רודולף שטיינר

119 GA

מגרמנית: אלישע אבשלום

תודה לאלישע על תרומת ההרצאה לארכיב!

לספר ראו כאן

הרצאה שביעית

וינה, 27 במרץ 1910

אמש ניסינו לרכוש מבט קצר על מה שאפשר לכנות המהלך במקרוקוסמוס, בעולם הגדול, בניגוד לתיאור בימים שקדמו לכך, שהביאו לפני נפשנו את הדרך המיסטית העמוקה, את המהלך במיקרוקוסמוס. אתמול הראינו כיצד ההתעלות אל המקרוקוסמוס, אל העולם הגדול, מובילה קודם כל אל העולם המכונה באופן הרגיל במדע הרוח "העולם האלמנטרי", כיצד עולה האדם לאחר מכן דרך העולם האלמנטרי אל מה שמכונה עולם הרוח, ואז לעולם התבונה ולבסוף לעולם גבוה עוד יותר, אותו אפיינו בסיום ההרצאה כעולם האבטיפוסים. בו בזמן הצבענו על כך שלמעשה אין לנו אמצעי ביטוי נכונים לעולמות הללו בשפה שלנו, מאחר שהמילה הגרמנית "תבונה" (Vernunft) נעשתה כיום טריביאלית, משום שבתקופתנו הנוכחית הפך השימוש בה לבעל משמעות רק בעולם החושים, ולכן הביטוי הקדום "תבונה" בעבור עולמות גבוהים אלה המצויים מעל למה שמכונה עולם הרוח, נתון בקלות לאי-הבנה.

כמובן שאפשר לדבר על העולמות הללו לא רק לאורך שעות, אלא לאורך שבועות וחודשים רבים. נוכל להבליט תמיד רק בצורת סקיצה דבר זה או אחר. כדי לקבל דימוי מדויק מעט יותר על עולמות אלה, נזכיר רק עוד דבר אחד. כשאדם חווה בדרך שאופיינה אתמול את העולם האלמנטרי ומקבל בדרך זו ראיה של מה שמכונה באופן הרגיל אלמנטים – אדמה, מים, אויר ואש – הוא נעשה אז מודע גם לעובדה שהגופנית שלו עצמו – כאשר הכוונה בכך לגופניות המלאה, כלומר גם אלה שאנו מכנים המרכיבים הגבוהים של האדם – נבנתה גם היא מעולמות אלמנטריים אלה. אולם בהיעשותו מודע לכך רוכש האדם ידע נוסף. הוא רוכש ידע על כך שהראיה החיצונית של העולם האלמנטרי נראית כדבר אחר מהתחושה הפנימית. כשאנו מסתכלים אל תוך עצמנו – וכעת ללא מבט הראיה העל-חושית אלא עם התודעה האנושית הנורמלית הרגילה – נמצא תכונות מסוימות הנמנות חצי בחצי על התכונות הנפשיות והתכונות הגופניות החיצונית, תכונות שאנו מתארים כתכונות הטמפרמנטים שלנו. תכונות אלו של הטמפרמנטים שלנו אנו מחלקים באופן כזה, שאנו מדברים על טמפרמנט מלנכולי, טמפרמנט פלגמטי, טמפרמנט סנגוויני וטמפרמנט כולרי.

אתמול אמרנו שכשנכנס האדם אל המקרוקוסמוס אין הוא מרגיש עצמו כאילו הוא עומד מול הדברים; הוא מרגיש שהוא נמצא בתוך כל דבר בעולם האלמנטרי. כשאנו רואים אובייקט פיסי כלשהו אנו אומרים: האובייקט נמצא שם, ואנחנו נמצאים כאן. ואנו מהווים בעולם הפיסי אנשים תבונתיים רק כל עוד ביכולתנו להפריד עצמנו עם האני שלנו מהחפצים והישויות. ברגע בו נכנסים אל העולם האלמנטרי נעשית הבדלה זו קשה יותר באופן מהותי. בעולם הרוח אנו מתערבבים עם הדברים, הישויות והעובדות שבו. אתמול אפיינו זאת באופן מיוחד בנוגע למה שציינו כאלמנט החום. אמרנו שאין זה חום פיסי אלא משהו שניתן להשוותו עם חום-נפש פנימי, אש נפשית. כשאנו נעשים מודעים באמת לאש של עולם האלמנטים, אנו חשים עצמנו מאוחדים איתה, אנו חשים עצמנו בתוך הישות של החום, כביכול מותכים איתה. אבל הרגשה זו של איחוד יכולה להופיע גם לגבי האלמנטים האחרים. רק אלמנט האדמה מהווה בהקשר מסוים יוצא דופן. אמרתי לכם שאנו מציינים בעולם האלמנטרי בשם "אדמה" את הדבר שאליו איננו מסוגלים להיכנס, הדבר שהודף אותנו לאחור.

באופן מעניין קיים כעת, ניתן לומר, חיבור מסתורי בין ארבעת האלמנטים של העולם האלמנטרי שאופיינו, לבין מה שניתן לציין באדם כטמפרמנטים, באופן כזה שקיים קשר בין הטמפרמנט המלנכולי לאלמנט האדמה, בין הטמפרמנט הפלגמטי לאלמנט המים, בין הטמפרמנט הסנגוויני לאלמנט האויר ובין הטמפרמנט הכולרי לאלמנט האש. קשר זה מתבטא בחוויית העולם האלמנטרי באופן זה, שהאדם הכולרי, למשל, חש נטייה להתחבר עם הישויות החיות באש בעולם האלמנטרי יותר מהישויות החיות באלמנטים האחרים. לסנגוויני מצדו יש נטייה יותר להתחבר עם הישויות המופיעות באויר, לפלגמטי נטייה להתחבר עם אלו של המים ולמלנכולי נטייה לישויות המופיעות באדמה. כך מגיע האדם לאופן שונה של תלות ברגע בו הוא נכנס באמצעות חוויה אמיתית לעולם האלמנטרי. תוכלו ליצור מכך בקלות את הדימוי, שאנשים שונים יספרו לכם סיפורים שונים על העלם האלמנטרי, ושלמעשה אף אחד אינו בהכרח בלתי צודק כשהוא מתאר את חוויותיו בעולם זה בשונה מכפי שמתארים האחרים.

