! להיעדר כל שמחת-חיים!
האם המשורר הוא פסימיסט
מפני שהוא מרבה להתלונן?
דווקא מפני שבעיניו העולם כה יפה,
והחיים כה קסומים,
הוא יצטער בכאב גדול,
אם יימנע ממנו להיות חלק מהם.
אם כל מי שמתלונן נחשב לפסימיסט,
אז פסימיסט הוא גם האיש
שזעקת שבר נפלטת מפיו,
בעת שעוקרים לו שן!
האמינו לכל דברי המבקרים,
רק לא בזאת שאני פסימיסט!
את המילה הזו אני מתעב – היא מריחה לי
בדיוק כמו ההברה האחרונה שלה."[6]
מילים אלה מאפיינות את הלך הנפש של המרלינג, ומראות איך אפשר לחיות בכאב ובסבל העמוק ביותר – הוא כתב על כך לרוזגר[7] – בתקופה שבה הוא כתב את "הבקשה האישית" הזו: "אני לא חושש שאהפוך לפסימי, אך אני חושש שאשתגע או אהפוך לאִימְבָּצִיל, כי אני מצליח לזכות מדי פעם רק ברגעים מעטים של הפוגה מהכאב הבלתי פוסק!" האיש שהתחיל את מסעו הפואטי בעולם עם מילים הנראות באמת כמו תוכנית חיים שלמה, דאג שהוא עלול להשתגע או להפוך לרפה-שכל, אך הוא לא פחד שיהפוך לפסימי. כי כאשר רוברט המרלינג הוציא לעולם את שירו החשוב הראשון "ונוס בגלות", הוא נתן לו את המוטו:
"צא לדרכך, שליח קדוש,
ושיר בצלילים שמחים
על שחר של יום חדש,
על ממלכת היופי הקרבה."
זו הייתה גישתו לאורך כל חייו. ניזכר בסצנה אחת בלתי נשכחת כדי להבין לעומק את אופיו הייחודי של המרלינג. כמה חודשים או שבועות לפני מותו, הוא עבר מדירתו בעיר גראץ – שהוא גר בה ברחוב שנקרא אז Realschulstrasse (רחוב בית הספר הריאלי), וכיום Hamerlingstrasse (רחוב המרלינג) – לבית קיץ קטן, הנקרא בית שטיפטינג (Stifting House), הממוקם באזור מבודד בפאתי העיר. שני משרתים היו צריכים לשאת את האיש החולה למטה, שלוש קומות, כי דירתו הייתה בקומה השלישית. הוא כמעט התעלף מספר פעמים. אך בכל צד הייתה תלויה עליו חבילה, קשורה בסרט רחב המקיף את צווארו כמו צעיף, עם כתבי היד העטופים של יצירתו האחרונה, "הרצון האטומיסטי".[8] זה היה אופייני לחייו של המשורר הזה, וּלְמה שאהב. אף לרגע הוא לא היה מוכן להפסיק לאחוז בכתב היד של עבודתו הפילוסופית! הוא היה חולה כל כך ששני משרתים היו צריכים לשאת אותו, אבל הוא רצה להמשיך לאחוז במה שמילא את חייו. כאשר לקחו אותו למטה ואחר כך לשטיפטינגהאוס, ביום שטוף השמש היפה ביותר, והוא לא הפסיק לְהֵיאָנֵחַ: "או, כמה זה נעים שנושאים אותי ככה, לו רק לא הייתי כל כך חולה, כל כך חולה!" הנפש והרוח שפעלו בתנאים הפיזיים האלה בחיים, נשארו פתוחות לכל מה שנשגב ויפה, לכל מה שמלא רוח בעולם. הן פעלו מתוך המקור של כל מה שנשגב, יפה ורוחני, באופן כזה שכל מה שהוא אמר על מצב הרוח הפסימי נשמע לנו בעצם טבעי לחלוטין. לא מפתיע אותנו לראות ברוחו של המרלינג עדות קוסמית חיה לכך שבכל מצב אנושי, כוחות הרוח באדם יכולים לצאת מנצחים מול הכוחות החומריים של הטבע הפיזי, גם כאשר כוחות חומריים אלה חזקים ביותר.
