רודולף שטיינר

119 GA

מגרמנית: אלישע אבשלום

תודה לאלישע על תרומת ההרצאה לארכיב!

לספר ראו כאן

הרצאה ראשונה

וינה, 21 במרץ 1910

במחזור הרצאות זה תינתן סקירה על המחקרים במדע הרוח המציבים אותנו בעמדה של ראיית החידות החשובות של החיים האנושיים, ככל שהדבר אפשרי בהתאם לתנאים ולמגבלות העומדים בפני תפיסת העולמות הגבוהים בתקופתנו. סקירה זו תינתן הפעם באופן כזה, שנצא מדברים שבטווח-יד, ומהם ננסה לעלות למישורים גבוהים יותר ויותר של הקיום ולשאלות נסתרות יותר ויותר של החיים האנושיים. הפעם לא נצא מתיאורים על מושגים מקובעים כמו דוגמות ורעיונות, אלא נדבר בדרך פשוטה ככל האפשר קודם כל על מה שכל אדם חש כדברים הקרובים אליו בחיים הרגילים.

מחקר הרוח ומדע הרוח בכלל נובעים מהעובדה שאנו מניחים מראש שבבסיס העולם בו אנו חיים קודם כל, הידוע לנו קודם כל, עומד עולם אחר – אנו קוראים לו עולם הרוח – ובעולם רוח זה העומד בבסיס עולם החושים שלנו, ובדרגה מסוימת גם בעולם הנפשי שלנו, עלינו לחפש את הגורמים והתנאים המהותיים למתרחש בעולם החושים ובעולם הנפש. לכל הנוכחים כאן ידוע, והדברים נאמרו בהרצאות הפומביות, שקיימות שיטות מוגדרות המסוגלות להפנות את האדם לחיי הנפש שלו, ושבאמצעותן עשויות לעורר יכולות מסוימות של נפשו, אשר בחיים הרגילים הן רדומות, כך שהוא חווה את רגע ההתקדשות או החניכה שהודות לה נמצא סביבו עולם חדש, עולם של גורמים רוחיים, של תנאים רוחיים בעבור העולם החושי והנפשי, כפי שעיוור שנותח רואה את עולם הצבעים והאורות שסביבו. האדם מופרד מעולם זה, אותו ברצוננו לחקור מהרצאה להרצאה במחזור זה, מעובדות רוחיות וישויות רוחיות אלו. והוא מופרד מעולם רוח זה משני צדדים: מן הצד שנוכל לכנות הצד החיצוני, אך גם מאותו צד שנוכל לכנות פנימי.

כשמכוון האדם את מבטו אל העולם החיצון, הוא רואה בעולם זה קודם כל את מה שמציעים לו חושיו. הוא רואה צבעים, אור, הוא שומע צלילים, קולט חום וקור, ריחות, טעמים וכיוצא באלה. זהו העולם המקיף את האדם קודם כל. אם נדַמֵה עולם זה המצוי סביבנו, באופן בו הוא מתפשט לפני חושינו, נוכל לומר: יש לנו בו מעין גבול, שכן באמצעות קליטה ישירה, באמצעות חוויה ישירה, אין האדם מסוגל לראות אל מאחורי גבול זה הנתון לו דרך עולם הצבעים והאור המתפשט בפניו, דרך עולם הצלילים, הריחות וכן הלאה. הוא אינו מסוגל לקלוט מאחורי גבול זה. נוכל להמחיש בצורה טריביאלית לגמרי כיצד יש לנו גבול כלפי חוץ. אנו מסתכלים למשל על משטח צבוע בכחול. מה נמצא מאחורי משטח כחול זה – את זאת אין האדם רואה בתנאים הרגילים. וכעת אפשר לטעון שאין האיש צריך אלא להתבונן מעבר למשטח. אך זה אינו נוגע לאותו עולם המתפשט לפנינו. באמצעות מה שאנו קולטים מכוסה בעבורנו עולם רוח חיצוני, ואנו יכולים לכל היותר לחוש שבצבע ובאור, בצליל, בחום ובקור וכן הלאה יש לנו התגלות חיצונית של עולם הנמצא מאחוריהם. אך בכל רגע נתון איננו יכולים לקלוט דרך הצבע, דרך האור והצליל, לחוות מה נמצא מאחוריהם. אנו חייבים לקלוט את כל עולם הרוח החיצוני באמצעות התגלויות אלו. שהרי אפילו הרהור קל יביא אתכם לומר גם בהיגיון פשוט: גם אם לדוגמה הפיסיקה הנוכחית שלנו או מדעים אחרים רואים מאחורי הצבע חומר אתרי תנועתי, הרי איננו צריכים אלא מבט כולל מועט כדי לומר לעצמנו שהגורם שמניחים כקיים מאחורי הצבע אינו אלא דבר משוער, דבר-מה שהנו רק היסק מחשבתי: איש אינו יכול לקלוט ישירות למשל את אשר מסבירה הפיסיקה כרטיטות, כתנועות שהצבע הוא תוצאה שלהן. איש אינו מסוגל לקבוע האם מה שאמור להתקיים מאחורי רשמי החושים מתאים למציאות כלשהי; אלו הן מחשבות בעלמא. עולם החושים החיצוני הזה משתרע כמעין מרבד, ואנו מקבלים אז את התחושה שמאחורי מרבד זה של עולם החושים מצוי דבר-מה שאליו איננו יכולים לחדור עם הקליטה החיצונית.

כאן עומד בפנינו הגבול האחד. את השני אנו מוצאים בהסתכלנו אל תוכֵנו עצמנו. בתוך עצמנו אנו מוצאים עולם של הנאה וסבל, שמחה וכאב, תשוקות, דחפים, תאוות וכיוצא באלה; אנו מוצאים בתוך עצמנו את כל התכולה שאנו מכנים במילים אחרות חיי הנפש שלנו. אנו מאגדים חיי נפש אלה בדרך כלל כשאנו אומרים: אני חש הנאה זו, אני חש כאב זה, יש לי דחף זה, יש לי תשוקות אלו. אולם יש לנו בהחלט גם התחושה שמאחורי חיי הנפש הללו מסתתר דבר כלשהו, עומד מאחוריהם משהו, המכוסה בידי חוויות-הנפש שלנו כפי שעצם חיצוני מכוסה בידי קליטות החושים. שהרי מי יטעה את עצמו בנוגע לעובדה שההנאה והסבל, השמחה והכאב וכל חוויות הנפש האחרות להן נתון האדם בדרך מסוימת, עולים כמו מתוך גורם בלתי ידוע מן הבוקר בעת היקיצה. ומי יוכל להכחיש, כשהוא מציב כל זאת לעצמו בראיה עצמית מסוימת, שבו עצמו קיים דבר-מה עמוק יותר, דבר-מה הנסתר ממנו, המזרים כמו מתוך עצמו את הנאותינו וסבלותינו, שמחותינו וכאבינו וכל חוויות הנפש שלנו, המהוות התגלויות של גורם בלתי ידוע כפי שקליטות החושים החיצוניות מהוות התגלויות של גורם בלתי ידוע.

