רודולף שטיינר

119 GA

מגרמנית: אלישע אבשלום

תודה לאלישע על תרומת ההרצאה לארכיב!

לספר ראו כאן

הרצאה שישית

וינה, 26 במרץ 1910

בסיום התיאור אמש בו ניתנה דרך מיסטית עמוקה של האדם, הצבענו על הסכנה העיקרית לאלה שביצעו דרך מיסטית זו ללא הנחיה באותם זמנים קדומים, הזמנים שבהם לא התקיימו עדיין מתודות ההתקדשות הקיימות כיום, ואשר עליהן ידובר מאוחר יותר. כדי לתת לכם כיוון מדויק עוד יותר עד כמה גדולים היו הקשיים הללו, אני מבקש להזכיר את הדבר הבא. ראינו שהקשיים נבעו בעיקר מכך שכאשר ביקש האדם להיכנס אל פנימיותו העצמית, הוא התמלא כמעט לגמרי באני האנוכי שלו, כך שאני זה התעורר בחוזקה וכל מה שחש האדם באופן הרגיל, מה שידע באופן הרגיל, הוצב לשירות האני והכל נראה רק בגוון שהשפיע על הנפש באמצעות אור מחוזק זה של הנפש האגואיסטית. בדיוק מסיבה זו היו חייבות הרגשת האני ומודעות האני להיות מונמכות לגמרי, והאני חייב היה להיות מועבר כביכול למנהיג הרוחי, כפי שתיארנו אתמול. הנמכה זו של האני פעלה קודם כל באופן זה, שבאמצעות הכוח שיצא מהמנהיג הרוחני הונמכה תודעת האני של המועמד להתקדשות לשליש מהחוזק הרגיל שלה. זה כבר הרבה מאד, שכן נוכל לומר כי תודעתנו במצב השינה, כאשר אין זו שינה עמוקה לגמרי, יורדת בערך לשליש. במסתריות המצריות הקדומות הונמכה תודעה זו אף יותר. שליש זה של התודעה הונמך פעם נוספת לרבע ממנו, לחלק השנים-עשר של התודעה הרגילה, כך שהאדם בו מדובר היה לבסוף באמת במצב הדומה למוות. להתבוננות החיצונית היה זה מצב של מוות מושלם.

אולם הדבר שעליו רציתי להצביע הוא העובדה שהחלק השנים-עשר הזה של התודעה לא נעלם אל האַיִּן. זה בהחלט לא מה שקרה. להפך, אפשר היה לראות אז בקליטה רוחית עד כמה אינטנסיבי הוא האגואיזם האנושי, שכן עם כל חלק שנים-עשר של תודעת האני האנושית התברר לאדם מבחינה רוחית איזה כוח יש לאגואיזם שלו. ככל שיישמע מוזר, היה זה באמת כך: כדי להחזיק תחת רסן את האגואיזם הזה שזרם מהאדם, כדי להחזיק כאילו את האדם בצורה רוחית כשהוא מקבל את האני שלו בצורה מופחתת, נזקק המורה לשנים-עשר עוזרים. זהו אחד מסודות ההתקדשות הגבוהה של הזמן הקדום. הבאנו אותה כאן כדי להראות מה מצא האדם כשצלל מטה אל פנימיותו; אילו היה נשאר לנפשו בלי שום דבר נוסף היה רוכש תכונות שהיו גרועות פי שנים-עשר מאלו שהיו לו בחיים הרגילים. תכונותיו של האדם המודחקות או מכוסות בחיים הרגילים באמצעות הקונבנציות, ההרגלים המוסריים או החוקים, הגיעו לריסון בהתקדשות במצרים הקדומה בסיוע עוזריהם של כהני הרמס. דבר זה, כפי שנאמר, היה רק הערה צדדית, כדי לחזק את הדברים שנאמרו אתמול בסיום.

היום נטלנו על עצמנו להראות את הדרך האחרת שיכול ליטול האדם, כשכעת אין הוא רוצה רק לצלול אל פנימיותו, כשאין הוא עובר איפוא תוך ראיה אל פנימיותו את רגע ההתעוררות, אלא עובר בדרך מודעת את רגע ההירדמות והשהייה במצב בו נמצא האדם כשהוא מתמסר לשינה. בהרצאות הקודמות ראינו שהאדם זורם אז כאילו החוצה אל המקרוקוסמוס, בעוד שבמשך מצב עירות היום הוא שקוע בישותו שלו, במיקרוקוסמוס. הוזכר גם, שהדברים שהיה חווה האדם כשהאני שלו היה מתפשט במקרוקוסמוס, בעולם הגדול, היה כה מסנוור לאדם, כה הרסני, שזהו סידור חכם שהאדם שוכח את הכל ואת עצמו כשהוא נרדם, כלומר תודעתו נפסקת, משום שאילו נרדם בתודעה ערה היה מסתנוור בידי המקרוקוסמוס. מה שיכול כעת לחוות האדם כאשר מוחזקת בו דרגת תודעה מסוימת שאפיינו, של אותה יציאה אל המקרוקוסמוס, היא האקסטזה שתיארנו. אך בו בזמן הראינו שבאקסטזה זו נשאב כאילו האני, בדומה לטיפה של נוזל המתמזגת בכמות גדולה של מים. באמצעות האקסטזה היה האדם מגיע למצב שניתן לציינו כהתפשטות, כהימצאות מחוץ לישותו הרגילה. לא ניתן איפוא לציין אקסטזה זו כדבר שצריך לשאוף אליו בעבור האדם כדי להגיע לעולם המקרוקוסמוס, משום שהאדם היה מאבד את עצמו; האני שלו היה מפסיק לשלוט בו.

ובכל זאת התקיים בזמנים קדומים, בעיקר באזורים האירופיים, מצב שניתן להשוותו לאקסטזה, מצב שהיה דומה לאקסטזה שאליה נכנסו אלה שאמורים היו להתקדש אל סודות המקרוקוסמוס. כיום אין זה כך, אולם בזמנים קדומים זה היה התהליך, בעיקר באזורים הצפוניים והמערביים של אירופה, גם באזור שלנו. היתה זו ההתפתחות שהתאימה לגמרי לתושבי האזורים הללו, לעבור באמצעות מעין אקסטזה אל סודות העולם הגדול. בכך הם גם נחשפו למה שאפשר לתאר כאבדן האני, אלא שמצב זה לא היה כה מסוכן לאנשי התקופה ההיא, משום שהם ניחנו בכוח מקורי בריא ולא היו חלשים כל כך בכל הנוגע לכוחות נפש מקוריים, כמו האנושות הנוכחית בדרגת האינטלקטואליות הגבוהה שלה. כפי שהיו האנשים הללו, האני שלהם שמר על רגשות מוגברים – תקוות האביב, עליזות הקיץ, תחושת הכמיהה של הסתיו ורעד המוות של החורף. מי שאמור להיות מורה בעבור האנושות בת-זמננו חייב לדאוג שההתקדשות, ההובלה אל המקרוקוסמוס, תוכל להיעשות בדרכים אחרות. תוכלו לתפוס במה מדובר כאן אם תדמו בנפשכם שהדבר העיקרי בעליה זו אל המקרוקוסמוס הוא אבדן האני. האני הולך ונחלש והאדם מגיע לבסוף למצב בו הוא מאבד עצמו כישות אנושית.

