תוצאות מחקר הרוח
רודולף שטיינר
GA62
תרגם מאנגלית: דניאל זהבי
תיקונים: יוסי פלג, דליה דיימל
לספר ראו כאן
הרצאה מספר 5
5 בדצמבר 1912, ברלין
תוצאות מחקר הרוח לגבי שאלות חיוניות ומסתורין המוות
תעלומות החיים הגדולות ביותר, בעלות משמעות אנושית אוניברסלית, אינן מוצגות בפנינו באמצעות מחקר מדעי מיוחד, אלא אנו נתקלים בהן בכל שלב בחיים. השואל הגדול ביותר הוא בוודאי החיים עצמם, אשר מתמודדים איתנו ללא הרף; שואל שלא רק מעורר את סקרנותנו בשאלותיו, אלא שבאמצעות שאלותיו יכול להוביל את נפשנו לאושר ולסבל, לסיפוק או אפילו לייאוש. מדע הרוח, כפי שהוא מוצג בהרצאות אלה, נועד בעיקר לענות על שאלות אלו שמציבים החיים עצמם, במידה שיכולת ההכרה האנושית מאפשרת להביט בסודות הקיום. גם אם מדע רוח זה נראה כמשהו חדש ויוצא דופן בהשוואה למדע הקונבנציונלי של ימינו, הדבר מובן לכל מי שרק מציץ באותם ענפים של המדע הקונבנציונלי העוסקים בשאלות הנפש ובשאלות חיי הרוח. מה שנקרא כיום פסיכולוגיה או מדע הנפש, ניתן במידה רבה לחקור אותו כשהוא מציג את עצמו, ויתגלה שדווקא השאלות הקיומיות הגדולות, החידות הגדולות של החיים, מוזנחות מאוד במדע קונבנציונלי זה.
אחד מחוקרי הנפש הגדולים ביותר בני זמננו, פרנץ ברנטנו, קבע את הדברים הבאים בספרו "פסיכולוגיה": "כיצד שאלות נענות בפועל במחקר הנוכחי על הנפש, או לפחות כיצד מנסים לענות, כיצד רעיון אחד רודף אחר, כיצד תחושה אחת מעוררת תחושה אחרת בנפש, כיצד אולי כוחות הנפש הללו בתוך התודעה שלנו, שאנו מכנים זיכרון, כל זה – כך מאמין פרנץ ברנטנו – לא יכול להיות תחליף למה שחוקר הנפש ביקש פעם להבין כפתרון ודאי למסתורין הקשור לנצחיות האדם." כיום מחפשים לשווא תשובות לשאלות כמו זו של נצחיות הנפש במדעי הרוח הרגילים או במדע הרוח, וכך גם לגבי שאלות אחרות. אי אפשר אפילו להעלות אותן ממדע הרוח הרגיל הזה.
אפשר לומר שניתן להשתמש במילים הטריוויאליות ביותר כדי להעלות את החידות הגדולות והיומיומיות ביותר של חיי הנפש, דהיינו במילים: כיצד יכול האדם להשלים עם עצמו ועם העולם כאשר הוא חווה את עצמו כהופך לאדם שונה בכל גיל, כיצד כל גיל מציב בפניו משימות חדשות אפילו בתקופה שבין לידה למוות? כיצד יכול האדם לענות על חידת הקיום הגדולה הניצבת בפניו מדי יום, וזו, כפי שכולם יכולים לראות, קשורה באופן הדוק לכל ישותו של האדם? התעלומה הגדולה: כיצד זה שכל מה שזורם פנימה ויוצא מאיתנו מהבוקר ועד הערב כשאנו ערים, בצורת רעיונות, דחפים, יצרים, תשוקות, רגשות וכן הלאה, שוקע בחושך לא ודאי כשאנו נרדמים וקם לתחייה מחושך לא ודאי זה כשאנו מתחילים את היום החדש? המדע עצמו חייב להודות ומודה יותר ויותר שהוא בקושי יודע כיצד לענות על שאלות חידתיות אלו כמו שינה וערות, הקשורות באופן כה הדוק לחידת הקיום האנושי. ואז יש את חידת המוות, כפי שכבר הוזכר, שעליה חוקר משמעותי מהעבר הקרוב, כפי שכבר הוזכר כאן, אינו יודע לומר דבר מלבד מה שהתבוננות בעולם הפיזי החיצוני מגלה. האקסלי [Huxley] מצטט אותם ממש בתחילת "קווי המתאר של הפיזיולוגיה" שלו, דבריו של הנסיך הדני המלנכולי המלט:
הקיסר שנפטר והוּמר לחימר,
יסתום חור שנפער מול הרוח הקר.
מי תיאר שמקיסר כה מפואר מותר
לִבְנות חומת חימר נגד חורף ומטר.
ויתרה מכך, הוא מסביר את מה שהוא רוצה לומר בכך שהוא מראה שהחלקים החומריים האינדיבידואליים המרכיבים את האדם, כאשר הוא עובר דרך שער המוות, מתפוגגים בהדרגה לכל הרוחות אל תוך שאר הדברים המקיפים אותנו, וכיצד נצטרך לחפש שם מהו האדם, אם עלינו לחפש את האטומים החומריים במקום בו ניתן למצוא אותם לאחר זמן מה, במרחבי העולם.
מה עלה בגורלם של האטומים של הקיסר הגדול, זוהי שאלה שכלל לא מעסיקה באמת את נפש האדם, היא כבר לא מורגשת, על ידי תצפית מדעית חיצונית. השאלה היא זו: היכן נמצאים כוחות הנפש שפעלו בקיסר? מה קרה להם? כיצד הם ממשיכים לפעול בעולם? אפילו מדע חיצוני כבר לא יכול לחוש שזו השאלה הגדולה. כעת עולה השאלה הכלולה במילה המשמעותית: גורל. השאלה הגורלית שבאמת מתמודדת איתנו בכל שלב בחיים, המציגה בפנינו את החידה הגדולה המגלה את עצמה בפנינו בכל מקום. אנו רואים אדם נכנס לקיום, נולד לעוני ואומללות, כך שאנו יכולים לחזות בעריסתו שיהיה לו גורל פחות טוב. או שאנו רואים אותו נכנס לחיים עם כישרונות לכאורה חסרי משמעות, כך שאנו יכולים שוב לחזות שהוא יהיה בעל תועלת מועטה לעצמו ולאחרים. אנו רואים כיצד מישהו אחר נכנס לחיים ונולד באושר ובשפע, מוקף בידיים דואגות כבר מעריסתו, ניחן ביכולות המראות מלכתחילה שהוא יכול להפוך לחבר מועיל בסדר העולם עבור עצמו ועבור בני האדם האחרים. כמה מכל מה שאנו מכנים אושר וצער, ומה שקורה לנו מדי יום, מדי שעה, כלול בשאלת גורל זו! אפשר לומר שהשאלות הגדולות של הקיום מתחילות רק במקום שבו המדע חייב להסתיים. כל מי שמנסה כיום להכיר השקפת עולם כזו, המעוצבת על ידי עקרונות מדעיים גרידא, יאמר לעצמו: מה שמוצע לי כסיכום של אמיתות מדעיות, מנוסח יפה ככל שיהיה, מראה לי רק את תחילת השאלה כיצד עליי להציג את חידות הקיום הגדולות; עדיין לא מוצאים תשובות רבות לשאלה זו.
לנוכח כל זאת, יש להדגיש כי במובן הרחב ביותר של החינוך בימינו, אין אפשרות להתייחס לשאלות החיוניות של נפש האדם, מהסיבה הפשוטה שכתוצאה מתופעות ועובדות שהתרחשו במאות האחרונות – ואשר יידונו בהרצאות הבאות – הרגלי החשיבה האנושיים, כל יכולות החשיבה האנושית, הופנו יותר לחומר החיצוני; ואנשים חשים אישור רק כאשר הם יכולים להחיל את שיקול דעתם ומחקרם על משהו גלוי או נגיש לאינטלקט הקשור למוח. לעיתים קרובות נשללת מהרגלי חשיבה אלה האפשרות להסתכל רק על חיי הנפש, על אותם אירועים שבתוכם מה שמתרחש אינו ממוצה בפיזי, אלא מבוסס באופן ספציפי על הנפשי.