רוברט המרלינג נולד חמישים ותשע שנים קודם לכן, כלומר בשנת 1830, באזור הנקרא ולדפירטל[9] האוסטרי, שבזכות המראה הטבעי הייחודי שלו – וכנראה זה היה הרבה יותר נכון אז מאשר היום, כשמסילות ברזל חוצות אותו לכל הכיוונים – מתאים במיוחד להתמקדות והעמקה פנימית בנפש, אם הנפש ערה. בעיקרון, זהו אזור נידח מבחינה תרבותית, למרות שנולד וחי שם במחצית הראשונה של המאה ה-19 אדם מסוים שנהייה מפורסם באוסטריה גם בצד הזה של הנהר לייתה (Leitha). הוא כנראה כבר נשכח כיום, ולכל היותר חי עדיין בזיכרון של אנשים בסביבה של וולדפירטל באגדות עם רבות. אני חייב לציין ששמעתי לא פעם סיפורים על תהילתה של אישיות זו, שכן שני הוריי באו מוולדפירטל, ולכן יכלו להגיע אליי הדים של התהילה המוזרה הזו, האופיינית לכל האווירה המבודדת מכל תרבות בוולדפירטל. מדובר באחד השודדים-הרוצחים ה"מפורסמים" ביותר של אותה תקופה: גראזל (der Grasel). האיש הזה היה בוודאי מפורסם יותר מכל האנשים האחרים שבאו מוולדפירטל.
בשנותיו המאוחרות, המרלינג כתב משהו על אזור הוולדפירטל, ואני רוצה להקריא לכם רק כמה שורות ממה שכתב על האזור שבו נולד וגדל בעשר או חמש עשרה השנים הראשונות בחייו. אני מאמין שמילים אלה יכולות לשפוך הרבה יותר אור על מיהו המרלינג מאשר כל תיאור מלומד. הוא כותב: "אינני יודע עד כמה הבנייה של מסילת הרכבת, העוברת דרך ולדפירטל, שינתה את הבידוד של האזור מהעולם. בשנת 1867, הופעתו של אדם זר עדיין הייתה אירוע שעורר התרגשות רבה שם. אם אדם כזה הגיע ברגל או בכרכרה, השוורים החורשים את השדה עצרו ממלאכתם והפנו את הראש כדי לבהות בהופעה החדשה. האיכר הצליף בהם כמה פעמים בניסיון לגרום להם להמשיך בעבודתם, אבל זה היה לשווא. לבסוף, הוא עשה כמוהם, והמחרשה נחה עד שהזר נעלם מאחורי הגבעה או החורשה הבאה. גם זו תמונה של אווירה פַּסְטוֹרַלִית!"
אך חייו ואישיותו של המרלינג הם דוגמה לנפש הצומחת מתוך סביבתה ומתעלה מעבר לה, לאופן שבו אדם הופך לאינדיבידואליות. הוא היה בנו של אורג עני. כאשר המרלינג עדיין לא ידע אפילו לומר "אני", הוריו גורשו מביתם כי היו עניים כל כך. האב נאלץ לנסוע לחו"ל, בזמן שהאם נשארה עם הילד הקטן בשונאו (Schönau) שבולדפירטל. שם חווה הילד את יופיו של ולדפירטל. נשארה לו תמיד בזיכרון סצנה מאותה תקופה, חוויה שעליה האמין שהיא הייתה זו שנתנה לו את מהותו. כשהיה ילד בן שבע, הוא ירד פעם מגבעה. זה היה בערב, והשמש שקעה במערב. מתוך השמש הזהובה, משהו זהוב יצא לעברו, והמרלינג מתאר את מה שהופיע בזוהר מתוך האור הזהוב כך: "בין זיכרונות הילדות שלי החשובים ביותר, אך גם הקשים ביותר לתאר, הם מצבי הרוח המוזרים לעיתים, שעברו בנפשי כשהייתי ילד משוטט. בחלקם, הם באו מהרשמים והגירויים הרבגוניים של הרגע, בעיקר מהטבע סביבי, וחלקם היו חלומות בהקיץ ותחושות מוקדמות. כשדיבר על