מה היה חייב לקרות כדי שהאדם לא יאבד את עצמו? חייב היה להינתן לו הכוח שניתן לציינו ככוח האני. הכוח שנחלש בנפשו, כוח האני, חייב היה להתווסף אליו מבחוץ. ודבר זה התרחש בכך שבמסתריות הנורדיות הללו קיבל המועמד להתקדשות את התמיכה מעוזרים שתמכו במנהיגים הרוחניים המקַדשים. חייב היה להתקיים מנהיג רוחני, אך חייבים היו להתקיים גם עוזרים שתמכו במנהיג רוחני זה. עוזרים אלה נוצרו בדרך שלהלן. אנשים חונכו בדרך מיוחדת, שבה אדם אחד עבר באינטנסיביות מיוחדת למשל את החוויות והתחושות הפנימיות שעוברים כאשר מתמסרים לכל מה שיכול להיות מתואר כפריצת הטבע של האביב. נאמר מקודם שהמועמד להתקדשות לא יכול היה לעשות זאת בעצמו במידה חזקה מספיק. לכן התחנכו באופן מיוחד אנשים שהציבו את כל כוחות הנפש שלהם לשירות המסתריות הנורדיות, בצורה כזו שוויתרו על כל היתר – דהיינו על מה שניתן לחוות בסתיו, בקיץ ובחורף. הם ניצלו את כל כוחות הנפש שלהם כדי לחוות ברגש את הייחוד שבפריצת הטבע באביב. אנשים אחרים הוכנו לחוויית החיים המלאים של הקיץ, אחרים לחוויית החורף ואחרים לחוויות הסתיו. הדברים שיכול אדם לחוות במהלך השנה חולקו איפוא בין אנשים שונים. בזאת חיזקו בני אדם שליבם היה נוקשה. בכך ש"אני" זה קיבל חיזוקים חד-צדדיים, הוא קיבל עודף כוחות-אני. ולפי כלליים מסוימים הביאו את האנשים הללו לקשר עם המועמד להתקדשות, כך שהם מסרו לו כוחות "אני" עודפים אלה והם זרמו אליו. בדרך זו המועמד להתקדשות שהיה צריך לעבור את מהלך השנה, עבר את מהלך השנה באופן זה שהתעלה להכרות ידע גבוהות מסוימות של המקרוקוסמוס, כאשר האני שלו נעזר בכוח שזרם אליו מכהן ההתקדשות. אל נפש המועמד להתקדשות נוצק מה שיכלו לתת לו האחרים.

אם מבקשים להבין תהליך כזה, חייבים כמובן ליצור מושג על המסירות וההקרבה שבה פעלו במסתריות באותם זמנים קדומים. מסירות והקרבה כאלו לא ניתן למצוא כיום הרבה בעולם האקזוטרי. לפנים מסרו אנשים ברצון את האני שלהם לחיזוק חד-צדדי, כדי שיוכלו להעניק את כוחו של "אני" זה לאדם שהיה אמור להתקדש, וללמוד ממנו לאחר מכן אילו חוויות הוא עבר כאשר התעלה באקסטזה – שכעת לא היתה כבר בגדר אקסטזה משום שזרמו אליו כוחות-אני זרים; זו היתה התרוממות מודעת אל המקרוקוסמוס. נחוצים היו שנים-עשר איש: שלושה אנשי אביב, שלושה אנשי קיץ, שלושה אנשי סתיו ושלושה אנשי חורף, ששלחו אל המועמד להתקדשות כוחות-אני שנבנו בצורות שונות, ובדרך זו התרומם המועמד לעולמות העליונים ויכול היה לספר על ההתנסויות שעבר, כפי שנראו בעולמות העליונים. צוות כזה של שנים-עשר איש שעבדו בצוותא עם כוחותיהם כדי להביא מישהו להתקדש אל המקרוקוסמוס התקיימו במסתריות, והזיכרון על כך מצוי כיום עדיין באגודות דקדנטיות, שבדרך כלל פועלות כשנים-עשר חברים בעלי תפקידים מסוימים. אך כל זה הוא כבר רק מעין זיכרון אחרון, מתוך חוסר הבנה, על מה שהתקיים בהתקדשות במסתריות הנורדיות בזמנים קדומים.

כשיצא האדם כך אל המקרוקוסמוס עם כוח-האני הזקוף שלו שהתחזק באופן מלאכותי, הוא עלה הלכה למעשה אל העולמות העליונים. העולם הראשון שאליו היה עליו להגיע היה העולם הנראה לאדם לו היה נרדם בלא לאבד את תודעתו. כדי שנגיע להבנה הדדית מדויקת בהקשר זה, נתפוס רגע זה של ההירדמות כפי שתפסנו מקודם את רגע ההתעוררות. הירדמות זו הינה למעשה התרוממות אל המקרוקוסמוס. בחיים הנורמליים הרגילים עשויים להופיע תנאים לא נורמלים מיוחדים, שבאמצעותם מסוגל האדם לחוש מודעות מסוימת של ההירדמות. בעשותו זאת הוא רואה בערך את הבא להלן.