ברור מההרצאות שכבר ניתנו בחורף זה שהשאלה אינה כל כך האם האדם יכול להסתכל אל אותם אזורים שבהם ניתן למצוא את התשובות לשאלות שהועלו באמצעות הנתיבים לחיים העל-חושיים, שצוינו בהרצאה האחרונה כאן, אלא האם הוא יכול לעשות זאת. הודגש מספר פעמים שדברים מסוימים חייבים להיחקר בדרך זו, אך אז האדם עם השיפוט וההבנה הבלתי משוחדים, מסוגל בהחלט לתפוס מה מחקר על-חושי יכול לתת. אם זה המצב, אזי יהיה מובן גם שהדרך של הידע העל-חושי, שתוארה בהרצאה האחרונה, מציעה תמיד את האפשרות להתבונן בצורה הנכונה במה שקיים בחיים בכל מקרה, מה שמופיע בכל מקום בחיים, ולקבל תשובות לחידות הגדולות של הקיום דרך ההשקפה הנכונה.
הרוח באדם נוכחת בכל מקום, היא תמיד שם, וכדי שהיא תוכל להכריז על נצחיותה, לא נחוצה כל כך הצצה ישירה לעולם העל-חושי, אלא התבוננות נכונה – אשר ניתן לשאוב ממנה ולעדן אותה – באירועים המיידיים של חיי הנפש שלנו עצמם. זה צריך להיות המוקד העיקרי כששופטים את מה שמכונה כאן מדע הרוח: האופן שבו נצפים החיים, האופן שבו תופעות חיי הנפש הישירים מציגות את עצמן דרך החשיבה הייחודית שמביא מדע הרוח. אם נתבונן היטב, נגלה שמדע הרוח מתייחס לתופעות החיים המיידיים של הנפש בקשר לחיים החיצוניים של החומר באופן כזה שניתן לענות על חידת הקיום הגדולה, כפי שצוין, מהתבוננות ישירה בחיים.
כבר מספר פעמים הצבעתי על כך שמדע הרוח כיום נמצא במצב דומה לזה של מדעי הטבע בימי שחר החינוך המודרני, כאשר למשל, פרנצ'סקו רדי ביטא את האמת הגדולה המקובלת ומוכרת כיום: יצורים חיים יכולים לנבוע רק מיצורים חיים. משמעות הדבר היא מאבק בדעה קדומה חזקה, דעה קדומה שלא הוגבלה לחוגים של אנשים הדיוטים באותה תקופה, אלא שלטה בכל המדע – ופעם זו הייתה רק לפני כמה מאות שנים – לפני שלוש מאות שנים למשל, כאשר פרנצ'סקו רדי הופיע, עדיין האמינו כי בעלי חיים נחותים כמו דגים, תולעי אדמה וכדומה, יכולים לנבוע מבוץ הנהר באמצעות שילוב גרידא של החומר החיצוני. פרנצ'סקו רדי הראה שזוהי תצפית לא מדויקת. הוא הראה שקיומו של דבר חי לא יכול לנבוע מבלי שזרע של חיים, שמקורו ביצור חי דומה, יונח בחומר הלא מאורגן, והוא ביסס את הטענה: יצורים חיים יכולים לנבוע רק מיצורים חיים. במסגרת גבולות יישום חוק זה, הוא הוכר על ידי כולם, מהקל ועד דו בואה-ריימונד. הוא לא היה מוכר בזמנו של פרנצ'סקו רדי. תחילה היה עליו להראות שכאשר מאמינים שחומר דומם יכול להפוך ליצור חי, חוק זה התבסס רק על תצפית לא מדויקת.
בימינו נמצא מדע הרוח באותו מצב ביחס לרוח, כפי שהיה ביחס ליצורים חיים עבור פרנצ'סקו רדי. בימינו מדע הרוח מראה באמצעות האופן שבו הוא מסוגל להתייחס לתופעות הנפש, שזה מבוסס על תצפית לא מדויקת להאמין שמה שנכנס לקיום עם האדם, במונחים של חיי נפש פנימיים, יכול למשל, לבוא מתורשה, מההורים או מהסבים והסבתות וכו'; או יכול לבוא רק ממה שנפשו של האדם סופגת דרך חוויה חיצונית של הסביבה. מדע הרוח צריך להראות שהאמונה שזה יכול להיות כך, מבוססת על תצפית לא מדויקת, בדיוק כמו האמונה שיצור חי יכול להיווצר מחומר דומם. כשם שחומר אנאורגני יכול להתאסף רק על ידי זרע חי, כך כל מה שנוצר בנפש האדם בדרך של תכונות תורשתיות, כל מה שהיא סופגת מהעולם החיצוני דרך החושים והאינטלקט, יכול להתאחד רק למה שחי וטווה בנו כישות נפשית חיה, כזרע-רוח חי, המאחד בתוכו גם את התכונות התורשתיות וגם את כל מה שנלקח מהסביבה החיצונית.
מדע הרוח מתמקד בזרע הרוח או הנפש הזה, ובכך הוא בהחלט מתעמת עם דעה קדומה מאוד נפוצה בימינו. כאשר אנו מדברים כיום על אופייה של נפש האדם, כאשר אנו מדברים על כל מה שאדם חווה – וזה נעשה באמצעות המחקר המצפוני ביותר, אזי יש להכיר בו במלואו בזכות עצמו –מצביעים על דבר זה או אחר, אשר "עבר בתורשה" מאבותיו של האדם. תמיד נתפתה לראות מה חי בנפש האדם ומה האדם מפתח, כמורכב על ידי סיבות, כאלה או אחרות, הנמצאות בתוך קו התורשה, שעליהן אנו יכולים להשפיע רק דרך מה שפעם נכנס מבחוץ אל האדם כדי לעצב באופן כללי את נפשו.
הרמוניה מסוימת בין מדע הטבע למדע הרוח תיווצר בתחום זה, כאשר נשקלת שאלה שתמיד חייבת להיות בתודעתו של מדען הרוח, כאשר הוא מדבר על ליבת הנפש האנושית ועל נטיותיו התורשתיות: השאלה הקשורה לשימור המין האנושי בכללותו. בתוך חיי המין, בתוך מה שעובר בתורשה בשרשרת הדורות מסבא לאב לבן וכן הלאה, אנו רואים מאפיינים העוברים מדור לדור. אך דבר אחד עומד בפנינו כשאלה כאשר אנו בוחנים רצף קיום אנושי זה לאורך הדורות: כשהאדם מגיע בזמן מסוים לגיל הפוריות, לבגרות מינית, הוא נמצא במצב שהוא יכול להביא שוב אדם שלם לקיום, במובן היצירתי. במילים אחרות, לאחר שהגיע לבגרות מינית, האדם מסוגל לייצר את מינו שלו.
התפתחות האדם עד לבגרות המינית היא כזו שהאדם מפתח בתוכו את כל היכולות המאפשרות לו לייצר ישות מהמין שלו. אך הוא ממשיך להתפתח גם לאחר הבגרות המינית. תצורות חדשות, תוכן נפשי חדש מתעוררים גם לאחר הבגרות המינית, ואי אפשר לקשר את מה שהנפש עוברת בהתפתחותה, לאחר הבגרות המינית, לכלל ההתפתחות של המין האנושי, באותו אופן כמו מה שהאדם עובר כדי לבסס את המין האנושי עד לבגרות המינית. יש לעשות הבחנה חדה בכל גישתו של האדם לעולם, ביחס להתפתחותו עד לבגרות המינית, וביחס לזמן שאחריה. זוהי שאלה, כפי שנראה בקרוב, שרק מדע הרוח יכול לטפל בה כראוי.
