מאת: דניאל זהבי

המאמר פורסם בגיליון מספר  101 בכתב העת: אדם עולם, יוני-יולי 2026

רודולף שטיינר בספרו: כיצד קונים דעת העולמות העליונים? וגם בהרצאותיו, מכוון אותנו להבנה כי בימינו יש להתייחס למורה הרוחני כאל מורה למתמטיקה. כלומר הוא מייעץ, מלמד ומכוון אך לא משפיע על התלמיד באופן מאגי כלשהו. יתרה מכך, הוא טוען שאין הכרח במורה הנמצא בהתגשמות. ניתן להתקדם מרחק ניכר בהתפתחות הרוחנית גם עם ההכוונה הנמצאת בספרות האנתרופוסופית, ומתוך אותה התפתחות וחוויית עולם הרוח, למצוא גם את המורה בעולם הרוח עצמו.

תחילה אתייחס למושג המורה באופן כללי כדי להביא את השקפת עולמי וניסיוני בנושא זה.

בשביעיון השני של חיי היה לי מורה למלאכה, חקלאות ושרטוט, שהערצתי ואהבתי מאוד. אני זוכר את הרגעים בהם הייתי מגיע לשיעור ביראת כבוד עצומה ופותח את הדלת בהתרגשות לקראת הגעתי לחדר המלאכה בו נמצא המורה הנערץ. ממרומי שנותיי אני מבין כיום עד כמה חוויה זו הייתה חשובה ועיצבה את חיי הבוגרים. עולה כאן השאלה: האם מה שנכון בגילאי 14-7, אותה הערצה אינסופית לדמות מסוימת, נכון גם להמשך החיים? בחינוך ולדורף ידוע שיש מקום לסוג זה של הערצה ויראת כבוד בגילאים הצעירים. לאחר מכן בהמשך החיים יכולה להתפתח הערצה לאמת, אך לא למי שמביא אותה לאדם. יראת כבוד למורה בוודאי שראויה כאן, אך לא הערצה שיכולה בפועל לפגוע בהתפתחות.

היחס למורה רוחני אמור להיות זהה ליחס שנותנים למורה הרגיל. יראת כבוד למביא האמת ולעצותיו בנוגע לידע ולדרך הרוחנית. אך שוב ושוב אנו רואים בכל מיני כתות וזרמים רוחניים (גם בתוך האנתרופוסופיה) איך התלמידים משתעבדים למורה הרוחני ולגחמותיו. תלמידים אלו נחלשים עד כדי כך שכל דבר מחייב את אישור המורה הרוחני 'הרבי', ה'גורו'. ה'אני' שלהם נחלש והם כחומר ביד היוצר – המורה הרוחני.

כשהייתי בן 21, לאחר חיפוש רוחני עצום שהתחלתי מגיל 14 לנוכח חוויות רוחניות שפקדו אותי, נפגשתי עם האנתרופוסופיה. בו-זמנית גם למדתי קבלה במכון לחקר קבלה וכן למדתי את ה'גנוסיס' כפי שהגיע ממקסיקו בתחילת שנות ה-80 של המאה הקודמת. בכל אחד מהמקומות שהזכרתי, דמות המורה הרשימה אותי בעוצמה רבה. בקבלה היה זה הרב שניהל את קורס המבוא – כאן יכולתי לעמוד מול המורה באופן בריא. כמי שפורשׂ לפניי את סודות הקבלה, אך כאדם צנוע שלא מפעיל מניפולציות רגשיות או רוחניות כדי ללכוד אותי בקסמיו. באופן נקי מהערצה לדמות, הייתי יכול ללמוד את הידע העצום של הקבלה. המשכתי זאת למשך שנים רבות מאוד.