הוא חש סוג של אושר. הוא יכול להבחין לגמרי במדויק בהבדל בינו לבין תודעת-היום שלו. זוהי תודעה של היעשותו מואר, של ריחוף מעלה, כאילו גדל החוצה מעבר לעצמו. אולם רגע זה קשור עם הרגשת כאב מסוימת של זיכרון הטעויות והחולשות שדבקו בו. מה שעולה כזיכרון כואב של הטעויות האישיות, הוא ניצוץ חלש מאד של הרגשתו של אדם, כפי שכבר תיארנו, בהגיעו אל שומר הסף הקטן ובהרגישו עד כמה בלתי מושלם הוא בנפשו הקטנה לעומת העובדות הגדולות והישויות הגדולות של המקרוקוסמוס. לאחר מכן מגיע מעין רעד. זוהי היציאה של האדם הפנימי אל המקרוקוסמוס. זוהי חוויה נדירה, כזו שיש לכמה אנשים כשהם מודעים פחות או יותר לרגע ההירדמות. אולם בעלי התודעה הנורמלית הרגילה מאבדים תודעה זו ברגע ההירדמות. כל רשמי היום, רשמי הצבע, הצליל וכן הלאה, נעלמים מן התודעה והאדם מוקף כעת באפלה חשוכה, במקום להגיע לכל רשמי הצבע ורשמי היום האחרים. לו היה האדם מחזיק את תודעתו ערה כפי שהחזיקו אותה המתקדשים, אזי ברגע שהיו נעלמים הרשמים החיצוניים של היום לא היה רואה אַיִן, כלומר לא היה חש אפלה שחורה סביבו אלא קולט מה שמכונה בעולם הרוח "העולם האלמנטרי", עולם האלמנטים.

עולם האלמנטים הוא איפוא הדבר הנסתר קודם כל בפני האדם. כפי שפנימיות האדם נסתרת מהאדם עם היקיצה בכך שהאדם מוסט מיד אל רשמי העולם החיצון, כך נסתר ממנו בהירדמות העולם הקרוב ביותר לאדם, העולם שאליו שייך האדם, השלב הראשון של המקרוקוסמוס, העולם האלמנטרי.

אל העולם האלמנטרי הזה לומד האדם להסתכל כשהוא עולה בדרך שאופיינה אל המקרוקוסמוס. עולם אלמנטרי זה מעניק לו קודם כל מודעות על האופן בו כל סביבתנו, כל רשמי קליטת החושים המתפשטים סביבנו, הם זרימה, התגלות של יסוד רוחי, כפי שמאחורי יסוד החושים עומד יסוד רוחי. אם האדם קולט כמתקדש עולם אלמנטרי זה בכך שאינו נרדם בחוסר תודעה, אין לו כל ספק יותר על כך שמאחורי עולם החושים עומדות ישויות רוחיות, עובדות רוחיות. אלא שכל עוד קולט האדם רק את עולם החושים, הוא חולם על כך שמאחורי העולם החושי-פיסי הזה עומדים כל מיני דברים מופשטים חושיים אחרים, אטוֹמים מתערבלים או דברים דומים. לגבי מי שחודר לעולם האלמנטרי לא יכול להיות שום דיבור על אטומים מתערבלים, אטומים הנדחסים לקליטת החושים הרגילה. מאחורי הצבעים, הצלילים וכל היתר לא עומד מה שמתואר במטריאליזם כחומר; עומד מאחוריהם יסוד רוחי. אלא שהרוחי בשלב ראשון זה של עולם הרוח שאליו נכנסים כעת לא נראה עדיין בדמותו כרוח; הוא נראה באופן כזה שבפני האדם לא עומדים רשמים רוחיים, אלא רשמים אחרים. העולם אליו נכנסים איננו עדיין דבר כלשהו שניתן לכנותו עולם רוח אמיתי, אלא דבר שעלינו לציין ברמה מוגבהת יותר מעין צעיף חדש של עובדות וישויות רוחיות.

עולם אלמנטרי זה נראה לנו בהתחלה באפן כזה, שעליו ניתן ליישם את הציון שנבחר למן הזמנים הקדומים לעולם האלמנטרי. אפשר לציין את מה שרואים כאן בכך שבוחרים את המילים: היסוד המוצק, היסוד הנוזלי, יסוד האויר או דמוי-הגז והחום – או "אדמה, מים, אויר ואש". אולם נהיה ברורים בנוגע לכך שמילים אלו נלקחו מעולם החושים, הן נטבעו בעבור עולם החושים. השפה שלנו היא לחלוטין אמצעי ביטוי לעולם החושים. כשאנו משתמשים במילה כלשהי, המשמעות היא דבר זה או אחר בעולם החושים. אם אמור מדע הרוח לתאר את העולמות הגבוהים, הוא חייב לדבר במילים שנלקחו מהשפה הרגילה, ומשום כך, במיוחד במישורים שאליהם הגענו כעת, הוא יכול לדבר בצורה השוואתית בלבד. הוא יכול רק להשתדל לבחור את המילים שיעוררו בהדרגה דימוי על מה שקולטת הראיה ברוח. אם נרצה לתאר עולם אלמנטרי זה עלינו לבחור לא את הרשמים על הדברים המוגבלים הנמצאים סביבנו בחיים היומיומיים; אנו חייבים לבחור את המילים מתכונות מסוימות המצויות בחיי היומיום, תכונות המהוות תמיד שיתוף של שורת דברים, אחרת איננו מגיעים להתמצאות. וכאן יש לנו בחיי היומיום אובייקטים מסוימים שאנו מציינים כמוצק, אחרים שאנו מציינים כנוזל, ושוב אחרים שאנו מציינים כדמויי אויר או גז, ולבסוף אנו מכירים עוד את הגורם שאנו קולטים כשאנו חשים את האובייקטים או את משב האויר – את החום. כשאנו קולטים תחושות סביבנו במשך חיי היום, נראים לנו כל הדברים, ויהיה זה כל דבר שהוא, באחד המצבים הללו: במצב מוצק או נוזלי, במצב של צורת אויר או גז וכחום. גוף מסוגל לעבור דרך כל המצבים הללו. המים למשל יכולים להתמצק לקרח, ולעבור למצב של גז כשהם מדוללים יותר – וכל המצבים הללו חדורים ביסוד שאנו מכנים "חום". כך הוא הדבר בכל אובייקט וישות בעולם החושים החיצוני.