שאלה משמעותית נוספת עולה מכך, המראה כיצד יש להבין את משמעות המונח "תורשה", בניגוד למה שמתרחש בפועל בנפש האדם ושייך להתפתחות האנושית. אנו יכולים לראות מה קורה באדם ומוכיח עצמו בבירור כתוצר של תורשה בתוך המין האנושי, במקרה רדיקלי שבו תורשה מתרחשת בכל הנסיבות, פשוט משום שהאדם הוא אנושי וצאצא של יצור מאותו הסוג, יצור מאותו מין. דבר אחד כזה למשל, הוא התחלפות השיניים בסביבות גיל שבע. זהו דבר הטמון בכוחות שהאדם ירש, ומתרחש בכל הנסיבות, גם אם נוציא את האדם מהקהילה האנושית ונמקם אותו על אי בודד, שם יגדל באופן פראי.
זה המצב עם כל המאפיינים שבפועל מבוססים רק בתוך קו התורשה. כאשר ניקח משהו הקשור באופן אינטימי לנפש האדם כמו השפה, נגלה מייד שמושגי התורשה מאכזבים אותנו. היכן שמוצדק לדבר על תורשה, המאפיינים התורשתיים יופיעו כמו במקרה של התחלפות השיניים. אך אם ניקח אדם לאי בודד וניתן לו לגדול באופן פראי, כך שלא ישמע צליל אנושי, אז השפה לא תתפתח. כלומר, אנו רואים שיש בנפש האדם משהו שאינו קשור לתורשה באותו אופן כמו הכוחות שעלינו להתייחס אליהם במובן המוחלט כנובעים מהתורשה.
נוכל לצטט דוגמאות רבות נוספות המראות כמה מעט יכולים אנו להסתדר עם כוחות התורשה כדי להסביר את כל ישותו של האדם. אבל כשמדובר בצד הרוחי, שבו מתחילים בגישה בעלת דעה קדומה, עושים טעות אחר טעות, טעויות שפשוט מתגלות כטעויות לוגיות. לדוגמה, מאמינים שוב ושוב שמדע הרוח רוצה למרוד במשהו שיש למדעי הטבע לומר, בעוד שהוא למעשה מעריך ונותן כבוד רב להישגי מדעי הטבע.
לדוגמה, אפשר לחשוב כך כאשר מדע הרוח טוען שמה שאנו מכנים הליבה הנפשית האנושית אינה מגיעה רק מההורים, הסבים והסבתות וכן הלאה, אלא כליבה רוחית ונפשית היא חוזרת לחיים קודמים ורחוקים של האדם, כה רחוק עד שמדע הרוח אומר: חיי האדם עלי אדמות אינם אירוע יחיד, אלא אירוע חוזר. כאשר אנו נכנסים לקיום ארצי דרך לידה, נוצרת ליבה נפשית שספגה מוזרויות וכוחות מסוימים בחיים קודמים. מכיוון שהיא ספגה כוחות אלה בחיים קודמים, כלומר ריכזה אותם בתוכה, היא במובן מסוים נכנסת לגוף חדש ולסביבה פיזית חדשה. כשם שהזרע, החי בחיים הפיזיים, ממקם את עצמו בסביבתו הלא-אורגנית וסופג משם את הכוחות והחומרים הלא-אורגניים, כך גם גרעין הנפש האנושי, המגיע מחיים ארציים קודמים, מתקרב לתכונות התורשתיות, קושר אותן, מרכז אותן, לוקח את מה שהעולם החיצוני יכול לתת, וכך יוצר ומעצב את החיים החדשים שאנו חיים לאחר מכן בתקופה שבין הלידה למוות. החיים הנוכחיים הם שוב התכווצות כזו של תכונות תורשתיות בחלקן ובחלקן של מה שהחיים החיצוניים מציעים לנו. וכאשר אנו עוברים דרך שער המוות, אז הליבה הנפשית הזו מרוכזת ביותר. לאחר מכן, בזמן שבין המוות ללידה הבאה, היא עוברת דרך קיום רוחי טהור, ובהמשיכה על ידי כך להתבגר, היא נכנסת לחיים ארציים חדשים באמצעות התעברות ולידה חדשים.
למרבה הצער, זוהי רק דעה קדומה רווחת שלפי השקפת מדע הרוח צריך להתנגד ואפילו לא לגעת בכל דבר בימינו שהוא התוצאה של מחקר מדעי. מדע הרוח מובן במלואו – זה כבר הוזכר – כאשר מדען הטבע בא ומראה כיצד באמצעות ערבוב הזרע האבהי והביצית האימהית, בכל מקרה אינדיבידואלי, מתרחשת אינדיבידואליזציה מיוחדת של זרע הילד, וכיצד האינדיבידואליות של הילדים האינדיבידואליים יכולה להיות שונה רק על ידי ערבוב זה של היסודות האבהי והאימהי. מדע הרוח אינו עוסק בטענה הטריוויאלית שהיא הוכחה לאינדיבידואליות אנושית מיוחדת שבאותה משפחה הילדים שונים זה מזה, משום שניתן להבין אינדיבידואליזציה זו מהערבוב השונה של היסודות האבהי והאימהי. אם מדען הטבע בא ומצביע כיצד מה שהאדם חווה בחיים יכול להצביע על מבנה אורגני זה או אחר, על היווצרות זו או אחרת של המוח, וכן הלאה, אז מדע הרוח מסכים לחלוטין עם זה, ואם לא רוצים להיכנס אזי מדע הרוח נשאר חובבני. אבל אם מה שיש למדע הטבע לומר בתחום זה, ובצדק גמור, הוא להתנגד לתוצאות מחקר הרוח, אז נעשית טעות לוגית שניתן לאפיין בערך כך: למרות כל התוצאות של מחקר מדעי הטבע, גרעין הנפש האנושי שואב תחילה את המאפיינים התורשתיים כדי לעצב חיים.
נניח שאדם רואה אדם בריא אחר נושם מולו ואומר: "העובדה שאדם זה חי ועומד מולי כיצור חי, נובעת מהאוויר והריאות הנמצאים שם." מי יחלוק על כך שזה נכון לחלוטין! כשם שמדע רוח כלשהו לא יכול לערער על כך, כך לא ניתן לערער על כך כאשר מדען הטבע בא ובוחן את התנאים החומריים מקו התורשה, כדי להסביר את הצורה האינדיבידואלית של חיי הנפש. זה נכון בדיוק כמו כאשר מדען הטבע אומר: עומד מולי אדם שחי ברגע זה משום שיש אוויר מחוצה לו וריאות בתוכו.
אם כן, האם מדען הטבע יכול לראות את מדען הרוח כמשהו מופרך כאשר מדע הרוח אומר: למרות כל מה שנאמר, מה שקורה לנפשך נקבע, מבחינה רוחנית ומנטלית, באופן רוחי גרידא, על ידי מה שהנפש חוותה בגלגולים קודמים. למרות כל זאת, האם כל גורלו של האדם נקבע על ידי העובדה שהאדם עצמו הכין את הגורל הזה בגלגולים קודמים? לא, אסור לחוקר הטבע לראות את חוקר הרוח הטוען טענה כזו כמשהו מופרך. חוקר הטבע האומר "האיש העומד מולי חי ברגע זה משום שיש אוויר מחוצה לו וריאות בתוכו", אסור לו להתייחס לחוקר הרוח כאל משהו מופרך, בדיוק כמו זה האומר לו: לא, זו לא הסיבה שהוא חי, אלא הוא חי ברגע זה דרך משהו שונה לגמרי; האיש הזה רצה פעם לתלות את עצמו, והוא בוודאי היה מת בניסיון התלייה שלו, אלמלא התערבתי וחתכתי את החבל. זו הסיבה שהוא חי עכשיו.