עצמו, המיסטיקן יאקוב במה[10] נהג לומר שהמשמעות העליונה, החיים המיסטיים של הרוח, התעוררו בו כמו נס ברגע שבו היה שקוע בהתבוננות כמו בחלום בקערת מתכת הנוצצת באור השמש הזוהרת. אולי לכל אדם רוחני הייתה קערת מתכת כזו כמו של יאקוב במה, כמקור להתעוררותו הפנימית האמיתית. אני זוכר היטב ערב אחד, שבו – ככל הנראה הייתי בן שבע – בעודי יורד במדרון ההר, השקיעה במערב זהרה לקראתי כמו חיזיון פלאי ורוחני, ומילאה את נפשי בהלך רוח בלתי נשכח ומוזר, בתחושה מוקדמת הנראית לי כיום כמו שליחות, שהשתקף בה כל גורלי העתידי. מיהרתי עם חזה מורם אל עבר יעד לא ידוע, ובו בזמן רבץ על נפשי עצב שגרם לי לרצות לבכות. אילו היה ניתן להסביר את אותו רגע דרך הנסיבות הקיימות, אילו לא היה כל כך יחיד במינו, הוא בוודאי לא היה חרוט כל כך עמוק בזיכרוני."
כך, בשנה השביעית בחייו של המשורר, באה אליו המוזה הפואטית והרוחנית שלו. אפשר לומר שבאותו רגע, נשתל בתוך הנפש הזו, מתוך הקוסמוס עצמו, הנבט לכל מה שהתפתח בה מאוחר יותר. יפה כשהמרלינג מייחס את ייעודו הפואטי לאירוע כזה, כאילו שהוא היה נס שהקוסמוס עצמו חולל בו.
בשל העוני של הוריו, הילד נאלץ לגדול במנזר הציסטרציאני בצווטל (Zwettl). בתמורה לשיעורים בבית הספר, היה עליו לשיר במקהלת המנזר. המרלינג שהה במנזר הזה מגיל עשר עד גיל ארבע עשרה. נוצר חיבור מיוחד בינו לבין אישיות יוצאת דופן במנזר הזה, האב הוגו טראומיהלר (Hugo Traumihler). האב טראומיהלר היה אַסְקֵט, אדם שהתמסר באופן טוטלי להתבוננות מיסטית ולחיים סגפניים. אתם יכולים לתאר לעצמכם עד כמה הנער – שכבר חי בו הצמא ליופי של היקום והדחף להעמיק את חיי הנפש שלו – התרגש מהחוויות הפנימיות שעליהן סיפר לו האב טראומיהלר היחיד במינו, על הטבילה הפנימית במסתרי הלב והנפש של המיסטיקן. האב טראומיהלר היה מיסטיקן מסוג פשוט וראשוני מאוד, אבל הוא הותיר רושם עמוק בנפשו של המרלינג. אך אי אפשר לתאר את המרלינג כמשורר מבלי שנציין את מה שהיה כל כך נפלא וייחודי בו: הכמיהה להיות בן אדם. מאוחר יותר, כשנסע שוב לוולדפירטל, זמן רב לאחר שעזב את האזור, האנשים המקומיים שידעו שהוא בא משם, שאלו אותו מה הוא רוצה להיות. למרות שכבר עבר מזמן את גיל עשרים, המרלינג עדיין לא חשב על מה הוא רוצה להיות. ואז הוא הבין שבגילאים האלה אתה לא יכול להימנע מהשאלה "מה אתה רוצה להיות?" הדבר היחיד שהוא יכול היה לומר לעצמו היה: "אני לא יכול לומר לאנשים מה אני רוצה להיות באמת, כי הם לא יבינו. כי כאשר שואלים אותי מה אני רוצה להיות, אני רוצה לענות: אני רוצה להיות בן אדם!" כך שלפעמים הוא היה אומר שהוא רוצה להיות פילולוג, לפעמים שהוא רוצה להיות אסטרונום וכדומה. את זה, אנשים יכלו להבין. אבל הם לא היו מבינים שלמישהו שסיים את לימודיו – המרלינג כבר היה אז צעיר בעל השכלה – יכולה להיות התכוונות להפוך לבן אדם.