מי שבקיא בדברים ואמון עליהם, יודע בוודאי שמלנכולי הנכנס לעולם האלמנטרי מתאר אותו כעולם שבו יש דברים רבים מאד ההודפים אותו מהם והלאה. אין זה אלא טבעי, משום שהמלנכוליה שלו עומדת בדרך מסתורית בקשר עם כל היסוד הארצי, והוא מתעלם כביכול מהאחרים. הכולרי יספר לכם כיצד נראה הכל בעולם האלמנטרי כספוג באש, משום שהוא מתעלם מכל השאר ומתלהט כביכול רק מאלמנט האש בחווייתו את העולם האלמנטרי. לכן אינכם צריכים להתפלא כשהתיאורים של רואים רוחיים נמוכים מסוימים בנוגע לעולם האלמנטרי שונים מאד זה מזה, שכן אדם יכול להגיע לשיפוט על עולם זה רק כשיש ברשותו הכרת ידע מדויקת עליו. אם יודע אדם באיזו מידה הוא עצמו כולרי או מלנכולי למשל, הוא יודע את הסיבה מדוע הוא רואה עצמו כך או אחרת בעולם האלמנטרי. אז הוא משתדל להסיט את המבט מהאלמנט שהוא קשור אליו ביותר עקב תכונתו הטבעית.

מכאן תוכלו לרכוש מושגים גבוהים על מה שנקרא במדע הרוח "הכרה עצמית". הכרה עצמית זו אינה דבר כה קל, משום שהיא דורשת מראש שנגיע באמת למסוגלות להידחק כביכול אל מחוץ לעצמנו ולהסתכל על הישות הרוחית שלנו כאילו היתה ישות זרה לחלוטין. תוכלו לתאר לעצמכם שאין זה דבר קל במיוחד. קל יחסית לאדם לרכוש בהירות בנוגע לתכונות נפשיות שסיגל לעצמו בחייו, אך קשה הרבה יותר להגיע לבהירות מלאה אודות תכונת הטמפרמנט, היורדת בפעילותה עד לגופניות. מה שמונע כאן מהאדם להשיג הכרה עצמית אמיתית, היא העובדה שרוב בני האדם מסכימים תמיד עם עצמם. זוהי אמנם נטייה אגואיסטית כללית שאנשים מסכימים עם עצמם בכל הנוגע לשיפוט על העולם, אך אין צורך לבטל זאת בחדות ולבקר את עצמנו, משום שזוהי תכונה טבעית לגמרי של בני האדם. ניתן אף לומר: לאן היה מגיע אדם בחיים הרגילים אם לא היה ברשותו ביטחון זה, החייב כמובן להיות ביטחון חד-צדדי, לסמוך על עצמו? אולם אם הוא סומך כל כך על עצמו, הוא כולל בעמדה זו את כל הקשור לטמפרמנט שלו. היציאה מהטמפרמנט היא דבר קשה באורח יוצא מן הכלל; אדם חייב להשתמש בכל החינוך העצמי שלו כדי ללמוד לעמוד מול עצמו באובייקטיביות. כל חוקר רוח אמיתי יאמר לכם: לאמיתו של דבר אין שום רמה מיוחדת של בשלות בכך שחודרים לעולם הרוח האמיתי אם איננו מסוגלים ללכת על-פי כלל היסוד, שרק אדם שאינו מאשר את דעתו העצמית מסוגל להגיע לאמת; זהו אדם הרואה את דעתו שלו כמשהו שעליו הוא מדבר אולי באופן כזה: אשאל את עצמי האם איני יכול לחקור באיזה מצב-חיים סיגלתי לעצמי דווקא דעה זו.

הבה נניח שאדם מחזיק בכיוון מסוים כזה או אחר, נאמר כיוון פוליטי כלשהו. לפני שהגיע לבשלות לכניסה אל עולם הרוח, חייב היה בכל הנוגע לכך להציב לעצמו באובייקטיביות מלאה את השאלה: כיצד הביאו אותי החיים לדרך חשיבה זו, לכיוון זה? באיזה אופן אחר הייתי חושב לו היתה הקארמה מציבה אותי אולי במקום זה או אחר בחיים? שאלה זו עליו לשאול את עצמו.

אם אדם לא חולף סתם על חייו אלא שואל שוב ושוב באופן מדויק שאלה זו – מה פעל עליו כדי להביאו להיות האדם שהוא מהווה כעת – הוא רוכש את האפשרות לעשות את הצעד הראשון כדי לצאת מעצמו. בעולם הגדול, במקרוקוסמוס, אין אמצעים קלים ופשוטים להיות מחוץ לדברים המצויים בעולם הפיסי שלנו. בעולם הפיסי אנו יכולים בקלות לעמוד מחוץ לשיח הורדים, משום שתכונתו הטבעית מכוונת אותנו למקום זה. בעולם האלמנטרי מופיעה דווקא העובדה שאנו נכנסים אל תוך הדברים, שאנו מזוהים עמם. אם אין ברשותנו שום אמצעי להפריד עצמנו מהם, למרות שאנו נמצאים בתוכם, איננו מסוגלים לעולם להגיע לבהירות על הדברים. הטמפרמנט הכולרי שלנו גדֵל בעולם האלמנטרי באופן חד עם אלמנט האש. אם לא למדנו בדרך מיוחדת את יכולת ההפרדה, איננו מסוגלים להפריד שם מה זורם מאתנו אל הדברים או הישויות, ומה זורם אלינו מהם. אנו חייבים איפוא ללמוד זאת תחילה. אנו חייבים ללמוד לעמוד בתוך-תוכה של ישות – ובכל זאת לבדל עצמנו ממנה.

