רודולף שטיינר

119 GA

מגרמנית: אלישע אבשלום

תודה לאלישע על תרומת ההרצאה לארכיב!

לספר ראו כאן

הרצאה שמינית

וינה, 28 במרץ 1910

לצורך המשך ההבנה של מה שיש לומר כאן, יהיה זה טוב אם נתחיל את העיון היום בכך שנתבונן פעם נוספת בהתעוררות האדם, אולם כעת באופן זה, שנתפוס בה את כל אשר פעיל מעולם הרוח לבניית האדם. כפי שראינו בהרצאות, כשמתעורר האדם זהו מעֲבַר של מכלול ישותנו מן המקרוקוסמוס, אליו נשאב האדם במשך מצב השינה, אל המיקרוקוסמוס. כעת סביר הדבר שלאורך התהליך המהותי המתרחש כאן יודע האדם בתודעה הנורמלית מעט מאד בכל הקשור ליחסי הגומלין בין המקרוקוסמוס למיקרוקוסמוס. בדרך כלל מאמין האדם, כי מה שהוא מכנה ה"אני" שלו יושב רק בתוכו-הוא. אך אם תשקלו את העובדה שבמשך זמן השינה נמצא האדם עם האני שלו וגופו האסטרלי מחוץ לעטיפותיו הגופניות, תאמרו לעצמכם שבזמן השינה איננו מוצאים בשום פנים את האני שלנו בגבולות עורנו; הוא נשאב כאילו אל הספֵירה הקוסמית, הוא מתמסר לאותם עולמות שעליהם דיברנו, לעולם האלמנטרי, לעולם הרוח, לעולם התבונה ולעולם שעליו ברצוננו לדבר מעט היום, עולם אבות-הטיפוס הרוחיים של כל הדברים, הנמצא גבוה עוד יותר מעולם התבונה. האני נמזג כאילו החוצה, מתפשט כאילו במרחבי היקום, ולכן אי אפשר למצות את ההשתחלות פנימה בבוקר רק באמירה: כעת נמצא האני שלי שם, הוא מגיע מכיוון זה ומשתחל אל תוכי. תהליך ההתעוררות הזה הוא בו-בזמן סוג של התכווצות האני, כך שהוא מתכווץ והולך למצב מעובה יותר ויותר עד שהוא נכנס לגוף הפיסי ולגוף האתרי, ובעטיפות הגופניות הללו של האדם מתרחשת כעת התעבות מקבילה. אולם לתודעת הראיה הרוחית נראה שגם במשך כל עירות היום לא נמצא האני לגמרי בתוך האדם. לתודעת הראיה הרוחית האני הוא דבר-מה שנמצא בדרך מסוימת גם בסביבתו של האדם; "אני" האדם חופף רק בחלקו את מה שאנו חשים בתור הגוף הפיסי. וכך נוכל לומר שבכל הנוגע לישותו המהותית נמצא האני בסביבתנו. אפשר לראות את אשר מתאר כאן הרואה הרוחי כמעין הילת-אור של האדם, הנקראת הילת האני. כך נמצא האדם תמיד בענן של סובסטנציית רוח, ואי אפשר למצוא את האני כך סתם במקום זה או אחר, אלא שאני זה ממלא את כל הילת-האני של האדם. בבוקר מגיע האני עם ההתעוררות מכל הצדדים; הוא מגיע מכל הישויות והעובדות שתיארנו כעולם התבונה וכעולם הרוחי והאלמנטרי.

כעת ברצוננו לתפוס פעם נוספת ביתר קירוב כניסה זו של האני אל גוף האדם. נציב בפנינו את השאלה: כיצד נוצר הדבר, שעם היקיצה יש לנו פתאום סביבנו קליטות-חושים – צבעים, צלילים, רשמי אור וקליטות חושים אחרות? ננסה לתפוס זאת בכל הנוגע לצבע מסוים. הבה נניח שאנו מסתכלים בבוקר, ביקיצתנו, על משטח כחול. כיצד נוצר הדבר? בדרך כלל שקועה התודעה הנורמלית הרגילה בחוסר בהירות מוחלט על האופן בו זה קורה; היא מדמה את כל העניין בצורה הפוכה לגמרי. רושם החושים הזה נוצר בכך, שבעת שנכנס האני מהמקרוקוסמוס אל המיקרוקוסמוס מוצב בתחילה מכשול לזרימה של כל הכוחות הנמצאים בחוץ בעולם הרוח, וקודם כל לכל הכוחות שאנו מציינים כעולם האלמנטרי. אם כן העולם שציינו אתמול ושלשום כעולם האלמנטרי הוא זה שנעצר תחילה, אך לא נעצר לגמרי; הוא נעצר באופן כזה שחלק ממנו זורם פנימה. כשעומד לפנינו משטח בצבע כחול, אזי דרך משטח זה שאנו רואים מולנו כתמונת-כחול, זורמים כל הכוחות מהעולמות הגבוהים שתיארנו, עם היוצא מן הכלל של חלק אחד של העולם האלמנטרי. מה שנבלם כאן מהעולם האלמנטרי מגיע לתודעת האדם כתמונת-ראי, כהקרנה חוזרת, והקרנה חוזרת זו היא הצבע הכחול. כל אשר תיארנו אמש מהאלמנטים של האש, האויר, המים והאדמה כשייך לעולם האלמנטרי, זורם דרכה. דרך העין זורם כל הקיים בעולם כאלמנטים – עם היוצא מן הכלל של מה שאנו בדיוק רואים. קליטת החושים נוצרת איפוא בכך שהעין שלנו עוצרת מהעולם האלמנטרי את האור, אוזננו עוצרת מהעולם האלמנטרי את הצליל ויתר המערך שלנו עוצר לדוגמה חלק מהחום, וכן הלאה. מה שלא נעצר זורם לתוכֵנו.