אם כן, מכאן אנו רואים כיצד האמת האובייקטיבית, שהאדם האחר חי רק משום שיש אוויר מחוצה לו וריאות בתוכו, אינה סותרת את העובדה שהוא חי ברגע זה, רק משום שהאדם האחר חתך את החבל שלו! כשם שאמת זו, שאינה ניתנת להפרכה, אינה סותרת את הבנתו של מדען הטבע שאדם חי משום שאוויר וריאות נוכחים, כך מה שיש למדע הטבע לומר אינו סותר את מה שיש למדע הרוח להציע: שהסיבות הרוחיות האולטימטיביות לקיומו של אדם, טמונות בחיים חוזרים ונשנים על פני האדמה.
הדבר החשוב כאן הוא לכוון בדרך הנכונה את תשומת ליבנו לדבר הנכון, וכאן נוכל להסתכל על השפה כדוגמה טובה. כל חוקר רוח החודר למעמקי הדברים ומבין את מדעי הטבע, יכול להבין שניתן בקלות להתפתות לומר: האדם יכול לדבר משום שיש לו מרכז דיבור במוחו. זה בהחלט נכון. אך נכון באותה מידה שמרכז דיבור זה של המוח נוצר כמרכז דיבור חי רק על ידי העובדה שהשפה קיימת בעולם. השפה יצרה את מרכז הדיבור. באופן דומה, כל מה שקיים בתצורות המוח ובכל המנגנון האורגני של האדם נוצר על ידי החיים הרוחיים והנפשיים. הנפש היא זו שהטביעה על החומר האנושי את מציאות החיים הרוחיים. לכן, עלינו לחפש את הכוח היצירתי האמיתי בנפש האדם, בנפש הרוחית. אסור לנו להתייחס לנפש הרוחית כתוצר של המוח, אלא להיפך: המוח, עם תצורתו העדינה, הינו תוצר של הנפש הרוחית.
כאשר אנו בוחנים את חיי האדם, אנו מגלים שזה המצב בכל המובנים, כך שבחינה בריאה של החיים מאשרת את מה שנאמר זה עתה. הבה נבחן לרגע את מה שאנו יכולים לכנות התפתחות אנושית, מעבר לכללי ולבסיסי, כלומר, מה שעדיין מתפתח באדם גם כאשר הכוחות בתוך התורשה מפותחים במלואם, כאשר הוא הפך לגברי, כדי לשאת בתוכו את הכוחות היכולים לייצר את מינו. כוחות הנפש המרכיבים את התפתחות האדם מציגים את עצמם בפנינו בצורה שונה לחלוטין כאשר אנו משווים אותם עם הכוחות הנוכחים לאורך חיי האדם ומבטאים את עצמם, למשל, בשימור המין וברבייה. בתוך תחום כוחות הרבייה אנו רואים כיצד הכול מתפתח מבפנים כלפי חוץ; כיצד האדם מביא יצורים כמוהו לצידו באמצעות הכוחות הפועלים בתחום זה, כלומר, כיצד מה שבתוכו עושה את דרכו החוצה. הכוחות השייכים להתפתחות האנושית הפנימית נעים בדיוק בכיוון ההפוך. על האדם להיות מסוגל לראות את הרוחי כממשי מלכתחילה. אז יקבלו כמוצדק את ההתבוננות שאתן להלן.
כיצד אנו חיים את חיינו כשאנו מתחשבים בנפש הפנימית? אנו חיים את חיינו בצורה הפוכה לאופן שבו אנו חיים את חיינו בתוך המין. בנתיב המין, כל ההתפתחות מתרחשת כלפי חוץ. בחיים האינדיבידואליים כל ההתפתחות מתרחשת כלפי פנים. זה קורה באופן כזה שאנו סופגים את מה שמגיע אלינו מבחוץ, מעבדים אותו בתוכנו, ולא דוחפים אותו החוצה כמו ברבייה, אלא מרכזים את מה שאנו חיים דרכו בתוכנו בצורה יותר ויותר אינטנסיבית, מפשיטים אותו יותר ויותר באופן אינטנסיבי מאופיו כעולם החיצוני והופכים אותו לתוכן של ה'אני' שלנו.
כל מי שמסתכל על חיי האדם בצורה בלתי משוחדת יגלה שזה יהיה בלתי אפשרי, למשל, שחיי נפשו יהיו אי פעם כל מה שהנפש חוותה, כל מה שהיא יכולה באמת לזכור בכל רגע נתון. הבה נדמיין שכל אחד מהאנשים, היושבים כאן ברגע זה, צריך לחיות בנפשו את כל מה שאי פעם חי בנפשו במונחים של מושגים, רעיונות, תחושות, רגשות וכן הלאה. זה לחלוטין בלתי אפשרי. אבל האם מה שעברנו בעבר, מה שקלטנו בתוכנו בנפש, אבד משום שאיננו יכולים לזכור זאת ברגע זה? זה לא אבד. אם נשווה את חיי נפשנו לרצף של רגעים בזמן, נגלה שאולי חשוב יותר ממה שאנו זוכרים הוא מה שנראה ששכחנו ופעל עלינו בהופכו אותנו לאדם אחר.
במהלך התפתחותנו, אנו תמיד אדם אחר, מרגישים חדורים בתוכן המשתנה ללא הרף. אם נתבונן בעצמנו כפי שאנו עכשיו ונשווה את עצמנו למה שהיינו, נניח, לפני עשר שנים, לא נוכל להכחיש שאנחנו אדם אחר ושמה שהביא לכך הן החוויות המעובדות, מה שזרם לתוכנו, נספג על ידינו ולקח את הנתיב ההפוך לכוחות המשרתים את הרבייה. אנו הורסים עם ההתבוננות שלנו בדברים, עם הזכירה שלנו בדמיוננו, את מה שאנו חווים, אבל במקום זאת אנחנו לוקחים זאת אל תוך ה'אני' שלנו. ה'אני' שלנו משתנה ללא הרף. לכן, אנו יכולים לומר: התבוננות מדויקת בחיים מראה לנו כיצד ה'אני' הזה משתנה לאורך החיים, וכיצד הוא השתנה דרך החוויות שהוא ספג. אנו חשים כיצד ה'אני' מתמלא באופן פנימי, חודר לעצמו יותר ויותר, נעשה עשיר יותר משהיה כשנכנסנו לחיים כצעירים. זה מבוסס על תופעה משמעותית מאוד של החיים, שבדרך כלל לא זוכה לתשומת לב מספקת.
גתה, מומחה החיים המעמיק, שראה מעל לכל את החיים כפי שהם הוצגו בפניו באישיותו, אמר את המשפט: "בזִקְנָה אנו הופכים למיסטיקנים". לְמה הוא התכוון בכך? מה פירוש הדבר להפוך למיסטיקן במובן של גתה? עלינו להסיר ממשפט זה את מה שאינו ברור ומעורפל. מה שגתה התכוון אליו היה שככל שהאדם הולך ומתבגר, יש לו פחות ופחות ממה שהעולם מציע לו מבחוץ, והוא שואב את כוחות החוויה מבארות נפשו שלו, שאליהן הוא נתן להם לרדת. "האדם הופך למיסטיקן" פירושו: נפשו הפכה מלאה יותר ויותר, מכילה בתוכה יותר ויותר כוחות.
אם נבחן מקרוב מה ליבת נפשנו איחדה בתוכנו, כיצד היא ספגה את מה שחוותה ולְמה היא הפכה להיות, אז אלה שהפכו למיסטיקנים, ללא קשר לגילם, יכולים לעזור לנו להבין קצת יותר טוב מה קורה בפועל בנפש האדם. הבה נשאל את המיסטיקנים! על מה מדברים המיסטיקנים יותר מכל? על "עצמי שני", על "ישות אנושית גבוהה יותר" באדם, על העובדה שבעצמי האנושי הזה, שגדל איתנו מנעוריו, יכול להשתלט עצמי שני, אותו מיסטיקנים רבים מפרשים כ"אלוהי". אבל זה לא מה שחשוב, אלא איך הם הרגישו שככל שהאדם גדל, משהו מתבגר בו כמו אדם שני, האוחז בו בחוזקה, שמרוכז בתוכו. אנו רואים את ההיפך הגמור ממה שקורה ברבייה: שאדם שני נולד לצד הראשון, שהשני נדחה מתוכו. מה שהופך ל"עצמי השני" אינו משהו שהאדם דוחה, אלא משהו שהוא מרכז יותר ויותר בתוכו.