קיימת רק ישות אחת שבה אנו יכולים ללמוד שאנו מהווים אותנו-עצמנו. ישנה ישות אחת בלבד שאנו יכולים להיות בתוכה ובה-בעת להתחיל ללמוד להפריד עצמנו ממנה. אם הגענו לכך שנשפוט את עצמנו בהדרגה כפי שאנו שופטים בחיים אדם אחר, אנו לומדים להפריד את עצמנו מאתנו. כל אחד מאתנו צריך להכות על חזהו-שלו ולשאול כיצד השיפוט שלו על עצמו נפרד מהשיפוט שלו על אדם אחר. בדרך כלל מצדיק האדם את עצמו ופוסל את האדם השני אם יש לו דעה אחרת מזו שלו. כך הדבר בחיים היומיומיים. אך אין התחלה מועילה יותר שאדם יחנך את עצמו, מזה שיציב את השאלה: יש לי דעה זו, לאחֵר יש דעה אחרת; ברצוני להציב עצמי בנקודת המבט שדעתו של האחר היא בעלת אותו ערך גבוה כמו דעתי שלי. חינוך עצמי זה בחיים הרגילים הכרחי כדי שבכניסתנו לעולם האלמנטרי נוכל להפריד עצמנו מהדברים למרות שאנו עומדים בתוכם.

אתם רואים איפוא שכאשר אנו מבקשים להתעלות לעולמות הגבוהים באופן מודע, האופי של חוויותינו תלוי בדקויות מסוימות. אולם גם מדוגמה זו תוכלו ללמוד עד כמה מוצדקים הדברים שנאמרו אמש, שהאדם נתון כשהוא מתרומם למקרוקוסמוס לסכנה שיאבד את האני שלו. שכן בחיים הרגילים האני שלנו אינו אלא סיכום של דעותינו, רגשותינו והרגלינו, ומרבית בני האדם יגלו שקשה בצורה בלתי רגילה לחשוב, להרגיש ולרצות בכלל משהו בנפרד ממה שהחיים עשו מאתנו. משום כך כה קשה לאדם, לפני שהוא יוצא למסע אל העולמות העליונים, להכיר את מה שנחקר כבר, את מה שמדע הרוח כבר ביצע. יודגש שוב ושוב ששום אדם הבקי בתחום זה לא ייתן את ידו לכך שתינתן למישהו האפשרות להגיע בעצמו אל עולם הרוח בטרם יסיק באמצעות תבונתו, באמצעות שיפוטו הרגיל, שהנחות מדע הרוח אינן פרי הדמיון, אינן בגדר אווילות. אפשרי בהחלט שאדם ירכוש שיפוט על נכונותן או אי נכונותן של תמסורות מדע הרוח. למרות שאי אפשר לחקור את עולם הרוח ללא העין הפקוחה של הרואה הרוחי, בכל זאת מונח בבסיס המסרים הניתנים בידי חוקר הרוח קנה המידה של השיפוט האנושי הרגיל. על פי קנה מידה זה מאפשרים החיים להיווכח האם החיים מקבלים הבהרות באמצעות הסבריו של חוקר הרוח. תכונתו של שיפוט שנבנה בדרך זו היא, שהוא משתרע מעבר לדעה הרגילה של האדם. בכל הנוגע לדעות שאנו מסגלים לעצמנו באופן הרגיל, משתתפים בהן הרגשות שלנו. אם אנו מתמסרים לעומת זאת עם חוסר דעה קדומה לאופן בו מדובר כאן על העולמות הגבוהים, חדלות להתקיים הסימפטיות והאנטיפתיות של חיינו הרגילים, אז אנו מגלים שביכולתנו להיות תמימי דעים עם אנשים המתנגדים לנו. כך אנו משיגים במדע הרוח דבר-מה המשתרע מעבר לדעות האישיות הרגילות, אשר נמצא ברשותנו עדיין בהיכנסנו אל עולם הרוח. לכן חשוב לרכוש לעצמנו מאגר של אמיתות מדע הרוח, משום שדבר זה שומר אותנו מפני אבדן האני שלנו מיד עם הכניסה לעולם הרוח.

אך לכמה אנשים תהיה תוצאה נוספת לאבדן האני בכניסה לעולם הרוח. תוצאה זו נראית לעתים למביני דבר כבר בחיים הרגילים. אנו מגיעים כאן לדבר שעליו עלינו עוד לדבר בקצרה. יש לכך חשיבות כשאנו מתארים את הדרך בה ניתן ללכת כדי להתעלות לעולם הרוח. לפני כל דבר אחר לא אמור חוקר הרוח בשום מובן להיות הוזה, חולם בהקיץ. הוא חייב להיות מסוגל לנוע בעולם הרוח עם ביטחון וכוח פנימי, כפי שאדם תבונתי נע בעולם הפיסי. כל דבר מעורפל, כל חוסר בהירות הם רעים, אפילו מסוכנים, כשאנו נכנסים לעולמות הרוח. לכן כה חשוב ובעל משמעות כה גדולה, שנרכוש שיפוט בריא כבר על החיים הרגילים. במיוחד בתקופתנו הנוכחית מתקיים אצל אנשים מסוימים כבר בחיים הרגילים דבר-מה העשוי להיות למכשול בכניסה לעולם הרוח אם אין נותנים עליו את הדעת. אם אתם חושבים על חייכם ונזכרים מה השפיע עליהם מן הלידה ואילך, תיזכרו כבר במבט-לאחור שטחי בכמה דברים, אבל בדברים רבים אחרים תהיו חייבים לומר לעצמכם שהם נשכחו. על דברים רבים שנטלו חלק בהשפעה על חייכם, שהיו חלק מהחינוך שלכם, אין תודעה מדויקת ובהירה; שכחה מתפשטת עליהם. אך הרי לא נכחיש שחווינו משהו רק משום שכעת אין הוא נמצא בתודעתנו. מדוע אנו שוכחים השפעות מעין אלו על חיינו? אנו שוכחים זאת משום שבכל יום חדש מביאים לנו החיים דברים חדשים, ובסופו של דבר לא נתקדם בחיים אם יהיה עלינו לזכור את כל אשר עברנו. החוויות שעוברות עלינו בכל יום משתנות לכלל יכולות. דיברנו כבר על כך שחוויותינו מתגבשות ליכולות: כיצד היה זה אילו בכל שרבוט עפרון היינו נזכרים בחוויות שעברנו כדי ללמוד לכתוב! אינסוף חוויות התגבשו ליכולת הכתיבה. את החוויות הללו שפעלו עלינו שכחנו, ובצדק. טוב הדבר בשבילנו שהן התכסו בעבורנו בשכחה. השכחה ממלאת תפקיד מסוים בחיים האנושיים. ישנם תחומים בחיים האנושיים שבהם זוהי ברכה שאירוע מסוים שעבר האדם יוכל להיעלם מהתודעה. ישנם אינסוף רשמים, בעיקר מתקופת הילדות המוקדמת, שעליהם שוררת שכחה מלאה; הם אינם נמצאים בתודעתנו משום שהחיים השכיחו אותם. זה טוב, משום שהחיים לא היו מתקדמים אילו גררנו אתנו הכל כל הזמן.