כעת אנו שואלים: אם קיימים שני גבולות אלו – הם עשויים להתקיים לפחות כהנחה – האם אין לנו כבני אדם בכל זאת אפשרות מסוימת לחדור בדרך כלשהי אל מעבר לגבולות הללו? האם קיים דבר כלשהו בחוויותיו של האדם שבאמצעותו יוכל לחדור את מרבד החושים החיצוני כביכול, כפי שהיה חודר דרך עור שהיה מכסה אותו, והאם יש משהו המוביל עמוק יותר אל פנימיות האדם, אל מאחורי ההנאה שלנו, מאחורי הכאב, מאחורי השמחה, התאווה וכן הלאה? האם אנו יכולים לעשות צעד אחד רחוק יותר בעולם החיצון, ולהתקדם צעד אחד רחוק יותר בעולם הפנימי?

קיימות אכן שתי חוויות שבאמצעותן מתבצע דבר מעין זה, שבדרך מסוימת מסוגל האדם להתגבר כביכול על העור כלפי חוץ וההתנגדות כלפי פנים. באיזה אופן אפשר להראות לנו שביכולתנו לקרוע את העור החיצוני, אופן בו יכול להיקרע על-ידינו מרבד החושים החיצוני ונחדור לעולם הנסתר מאתנו באמצעות צעיף זה של מרבד החושים החיצוני? כיצד ניתן להראות לנו זאת? דבר זה יכול להיראות לנו אם אנו משיגים בתהליכי-חיים מסוימים משהו שנוכל לתאר כחוויה חדשה ביחס לחוויות-היום הרגילות. אם קיים דבר מעין זה, המהווה חוויה חדשה לגמרי, אותה אין האדם מסוגל לקלוט באופן הרגיל, ואם במשך חוויה זו יכול האדם לקבל גם את ההרגשה שהקליטה החיצונית המגיעה אליו באמצעות החושים תיעלם, כלומר שמרבד-החושים החיצוני נקרע כאילו – אם מתרחש באופן כלשהו מקרה כזה, נוכל אזי לומר שאנו חודרים למשהו בעולם זה שמאחורי קליטת החושים שלנו.

קיימת חוויה כזו, אלא שהיא מהווה חסרון למכלול חיי האדם. זוהי החוויה המכונה בדרך כלל – וכעת הכוונה היא למשמעות המהותית של המילה – אקסטזה, המשכיחה מהאדם לרגע, אם נוכל להתבטא כך, מה נמצא סביבו ברשמי עולם החושים, המביאה את האדם כה רחוק, עד שלרגע אין הוא רואה בקיום שום דבר מהצבעים, האור, הצלילים, הריחות וכל יתר הדברים המקיפים אותו ונגישים לו ברשמי-החושים הרגילים. חוויה זו של האקסטזה יכול האדם בנסיבות מסוימות כמובן להביא כה רחוק, שיהיו לו חוויות חדשות, חוויות שאינן מתרחשות בחיי היומיום הרגילים. יש להעיר בהדגשה שאקסטזה זו אינה מובאת כאן כדבר שיש לשאוף אליו, אלא מתוארת רק כדבר-מה שהנו אפשרי. אל לנו גם לתאר כל שהִיָה מחוץ לעצמנו כאקסטזה. שכן אפשריים כאן שני דברים. הראשון הוא שכאשר מאבד האדם את רגישותו לרשמי החושים החיצוניים, הוא יימצא פשוט במצב של חוסר אונים, שבו במקום רשמי החושים משתרעת סביבו אפלה שחורה. למעשה לגבי האדם הרגיל זהו אפילו הדבר הטוב ביותר. אולם קיימת אקסטזה – ובמהלך ההרצאות עוד נשמע איזו משמעות יש לאקסטזה כזו – שבאמצעותה לא משתררת חשכה אפלה סביב האדם; חשכה שחורה זו מאוכלסת אז כביכול בעולם אותו לא הכיר האדם לפני כן. אל תאמרו שעולם זה עשוי להיות עולם של אשליה, עולם של הטעיה. אכן, בתחילה זהו עולם של אשליה, עולם של הטעיה. ניקח נניח מכלול של מבנים ערפיליים או דבר דומה אחר, אין זה חשוב כרגע, אלא החשוב הוא שזהו עולם – בין אם זוהי אשליה, בין אם זו תמונה או מה שלא יהיה – שהאדם לא הכיר עד כה. הוא חייב לשאול את עצמו אז: האם אהיה מסוגל, על פי כל היכולות שרכשתי עד היום, לבנות לעצמי מתוך תודעתי הרגילה דבר מעין זה? כאשר עולם התמונות אותו הוא רואה כאן הוא כזה שביכולתו לומר: על פי יכולותי עד היום איני מסוגל לבנות עולם כזה – אזי ברור לו שעולם זה חייב היה להינתן לו מהיכן שהוא. בין אם זו אשליה רבת-עוצמה של עולם מכושף או ממשות מציאותית – בזאת עדיין לא נדון כרגע; נחליט על כך מאוחר יותר. כעת הדבר החשוב הוא רק שהיא מביאה למצב בו האדם רואה עולמות שאותם לא הכיר עד כה.

אך מצב אקסטזה זה כרוך בחיסרון מיוחד במינו לאדם הנורמלי. בדרך טבעית לא מסוגל אדם להגיע למצב אקסטטי אחרת מאשר באמצעות מחיקת ה"אני" שלו, העצמיות הפנימית החזקה שלו, דרכה הוא מאגד את החוויות הבודדות. האדם הנמצא באקסטזה נמצא באמת מחוץ לעצמו, האני שלו נדחק מטה. הוא נוצק וזורם החוצה אל העולם החדש, בו משתרעת האפלה השחורה. כך איפוא עלינו לתאר קודם כל את החוויה הראשונה. זוהי חוויה שעברו – ויכולים לעבור – אינספור אנשים. על האופן בו הם עוברים זאת ידובר בהמשך ההרצאות. בחוויה זו של האקסטזה נעוצים שני דברים. הדבר הראשון הוא שרשמי החושים נעלמים; כל אשר רגיל האדם לקלוט באמצעות החושים נמחק. נמחקות החוויות שהיו לאדם כלפי עולם החושים, בהן הוא חש "אני שומע צלילים, אני רואה צבעים". נמחק גם האני. במצבי אקסטזה לא חווה האדם לעולם את האני שלו; הוא אינו מפריד את עצמו מן העצמים. בשל כך נותר בלתי ברור האם מדובר במציאות חיצונית או באשליה. שכן לאמיתו של דבר רק האני הוא המסוגל להחליט האם מדובר במקסם שווא או בממשות.

שתי החוויות הללו מגיעות איפוא באקסטזה במקביל – האבדן, או לפחות ההפחתה של הרגשת האני מצד אחד, ומצד שני היעלמות קליטת החושים החיצונית. האקסטזה מראה איפוא כיצד נמס למעשה ומתפורר מרבד עולם החושים, והאני שלנו, אותו אנו מרגישים באופן הרגיל כשהוא נתקל כאילו בעור, במרבד של עולם החושים החיצוני, זורם כעת דרך קליטת החושים וחי בעולם של תמונות המהווה בשבילו דבר-מה חדש. שכן זהו הדבר האופייני, שבאקסטזה לומד האדם להכיר ישויות ואירועים שלפני כן היו בלתי ידועים לו, שלא ראה מעולם, ולו גם ילך רחוק ככל שילך עם ראיית החושים שלו ועם החישובים על עובדות החושים; זהו איפוא הדבר המהותי: האדם לומד להכיר משהו חדש. בהרצאות הבאות עוד נלמד כיצד עומדים הדברים הללו ביחס למציאות.