כעת תוכלו להשלים את הדברים שאמרנו בהרצאות הקודמות. אמרנו: העין נוצרת על ידי האור למען האור. כשקולטת העין את האור הרי שהדבר לא קורה כתוצאה של מה שנראה, אלא ממה שמתאפשר לו להיכנס, וזהו חלק של העולם האלמנטרי. נוכל לומר איפוא (הדבר מאוייר, אך האיור לא נשמר): אם כאן זורמים אלינו כל הכוחות מהעולמות העל-חושיים, אנו עוצרים כוחות מסוימים בעין, וכך גם בכל החושים האחרים. מה שאינו זורם אל תוכנו, מה שנעצר, הוא סך הכל של קליטות החושים שלנו. אנו רואים, שומעים וכן הלאה את מה שלא מתאפשר לו להיכנס אלינו. אך הגורם לו אנו מאפשרים להיכנס לתוכנו הוא זה שיצר את המערך הפיסי שלנו – את העין למשל. אנו דוחים איפוא כוחות מסוימים, ולכוחות אחרים אנו מניחים להיכנס אלינו. הכוחות שאנו מניחים להם לעבור הם כוחות של העולם האלמנטרי הבונים את עינינו; כך שכשאנו רואים את גלגל העין שלנו נוכל לומר: בעולם האלמנטרי אותו אנו לא רואים משום שניתן לו לעבור אלינו, יש בפנינו בד-בבד הגורם שבנה את חוש העין שלנו. גם החושים האחרים נבנו בידי העולם האלמנטרי בדרך זו. כך נוצרנו כישות חושים מתוך העולם האלמנטרי. העולם האלמנטרי שאנו רואים, אם אנו מכשירים עצמנו לראיה בתוכו, בנה את החושים שלנו.

אך במקום בו מוגבלים החושים כלפי פנים, במסך האחורי של העין, נמצא כביכול ראי שני; שם זורמים לתוכנו כל הכוחות האחרים מעולם נוסף, המשתקפים מחוצה לו. אמרתי "כביכול", אולם זהו הסבר מלא. במסך האחורי של העין נעצרים ומשתקפים הכוחות האלמנטריים עצמם; בזאת הם מפסיקים לפעול, ומאחור זורמים רק הכוחות של עולם הרוח, ואלו הם הכוחות הבונים לדוגמה את עצב הראיה שלנו. כפי שיש לעין את עצב הראיה באמצעות הזרימה פנימה של עולם הרוח, יש לאוזן את עצב השמיעה באמצעות הזרימה פנימה של עולם הרוח, וכך הלאה. כל מערכת העצבים שלנו נבנתה באופן זה מתוך עולם הרוח. ממנו זורמים הכוחות והישויות המהווים את הבונים של מערכת העצבים שלנו. ועצבינו ממסודרים כמו גבול עולם כוכבי הלכת שבחוץ – שכן אנו יכולים לתפוס את עולם כוכבי הלכת כאילו הוא הביטוי החיצוני של מעין שעון לפעולתן של העובדות הרוחיות והישויות הרוחיות.

היה זה סביר לשאול את עצמנו: אם זה אמור להיות באמת כך, אילו עולם זה היה באמת פועל אל העצבים שלנו, דבר שאמור למצוא ביטוי חיצוני במערכת כוכבי הלכת שלנו, הרי חייבת היתה אז לעמוד בבסיס מערכת העצבים שלנו סדירות שהיתה מקבילה למערכת השמש שבחוץ. חייבת היתה להיות ברשותנו כאילו במערכת העצבים שלנו מעין מערכת שמש פנימית. שהרי כשעברנו דרך העולם האלמנטרי היו אלה כוחות עולם הרוח שהתבטאו במערכת השמש וכוכבי הלכת, הכוחות מהקוסמוס השמימי הזורמים פנימה ומארגנים את מערכת העצבים שלנו. ננסה לשאול את עצמנו האם ניתן לראות באמת את מערכת העצבים שלנו כמעין תמונת-ראי של כוכבי הלכת וסימני גלגל המזלות.

כולכם יודעים שהזמן שלנו מווּסת באמצעות עמדתה של האדמה ביחס לשמש ומַעֲבָר השמש במשך השנה דרך שנים-עשר המזלות. זוהי חלוקה ראשית של השנה, החלוקה לשנים-עשר חודשים, הנגרמת עקב חוקיות השולטת במערכת השמש בין כוכבי הלכת לגלגל המזלות. המספר שתים-עשרה הוא מספר המבטא את החוקיות העומדת בבסיס העמדות והתנועות הללו. יש לנו שנים-עשר חודשים בשנה, ויש לנו בעבור החודשים הארוכים יותר את המספר שלושים ואחת – שלושים ואחד ימים. גם זה משהו הנשאב מן העמדה של הגופים השמימיים האחד ביחס לשני, שוב דבר-מה הקשור עם מערכת הזמן שלנו. החודשים הארוכים ביותר מונים שלושים ואחד יום, האחרים שלושים יום, וחודש פברואר מכיל עשרים ושמונה או עשרים ותשעה ימים. כאן שולטת אי-סדירות מסוימת, אך לאי-סדירות זו יש סיבה טובה. איננו יכולים להיכנס לכך כאן.