אך אין תוצאה ישירה לשכחה, שתגרום לכך שהרשמים הללו יימחקו גם בנוגע למציאותם. עשויים להיטבע בנו רשמים בחיים, שנעלמו אמנם מתודעתנו, אבל למרות שאיננו יודעים מאומה עליהם, למרות שנשכחו מאתנו, הם פועלים בכוח מניע פעיל בחיי הנפש שלנו. רשמים אלה עשויים אפילו להביא לכך שחיי הנפש יושפעו באורח שלילי. אם רשמים נשכחים אלו הם כאלה החותרים נגד חיי נפש בריאים מסוימים, הם עלולים להביא לכך שחיי הנפש שלנו יתפרקו בחלקם, והתפרקות כזו של חיי הנפש עשויה להשפיע בדרך שלילית על מכלול תפיסתנו, וליצור עד לגופניותנו כל מיני מצבים שאנו מציינים בשמות שונים, כמו למשל נאורוטיות או היסטריה, שיכולות להיות מובנות במלואן אם אנו יודעים שהיקף החיים המודעים אינו חופף להיקף חיי הנפש בכללותם.

מי שמכיר את האדם יכול לפעמים בנקל אצל אדם שמגיע אליו ומתלונן על כל מיני דברים המקשים על חייו, לשים לב לדבר זה או אחר שהוא שכח, שאינו יודע, אבל מהווה בשל כך כוח לא פַּחוּת בחיי הנפש שלו. בחיים האנושיים קיימים מעין איִים העומדים, ניתן לומר, באופן מנוגד לאיים אחרים. כשמפליג אדם בים אפשר לומר שהוא מטיל עוגן באי אחד. חיי הנפש של האדם עשויים, כשהם נתקלים בסגירויות תת-מודעות מעין אלו שעליהן אין לו מודעות מדויקת, לחוות סכנות שונות. איים אלה ניתנים לעקיפה בחיים הרגילים בקלות רבה בצורה כזו, שהאדם מנסה לתפוס בהשקפה מאוחרת יותר של חייו מה פעל כאן עליו. אם מתאפשר להביא לאדם סוג של תפיסת עולם שבאמצעותה הוא מגיע ליכולת לתפוס איים נפשיים אלו ולשאת אותם, הדבר פועל עליו בצורה מבריאה מאד. אם מישהו יוביל נפש אנושית אל הצוקים האלה ללא משהו נוסף, היא תהיה מבולבלת עוד יותר. אך אם נותנים לאדם אפשרות להבין את הדברים הללו, לתפוס את עצמו עם הבנה מסוימת, הוא עובר ביתר קלות מעל למשוכה זו כשהוא מסוגל למקם את הדברים הללו במכלול חיי הנפש שלו. ככל שאנו מסוגלים איפוא יותר לשלב דברים אל חיינו המודעים מתוך הבנה, כך ייטב הדבר כבר בחיים הנורמליים הרגילים של האדם.

אִיִים נפשיים בלתי מודעים כאלה יש לו לאדם לא רק בחיים הרגילים; הרבה יותר דברים מסוג זה מופיעים בפני האדם רוחית כשהוא נכנס למקרוקוסמוס. ראינו כי בכל לילה בהירדמות נכנס האדם אל המקרוקוסמוס, אך בכל לילה בהירדמות מתפשטת שכחה מלאה על כל מה שיכול האדם לחוות. אילו היה נכנס אל המקרוקוסמוס במודעות ברגע ההירדמות, אזי בין הדברים הרבים שהיה חווה האדם היה הוא עצמו; האדם היה הוא-עצמו בתוך המקרוקוסמוס. תיארנו אתמול שסביב האדם נמצאות במקרוקוסמוס ישויות רוחיות ועובדות רוחיות. כמובן שזה נכון, אבל בין יתר הדברים שמופיעים אז לאדם ישנו גם מבט אובייקטיבי על עצמו. כעת הוא יכול להשוות עד כמה בלתי מושלם הוא בהשוואה למה שמכיל העולם המקרוקוסמי, כמה הרבה תכונות יש לו המונעות ממנו לצמוח לעולם מקרוקוסמי זה. כאן יש הזדמנויות בשפע לאדם לאבד את האמון העצמי והביטחון העצמי שלו. הגורם שעשוי לשמור את האדם בפני אבדן זה של האמון העצמי והביטחון העצמי, הוא חינוך עצמי טרם כניסתו לעולם הרוח, לשיפוטים בשלים על כך שהוא אמנם, כפי שהוא כעת, בלתי מושלם, אך תמיד קיימת גם האפשרות לרכוש יכולות צמיחה אל עולם הרוח. האדם חייב לרכוש את האפשרות לשאת את אי-המושלמויות שלו, ולשאת גם את המבט על מה שקרה פעם כשהתגבר על חוסר המושלמויות שלו והשיג את תכונותיו דהיום, הלוקות עדיין בחסר. זוהי הרגשה החייבת לבוא אל הנפש האנושית במעבר זה של הסף אל המקרוקוסמוס. האדם חייב ללמוד לראות את עצמו כמשהו בלתי מושלם בנקודת ההשקפה שלו כיום. הוא חייב ללמוד לשאת זאת, לומר לעצמו: "כשאני מסתכל לאחור אל חיי הנוכחיים והחיים בהתגשמות הקודמת, הרי שהללו עשו אותי למה שאני עכשיו."