בעולם האלמנטרי אין עצמים כמו אלה שאנו פוגשים בעולם החושים. כאן יש לנו בצורה אמיתית מה שמתקיים בעולם החושים כתכונות בלבד. את הדברים שאנו קולטים שם אי אפשר להניח בקופסא. ניתן לתאר זאת כך: ב"מוצק" עומד לפני משהו – ויהא זה ישות או חפץ – שאליו איני יכול לחדור; אני יכול להתבונן בו רק כשאקיף אותו מסביב. יש לו פנימיות וחיצוניות. ישויות וחפצים כאלה של העולם האלמנטרי מכונות "ארציות". לאחר מכן קיימים דברים וישויות של העולם האלמנטרי שניתן לציינם במילה "נוזל". שם פני הדברים הם כאלה שאפשר לראות דרכם ברמה מסוימת בעולם האלמנטרי. אנו חודרים לפנימיותם; אנו מקבלים את ההרגשה הדומה להרגשה שיש לנו בעולם הפיסי כשאנו משקיעים את ידנו במים. אנו יכולים לשקוע אל הדברים והישויות הללו, בעוד שב"אדמה" יש לנו משהו שאנו נתקלים בו כמו דבר-מה קשה. את זאת מציינים איפוא בעולם האלמנטרי כמים. כאשר מדובר בספרים של מדע הרוח על אדמה ומים, הכוונה היא מה שתיארתי כעת ולא מים פיסיים. מים פיסיים הם רק משל חיצוני למה שרואים כשמגיעים לשלב התפתחות זה. בעולם האלמנטרי המים הם משהו שנוצק כביכול, שניתן לתפסו, כמובן לא במובן הפיסי אלא בעבור החוש הגבוה של המתקדש, בעבור יכולות הקליטה הרוחיות.

ואז קיים גם דבר-מה שניתן להשוואה עם צורות אויר או גז הקיימות בעולם הפיסי, אותן מציינים בעולם האלמנטרי במילה "אויר". ולבסוף קיים עוד מה שמציינים כחום או אש. כאשר מדובר באש האלמנטרית חייב להיות ברור לכם כי מה שמציינים בעולם הפיסי במילה "אש" הוא רק משל. קל לתאר את מה שמכנים "אש" בעולם האלמנטרי כמו שלושת המצבים האחרים. שלושת המצבים האחרים של העולם האלמנטרי ניתנים באמת לתיאור רק בכך שאומרים שאויר, מים ואדמה הם משל לשלושת המצבים הללו. האש של החיים האלמנטריים ניתנת לתיאור ביתר קלות, שכן היא קשורה למה שהאדם מכיר כחום הנפש הפנימי, אותה הרגשה מהותית של חום שחשים למשל כשנמצאים יחד עם אדם אהוב. יש להבדיל כמובן את החום שנוצק אז לנפש, את הלהט שבהתלהבות או בשמחה, מהאש הרגילה שבה נכווית האצבע כשנוגעים בה. גם בחיים הרגילים מרגיש האדם שהאש הפיסית היא מעין משל לאש הנפשית. אש נפשית זו, המפיחה בנו התלהבות כשהיא תופסת אותנו, היא איפוא דבר-מה שאנו מכירים טוב יותר מהמצבים האחרים. ואם תמחישו לעצמכם השוואה בין האש החיצונית החורכת את אצבעותיכם ואש נפשית זו, כביכול משהו העומד באמצע בין שתי אלו, תקבלו מושג על מה שמכנים אש אלמנטרית. כשמתעלה האדם כמתקדש אל העולם האלמנטרי, הוא מרגיש הלכה למעשה כאילו היה משהו זורם אליו ממישורים רוחיים, המצית בו אש פנימית, מחדיר אותו באש, וממקומות אחרים בעולם האלמנטרי הוא מקבל את הרושם שהם ממלאים אותו פחות באש. יש לו ההרגשה כאילו היה נמצא בתוך-תוכה של הישות שמציתה בו את האש, הוא מאוחד עמה, הוא מרגיש את האש הפנימית שלו כאש של הישות האלמנטרית.

אנו רואים איפוא שהאדם נכנס לעולם גבוה יותר, הנותן לו את הרושם שלפני כן, בעולם החושים, הוא לא הכיר את עצמו. עולם אלמנטרי זה הוא כביכול זה הפותח את השער כשהאדם נרדם עם התודעה הנורמלית הרגילה. דבר זה חייב להתרחש מן הסיבה שכבר נאמרה, שהאדם זורם לגמרי החוצה אל העולם האלמנטרי הזה; הוא נמצא כל כולו בתוכו. אך הודות לכך שהוא זורם החוצה אל העולם הזה, הוא נושא את כל ישותו פנימה אל עולם זה. הוא מאבד את האני שלו; הוא נוצק אל העולם הזה. את מה שאיננו בגדר אני – תכונותיו האסטרליות, תאוותיו ותשוקותיו, חוש האמת או השקר שלו – את כל התכונות הנפשיות שלו הוא נושא אל תוך עולם זה; הוא מאבד את האני. אולם האני הוא בדיוק הגורם המרסן אותנו בחיים הרגילים ומביא סדר והרמוניה לאסטרלי שלנו. כשהאני הולך לאיבוד נכנסים לפעולה כל הדחפים, התשוקות והתאוות שיש עדיין לאדם בנפשו, ומביאים עמם לתוכו את אותן ישויות שמוצא האדם בעולם האלמנטרי. האדם לא רק חדור בכל הדברים שהוא חווה בחוץ, אלא נושא מתוך עצמו אל ישויות העולם האלמנטרי את מה שיש לו בנפשו שלו. העברה זו היא מציאות; אין זה כך שהאדם רק מדמה זאת בנפשו, אלא שכאשר יש לו לדוגמה תכונה רעה, מועברת תכונה רעה זו באמת ובתמים אל הישות המקבילה בעולם האלמנטרי; היא נמצאת אז בישות האלמנטרית. אם יש לו לאדם תכונה רעה מיוחדת, הוא יימשך בידי ישות בעולם האלמנטרי המרגישה משיכה בדיוק לתכונה זו. עקב אבדן האני ייצוק האיש בכניסתו למקרוקוסמוס את כל ישותו האסטרלית לאותן ישויות המשולבות בעולם האלמנטרי כישויות רעות. כתוצאה מכך – מאחר שהגיע לשיתוף עם הישויות הללו אך הוא חלש מהן משום שאיבד את האני שלו ולהן יש "אני" חזק – הוא מספק להן מזון עם תכונותיהן והן מתגמלות אותו במובן שלילי. הוא מספק להן מזון מישותו האסטרלית, אולם הן נותנות לו את מה שיש להן מתכונותיהן שלהן. והעובדה שהוא חי בהן מתגלית כאשר ביקיצה נופל האני שלו לתלוּת מחוזקת ברוע, לנטייה לרוע.

