חידת האדם – 10

חידת האדם – 10

חידת האדם

רודולף שטיינר

הבסיס הרוחי של ההיסטוריה האנושית

GA170

15 הרצאות

דורנאך, 29 ביולי עד 3 בספטמבר 1916

מגרמנית: אלישע אבשלום

לספר ראו כאן

תודה לאלישע אבשלום על תרומת ההרצאה לארכיב !

הרצאה עשירית

דורנאך, 21 באוגוסט 1916

ברצוני לתת היום הסבר לא מחייב על מספר דברים שהופיעו בכיווני המחשבה הפילוסופיים של הזמן המודרני. אקשר זאת עם כיוון חשיבה מוכר מאד הנמצא בפני השטח של חיי החשיבה בזמן האחרון. מאוחר יותר, בזמן הקרוב, נוכל להיכנס לפרטים ועיצובים ספציפיים של החשיבה הנוכחית. בכוונתי לאפיין קווי יסוד מסוימים בכמה כיווני חשיבה של ההווה בזמן האחרון. קווי יסוד אלה מתאפיינים בכך שהם מראים לנו את כל הכיוון של זרמי חשיבה מסוימים, ניתן לומר אבדן של אוריינטציה ביחס למציאות, ביחס לאמת, ככל שניתן לכנות את ההסכמה על ההכרה שלנו בביטוי האובייקטיבי "האמת". בזרמים מסוימים של הזמן האחרון ניתן לשים לב, שהחושב מוצא קשיים רבים במציאת דרכו כשהוא מבקש לתת תוקף למחשבה מתוך בסיס של תיאוריית ההכרה, להכריע מתוך בסיס פילוסופי או מדעי האם שיפוט על המציאות – מציאות כזו או אחרת – הינו נכון או לא נכון. קשה לחוש בחשיבה עקרון – או אם אבטא זאת בצורה מדעית, קריטריון – שיתאר את האימפולס להכריע בפעולת שיפוט מסוימת האם היא מייצגת שיפוט המתאים למציאות. קריטריונים ישנים מסוימים אבדו, וניתן לשים לב באופן מדויק שבמקום קריטריונים ישנים אלה של האמת לא נכנס בזמן האחרון שום דבר נכון.

אתחיל מאחד ההוגים האחרונים שנפטר לאחרונה, שנקודת המוצא שלו היתה לימודי הפיסיקה, ולאחר מכן פנה לפילוסופיה אינדוקטיבית, ואשר ניסה להציב דבר-מה במקום מושגי-האמת הישנים שההרגשה כלפיהם אבדה בהדרגה. כוונתי ל-ארנסט מאך.[1] אוכל להביא כאן את המושגים רק בקווי היסוד שלהם. ארנסט מאך סקפטי ביחס לכל המושגים שהביאו אלה שקדמו לו בהגות עד לשליש האחרון של המאה התשע-עשרה. הגות זו דיברה על העולם והאדם, כשהתייחסה יותר או פחות בביקורתיות למושגים הללו שהיו נפוצים, בהנחת היסוד שהאדם קולט את העולם בחושיו, מעבד את קליטות החושים באמצעות מושגים, ואז מגיע לדימויים מסוימים, לאידיאות על העולם. בזאת הם הניחו מראש – כפי שנאמר, לתיאוריות הכרה נוספות מכל הסוגים איני יכול להיכנס היום – הם הניחו מראש שהאובייקט שנקלט: צבעים, צלילים, חום, רשמים שהוטבעו וכן הלאה, נובע מאובייקטיביות כלשהי, מדבר-מה אובייקטיבי שנמצא בחוץ במרחב או בכלל מחוץ ליסוד הנפשי שלנו, שיוצר רושם באמצעות החושים, הרושם עליו הוא תוצאת קליטות-החושים, וקליטות החושים הללו מעובדות הלאה בהמשך. וכגורם האקטיבי בכל תהליך ההכרה הזה, שבבסיסו נמצא כל תהליך החיים, ראו את "אני" האדם, שעליו נעשו ספקולציות ותיאוריות רבות, אך בצורה זו או אחרת הכל אישרו את קיומו כאשר אמרו: קיים דבר כלשהו שאותו מוצדק לראות כמעין "אני", שהינו אקטיבי, ואשר מייצר בסופו של דבר מושגים ואידיאות מתחושות החושים השונות.

ארנסט מאך רואה עצמו מוקף בעולם הנתון לנו ואומר: כל המושגים הללו – על האני, כלומר על האובייקטים של ההכרה, על הסובייקטיביות, על האובייקט העומד בבסיס קליטת החושים – כל המושגים הללו אינם מוצדקים. הוא אומר: מה נתון לנו למעשה? מה נמצא למעשה בעולם? נמצאות בו לאמיתו של דבר רק תחושות. אנו קולטים בתחושתנו צבעים וצלילים, אנו קולטים תחושות ריח וכן הלאה; אולם מחוץ לתחושות הללו לא נתון לנו מאומה. כשאנו מסתכלים נכוחה על העולם, הכל הוא תחושות בצורה זו או אחרת, ומן העבר השני של התחושות איננו מוצאים בשום מקום דבר אובייקטיבי. כל העולם הניצב בפנינו מתמוסס לתחושות. הכל הוא רק תחושות רבגוניות. ואם ביכולתנו לומר: לא קיים מאומה מלבד תחושות – אזי לא נוכל גם לומר: כאן בתוכנו נמצא "אני" מיוחד, יסוד אקטיבי. שהרי מה נתון לנו בנפש שלנו? גם כאן אלו הן רק תחושות. כשאנו מסתכלים אל תוכֵנו אנו מקבלים רק מהלך של תחושות; תחושות אלו מגולגלות כביכול בחוטים: אתמול היו לנו תחושות, היום יש לנו תחושות ומחר יהיו לנו תחושות. הן מתרכבות יחד כמו חרוזים במחרוזת. אולם בכל קיימות רק תחושות; בשום מקום לא קיים "אני" אקטיבי. זוהי רק מראית-עין של אני, משום שמתוך עולם התחושות הכללי מוּצאת החוצה קבוצה של תחושות המתקבצות יחדיו. ולהקבצה זו אנו קוראים "אני", היא שייכת לנו, היא שייכת לדברים שקלטנו אתמול ושלשום ולפני חצי שנה. מאחר שאנו מוצאים קבוצה זו של תחושות הקשורות יחד, אנו מציינים אותה במילה המשותפת "אני".

האני נעלם איפוא, אובייקט ההכרה נעלם גם הוא, כל מה שמדבר עליו האדם אינו אלא רבגוניות של תחושות. אנו עומדים איפוא בנאיביות מול העולם; כשאנו מסתכלים על המציאות קיימת למעשה רבגוניות אינסופית של צבעים מקובצים, צלילים מקובצים, תחושות טמפרטורה מקובצות שונות וכך הלאה; זה הכל.