אולם חייבת להיות לו גם האפשרות להרגיש, לצד דמותו הנוכחית הזו, דמות נוספת האומרת לו: כשאתה עובד כעת על עצמך, כשאתה עושה הכל כדי לפתח את הפוטנציאל הטמון במעמקי ישותך, תוכל פעם להפוך לישות כמו הישויות העומדות לצדך כאידיאל ממשי; הסתכל עליהן ללא רתיעה ורפיון רוח. אדם יכול להגיע להסתכלות זו ללא רתיעה ורפיון רוח על מה שעומד לצד חוסר-המושלמות שלו, רק אם חינך עצמו לכוח ההתגברות מתוך קשיי החיים. אם לפני שביצע את כניסתו לעולם הרוח דאג להשיג כבר בעולם הפיסי חוזק נפשי כדי להתגבר על כאב, סבל והתנגדות של החיים, הוא התחשל להצבת התנגדות, ואז יוכל ברגע בו יש לו הרגשה זו למצוא את האימפולס: יקרה מה שיקרה אתך, מה שלא יפגוש אותך בעולם רוח זה של המקרוקוסמוס, אתה תעבור זאת, משום שתפתֵח יותר ויותר את התכונות שאימצת לעצמך כבר ככוחות התגברות על מכשולים ומחסומים.

משהכין עצמו האדם בדרך כזו, הוא חווה בכניסה לעולם האלמנטרי דבר-מה מיוחד במינו. נבין מה הוא חווה אז, אם נסתכל לאחור פעם נוספת על הדברים שנאמרו אמש על כך שהטמפרמנט הכולרי קשור לאלמנט האש, הסנגויני לאלמנט האויר, הפלגמטי לאלמנט המים והמלנכולי לאלמנט האדמה. כשמבטא אדם את הטמפרמנט שלו בעולם האלמנטרי, מופיעות מולו ישויות של העולם האלמנטרי באופן שבו בנוי האדם עצמו. תכונות כולריות פוגשות אותו כאילו הן לוהטות באלמנט האש, תכונות סנגויניות פוגשות אותו כמו מתעופפות באלמנט האויר, התכונות הפלגמטיות כאילו באלמנט המים והמלנכוליות כמו באלמנט האדמה. כאן מתגלה כיצד כוחות הנפש שסיגל לעצמו האדם באמצעות חינוך עצמי מובילים לכך שיאמר לעצמו: יש לך הכוח להתגבר על כל המכשולים! מה שיש לו לאדם בתוך עצמו קשור עם הדברים הוא פוגש בעולם הרוח, הוא קשור עם היסוד שמופיע לו – זורם כביכול מכל האלמנטים – כך שהוא רואה את עצמו כמו ישות העומדת מחוצה לו. אם החליט האדם להתגבר על כל חוסר-המושלמויות שלו ולסלקן באמצעות חינוך עצמי, פועלים האימפולסים הללו של הנפש באורח זה שמראהו של אדם בלתי מושלם זה עומד מולו בלא שמראה זה ירסק אותו. בלי שלב הבשלות המספיק תהיה לאדם תמיד הרגשת התרסקות כשהוא רואה את הכפיל שלו. בחיים הנורמליים הוא מקבל הגנה מכך באמצעות הפסקת התודעה. שכן לו היה נרדם במודעות היה עומד לפניו בכל לילה עם ההירדמות האדם הבלתי מושלם שבו, והוא היה מתרסק למראהו. כך גם היתה מתייצבת מולו אותה ישות אחרת, המפנה את תשומת לבו כיצד יכול היה הוא להיות. התודעה על כך נמחקת בעת ההירדמות. אך כשיוצר האדם בתוכו יותר ויותר את הבשלות האומרת לו: אתה תתגבר על המכשולים! – מתנדף בהדרגה הצעיף העומד בחיים הנורמליים בפני הנפש האנושית כשנרדם האדם. צעיף זה נעשה דק יותר ויותר, ולבסוף עומדת לפניו דמותו שלו כפי שהנו כעת, בצורה כזו שהאדם יכול לשאת אותה. לצדה נעשה האדם מודע לדמות נוספת, המראה לו כיצד יוכל להיות אם ימשיך ויעבוד על עצמו. היא מראה לו את עצמו בפאר, בהדר ובתפארת. ברגע זה יודע האדם שהדמות פועלת בצורה מרסקת רק משום שהוא אינו כזה – אבל יכול היה להיות כזה – והוא יודע שיוכל לרכוש את תפיסת הנפש הנכונה רק כשיהיה מסוגל לשאת מראה זה. חוויה זו פירושה: המעבר של שומר הסף הגדול. שומר הסף הגדול הזה נמחק בשינה הרגילה מתודעתו של האדם, כך שמשתררת שכחה על תודעה זו. שומר הסף הגדול מראה לנו מה חסר לנו אם ברצוננו להיכנס לעולם הגדול, ולְמה עלינו להפוך עצמנו כדי שנצמח בהדרגה לעולם גדול זה.

לתקופה הנוכחית שלנו כל כך הכרחי ליצור לעצמה מושג על דברים מעין אלו, אך היא כל כך נרתעת מלעשות זאת. אכן, תקופתנו נמצאת במצב מעבָר מוזר. אנשים אחדים מוכנים להודות באופן תיאורטי שהם בלתי מושלמים, אך הדברים לא יוצאים באופן הרגיל מכלל תיאוריה. דבר זה נראה לנו בצורה הטובה ביותר כשאנו סוקרים את חיי הרוח שלנו. בחנו את עצמכם בכך! קחו לידיכם את הספרות העוסקת בעולם הרוח בסגנון של ימינו. תמצאו בַּכֹּל גוון מסוים, המנוגד בדיוק לדברים שאופיינו כאן. תוכלו לשמוע ולקרוא כאשר אדם זה או אחר מביע את דעתו על עולם הרוח האומרת: זאת יכול האדם לדעת, זאת אינו יכול לדעת. בדקו כמה פעמים אתם שומעים בכתבים הנוכחיים את הדיבור הכללי הזה: "זאת ניתן לדעת, זאת לא ניתן לדעת." עם הדיבור הכללי הזה מציבים בפני האדם בנוקשות גבולות להכרת הידע, שאין הוא יכול להאמין שיעבור אותם. בכל פעם שאנשים מתבטאים בצורה כללית זו, הם עומדים כנגד נקודת ההשקפה של מדע הרוח. איננו רשאים בשום רגע בחיים לומר: זאת "ניתן" לדעת, או זאת "לא ניתן" לדעת, אלא עליכם לומר: אנו יכולים לדעת ככל שרמת הבשלות הנוכחית שלנו מתאימה ליכולותינו, וכשנתפתח לנקודת מבט גבוהה יותר נוכל לדעת יותר. ה"לא ניתן" הזה אינו נותן דבר. מי שמדבר כך מעיד על עצמו מראש כאדם שאינו מסוגל כלל לתפוס את המושג "הכרה עצמית". שכן אנו יודעים שהאדם הנו ישות ברת-התפתחות, ושאנו יכולים לדבר רק על המידה בה יכול מישהו לדעת לפי קנה המידה של פיתוח יכולותיו ברגע נתון.