אנו רואים איפוא כי זהו סידור חכם, שהאדם מאבד את תודעתו בהיכנסו לעולם האלמנטרי, שאין הוא חווה עולם זה עם האני שלו אלא נשמר מכך בשינה הרגילה. לכן חייב היה מי שהובל במסתריות הקדומות אל העולם האלמנטרי, לבצע לפני כן הכנה קפדנית כאשר קיבל תוספת כוח מהמקדֵש בטרם ייכנס לעולם זה. ההכנה לעולם זה מתבצעת בכך שהתלמיד צריך לעבור לפני כן מבחנים קשים, שבהם הוא מאפשר את ניצחון הכוח המוסרי. לכך הוקדש ערך רב. באופן דומה הוקדש ערך בשאיפות של המיסטיקאי לתכונת הענווה. בדומה לאופן בו הקדישו ערך אצל המיסטיקן לטיפוח איכות הענווה בדרכו. כך גם הוקדש ערך מיוחד לכוח ההתגברות הפנימית עבור מי שביקש לחוות את המקרוקוסמוס. לפיכך הוצבו בפני מי שאמור היה להגיע להתקדשות זו במסתריות מבחנים, שבהם היה עליו להתגבר על כל מצוקות החיים האפשריות כבר בקיום הפיסי. בדרך הושמו לו סכנות גדולות, ובאמצעות ההתגברות על הסכנות הללו אמור היה לחזק את הרצון שלו. הוא צריך היה להיות מנצח בעל נפש חזקה יותר, ובכך להיות מוכן שכאשר יפגוש בישויות הללו יהיה חזק דיו לעמוד באתגרים, להדוף אותן ולא לאבד את עצמו. מי שהורשה ליטול חלק במסתריות הללו התחזק בחוסר הפחד שלו ובהתגברותו על אתגרים.

אומר פעם נוספת כהבהרה, שאף אחד לא צריך להירתע מהתיאור של המסתריות הללו, שכן דברים כאלה לא מטופחים יותר כיום וגם אינם נחוצים, משום שקיימות אפשרויות אחרות. אולם נבין טוב יותר גם את כל מרחב מתודות ההתקדשות המודרניות, אם נתאר תחילה מה עברו לפנים אנשים רבים מאד כדי לחוות את המקרוקוסמוס, כדי להפוך במובן זה למתקדשים של המקרוקוסמוס.

לאחר שהמועמד, בעקבות תקופה ארוכה של התנסויות כאלו, נעשה כשיר לראות כי כל מה שהוא מסוגל לקלוט בעולם החושים החיצוני – אדמה, מים, אויר ואש – הוא התגלות של ישויות רוחיות העומדות מאחוריו, משלמד להבחין בין הדברים הללו ולהתמצא בעולם האלמנטרי, יכול היה להתקדם שלב אחד נוסף ולהגיע לכך שילמד כיצד נראה מה שעומד מאחורי אלמנטים אלה של העולם האלמנטרי. וכאן מובל המועמד להתקדשות אל עולם הרוח המהותי. בעולם הרוח הנמצא מאחורי העולם האלמנטרי, בעולם רוח זה אליו מבשיל האדם לאחר שלמד במשך זמן מה להכיר את העולם האלמנטרי ולרכוש יכולות אבחנה בו, הוא מתנסה כעת – דבר זה גם הוא רק מסירה של התנסויות המתקדשים – בעובדה שלמעשה קיימות ישויות העומדות מאחורי עולם החושים שלנו ומאחורי העולם האלמנטרי. אולם ישויות אלו, שאל עולמן הוא נכנס כעת, אינן דומות כלל לישויות שאנו מכירים כאלה הדומות לנו כבני אדם. בעוד שבני האדם על האדמה חיים יחד בסדר חברתי, ביחסים חברתיים מוגדרים, מושלמים ובלתי מושלמים, חי כעת המתקדש בעולם רוח שבו מצויות ישויות רוחיות, שאין להן כמובן כל גוף חיצוני, והן עומדות בקשר זו עם זו באמצעות סדר והרמוניה. וכעת מוצג למתקדש שהיסוד המהווה סדר והרמוניה בעולם רוחי זה ניתן להבנה רק כשהוא רואה את מעשיהן של ישויות רוחיות אלו כביטוי חיצוני של עולם הכוכבים, בעיקר תנועות כוכבי הלכת במערכת השמש שלנו: באופן בו עומדים כוכבי הלכת ביחס לשמש ובתנועותיהם ועמדותיהם האחד ביחס לשני, מתבטאים מעשיהן של ישויות עולמות הרוח.

בתיאורים הקודמים אמרנו שאפשר לראות את עולם מערכת השמש שלנו כשעון קוסמי ענק. כפי שנוכל להסיק מהעמדה של מחוגי השעון שקורה משהו מחוץ לשעון שעליו מצביעים המחוגים, כך ניתן להסיק מהיחס של עמדת הכוכבים זה לזה שדבר-מה עומד מאחוריהם. מי שמסתכל על שעון ואומר שהשעה היא כזו וכזו, אינו מתעניין כמובן במצב המחוגים אלא על מה רומז מצב זה של המחוגים, למשל השעה בה מתרחש כעת בווינה דבר כלשהו, או הזמן בו עליו ללכת לעבודתו. מצב השעון הוא איפוא ביטוי למשהו שעומד מאחוריו. כך נוכל לראות גם במערכת השמש, בשעון קוסמי עצום זה, את הביטוי לתהליכים רוחיים וישויות רוחיות העומדות מאחוריו. תלמיד ההתקדשות לומד כעת להכיר את הישויות הרוחיות ומעשיהן. ניתן להבין בצורה הטובה ביותר עולם ריאלי זה של רוח העומד מאחורי עולם החושים שלנו, כשמתארים אותו בסימנים הנלקחים מהסדר של מערכת השמש שלנו, שכן בכך מקבלים המְשָלָה לעולם הרוח. בעבור העולם האלמנטרי חייבות ההמְשָלוֹת להילקח מהעולם הארצי, מן הדברים הארציים המקיפים אותנו – אויר, מים וכן הלאה. בעבור העולם של הרוח עלינו להשתמש בהמשלות אחרות, המשלות שאנו מוציאים משמי הכוכבים. תוכלו להיווכח במובן עמוק יותר שההשוואה עם השעון כאן אינה כה טיפשית.