ננסה להציב לפנינו חלוקת זמן מעניינת זו שם בחוץ בשעון הקוסמי הגדול, ולומר לעצמנו: אם באמת מה שעומד בבסיס עולם גדול זה של הקוסמוס מספק גם את הכוח הבונה בעבור מערכת העצבים שלנו, אזי חייבים גם המספרים במערכת העצבים לשקף זאת. והנה, יש לנו שנים-עשרה זוגות של עצבי מוח ושלושים ואחד זוגות של עצבי עמוד שדרה, פירושו של דבר שלמעשה משתקפת החוקיות הקוסמית הנשלטת באמצעות המספר שתים-עשרה והמספר שלושים ואחת, במערכת העצבים שלנו. ועובדת אי-הסדירות המסוימת האחת נובעת מכך שהאדם אמור להיות ישות עצמאית באמצעות מערכת העצבים שלו, ומשום שהוא אמור להיות בלתי תלוי במתרחש בחוץ בחלל. יש לו לאדם שלושים ואחד זוגות עצבי עמוד שדרה. באותה מידה שהמספר שתים-עשרה של החודשים מווּסת בהתאם למהלך השמש דרך גלגל המזלות, חייב מספר הימים בחודש להיות מכוון לפי הירח; אלו הם רק עשרים ושמונה יום. ולולא היו לנו שלושה זוגות עצבים בעודף כביכול, שבאמצעותם אנו יכולים להפוך לאדם חופשי בלתי תלוי, היינו כפופים למעשה גם למספר שלושים ואחת. בכך אתם מסתכלים אל סוד עמוק, אל קשר מופלא בין מה שמתבטא בחוץ בסימבול הגדול של החלל, המהווה השתקפות של ישויות והשפעות בעולם הרוח, במה שיש לנו במערכת העצבים שלנו.

אנו מגיעים כעת אל החלק השלישי של ההשתקפות. מערכת העצבים שלנו נבנתה אם כן מעולם הרוח. במקום בו כל עצב זורם פנימה אל המוח או אל מוח השדרה, בנקודת הזרימה-פנימה הזו נוצרת שוב השתקפות. שם נעצר עולם הרוח, וחודר כעת הגורם שלמדנו להכיר בעולם התבונה: כוחות ההירארכיות; ועולם התבונה בונה בתוכנו את הגורם העומד מאחורי העצבים – המוח ועמוד השדרה. כך מהווים המוח ועמוד השדרה את תוצאת כל הפעילות הנובעת לבסוף מעולם התבונה. מי שמסתכל במבט הראיה הרוחית על עולם הרוח, מוצא גם בהשתקפויות הקטנות ביותר במוח ובמערכת העצבים תמונה מדויקת של תהליכי הקוסמוס הגדולים.

אבל העולם שציינו כעולם אבות הטיפוס, עולם תמונות-המקור של הדברים, חודר אותנו לגמרי בלי שנוכל לעצור אותו. כיצד אנו מקבלים בחיים הרגילים תודעה על דבר כלשהו? בכך שאנו יכולים להפסיק אותו. אנו מקבלים תודעה על חלק מהעולם האלמנטרי כשאנו עוצרים חלק ממנו. אנו עצמנו מהווים תוצר של עולם אלמנטרי זה באיברי העצבים שלנו. כשאנו עוצרים חלק מהעולם האלמנטרי אנו נעשים מודעים לחושים שלנו. אנו מהווים תוצר של עולם הרוח בעצבינו, כשאנו נעשים מודעים לעצבינו אנו נעשים מודעים בדרך מסוימת לעולם הרוח, כמובן שרק בהשתקפויות, כשאנו עוצרים חלק מעולם הרוח. מה מכיר האדם מהעולם האלמנטרי? הוא מכיר מהעולם האלמנטרי את מה שמשתקף לו באמצעות החושים. ומה מכיר האדם מעולם הרוח? הוא מכיר את אשר משקפים לו חושיו, וזהו מה שמכנים באופן הרגיל חוקי הטבע. חוקי הטבע אינם אלא תמונת-צללים, תמונת ראי מוחלשת של עולם הרוח. ומה שמכיר האדם כחיי הרוח הפנימיים שלו, כתבונה שלו, הוא תמונת-ראי מוחלשת של עולם התבונה החיצוני. הדבר שאנו מכנים בשפה שלנו אינטלקט, הבנה, הוא השתקפות של עולם התבונה – אבל השתקפות מוחלשת, תמונת-צללים.

עלינו לשאול כעת את עצמנו לְמה היינו צריכים להיות מסוגלים אילו רצינו להגיע ליכולת לראות יותר מכפי שלמדנו כאן? אם אנו מבקשים לראות יותר, עלינו להיות מסוגלים לעצור יותר. לו רצינו לשאת זרימה מעולם אבות-הטיפוס היינו חייבים לעצור בדרך כלשהי את עולם אבות הטיפוס. איברי חושים יכולים להיות ברשותנו רק בכך שאנו מתירים לעולם האלמנטרי להיכנס אלינו ואז עוצרים אותו. בדרך זו נוצרה לדוגמה העין שלנו. אנו יכולים שתהיה לנו מערכת עצבים רק בכך שאנו מכניסים את עולם הרוח לתוכנו ואז עוצרים אותו. כוח חשיבה יכול להיות ברשותנו רק בכך שאנו מכניסים את עולם התבונה לתוכנו ואז עוצרים אותו. באופן זה נבנה מוחנו. אם עלינו לפתח איברים גבוהים עוד יותר, צריכה להיות לנו האפשרות לקלוט עולם נוסף, גבוה יותר. אנו חייבים לשלוח לעומתו דבר-מה, כפי שבמוחנו נשלח לעומת עולם התבונה מה שהוא עוצר כדי שישתקף. האדם חייב איפוא לעשות משהו אם הוא מבקש לעצמו התפתחות גבוהה. הוא חייב לעשות משהו כדי להיות מסוגל לעצור עולם גבוה, כדי לקבל ממנו כוחות שבאופן הרגיל פשוט עוברים דרכו. הוא חייב ליצור בתוך עצמו מכשיר השתקפות. במובן בו יכול ואמור האדם ליצור מכשיר השתקפות שכזה, עושות זאת המתודות של מדע הרוח, אשר בעיבוד הנפש למטרת הכרת העולמות העליונים יוצאות מההכרה המכונה ההכרה האימגינטיבית. העולם שמכיר האדם באופן הרגיל הוא העולם הפיסי החיצוני.