אך כאן מגיע גם המדע. המדע מוצא חוקים. פירושו של דבר שהוא אינו מתאר רק "אני רואה כאן תחושה זו, שם תחושה אחרת" וכדומה, אלא מוצא חוקים, חוקי טבע. מה תועלת איפוא לאדם שהוא מציב חוקי טבע, אם עומדת בפניו רק רבגוניות של תחושות? הסתכלות בלבד על הרבגוניות אינה מביאה לשום שיפוט. רק כשאנו עולים יותר או פחות לחוקים, אנו מגיעים לשיפוט. מה אנו מבקשים למעשה עם השיפוט בעולם התחושות, שאינו אלא רבגוניות כאוטית? לאן אנו פונים כשאנו מייצרים שיפוטים? אכן, אם לא קיים מאומה מלבד תחושות – ומאך אינו סבור שתחושה אחת מותאמת לאחרת – מה נותן לנו קנה מידה לבניית שיפוטים וחוקים כדי להגיע לחוקי-טבע? זאת אומר ארנסט מאך: רק כלכלת החשיבה (Denkökonomie) מובילה לכך. כשאנו הוגים חוקים מסוימים, נוכל בעזרת חוקים אלה ללכת אחר תחושות מסוימות ולהחזיק אותן כאילו יחד בחשיבה. וכשאנו מרגישים שאנו מסוגלים להחזיק את התחושות יחד באופן כלשהו, אותו אנו יכולים להעריך עם הכמות הקטנה ביותר של חשיבה, עם כלכלת חשיבה, אנו מכנים זאת חוקי טבע. אנו רואים שאבן נופלת לאדמה; זהו סך של תחושות, כאן תחושה, שם תחושה וכן הלאה – תחושות טהורות. אנו מאגדים זאת תחת חוק הכבידה, הגרביטציה. אולם חוק הכבידה אינו מציאות, שהרי המציאות היא תחושות בלבד. מדוע אם כן אנו ממציאים בכלל את חוק הכבידה? משום שהדבר נוח לנו; זוהי כלכלת-חשיבה לאגד קבוצה מסוימת של תחושות לביטוי קצר. בכך אנו משיגים במובן מסוים מבט נוח על עולם התחושות. ואותו אובייקט חשיבה המעניק לנו את המבט הנוח ביותר על קבוצת תחושות כלשהי, כך שנוכל להשתמש בביטוי זה כשאנו יודעים כביכול, שכאשר נמצא ברשותנו הביטוי ואנו מייצרים תנאים מסוימים, יופיעו בעקבותיו שוב ביטויים אחרים – תקף הדבר בשבילנו כחוק. כשאני מאגד את התחושות המתעוררות בעקבות אבן נופלת לחוק הכבידה, זה נוח לי, משום שאני יודע: כשיש ברשותי חוק זה יפול על האדמה דבר אחד אחרי משנהו. אני יכול איפוא לחשוב על העתיד מתוך העבר. זוהי כלכלת חשיבה. החוק של כלכלת החשיבה הוא החוק של מאסת הכוח הקטנה ביותר, כלומר, להקיף עם הכמות הקטנה ביותר של מחשבות את המספר הגדול ביותר של תחושות, זהו מה שארנסט מאך מניח בבסיס הדחף המדעי.

מכך אתם רואים: בדרך זו לא מגיעים למשהו מציאותי. שהרי בכך שמשתפים כאן יחד בדרך הנוחה ביותר קבוצות של תחושות, משרתים רק את נוחות החיים. אך מה שמקבלים כביטוי באמצעות עקרון הכלכלה של החשיבה אינו אומר מאומה על היסוד העומד בבסיס התחושות. זוהי רק האוריינטציה הנוחה ביותר של העולם בשבילנו. אנו עושים זאת רק משום שאנו מוצאים זאת כה נוח; לכן אנו מאגדים בדרך מסוימת את התחושות. אתם רואים איפוא שכאן מדובר בקריטריון של האמת הנמנע לגמרי במכוון מלהגיע לאובייקטיביות, שלא פועל לשום מטרה אחרת מאשר לשרת את יכולות האוריינטציה האנושיות באמצעות התחושה.

הוגה שבנה את האידיאות שלו משיקולים דומים הוא| ריכארד ואהלה. גם הוא גרס שהבריות מדברות על כך שדבר אחד הוא הסיבה ודבר שני הוא התוצאה; כאן חי בפנימיות "אני", ובחוץ נמצא אובייקט. אולם כל זה הוא הבל – אני משתמש בערך בביטוי בו הוא השתמש – למען האמת לא מונח בפנינו בעולם מאומה יותר מזה: אנו רואים במקום אחד התרחשות צבע, במקום אחר התרחשות צליל; העולם מורכב רק מאירועים, טוען ואהלה. אם אנו קוראים לאירוע כזה "תחושה", כפי שעושה מאך, אנו הולכים רחוק מדי. שכן במילה "תחושה" טמון כבר פירוש נסתר כאילו קיים מישהו הקולט את התחושה. אך מהיכן אנו אמורים לדעת כי מה שמופיע כאירוע הוא תחושה? מתקיים אירוע. שם בחוץ. יש אירוע צבע, אירוע צליל, אירוע של רושם, אירוע חום; כאן בפנים יש אירוע כאב, אירוע שמחה, אירוע של שובע, של רעב, יש כאן אירוע שבו מישהו מדמה כי יש אלוהים. אך אין כאן שום דבר מלבד העובדה שמישהו מדמה לעצמו שאלוהים קיים. כפי שיש למישהו כאב, כך הוא מדמה לעצמו שאלוהים קיים. הכל הוא רק אירועים. ואהלה סבור אמנם שיש להבחין בין שני סוגי אירועים – אירוע ראשי ומה שהוא מכנה מיניאטורות. האירוע הראשי הוא זה המופיע במלוא החדות: אירועי צבעים, אירועי צלילים, אירועי לחץ, אירועי חום, כאב, שמחה, רעב, שובע וכן הלאה. מיניאטורות הן תמונות דמיון, כוונות, ובקצרה – כל המופיע כתמונות מוצללות של אירועים ראשיים. אך כאשר אנו קולטים את סך כל האירועים הראשיים וכל האירועים המשניים, אלה המכונים מיניאטורות, אנו מקבלים את כל העולם הנתון לנו. כל השאר מתווסף לכך למעשה ללא הצדקה. כאן, סבור ואהלה, אומרים האנשים לעצמם: לפני שלוש שנים התרחש אירוע זה, ולאחר מכן הגיע האירוע ההוא, ואז הגיע אירוע אחר, ומאחר שאירועים מסוימים באים בצורה זו האחד בעקבות משנהו, מעַוֵר הדבר את האנשים, והם מאגדים אותם ל"אני". אולם היכן הוא אני זה? יש כאן רק אירועים הבאים בשורה, שורת אירועים, אך בשום מקום אין "אני". ואז באים האנשים וטוענים שהם מצאו חוקים המקשרים אירועים אלה – היינו חוקי טבע. אולם חוקים אלה אינם מתארים אלא את העובדה שאירועים באים בזה אחר זה. וההכרעה בשאלה מדוע הם באים כך האחד לאחר משנהו היא באופן מוחלט בלתי אפשרית. וכשהבריות מכנות "ידיעה" כשהן משחילות בדרך מסוימת את האירועים, הרי שידיעה זו היא דמיון שווא. ידיעה זו, סבור ואהלה, אינה דבר שבתוקף ולא משהו נעלה במיוחד, אלא מייצגת רק את העובדה שהאדם לא מוצא אפשרות לחשוב על משהו שיביא לקשר בין המאורעות. האני הוא ההמצאה הקוריוזית ביותר, משום שבסך האירועים לא ניתן בשום מקום למצוא דבר-מה כמו "אני". באופן בו האירועים באים האחד בעקבות השני, עלינו להניח שהגורמים הבלתי ידועים נמצאים במשחק; שהרי נראה שהאירועים אינם באים זה בעקבות זה בשרירותיות. אך איזה מין גורמים בלתי ידועים נמצאים במשחק – אני משתמש באותן מילים בהן משתמש ואהלה – דבר זה נמצא מחוץ לשיפוט האנושי; על כך אין אפשרות לומר מאומה. כל שיכול האדם לדעת הוא שהמאורעות מתקיימים, ושמאורעות אלה נשלטים בידי גורמים בלתי ידועים לחלוטין. בכיוון זה מגששות הפיסיקה, הפיסיולוגיה, הביולוגיה והסוציו-לוגיה, אך זהו רק גישוש-מסביב כדי שאפשר יהיה לחיות עם האירועים. זה אינו מוביל לעולם לידיעה של משהו על הגורמים הבלתי ידועים הנמצאים במשחק. לכן כל דעה שתאפשר לנו להגיע לפילוסופיה שתכיל משהו על הסיבות לכך שאירועים מופיעים כך או אחרת, היא הזיה אנושית, לה התמסרה האנושות לזמן מה והגיע הזמן לוותר עליה.