כך נוכל לומר: על ידי חייו, האדם מעצב משהו באינדיבידואליות שלו הלוקח את הכיוון ההפוך מזה של הרבייה. הוא אינו מוליד דבר מתוך עצמו; הוא מרכז משהו בתוכו, אינו נותן למשהו לצוץ מתוך ה'אני' שלו, אלא מטמיע משהו בתוכו שהמיסטיקן מתאר היטב כאדם שני, המתפתח בתוך עורו של האדם הראשון ורוכש יותר ויותר מעין נחישות רוחית ונפשית. זה ניכר פחות או יותר באדם זה או אחר; אך תחושת האדם המתפתח מבוססת על העובדה שאנו עוברים תהליך נביטה הפוך, שבו אנו לא מתפתחים, אלא להיפך מרכזים משהו בתוכנו. אם נקרא לכיוון הרבייה אבולוציה, התפתחות, אז נוכל לקרוא למה שה'אני' עובר – אינבולוציה, עיטוף ועיצוב פנימי של החוויות. מובן מאליו שהחוסן הפנימי שה'אני', לאחר שגדל, נושא בתוכו כ'אני' שני, הוא הגדול ביותר כאשר אנו בסוף חיינו הפיזיים, כשאנו עוברים את שער המוות.
אם נבחן פעם אחת מקרוב את מה שהתפתח כעצמי שני, אז עלינו לומר: האדם לא תמיד נוטה להסתכל במדויק. החיים גוזלים ממנו זמן רב והוא אינו מקדיש מספיק תשומת לב לישות השנייה שהוא מפתח. אך אם הוא מקדיש לכך תשומת לב מספקת, הוא יגלה שלישות השנייה הזו יש תכונות מוגדרות מאוד, ומעל הכול היא נושאת בתוכה דחף משמעותי להיות עצמאית וחופשית ביחס למה שניתן לאמץ בחיים הבאים. בחיינו הבאים אנו חיים בהקשר לשוני מסוים. כתוצאה מכך, למושגים שלנו תמיד יש צבע מסוים מהקשר לשוני זה. אך מה שפיתחנו בתוכנו, שואף להשתחרר ממה שרק הקשר לשוני מסוים יכול לתת, ולעצב השקפת חיים שהיא חופשית ועצמאית מכל הקשר לשוני. אנו רוצים לצמוח מעבר למה שהקשר לשוני מסוים יכול לתת, ובכך אנו גם גדלים מעבר למה שגדלנו אליו מנעורינו. למשל, מנעורינו ואילך עלינו לפתח אוזן קשבת מסוימת. אנו שמים לב שמה שאנו מפתחים בתוך ה'אני' שלנו הוא משהו הרוצה להפוך חופשי יותר ויותר מהפיזיות החיצונית שלנו. אנו יוצרים זרע אנושי חדש שאינו תלוי בזה שנוצר מתוך הפיזיות החיצונית שלנו כשהיינו מבוגרים.
אל זה מדע הרוח רוצה לכוון את הנפש: שעצמי שני יתפתח מתוך העצמי האנושי במהלך החיים, שמהותו מורכבת דווקא מלהרגיש יותר ויותר מלא ועוצמתי, ככל שהיא יכולה להרגיש באופן עצמאי יותר ממה שהיא גדלה מאז נעוריה. אם נבחן מקרוב את העצמי השני הזה שנוצר בתוכנו, נראה שיש לו כוח המוטבע בו כך שנוכל לאפיין את כל טבעו באומרנו: עצמי זה מכיל את הכוח ליצור אדם חדש, שונה מזה שדרכו הוא עצמו נוצר.
אין זו אנלוגיה, אלא רק הבהרה, כשאנו אומרים: את ה'אני' שבתוכנו ניתן להשוות לזרע הצמח שהתפתח מהשורש דרך הגבעול והעלים הירוקים ועד לפרח. אז הוא יכול לספק את הבסיס לצמח חדש. כל טבעו של הצמח מרוכז בזרע, וכאשר הזרע בשל, מה שגדל דרך הגבעול, העלים הירוקים והפריחה מת. בדרך זו, ליבה רוחית-נפשית מתבגרת בנו. כשם שזרע הצמח גדל יותר ויותר, גם כאשר העלים נובלים והצורה הפיזית החיצונית של הצמח מתקרבת למוות, כך ליבת הנפש הרוחית באדם מתבגרת, בעוד שהשכבה החיצונית מתה יותר ויותר, ככל שמעטפות האיברים נובלות בהדרגה ומתקרבות למוות. לפיכך, כאשר אנו מתבוננים בנפשנו כראוי, אנו רואים את העובדה המדהימה שהכוחות הפנימיים של 'אני' חדש חזקים ביותר כאשר אנו עוברים דרך שער המוות. אז אנו נושאים את מערך הכוחות, את יחסי הגומלין בין הכוחות, דרך שער המוות אל תוך עולם שלא יכול להיות לו שום קשר לעולם שבגופנו.
אפילו אם איננו רוצים להמשיך הלאה – כפי שיראו לנו ההרצאות הבאות – כיצד חוקר הרוח גם יכול להראות לנו מה קורה לליבות רוחיות-נפשיות אלו, שנוצרו ב'אני' בעולם רוח טהור, אותו חווה האדם בזמן שבין המוות ללידה הבאה. עדיין נוכל לומר: באותו אופן שבו מדען הטבע מתמודד עם הבנת הצמח, אנו יכולים להתמודד עם הבנת האדם. מדען הטבע מפנה את מבטו אל זרע הצמח ורואה כיצד הזרע יכול כעת להביא לשגשוג חיים חדשים של צמח. בדרך זו, הוא מבקש להבין את הצמח החדש מתוך הזרע; כיצד הזרע הנותר מופיע שוב בצמח חדש. באותו אופן יכול גם חוקר הרוח להסתכל על האדם כשהוא נכנס לחיים דרך לידה או התעברות. נראה כיצד האדם בתחילה לא מראה דבר חיצוני מלבד שאיבריו מתפתחים בצורה מסוימת. לאחר מכן מופיעים חיי הנפש, שכבר אפיינו באמירה שכאשר הם מופיעים, מגיע גם הרגע שבו האדם צריך לזכור אותו מאוחר יותר. כי הוא יאמר לעצמו: ברור שכבר הייתי שם לפני נקודת זמן זו, אבל אני יכול לזכור חזרה רק עד לנקודה מסוימת. זוהי נקודת הזמן שבה האדם מסוגל להרגיש את עצמו כ'אני'; אבל אין ספק שהוא כבר היה קיים כישות רוחית לפני כן. מדע הרוח עשוי לשאול מדוע האפשרות לזכור את העבר מתעוררת רק מנקודת זמן מסוימת? האם הכוחות הפנימיים המביאים לזכירת העבר לא היו שם קודם לכן? יהיה זה לחלוטין לא הגיוני לחשוב שהנפש והרוח מתחילות רק בנקודת הזמן שאותה האדם זוכר מאוחר יותר. שינה יומיומית יכולה ללמד אותנו כיצד הנפש וכוחות רוחיים חיים בנו לפני שזכירת העבר מתעוררת.
כיום, לאנשים יש כל מיני רעיונות מוזרים לגבי שינה. הרעיון הנכון לגביה כבר הוצג חלקית בהרצאות על ערות ושינה. לדוגמה, כיום יש לאנשים את הרעיון ששינה היא רק מה שניתן לכנות שינה אם היא נגרמת על ידי עייפות. הייתי מבקש מהמאזינים להרצאות הקודמות לזכור שמדע הרוח רוצה לדבר בצורה מדויקת. אם מישהו היה רוצה לומר שמדע הרוח עצמו אומר ששינה נובעת מעייפות, זה לא לגמרי נכון, כי נאמר: שינה נועדה להסיר עייפות. במדע הרוח, תמיד חשוב להבין דברים בצורה מדויקת מאוד, כי המטרה חייבת להיות גם להציג דברים בצורה מדויקת.