יש הרבה מה לספר על התפתחותו של המשורר המרלינג, ומעל לכול, על האופן שבו התעוררו והתפתחו בנפשו שלושה דברים. את הדבר הראשון שהתעורר בו הוא תיאר מאוחר יותר במילים פשוטות, בספרו "אטומיסטיקה של הרצון" באמירה שהיוונים קראו ליקום "קוסמוס", מילה הקשורה ליופי[11] בעיניו, זה היה אופייני לרוח היוונית; כי נפשו הייתה כמו שיכורה מהיופי הפועם בכל היקום. כל מה שליבו השתוקק לו וכל מה שהוא רצה להביע בצלילים פיוטיים היה לראות שוב את האנושות "שיכורה" מיופי. כל מה שהיה בו שאף ליופי, לעולם היווני השיכור מיופי. יחד עם זאת, הוא ראה בחיי האדם היבטים כה רבים שהטילו צל עכור על מה שנועד להיות כיופי בטבע. עבור המרלינג, היופי היה אחד עם הרוחניות. לכן הוא הפנה את מבטו לעיתים קרובות אל מעבר לכל מה שהוא ידע על יוון, ובו בזמן ראה בעצב את התרבות המודרנית שבשבילה הוא רצה לכתוב את שיריו. הוא רצה לכתוב שירה בשביל התרבות המודרנית הזו, כדי למלא אותה בכל הצלילים היכולים לשמח ולרומם שוב את בני האדם, להביא יופי ורוחניות לחיים, כדי להגיע שוב לקיום ארצי מאושר. עבור המרלינג, היה זה בלתי אפשרי לדבר על פער בין העולם לבין היופי בחיי האדם. האמונה שהיופי חייב למלא את החיים, שהיופי חייב לחיות בעולם, היא זאת שהעניקה לו השראה אמיתית, ולמענה הוא רצה לחיות את חייו, מאז שהיה נער. זה היה כמו אינסטינקט בנפשו. אך הוא נאלץ לעבור בחייו חוויות רבות שהראו לו שהזמנים המודרניים צריכים להיאבק בדברים רבים שמסכלים את האידיאלים בחיים.
בשנת 1848 המרלינג היה סטודנט. הוא היה חבר בתנועה למען החירות ונעצר על ידי המשטרה בגין "פשע גדול" זה. הוטל עליו עונש מיוחד, כמו שקרה לרבים אחרים שלקחו חלק בתנועת החירות בווינה באותה תקופה. אלה שחרגו ממה שנחשב כמותר בעיני המשטרה נלקחו לספר, שגזר את שיערם כסימן לכך שהם "דמוקרטים". דבר אחר שלא היה מותר אז – כבר התקדמנו בהקשר זה, כי בימינו אתה לא מסתכן בכך שיגזרו לך את השיער אם יש לך דעות ליברליות – היה לחבוש כובע בעל שוליים רחבות, שגם הוא נחשב לסימן המעיד על נטייה דמוקרטית. היית צריך לחבוש כובע צילינדר, כי רק הוא נחשב למקובל לחלוטין בעיני המשטרה. המרלינג נאלץ להתמודד עם זה ועם דברים רבים נוספים. כדי להראות כיצד העולם התייחס למשורר הגדול, אזכיר רק עוד דוגמה קטנה, שלדעתי מתארת את הדברים הרבה יותר טוב מאשר כל תיאור מופשט.
אני מתכוון למה שקרה לאחר שהמרלינג סיים את שנות לימודיו באוניברסיטה, והיה אמור לגשת לבחינה להכשרה מורים. הוא קיבל ציונים טובים ביוונית, בלטינית ובמתמטיקה. בעצם, הציונים שאותם קיבל ביוונית ובלטינית היו פשוט מבריקים. אבל אז אנו קוראים בתעודה שלו שלמרות שהוא טען שקרא מספר ספרים על דקדוק, מה שכתב בבחינה לא העיד על כך שהתייחס באופן יסודי ללימוד השפה הגרמנית. זה מה שכתוב בתעודה של אדם שהעשיר את השפה הגרמנית עד אין קץ בזכות סגנונו המיוחד והייחודי לגמרי!