אחד הספרים החשובים ביותר של ריכארד ואהלה נקרא "מכלול הפילוסופיה וקיצו – המורשת שלה על התיאולוגיה, הפסיכולוגיה, האסתטיקה והחינוך הממלכתי." וכדי ללמד קץ זה של הפילוסופיה ושהפילוסופיה היא הזיה, לשם כך נעשה ריכארד ואהלה פרופסור לפילוסופיה!

אנו רואים כי לפני כל דבר אחר, שיקולים אלה הם העומדים בבסיס חוסר האונים המוחלט ביחס לקני-מידה של האמת. איננו מרגישים יותר שום דחף להביא להכרעה בהכרת-הידע. את הגורם העומד בבסיסו של דבר נוכל לאפיין בדרך שלהלן. תארו לעצמכם שיש למישהו ספר, ובו הוא קורא הרבה; שוב ושוב קורא הוא בספר זה וחווה את ההשקפה שהוא מקבל באמצעות המסרים שבספר על דברים מסוימים, שעליהם מדברים המסרים שבספר. ואז הוא חוכך בדעתו: אכן, ספר זה עומד מולי, ותמיד דימיתי בנפשי שבאמצעותו אני מקבל מסרים על דבר זה או אחר; אבל אם אני מסתכל על הספר באורח הנכון, יש בו רק דפים ואותיות, ועוד אותיות, ועוד אותיות. היתה זו איפוא אווילות מצדי כשהאמנתי שמהספר יכלו לעבור אלי מסרים על כל מיני דברים שאינם נמצאים בו כלל, שהרי יש שם רק אותיות. חייתי תמיד רק בהזיה כשנתתי לאותיות הללו שבספר לפעול עלי בהשפעות הדדיות, ההזיה שהן יכלו להפעיל עלי כדי להעניק לי משהו, אך אין בו כלום מלבד אותיות הבאות בזו אחר זו. אנו חייבים איפוא להשתחרר מההזיה כאילו אותיות אלו מתארות דבר כלשהו, כאילו הן יכולות להיות קשורות זו לזו באופן כלשהו ולהתקבץ למילים בעלות משמעות.

זוהי באמת תמונה בה נוכל להשתמש לגבי אופן החשיבה העומד בבסיס פילוסופיה (או אי-פילוסופיה) זו של ואהל. שהרי התגלית הגדולה שלו נעוצה בכך שהוא אומר: עד עתה האמינו הבריות שהן רואות אירועים; אך הן מפרשות את האירועים על פי הקשריהם, הן קוראות כביכול את הטבע. איזה כסילים הם האנשים! קיימים רק אירועים חסרי קשר, ולכל היותר פועלים כאן גורמים בלתי ידועים, כפי שבספר פועל גורם בלתי ידוע המקבץ את האותיות בצורה כה מוזרה.

חסר איפוא הדחף להגיע להכרעה על ערך-האמת של השיפוט שאנו רוכשים על אודות בסיס העולם. ההכרה האנושית נעשתה חסרת אונים בכל הנוגע לקנה המידה לאמת. בזמנים קדומים האמינו שלאדם יש היכולת להגיע לאמיתות מתוך החוויה הפנימית של מה שנמצא בשיפוט. בזאת הוא לא יכול להיאחז, וכך הוא מתפלסף סביב כיוונים שכאלה.

בשתי דוגמאות אלו ביקשתי להבהיר את אבדן קנה המידה לאמת, הרגשה זו שאינה עומדת יותר ביצירת האמת.

בגדול אנו רואים אבדן זה של קנה המידה בסגנון הישן לאמת בכיוון-החשיבה של תקופתנו המכונה פרגמטיזם. מייצג ידוע של הפרגמטיזם, גם אם אולי לא החשוב ביותר, הוא ויליאם ג'יימס. אם נרצה להסביר בקצרה את עקרון הפרגמטיזם באופן בו הוא מופיע בזמן האחרון, נוכל לאפיינו בקירוב גם בדרך שלהלן.

בני האדם יוצרים שיפוטים שבאמצעותם הם מנסים לומר דבר-מה על המציאות. אלא שלאדם אין כל אפשרות למצוא בתוכו משהו שיוכל להביאו ליצירת שיפוט אמיתי על המציאות. לא קיים באדם גורם כלשהו שיכריע – שיכריע בשביל עצמו וכשלעצמו –שדבר אחד הוא נכון ודבר שני אינו נכון. אנו חשים איפוא חסרי אונים למצוא קנה מידה ראשוני, העומד בפני עצמו, לשאלה האם דבר זה נכון ודבר אחר אינו נכון. על אף זאת חש האדם כשהוא חי במציאות, שהוא נאלץ ליצור שיפוטים. והמדעים הם לחלוטין שיפוטים. אם אנו רואים את כל היקף המדעים על כל שיפוטיהם – האם הם אומרים משהו על דבר-מה שהינו נכון או מוטעה במובן גבוה, במובן של דעות האסכולות הפילוסופיות הישנות? לא ולא! על-פי ויליאם ג'יימס למשל זוהי דרך חשיבה בלתי אפשרית, לשאול את עצמנו האם דבר כשלעצמו יכול להיות נכון או מוטעה. אנו מייצרים שיפוטים; כשאנו מייצרים שיפוטים מסוימים אפשר לחיות עם שיפוטים אלו. הם מוכיחים עצמם כשימושיים וניתנים להחלה בחיים, כפי שהחיים דורשים. לו היינו מייצרים שיפוטים אחרים, מיד לא היינו מסתדרים בחיים, לא היינו מתקדמים בחיים. הם היו חסרי תועלת ומזיקים לחיים. אפשר לפנות אפילו לשיפוטים הגסים ביותר – אי אפשר לומר בדרך תבונית שמחר תזרח שוב השמש, שהרי לא קיים קנה מידה לאמת. אך אנו בנינו לעצמנו את השיפוט האומר: בכל בוקר זורחת השמש. אם רוצה מישהו לומר: השמש זורחת רק בשני שלישים של החודש, ובשליש האחרון אינה זורחת – הוא לא יתקדם בחיים עם שיפוט כזה, משום שייתקל בה תמיד בשליש האחרון של החודש. השיפוט שאנו בונים הינו שימושי. אולם על "נכון" או "מוטעה" לא ניתן לדבר במובן אחר מזה, שהשיפוט האחד מוביל אותנו דרך העולם, מקדם את החיים, והשני, המנוגד לו, מזיק לחיים. דבר זה אינו מעניק לנו קנה מידה בר-קיימא ל"נכון" ו"מוטעה"; את מה שמקדם את החיים אנו מציינים כנכון ואת המזיק לחיים כמוטעה. האלמנט האמור להכריע בשאלה האם שיפוט הוא נכון אם לאו, נגזר מפרקטיקת החיים, ואז כל האימפולסים שלפני כן נחשבו כמצויים ברשותנו הפכו לחסרי תוקף.