האם עייפות יכולה להיות הגורם לשינה? ניתן להפריך את מי שטוען זאת על ידי החיים עצמם. כל מי שטוען שאנשים צריכים לישון רק בגלל שהם עייפים, כבר מופרך על ידי התבוננות בעצמו או בהתחשב בכך שהפנסיונר, שלעיתים קרובות אינו עייף כלל, נרדם בכיסאו אחר הצוהריים, למרות שאינו עייף כלל. וזה מופרך במיוחד כאשר אנו מתבוננים מתי מתרחשת רוב השינה: לא מתי שהכי עייפים, אלא בילדות ישנים הכי הרבה. יש רק להתבונן בדברים בצורה נכונה.
מדע הרוח מראה שבמהלך מצב השינה הרגיל, כמו גם במצב התודעה העמום של הילד, אותם כוחות המשמשים לחוויה מודעת, נשלחים אל תוך האורגניזם ופועלים שם. הכוחות שאנו משתמשים בהם מערות לשינה, כדי ליצור תפיסות, תחושות וכן הלאה, אותם כוחות פועלים עלינו במהלך שנתנו, אך באופן כזה שכוחות הגוף שנוצלו – מוחלפים, משוחזרים. שם הם מחדשים אותנו, מתקנים את מה שנשחק ונגמר, כלומר, הם יוצרים ומעצבים. בעוד שהם מתעוותים בחיי היום-יום הערים, ממיסים את העיצוב, ובעוד שחיי היום-יום של הערות מורכבים דווקא מכך שאנו ממיסים את העיצוב, השינה נועדה לשקם את הצורה, כלומר, לפעול ישירות על המבנה האנושי. מכיוון שלעיתים קרובות אנו משתמשים בכוחות התודעה שלנו במהלך השינה, כדי לבנות את הכוחות המסוימים שהתפוררו, כוחות אלה חומקים מאיתנו ואנו שוקעים בחוסר הכרה. מכיוון שבתחילת החיים, לפני שמתרחש הרגע שאנו יכולים לזכור מאוחר יותר, אנו משתמשים באותם כוחות שחיים בנו וממלאים את התודעה שלנו כדי לעדן ולעצב את ארגון המוח ואת זרימת הדם בשנים הראשונות של הילדות, לכן הם חומקים מה'אני' המודע. העצמי נוכח בילדות, וזה דבר מוזר כיום, כאשר האופן שבו העצמי מופיע לראשונה נחשב מכריע לחקר האדם. שוב, טעות לוגית גרנדיוזית!
כיום ניתן לעבור על יצירות שלמות שבהן נאמר: אנו רואים כיצד תודעה עצמית מתעוררת, כיצד היא נוצרת באדם. אינכם יכולים לדמיין דבר רע יותר מזה, ובכל תחום אחר הייתם דוחים בתוקף התבוננות כזו, כפי שהייתם דוחים, למשל, מישהו שירכוש ידע על שעון רק על ידי תשומת לב לאופן שבו השעון נוצר. באותו אופן, כשמדובר במודעות עצמית, יש להראות כיצד נעשות טעויות גרנדיוזיות בהקשר זה. זה יכול להיעשות רק על ידי מישהו העוסק בדברים בצורה מדויקת יותר, מנקודת המבט של מדע הרוח. אחרת לא ניתן לזהות זאת. האופן שבו אנו חווים את תחושת העצמי והמודעות העצמית שלנו הוא כזה שהידע ההדרגתי שלנו על העצמי, וכיצד הוא מתפתח, אינו קשור כלל למציאות העצמי עצמו. מכיוון שהעצמי, האדם, מתפתח ללא הרף מהזמנים שבהם הוא עדיין אינו מודע אצל הילד ועד לזמנים שבהם הוא נחווה במודע, איננו יכולים לומר: הוא אינו שם! הוא שם, מעצב את האדם במבנהו העדין יותר. אכן, הוא מעצב את האדם בקשר שלו עם מכלול החיים האנושיים שאנו מבחינים בהם רק כשאנו נכנסים לתוכם בצורה פחות או יותר חסרת אנוכיות.
באופן הרגיל שבו אנשים מסתכלים על החיים, הם יכולים לומר על גורלם: דבר זה או אחר קורה לי. אחד מהם אני מוצא נעים, את השני לא נעים; אחד מהם אני רואה כמזל טוב, את השני כמזל רע; אחד מהם כהאצה, את השני – כהאטה של חיי. אבל זוהי רק התבוננות שטחית, כי אדם יכול לשכנע את עצמו שבכל רגע בחייו הוא אינו אלא ייעודו המרוכז. מה גורם לי לדבר אליך עכשיו? זהו ייעודי המרוכז. חוויות חיי הן שמדברות אליך, ואני הוא חוויות חיי, ייעודי. אם הייתי רוצה לחלץ את ייעודי, הייתי צריך לחתוך חתיכה מעצמי. האדם הוא מה שהוא עשה מעצמו, מייעודו, מה שהוא ברגע נתון. איננו יכולים להפריד את עצמנו מעצמנו, מגורלנו, ולראות את העצמי כמשהו שונה מבחינת תוכן מהגורל.
כעת נראה שאנו נולדים במקום מסוים בזמן חיינו כילדים, ושחיינו, גם אם איננו מודעים לכך עדיין, לא נקבעים רק על ידי היכולות שלנו, על ידי עצמנו הפועל על זרימת הדם שלנו, ועל ידי פיתוח כישרונות ספציפיים מאוד וכן הלאה, אלא שאנו גם רואים שהמיקום שלנו הוא בהקשר לאומי ספציפי, שנולדנו כילדים לזוג הורים ספציפי, גדלנו באקלים ספציפי ועלינו לחיות יחד עם אנשים כאלה או אחרים. כך אנו רואים את עצמנו לאורך כל חיינו. אם נבחן את מה שאנו יכולים לשאוף אליו באופן מודע ולעסוק בו כגורל שלנו, ברור מאליו שעלינו להתייחס לכך כגורל הקשור ל'אני' שלנו, כפי שאנו ממוקמים בחיים דרך הנסיבות, שהן מייגעות ועמוסות, או מוקפים בידיים דואגות. לא רק הגורל המאוחר קשור למה שעשינו בעצמנו, אלא גם מכות הגורל שבאות אלינו מהלא-מודע, ושאחריהן איננו יכולים לעקוב עם התודעה שלנו. כך אנו מובלים למהות הרוחית והנפשית של האדם, המכילה בתוכה את כל מערכות הכוחות שפיתחו את המוח, עיצבו את מערכת הדם וכן הלאה, ובכך עיצבו אותנו. אך אנו מעוצבים גם על ידי הגורל של אותו 'אני', המציב את עצמו בהקשר מסוים של החיים. בתחום התצפית על הטבע, כולם מודים בכך כאשר הם אומרים למשל: "כשאני מסתכל על צמח אלפיני, אני יודע שהוא שייך לכל הטבע האלפיני, וזוהי הסיבה שהצמח האלפיני לא יכול לגדול במישורים". מה שכולם מודים בו בתצפית על הטבע צריך רק להיות מועבר לליבה הרוחית-נפשית של ישות האדם. אז יראו שהליבה הרוחית-נפשית של ישות האדם, המספקת לפיזיות יכולות ספציפיות מאוד, מותאמת לפיזיות מצד אחד, מחפשת את הפיזיות הזו ונכנסת לתוכה. אך מצד שני, היא גם מחפשת את ייעודה.