אני רוצה לציין חוויה נוספת של המרלינג. בשנת 1851, הוא התיידד עם משפחה מסוימת, וערב אחד הוזמן להישאר אצלם למסיבה, אך למרות שהיה מצטרף אליהם בשמחה, זה לא התאפשר לו. הבת של המשפחה שלחה לו כוס פאנץ' לחדר הקטן שבו הוא גר כסטודנט. איך הוא הרגיש אז? הוא חש פתאום דחף לקחת נייר ועיפרון, ולפתע הרגיש שהוא נמצא בעולם אחר. בהתחלה, ראה, כאילו בציור גדול, תמונות מההיסטוריה של העולם. ואז, תמונות אלה התמוססו והפכו לכאוס של פרחים, ריקבון, דם, סלמנדרות, פירות זהובים, עיניים כחולות, צלילי נבל, חורבן החיים, רעם תותחים ואנשים רבים. סצנות מההיסטוריה התחלפו עם פרחים וסלמנדרות, ואז, כאילו התגבשה ועלתה מתוך הכול, דמות חיוורת ורצינית עם עיניים חודרות. המראה של דמות זו החזירה את המרלינג לעצמו. הוא הביט בנייר שלו. על הדף, שהיה ריק לפני הופעת החיזיון, היה כתוב השם אחשוור (Ahasver) ומתחת לשם, תוכנית לפואמה "אחשוור".
מה שכל כך ייחודי אצל המרלינג הוא שהיה לו עניין נדיר ועמוק בכל המניע את נפש האדם לשיאים ולמעמקים, משולב עם שיכרון מיופי, אם אפשר לתאר זאת במילים אלה. לכן, אפשר לתאר כתקופה מאושרת עבורו את עשר השנים שבהן החזיק במשרת הוראה בבית ספר תיכון בטריאסט, והצליח ליהנות מחוף הים האדריאטי המרהיב ולבלות את החופשות בוונציה השכנה. הוא למד להכיר את ונציה בצורה כה אינטימית, עד שבשנים לאחר מכן הוא עדיין זכר את כל הפינות והסמטאות הקטנות שבהן טייל שוב ושוב בערבים יפים. הוא ראה שם את הטבע הקורן והזוהר ואת היופי הדרומי, שאליו כה השתוקקה נפשו. יופי דרומי זה מלבלב ב"ברכה מהים האדריאטי", החושף, כמו יצירותיו המוקדמות, את כישרונו יוצא הדופן של רוברט המרלינג. אחריו בא השיר "ונוס בגלות". המרלינג ראה את ונוס לא רק כהתגלמות האהבה הארצית, אלא גם כנושאת היופי השולט והפועל בקוסמוס, אך עבור בני האדם המודרניים, היא נמצאת כאילו בגלות. הכמיהה של רוברט המרלינג כמשורר הייתה לשחרר את היופי והאהבה מהגלות. מכאן המוטו שהקראתי לכם:
"צא לדרכך, שליח קדוש,
ושיר בצלילים שמחים
על שחר של יום חדש,
על ממלכת היופי הקרבה."
אך נפש זו של המרלינג לא יכלה לשיר על "השחר של יום חדש, על ממלכת היופי הקרבה" מבלי להביט בכל נבכי הנפש של האדם. החזון על אחשוור חשף את מה שראה רוברט המרלינג במקומות העמוקים האלה של נפש האדם. באופן פיוטי, חזון זה ניצב שוב ושוב לנגד נפשו, עד שהוא מצא את הצורה הפואטית לאישיותו של אחשוור. בשבילו, אחשוור נהייה הזרע החי, החוט העובר דרך כל חיי האדם כהתגלמות של אינדיבידואליות אנושית הרוצה להימלט מהחיים, אך אינה יכולה לעשות זאת. לאחר מכן, אינדיבידואליות זו מופיעה כניגוד לדמותו של נירון ברומא, אותה דמות שתמיד מחפשת חיים אך אינה מוצאת אותם בתוך השפע החושי, ולכן חייבת לחפש לנצח.