כפי שהמים הפיסיים הם משל, ביטוי למה שמציינים בעולם האלמנטרי כ"מים", כך מערכת השמש מבטאת מציאות של ישויות רוחיות, אותן אנו מציינים בשמות של כוכבי הלכת וגלגל המזלות. קחו את שנים-עשר המזלות והתבוננו במהלך שבעת כוכבי הלכת – עליהם עוד נדבר אגב – באופן בו האחד או האחר עומדים ביחס למזל מסוים, ואז תראו במהלכן של הפלנטות את מעשיהן של ישויות רוחיות, ובשנים-עשר המזלות את הישויות הרוחיות עצמן. כפי שבמערכת השמש אנו מבחינים בין כוכבי הלכת, הנמצאים בתנועה, לכוכבי המזלות העומדים מאחוריהם ללא תנועה, כך נוכל לדמות לעצמנו את עולם הישויות הרוחיות ומעשיהן כשתים-עשרה קבוצות של ישויות, שפעולותיהן מתבטאות בתנועת הפלנטות. אך עלינו לראות זאת לא באופן חיצוני. כשאנו מתארים את הקונסטלציות בגלגל המזלות, אל לנו לקחת את המזלות כישויות הרוחיות עצמן; כאן אנו נשארים עדיין בחיצוני. המזלות עצמם מהווים גם הם רק ביטוי של עולמות גבוהים יותר וישויות גבוהות הפעילות בהם. ישויות אלו מתבטאות במספר שתים-עשרה, ומה שנובע ממעשיהן מתבטא במספר שבע. אלא שהשמות של שנים עשר סימני גלגל המזלות אינם מספיקים לישויות העומדות מאחוריהם. הישויות הללו, ששמותיהם משתנים בארצות ובזמנים שונים, נקראות באזוטריקה הכריסטיאנית שרפים, כרובים וכתרים, ומתחתיהן כוחות, עוצמות או קיריוטתס, דינאמיס ואקסוזיאיי. אלו הם שש. אז מגיעים הכוחות הראשוניים או רוחות האישיות, ארכאי, אחריהם המלאכים העליונים והמלאכים. השלב העשירי הוא האדם בשלב התפתחותו הנוכחי. אולם האדם ימשיך להתפתח ויגיע מאוחר יותר לשלבים שישויות אחרות השיגו כבר. את אלו יש להוסיף, כך שיש לנו שנים-עשר שלבים של ישויות.

אם מבקשים לתאר את עולם הרוח, יש לתאר שתים-עשרה ישויות בעבודתן המשותפת זו לצד זו לשם יצירת העולם. אם רוצים לתאר מה עושות הישויות הרוחיות הללו, חייב הדבר להתרחש בביטויים שנלקחו מהיחסים בחלל בין גלגל המזלות לתנועות כוכבי הלכת, שכן מסלולי כוכבי הלכת מציינים את המעשים של ישויות רוחיות אלו.

הישויות הללו פועלות במשותף בזמן. הבה נניח שפעלו במשותף הרוחות שכינינו רוחות הרצון או הכתרים, עם רוחות האישיות. אז הן חוללו את הגוף שאנו מכנים סטורן הקדום. באמצעות עבודתן המשותפת יצרו ישויות אחרות את מה שציינו כשמש הקדומה, ואילו באמצעות ישויות אחרות נוספות נוצר מה שאנו מכנים ירח קדום. בזאת אנו מבטאים את מעשיהן של ישויות אלו. אם נרצה לתאר כיצד הופיע הדבר בפני אלה שהתרוממו לחוויית המקרוקוסמוס, עלינו לתאר קודם כל את ישויות עולם הרוח, את ההירארכיות, כדבר שני עלינו לתאר את מעשיהן הבאים לביטוי באמצעות מהלך כוכבי הלכת, וכדבר שלישי יתווסף לכך האופן בו הן מתגלות בעולם האלמנטרי אותו תיארנו בביטויים שנלקחו מהעולם הפיסי-חושי: אש, אויר, מים ואדמה. מכנים זאת גם "ההתפתחות הפלנטרית".

כשאתם קוראים בספרי "מדע הנסתר" את הפרק "התפתחות העולם והאדם", תמצאו מהלך זה מתואר במדויק. שם מתוארות הישויות, ההירארכיות הרוחיות, המוצאות את הדומה להן בחלל בגלגל המזלות; תמצאו שם את הביטויים המתקשרים לכוכבי הלכת, המתארים מה הם המעשים שלהן, ותמצאו את פעילותן המכוונת אל העולם האלמנטרי. כאן לפניכם הסיבה העמוקה יותר אשר בעטיה נכתב פרק זה בצורה זו. אלא שאין לחשוב שכאשר מתאר מישהו משל בלבד, כשהוא קורא לדוגמה על סימני גלגל המזלות במקום ההירארכיות, נעשה בכך כבר משהו. מי שמבקש לתאר דבר ריאלי באמת חייב לחזור תמיד אל הישויות. שהרי לתאר רק את חלל השמים עם תמונות הכוכבים יהיה כמו לתאר את המראה החיצוני של שעון. אולם לתאר מה עומד מאחוריהם כעולם רוח, כלומר מועבר לאלמנט של מדע הרוח, יהיה לתאר זאת כפי שאפיינתי לכם כעת. בזאת ניסיתי לתת לכם מעין קו מנחה לכל תיאור בסגנון הנכון של עולם הרוח, כפי שפוגשים אותו ביציאה אמיתית אל המקרוקוסמוס.

יציאה זו אל המקרוקוסמוס יכולה כמובן להתקדם הלאה. שכן עם כל מה שניתן לתאר כעולם הרוח לא מיצינו עדיין את המקרוקוסמוס; אפשר לעלות לעולמות גבוהים עוד יותר. אלא שככל שעולים גבוה יותר נעשה קשה יותר ויותר לתת דימויים על עולמות גבוהים אלה, ולכן כשמבקשים לספק דימוי על עולם גבוה יותר זה, חייבים לעשות זאת בדרך שונה. על העולם הגבוה יותר שאליו יכול אדם להגיע בעוברו את עולם הרוח, תוכלו ליצור מושג בדרך שלהלן.