כך אנו רואים באקסטזה משהו כמו פריצה של הגבולות החיצוניים הניתנים לאדם. האם אנו מגיעים באקסטזה לעולם אמיתי, האם עולם זה הוא העולם שעליו אנו מניחים שהוא מונח כבסיס הרוחי של עולמנו הפיסי – זאת עוד נראה.

אנו שואלים עוד בנוגע לצד השני: האם ביכולתנו להגיע לעולם פנימי העומד מאחורי הנאותינו, סבלותינו, השמחות והצער שלנו, תשוקותינו, דחפינו ותאוותינו? גם כאן ישנה דרך. קיימות גם כאן חוויות המובילות אותנו אל מחוץ לתחום חוויות הנפש, כשאנו משתקעים בהן יותר ויותר. הדרך בה צועדים כאן היא זו שאתם מכירים, זוהי הדרך של מה שמכונה מיסטיקה, הדרך של מיסטיקנים רבים. ההשתקעות המיסטית מתבססת על כך שהאדם מפנה תחילה את תשומת לבו מן הרשמים החיצוניים, אך בתמורה לכך מתמסר באותה מידה לחוויות הנפש הפנימיות, בהן הוא מנסה במיוחד להבחין מה הוא חווה בפנימיותו. מיסטיקן כזה, שרוכש את הכוח לא לשאול על האירועים החיצוניים על ענייניהם, על הסימפטיה והאנטיפתיה כלפיהן, לא לשאול אודות ההתרחשויות החיצוניות על כאביהן או הנאותיהן, אלא להסתכל אך ורק על החוויות הזורמות מעלה ומטה בנפש, מיסטיקן מעין זה חודר הלכה למעשה עמוק אל חיי הנפש. יש לו אז חוויות מוגדרות מאד, הנבדלות מחוויות הנפש הרגילות.

גם כאן אני מתאר דבר-מה שחוו ועוד יחוו אינספור אנשים. אני מתאר קודם כל רק את החוויה שעובר האדם כשהוא יוצא במעט אל מעבר לחוויה הנורמלית. חוויה כזו מתבססת למשל על כך שהמיסטיקן המשתקע מטביע בעצמו רגשות ותחושות מסוימות אותן הוא הופך לאחרות לחלוטין. אם אדם נורמלי רגיל העומד בחיים והוא רחוק מאד מחוויה מיסטית כלשהי, מקבל מאדם אחר מכה המכאיבה לו, מכוּונת בדרך כלל הרגשתו כנגד אדם זה. זהו הדבר הטבעי בחיים. אותו אדם המשתקע בעצמו מקבל עקב ההשתקעות שלו הרגשה שונה במכה כזו. יש להעיר שאני מתאר חוויה; איני אומר שהדברים חייבים להיות כך, אני מתאר את אשר חווים אנשים מסוימים, וישנם רבים כאלה. הם מקבלים את ההרגשה: לולא חטאת מתי שהוא בחייך כנגד אדם זה, לא היית מקבל מכה זו; הוא לא היה מביא עצמו אל דרכך לולא עוללת לו משהו המהווה את הסיבה למכה זו. לפיכך אין זה מוצדק להפנות את רגשותיך כנגד אדם זה, שהוביל אותך רק באמצעות אירועי העולם לדרך זו, כדי שתוכל להרגיש את המכה, שבעצם מגיעה לך.

אנשים כאלה, כשהם מעמיקים בצורה יוצאת דופן בכל חוויות הנפש השונות שלהם, מקבלים גם הרגשה כוללת מסוימת על מכלול חיי הנפש, והרגשה כוללת זו ניתן לאפיין בערך כך. הם אומרים לעצמם: יש לי בתוכי סבל רב, כאב רב, אך אני עצמי גרמתי להם מתי שהוא. עלי לעשות דברים מסוימים, עלי להתנהג בצורה מסוימת; אם אין זה מזכיר לי שעשיתי זאת בחיים הללו, אזי ברור לגמרי שחייבים להתקיים חיים אחרים, בהם עשיתי את המעשים שאותם עלי לאזן כעת דרך סבלי, דרך הכאב שלי.

פני הדברים הם איפוא כאלה, שבאמצעות השתקעות זו של הנפש אל תוך עצמה היא משנה את התחושות שהיו לה עד כה, כשהיא טוענת כעת יותר כלפי עצמה, מחפשת יותר בתוך עצמה את אשר מקודם חיפשה בעולם. שהרי אדם מחפש יותר בתוך עצמו יותר מכפי שיפנה את רגשותיו כלפי חוץ כשהוא אומר: האיש שממנו קיבלתי את המכה פגש אותי בדרכי משום שאני עצמי נתתי לו את הסיבה לכך. אנו מגיעים איפוא לכך שאנשים כאלה טעונים יותר בפנימיותם שלהם, כאילו מעמיקים יותר ויותר את חיי הנפש הפנימיים שלהם. כפי שהאקסטטיקן חודר דרך מרבד עולם החושים החיצוני ומסתכל לתוך עולם של ישויות ועובדות שהיה עד כה בלתי ידוע לו, כך חודר המיסטיקן אל מאחורי האני הרגיל שלו. שכן "אני" רגיל זה פונה כנגד המכה שמגיעה מבחוץ; המיסטיקן חודר למשהו העומד בבסיס המכה, למה שהיה הגורם למכה. בכך מגיע המיסטיקאי לכך שיאבד בהדרגה לגמרי את העולם החיצוני משדה ראייתו. הוא הולך ומאבד בכלל את המושג של העולם החיצוני, והדברים גדלים בתוכו כאילו לעולם שלם של האני העצמי שלו, למה שנמצא בפנימיותו. כפי שלא ביקשנו לקבוע תחילה היום האם עולמו של האקסטטיקן הנו מציאות או פרי הדמיון ומקסם שווא, כך איננו מתכוונים כבר היום להחליט האם מה שמוצא המיסטיקאי בנפשו מאחורי צעיף חיי הנפש הרגילים, הוא דבר-מה המהווה ממשות או לא, האם הוא עצמו הוא זה שגרם לאירוע שהביא לו כאב. אולי זהו רק חלום בהקיץ, אך זוהי חוויה שהאדם חווה הלכה למעשה. לא זה הדבר החשוב. בכל מקרה חודר כאן האדם מן הצד השני לעולם שעד עכשיו היה בשבילו בלתי ידוע. זהו העניין המהותי. כך חודר האדם מן הצד האחד או השני, כלפי חוץ או כלפי פנים, לעולם שהיה עד כה בלתי ידוע לו.