אם שואף האדם להגיע להכרות גבוהות, עליו לעשות דבר-מה כדי ליצור לעצמו קודם כל איברים גבוהים. עליו להביא בתוכו עולם גבוה יותר – כמו עולם התבונה – לחוסר-תנועה, ודבר זה קורה בכך שהאדם מנהל פעילות חדשה. תוכלו לתפוס בנקל שבלתי אפשרי להגיע להכרה גבוהה עם מה שמפעיל האדם בתודעה הרגילה, משום שהדברים שמבצע האדם בתודעה הנורמלית מתמצים במה שהבאנו. האדם חייב איפוא לעשות משהו כדי לבנות את עצמו בפעילות חדשה, שתוצב לעומת עולם אבות-הטיפוס ותוכל לעצור אותו. זה קורה בדרך זו, שהאדם לומד למשל לעבור חוויות פנימיות שאינן חלק מחוויות התודעה הרגילה. חוויה פנימית כזו, שהינה חוויה טיפוסית, מתוארת בספרי "מדע הנסתר" במבנה של התפיסה הרוזנקרויצרית.

כיצד מתקדמים לתפיסה רוזנקרויצרית פנימית זו בדרך הנכונה? למרות שהדברים נאמרו כאן בוינה, יש לחזור עליהם היום כדי להטמיעם במכלול שלנו. מי שרוצה לקדם תלמיד-רוח לשלב הכרה גבוה יותר ובכך להגיע להתחלה קטנה, יאמר: אתה רואה כיצד עלֶה אחר עלה צומח עד לפריחה ולפרי. הוא צומח בצורה כזו שהוא רווי בנוזל הצמח הירוק. נשווה כעת צמח זה לאדם. אנו יודעים שאדם זה חדור בנוזל הדם, ועוד אנו יודעים שהדם הוא ביטוי חיצוני לתשוקות, לדחפים ולתאוות הפועלים באדם. הודות לעובדה שאדם הוא ישות-אני הוא מופיע לנו כישות גבוהה לעומת הצמח. רק הוזה יוכל להאמין – למרות שישנם רבים כאלה – שגם לצמח יש תודעה כמו לאדם, שביכולתו לשקף פנימית את הרשמים החיצוניים. לאדם יש תודעה לא משום שהוא מפעיל פעילות חיצונית כלשהי – זאת עושה גם הצמח – אלא מכך שהוא מסוגל לשקף בפנימיותו רשמים חיצוניים. האדם מסוגל לעשות זאת. הוא נבנה איפוא בדרך מסוימת גבוה מהצמח, שאינו יכול לעשות זאת. אולם בתמורה לכך שהוא נבנה גבוה יותר היה עליו להיות בעל נחיתות מסוימת, בדמות האפשרות לטעות. הצמח לא טועה כשהוא הולך בעקבות החוקיות שלו; אצלו איננו יכולים לדבר על טעות. לצמח גם אין ישות גבוהה וישות נמוכה בתוכו, אין לו בתוכו דחפים המושכים אותו מטה לנמוך יותר, דחפים, תאוות, תשוקות וכיוצא באלה. כשאנו עומדים בפני צמח אנו מתרשמים מצניעותו, בניגוד לדחפים, התאוות והתשוקות הנמצאים באדם. כך עומד האדם עם דמו האדום מול הצמח כישות שהתפתחה אמנם בתודעתה גבוה יותר, אולם בתמורה להתפתחות גבוהה זו חייבת היתה להתדרדר למעין נחיתות.

כל זאת יבהיר המורה לתלמיד הרוח. אז הוא יצביע על כך, שהאדם חייב להגיע בעצמו למה שמופיע לו בשלב נמוך יותר בצמח. האדם חייב להיעשות שוב אדון לדחפיו, תאוותיו ותשוקותיו, אדון למה שמתבטא בדם הגועש. זאת יעשה כאשר טבעו הגבוה יתגבר על טבעו הנמוך, כשדמו החם יהפוך להיות צנוע כמו נוזל הצמח הירוק, שמאדים בוֶרֶד האדום. כך יכול הורד האדום להיות לנו סימבול למה שחייב האדם להפוך כשהוא חי באידיאל ריאלי, שבהגשמתו יהפוך טבעו הגבוה לאדון על הטבע הנמוך שלו. אנו מסתכלים על הורד כמודל; הוא הנו סימבול של דם מטוהר ומזוכך. ואם אנו מחברים את הורד עם צלב העץ השחור, העץ שגווע, התעצָה ונשאר כשריד מהצמח לאחר שמת, יכול להיות לנו זר הורדים האדומים על צלב העץ השחור בגדר סימבול לניצחון הטבע הגבוה, טבעו המטוהר של האדם, על טבעו הנמוך אותו עליו לנצח. צלב הורדים הוא סימבול להתפתחות האדם כפי שעליה להתקדם בעולם. צלב הורדים אינו מושג מופשט העומד לפנינו, אלא סמל להרגשה, לתחושה; אנו יכולים להיות חמים בנפשנו בהסתכלנו על ההתפתחות האנושית כפי שהיא מיוצגת בצלב הורדים.

דבר זה מראה לכם כי יכולים להיות לאדם דימויים שאינם מקבילים לשום דבר חיצוני. אדם שרק מבקש להישאר בתודעה הרגילה יאמר כעת: "אתה הנך רק הזוי משוגע! מה התועלת בצלב הורד הזה? דימויים שאינם משקפים מאומה חיצוני אינם אמיתיים; עכשיו אתה בונה לעצמך צלב שושנים. היכן קיים דבר שכזה? היכן גדלים ורדים אדומים על כפיס עץ יבש?" כך יכול מישהו לומר. אולם זהו בדיוק העניין – שאנו מסגלים לעצמנו בנפשנו יכולות שאינן מצויות בתודעה הרגילה. אנו חייבים להתעלות לפעילות פנימית שבה איננו בונים בתוכנו דבר-מה חיצוני, אלא מעבדים בה את החיים החיצוניים לדימויים העומדים בקשר מסוים עם העולם החיצוני, אך עדיין אין הם בונים בעלמא רק את העולם החיצוני. צלב הורדים עומד בקשר מסוים עם העולם החיצוני, אולם האופן בו הוא עומד בקשר עם העולם החיצוני נבנה בידינו-עצמנו. אנו מרגישים את העליה מן הצמח אל האדם ואת מעמדו הגבוה יותר של האדם. אנו מעמידים לפנינו עם תחושה חיה בדימויינו את צלב הורדים. כך יכולים סימבולים מסוימים להיות מוצבים בפני הנפש.