כשאנו מסתכלים על האדם כפי שהוא עומד לפנינו, נוכל לומר: האדם יכול היה להיווצר רק בכך שקיימים עולמות אחרים אלה. אלא שהמטריאליסט ההוזה מסוגל להאמין שמתוך הערפילית הקוסמית של קאנט-לפלאס יכול היה להיות מורכב פעם האדם. כאן לא יכול היה לצאת מאומה חוץ מאוטומט אנושי. האופן בו בנוי האדם התאפשר רק בזכות העובדה שהוא התפתח לא רק מהעולם הפיסי-חושי, אלא קודם כל מעולם הרוח. האדם נולד מעולם הרוח. כשמתבוננים בעולמות הסובבים אותנו, יש לנו תחילה את העולם הפיסי-חושי. כפי שאנו קולטים אותו, אנו קולטים גם את הגוף הפיסי של האדם. אתמול למדנו להכירו בדרך מסוימת. עם התודעה הרגילה אנו קולטים רק מבחוץ; גופו הפיסי של האדם שייך לגמרי לעולם שאנו רואים בעינינו וקולטים מבחוץ עם חושינו. לאיזה עולם שייך האלמנט הנמצא עמוק יותר באדם, אותם מרכיבים בלתי נראים של טבע האדם? כל המהווה מרכיבים בלתי נראים בטבע האנושי שייך לעולמות גבוהים יותר. וכפי שכאשר רואים אדם רואים רק את יסוד החושים החיצוני, כך רואים גם מהעולם החיצוני הגדול רק את צד החושים החיצוני ולא את אותם עולמות על-חושיים שמהם תיארנו כעת שניים – את העולם האלמנטרי ואת עולם הרוח. האדם מורכב גם משני העולמות הללו במערך הפנימי שלו, אך כל הקיים באדם בכלל, גם גופניותו החיצונית, התאפשר רק בכך שישויות רוחיות בלתי נראות מסוימות עבדו עליו. על הגוף הפיסי האנושי עובד לא רק גוף אתרי, גוף חיים. לו היה עובד עליו רק הגוף האתרי היה האדם צמח, שהרי לצמח יש בגוף פיסי אותו אנו רואים, גם גוף אתרי או גוף חיים. אולם מאחר שהאדם איננו צמח, יש לו לא רק גוף אתרי וגוף פיסי, אלא נוסף להם גוף שלישי, הגוף האסטרלי. אך הרי זאת יש גם לחיה. מאחר שלאדם יש כעת גם אני, הוא משתרע מעבר ליצירים נמוכים אלה של שלוש ממלכות הטבע, מעבר לממלכות המינרלים, הצמחים ובעלי החיים. כל המהווה מרכיבים גבוהים של הטבע האנושי עובד מצדו גם הוא על גופו הפיסי של האדם. הגוף הפיסי האנושי לא יכול היה להתקיים כפי שהוא לולא היו לו המרכיבים הגבוהים הללו. לולא היה לצמח גוף אתרי או גוף-חיים, הוא היה מינרל. לאדם לא היתה מערכת עצבים לולא היה לו גוף אסטרלי, והוא לא יכול היה להיות ישות ההולכת זקוף ומצוידת במוח חושב, לולא היה לו אני. לולא היו לאדם מרכיביו הבלתי נראים מתוך עולמות גבוהים, לא יכול היה להופיע בפנינו כישות המעוצבת באופן בו אנו רואים אותה.

אך המרכיבים השונים של המערך האנושי נבנו מתוך עולמות רוחיים שונים. אם ברצוננו להבין זאת, נוכל בצורה הטובה ביותר להיזכר באמירה יפה של גתה, הנובעת מחכמת-עולם עמוקה: העין נבנתה באור למען האור. יש כיום פילוסופיה המקושרת לשופנהאואר וגם לקאנט, המבקשת להסביר את העולם כולו כדימוי בעלמא של האדם, פילוסופיה השמה את הדגש בעיקר על העובדה שללא העין איננו קולטים אור, שללא עין היתה שוררת סביבנו חשכה. כמובן שדבר זה נכון – אך העניין אינו בכך שדבר מסוים הנו נכון, אלא בכך שהאמיתות שאנו פוגשים בחיים הן תמיד אמיתות חד-צדדיות, ואם איננו מוסיפים להן את הדבר האחר, ההופך אותן לאמיתות שלמות, אנו מגיעים לפעמים דווקא עם האמיתות שלנו לטעות. שכן הדבר הגרוע איננו כאשר אדם טועה, כשהוא אומר משהו שאינו נכון; העולם יתקן אז את טעויות הראש. אך אם הוא רואה אמת חד-צדדית כאמת אבסולוטית ונשאר בכך, הוא סוטה מהאמת. באופן זה העובדה שבלי עין איננו יכולים לראות את האור היא אמת, אבל אמת חד-צדדית. יחד עם זאת גם זו אמת, שאילו היה העולם שרוי בחשכה תמידית, לא היתה מעולם נוצרת עין, שכן העין היא דבר-מה שנוצר מתוך גופניות בלתי ממויינת. נוכל לראות זאת מהתהליך ההפוך. אצל בעלי חיים מסוימים שחיים במערות חשוכות מתנוונות העיניים; החיה מאבדת את הראיה. מצד אחד נכון הדבר שבלא העיניים איננו מסוגלים לראות אור, אך באותה מידה נכון הוא מצד שני שהעין נבנתה באור למען האור. הדבר החשוב באמיתות הוא תמיד, שלא נראה אותן מצד אחד בלבד אלא נראה גם את צדן השני. רוב הפילוסופיות לוקות בטעות – לא שהן אומרות דברים מוטעים; הרבה מדבריהן לא ניתן להפריך משום שהן אומרות את האמת – אך הטעות היא שהן אומרות אמיתות חד-צדדיות, הנראות רק מצד אחד ולא גם מהצד השני. אם אתם מתייחסים במובן האמיתי למשפט "העין נוצרה באור למען האור" – תוכלו לומר אז: אם כן חייב להיות נעוץ משהו באור שיצר את העין מלכתחילה מתוך אורגניזם שלא היתה ברשותו עדיין עין. מאחורי האור חבוי איפוא דבר-מה גבוה יותר; כביכול בכל קרן שמש נמצא מעין כוח בונה-עין.

דבר זה נאמר כדי שנוכל ללמוד כי בכל הנמצא סביבנו נסתר משהו שיצר אותנו. שכן כפי שעינינו נוצרו מאלמנט כלשהו הנמצא באור, כך נוצרו כל איברינו האחרים ממשהו העומד בבסיס כל הדברים, שממנו אנו רואים רק את פני השטח החיצוניים שלו.