אם נשקול כעת את אשר נאמר כאן, שהאדם מאבד את האני שלו כשהוא נעשה אקסטטי, נהיה חייבים לומר לעצמנו: מצב אקסטטי זה הנו משום כך מאד בלתי מיטיב בעבור האדם הרגיל. שכן כל ההתמצאות של האדם בעולם, כל אפשרות להגשים את משימתנו בעולם, נובעת מכך שהאני הוא נקודת מרכז חזקה של ישותנו. אם לוקחת מאתנו האקסטזה את האפשרות להרגיש אני זה, לחוות אני זה, אנו מאבדים עצמנו עקב האקסטזה. אם מצד שני דוחק המיסטיקאי הכל אל תוך האני כשהוא הופך אותו לאשם כביכול בכל מה שאנו מרגישים, הרי גם זה בחזקת חיסרון. אז יש לזה החיסרון שבסופו של דבר נחפש בנו עצמנו את המחולל לכל המתרחש בעולם, וגם במתודה זו נאבד את ההתמצאות הבריאה בעולם. שהרי אם נתרגם זאת למעשים, לא נעשה כולנו שום דבר חוץ מליטול על עצמנו אשמה, ולא נוכל להציב עצמנו בקשר הנכון לעולם החיצון.

כך איפוא בשני הכיוונים – עם האקסטזה הרגילה והמיסטיקה הרגילה –אנו מאבדים את היכולת להתמצא בעולם. לכן יהיה זה טוב, אנו רשאים לומר, שהאדם יחתור כל הזמן לשני כיוונים כשהוא מתפרס כלפי חוץ עם האני שלו. כשהוא מתפרש כלפי חוץ עם האני שלו הוא נתקל בקליטת החושים, שאינה מניחה לו לחדור עד לדברים הנסתרים מאחורי מרבד החושים, וזה טוב לאדם, משום שבכך יכול הוא להחזיק את האני שלו זקוף בתנאים נורמליים. ומן הצד השני לא מניחות לו גם חוויות הנפש בתנאים הנורמליים לחדור מאחורי האני, מאחורי הרגשת האני המובילה לאוריינטציה הנורמלית. האדם סגור בין שני גבולות: הוא יוצא החוצה אל העולם לזמן מה ומגיע לגבול, ונכנס אל חיי הנפש ולומד את אלה המכונים בפינו הנאה וסבל, שמחה וכאב וכן הלאה, אולם כאן אין הוא חודר בחיים הנורמליים רחוק יותר ממה שמאפשר לו אוריינטציה בחיים.

הדברים שתוארו כאן מהווים כביכול השוואה של המצבים הרגילים עם המצבים הבלתי נורמליים המופיעים באקסטזה או בשקיעה העצמית של המיסטיקה. אך קיים במכלול חיי האדם הרגילים דבר-מה שבו ביכולתנו להתבונן בשני המצבים בצורה הרבה הרבה יותר מדויקת – ואלה הם מצבי החילופין הרגילים שאנו עוברים בעשרים וארבע שעות, מצבי החילופין בין העירות לשינה.

מה אנו עושים למעשה בשינה? בשינה אנו עושים ביממה בהקשר מסוים בדיוק אותו הדבר שאנו עושים במצב הלא נורמלי שתיארתי באקסטזה: אנו יוצאים עם חיינו הפנימיים המהותיים החוצה; אנו מפזרים את האדם הפנימי בעולם החיצוני. זהו הלכה למעשה מה שקורה. כפי שאנו שופכים כאילו את האני שלנו החוצה באקסטזה, כפי שאנו מאבדים את האני שלנו באקסטזה, כך מאבדים אנו בשינה את תודעת-האני שלנו. אולם אנו מאבדים יותר מכך בשינה, וזהו כאן הדבר הטוב. באקסטזה אנו מאבדים רק את האני, אך שומרים סביבנו עולם, אותו כמובן לא הכרנו לפני כן, עולם של תמונות בלתי ידועות, אם תרצו, של עובדות וישויות רוחיות. בשינה נעדר מאתנו גם העולם הזה, הוא לא קיים בשינה. השינה נבדלת מן האקסטזה בעובדה שבשינה מוחק האדם בנוסף למחיקת האני שלו גם את יכולת קליטת הרשמים, הוא מוחק לחלוטין את היכולת לקלוט רשמים כלשהם, בין אם הם פיסיים או ספיריטואליים. בעוד שבאקסטזה הוא מוחק רק את האני שלו, בשינה הוא מוחק גם את יכולות הקליטה שלו או, כפי שאנו אומרים בצדק, הוא מוחק את תודעתו. התודעה מסולקת מחווייתו האנושית. הוא יוצק אל העולם לא רק את האני שלו אלא מוסר לעולם זה גם את תודעתו. מה שנותר איפוא לאדם בשינה הוא מצב שממנו הוצאו התודעה והאני. האדם שאנו רואים בחיים הרגילים כשהוא ישן, משוחרר מתודעתו ומהאני שלו. לאן הלכו האני והתודעה? לפי התיאור של האקסטזה נוכל לענות גם על שאלה זו.

כשמופיעה האקסטזה לבדה ולא השינה, מופיע סביבנו עולם של ישויות ועובדות רוחיות. הבה נניח שאנו מקלפים גם את תודעתנו בנוסף לאני, שאנו מוותרים גם על תודעתנו ובאותו רגע מופיעה חשכה שחורה סביבנו – אנו ישנים. כך אנו מוותרים בשינה על האני שלנו כמו באקסטזה, וגם – ובכך מתאפיינת השינה – את תודעתנו. לכן נוכל לומר: שנתו של האדם היא סוג של אקסטזה, שבה הוא נמצא לא רק מחוץ לאני שלו, אלא שגם בתודעתו הוא נמצא מחוץ לגופו. הגורם שאנו מכנים ה"אני" שלנו, הוא זה שעליו אנו מוותרים באקסטזה. זהו מרכיב אחד של הישות האנושית. בשינה יוצא החוצה מרכיב נוסף, הנושא של תופעות התודעה שלנו, וזהו הגוף האסטרלי. כאן בפניכם קודם כל מושג הנלקח לחלוטין מהחיים הרגילים, של מה שמדע הרוח מכנה הגוף האסטרלי. באקסטזה האני הוא זה היוצא מהגוף הפיסי; כאשר יוצא בשינה גם מה שמכונה הגוף האסטרלי, נמחקת האפשרות שתהיה לנו תודעה.

כך תיארנו את האדם הישן קודם כל בהקשר של המרכיבים הנשארים במיטה, אודותם לא נמשיך לחקור כעת. במיטה נשאר דבר-מה אותו מרגיש האדם באופן חיצוני. אך ישנו משהו מחוץ לאדם ישן זה; משהו מתמסר לעולם שהוא עולם של הבלתי ידוע, מרכיב של הישות האנושית המתמסר גם באקסטזה: זהו האני. אולם מתמסר כאן עוד מרכיב של הישות האנושית, אשר אינו מתמסר באקסטזה, וזהו הגוף האסטרלי של האדם.