אם גורל זה נתפס כקשה, ואז נאמר לאדם: יצרת זאת בעצמך, הבאת זאת איתך דרך המהות הרוחית והנפשית שלך. אם מייחסים את האשמה לגורל הקשה שחשים לאדם בכללותו, אז תחושה זו מבוססת על תצפית קצרת רואי. עיקרון עמוק יותר ישפוט באופן שונה, ונוכל להבין כיצד הוא שופט אם ניקח דוגמה מהחיים כדי להמחיש זאת. הבה נדמיין צעיר אשר באופן קבוע הוא חי מכיס אביו העשיר ולא היו לו דאגות רבות בחיים. ואז אביו איבד את כל עושרו עקב מזל רע כלשהו, והבן אינו יכול עוד לחיות כפי שחי קודם. הוא עשוי לומר: איזה גורל מר פקד אותי! כמה אני אומלל! אך אם הוא לומד משהו, אם החיים הקשים הפכו אותו לאדם מוכשר, האם הוא יגיד את אותו הדבר כשיהיה בן חמישים? לא, כעת הוא עשוי לומר: תפנית הגורל הזו הייתה די טובה לחיי האישיים, כי אחרת הייתי עלול להפוך לחסר תועלת; חוסר המזל של אבי תרם לאושרי.
מה שניתן לומר מנקודת מבט של גיל שמונה עשרה, אינו תיאור עתידי במיוחד; בגיל חמישים רואים יותר. העיקרון העמוק יותר של החיים שלנו מחפש חוסר מזל, מחפש מצוקה ואומללות, כי רק על ידי התגברות על המכשולים שבמצוקה ובאומללות, אנו מפתחים את עצמנו הלאה לעבר אושר והופכים למשהו שלא היינו מגיעים אליו בחיים לפני כן. ברגע שאנו מודים שגם ליבה עמוקה יותר של ישות חיה באדם, העוברת מחיים לחיים ומחייבת אותנו להסתכל על החיים מנקודת מבט גבוהה יותר, הרבה דברים מייד מתגלים בפנינו כמובנים.
אם נסתכל על אדם באופן כזה שככל שהוא מתבגר הוא מפתח בתוכו מערכת כוחות המכוונת כלפי אדם חדש, שהוא כמעט בלתי תלוי במה שהאדם פיתח חיצונית מחייו הקודמים או מנסיבות חייו הנוכחיים, וכאשר נראה כיצד הוא נושא מתח פנימי של כוחות דרך שער המוות, נוכל לומר: אדם זה אינו יכול להיכנס שוב לקיום מייד לאחר המוות. מדוע לא? מה יקרה אם הוא מייד ייכנס שוב לקיום? הוא עדיין ימצא את הסביבה החיצונית דומה לזו שזה עתה עזב וממנה הוא רצה להשתחרר על ידי פיתוח הליבה הפנימית של נפשו. כשם שלליבת הנפש הפנימית אין קשר ישיר לעצמה במובן של רצון מיידי להיות שוב 'העצמי', כך גם האדם אינו יכול להתגשם שוב מייד לאחר המוות, כי הוא יגדל לתוך עצמו. משמעות הדבר היא שליבת הנפש הפנימית יכולה להתגשם מחדש רק לאחר זמן מסוים. במהלך זמן זה היא חיה לא בעולם הפיזי, אלא באווירה רוחית טהורה. באותו אופן שבו זרע הצמח מתפתח דרך הגבעול, העלים והפריחה, מה שהתפתח כליבה רוחית חי בעולם הרוח וירגיש נמשך להתגשם כלפי חוץ ולהביא את מה שפיתח רק כאשר נוצרו תנאים שונים; כלומר, כאשר האדמה השתנתה כך שהאדם יגדל לתנאים שונים ויוכל להמשיך להתפתח.
זוהי הסיבה שעובר כל כך הרבה זמן בין המוות ללידה הבאה, כדי שלא ניוולד שוב לאותו אזור שפה וגם הנסיבות האחרות סביבנו ישתנו. אנו יודעים שהתנאים על פני האדמה החיצונית משתנים לאורך מאות ואלפי שנים. אבל את מה שקרה בינתיים בתרבות באופן חיצוני גרידא, אנו לומדים באמצעות הוראה, באמצעות חינוך. אז אנו יוצאים מתקופה מסוימת עם הליבה הרוחית והנפשית, עם הכוחות שרצינו לשחרר, ומחכים עד שייווצרו תנאים חדשים על פני האדמה. את מה שלא הצלחנו להשתתף בו בתקופה שחלפה, עלינו להשלים באמצעות חינוך והוראה. לכן, יש להוסיף חינוך והוראה למה שיש לנו ככישורים ויכולות מיוחדות, שאנו מעלים כפרי מהחיים הקודמים. בזמן הקצר יחסית שעמד לרשותי, לא הצלחתי לפתח דבר מלבד מה שניתן לכנות דרך התבוננות בנפש האדם, באופן שבו תצפית זו, מצד אחד, מדעית לחלוטין, אך מצד שני, רואה משהו ממשי בחוויות רוחיות ונפשיות אלו, כך שניתן לראות כיצד, למעשה, באדם כפי שהוא חי לפנינו, מה שקורה בחיים הבאים כבר מתפתח כזרע, אשר שואב את כוחות התורשה כמו גם את כוחות הסביבה להתפתחות גדולה יותר.
השקפת עולם כמו זו הנובעת ממדע הרוח יכולה להיות בעלת השפעה מרפאה ביותר, לא רק על שאלות תיאורטיות של החיים, אלא גם על הביטחון ועל כוח החיים. כמובן, כל מי שאינו רוצה להכיר את מדע הרוח, לא יבין שחיים חיצוניים בריאים מותנים, במובנים מהותיים רבים, בחיי נפש בריאים. חיי הנפש הבריאים מקרינים את כוחותיהם אל הגוף הפיזי. כאשר הנפש שוממה ואינה יכולה לשאוב ממעמקיה את מה שממלא את תודעתה בסיפוק, אזי חוסר הסיפוק, חוסר הקוהרנטיות עם המסתורין של חיי הנפש טובעים בעצבנות וכן הלאה, המתבטאים בהשפעה לא בריאה היישר אל תוך הגוף הפיזי. אלה שאינם מבינים זאת עשויים לחוות זאת. החיים מציבים את החידות הגדולות ביותר, וניתן לבטאן בשאלה שיש לה משמעות לגבי כולם: מאיפה עוד מגיעים תסמינים מסוימים של חיים שאין בהם שביעות רצון, אם לא מהעובדה שחיי הנפש אינם בריאים, אינם שלמים, ולכן אינם מקרינים בריאות לגוף? כל מי שמוכן לשקול את ההשפעה המרפאה של חיי נפש בריאים על הגוף, יוכל גם לומר את הדברים הבאים: אם בזמננו נצביע שוב ושוב על המאפיינים התורשתיים, ולדוגמה, בנוגע למה שאנו חשים כנטייה למחלה בנו, נאמר שוב ושוב לאדם זה או אחר: "ירשנו זאת מאבותינו, איננו יכולים לשנות זאת", אז מחשבה זו פירושה משהו שחייב להכביד על חיי הנפש הפנימיים ביותר שלנו וחייבת להתדרדר לדיכאון. מצב זה יפעיל די מהר השפעה שלילית על החיים החיצוניים של הגוף וחייב יהיה להיות מורגש, על ידי האדם הנוגע בדבר, כמשהו מדכא שלא ניתן לשנותו משום שהוא טמון בקו התורשה הפיזי הטהור. על בסיס מדע הרוח ניתן להגיע להכרה שמה שחי באדם אינו רק שילוב של תכונות וכוחות תורשתיים, אלא משהו העובר מחיים לחיים כליבה רוחית-נפשית. אם מדע הרוח אינו עבורו רק תיאוריה, אז מדע הרוח יהיה בעבורו משהו שיכול להזכיר לו ללא הרף שלמרות כל התכונות והכוחות התורשתיים, הליבה הרוחית והנפשית שלו מלאת חיים, ושממנה הוא יכול לשאוב את הכוח להפוך למנצח, לא משנה כמה קו התורשה עשוי להצביע על ניוון.