אנו רואים איך רוברט המרלינג היה צריך להתמודד עם הניגודים של החיים. דבר זה בולט עוד יותר בשירו "מלך ציון", שבו הוא מתאר אדם המבקש להוריד עבור אחיו בני האדם גאולה רוחנית מהפסגות הרוחניות הנשגבות, אך נופל קורבן לחולשות אנושיות, לחושניות וכן הלאה. המרלינג תמיד הרהר באופן שבו ניגודים בחיים נוגעים זה בזה, והוא רצה לתת לזה ביטוי בצורה פואטית. יוון עלתה בפני נפשו, בצורה שאליה הוא היה רוצה להחזיר אותה. ב"אספסיה" הוא תיאר את יוון כפי שדמיין אותה, תיאר את ארץ כיסופיו, את עולם היופי, כולל ההיבטים שעולם היופי יכול לשאת בתוכו גם כצל. כרומן בשלושה חלקים, "אספסיה" היא פואמה נפלאה על היסטוריית התרבות. העובדה שאנשים לא הבינו את רוברט המרלינג הופיעה מולי כסימפטום, כאשר פגשתי, באיזו פינה ישנה של העיר, אדם שעיניו בערו מטינה, ופיו הביע כיעור. כמובן, אינני מדבר על כיעור פיזי, שכן כיעור פיזי יכול דווקא להקרין יופי ברמה הגבוהה ביותר. האיש הזה היה אחד המבקרים האכזריים ביותר של "אספסיה". הוא נראה כמו "אחד האנשים המכוערים ביותר" בהשוואה למשורר השיכור מיופי, וברור שנפש ממורמרת זו לא יכלה להבין את המשורר השיכור מהיופי!
כל שאיפותיו ומאמציו של רוברט המרלינג היו מסוג זה. היה לי הרבה מה לספר לוּ הייתי רוצה לתאר את כל המסע ההיסטורי של רוברט המרלינג. הוא ביקש להתייחס לדנטון ולרובספייר, וגם להומונקולוס, שבו רצה לתת ביטוי לכל ההיבטים הגרוטסקיים, המעוותים, של התרבות המודרנית. היה לי הרבה מה לספר גם לו הייתי רוצה לתאר איך המוזה הלירית של המרלינג ניסתה שוב ושוב, מצד אחד, למצוא את כל היופי של הטבע, בכל הצבעים המופלאים של הטבע, ומצד שני, למצוא מתוך רוח הטבע, את הצלילים המדיטטיביים החודרים לכל שיריו. ושוב, היה לי הרבה מה לספר לו הייתי רוצה לתאר, אפילו רק ברמזים, כיצד בשירים הליריים של המרלינג חי כל מה שמסוגל להביא נחמה לנפש האנושית לגבי דברים קטנים וגדולים, או כיצד מהשירים הללו יכולה לזרום אמונה בלתי מנוצחת, ושלא משנה עד כמה השדים של המחלוקת והכיעור ינסו לקחת שליטה, ממלכת היופי יכולה עדיין להגיע אל הנפש האנושית. נפשו של המרלינג סבלה בחיים, אך יחד עם זאת, בתוך הכאב והסבל העמוק ביותר, היא גם ידעה לשמוח ביופי של הפעילות הרוחנית. היא הייתה נפש היכולה לראות סביבה את חוסר ההרמוניה של היום, ולצלול עמוק לתוך יופיו של הלילה, כאשר השמיים זרועי הכוכבים עולים מעל המים. המרלינג ידע לאפשר להלך רוח זה לזרום בצלילים מלאי משמעות.
דרך מילים המסוגלות לאפיין את המרלינג בצורה סימפטומטית יותר, דרך מספר דוגמאות מחייו, רציתי להציג את רוברט המרלינג כמשורר של השליש האחרון של המאה ה-19, אשר נשא בתוכו מודעות בלתי מנוצחת לעתידה הטוב יותר של האנושות, כי הוא היה חדור לחלוטין באמת על היופי של היקום. הוא היה משורר שידע לתאר כיצד הרוח באדם יכולה לנצח את כל מה שמתנגד דרך מכשולים חומריים לטבע הרוחני של האדם. רציתי לתאר זאת דרך מספר אירועים ותכונות אישיות בחייו של המרלינג.