המשפט הזה "לא ניתן לדעת", גרוע ככל שיהיה, אינו הגרוע ביותר, שהרי בסופו של דבר הוא אינו אלא צורת ביטוי, שאפשר להתעלם ממנה. איש מדע הרוח יתעלם ממנו; הוא ירגיל את עצמו לקרוא את הספרות בת זמננו מנקודת המבט שבה יאמר לעצמו: אם הכותב כותב "לא ניתן", הרי משמעות הדבר ש"בשבילו לא ניתן". אז אפשר להצדיק קריאה מנקודת מבט זו. אותו אדם מסגיר בכך רק את מה שהוא יודע. אילו היה זה רק עניין של ניסוח לא היו הדברים גרועים כל כך. אולם הדבר מתחיל להיות מדאיג יותר כשאותו אדם הולך הלאה והופך זאת הלכה למעשה לפרקטיקה. שכן תיאוריות באופן כללי אינן מסוכנות; הן נעשות מסוכנות כאשר אותו אדם מתחיל לומר: אני יודע מה יכול או לא יכול האדם לדעת, ועל כן איני צריך לעשות מאומה. אז הוא מניח לעצמו מכשולים בדרך, אז הוא מונע מעצמו את ההתפתחות. לאמיתו של דבר יש כיום אנשים רבים המונעים מעצמם את התפתחותם, כך שמנקודת המבט של מדע הרוח אפשר רק לאחל להם שימשיכו בשנתם בטוב ובנחת, כדי שאיש לא יסיר מתודעתם את הצעיף שמסתיר מהם כמה בלתי מושלמים הם בהשוואה למה שיכלו להיות. כך נעוץ בהרגלי החשיבה, בכל דרך התחושה של תקופתנו, שהבריות מעדיפות אפילו לעבות יותר ויותר את הצעיף בפני העולם שאליו איננו יכולים להיכנס כשאיננו עוברים את שומר הסף הגדול, אותה דמות רבת עוצמה החוסמת את כניסתנו כשאיננו מציבים לו ערבות לקדוּשה. ללא ערבות זו לקדושה לא יצלח הדבר, וערבות לקדושה מתבססת על כך שאנו אומרים: אנו אמנם יודעים כעת כמה בלתי מושלמים אנחנו, אך לעולם לא נפסיק לשאוף להיות יותר ויותר מושלמים. רק עם אימפולס זה רשאי אדם להיכנס אל המקרוקוסמוס. מי שאין לו רצון חזק זה לעבוד שוב ושוב על עצמו, חייב לסגל לעצמו תחילה את הרצון החזק הזה אם ברצונו להיכנס אל המקרוקוסמוס.

זוהי המקבילה ההכרחית להכרה העצמית שלנו, אותה אנו חייבים לרכוש אם ברצוננו ללמוד להבחין בדברים בעולם הגבוה. חייב להיות בשבילנו מובן מאליו שהכרה עצמית זו נשארת בגדר תוצר מת, אם אין היא קשורה לרצון לשלמות עצמית. דבר זה מהדהד דרך מפנה הזמנים של אמירת אפולו הקדומה: הכר עצמך! היא נכונה, מאומה אינו יכול להתנגד לה, אבל יחד איתה יש להביא בחשבון את אשר נאמר אמש בנוגע לאמיתות: לא הדימויים המוטעים הם הגרועים ביותר לאדם; הדימויים החד-צדדיים, המהווים חצאי אמיתות, מציבים יותר מכשולים בחיינו. והדרישה "הכר עצמך" יכולה להיות חד-צדדית אם לא רואים גם את החיסרון שלה, המצביע על שלמות עצמית תמידית. כשאנו מעניקים ערובה זו לאדם הגבוה שבתוכנו אשר אליו אנו שואפים להפוך, אנו יכולים להעז להיכנס בביטחה וללא סכנה אל המקרוקוסמוס; אז נדע להתמצא בהדרגה במבוך שאליו חייבים אנו להיכנס.

ראינו כעת כיצד עצם טבענו מגלה עצמו כקשור עם העולם שציינו כעולם האלמנטרי, ומצאנו את מה שמופיע לפנינו בעולם האלמנטרי כשהוא קשור עם הטמפרמנט שלנו. גם כלפי דברים אחרים המופיעים בפנינו היינו מרגישים קרובים עם ישותנו העצמית, לו היינו מסתכלים על תכונות נפש אחרות. בתוכנו נמצא תמיד מה שנמצא מחוצה לנו, משום שאנו נלקחנו מהעולם הסובב אותנו. אך לא רק בעולם האלמנטרי אנו יכולים להסתכל מתוך מה שאנו חשים בעולם הפיסי, לדוגמה מהטמפרמנט הכולרי שלנו על האש האלמנטרית; אנו יכולים לעלות גם לעולם הרוח, ולעולמות גבוהים עוד יותר. גם על נקודה זו נדבר היום בקצרה.