על מנת שנגיע להבנה מדויקת, ברצוני להציב לכם סימבול נוסף לנפש. נתבונן על חייו הרגילים של האדם, כיצד עוברים עליו הימים בחייו. כאן אנו מוצאים קודם כל את ההתחלפות בין יום ללילה, בין עירות לשינה. במשך היום יש לנו סך מסוים של חוויות; מהבוקר עד הערב אנו כולנו חווים כל דבר אפשרי. אם נשאל את עצמנו כעת מה קורה בלילה, אנו יודעים כבר מההרצאות, שמעולם הרוח נוצקים אלינו כוחות מסוימים ללא מודעותנו. כפי שיש לנו ביום חוויות במודעות, כך יש לנו בלילה חוויות בחוסר מודעות; חילוף זה מתקיים. אם לצורך הכרה עצמית מסוימת אנו עוצרים לרגע בפנימיותנו ושואלים: מה קורה למעשה עם צעידה זו קדימה? האם באמת כל חוויה של היום מביאה התקדמות מקבילה קדימה? האם יש לאדם באמת סיבה להיות מסופק עם עצמו כאשר הוא מתקדם רק פיסה קטנה מאד קדימה בכל יום בכך שהיום מביא לו חוויות והלילה מוסף לו כוחות? האדם חייב לחוות הרבה מאד ביום כדי להיעשות בָּשֶל יותר במידה משמעותית. ננסה לשאול את עצמנו מה השגנו באמת כבשלות כשהנחנו לחוויות לעבור ולפעול עלינו לאורך יום אחד ולכוחות לפעול עלינו בלילה – ונגלה שההתקדמות של ישותנו המהותית, של האני שלנו, מתרחשת מאד באיטיות, בעוד שעוברות עלינו חוויות רבות יחסית. נוכל לדמות את חוויות היום והתקדמות ישותנו בהתפתחות בערך כך: לאחר יום אחד התקדמנו אולי עם האני שלנו פיסה קטנה קדימה, ביום השני עוד פיסה וכך הלאה; וזה אולי כבר כשלעצמו מוגזם, משום שאנשים רבים מתקדמים למעשה מעט מאד מיום ליום. אך אם אנו מסתכלים על פרק זמן מסוים בחיינו בילדות, נראה כיצד בילדותו מתקדם האדם במהירות יוצאת דופן יחסית לחיים מאוחרים יותר. אין זה בלתי מבוסס כשטוענים שנוסע סביב העולם הלומד ממסעותיו, אינו מתקדם כה רחוק כמו מה שהתקדם כשלמד מאמו. נוכל לתאר את התקדמות האני בשלבים באמצעות איור. הקו האנכי הוא ההתקדמות והקו הקשתי המתפתל סביבו הוא חוויות היום. במשך היום יש לנו חוויות רבות. אלו מביאות אותנו רק עד לכאן (נקודת החיתוך). ביום הבא יש לנו שוב חוויות רבות, והן מביאות אותנו שוב פיסה כזו קדימה. ניקח כעת את הכוחות המופעלים עלינו בלילה, ונייצג אותם באמצעות קו מנוקד זה. כך ביכולתנו לתאר את התקדמות האדם ביחס לחוויותיו בקו אנכי, שסביבו מתפתלים שני נחשים, בהיר וכהה. הנחש הבהיר יציין את חוויות היום, הנחש הכהה את כוחות הלילה. יש לנו כאן לפנינו סימבול לחיי האדם.

נוכל לבנות לעצמנו סימבולים מסובכים ופשוטים. סימבול פשוט מאד יהיה, אם נתמסר להתבוננות של צמח הנובט, כיצד הוא צומח לגובה עד ליצירת הפרי, כיצד לאחר שלב מסוים הוא מגיע לקמילה עד שלבסוף נעלם כל אלמנט חיצוני בו מלבד הזרע. נוכל כך לדמות לעצמנו סימבול פשוט מאד על ההתפתחות העולה של הצמח וקמילתו עד להתייבשות. בקו זה יש לנו סמל פשוט למה שמתרחש בצמיחתו ונבילתו של צמח.

בצלב הורדים יש לנו סימבול להתפתחות האדם מישות נמוכה לישות גבוהה יותר, ובמטה מרקורי יש לנו סימבול על התקדמות האני באמצעות חוויות היום והלילה. כך נוכל לפתח סימבולים לסמלים. כל הסמלים הללו אינם מתארים מאומה חיצוני, אך כשאנו מתמסרים להם, כשאנו מתמסרים בהשתקעות פנימית למשמעותם של הסימבולים הללו שאינם משקפים מאומה חיצוני, אנו מעבדים את נפשנו באורח כזה שהיא תִתְרָגֵל לפעילויות פנימיות שאלמלא כן לא תפעיל. וסך כל הפעילויות הפנימיות הללו ייצרו לבסוף סוג של כוח פנימי, שבאמצעותו נוכל לעצור את העולם שכונה בפינו עולם אבות-הטיפוס.