כיווּן חשיבה מעין זה איננו תולדה שרירותית של אדם יחיד או אסכולה יחידה. כיוון חשיבה זה שהבאתי היום נפוץ בכל תרבות החשיבה הארצית, הוא מופיע בכמה מקומות בלא תלות של המקום האחד בשני, משום שבני האדם של ההווה מוסללים להגיע לכיווני חשיבה כאלה. קיימת למשל תופעה מעניינת זו: בעוד ש-פירס באמריקה כתב בשנות השבעים את הספר הראשון על ה"פילוסופיה הפרגמטית", שפותחה אחר כך הלאה בידי ויליאם ג'יימס באנגליה ובידי שילר ואחרים, בעוד שפירס פרסם באמריקה את המאסה הראשונה שלו על הפילוסופיה הפרגמטית שהניחה כיוון מחשבה זה, כתב הוגה דעות בגרמניה את "הפילוסופיה של הכאילו". אלו הן איפוא תופעות מקבילות. שמו של הוגה דעות זה שכתב את "הפילוסופיה של הכאילו" היה האנס וַייהינגר. הוא יצא מנקודת המוצא שהאדם אינו כשיר ליצור מושגים נכונים או מוטעים במובן הישן, אך הוא בונה אידיאות ומושגים כמו למשל – ניקח מושג ידוע – האטום. האטום הוא כמובן מושג אבסורדי. שהרי החשיבה שלנו מייחסת לאטומים כל מיני תכונות, שלא יעמדו במבחן המציאות אם יועמדו למבחן החושים. ואף על פי כן נתפסת קליטת החושים כהשפעה של פעילות אטומים. זהו איפוא מושג מופרך, מושג שאינו ניתן לאיתור. כפי שאומר וייהינגר, האטום הוא פיקציה. אנו בונים לעצמנו פיקציות רבות מעין אלו, ולמעשה כל המושגים הגבוהים שאנו בונים לגבי המציאות הם פיקציות מעין אלו. מאחר שאין שום קנה מידה לאמיתי או מופרך, חייב להיות ברור לאדם התבונתי של ההווה שמדובר בפיקציה. אנו חייבים ליצור פיקציות במודעות מלאה. צריך להיות ברור לנו שהאטום הינו פיקציה, שאין הוא יכול להתקיים. אך אנו מסתכלים על תופעות העולם כאילו היה העולם נשלט בידי תנועות או חיים של אטומים – "כאילו" – וכך יש תועלת בבניית פיקציה זו. כשאנו מציבים פיקציה כזו אנו מגיעים לקשר מסוים של תופעות. ה"אני" גם הוא פיקציה, אך אנו נאלצים ליצור פיקציה זו. שכן כשרואים תופעות מסוימות המופיעות האחת עם רעותה כאילו היה פעיל בהן "אני", שעליו אנו יודעים כמובן שהוא רק פיקציה, הרי זה נוח יותר מלראותן שלא תחת הפיקציה של "אני". וכך אנו חווים למעשה פיקציה מוחלטת. לא קיימת פילוסופיה של המציאות, אלא "פילוסופיה של כאילו"; העולם מתעתע בנו במקסם שווא כאילו קיימים דברים שבקיומם אנו מאמינים כפיקציות.

באופן כללי, במצע שלה וגם ביישומיה הספציפיים, הפילוסופיה של הפרגמטיזם דומה מאד ל"פילוסופיה של הכאילו". אמרתי שבאותו זמן בו כתב פירס את הפילוסופיה הפרגמטית שלו כמאסה בשנות השבעים, כתב וייהינגר את "הפילוסופיה של הכאילו". אך כפי שהיו האנשים בנויים אז, בשנות השבעים, היו להם עדיין שרידים רבים של האמונה הישנה, שייתכן בכל זאת שיתקיים קנה מידה אובייקטיבי לאמת ושהמדע אינו יכול להתבסס על פיקציות בעלמא, וזוהי החטאה של העניין לפרסם פילוסופיה כזו אם מבקש מישהו להתמנות לפרופסור. וייהינגר חיפש כאן מוצא: הוא השאיר אז את ה"פילוסופיה של הכאילו" במגירה, לימד באוניברסיטה, וכשהגיע הזמן בו יצא לגימלאות פרסם את הפילוסופיה הזו, שהופיעה כעת במהדורות רבות. רק סיפרתי זאת, איני שופט או מבקר זאת. רק סיפרתי.

כך אנו רואים כיצד קיימת נטייה מסוימת לאבד את קני-המידה הישנים לאמת ולמעשה לא להעמיד את החיים לשירות האמת, לא להפוך את החיים לעיצוב של אמת כפי שביקשו קודם לכן, אלא למדוד את האמת לפי החיים. על הפיקציות ידעו שהן אינן משמרות במובן הישן את מה שנקרא "אמת", אך פיקציות אלו נעשו כורח המציאות. מכאן ההגדרה המהותית של ה"פילוסופיה של הכאילו": האמת היא הסוג הנוח ביותר של הטעות, משום שבאופן כללי קיימת רק טעות, אך קיימות טעויות נוחות וטעויות בלתי נוחות, ואת הטעויות הנוחות ביותר אנו מכנים "אמיתות", אך חייב רק להיות ברור שזו טעות.

קיים איפוא אימפולס אבולוציוני בחשיבה המודרנית, המוביל לכך שאין לקבל יותר את מושג האמת במובן של תיאוריות ההכרה הישנות. אנו שואלים: במה קשור הדבר? כמובן שהיה עלי לספר לכם הרבה לו רציתי לתאר לכם את כל ההיקף שבו קשורה עובדה זו. ומתוך שפע העובדות נבליט תחילה רק אחת, שהציעה לבני האדם בזמן המודרני שפע אינסופי של חומר-הכרה אמפירי, ובה הפכו האנשים יותר ויותר לחסרי אונים בחשיבתם. הם הפכו לחסרי אונים משום שלא יכלו יותר לשלוט ולהחזיק עם החשיבה בחומר העשיר לאין שיעור של קליטות-חושים אמפיריות, של הכרות-ידע אמפיריות.

סיבה נוספת לכך היא זו, שבמהלך הזמן התרגלו האנשים הרבה יותר מדי לחשיבה המופשטת. בזמנים הקדומים לא חשבו עדיין כה הרבה. בחשיבה ניסו להיאחז בעולם החיצון, בהתנסויות. לאנשים היתה פעם ההרגשה שעם החשיבה המופשטת אי אפשר להתקדם, שחשיבה זו חייבת להיאחז במשהו. אך כעת למדו הבריות את החשיבה המופשטת ברעיונות רבים שטיפחו, והתאהבו בה. כך הגיעו כמה מנזקי הזמן, וקודם כל ההשקפה שכל הוגה או חוקר מוכשר חייב לדגול בה אם הוא מבקש להתמנות למרצה באקדמיה, כל שכן אם ברצונו להפוך לפרופסור! וכך נוצרה, ניתן לומר, מעין גדילת-יתר של החשיבה. אנשים חשבו על כך והגיעו למבני-חשיבה שהיו הגיוניים כשלעצמם בתור מבני חשיבה. ברצוני להביא בפניכם מבנה מחשבה כזה, שבאופן פנימי הוא הגיוני לגמרי.

תארו לעצמכם שכאן נמצא הר (ר. איור) על הר זה (A) נשמעת ירייה, לאחר זמן מה, נניח לאחר שתי דקות, עוד ירייה, ולאחר עוד שתי דקות ירייה נוספת – שלוש יריות.