השינה מציגה בפנינו איפוא מעין פיצול של הישות האנושית; האדם הפנימי המהותי, התודעה האנושית והאני האנושי, נפרדים מהאדם החיצוני, והאדם מגיע למצב בו אינו יודע מאומה מכל חוויות היום, מצב בו אינו יודע בתודעתו מאומה על הדברים הנכנסים לתודעה זו באמצעות הרשמים החיצוניים. בשינה מתמסר האדם כאדם פנימי לעולם שעליו אין לו כל תודעה; הוא נוצק לעולם שעליו אינו יודע מאומה. מסיבות אותן עוד נלמד במידה מספקת, נציין עולם זה בו נמצא האדם הפנימי, העולם שאליו נלקחים האני שלו וגופו האסטרלי, בו הוא נמצא במצב בו הוא שוכח את כל רשמי היום, בתור מקרוקוסמוס, העולם הגדול. אנו אומרים איפוא – וזהו בתחילה רמז, עוד נלמד על ההצדקה של ביטוי זה – אנו אומרים איפוא: בעת שהאדם ישן הוא מסור למקרוקוסמוס, הוא נוצק אל המקרוקוסמוס, אלא שאינו יודע על כך דבר.

גם באקסטזה נוצק האדם אל המקרוקוסמוס, אלא שאז הוא יודע משהו על מצב זה. זוהי מהותה של האקסטזה, שהאדם חווה בה דבר-מה, ויהיו אלו תמונות או הוויות מציאות, המשתרע סביבו, דבר-מה הנוטל חלל גדול ועצום שבו הוא הולך לאיבוד כביכול. זאת הוא חווה באקסטזה. הוא חווה עם האני שלו משהו כמו איבוד האני הזה, אך בתמורה לכך הוא נוצק לממלכה אותה לא הכיר עד כה. התמסרות לעולם הנפרד מהעולם היומיומי הרגיל אליו הוא מסור רק בגופו, התמסרות לעולם שעליו דיברו מאז ומעולם בצדק בתור העולם הגדול, המקרוקוסמוס, בניגוד לעולם הקטן, בו אנו חיים עם חוויות היום הרגילות שלנו. כאן אנו מרגישים את עצמנו סגורים בתוך עורנו. זהו רק המאפיין של פני השטח של עולם גופני זה. כשאנו מצויים באקסטזה אנו מתעוררים כאילו אל העולם הגדול, אל המקרוקוסמוס, בו על כל צעד ושעל עולות בפנינו דמויות פנטסטיות שונות – דמויות פנטסטיות משום שאין הן דומות לדברים בעולם הפיסי. איננו מסוגלים להפריד את עצמנו מהן, איננו יודעים האם מה שחי בדמויות הללו אינו אנחנו עצמנו. וכשאנו תופסים כך את האקסטזה אנו יכולים גם, לפחות בצורה השוואתית, ליצור מושג מדוע אנו מאבדים את האני שלנו באקסטזה.

חישבו על האני האנושי בהשוואה לטיפות של נוזל צבעוני כלשהו. הבה נניח שיש לנו כלי קטן מאד, גדול בדיוק מספיק לקליטת נוזל זה, כך שטיפות צבע אלו יוכלו להיראות. אם אנו נוטלים כעת את הטיפות הללו ומפזרים אותן בקערה גדולה המלאה במים, נמצאות הטיפות אמנם במים, אך אינן מורגשות בהם. אם נחיל השוואה זו על האני המתפשט אל העולם הגדול, אל המקרוקוסמוס, ואשר פשוט נוצק באקסטזה על פני המקרוקוסמוס, תוכלו לתאר לעצמכם שככל שהוא נעשה גדול יותר הוא מרגיש עצמו חלש יותר ויותר. כשהוא נוצק על פני המקרוקוסמוס הוא מאבד את היכולת לחוש את עצמו, כמו הטיפות שמאבדות עצמן בקערה הגדולה. כך אנו תופסים שבמעבר של האדם לעולם גדול, הוא מאבד את האני. כך הוא הדבר; הוא מתפשט על פני העולם הגדול, ולכן אינו יודע מאומה על עצמו.

אבל לשינה נכנס אלמנט חשוב נוסף לגבי האדם. זוהי העובדה שכל עוד יש לו לאדם את תודעתו, הוא פעיל. באקסטזה יש לו תודעה, אך חסר לו האני המעניק לו אוריינטציה. הוא פועל איפוא מחוץ לאני שלו. הוא אינו שולט על פעולותיו, הוא תלוי כאילו במה שמהווים הרשמים של תודעתו. זהו הגורם המהותי באקסטזה, שהאדם מגיע לעשייה כלשהי, ואם מישהו מסתכל מבחוץ באדם כזה הפועל באקסטזה, הוא מוצא שהאיש כאילו התחלף. אנו מגלים שהוא איננו למעשה הוא-עצמו; הוא פועל כמו בהשפעת רשמים שונים לגמרי, ומאחר שהדברים שהוא רואה הם בדרך כלל ריבוי – שכן באקסטזה מופיעים אירועים רבים – הוא מתמסר ברגע אחד לישות זו ומיד לישות אחרת, ומקבל את הרושם של ישות מפוצלת. זהו הדבר האופייני לאקסטזה, וזוהי הסכנה באקסטזה. באקסטזה האדם מתמסר אמנם לעולם רוחי, אך זהו עולם רוחי של ריבוי, המפוצל בשבילו בכל הנוגע לישותו הפנימית.

אך כשאנו בוחנים את השינה עלינו לשים לב כבר מן התיאור – כאן לא הובא כל ההסבר על הסיבות לכך – שבעולם זה אליו אנו נכנסים יש מציאות מסוימת. אנשים יכולים להכחיש קיומו של עולם כל עוד אין הם חשים השפעות ממנו. הם מסוגלים לעמוד בפני טענות נגד. הם יטענו: מאחורי הקיר עומד מישהו. הם יכולים בפני עצמם לא להאמין בכך כל עוד האיש מאחורי הקיר אינו נוקש עליו; אולם ברגע בו הוא נוקש הם כבר אינם פועלים מתוך שכל בריא אם הם מכחישים שמישהו עומד מאחורי הקיר. ברגע בו הם קולטים השפעות של עולם מסוים חדלה האפשרות לראות עולם זה כפרי הדמיון בעלמא. האם קיימות השפעות מאותו עולם שאנו רואים באקסטזה, הנמחקות בשינה לגבי האנשים הרגילים, הנורמליים? כל אחד יכול להשתכנע בהשפעה שמתוך עולם זה כשהוא מתעורר בבוקר. כשאדם נרדם בערב הוא עייף, הוא מיצה כביכול את כוחותיו; אלה חייבים להיות מוחלפים. הוא מתעורר בבוקר עם כוחות שלא היו ברשותו כשנרדם בערב. מתי סיגל אותם לעצמו? הוא סיגל אותם לעצמו במשך אותו זמן שחלף מההירדמות עד ליקיצה, היינו, כשהיה נתון בשינה עם גופו האסטרלי והאני שלו לאותו עולם שאנו רואים באקסטזה, הנמחק בשינה לגבי האדם הרגיל, הנורמלי, שממנו מגיעים אותם כוחות להם נזקק האדם לחיי-היום שלו. האדם זקוק לשינה; את הכוחות הדרושים לו בחיי-היום הוא שואב בשל עצם העובדה שבשינה אין הוא רואה את אותו עולם שהוא רואה באקסטזה. הדימוי המדויק יותר על כך אינו חשוב לצרכינו היום, אבל חשוב שעולם זה שאנו רואים באקסטזה ואשר נמחק בשינה בעבור התודעה הרגילה, מתואר כאותו עולם שממנו זורמים הכוחות שבעזרתם אנו מסלקים את העייפות שהיתה לנו בערב. זה בדיוק כמו הנקישה בדוגמה שלנו, בה מאחורי הקיר עומד אדם אותו איננו רואים אמנם, אך את השפעותיו אנו קולטים. בכל בוקר אנו קולטים את השפעותיו של העולם שאנו רואים באקסטזה ואיננו רואים בשינה. אך כשישנו עולם המגלה השפעות, איננו יכולים לדבר על חוסר-קיום שלו. העולם שאנו רואים באקסטזה ואשר נמחק בשינה בעבור התודעה הרגילה, מגלה לנו השפעות בחיי היום הרגילים. איננו יכולים לכן לדבר על אי-קיום שלו.