בגנוסיס (שהייתה בעצם דרך רוחנית מנוונת מהעבר הרחוק שתמכה בהתמרת אנרגיית המין לאנרגיה רוחנית, תוך כדי פרקטיקה מאגית [סוג של טנטרה],) פגשתי מורה רוחני שהוא ואשתו ניהלו את ההוראה בצניעות הראויה, אך הידע עצמו אט אט הבהיר לי שמדובר במשהו שפוגע ב'אני' שלי. בשלב מסוים מורה זה עזב כיוון שמורה אחר צריך היה להגיע, מורה בעל דרגה גבוהה יותר שצפוי היה להנחות אותנו בטקסים המאגיים שהיו השלב הבא בהתקדמות בגנוסיס. מתוך הכרה הולכת וגוברת של הידע האנתרופוסופי והקבלה, היו ברשותי כלים לראות איך הכיוון של הגנוסיס מוליך להחלשת ה'אני' ולחוויות רוחניות תלויות-מורה. לאחר עזיבת המורה הראשון הוטל עלי, כתלמיד מתקדם, לנהל את הקבוצות עד שיגיע המורה החדש. היו קרוב ל-100 תלמידים באותה תקופה, חלקם אף בגילאי 16. התחלתי להיות "מורה רוחני" בהיותי רק בגיל 24. כמובן שנחשפתי לכל מה שמתרחש כאשר עיוור מנסה להוביל עיוורים. הפיתוי לכבוש את לבבות התלמידים עלה בעוצמה. והיה עליי להתאמץ כדי לא להשתמש בדמות המורה שפיתחתי כדי לנצל זאת להשגת כוח והשפעה על התלמידים. לשמחתי, חוויה פנימית משמעותית הביאה אותי להבנה שאני האנטיתזה למורה הרוחני הנכון. הבנתי מתוך מה שבניתי לגבי מושג המורה הרוחני, ומתוך הידע הגנוסטי שהלך והתבהר בעיוות שלו ובמאגיה השחורה שלו, שעלי לעצור את הזרם הזה מלהתפשט בארץ. בשיעור הבא פניתי לתלמידים וסיפרתי להם בכנות את כל מה שחשבתי על הגנוסיס ועל המקום שהובלתי אליו בחולשתי כמורה שלהם, הודעתי להם שאני פורש ומקווה שזרם זה הקשור למאגיה שחורה יעלם מן הארץ. (זרם זה המשיך להתקיים עוד מספר שבועות ואז לשמחתי התפרק לגמרי, כך שהמורה החדש לא הגיע כלל).

אל האנתרופוסופיה הגעתי דרך שני ספרי היסוד שעד היום מהווים את הבסיס לכל התנסויותיי.^[1] בתחילת דרכי באנתרופוסופיה נפגשתי עם בן ציון (בננו) וולקוביץ. הוא היה אז כבר בן כ-84 וזכיתי ללמוד בקבוצה האחרונה שהוא לימד. אם היה עליי לתאר איך מורה רוחני צריך ללמד, הייתי מצביע ללא ספק על דמותו המרשימה של וולקוביץ. צנוע בכל הליכותיו ומביא אור דרך הידע שהוא העביר לנו. דרכו נודע לי על הקמת קיבוץ הרדוף והתחלתי להגיע לקיבוץ לעיתים קרובות כדי להשתתף באירועים המיוחדים שם. למדתי והתנסיתי ביישומי האנתרופוסופיה ובידע שהועבר אז ברובו על ידי מורה, שהיה במובן מסוים ה'גורו' של הרדוף שבעיקר נחשפתי אליו. עם כל ניסיוני להיזהר ולראות בו כמי שמביא את הידע, בכל זאת התפתחה בי מעין הערצה לא בריאה. היום אני יודע מדוע זה היה כך. מעבר לאופן המדהים שבו הועברו ההרצאות שהוא נתן, תמיד הייתה שם השאלה: האם הוא מסתמך על מחקרי שטיינר וממשיכי דרכו או על מחקריו שלו? הבנתי שלא שמעתי בהרצאות את הצניעות של המורה המעביר את הידע שהוא למד, אלא את המורה המייחס ידע זה לעצמו. הבנתי חוויה זו רק לאחר שנים רבות.