כשאנו עומדים שם כישות אנושית אנו יודעים שעברנו מהתגשמות להתגשמות. כשאנו מהווים בהתגשמות הנוכחית אדם מלנכולי, נוכל לומר לעצמנו: בסדר, כעת בהתגשמות זו אני אדם מלנכולי, בהתגשמות אחרת – זו הקודמת או זו שתבוא – יכולתי להיות או אוּכָל להיות סנגוויני או פלגמטי, כלומר החד-צדדיות תתאזן. בזאת רכשנו לנו מושג על כך שגם אם בהתגשמות מסוימת אנו מלנכוליים, הרי כישות אנו מהווים משהו יותר ממלנכולים בלבד. עם אותה ישות שבחיים הנוכחיים מהווה ישות מלנכולית, היינו בהתגשמות הקודמת אולי כולריים, או שבחיינו הבאים נהיה סנגווינים. ישותנו לא נטועה איפוא בטמפרמנט זה; היא משהו אחר, העומד מעבר לכך. כאשר הרואה הרוחי מתבונן במישהו בעולם האלמנטרי ורואה אותו כמלנכולי, עליו לומר לעצמו: כפי שהוא מיוצג כעת כמלנכולי באלמנט האדמה, זוהי תופעה חולפת, זוהי רק תופעה של התגשמות אחת. בהתגשמות אחרת יכול אדם המופיע כביכול כטיפוס-אדמה בהתגשמותו הנוכחית, להיות מיוצג באויר או באש.

כך מתואר האדם בעולם האלמנטרי לתודעת הראיה הרוחית. מלנכולי האוהב לדגור בתוך עצמו, שאינו משלים עם מה שהוא, כשמתבוננים בו מנקודת המבט של העולם האלמנטרי, אזי זה חוזר כאילו אליו. הכולרי נראה למעשה בעולם האלמנטרי כאילו היה מפיץ חום. כמובן שעלינו לתפוס זאת כאלמנט נפשי של אש, ולא לערבב זאת עם האש הפיסית הרגילה. כדי למנוע אי הבנה הייתי רוצה להזכיר שבספרי ההדרכה התיאוסופיים^[1] מצוין מה שמכונה כאן העולם האלמנטרי כעולם או המישור האסטרלי. את העולם שאנו כאן ציינו כעולם הרוח תמצאו שם מצוין כמישור המנטלי או עולם הדווכאן, אולם כחלקים הנמוכים יותר של עולם זה. החלקים הגבוהים של הדווכאן, המצוינים שם כ-אָרוּפָּה-דווכאן, מאופיינים כאן כעולם התבונה.

כשאנו נכנסים מעולם הרוח לעולם התבונה, אנו פוגשים דבר דומה לזה שפגשנו בעולם האלמנטרי כשהתגברנו בהדרגה על אלמנט הטמפרמנטים שלנו, והוא מאוזן על ידינו מהתגשמות להתגשמות. דבר דומה אנו פוגשים משהגענו לגבול עולם הרוח. אתמול תיארנו שבעולם הרוח אנו מוצאים עובדות המתבטאות בתנועות הפלנטות כמעין שעון קוסמי. אמרנו שהישויות מתבטאות כמשל חיצוני בסימני גלגל המזלות, ומעשיהן מתבטאים בפלנטות, בכוכבי הלכת. הצבענו על כך שעם ההדמיות הללו לא השגנו עדיין מאומה, ושעלינו לעבור לישויות עצמן. ציינו את סך הישויות הללו כהירארכיות, כך שבעולם הרוח אנו מגיעים לאותן ישויות שניתן לציין כשרפים, כתרים, כרובים וכן הלאה. וכעת, לא נוכל ליצור מושג על עולמות גבוהים עוד יותר, אם לא נעבור מהציונים שבחרנו אתמול בעבור ההתבטאויות בנות-החלוף של הישויות הללו, לישויות עצמן. אמרנו שאדם עשוי להופיע לנו בהתגשמות אחת כמלנכולי או כסנגוויני; אולם ישותו האמיתית היא יותר מהטמפרמנט, משום שהוא מתפתח מעבר לו בהתגשמות אחרת. הישות פורצת איפוא את מה שמאפיין את הביטוי של מהותה. רק כשאנו מבהירים לעצמנו שהישויות הגבוהות המצוינות כשרפים, כרובים וכתרים, כרוחות הרצון וכך הלאה, והמתבטאות בחלל הפיסי בסימני גלגל המזלות, מהוות כישויות יותר מציוני שמות אלו, רק אז אנו מקבלים מושג על הגבולות העליונים של המקרוקוסמוס. ישות כזו הפוגשת אותנו, נאמר, כשרף או רוח-חכמה, לא נשארת תמיד כזו שנוכל לציינה כך. שכן כפי שהאדם מתפתח ומקבל תכונות שונות, כך מתפתחות הישויות שאנו מוצאים בגבול העליון של עולם הרוח דרך מצבים שונים, כך שאפשר לכנותן פעם בשם זה ופעם בשם אחר. הישויות צומחות דרך ציוני השמות הללו. בשפה טריביאלית אפשר לציין שמות אלה כציונים של ממלאי-מקום. ציון זה ממחיש את העניין. כשמדברים על רוחות החכמה או רוחות הרצון, הרי זה בערך כמו לדבר על יועץ ממשלתי ויועץ ממשלתי סודי; זה יכול להיות אותו אדם עצמו, שמקבל בהדרגה שמות-תפקידים שונים. כך יכולה זו להיות אותה ישות של ההירארכיות, אשר פעם אחת מהווה רוח חכמה ובפעם האחרת רוח רצון, משום שהישויות מתפתחות ועוברות רמות דירוג שונות. כל עוד נשארים בעולם הרוח נראות הישויות הללו בציוני שמות שונים, כשרפים או כרובים וכן הלאה. אולם ברגע בו מתקדמים מציון הדרגה לתפיסת הישות עצמה, ברגע בו עורכים היכרות עם הישות המתפתחת רוחית, עולים לממלכה גבוהה יותר, ממלכת התבונה, אותה אפיינו בכך שהראינו על איזה מרכיב של טבע האדם עובדת ממלכת התבונה הזו.