וכעת עומד מישהו בצד ימין (B) השומע זאת. איני רוצה לומר שהוא נפצע; הוא שמע תחילה ירייה אחת, לאחר מכן עוד אחת, ולאחר עוד זמן-מה ירייה שלישית. כעת הבה נניח שהעניין איננו פשוט כך שנורו שם ירייה, ועוד אחת ועוד אחת, שלוש יריות, וכאן מישהו שמע זאת – ירייה אחת, ירייה שניה, ירייה שלישת, אלא שהאדם (C) טס במהירות רבה מהר זה (משמאל) להר השני (מימין) נע במהירות רבה מן ההר האחד לשני. מהירותו היתה גדולה מאד. אתם יודעים מפיסיקה אלמנטרית שהקול נזקק לזמן מסוים כדי להגיע ממקום למקום. אם איפוא כאן (A) נורתה ירייה, וכאן (B) הוא שמע אותה, אזי הוא שמע את קול הירייה, לאחר זמן-מה ירייה שניה ולאחר עוד פרק זמן ירייה שלישית. אולם הבה נניח שאדם זה (C) נע במהירות גבוהה ממהירות הקול. הוא נע מההר האחד לשני מהר יותר מהקול וכעת הוא נמצא כאן. הוא נע מכאן לעבר ההר מהר יותר מן הקול. הירייה הראשונה נורתה, הירייה השניה נורתה, הירייה השלישית נורתה, ולאחר שנורו שלוש היריות הוא הגיע להר, המשיך לטוס באותה מהירות, עקף את שלוש היריות, משמע שהוא טס מעבר למהירות הקול, והגיע מהר יותר. הקול של שלוש היריות הגיע לבסוף לכאן (D) הוא טס אחרי שלוש היריות ושמע את שלושתן בטוסו לשם. לאחר הירייה השניה הגיע אל הרעש שלהן, שם שמע את שתי היריות שנורו קודם לכן, ואז שמע אותן שוב כשעקף אותן. לאחר מכן המשיך לטוס ושמע את הירייה הראשונה. מי שנע איפוא במהירות הגדולה מהקול שומע בסדר הפוך: הוא הגיע לכאן לאחר שתי היריות, שנורו לפני כן. הוא שומע שלוש יריות, שתי יריות, ירייה אחת. אם אדם חי על האדמה הרגילה בתנאים הרגילים של החיים, הוא שומע כאן ירייה ראשונה, כאן ירייה שניה וכאן ירייה שלישית. אם מתייחס אדם רגיל שלא על פי היחס של אדם רגיל לאדמה רגילה, אלא כשהוא ישות הטסה מהר מהקול, הוא שומע את האירוע הפוך: שלוש יריות, שתי יריות, ירייה אחת. כל מה שצריך הוא להתאמן בטיסה מהירה ולעקוף את קולן של היריות.

טיעון זה הוא הגיוני ככל שדבר יכול להיות הגיוני בכלל; אי אפשר לטעון דבר כנגד היגיון זה. דברים מסוימים שעלו במדע המודרני הובילו לכך שהדוגמה שתיארתי כעת על טיסה זו מהווה הקדמה להרצאות רבות; שוב ושוב מתחילות הרצאות עם דוגמאות מעין אלו. בזאת מראים שהאופן בו נקלטים הדברים בתחושה תלוי רק בשאלה באיזה מצב בחיים נמצא האדם הקולט אותם. הסיבה היחידה שאנו שומעים כפי שאנו שומעים במקום לשמוע בסדר הפוך, היא העובדה שיחסית למהירות האור אנו מתקדמים בזחילה.

הבאתי לכם רק את המקרה המגושם ביותר. אך אתם רואים כי במה שמובא כאן הכל הגיוני, הכל הגיוני לגמרי. קיימים כיום אינספור שיפוטים כאלה – הספרות הפילוסופית מלאה בשיפוטים המסתמכים על ההנחות החשיבתיות הללו. החשיבה היא כביכול לוגית יותר מן המציאות. אנשים מחשבים תנאים ספציפיים מסוימים של המציאות ועליהם בונים את החשיבה.

קשה להשיב על טיעון זה משום שמצפים לתגובה לוגית. אך תשובה לוגית לא יכולה להינתן. מסיבה זו הבאתי בספרי "על חידת האדם", על בסיס שיקולי חשיבה קדומים, את המושג שאמת מסוימת יכולה להיתפס רק בכך שבונים לא רק מושג לוגי אלא מושג מציאותי, רעיון מציאותי. ידרוש הדבר הסברים נרחבים מאד אם אראה לכם שכל תיאוריית היחסות היא אמנם הגיונית, ולמעשה נהדרת מבחינה לוגית – אך בהתאם למציאות אין היא הגיונית. ניתן לומר איפוא: המושג שהתפתח כאן בנוגע ליריות הראשונה, השניה והשלישית הוא הגיוני לגמרי, אך מי שחושב בהתאם למציאות לא ייצור אותו. אי אפשר להפריך אותו אלא רק להימנע ממנו! מי שסיגל לעצמו קנה-מידה למציאות נמנע ממושגים כאלה. התופעות האמפיריות שמנסים לתפוס בעזרת תיאוריית היחסות – לורנץ, איינשטיין ודומיהם – חייבות להיתפס בדרך שונה לגמרי משורת המחשבות שחושבים איינשטיין, לורנץ והאחרים.

הדבר שהבאתי לכם כאן, גם הוא רק זרם אחד בזרמים המתקדמים של החשיבה של הזמן החדש. כמובן שבחשיבה זו של הזמן החדש מעורב משהו ממה שנשאר מזמנים קדומים. אך התוצאות הסופיות, התוצאות הקיצוניות של מה שעומד בבסיסה של כמעט כל החשיבה של הזמן החדש, הן הדברים שהבאתי. יש כאן דבר-מה ראוי לציון. מאחר שאיבדנו קנה מידה מקורי ראשוני, או, נאמר, הרגשה לקנה-מידה מקורי ראשוני ביחס לאמיתי ומוטעה, מגיעים באמצעות חירות מופשטת לבניית מושגים אשר כשלעצמם אינם ניתנים לערעור משום שהם הגיוניים, ובמובן מסוים אפילו מציאותיים, אבל אין ביכולתם לומר משהו מציאותי על המציאות, והם נותרים בגדר מושגים פורמליים, במובן מסוים מושגים הצפים בפני השטח של המציאות ואינם יורדים אל האימפולסים המהותיים של המציאות.

הדוגמה שלהלן מייצגת תיאוריה הנשארת בפני השטח, שאינה מוכנה לרדת אל המציאות. חישבו על כך שבמציאות האנושית אנו מבחינים בין ממלכות המינרלים, הצמחים, בעלי החיים והאדם. בני האדם חיים יחד בסדר חברתי, ניתן לומר בסדר סוציולוגי, ואפשר למצוא אולי עוד סוגי סדר גבוהים יותר. לא בכך מדובר. כאשר באמצע המאה התשע-עשרה מתקיימים באופן זה מושגים מטריאליסטיים על המציאות, אנו מדמים לעצמנו את הצטברות הממלכות הללו זו על גבי זו בצורה פשוטה. למעשה מניחים רק את קיומה של ממלכת מינרלים פיסית ואומרים: הצמחים מהווים רק משהו מסובך יותר הבנוי מאותם מרכיבי יסוד שמהם בנויה ממלכת המינרלים; מרכיבי היסוד של ממלכת בעלי החיים מסודרים בצורה מורכבת עוד יותר. מרכיבי הממלכה האנושית בנויים בצורה מורכבת עוד יותר, וכך הלאה כלפי מעלה. כמובן שככל שעולים יותר מעלה, אל הסדר החברתי למשל, לא נוכל למצוא בו תנועות אטומים מסובכות. בממלכת המינרלים נמצאות בהתאם צורות-תנועה של אטומים – כך סבורים אנשים מסוימים – שהן מסובכות יותר בממלכת הצמחים; כאן אפשר לוותר על האטומים, לא מסתכלים עליהם; בממלכת בעלי החיים נמצאות בהתאמה צורות-תנועה מסובכות עוד יותר, ובממלכה האנושית צורות תנועה עוד יותר מסובכות. כך נבנה הכל. כמובן שכאשר מגיעים לסדר החברתי לא מסתדרים העניינים עם אטומים; כאן לא מוצאים שום תנועות אטומים.