ההיסטוריה ידועה לגבי אותו מורה כך שלא ארחיב כאן, רק אומר שהמשבר שעברתי לגבי תפיסת אותו מורה כמורה רוחני מוערץ, אִפשר לי לזהות את החולשה שהייתי בה באותה תקופה ולהבטיח לעצמי להבא להיות זהיר ביותר בבחירת המורה הרוחני. ויתרה מכך, הבנתי לראשונה שהמורה האמיתי שלי הוא רודולף שטיינר. לא כאדם בהתגשמות, אלא כמביא הידע והאמת של מחקריו. מאז לימוד האנתרופוסופיה והפצתה נהיו לאבני דרך הכי חשובים בחיי וחלק עיקרי מייעודי.^[2]

ישנם מורים רבים היום בארץ ובחו"ל בכל תחומי האנתרופוסופיה. רבים מהם מורים רוחניים ראויים, אך תמיד הקרמה שלי הציבה אותי במקום של זהירות ובהירות לגבי אישיותו של אותו מורה. וכן, בעיקר להתייחס למה שמובא על ידיו באופן אובייקטיבי.

כבר עשרות שנים (מעל ל-40 שנים) שאני מורה לציור בגישה האנתרופוסופית וגם מרצה בנושאים אנתרופוסופיים נרחבים. לנגד עיניי תמיד המקום שבו יראת הכבוד וההערצה של תלמידיי תהיה אך ורק להתנסות האמנותית ולידע עצמו כשאני מקפיד תמיד לציין מהיכן שאבתי אותו (רודולף שטיינר, פרוקופייב, אמיל בוק, גלאדיס מאייר ועוד רבים). ואם יש משהו שהצלחתי לחקור בעצמי אני מציין זאת במפורש. לדעתי זו הדרך להישמר מחלק מהתהומות והמכשולים האורבים לכל מי שרוצה ללמד ידע רוחני.

על מורה רוחני בימינו להישמר ולא ליפול לפיתוי המנצל את הערכת התלמידים אליו, ולהיות ער ככל האפשר למי שהם ולמה שהם באמת צריכים בשלב זה של חייהם, ולנסות ולהשתדל להקשיב ולענות לשאלותיהם. הרצון החופשי של התלמיד הוא הדבר החשוב ביותר! המורה הוא רק כלי שיכול לכוון בצניעות לאמת ולידע. כמובן שאם המורה הרוחני גם חי את מה שהוא מלמד אזי זה אפשרי מבחינתו לראות את התלמיד מעבר לגופו הפיזי ואז עליו להיזהר הרבה יותר כדי לא לנצל זאת ולא לנסות להפעיל השפעה מאגית, אלא רק ליצור את המרחב שבו מתוך חופש מוחלט התלמיד יחליט אם לצעוד בדרך שנפתחה לפניו. על המורה הרוחני לפתוח לפני התלמיד דרך שבה הוא יפעל מתוך חירות ולדעתי עליו להתמקד יותר בהעברת הידע מתוך צניעות עמוקה.

על המורה הרוחני בימינו מוטלת משימה קשה ביותר. מה קל היה פעם! פשוט קצת מאגיה והתלמיד נכנס לדרך וחווה חוויות. היום למורה מותר לפנות רק לחשיבה של האדם! ומשם על התלמיד לפעול בחופש פנימי לתוך חיזוק החשיבה, הרגש והרצון.

כדבר אחרון אוסיף: לעניות דעתי, בימינו המורה הרוחני האמיתי נמצא בעיקר במערכות היחסים עם אנשים סביבנו והיכולת שלנו לצמוח מהם. הידיעה כי הפוטנציאל האלוהי קיים בכל אדם מאפשר ללמוד מכל אחד ואחת ובכל גיל. החיים עצמם כשהם נחווים כמסע רוחני, הם המורה האינטימי ביותר. הקרמה שבניתי במו ידיי בחיים קודמים מנחה אותי בחיים אלו לתוך שיעוריי כדי שאפתח את הדרוש פיתוח ואתקדם כך שאהיה מועיל לאנושות.

—————————————————————————

1. כיצד קונים דעת העולמות העליונים? ו-גוף נפש רוח – שניהם יצאו לאור בעברית בהוצאת מיכאל. ↑
2. ייסדתי את הוצאת חירות שעד כה הוציאה מעל 230 ספרים מכל תחומי האנתרופוסופיה. וכן את הארכיב החינמי בעברית של כתבי רודולף שטיינר המכיל קרוב ל-1,300 הרצאות. daniel-zahavi.co.il ↑