הסימבולים לא חייבים להיות רק כאלה שאנו מציבים בפנינו כתמונות; הם יכולים להיות גם מילים, שאליהם נדחסות אמיתות קוסמיות עמוקות. גם כאשר אמיתות קוסמיות מתבטאות במשפטים סמליים, יש בידינו חומר שבאמצעותו נוכל לעצב את סובסטנציית הנפש שלנו. בעבודה מעין זו על עצמו יוצר האדם במודעות את הדבר שלולא עשייתו היה עושה זאת בשבילו העולם החיצון, כאשר מעולם התבונה מתעצב מוחו, מעולם הרוח מתעצבת מערכת העצבים שלו ומהעולם האלמנטרי איברי החושים שלו. האדם בונה לעצמו איברים העומדים מחוץ למוחו, אך עם זאת אינם נראים באופן חיצוני משום שהם נמצאים מחוץ לעולם של הפיסי. לתודעה הרגילה, הנורמלית, איברים אלה אינם ניתנים לתחושה. בדיוק כפי שמתוך העולם האלמנטרי נבנית העין, מתוך עולם הרוח מערכת העצבים ומתוך עולם התבונה מוח האדם, כך ייבנה מעולם אבות-הטיפוס הגורם שאנו מכנים כעת איברי החושים הגבוהים, אותם איברים שיאפשרו לנו בהדרגה להסתכל אל עולמות הרוח. איברי-חושים אלה – מאחר שהם מופיעים כאילו היו פורצים מהאדם מבנים של פריחה – נקראים "פרחי לוטוס" או גם גלגלים רוחיים או צ'אקרות.

תודעת הראיה הרוחית רואה אצל אנשים המבצעים אימונים כמו אלה שתוארו, משהו כמו איברים חדשים הניתנים לראיה, שאינם נראים עם התודעה הרגילה. במרכז המצח נבנה דבר-מה המתפתח כגלגל או פרח, אותו אנו מכנים פרח הלוטוס בן שנים-עשר העלים. פרח הלוטוס בן שנים-עשר העלים הוא מעין איבר תחושה רוחי. כפי שאיברי החושים הרגילים קיימים כדי להביא לתודעתנו את העולם הפיסי המקיף אותנו, כך קיימים איברי חושים רוחיים אלה כדי להביא לתודעתנו את העולם שאותו אין האדם מסוגל לראות בתודעה הרגילה, הנורמלית. לאמיתו של דבר פורצים מנפש האדם כוחות ומערכות כוחות הבונים את האיברים הללו. פרח לוטוס שני נבנה באזור הגרוגרת, שלישי באזור הלב וכן הלאה. איברי תחושה רוחיים אלה – במילה נעוצה כמובן סתירה, אך אין לנו ביטוי מתאים בשפה הרגילה, שנטבעה בעבור העולם הפיסי-חושי – מתפתחים באמצעות הגשמה סבלנית שוב ושוב בעזרת הדימויים הסימבוליים, שאינם משקפים מאומה חיצוני אלא פועלים על תודעתנו, על נפשנו, בדרך שאינה שונה מהחוויה הרגילה של התודעה, ובאמצעותם אנו מעוררים בנפשנו כוחות העומדים בפני עולם אבות-הטיפוס.

אך אין זה מספיק שהגענו רק עד לכאן, משום שלא רואים עדיין מאומה. אלה המסוגלים כבר לראות רואים איברי תחושה באדם שהתפתח בדרך זו, אך איברי התחושה הגבוהים הללו שהתפתחו חייבים תחילה להתפתח הלאה לצורך ראיה רוחית. הם רק נוצרו עד עתה מעולם גבוה יותר כאותם עולמות שעבדו על בנייתנו. הכנה זו לראיה עצמה מתרחשת הודות לכך שהאדם שהגיע להכרה אימגינטיבית, כלומר לבניית פרחי הלוטוס, עובר כעת לשלב גבוה יותר של עבודה נפשית פנימית. שלב זה קשה במידת מה מן הקודם. הוא מתבסס על כך שהאדם בנה בתוכו דימויים סימבוליים רבים ככל האפשר, דימויים סימבוליים הניתנים בכל בית ספר למחקר הרוח בהתאם לאינדיבידואליות של תלמיד הרוח, כך שיפתֵח בהדרגה בסבלנות והתמדה את איברי החושים שלו. השלב הבא מתבסס על כך שהתלמיד שפיתח יכולת מסוימת בדימוי של תמונות מעין אלו, יהיה מסוגל כעת למחוק את התמונות מתודעתו, להוציא אותן ולקלוט לתוכו מבט-לאחור על מה שתמונות אלו יצרו בו: כאשר יצרנו את צלב הורדים פעלה בתוכנו פעילות מסוימת; הסתכלנו על הצמח ועל האדם, הסתכלנו על עתיד רחוק ובנינו את הסימבולים הללו מתוך היכולות הנפשיות שלנו. אנו מניחים כעת לסימבולים הללו להיעלם לגמרי. אנו מסלקים מתודעתנו את צלב הורדים וגם את מטה מרקורי, ושואלים את עצמנו: כיצד עשינו זאת? כיצד קיבלנו תמונות אלו? נסתכל על פעילותנו שלנו בלי להסתכל על התוצרים של פעילות זו! זה קשה יותר. אנו מתעלמים איפוא מהסימבולים ומסתכלים על פעילותנו שיצרה את התמונות הסמליות. זוהי הסטת תשומת הלב אל עצמנו. לאחר שיצרתי את הסימבולים אני מהרהר: כיצד עשיתי זאת? אני מדמה לעצמי מה עשיתי כדי לייצר אותם. רוב האנשים יזדקקו לניסיונות רבים מאד כדי להגיע מהתמונות הסמליות לפעילות שיצרה אותן. האדם חייב לתת אמון בעצמו בכך שיאמר: כשיצרתי את הסימבול לא היה לי מאומה. זה לוקח זמן רב מאד. אדם חייב ליצור שוב ושוב את התמונה הסמלית, כדי לשחרר אותה לאחר מכן ולהיות מסוגל לחוות מהי הפעולה של יצירת תמונות סמליות.