וכעת, יש לו לאדם משהו שאנו מכנים "הבנה" (Verstandt). לאדם יש הבנה, אינטליגנציה. בחיים הרגילים הוא יכול להשתמש בהבנה זו, באינטליגנציה זו, הודות לעובדה שיש לו מכשיר לכך, המוח. כפי שברשותו עין לראייה, כך יש לו מכשיר כדי לפתח בעולם הפיסי את ההבנה, כדי להיות מסוגל לחשוב. יש להעיר שאנו מדברים כעת על החשיבה בעולם החושי-פיסי, לא על מה שהופך להיות מחשיבתנו כשאנו משתחררים עם המוות מגופנו, אלא על האופן בו אנו חושבים בעזרת מוחנו כאן על האדמה. כשאנו מתעוררים בבוקר אנו רואים באמצעות העיניים את האור; כאן עומד מאחורי האור משהו שיצר את עינינו. אנו חושבים באמצעות מכשיר המוח; חייב להיות איפוא משהו בעולם שיצר מלכתחילה מוח זה, כך שיוכל לשמש כמכשיר לחשיבה בעולם הפיסי. זהו בדיוק מה שאנו רוצים להעמיד בפני נפשנו. המוח הוא איבר-חשיבה בעבור העולם הפיסי, אך הוא חייב היה תחילה ככזה להיווצר מתוך הכוח המגלה עצמו חיצונית באינטליגנציה שלנו. כפי שהאור שאנו קולטים בעין הוא כוח בונה-עיניים, כך קיים דבר-מה שבנה את מוחנו, דבר-מה המהווה כוח בונה-מוח. המוח שלנו נבנה מתוך עולם הרוח. המועמד להתקדשות למד, שאילו התקיימו רק העולם האלמנטרי ועולם הרוח לא יכול היה להיווצר לעולם איבר האינטליגנציה באדם. עולם הרוח הנו אמנם עולם גבוה משמעותית, אך הכוח שיצר את כוח החשיבה שלנו כאן בעולם הפיסי כדי שיתגלה חיצונית בעולם הפיסי מה שאנו מכנים הבנה, אינטליגנציה, כוח זה חייב היה לזרום אל האדם מעולם גבוה עוד יותר.

לא סתם מבטא מדע הרוח את גבולות עולם הרוח, אותם תיארנו כעולם ההירארכיות, כהשוואה באמצעות המילה "גלגל המזלות" [גלגל החיות, Tierkreis בגרמנית]. שכן לו התקיימו רק העולמות הללו היה האדם עומד לפנינו רק במידה בה הוא איננו ישות אינטליגנטית, כביכול נמצא בשלב החייתיות. כדי שהאדם יוכל להפוך לישות העומדת זקוף, חושבת עם מוח ומפתחת אינטליגנציה – לכך נחוץ היה שתגיע אליו זרימה מכוחות המצויים בעולם גבוה עוד יותר מעולם הרוח שתיארנו. וכאן אנו מגיעים מעלה לעולם המצוין במדע הרוח במילה שכיום מנוצלת לרעה, אך בזמנים קדומים – ואין צורך לחזור הרחק לאחור – היתה לה עדיין משמעות מקורית. מה שמפתח האדם כאן בעולם הפיסי כאשר הוא חושב, מכונה אינטליגנציה. את הכוחות, הממשויות המתקיימות בעולם גבוה עוד יותר מעולם הרוח, את האלמנט שזרם מטה דרך עולם הרוח והעולם האלמנטרי כדי ליצור את מוחנו, כינו תמיד במדע הרוח "עולם התבונה". זהו אותו עולם שבו נמצאות הישויות הרוחיות אשר באמצעות כוחן החזק יכלו לפעול מטה אל העולם הפיסי, כדי לבנות בעולם הפיסי תמונת-צללים של הרוח בפעילות השכלית של האדם.

אתם רואים כמה דלה היא שפתנו. המילה "תבונה" נוצלה לגמרי לרעה בתקופת המטריאליזם. לפני תקופה זו איש לא השתמש במילה זו לחשיבה בעולם הפיסי. לחשיבה זו דיברו אז במונחים "אינטליגנציה", או "הבנה". על תבונה דיברו אז כשהמתקדשים התעלו מעולם הרוח לעולם גבוה עוד יותר וחשו ישירות עולם עילאי, המתנשא גבוה עוד יותר מעולם הרוח. בשפה הגרמנית המילה "תבונה" (Vernunft) קשורה עם "קליטה" (Vernehmen), כלומר עם מה שנראה ונקלט ישירות מעולם שהנו גבוה מעולם הרוח. בכך התעלינו בדרך מיוחדת לעולם גבוה עוד יותר מזה שיכולנו לציין כרוחי. בזאת מיצינו את היסוד שבעבורו אנו מוצאים מָשָל באדם. בהבנה השכלית האנושית אנו מוצאים מָשָל צללי חיוור בלבד לעולם התבונה. בעולם התבונה עלינו לחפש כאילו את אמן היצירה, את הבונה של איבר התבונה שלנו. אם ברצוננו להתעלות לעולם גבוה עוד יותר, נוכל לדבר עליו רק כשאנו מתרוממים ליכולת רוחית גבוהה עוד יותר, ליכולת רוחית המשתרעת מעבר להבנה השכלית החושית-פיסית. כפי שראינו אמש שהכוח המגיע מעולם התבונה בנה באדם את האיבר לחשיבה השכלית, את המוח, נוכל כעת לשאול: הרי אנו יודעים שלאדם יש יכולות גבוהות יותר מהבנת השכל – יכולות תודעת הראיה הרוחית; האם לא חייבת גם יכולת זו להיות ביטוי או משל של כוחות המגיעים מעולמות מקבילים גבוהים עוד יותר?

במתודות של מדע הרוח, שעליהן עוד נדבר ביתר פירוט, מכונה שלב התודעה הראשון העשוי להתפתח כתודעת ראיה רוחית בשם "התודעה האימגינטיבית". זהו סוג של תודעה תמונתית. כל עוד לא נבנה האיבר לתודעה תמונתית זו, התודעה האימגינטיבית, כלפי מטה מעולם גבוה יותר, כפי שהמוח נבנה כאיבר לחשיבה האנושית כלפי מטה מתוך עולם התבונה תודעה תמונתית זו, נשארת התודעה האימגינטיבית בגדר העמדת דמיון בלבד, בגדר פנטאזיה בלבד. ברגע בו אנו אומרים שקיימת בעולם תודעה של ראיה רוחית, אנו חייבים לומר גם: אם כן חייב גם להתקיים עולם שמתוכו זורמים הכוחות לאיבר הראיה הרוחית. עולם זה מכונה במדע הרוח "עולם האבטיפוסים". מה שמופיע לפני עינינו כאימגינציה הוא השתקפות של עולם האבטיפוסים.

כך יש לנו ארבעה עולמות גבוהים אליהם אנו יכולים לעלות משלב לשלב: העולם האלמנטרי, עולם הרוח, עולם התבונה ועולם האבטיפוסים. החל ממחר יהיה עלינו לתאר עולמות גבוהים אלה, בעיקר את עולם התבונה, ואז נוכל לעבור לתיאור של המתודות החייבות לשמש במובן של החינוך בן זמננו, בהן יש למשוך מטה את הכוחות מעולם האבטיפוסים כדי להביא במובן של חיי הרוח הנוכחיים למה שמכונה תודעת הראיה הרוחית.