התודעה שניתן להשיג ממדע הרוח, לא רק עונה על חידות החיים שהן תיאורטיות, אלא עונה על כל השאלות המגיעות לתודעה כחידות שעלינו לענות עליהן כדי לחיות בנפשנו. אם איננו יודעים דבר על ליבת הנפש הרוחית הזו הממהרת מחיים לחיים, אז אנו מרגישים מדוכאים וחלשים תחת עול התורשה. אנו מרגישים חזקים, נמרצים וחיים כישויות נפש רוחיות רק כאשר אנו עומדים זקופים בחוקת ליבת הנפש הרוחית שלנו ויכולים לומר: כוחות ליבת הנפש הרוחית שלנו הם בלתי נדלים, כי הם לבדם סכום מה שניתן לנו בקו התורשה, ודרכם אנו יכולים להביא ממרכז נפשנו את מה שנראה כדעיכה לעלייה. בדרך זו פתרונות מדע הרוח נכתבים בחיים עצמם. רק אז יישא מדע הרוח את פריו האמיתי, כאשר ניתן יהיה לשלב אותו בדרך זו בכל גישתה ומצב רוחה של הנפש, וכאשר נהיה חזקים, לא רק חכמים, באמצעות מדע רוח. אנחנו גם הופכים למיומנים יותר בחשיבתנו, במיוחד בכל הנוגע להבחנות עדינות מסוימות בחיים, ואנו צוברים כוח ושיקול דעת לתפיסה עדינה יותר של החיים.
רק דוגמה אחת לכך! כאשר אלה האוהבים לייחס הכול לתורשה, בוחנים אדם משמעותי כלשהו ביחס לשושלת אבותיו, הם עשויים לומר: "אתם יכולים לראות שממה שאדם זה מראה בעצמו, אצל אב קדמון אחד נמצאת תכונה זו, אצל אחר תכונה אחרת." ואז נאמר: זה הצטבר ועבר בתורשה, ואז התכונות התורשתיות התמזגו לישות נפשית. אז מוטבע המשפט: אתם יכולים לראות שגאונות עומדת בסוף השושלת התורשתית ועברה בתורשה מהאבות.
באופן זה נחצתה מחשבה. כי מי יכול להוכיח משהו באמצעות קו מחשבה זה? ניתן להוכיח משהו רק אם היינו יכולים להראות שהגאונות הייתה בתחילת קו התורשה, אך לא אם היא הופיעה בסופה. כי אם היא מתרחשת בסוף שושלת אבות קדמונים, זה לא מוכיח דבר מלבד אם אדם נפל למים ויוצא מהם, הוא רטוב. זה רק מוכיח שהוא עבר דרך יסוד מסוים וספג ממנו משהו, כמו האדם הרטוב כשהוא יוצא [או נמשה] מהמים. אם רוצים להוכיח משהו באמצעות קו התורשה, יש להראות שהגאונות נמצאת בתחילתו ולא בסופו של קו התורשה. אבל לא מתייחסים לכך, כי העולם מדבר נגד זה.
ניסוח השאלות בצורה נכונה והתשובה עליהן, זה מה שנובע ממדע הרוח. אז יבינו שמדע הרוח אינו סותר את מדע הטבע, אלא גם שתשובה מדעית לחידות הגדולות של החיים אינה מספיקה. החוכמה הגדולה ביותר כנראה תישאב ממדע הרוח, כאשר יום אחד כל החינוך האנושי יועמד לאורו של מדע הרוח, כאשר האדם יגדל באופן כזה שצמיחתו פירושה להיות מודע לליבת הנפש הרוחית.
אז ליבת הנפש הרוחית של הישות תגדל עם האדם, בין לידה למוות, באופן כזה שלא רק שהנפש תיכנס למציאות עם תוכנה המלא, אשר דובר עליו קודם לכן, אלא שהנפש גם תהפוך מודעת ל'אני' השני, אותו זרע שמתרכז יותר ויותר. אז התודעה תעבור לצורת חיים אחרת. כלומר האדם אכן יראה את הזמן המתקרב שבו השיער ילבין, הפנים יתקמטו וכוחם של איברי הגוף יפחת; אבל אז הוא יביט למעלה אל מה שראה צומח מנעוריו, שהוא השארית והירושה של חיים קודמים, וירגיש כפי שמרגישים עם זרע הצמח כאשר העלים הנושרים מכריזים על סוף צורת הצמח, אך הזרע הולך ומתחזק. כך האדם ירגיש את עצמו כזרע של חיים חדשים ויאמר לעצמו: מה שנשאר ממה שנושר ממך חייב לעבור דרך המוות, כי אינך יכול להישאר בו; משהו אחר חייב להיות הכיסוי שלך, עליך לבנות לעצמך גוף אחר, כי כבר הכנת אותו בתוכך. האדם ירגיש את החיים מבשילים בתוכו, אותם יהיה עליו לחיות שוב בזמנים רחוקים.
בהמשך תענה השאלה לגבי העובדה שהחיים החוזרים אינם חסרי התחלה או סוף, ובאיזו מידה לגלגולים אלה של המהות האנושית יש התחלה וסוף.
כאשר האדם מתייחס כך לחיים כאל זרע של חיים נוספים, הוא יראה גם כיצד הם מפתחים שוב זרע. אז הוא אינו נאחז בדוקטרינת הנצחיות, אותה הוא בוחן באופן פילוסופי, אלא הוא מכניס חיים לחיים, אותם הוא רואה פורחים ומשגשגים, וממלא את עצמו בתודעת הנצחיות, משום שהוא יודע שזרע חיים חדש חייב לצמוח מכל חיים. בזרע החיים הרוחי והנפשי הגדל והולך ומעורר התקווה, האדם עונה על השאלות אודות חידת החיים והמוות. הוא עונה עליהן לא רק באופן תיאורטי, אלא הוא תופס, מבין וחווה בחוויה פנימית חיה את הנצחיות. הוא לא רק אומר "תפסתי את הנצחיות", אלא הוא תופס את הנפש בטבעה המהותי כישות שאינה יכולה להיות אחרת מאשר נצחית, משום שמתוך כל חיים היא מפתחת זרע חיים חדש. האדם מתבונן בפנימו על התבגרותו של זרע חיים חדש זה. לכן אנו יכולים לומר: מדע הרוח לא רק עונה באופן תיאורטי על השאלה אודות חידת החיים והמוות, הוא לא רק נותן ודאות תיאורטית, אלא שהוא יכול לשנות את חיינו מבפנים באופן כזה שאנו אוספים כוחות ומרגישים את מה שעובר מחיים לחיים על ידי אחיזת הנצחיות, וכך עוברים בכל פעם דרך כל החיים.
בדרך זו, התיאוריה הופכת לפרקטיקה בחיים, חידת הנצחיות להבנה של שאלת הנצחיות עצמה. זהו תמיד הפרי הטוב ביותר של מדע הרוח כאשר הוא הופך את עצמו מהתבוננות גרידא למשהו שחי בתוכנו. וניתן לומר שכאשר מדע הרוח נתפס על ידי האדם במובן זה, אז זה לא רק משהו שגורם לו להבין משהו, אלא משהו השוקע לתוך נפשו כמו כוח חיים החי בתוכו.
לכן, נוכל לסכם את ההתבוננות של היום באומרנו שמדע הרוח מלמד אותנו גם על ידי זה שהוא מאשר באופן חי עבור נפש האדם את מה שמלמדת אותנו ההשקפה על שאר העולם כולו, ההתבוננות הגדולה על השינוי התמידי של החיים, אך בו-זמנית גם של הקביעות בכל שינוי שמגלה לנו את עצמו שוב ושוב; הוא מלמד אותנו את הנצחי בכל מה שהוא זמני. כאילו נכתב בלוחות ברזל, החוק הגדול של החיים חקוק על נפשנו; כל מה שחי ביקום חי רק על ידי יצירת זרע של חיים חדשים בתוכו. והנפש נכנעת להזדקנות ולמוות רק כדי להתבגר ולהיות מונצחת בחיים חוזרים חדשים!