כך איפוא אנו אומרים שמהעולם שאנו רואים באקסטזה ואשר נמחק לגבי התודעה הרגילה בשינה, אנו שואבים את הכוחות המחזקים לקראת חיי היומיום. אנו עושים זאת בנסיבות שבהן אנו עצמנו, אם נבטא זאת כך, איננו צופים בשאיבת כוחות זו, ביציקת כוחות זו מעולם רוחי. זהו האלמנט המהותי בשינה – שאנו מבצעים בה דבר-מה, אך איננו צופים בפעילות זו. לו היינו צופים בה היינו נוכחים לדעת שאנו עצמנו היינו עושים זאת גרוע בהרבה מאשר כשתודעתנו אינה נוכחת בה. כבר בחיי היום הרגילים ישנם דברים שעליהם עלינו לומר: הסירו את ידיכם מזה! משום שאנשים מסוימים רק יעשו את הדברים גרועים יותר אם יגעו בהם. זהו המצב בו נמצא אדם כאשר הכוחות שבאמצעות שנת הלילה מחליפים את הכוחות שמוצו ביום שלפני כן. לו היה האדם נוכח בתהליך, לו יכול היה לצפות במבצע הקשה שמתבצע שם כאשר הכוחות שמוצו מוחלפים, לו יכול היה ליטול חלק בכך, היה התהליך כולו נהרס ביסודיות משום שהאדם כיום לא מסוגל עדיין לכך. לכן מתרחשת העובדה המבורכת, שברגע בו ברור שהאדם הורס משהו בהמשך התפתחותו אם הוא נוכח בתהליך, מתנתקת התודעה והוא שוכח את עצמו.

בהירדמות אנו נכנסים אל העולם הגדול, אל המקרוקוסמוס, תוך שאנו שוכחים את הקיום העצמי שלנו. בכל ערב בהירדמות יוצא האדם מעולמו הקטן, מהמיקרוקוסמוס שלו, אל העולם הגדול, אל המקרוקוסמוס, ומתאחד איתו כאשר גופו האסטרלי והאני שלו נוצקים אל המקרוקוסמוס הזה. אולם מאחר שבמהלך הנוכחי של חייו הוא מסוגל לפעול רק בחיי היום, נפסקת התודעה ברגע בו הוא נכנס אל המקרוקוסמוס. זאת ביטא תמיד מדע הרוח בכך שאמר: בין החיים במיקרוקוסמוס והחיים במקרוקוסמוס נמצא זרם השכחה. האדם נכנס אל זרם השכחה במקרוקוסמוס, בעולם הגדול, כשהוא עובר עם ההירדמות מהמיקרוקוסמוס אל המקרוקוסמוס. נוכל לומר איפוא שכאשר נרדם האדם בערב הוא עובר לעולם אחר, אל המקרוקוסמוס, אל העולם הגדול, ומַעֲבָר זה מתאפיין בכך שהוא מוסר לעולם הגדול הזה, למקרוקוסמוס, שני מרכיבים של ישותו – את הגוף האסטרלי ואת האני.

נבחן כעת לעומת זאת את רגע היקיצה. רגע זה של היקיצה מתבסס על כך שהאדם חוזר ומתחיל לחוות את הנאותיו, את סבלו, את שמחותיו וכאביו, את כל אשר חווה כדחפים, תאוות וכיוצא באלה בימים שחלפו. זהו הדבר הראשון. אך הדבר השני שעולה בו בהתעוררות הוא תודעת-האני שלו. מתוך האפלה הבלתי ברורה של החוויה האנושית במשך השינה, חוזרים עם היקיצה חוויות הנפש והאני. כשמתעורר האדם עלינו לומר לעצמנו: אכן, אילו היה לאדם בעת שנתו רק הגורם הנשאר לשכב בלילה במיטה, לא היה חווה כאב, שמחה, הנאה וכל מה שמהוות חוויות-הנפש שלו. הוא לא היה מסוגל לכך, משום שהגורם ששוכב כאן במיטה הוא במלוא מובנה האמיתי של המילה בגדר צמח: הוא חי כמו צמח, הוא אינו עובר חוויות כמו שמחה, כאב וכיוצא באלה. אך מה שמהווה את האדם הפנימי בו, גם הוא אינו עובר חוויות כאלו בלילה, וחרף זאת מהווה אדם פנימי זה את נושא החוויות הנפשיות. לא החלק שנשאר במיטה עובר סבל וכאב, הנאה ושמחה, אלא אותו חלק היוצא עם ההירדמות אל העולם הגדול, אל המקרוקוסמוס. מכאן נוכל להבין שלצורך חוויית ההנאה והסבל, השמחה והכאב, הדחפים, התשוקות והתאוות, הסימפטיות והאנטיפתיות, דרוש משהו נוסף לבד מהגוף האסטרלי – וזוהי העובדה שהוא חייב לצלול אל האדם החיצוני, אל הגורם שנשאר במיטה. אם האדם אינו שוקע אל מה שנשאר במיטה, אין הוא מרגיש את חוויות-הנפש הפנימיות. נוכל לומר איפוא: הדבר שאותו יצקנו בלילה אל המקרוקוסמוס, אל העולם הגדול, ניתן לתחושה בעבורנו בחיים האנושיים הנורמליים רק בכך שאנו צוללים בבוקר אל החלק שנשאר במיטה.

גם כאן מה שאנו שוקעים אליו הוא בעל שני פנים. הדבר האחד שאליו אנו צוללים ביקיצתנו בבוקר הוא החוויות שאנו חווים רק בחיים פנימיים. במשך היום אנו חווים תחושות ורגשות, אינטרסים, סימפטיות ואנטיפתיות, אנו חווים חוויות נפשיות. בלילה איננו יכולים לחוות אותן; ביכולתנו לחוות אותן רק כשאנו נתקלים בעצמנו כביכול, כשאנו צוללים אל החלק שנשאר במיטה במשך השינה.