אם רוצה אדם להגיע לשלב מסוים בהכרה, הוא חייב להבחין בין הישויות המתקדמות עצמן לבין שלב ההתפתחות המסוים בו הן נמצאות. זאת עלינו לעשות גם לגבי ישויות המופיעות על האדמה כישויות שהתקדמו, וגם עם הישויות שאנו פוגשים רק בעולם הרוח. כדוגמה נזכיר כאן את בודהא. הבריות מכירות את בודהא כפי שחי בערך חמש עד שש מאות שנה לפני הספירה. אך מי שחודר רוחית לנושא זה חייב ללמוד להבחין בין הישות עצמה שנקראה באותה התגשמות "בודהא" לבין ה"משרה" בודהא. הישות שחייתה חמש או שש מאות שנה לפני הספירה שלנו עלתה לדרגת בודהא רק בהתגשמות זו. לפני כן היא היתה משהו אחר. היא היתה לפני כן בודהיסטווה, וככזו היתה קשורה עם האדמה כבר אלפי שנים קודם לכן. אותה ישות שהיתה לפני כן בודהיסטווה הופיעה אז כגאוטמה-בודהא, ובהתגשמות זו העפילה לרמת בודהא. אך ישות זו עוד המשיכה להתקדם, כך שבתור בודהא – מסיבות שבהן אולי עוד ניגע – לא צריכה היתה להיכנס יותר להתגשמות כאדם בשר ודם. היא המשיכה להתקיים בצורה אחרת. ניתן איפוא לומר: בודהא היה מאוחד עם האדמה לאורך אלפי שנים עם ההתפתחות. הוא העפיל לדרגת "בודהא", ובהתגשמות זו הגיע לכך שלא נזקק עוד להתגשמות בשר-ודם; הוא העפיל כעת לישות גבוהה יותר, אותה אפשר למצוא בעולם הרוח.

לפיכך כדי למצוא את בודהא בהתפתחות הנוכחית דרושה עינו הפקוחה של הרואה הרוחי. אם תיקחו זאת כהשוואה, תיווכחו שחייבים להבחין בין הציון "בודהא" לישות שעברה כביכול דרך המשרה של בודהא. באופן דומה יש להבחין גם בעולמות הגבוהים בין ציוני השמות שאנו מעניקים להירארכיות, לישויות העוברות התפתחות דרך הדרגות הללו, העולות למשל משלב של כתרים לרמת כרובים ושרפים.

כך איפוא אנו רואים בגבולות עולם הרוח, שישויות מסוימות נוגעות בגבולות של עולם זה מלמעלה כלפי מטה, ומקבלות תכונות מסוימות שבאמצעותן הן מופיעות עם תפקוד זה או אחר שעלינו לצרף להן, כדי שיוכלו לפעול באמצעות מעשיהן. אך כשאנו עולים לישויות גבוהות עוד יותר, מופיעות לנו ישויות אלו עצמן בהתפתחותן החיה. הן מתוארות בעולמות הגבוהים כמו שמתואר ביחס לבני האדם מהלך ההתגשמויות שלהם בעולם הפיסי. וכפי שאנו מכירים למעשה בני אדם רק כשאיננו מסתפקים במעקב אחר התגשמותם הנוכחית בלבד, אלא עוקבים מה מתרחש מהתגשמות להתגשמות, כך אנו לומדים להכיר את הישויות הרוחיות הגבוהות הללו רק כשביכולתנו להסתכל מעלה ממה שמבטאים לנו מעשיהן, אל הישויות עצמן. לחיות בעולם התבונה משמעותו להסתובב עם ישויות רוחיות ולקחת חלק בהתפתחותן.

הצבענו כבר אתמול על כך שקיים עולם גבוה עוד יותר, הנמצא מעל עולם התבונה, ושמתוך עולם זה מגיעים הכוחות המאפשרים לנו להיכנס מהתודעה הרגילה הנורמלית שלנו לתודעת הראיה הרוחית, לתודעה המחוננת בעיניים רוחיות ואוזניים רוחיות. אנו מגיעים איפוא לעולם גבוה עוד יותר מהעולם שאליו עלינו להסתכל אם ברצוננו להסביר את העולם הפיסי שלנו עצמנו. כמה מופלא בהמשך להסביר תכונות אלו של האדם מתוך עולמות העומדים גבוה עוד יותר מעולם הרוח, וגם מעולם התבונה, מאחר שהיכולות שבאמצעותן צומח האדם אל העולמות הגבוהים אינם ניתנים לתחושה בעבור העולם הפיסי החיצוני! כשתתעורר בעולם תודעת הראיה הרוחית הוא יהפוך למשתתף בעולמות הרוח. מה פלא איפוא שהכוחות להתעוררות תודעת הראיה הרוחית הזו חייבים להגיע מהעולם שממנו שואבות האמיתות הגבוהות ביותר את כוחותיהן! אנו מקבלים את כוחות ההבנה שלנו מעולם התבונה. אם ברצוננו לצאת מעולם זה, אנו חייבים לשאוב את הכוחות לכך מעולם גבוה עוד יותר. כאן אנו מגיעים לעולם האימגינטיבי. תהיה זו משימתנו לאפיין עולם אימגינטיבי זה, הנפתח בפני האדם בתור העולם הראשון הנפתח בפני האדם כשמתעוררת הראיה הרוחית. יהיה עלינו להראות לאיזה מין איברים נזקק האדם כדי להסתכל אל תוך העולם האימגינטיבי, וכיצד מעולם אבות-הטיפוס הנצחיים מגיעים הכוחות הבונים את האיברים בעבור התודעה האימגינטיבית, כפי שמעולם התבונה מגיעים הכוחות שהופכים את האדם לישות בעלת שיפוט רוחי. ומשימתנו שלאחר מכן תהיה להכיר את הקשר של השלב הראשון של ההכרה הגבוהה עם עולם הרוח של אבות-הטיפוס, ואז נתקדם הלאה לתיאור העולם האינספירטיבי והעולם האינטואיטיבי. נראה כיצד יכול האדם – לחלוטין במובן של החינוך בתקופתנו – לגדול אל העולמות הגבוהים, להפוך לאזרח של עולמות אלו, שבהם הוא הישות הנמוכה ביותר, כשהוא מביט מעלה אל ישויות גבוהות הנמצאות מעליו כפי שבעולם הפיסי הוא מביט מטה אל ממלכות המינרלים, הצמחים ובעלי החיים המקיפות אותו. דבר זה נקבל כשנדון ביכולות הגבוהות שאליהן מגיע האדם ושבאמצעותן הוא לומד להכיר ישויות ועובדות חדשות, כשהוא ממשיך לצעוד בדרך אל המקרוקוסמוס.

—————————————————————————-

1. בתקופה בה ניתנה סדרת הרצאות זו פעל עדיין שטיינר במסגרת החברה התיאוסופית (הערת המתרגם). ↑