אי אפשר להבין את המרלינג, המשורר, מבלי לציין את האופן שבו הוא הקדיש את חייו לשאיפה לענות על השאלה: איך אני הופך לבן אדם? בכל מה שיצר הייתה גְּדוּלָּה אנושית, שלא תמיד התבטאה מייד בגדולה פואטית, כי גדולתו הפואטית של המרלינג אינה אלא תוצאה של גדולתו האנושית. כאשר המרלינג הביט לכאן ולשם, וראה חוסר הרמוניה בחיים, הוא תמיד חש בנפשו סוג של דחף בלתי נדלה למצוא את ההרמוניה המתלווה לחוסר ההרמוניה, לגלות איך כל כיעור חייב להתמוסס ולהפוך ליופי כאשר האדם מסתכל עליו נכון. מכיוון שזה כל כך אופייני להמרלינג, הייתי רוצה להקריא לכם לסיום שיר קטן ולכאורה פחות משמעותי. מקורו של השיר במחשבות של המרלינג משנותיו המוקדמות, אך למעשה הוא משקף, אם כי בפשטות פיוטית ראשונית, את הלך הרוח שליווה אותו לאורך כל חייו.
האריה והוורד
"על ורד אדום
דָרַךְ בכעס האריה;
בכף רגלו ננעץ קוץ
של הפרח העדין.
התנפחה הכפה
בכאב וזעם מת האריה.
הוורד האדום, רענן וזקוף,
מהטל של הבוקר שתה.
יְהֵא הֶעָדִין עָדִין ככל שיהיה,
וְהַגַּס יְהֵא גַּס וְעָצוּם,
העדין, הטהור, הזך –
היופי מנצח בסוף!"
זה היה הלך הרוח של המרלינג – הוא עולה בצורה ברורה מכל מה שיצר – והוא ליווה אותו לאורך כל חייו.
"יְהֵא הֶעָדִין עָדִין ככל שיהיה,
וְהַגַּס יְהֵא גַּס וְעָצוּם,
העדין, הטהור, הזך –
היופי מנצח בסוף!"
———————————————————————————————–
- Peter Rosegger (1918-1843), משורר וסופר אוסטרי. ↑
- Hans Brandstetter (1925-1854), פסל אוסטרי, ראה את האוטוביוגרפיה של רודולף שטיינר. יצא לאור בעברית בהוצאת בדולח. ↑
- Robert Hamerling (1889-1830), משורר ופילוסוף אוסטרי. ↑
- "אל ב' (ברתה)", שיר שהמשורר כתב ב-18 ביוני 1889, שלושה שבועות לפני מותו. שירו האחרון של המרלינג. ↑
- מתוך "ברכות אחרונות משטיפטינגהאוס". ↑
- פירוש המילה Mist (מיסט) בגרמנית הוא "דשן/זבל". ↑
- מכתב מ11 ביוני 1888, חלק מהאוסף של פטר רוזגר "זיכרונות אישיים על רוברט המרלינג", וינה 1891. ↑
- עבודתו הפילוסופית של המרלינג, המבורג 1891. ↑
- משמעות השם "אזור של יערות" (הערת המתרגמת). Waldviertel, אזור בצפון-מערב אוסטריה תחתית. ↑
- יאקוב במה (Jakob Böhme), 1624-1575, היה פילוסוף גרמני, מיסטיקן כריסטיאני, ותאולוג פרוטסטנטי לותרני. לבמה הייתה השפעה עמוקה על תנועות פילוסופיות מאוחרות יותר לזמנו, כגון תנועת האידיאליזם הגרמני והרומנטיזם הגרמני. הגל תיאר אותו כ"פילוסוף הגרמני הראשון". [ויקיפדיה] ↑
- "היוונים קראו ליקום יופי (קוסמוס)", מתוך "אטומיסטיקה של הרצון", המבורג 1891, כרך 2. משמעות המילה "קוסמוס" ביוונית היא סדר, יקום, אבל גם קישוט או יופי, ומשם המילה "קוסמטיקה". ↑