הוגה מהשליש האחרון של המאה התשע-עשרה שִכלֵל את ההישג, כשקבע שגם המושגים החברתיים מתבססים על מושגים ביולוגיים. הוא טיפל במבנים חברתיים, במשפחות, כמעין תאים, ואז קיבץ אותם לקהילות אזוריות גדולות יותר, וזוהי תחילתן של רקמות. אז ממשיך הדבר – מדינות הן איברים שלמים – וכך הלאה. שמו של האיש שהגה את רעיון האורגניזמים החברתיים כמחשבות הוא שֵפֶלֶה. הוא כתב ספר: "אבדן התקוה של הסוציאל דמוקרטיה" וביסס גם אותו על תיאוריה ביולוגית-חברתית זו. העיתונאי הוינאי| הרמן באהר, שהיה אז עדיין צעיר לימים אך אדם מוכשר ביותר, כתב ספר נגדי לספרו של שֵפֶלֶה "אבדן התקוה של הסוציאל דמוקרטיה", והעניק לו את הכותרת "אבדן התבונה של מר שֵפֶלֶה ". זהו ספר מצוין, אך הוא נשכח.

אם כן, כפי שנאמר, מושג-האמת המטריאליסטי הלך ונחשב יותר ויותר מסובך, כאשר הביא באופן טבעי גם מושגים מסוימים, למשל: בגבישים נעים האטומים בצורה השואפת לנקודת שיווי משקל קפואה, בעוד שבממלכת הצמחים הם שואפים בתנועתם לנקודת שיווי משקל גמישה יותר, וכך הלאה. בקצרה, נֶהֱגו התיאוריות השונות ביותר, אך תמיד ביקשו להסיק את האחת מתוך השניה. כשהמטריאליזם נמשך זמן רב מספיק, יכלו הבריות לחשוב גם כמה בלתי פוריות הן אידיאות המציאות המטריא-ליסטיות הללו וכמה מעט החזיקה מעמד בחינתן המדויקת. וכך יכלו לבנות את הרעיון: כעת כמובן התקיימה קודם כל הממלכה המינרלית, אז הופיעה ממלכת הצמחים. בצמחים שולבו החומרים המינרליים ואפילו החוקים המינרליים; המלח הנמצא בהם, וכן החומרים האחרים, מתפְקדים לפי חוקיהם הפיסיולוגיים-כימיים. בתוך ממלכת הצמחים נמצאת איפוא ממלכת המינרלים. אך מתוך ממלכת הצמחים לא יכלה לעולם להיווצר מממלכת המינרלים. חייב להתווסף אליה משהו יצירתי. כאשר עולים איפוא מממלכת המינרלים לזו של הצמחים, נוסף לממלכה זו יסוד בורא, וזה – היסוד הבורא הראשון – הינו בורא בממלכת המינרלים. אז מגיע יסוד בורא שני לממלכת הצמחים, יסוד המאמץ לעצמו את ממלכת המינרלים. לאחר מכן מגיע יסוד בורא שלישי, שממנו נובעת ממלכת בעלי-החיים. ממלכת בעלי-החיים מאמצת לעצמה גם היא את הממלכות הנמוכות יותר. ואז מגיע יסוד בורא רביעי ומאמץ לעצמו בממלכת האדם את הממלכות הנמוכות יותר. לאחר מכן, בסדר הסוציולוגי, מתאים עצמו שוב יסוד בורא חדש לממלכות האחרות; הירארכיה של כוחות בוראים! אי אפשר להעמיד כמובן מאומה המתנגד להיגיון של מחשבה זו. המחשבה הזו נכונה כמחשבה. היא חייבת כמובן לחשוב על העניין אחרת אם תיזכרו במושגי מדע הרוח, עליהם איננו רוצים לדבר היום. כל ההתבוננות כולה שקועה באבסטרקטיות; היא לא נכנסת לפעולת-דימוי קונקרטית. ודאי, היא מביאה פרטים, אך אם חושבים באופן זה מקבלים רק את המושג המופשט של היסוד הבורא. כל החשיבה כולה תקועה בהפשטות. זהו ניסיון להתגבר במובן מסוים על המטריאליזם גרידא באמצעות פורמליזם של מחשבה בהירה. מגיעים כך לדבר-מה גבוה יותר, אך עדיין רק למושגים מופשטים.

בפילוסופיה של בוטרו (Boutroux) אנו רואים ניסיון להתגבר על המטריאליזם מתוך החשיבה הפורמלית המתקבלת באמצעות התבוננות בלתי משוחדת על ההירארכיה של ממלכות הטבע. הוא מחפש כביכול מושג זה של היסוד הבורא ההולך ועולה מההירארכיה של המדעים. בכך נוצר מהלך מסקנתי מעניין. אך הכל נותר תקוע בהפשטה. דבר זה ניתן בקלות להוכחה כשנכנסים לפרטים של פילוסופיית בוטרו. אתאר תחילה רק את כיוון המחשבה; השאר יגיע מאוחר יותר. כאן יש לנו ניסיון לתפוס את המציאות עם הפשטות חד-צדדיות בעזרת התבוננות שטחית. אך לא ניתן לתפוס אותה. הוא אינו מבקש אמנם לייסד "פילוסופיה של כאילו", פרגמטיזם בלבד, בהעמדתם זה לצד זה של אירועים חסרי מהות, אך אינו מגיע לקונקרטיזציה כזו, שיעלה בידו לקרוא את העולם החיצון כדי ללמוד להכיר מה עומד מאחוריו כפי שמכירים מתוך הספר מה עומד מאחורי האותיות, אלא רק להפשטות האמורות לציין שכאן חי משהו מהירארכיית ממלכת המציאות. בעוד שהכיוונים הפילוסופיים האחרים שהבאתי איבדו באופן של תיאוריית ההכרה את קנה-המידה לאמת, הרי שכאן הלך לאיבוד הכוח לתפוס באופן מוחשי את המציאות. חסרות כאן כבר היכולות לשקוע אל האימפולס הפנימי של המציאות; אותו הוא מחמיץ כאן.