אם ביצע האדם לאורך זמן תרגילים, כך שהוא מרגיש אותם מבעבעים ומסתחררים כביכול בתוכו, הוא התקדם אז במקצת. אז הגיע לידי כך שביכולתו לחוות את נקודת הזמן בה לא רק רכש איברים גבוהים, פרחי לוטוס, אלא שמבזיקים בו כל מיני דברים חדשים שעליהם לא היה לו מושג לפני כן, הוא מגיע לרגע בו הוא מקבל את המבט הראשון אל עולם הרוח. כעת הגיע לשלב בו יש ברשותו שדה ראיה חדש. החוויה היא בערך כזו: הוא עזב הכל מאחוריו, עזב כבר את עולם החושים החיצוני הרגיל, הוא חי בצלילה אל עולם של תמונות סמליות; כעת הוא מסלק את התמונות, ואז משתררת סביבו אפלה שחורה. אלא שהתודעה אינה נפסקת כאן, אלא מבעבעת ומסתחררת כעת מהפעילות העצמית. הודות לכך הוא מסוגל לעצור משהו נוסף. מקודם הוא עצר את התמונות הסמליות; כעת הוא עוצר משהו נוסף, כעת הוא עוצר את מה שניתן לכנות עולם התבונה, ולמעשה הוא עושה זאת בדרך שונה מהקודמת – מן הצד המנוגד. הוא עוצר את מה שלולא כן היה זורם לתוכו. לפני כן ראה רק את תמונות-הצללים של עולם התבונה בפעילות ההבנה שלו עצמו; כעת הוא רואה את עולם התבונה הזה מן הצד האחר; כעת הוא רואה את אותן ישויות שציינו כהירארכיות. כעת הכל הולך ומתחייה.

זהו הצעד הראשון שעלינו לעשות. אך בזאת עדיין לא סיימנו. צעד נוסף מתבסס על כך שעל האדם להתעלם כעת גם מפעילות זו שלו. הוא חייב תחילה להדחיק ולעצור את פעילותו שלו. כעת הוא חייב להתעלם גם מפעילות זו שלו, הוא חייב להיות מסוגל להדחיק גם אותה. אז יבחין כמה קשה הדבר כשהוא מנסה לבצע זאת באמת. הדבר יימשך זמן רב עד שיעשה בכלל משהו, שכן הכלל הוא שגם אם הוא מתעלם מפעילותו, הוא נרדם לאמיתו של דבר, או מגיע למצב הזהה להירדמות. אך אם הוא מחזיר לעצמו עדיין תודעה כשהגיע עד כדי כך שהוא מדחיק בתודעה את פעילותו העצמית, הוא הגיע למקום בו הוא מכסה לא רק את עולם התבונה אלא גם את עולם הרוח. מן הצד השני הוא ראה בפעולה זו את עולם הרוח; כעת הוא רואה בעולם הרוח את העובדות והישויות הרוחיות.

בעוד שאנו מכנים את ההכרה שמשיג אדם בכך שהוא מסלק את התמונות ובולם את פעילותו בשם "ההכרה האינספירטיבית", אנו מכנים את אותה הכרה שמקבל האדם בכך שהוא מוחק את הפעילות העצמית בשם "ההכרה האינטואיטיבית". באמצעותה רוכש האדם מבט אל הצורה האמיתית של עולם הרוח, אותה הוא רואה רק כתמונות צללים בחוקי הטבע. כעת מקבל האדם אל שדה התודעה שלו את הישויות והפעולות המתבטאות בחוקי הטבע ובעובדות הטבע.

אתם נוכחים לדעת שבזאת מתואר מהלך ההכרה המתנהל בצורה שונה במקצת מזו שבה מביאים את האדם לתודעה גבוהה בהשתקעות פנימית או ביציאה אל עולם הרוח. כאן מתבצע במתודת ההתפתחות הרוחית של האדם, בדרך שונה לגמרי, דבר-מה שמביא אותו לכניסה לעולם הרוח. מתודה זו יוצרת לו תחילה את האיברים לכך כשעולם אבות-הטיפוס נבלם ומשמש לבניית האיברים הללו. כאן מובל האדם דרך העולם האימגינטיבי והעולם האינספירטיבי חזרה אל עולם הרוח, עליו יכול הוא להסתכל כעת. משהתקדם להכרה האינטואיטיבית הוא יכול – כשהכרה אינטואיטיבית זו ממשיכה ומתפתחת – להיכנס לגמרי מעצמו אל מה שאפשר לכנות: חזרה אל העולם האלמנטרי. לתוכו הוא צומח, והפעם בדרך כזו שאין הוא נכנס אליו בלתי מוכן אלא עם הכנה מלאה, משום שהוא רואה את העולם האלמנטרי הזה כדבר האחרון שאליו הגיע. כמובן שדרך זו קשה יותר לאנשים רבים, משום שהיא דורשת ויתורים גדולים. שהרי קודם כל חייב האדם להתאמן זמן רב בסימבולים ולחכות עד שייבנו איבריו. עם אלה אין הוא מסוגל בתחילה לראות. האנשים בני זמננו נוטים לעתים קרובות לומר: הדבר החשוב בשבילי הוא שאראה משהו! אין הם מוכנים ללכת בדרך הבטוחה, אלא קודם כל לראות הצלחה. ההצלחה תבוא ללא ספק, אך היא חייבת להיות מושגת באמצעות ויתור מסוים. אדם חייב תחילה לעבוד על עצמו כדי להגיע בהדרגה בעבודה על עצמו להתקדמות בשלבים בדרך שתוארה, להגיע אל העולמות הגבוהים. מה שלומד להכיר האדם בתחילה מעולם התבונה ומעולם הרוח הוא חיוור עדיין. רק כשהוא חוזר לעולם האלמנטרי כאשר התקדם הרחק בהכרה האינטואיטיבית, הוא מקבל את כל הצבעים והברק, משום שהוא רווי בהם בהשפעת העולם האלמנטרי. רק אז הוא יכול לתאר הכל בצורה חזותית; התיאור אפשרי רק מנקודת המבט של ההכרה האינטואיטיבית.