אך כשאנו צוללים כך, אנו חווים לא רק את חוויות הנפש שלנו אלא גם את העולם החיצון של רשמי החושים. אנו חווים לא רק שמחה על הורד למשל, אנו חווים גם את האדום של הורד. השמחה על הורד היא חוויה פנימית, בעוד שצבעו האדום של הורד הוא דבר-מה הנמצא בחוץ. כך הדבר עם כל אשר אנו חווים בחיי היומיום הרגילים. אנו חווים בכול שני צדדים: אנו צוללים אל הגופניות שלנו, וכשאנו צוללים אליה משתקפות לנו, מגיעות לקראתנו כמעין הד חוויותינו הנפשיות; אך בצלילתנו אל החלק שנותר במיטה בשינה מופיע לנו גם עולם חיצוני. לכן החלק שנשאר במיטה בעת השינה בנוי בהכרח משני מרכיבים: מרכיב אחד משקף את מה שאנו חווים פנימית, ומרכיב שני מאפשר לנו לחדור כאילו דרך עצמנו ולהסתכל החוצה על העולם החיצון כעולם של מציאות. החלק שנשאר במיטה במשך השינה לא יכול להיות בגדר אֶחָד; הוא חייב להיות בנוי משני מרכיבים. לו היה שם רק מרכיב אחד היינו חווים – כשאנו משתחלים אליו ביקיצה – רק עולם פנימי או רק עולם חיצוני. היתה נפרשת בפנינו אז רק פנורמה חיצונית, או שהיו לנו רק הנאה וסבל, שמחה וכאב פנימיים בלבד. שניהם נמצאים ברשותנו, לא רק האחד או השני. אנו שוקעים אל האדם החיצוני שנשאר במיטה בשינה, ואנו צוללים אליו באופן כזה, שאנו מוצאים עולם פנימי שמופיע לנו בקסם ועולם חיצוני. אנו צוללים איפוא לא לישות בודדת אחת אלא לישות כפולה. כפי שמתקיימת ישות כפולה שבה נוצקנו אל המקרוקוסמוס עם ההירדמות, כך אנו חודרים עם היקיצה אל המיקרוקוסמוס, והאחרון מהוו באותה מידה ישות כפולה. את הגורם שמאפשר לנו לחוות חיי נפש פנימיים אנו מכנים הגוף האתרי או גוף החיים, והגורם המאפשר לנו מבט חיצוני על עולם החושים הוא הגוף הפיסי. כך החלק שנשאר במיטה בשינה מורכב משני מרכיבים, מהגוף הפיסי והגוף האתרי או גוף החיים. לו היינו נכנסים רק לגוף הפיסי כשאנו מתעוררים בבוקר, היינו עומדים לפני מבט חיצוני, אך היינו ריקים ושוממים פנימית, לא היו לנו כל הנאות, כאבים ועניין במתרחש סביבנו; היינו עומדים קרים ונטולי-נפש לנוכח התופעות בעולם החושים. כך היה לו היינו נכנסים רק לגופנו הפיסי. לעומת זאת אילו היינו נכנסים רק לגוף האתרי או גוף החיים, לא היה שום עולם חיצוני ניצב לפנינו, אלא רק עולם של הנאה וסבל, שמחה וכאב וכן הלאה, שהיו עולים ויורדים בנו; לא יכולנו לייחס אותם לשום עולם חיצוני, היה לנו פשוט עולם רגשות המופיע ונעלם.

מכך אנו רואים שביקיצתנו בבוקר אנו צוללים אל האדם החיצוני שלנו, אל מכלול כפול, זה המשקף את עולמנו הפנימי – הגוף האתרי או גוף החיים – והגורם המביא את מרבד החושים החיצוניים, את המבט החיצוני, וזהו הגוף הפיסי.

בזאת הראינו מתוך חוויות קיימות אמיתיות, שיש הצדקה מסוימת לדבר על האדם כעל ישות בעלת ארבעה מרכיבים, לדבר על ארבעה מרכיבים של הישות האנושית, שמהם שניים שייכים בשינה למקרוקוסמוס, לעולם הגדול – האני והגוף האסטרלי. במצב העירות שייכים שני המרכיבים הללו של ישות האדם, האני והגוף האסטרלי, למיקרוקוסמוס, לעולם הקטן, הסגור בתחומי עורו של האדם. כך מתנהלים חיי האדם באופן זה שהוא חי לחילופין במיקרוקוסמוס ובמקרוקוסמוס. בכל בוקר הוא נכנס אל המיקרוקוסמוס, ועולם קטן זה, המיקרוקוסמוס, הוא המחולל את חוויות-היום שלנו מהבוקר, כשאנו מקיצים משנתנו, עד לערב בו אנו נרדמים. העובדה שבשינה אנו נוצקים עם גופנו האסטרלי והאני שלנו אל כל העולם הגדול, אל המקרוקוסמוס, כמו טיפה המוזלפת לקערה גדולה, עובדה זו היא הסיבה לכך שברגע בו אנו יוצאים מהמיקרוקוסמוס, מהעולם הקטן, אנו עוברים דרך זרם השכחה.

אנו יכולים כעת להציב את השאלה: כיצד מסוגל אדם כשהוא מאבד עצמו בצורה מיסטית, להביא בדרך מסוימת את המצב שאופיין בתחילת ההרצאה? הבנו את האקסטזה בכך שהאני נשאב בה החוצה אל המקרוקוסמוס, בעוד שהגוף האסטרלי נשאר במיקרוקוסמוס, בגוף הפיסי. כשאנו תופסים כך את העניין אנו מבינים את האקסטזה. האקסטזה היא פשוט יציקה של האני אל המקרוקוסמוס, בעוד שהגוף האסטרלי נשאר במיקרוקוסמוס. על מה מתבסס אם כן המצב שתיארנו בתחילת ההרצאה כמצב מיסטי? מצב מיסטי זה מתבסס על הדבר הבא: חיינו בגוף הפיסי ובגוף האתר או גוף החיים, במיקרו-קוסמוס, בעולם הקטן, מן הבוקר עם היקיצה עד לערב עם ההירדמות, ייחודיים במידה רבה מאד. בהיכנסנו לגוף האתרי או גוף החיים ולגופנו הפיסי, איננו יורדים אליהם בבוקר עם היקיצה באופן זה שאנו קולטים בתחושותינו את הגוף האתרי והגוף הפיסי; איננו חשים את פנימיות גופנו הפיסי וגופנו האתרי, למרות שאנו נכנסים אליהם. הגוף הפיסי והגוף האתרי שלנו מאפשרים את חיי הנפש והקליטות החיצוניות שלנו. זאת מאפשרים לנו שני המרכיבים הללו של הישות האנושית. מדוע איפוא אנו קולטים את חיי הנפש שלנו כשאנו מתעוררים בבוקר? אנו קולטים את חיי הנפש שלנו בדיוק עקב העובדה שהגוף האתרי או גוף החיים אינו מאפשר לנו לקלוט באמת את פנימיותו. כפי שהמראה אינה מאפשרת לנו לראות מה נמצא מאחוריה, ובדיוק משום כך מאפשרת לנו לראות בה את עצמנו, כך הדבר עם הגוף האתרי שלנו. גופנו האתרי משקף לנו את חיי הנפש שלנו. הוא אינו מאפשר לנו לקלוט מה נמצא בתוכו, אלא משקף לנו בהיזון חוזר את חיי הנפש שלנו. מאחר שהוא משקף לנו אותם, הוא מופיע לנו כאילו הוא המחולל את חיי הנפש שלנו. הוא מצביע לנו על עצמו כבלתי ניתן לחדירה; איננו חודרים לפנימיותו.

זוהי תכונתו המהותית של גוף האתר או גוף החיים האנושי, שאיננו מסוגלים לחדור אליו אלא הוא משליך אלינו בהשתקפות את חיי הנפש שלנו. זה מה שקורה עם המיסטיקן באמצעות אותו פיתוח חזק של חיי הנפש שלו. דרך החוויות שהוא חווה בצלילה הפנימית, הוא מצליח ברמה מסוימת לחדור אל גוף האתר או גוף החיים הזה ולא לראות פשוט את תמונת ההשתקפות, אלא לקדוח הלכה למעשה אל תוך המיקרוקוסמוס. בזאת שהוא קודח אל עולם קטן זה, אל המיקרוקוסמוס, הוא חווה בתוך עצמו את מה שאלמלא כן במצב הנורמלי חווה האדם חיצונית, את מה שנוצק מעבר לעולם החיצון, לדוגמה כשאדם מתגונן בפני מכה ומתחיל לחפור בתוך עצמו כדי למצוא את הסיבה למכה בתוכו. המיסטיקאי חופר איפוא בעצמו במידה מסוימת עד לגוף האתרי, הוא חודר דרך אותו סף שדרכו משתקפים באופן הרגיל חיי הנפש, ונכנס לפנימיות גופו האתרי. התהליכים בגוף האתרי הם אלה שחווה המיסטיקאי כשהוא חוצה את הסף הזה, שדרכו משתקפים באופן הרגיל חיי הנפש. אולם כשהוא חוצה את הסף הזה חווה המיסטיקאי למעשה דבר-מה הזהה במובן מסוים לאבדן האני באמצעות האקסטזה. כשנוצק האדם באקסטזה החוצה אל המקרוקוסמוס, אל העולם הגדול, נעשה האני כאילו דליל. כאן בהשתקעות המיסטית חופר האדם בפנימיותו שלו אל תוך הגוף האתרי. בזאת מתעבה האני. ולמעשה חווה האדם התעבות זו של האני שלו בכך שנפסקת השליטה של האני הרגיל, כלומר נפסקות יכולות ההתמצאות שבאמצעות ההבנה הקשורה למוח ולחושים, והוא מקבל את האימפולס לפעולותיו מתוך הרגשה פנימית מסוימת. אצל המיסטיקן כל מה שעולה הוא חוויה פנימית עמוקה ביותר, משום שהדברים מגיעים ישירות מגוף האתר או גוף החיים שלו; האחרים מקבלים מגופם האתרי רק השתקפויות. זוהי הסיבה שלמיסטיקאי יש חוויות פנימיות, משום שהוא חופר בפנימיות גופו האתרי.

בעוד שהאקסטטיקן מתפשט איפוא אל המקרוקוסמוס, מצמצם עצמו המיסטיקאי עם ישותו הפנימית אל המיקרוקוסמוס. וכעת אנו רואים דבר מעניין מאד. שתי החוויות, זו של האקסטטיקן כשהוא רואה אירועים וישויות בחוץ, וזו של המיסטיקן כשהוא חווה בפנימיות רגשות מסוימים שאינם נחווים באופן הרגיל, שתי חוויות אלו עומדות בקשר מסוים שניתן לאפיינו באופן הבא: העולם שלנו אותו אנו רואים בעינינו ושומעים באוזנינו, מעורר בנו רגשות של הנאה, כאב וכן הלאה, ואנו מרגישים שרגשות אלה הם חלק מהחיים הנורמליים. האחד חש יותר שמחה על אירועי העולם החיצון, השני פחות; אך אלה הם רק הבדלי רמות, הם אינם הבדלים כמו בין הכאב החריף או ההתלהבות הפנימית של המיסטיקן ביחס לחוויות הרגילות. כאן קיימים כמובן הבדלים עצומים בין מה שמסוגל לחוות אדם רגיל, לבין האושר הפנימי או ההתלהבות והייסורים הפנימיים שחווה המיסטיקן; זהו הבדל איכותי. באותה מידה יש הבדל עצום בין מה שרואה האדם הרגיל בעיניו ושומע באוזניו, ומה שקולט האקסטטיקן כשהוא מתמסר לעולם שאינו דומה לעולם החושים. אך אם ניתֵן לאקסטטיקן לתאר את עולמו ואז נקשיב למיסטיקן כשהוא מתאר את אושרו, התלהבותו וייסוריו, נוכל לומר: אכן, באמצעות ישויות ועובדות כפי שרואה אותן האקסטטיקן, עשוי להתעורר מה שחווה המיסטיקן. אם מצד שני נקשיב למיסטיקאי נוכל לומר: דבר מעין זה היה אפשרי גם לגבי חוויותיו של האקסטטיקן; יכולנו לחשוב שהאקסטטיקן מתאר עולם זה.

כפי שעולמו של המיסטיקן הנו ריאלי וסובייקטיבי, כלומר כזה שהוא רואה באמת, כך גם הישויות של האקסטטיקן. נניח לעת עתה היום את השאלה האם עולם זה ממשי אובייקטיבית. נוכל עם זאת לומר דבר אחד: בין אם זו אשליה ובין אם מציאות, אין זה משנה – האקסטטיקן רואה עולם שהנו שונה מזה שניתן לקלוט בעולם החושים, והמיסטיקאי חווה רגשות, התעלות וייסורים שאינם ניתנים להשוואה עם שום דבר שחווה האדם הרגיל. שני העולמות קיימים רק לאנשים מסוימים, אלא שהמיסטיקן אינו חווה את עולמו של האקסטטיקן והאקסטטיקן לא חווה את עולמו של המיסטיקאי. שני העולמות אינם תלויים האחד במשנהו. אדם שלישי יוכל להבין את שניהם באמצעות מושגים אחרים. זהו קשר משמעותי ביותר שהעולם האחד מוסבר באמצעות השני, ששניהם מתואמים יחד.

בזאת הצבענו על קשר מסוים בין עולמו של המיסטיקן לזה של האקסטטיקן, והראינו כיצד פוגש האדם כביכול את העולם של הרוח מבחוץ ואת העולם של הרוח מבפנים.

מה שתיארנו היום בסקיצה בלבד תלוי בשבילכם עדיין באויר. תהיה זו משימתנו כעת להשיב על השאלה: עד כמה יכולים אנו להיכנס לעולם ריאלי כשאנו חודרים את מרבד עולם החושים החיצוני? עד כמה אפשרי להגיע אל העולם של האקסטטיקן כדי לחדור לעולם-רוח אמיתי כלפי חוץ, ועד כמה אפשרי הדבר להיכנס מטה אל העולם הפנימי של המיסטיקן ושם למצוא עולם-רוח אמיתי? הדרך לעולם הרוח מובילה דרך המקרוקוסמוס והמיקרוקוסמוס, אותם יהיה עלינו לתאר יותר ויותר במדויק בימים הבאים.