וזה מוביל אותנו למאפיין בסיסי נוסף של החיים המודרניים. מחשבה זו, כך אמרתי, השתחררה בדרך מסוימת מהמציאות, והיא מתנהלת בהפשטות בצורה עצמאית מהמציאות. תוכלו לקלוט כיצד בכיווני המחשבה המגוונים ביותר של הזמן המודרני איבדנו את הדחף להעמיק אל המציאות; האדם נעשה יותר ויותר חסר אונים לתפיסת צורתה האמיתית של המציאות. דוגמה קלאסית מתקבלת כשבוחנים את התפתחות החשיבה מ-מיינה דה-בירן עד ברגסון. בעוד שלבירן היה עדיין בתחילת המאה ה-19 כיוון חשיבה שיכול היה להתעמק עם מושגים פסיכולוגיים חשובים במציאות של הישות האנושית עצמה, נקט ברגסון בדרך שהינה אופיינית לחלוטין לנטייה המיוחדת של החשיבה המודרנית. מצד אחד הבין ברגסון שעם החשיבה המופשטת ועם כל החשיבה המדעית בכלל, כפי שהופעלה והופקדה על הממצאים המדעיים, לא ניתן למעשה להיכנס אל המציאות, ולמעשה נשארים במובן מסוים בפני השטח של המציאות בלי להתעמק בחיים הישירים שלה. לכן הוא שאף לתפוס את המציאות באופן של אינטואיציה מסוימת – אוכל כעת לאפיין זאת רק בקווים כלליים – בחוויה פנימית מול המתווה החיצוני של מציאות זו. וכאן הוא מגיע להשקפה אופיינית בהקשר של תיאוריית ההכרה והפסיכולוגיה. היא מגיעה לשיאה – אדלג כעת על מרכיבי הביניים שלה – בכך שהוא טוען שבהתאם להשקפה המטריאליסטית מאמינים שהזיכרון וחיי הנפש הגבוהים קשורים לצורות או תנועות מסובכות של מבנים במוח. אולם המוח לא קיים כדי לעצב מבנים מסובכים אלו, אלא שהאלמנט המהווה את האלמנט הנפשי והניתן לתפיסה לא במחשבות מופשטות אלא בחוויה פנימית, באמצעות אינטואיציה, הוא זה שפועל, והקשרים שאליהם הוא נכנס אל המציאות מתבטאים בסנסציות האנושיות, ברגשות ובעיצוב הפרקטי של החיים, בתנועות שמספק לנו גופנו. אך הכל מתמצה במבני המוח, בהשפעה על התחושה ועל התמיכה בחיים, בעיצוב החיים. לעומת זאת הזיכרון, למשל, לא נוצר מכך שקיימים לצורך זה מבני-מוח, אלא הוא פועל באינטנסיביות בלא תלות במוח.

זהו ניסיון להתגבר על מושגי ההכרה המטריאליסטיים. יש כאן היפוך של המציאות, שהרי הזיכרון מתקיים בדיוק הודות לגוף הפיסי, למוח הפיסי ולכל המערכת הפיסית. מעולם לא יכול היה להיקבע הזיכרון ביסוד הנפשי, לולא התפתח הנפשי עד ליצירת הגוף הפיסי ולהקמתם בגוף הפיסי של התנאים המאפשרים לו לסגל לעצמו את יכולת הזיכרון. מתוך הדחף להתגבר על המטריאליזם נבנתה כאן איפוא תיאוריה בדיוק על ההפך ממה שנכון. בעוד שהנכון הוא שיש לומר: מאחר שבין היכולות שרכשה לעצמה הנפש האנושית אמור להימצא גם הזיכרון, והזיכרון חייב להתחבר לנפש בעזרת הגוף הפיסי – אצל ברגסון נתפס דווקא הגוף הפיסי ככזה שאינו נוטל חלק בהתפתחות הזיכרון. לא הבאתי נושא זה כדי לומר משהו היסטורי מיוחד על הפילוסופיה של ברגסון, אלא רק כדי לאפיין תופעה ייחודית, בה החשיבה של הזמן המודרני מוצאת בדרך לוגית לגמרי את ההפך ממה שנכון.

כך נוכל לצאת מהפילוסופים המכוונים יותר לתיאוריה של ההכרה, המדברים על חוסר אונים ביחס לקנה-המידה לאמיתי ומוטעה, ונגיע אז לאותם פילוסופים המתאמצים אמנם למצוא את האמיתי, אך מגיעים בדיוק להפך, למה שהינו מוטעה, כך שבתקופתנו מתקיימת נטייה פנימית מסוימת של החשיבה לבלתי-נכון, למוטעה. הדבר קשור לעובדה שהבריות מתרחקות מן האמת עקב יכולת ההפשטה והנטייה להפשטה שאליהן התרגלו. אנו מתנתקים מהמציאות ואיננו מוצאים את הדרך לחזור אליה. את ההסבר המדויק יותר תוכלו למצוא בספרי "חידות הפילוסופיה". איננו מוצאים את הדרך חזרה אל המציאות כאשר הפרדנו עצמנו ממנה בהפשטה. אולם מצד שני רוחשת בתוכם של בני האדם כמיהה מסוימת לתפוס את הרוחי, אלא שקיים עדיין חוסר-אונים להגיע לרוחי זה. כאן יש לעתים קרובות משמעות דווקא לאופן בו רואים אפילו בתקופתנו חיפוש זה אחר האמת של הרוח מתוך חוסר-האונים המוחלט. ראינו כאן דוגמה שבה מחפשים את האמיתי ומוצאים את ההפך ממנו עקב השתחררות החשיבה מן המציאות.

דוגמה אופיינית לחיפוש אחר הרוח ללא היכולת הקטנה ביותר למצוא ולו נקודה יחידה של רוח, תמצאו בפילוסופיה של אויקן. אויקן מדבר רק על הרוח, ומדבר עליה במילים, אך לעולם לא אומר דבר על הרוח. מאחר שמילותיו הן חסרות-אונים לחלוטין להגיע לרוח האמיתית, הוא תמיד מדבר על הרוח. הוא כתב כבר אינספור ספרים. זהו סיוט אמיתי לקרוא את הספרים הללו, משום שבכולם כתוב תמיד אותו הדבר. כתוב בהם תמיד שאדם חייב למצוא את תפיסת העצמיות של החשיבה הקיימת כשלעצמה, לתפוס אותה בתוך עצמו ולהסתכל אל תוך עצמו בהתעלם מכל הסתמכות חיצונית והתנגדות חיצונית, להתקדם בפני עצמו ולהגיע בהתקדמות זו אל עצמו, ואז לעצב את עצמו מתוך עצמו. תוכלו לשמוע קולגה של אויקן או לקרוא ספר על הפילוסופיה היוונית כשהיא מתוארת בספר כאילו מחשבה זו מנסה מעט לראשונה לתפוס את עצמה, אך אינה מסוגלת לכך עדיין. תוכלו לשמוע כיצד פראצלזוס תופס בהדרגה את הפנימיות, ותוכלו לקרוא על ייסוד הנצרות – אותו הדבר בכל מקום, אותו הדבר עצמו! ופילוסופיה זו חשובה כל כך לשטחיות המודרנית, שכה שמחה להאזין לדיבורים על הרוח וליצור עליה תיאוריות כשאין צורך לדעת מאומה על הרוח, כשאין צורך להגיע באופן אמיתי אל הרוח. לכן רבים מכנים את הפילוסופיה של אויקן "התעוררות מחדש של אידיאליזם", התעוררות מחדש של חיי הרוח, תסיסה תרבותית המסוגלת לרענן חיי רוח מותשים ומתים של ההווה וכן הלאה. ומי שיש לו רגישות ליסוד הפועם בפילוסופיה כלשהי ואמור לפעום בה, קורא ושומע את אויקן ומקבל בצורה כה חיה את ההרגשה כאילו הוא נמשך במגפיו אל הגבהים, גבוה יותר ויותר! שכן נמצאת בה בכל זאת הלוגיקה הבלתי ניתנת להפרכה של פילוסופיית אויקן. ב"חידות הפילוסופיה" ניסיתי לתאר את הדברים לגמרי באובייקטיביות. את הדברים שאמרתי כעת יכול לומר כל אחד, משום שאין צורך למתוח מיד ביקורת, אלא חייבים להכיר תחילה את המושגים הקיימים.