דרוש לכן ויתור מסוים. רק אדם השמח לעבוד בסבלנות והתמדה על בניית איבריו בעזרת התמונות הסמליות, יוכל להרגיש התקדמות כשהוא מתחיל ולו במעט לראות בעולם הרוח. אך כשיש לו שמחה בעבודה פנימית זו, הוא מתעלה מעבר לויתור. חייבים למצוא סיפוק בתפיסה היסודית של פעילות כזו. בדרך זו יהיה האדם מתוגמל מאוחר יחסית, אך בתמורה לכך יצעד בדרך בטוחה, הנשמרת מכל פנטזיה, מכל אילוזיה. כשאנו מגיעים בדרך זו להכרה האימגינטיבית אנו עומדים כבר בעולם הנמצא ישירות מעל לעולמנו, אך חשים לכל היותר את ההרגשה ששילבנו בנו משהו מעולם עליון. רק בהדרגה מגיעים לתפיסה אמיתית של העולמות העליונים. פירוט מתומצת על מהלך ההתפתחות אל העולמות העליונים תמצאו בספרים "כיצד קונים דעת העולמות העליונים?" ובחלק השני של "מדע הנסתר". שם מתוארים אותם הדברים, אלא שהם מכוונים לציבור הרחב ולכן מובאים ביתר קיצור. היום רציתי רק להצביע על כמה דברים אינטימיים יותר, וכשתוסיפו את אשר ניתן היום למה שתואר בספרים הללו תמצאו הבנה עמוקה עוד יותר. בדרך שתוארה כעת נעשה ניסיון להביא להבנה, שיסודות הראיה האנושית הרגילה, ראיית החושים אל המיקרוקוסמוס – מערכת העצבים, המוח – היא תמונת-ראי של השפעות ישויות המקרוקוסמוס.

הראינו כיצד כבר לפני שהתחלנו בעצמנו לעבוד כדי להפוך לאנשים גבוהים יותר, עבדו וארגו בנו כדי לבנות את האדם הרגיל. ראינו כי אנו ממשיכים מבחינה צורנית את הפעילות שהתבצעה בנו כבר. בעוד שהאדם הפיסי שלנו נבנה מתוך העולמות הגבוהים, אנו בונים את האדם הרוחי שלנו מתוך עצמנו. בהתקדמנו בהתפתחות האדמה אנו יוצאים מעצמנו. שום אדם המקבל ברצינות וביושר את מושג ההתפתחות לא יופתע מהעובדה שהמשך התפתחות כזה אפשרי. מי שסבור שמה שקיים היום התפתח משלבי קיום שקדמו לזה הנוכחי, חייב להודות שההתפתחות יכולה להמשיך ולהתקדם. אך מאחר שהאדם בן זמננו הפך לישות בעלת מודעות, הוא חייב ליטול לידיו גם את התפתחותו במודעות. ראינו שהאדם יכול לבצע מתוך מודעות מלאה את המשך ההתפתחות שתואר. אם הוא נזקק למורה, אין זה כמו במקרה של המתודות הקדומות, בהן המורה או המנהיג נטל מתלמידיו משהו או הזרים להם דבר-מה, כלומר מתודות שבהן המודרך לא היה בעל מודעות. היום למדנו להכיר דרך המתאימה לתודעה האנושית המודרנית. מי שהולך כיום בדרך זו בוטח במורה רוחני במובן שאינו שונה מזה בו הוא שם את מבטחו במורה למתמטיקה; הוא יוצא מהנחה שהמורה יודע יותר ממנו. לולא הניח שהמורה יודע יותר ממנו עצמו, היה זה מיותר לפנות אליו. באותו מובן בוטח התלמיד במנהיג שאינו נותן מאומה מלבד הנחיות, מלבד תמונות סמליות; אז הוא מבחין כבר בהשפעה שמביאות התמונות הסמליות הללו. בכל צעד הוא נשאר אדון לעצמו. הוא הולך אחר הנחיותיו של המורה הרוחני כפי שאדם הולך אחר הנחיות המתמטיקאי הנותן לו משימה, אלא שהוא הולך אחר הנחיות המורה הרוחני עם כל נפשו, בעוד שבבעיות מתמטיות הוא עושה זאת רק עם שכלו. זוהי המהות של מתודת ההתקדשות החדשה, שהיא מתחשבת במידה הגדולה ביותר בעצמאותו של האדם, שהגורו אינו גורו במובן הקדום של המילה אלא רק במובן זה, שהמנהיג הוא נותן-עצות: כך יש לעשות זאת כדי להתקדם בדרך הנכונה.

התקופות הבאות בזו אחר זו השתנו באופן כזה, שהאדם עובר תמיד שלבים חדשים. לתקופות הקדומות היו נחוצות מתודות התקדשות אחרות מאלו של זמננו. המתודה שתיארתי לכם היא המתאימה לאדם בן זמננו. היא נקראת על שם הסימבול החשוב "אימון צלב הורדים". קיימים סימבולים רבים, אך צלב הורדים הוא החשוב ביותר, משום שזהו סימבול להתפתחות האנושית עצמה. מתודה זו של צלב הורדים היא מתודת ההתקדשות המודרנית המסוגלת להוביל את האדם בן זמננו בדרך המתאימה והנכונה ביותר אל העולמות העליונים.

הבאנו בתחילה רק סקיצה של מתודה זו. מחר נתאר כיצד כשעובד האדם צעד אחר צעד על עצמו הוא צומח אל העולמות הגבוהים, וכיצד הם מופיעים בפניו בהדרגה. היום תיארנו מה על האדם לעשות עם עצמו. מה נעשה מהאדם ומה מופיע לו – על כך נדבר מחר.