כך אנו רואים כיצד זרמי-חשיבה מסוימים בהווה מתקדמים דווקא מתוך חוסר-האונים ביחס למציאות, וכיצד מתוך חוסר-האונים הזה ביחס למציאות נבנות פילוסופיות. כאשר לא דואגים בחיים האלה סבורים שאין זה כה גרוע. אך זה גרוע, וחייבים לעתים להיכנס לגורם שחי ואורג בחיי החשיבה של ההווה, משום שאפשר לקבל ממנו אולי הרגשה על האופן בו יש להתגבר על גורם זה של ההווה.

הבאתי בפניכם רק כמה מזרמי המחשבה הממלאים תפקיד חשוב באזורים השונים של תחומי החיים בהם מדובר במחשבות, כאשר השקפות עולם פילוסופיות מופצות ונלמדות. בתקופתנו המצב הוא כזה, שבשנים האחרונות התפתח בהדרגה מבנה משותף של נטיות חשיבה. הצבעתי על כך כשהראיתי לכם כיצד הופיעו בלא תלות זה בזה פרגמטיזם ו"פילוסופיה של כאילו".

אולם ההוגים אימצו גם דברים השונים זה מזה. וייהינגר לחלוטין אינו תלוי בפרייס; הם הגיעו לכיוונים הללו באופן לגמרי בלתי תלוי האחד בשני, שם באמריקה וכאן בגרמניה. אך גם בלא זאת אנו מוצאים פעמים רבות הדים לאישיות של קהילה תרבותית אחת בזו של קהילה תרבותית אחרת. רק כאשר נכנסים באמת לפרטים של נושאים אלה ומתבוננים בהם, מקבלים תמונה מה מהווה באמת חיים ספיריטואליים. גם בהקשר זה נכתבות ונבחנות בתקופתנו אמנם ספקולציות ומחשבות רבות, אך אין בהן תשומת לב אפילו לדברים הפשוטים ביותר. איננו שמים לב להקשרים מסוימים המתקיימים כעת, משום שבהווה לא נשמר באנשים החוש למציאות. חוש-מציאות זה חייבים לפתח. הרשו לי לומר באופן אישי כתוספת לעיונים הנוכחיים: אנו יכולים רק לעבוד כדי לרכוש חוש-מציאות זה.

אם יורשה לי להזכיר דבר-מה אישי: השתדלתי פעם – גם בכל המדעים החיצוניים – לפתח חוש מציאות, במובן מסוים חוש להרגשת המציאות. חוש זה אינו מתבסס רק על כך שאדם מסוגל לשפוט מציאות, אלא שהוא מסוגל גם למצוא את הדרכים לאמוד את היסוד המציאותי במציאות ולהשוותו עם המציאות. אתם יודעים אולי שאצל ניטשה מופיעה התורה על מה שמכונה התגשמות-חוזרת נצחית, החזרה של אותו הדבר. תורה זו אומרת: כפי שאנו יושבים כאן יחדיו, ישבנו כבר אינספור פעמים יחד בעבר ונשב יחד בעתיד. זו איננה תורה על התגשמות חוזרת אלא תורה על חזרה של אותו הדבר. איני רוצה כעת לבקר תורת-חזרה זו; לא זה העניין. תורת החזרה הזו נובעת מדימוי מוגדר על עיצוב-עולם ראשוני, מדימויים בלתי אפשריים שפיתח ניטשה על עיצוב-עולם ראשוני.

הייתי פעם עם מלומדים אחרים בארכיב של ניטשה, ונושא השיחה היה התורה על החזרה של אותו דבר. העניין שלנו היה כיצד הגיע ניטשה לרעיון זה. כעת תחשבו איזה מלומדים נאים היו אלה! מי שמכיר את היחסים יודע איזה מין מלומדים נאים קיימים כדי לכתוב מאסות וספרים רבים ככל האפשר בנושא: כיצד הגיע ניטשה לרעיונות המקוריים של התורה על החזרה של אותו הדבר. כאן אפשר כמובן לקבוע את ההיפותזות הנועזות ביותר ולמצוא דברים רבים, כאשר מחפשים פשוט. אמרתי אז, לאחר שהויכוח נמשך זמן מה: ניטשה הגיע לעתים קרובות מאד לרעיון כלשהו – ניסיתי איפוא להיאחז ברעיון שלו מבחינת המציאות – בכך שקבע את הרעיון הנגדי לרעיון שהומצא על ידי אדם אחר. למיטב ידיעתי הוא הגיע לתמונת-הנגד לרעיון, שבעטיה של קונפיגורציה מסוימת של תחילת האדמה לא יכולה להתקיים חזרה על אותו הדבר – אצל דורינג (Dühring) למשל ואצל פילוסופים נוספים. ולמיטב ידיעתי, כך אמרתי, קרא ניטשה את דורינג. וכעת הדבר הפשוט והמציאותי ביותר הוא שנלך לספרייתו של ניטשה, שנשתמרה, נוציא עבודה זו של דורינג בה נמצא הרעיון המנוגד, ונבחן אותו. הלכנו איפוא אל הספריה של ניטשה ומצאנו את המקום בו מודגש בקו עבה בכתב ידו של ניטשה המקום עם כמה מילות תיאור. ניטשה כתב במקום זה – איני זוכר כעת במדויק מה הוא כתב שם – אבל משהו כמו "חמוֹר", "שטויות" ו"דברי הבל". מילים אופייניות אלו נכתבו שם בשוליים. הוא קרא זאת, רשם הערות, נאחז ברעיון המנוגד, והתפרץ מרוחו רעיון זה של "תורת החזרה של אותו הדבר". מדובר כאן על חיפוש במקום הנכון. לניטשה היתה באמת נטייה ביחס לרעיונות מסוימים, לבנות את הרעיון המנוגד להם.

גם זה הינו מאפיין של חוסר האונים של קנה המידה המודרני לאמת – תיארתי לכם את הזרמים האחרים שנבעו מחוסר האונים הזה – וזהו שוב ביטוי של חוסר האונים: מאחר שאנשים לא מסוגלים בעצמם להגיע לקנה-מידה לאמת, בונים את האמת המנוגדת לשיפוטים שהתקיימו לפני כן.

אבל אין להכליל בדברים הללו. אם תסיקו מכך את המסקנה המופשטת שניטשה הגיע לכל הפילוסופיה שלו רק בדרך זו, תהיה זו כמובן שטות מוחלטת; לעתים הוא היה חיובי מאד, כלומר, הוא פיתח פשוט רעיונות מסוימים לגמרי ברוחם. כך למשל התורה על "הצד השני של הטוב והרע" כפי שהוצגה אצל ניטשה, הוּכחה לגמרי בכל חלק וחלק שלה. אין צורך אלא ללכת לספרייתו של ניטשה וליטול את המוסר של גוּיָאוּ. אפשר לקרוא את אותם מקומות שבשוליהם העיר ניטשה הערות, ואז מוצאים אותן בהפשטה ב"הצד השני של הטוב והרע"! "הצד השני של הטוב והרע" מכיל בתוכו בהחלט טיפול של גוּיָאוּ במוסר. חייבים לשים לב להקשרים אלו. אם אין שמים אליהם לב מגיעים לתמונות שגויות לגמרי על הוגה זה או אחר.

ביקשתי היום להביא בפניכם כמה נקודות מבט של חיי החשיבה המודרניים. הסתפקתי רק בידועות ביותר ובשטחיות ביותר. אם יאפשרו זאת הנסיבות, נוכל בזמן הקרוב ביותר להיכנס במדויק לתחום זה.

——————————————————————————————

  1. ארנסט מאך, 1838-1916, פילוסוף מטריאליסטי ופיסיקאי. אחד המייסדים של הביקורת האמפירית. חידש בתיאוריית ההכרה את השקפותיהם של ברקלי ויוּם. ↑

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *