חידת האדם – 09

חידת האדם – 09

חידת האדם

רודולף שטיינר

הבסיס הרוחי של ההיסטוריה האנושית

GA170

15 הרצאות

דורנאך, 29 ביולי עד 3 בספטמבר 1916

מגרמנית: אלישע אבשלום

לספר ראו כאן

תודה לאלישע אבשלום על תרומת ההרצאה לארכיב !

הרצאה תשיעית

דורנאך, 15 באוגוסט 1916

עסקנו בלימוד האדם על-פי האופן בו הוא עומד בעולם באמצעות אזורי החושים שלו ואיברי החיים שלו, וניסינו לתפוס כמה ממצאים מהעובדה העומדת בבסיס הכרות-הידע הללו. קודם כל נרפאנו במובן מסוים מהתפיסה הטריביאלית הטיפוסית לכמה שוחרי רוח, הסבורים שכל המתבטא ב"חומרי" וב"חושי" ראוי לזלזול. שכן ראינו כי דווקא כאן בעולם הפיסי, ניתנת לאדם באיבריו הנמוכים ובפעילויותיו הנמוכות השתקפות של פעילויות גבוהות והקשרים גבוהים. את חוש המישוש וחוש החיים כפי שהם כיום עלינו לראות כקשורים מאד לעולם הארצי הפיסי; כך גם חוש האני, חוש החשיבה וחוש השפה. אבל את החושים המשרתים בספירה הארצית הפיסית את האורגניזם הגופני רק באופן פנימי: חוש התנועה, חוש שיווי המשקל, חוש הריח וחוש הטעם, ועד לדרגה מסוימת גם חוש הראיה – אותם עלינו להתרגל לראות כהצללות של דבר-מה שיהיה גדול ומשמעותי בעולם הרוח כשנעבור את סף המוות. הדגשנו שבאמצעות חוש התנועה אנו חווים בעולם הרוח את עצמנו נעים בין ישויות ההירארכיות השונות, בהתאם לכוחות המשיכה והדחייה שהן מפעילות עלינו, המתבטאים בסימפטיות ואנטיפתיות הרוחיות שאנו חווים לאחר המוות. חוש שיווי המשקל מחזיק אותנו לא רק בשיווי המשקל הפיסי כמו הגוף הפיסי שלנו כאן, אלא בשיווי משקל מוסרי ביחס לישויות ולהשפעות הקיימות בעולם הרוח. וכך החושים האחרים: חוש הטעם, חוש הריח וחוש הראיה. וככל שהרוחי הנסתר פועל אל תוך העולם הפיסי, איננו יכולים לפנות לחושים הגבוהים כדי לקבל הבהרות על כך, אלא אנו חייבים לפנות לאלה המכונים אזורי החושים הנמוכים. כמובן שישנם כמה דברים משמעותיים בכיוון זה שאין אפשרות לדבר עליהם בתקופתנו, משום שכיום הדעה הקדומה כה גדולה, שאם רק מעלים דברים מעניינים במובן הרוחי הגבוה בכל מיני כיוונים נתקלים באי הבנה. כך איפוא עלי להימנע לפי שעה מלהצביע על כמה תהליכים מעניינים של מישור החושים עם עובדות חשובות של החיים.

בהקשר זה היו בזמנים קדומים תנאים טובים יותר. כמובן שלא היו אז אפשרויות הפצה של הכרות-הידע כפי שישנן כיום. אריסטו יכול היה לדבר על אמיתות מסוימות באופן הרבה יותר חסר דעות קדומות מכפי שאפשרי בתקופתנו, בה אמיתות אלו נתפסות במובן כלשהו בצורה אישית ומעוררות סימפטיות ואנטיפתיות אישיות. בעבודותיו של אריסטו תמצאו למשל אמיתות שנגעו עמוק באנשים, ושכיום לא ניתן לפרושׂ אותן בהתכנסויות גדולות, אמיתות עליהן רמזתי בעיונים האחרונים כשאמרתי: היוונים ידעו יותר על קשרים שונים של הנפשי-רוחי עם הפיסי-גופני, מבלי שיפלו בכך למטריאליזם. בכתבי אריסטו תוכלו למצוא למשל הסברים יפים מאד כיצד מעוצבים חיצונית האנשים האמיצים, הפחדנים, הנוטים לזעם, הישנוניים. שם מוסבר בדרך נכונה מסוימת איזה מין שיער, איזה מין צבע פנים ואיזה סוג של קמטים היה לאמיצים או לפחדנים, כיצד היו מעוצבים גופנית הישנוניים וכך הלאה. רק לתאר את זה כיום ייתקל בקשיים, שלא לדבר על יותר מזה. לכן בזמננו, כאשר בני האדם נעשו כה אישיים ומבקשים לערפל באופן ישיר את האמת בהקשרים רבים באמצעות האלמנט האישי, אנו נאלצים לומר יותר דברים כלליים כשמוטל עלינו בנסיבות מסוימות לתאר את האמת.

מכיוון מסוים אפשר להבין כל סוג של פעילות של אנשים כאשר הם מעלים בדרך הנכונה את השאלות הנחוצות על הדברים שהצבנו לפני נפשנו בעיונים האחרונים. אמרנו למשל: אזורי החושים כפי שהינם כיום באדם, נפרדים במובן מסוים זה מזה והם אזורים נייחים, כפי שסימני גלגל המזלות בחלל שבחוץ הם אזורים נייחים, בניגוד להופעתם של כוכבי הלכת אשר חגים, נעים ומשנים את מיקומם בדרך מהירה יחסית. אזורי החושים מוגבלים בסביבתם בנוקשות, בעוד שתהליכי החיים פועמים דרך האורגניזם כולו וחודרים את אזורי החושים, כלומר מחזקים אותם בפעולותיהם.

אך אמרנו גם שבתקופת הירח הקדום היו עדיין איברי החושים שלנו איברי חיים, שהם פעלו עדיין כאיברי חיים, ושאיברי החיים בני זמננו היו עדיין במהותם בתקופת הירח הקדום יותר בעלי אופי נפשי. חישבו כעת על הדבר שהדגשנו לעתים קרובות: שקיים אטוויזם בחיים האנושיים, סוג של חזרה להרגלים ולתכונות שהיו טבעיים פעם – במקרה זה במשך תקופת הירח הקדום; מעין נפילה לאחור. אנו יודעים שקיימת נפילה אטוויסטית לאחור אל דרך הראיה החלומית-אימגינטיבית של תקופת הירח. נפילה-לאחור אטוויסטית זו לחזיונות הירח חייבים לציין כיום כמחלה.

וכעת בבקשה, הבינו היטב: לא החזיונות כשלעצמם הם המחלה, שהרי אחרת היה עלינו לציין כל אשר חווה האדם בתקופת הירח הקדום, בו הוא חי רק בחזיונות כאלה, כמחלה, והיינו נאלצים לומר שבתקופת הירח הקדום עבר האדם תהליך מחלתי, ובנוסף על כך תהליך מחלתי נפשי – שהוא היה משוגע בתקופת הירח הקדום. זו היתה כמובן שטות מוחלטת, זאת אי אפשר לומר. היסוד החולני אינו נעוץ בחזיונות כשלעצמם אלא בכך שהם נמצאים במערך האדמה הנוכחי של האדם באופן כזה שהם בלתי נסבלים; הם משמשים במערך האדמה בצורה שאינה מתאימה להם כחזיונות ירח. חישבו על כך שאם יש למישהו חזיונות-ירח, מסוגל הדבר רק להביא לרגשות ולפעילות שהיו מתאימים לירח. אם יש לו חזיונות-ירח בתקופת האדמה והוא עושה את הדברים כפי שעושים דברים באורגניזם האדמה, נוצרת מכך מחלה. ואורגניזם האדמה עושה זאת רק משום שהוא אינו סובל חזיונות, כשאורגניזם האדמה מוספג כביכול בחזיונות.

נניח את המקרה הגס ביותר: קרה למישהו שהופיע לו חזיון. כעת, במקום לשהות בשלווה עם החזיון ולהסתכל עליו באופן פנימי, הוא פונה איכשהו לעולם הפיסי – בעוד שעליו לפנות רק לעולם הרוח – ומתנהג בהתאם לכך בגופו הפיסי. פירושו של דבר שהוא מתחיל לזעום משום שהחזיון חדר לגופו וחיזק את מה שאינו אמור לחזק. כאן לפניכם המקרה הגס ביותר. הוא היה אמור להישאר בתחומי האזור בו חי החזיון; זאת הוא לא עשה, כשבזמננו הגוף הפיסי אינו יכול לשאת את החזיון האטוויסטי. כשהגוף הפיסי חלש מכדי להתקומם כנגד החזיון, מופיע אבדן כוח. אם הגוף הפיסי חזק דיו כדי להתקומם כנגד החזיון, הוא מחליש אותו. אין לו אז את אותו אופי, שבאמצעותו הוא משקר (שכן החזיון משקר לאדם שנעשה חולה עקב כך) הוא נעשה אז דומה לאירועים או תהליכים בעולם החושים. אם איפוא האורגניזם הפיסי כה חזק שהוא נלחם בנטייתו של החזיון האטוויסטי לשקר, יהיה האדם חזק מספיק להתנהג ביחס לעולם בדרך זהה לזו של תקופת הירח הקדום, כשהוא מתאים התנהגות זו לאורגניזם הנוכחי.

מה פירושו של דבר זה? פירושו שהאיש היה משנה במקצת באופן פנימי את גלגל המזלות שלו עם שנים-עשר אזורי החושים. הוא היה משנה אותו באופן זה, שלתוך גלגל המזלות הזה על שנים-עשר אזורי החושים שלו יפעלו יותר תהליכי חיים מאשר תהליכי חושים, או מוטב לומר, יפעלו בו תהליכים שאכן משפיעים על תהליך החושים, אך מתמירים אותו באזור החושים לתהליך חיים, דהיינו מרימים את תהליך החושים מתוך המוות בו הוא נמצא כיום ומציבים אותו באלמנט החי, כך שהאיש רואה, אולם בראיה חי בו-בזמן דבר-מה; הוא שומע – ובשמיעה חי בו-בזמן משהו שבאופן הרגיל חי רק בקיבה או על הלשון, בעין או באוזן. תהליכי החושים מובאים לתנועה. חייהם מומרצים. דבר זה עשוי להתרחש בשקט. אז ישלבו איברי החושים הללו משהו ממה שבאופן הרגיל נמצא כיום רק ברשותם של איברי החיים. איברי החיים מקבלים חיזוק פנימי רב עוצמה עם סימפטיה ואנטיפתיה. חישבו עד כמה תלויים החיים בכללותם בסימפטיה ואנטיפתיה! האחת קולטת והשניה הודפת. מה שמפתחים באופן הרגיל איברי החיים בכוחות סימפטיים ואנטיפתיים נכנס כאילו שוב לאיברי החושים. העין לא רק רואה את האדום, אלא מרגישה סימפטיה או אנטיפתיה לצבע. ההחדרה בחיים זורמת חזרה אל איברי החושים. נוכל לומר איפוא: איברי החושים הופכים בדרך מסוימת שוב לאזורי-חיים.

תהליכי החיים חייבים אז לעבור שינוי. דבר זה מתרחש בכך שתהליכי החיים מתמלאים בנפש יותר מכפי שהם בעבור החיים הארציים; זה קורה באופן כזה ששלושה תהליכי חיים – הנשימה, ההתחממות והתזונה – מתאחדים במובן מסוים ומונפשים, מופיעים כנפשיים יותר. בנשימה הרגילה אנו נושמים את האויר החומרי הגס, בהתחממות הרגילה זהו החום הרגיל וכן הלאה. כעת נוצר סוג של סימביוזה ביניהם, כלומר תהליכי החיים מתאחדים כשהם מוחדרים בנפש. הם לא נפרדים כמו באורגניזם הנוכחי אלא יוצרים מעין חיבור הדדי. הנשימה, ההתחממות והתזונה בונים קהילה אינטימית באדם – לא התזונה במובנה הגס אלא משהו אחר המהווה תהליך תזונה; התהליך ממשיך להתנהל, אך האדם אינו צריך לאכול לשם כך, והתהליך לא מתנהל כשלעצמו כמו באכילה אלא יחד עם התהליכים האחרים.

באותו אופן מתאחדים גם ארבעת תהליכי החיים האחרים. ההפרשה, השימור, הגדילה והרבייה מתאחדים ומהווים גם הם תהליך שעבר הנפשה, תהליך חיים שנעשה איפוא נפשי יותר. ואז יכולים שני החלקים האחרים להתאחד בעצמם, כך שלא כל תהליכי החיים פועלים יחדיו, אלא עובדים יחדיו באופן זה שהם מתחלקים לשלושה וארבעה, כאשר קבוצת השלושה עובדת יחד עם קבוצת הארבעה.

בזאת נוצרים כוחות חיים דומים – אך לא זהים – לאלה של האדמה כעת, והם נושאים אופי של חשיבה, רגש ורצון; גם הם מהווים שילוש. הם שונים כעת: לא חשיבה, רגש ורצון כפי שהם על האדמה, אלא דבר-מה אחר. הם מהווים יותר תהליכי חיים, אך לא תהליכי חיים נפרדים כמו אלה שעל האדמה. התהליך המתרחש כעת באדם הוא אינטימי ועדין מאד, והוא מאפשר לו לסבול שקיעה-חזרה כאילו אל הירח הקדום בלא שיגיעו אליו חזיונות, ועם זאת נוצרת מעין הבנה הדדית חרישית שבה אזורי החושים הופכים לאזורי חיים ותהליכי החיים הופכים לתהליכי נפש. האדם אינו מסוגל להישאר כך כמצב קבע, משום שבכך ייעשה בלתי שימושי לאדמה; האדמה מתאימה לו הודות לכך שחושיו וגם איברי החיים שלו הם כפי שתיארנו אותם. אך בנסיבות מסוימות יכול אדם להיכנס למצב שונה זה. אזי, אם המבנה שלו נוטה יותר כלפי הרצון, מוביל הדבר ליצירתיות אסתטית; אם המבנה שלו נוטה יותר לתפיסה, לקליטת רשמים, יוביל הדבר להנאה אסתטית. התנהלות אסתטית אמיתית של האדם מורכבת מהחייאה של איברי החושים והנפשה של תהליכי החיים. זוהי אמת חשובה מאד על האדם, משום שהיא מביאה אותנו להבנה של דברים רבים. באמנות ובהנאה מהאמנות עלינו לחפש את החיים המחוזקים הללו של איברי החושים והחיים של אזורי החושים מהסוג האחר, שהינם שונים מאלה שבחיים הרגילים. וכך הדבר גם עם תהליכי החיים המונפשים בהנאה מאמנות יותר מהרגיל בחיים. מאחר שבתקופתנו המטריאליסטית מסתכלים על דברים אלה לא בהתאם למציאות, אנו עלולים להחטיא את מלוא המשמעות של כל התהליך העובר על האדם כשהוא עומד בתוך האלמנט האמנותי. כיום מסתכלים על בני אדם פחות או יותר כישות סגורה וחתומה באופן גס. אך בגבולות מסוימים ניתן האדם לשינויים, וזאת מראה לנו יכולת השתנות זו כפי שתוארה כעת.

כשמוצג לפניכם דבר-מה כמו זה שתיארנו, טמונות בו אמיתות כוללות רחבות מאד. רק כדי להזכיר אמת כזו: דווקא אותם חושים המכוּוַנים במידה הרבה ביותר למישור הפיסי, חייבים לעבור את השינוי הגדול ביותר כשהם מובלים כביכול לחצי-קיום הירח הקדום. חוש האני, חוש החשיבה וחוש המישוש הגס חייבים להשתנות – מאחר שהם כשירים במובן הגס ביותר לעולם הפיסי של האדמה – אם הם אמורים לשרת את אותה קונסטיטוציה של האדם החוזרת לדרך זו של חצי-קיום תקופת הירח.

האופן בו אנו עומדים בחיים ביחס לאני, האופן בו אנו עומדים בחיים ביחס לעולם המחשבות, שני אלה אינם יכולים לשמש אותנו למשל באמנות. יחס דומה לאני ולמחשבה יכול להיווצר לכל היותר באמנויות צדדיות. לצייר דיוקן של אדם על-פי האני שלו באופן ישיר, כפי שהוא עומד במציאות, אינו מביא לשום אמנות. האמן חייב לעשות משהו עם האני, לעבור תהליך מסוים, שבאמצעותו הוא מעלה ומוציא את האני מתוך הספציאליזציה בה הוא חי כיום בתהליכים הארציים; הוא חייב להעניק לו משמעות כללית, לתת לו משהו טיפוסי. זאת עושה האמן לגמרי מתוך עצמו. באותה מידה לא יכול האמן להביא לביטוי בצורה אמנותית את עולם המחשבות באופן ישיר כפי שמביאים אותו לביטוי לגבי העולם הארצי; שהרי אחרת הוא לא ייצור כל שירה או יצירה אמנותית בכלל, אלא לכל היותר תוצר ריק, דבר דידקטי כלשהו שלא יוכל לעולם להיות אמנות במלוא המובן של המילה. השינויים שמבצע האמן במה שקיים מהווים חזרה מסוימת להחייאה של החושים בכיוון עליו הצבעתי כאן.

אך נוסף לכאן משהו לו עלינו לדאוג כדי לתפוס שינוי זה של החושים. תהליכי החיים מעורבים זה בזה, כך אמרתי. כפי שכוכבי הלכת מכסים האחד את משנהו ויש משמעות ליחסיהם ההדדיים, בעוד שתמונת הכוכבים בגלגל המזלות נמצאת במצב נייח, כך נעשים אזורי החושים תנועתיים, מלאי חיים, כשהם עוברים כביכול לחיים הפלנטריים של האדם, הם רוכשים יחסים האחד למשנהו, ומשום כך מתרחש הדבר, שהקליטה האמנותית אינה מוגבלת לאזור חושים מיוחד כמו בקליטת-החושים הארצית הרגילה. גם החושים הבודדים נכנסים ליחסים מסוימים ביניהם. הבה ניקח כדוגמה את הציור.

באחת ההתבוננויות הנרחבות האמיתיות של מדע הרוח מסתבר הדבר שלהלן: לצורך התבוננות החושים הרגילה אנו מפעילים אזורי חושים נפרדים עבור הראיה ועבור חוש החום, עבור חוש הטעם וחוש הריח. כאן אנו מפרידים את האזורים. בציור נוצרת סימביוזה מעניינת, נוצרים קשרים מעניינים של אזורי החושים הללו, אלא שהם לא מתקיימים באיברים הגסים אלא בהתפשטות האיברים, עליה רמזתי בהרצאות קודמות.

הצייר או האדם הנהנה מהציור אינו רואה רק את תוכן הצבעים, את האדום, הכחול או הסגול; במציאות הוא טועם את הצבעים, אלא שהוא לא עושה זאת באיברים הגסים – שאחרת היה חייב ללקק אותם בלשונו. הוא לא עושה זאת, אך כל הדברים הקשורים לספירת הלשון עוברים דבר-מה הזהה בדרך עדינה לתהליך הטעימה. אם אתם רואים איפוא פשוט תוכי ירוק באמצעות תהליך התפיסה של החושים, אתם רואים עם עיניכם את ירוקת הצבע. אך כשאתם נהנים מציור, מתרחש תהליך אימגינטיבי עדין במה שנמצא מאחורי הלשון שלכם ושייך עדיין לחוש הטעם של הלשון, ונוטל חלק בתהליך הראיה. אלה הם תהליכים זהים בצורה עדינה לאלו בהם אתם טועמים את המזון באכילה. אין זה תהליך המתרחש בלשון אלא דבר-מה שרק מסתפח אליה, תהליכים פיסיולוגיים עדינים המתרחשים בו-בזמן עם תהליך הראיה, כך שבמובן נפשי עמוק הצייר טועם באמת את הצבע. הוא מריח את הניואנסים של הצבעים, אך לא באפו אלא במה שמתרחש בכל הרחה באופן נפשי, עמוק באורגניזם. כך נוצרים צבירים מאוחדים של אזורי חושים, כאשר אזורי החושים עוברים להיות יותר תהליכי חיים, עוברים לאזורים המיועדים לתהליכי חיים.

כשאנו קוראים טקסט שבו מתואר כיצד נראה משהו או מה קורה עם דבר כלשהו, אנו מפעילים את חוש השפה שלנו, את חוש המילה, שבתיווכו אנו מיודעים על דבר זה או אחר. אך איננו מבינים את השירה אם אנו שומעים קטע שירה, ליריקה, ומקשיבים לו כפי שאנו מאזינים לדבר-מה האמור רק להעביר אינפורמציה. השירה מתבטאת אמנם באופן זה שאנו קולטים אותה דרך חוש השפה, אך אם רק חוש השפה מכוּון לשירה איננו מבינים אותה. לבד מחוש השפה חייבים להיות מכוונים לשירה עוד חוש שיווי המשקל וחוש התנועה שהונפשו – אבל רק אחרי שהונפשו. כאן נוצרים איפוא שוב צבירי הֵקשֶרים, השפעות הֵקשֶרים של איברי חושים, כאשר כל תחום החושים עובר לתחום החיים. וכל זה חייב להיות מלוּוה בהנפשה, בתהליכי חיים שהשתנו, שאינם פועלים כמו תהליכי החיים הרגילים של העולם הפיסי.

כאשר בהקשבה למוסיקה מביא המאזין את תהליך החיים הרביעי – ההפרשה – עד לידי כך שהוא מזיע, הוא לקח את העניין רחוק מדי; דבר זה כבר אינו חלק מן האסתטיקה; אז ההפרשה מובלת עד להפרשה פיסית. אך ראשית לכל אין היא אמורה להגיע עד לידי הפרשה פיסית, אלא שהתהליך מתנהל כתהליך נפשי – אשר עם זאת אמור להתנהל בדיוק כמו אותו תהליך העומד בבסיס ההפרשה הפיסית. שנית, ההפרשה אינה אמורה להופיע כשלעצמה, אלא כל הארבעה יחד – כולם באופן נפשי: הפרשה, גדילה, שימור ורבייה. תהליכי החיים הופכים איפוא לתהליכים נפשיים.

מצד אחד תהיה משימתו של מדע הרוח להביא את התפתחות האדמה להכְוונה אל עולם הרוח, הכְוונה שבלעדיה, כפי שראינו מצדדים רבים, תיהרס האנושות בעתיד. אולם מצד שני חייבת גם להגיע שוב באמצעות מדע הרוח האפשרות לתפוס את הפיסי יחד עם הרוחי. שכן המטריאליזם הביא לא רק לכך שהאדם אינו מסוגל לפנות נכונה אל הרוח, אלא גם לכך שהוא אינו מסוגל להבין את הפיסי. שהרי בכל יסוד פיסי חיה הרוח, וכאשר אין יודעים על הרוח לא מבינים את הפיסי. אלה שאינם יודעים מאומה על הרוח, מה הם יודעים על כך שכל אזורי החושים עשויים להשתנות בצורה כזו שהם הופכים לאזורי חיים, ושאזורי החיים עשויים להשתנות באופן כזה שהם יופיעו כתהליכים נפשיים? מה יודעים הפיסיולוגים בני זמננו על תהליכים עדינים אלה באדם? המטריאליזם הביא בהדרגה לכך שנמנעים מכל פרטים קונקרטיים ומגיעים להפשטות, והפשטות אלו מכשילות אותנו. בתחילת המאה התשע-עשרה דיברו עדיין על כוח ויטלי או כוח-חיים. כמובן שאי אפשר לעשות כלום עם הפשטה מעין זו, שכן תופסים את העניין רק כשנכנסים לפרטים הקונקרטיים: אם אנו תופסים במלואם את שבעת תהליכי החיים אנו משיגים את המציאות, ועל כך מדובר – שנגיע שוב למציאות. עם החידוש של כל מיני הפשטות כמו "אלאן ויטאל" או הפשטות נוראות אחרות, שאינן אומרות כלום אלא הן רק בגדר הוֹדאות בחוסר היכולת לדעת, יביאו את האנושות רק למטריאליזם גס, אפילו אם הוא מטריאליזם מיסטי, למרות שהבריות רוצות אולי את ההפך מכך. ובהתפתחות העתיד של האנושות תעסוק הידיעה האמיתית בהכרת העובדות הניתנות רק מעולם הרוח. עלינו להתקדם באורח אמיתי בכל הנוגע לתפיסה רוחית של העולם.

כאן חייבים לחשוב קודם כל שוב על אריסטו הטוב, שעמד עדיין קרוב יותר מהאנשים בני זמננו לראיה הקדומה. ברצוני להזכיר לכם רק דבר אחד אצל אריסטו הקדום, עובדה מהותית. ספריה שלמה נכתבה על הקתרזיס, שבאמצעותו הוא ביקש לתאר מה עומד בבסיס הטרגדיה. אריסטו אמר: הטרגדיה היא תיאור הֵקשֶרים של תהליכים בחיי האדם, שמהלכם מעורר את רגשות הפחד והחמלה; אך כשאלה מתעוררים מובאת הנפש בו-בזמן, דרך אופן המהלך של הפחד והחמלה, להיטהרות, לקתרזיס מהרגשות הללו. על כך נכתב הרבה בעידן המטריאליזם, משום שלבני האדם לא היה איבר המאפשר להם להבין את אריסטו. זכות זו נפלה רק בחיקם של אלה שהבינו כי אריסטו – בדרכו שלו, לא במובן של המטריאליסטים בני זמננו – התכוון במונח "קתרזיס" לביטוי רפואי או חצי רפואי. מאחר שתהליכי החיים הופכים לתהליכים נפשיים, היתה משמעות הביטוי "טרגדיה" לתחושה האסתטית בגדר תהליכים של טרגדיה שנכנסו עד ליסוד הגופני ועוררו מהלכים שבאופן הרגיל התלוו אליה כתהליכי חיים – פחד וחמלה. ובאמצעות הטרגדיה טוהרו רגשות-החיים הללו, כלומר הונפשו בד בבד. בהגדרה זו של אריסטו היה טמון כל היסוד הנפשי של תהליכי החיים. ואם תתעמקו יותר ב"פואטיקה" שלו תראו – וכעת לא מתוך אופן ההכרה המודרני שלנו אלא ממסורת המסתריות הקדומה – משהו כמעין משב של הבנה מעמיקה זו של האדם האסתטי. בקריאת ה"פואטיקה" של אריסטו תופסים יותר מהחיים הבלתי אמצעיים, מכפי שניתן לתפוס בקריאת מסה של אסתטיקן רגיל, שרק מחטט סביב הדברים ומבקר אותם, אך לא מגיע ללב העניין.

נקודת שיא נוספת בתפיסת האדם האסתטי נמצאת אצל שילר, ב"מכתבים על החינוך האסתטי של האדם". אז היתה זו תקופה מופשטת יותר. רק כעת אנו מייחסים לאידיאליסטים את היסוד הרוחי-קונקרטי, היסוד הספיריטואלי. אך כשאנו מסתכלים על האלמנט המופשט של תקופת גתה ושילר, אנו רואים בהפשטות הנמצאות במכתבים האסתטיים של שילר משהו ממה שנאמר כאן, אלא שכאן התהליך יורד לכאורה יותר אל החומרי – אולם זאת רק מאחר שאלמנט חומרי זה אמור להיות חדור יותר בכוח היסוד הרוחי הנתפס באינטנסיביות. מה אומר שילר? הוא אומר: לאדם כפי שהוא חי כאן על האדמה יש שני דחפים יסודיים – הדחף לתבונה והדחף לטבע. הדחף לתבונה פועל באופן לוגי על-פי הכרח של הטבע. האדם מוכרח לחשוב בדרך מסוימת; אין לו את החירות לחשוב. שהרי מה יעזור למישהו במישור זה של הכרח התבונה לדבר על חירות, כשהוא נאלץ להימנע מלחשוב ששלוש פעמים שלוש הן עשר, אלא חייב לחשוב שהן תשע? ההיגיון משמעותו הכרח תבונתי קפדני. שילר אומר איפוא: כשהאדם מוסיף לעצמו את הכרח התבונה, הוא עומד תחת אילוץ רוחי.

כנגד ההכרח התבונתי מציב שילר את האילוץ של החושים, המתקיים בכל הדחפים והאמוציות. גם בהם לא הולך האדם אחר החירות שלו אלא אחרי הכרח של הטבע. כעת מחפש שילר את מצב האמצע בין הכרח התבונה להכרח של הטבע, והוא מוצא מצב אמצע זה בעובדה שהכרח התבונה נשען במובן מסוים על העדפותיו או אי-העדפותיו של האדם, שהוא לא הולך אחר הכרח לוגי קשוח אלא מוסיף או אינו מוסיף לכך את הדחפים הפנימיים, את הדימויים, כפי שקורה בעיצובים האסתטיים. אבל גם כאן מתעורר ההכרח של הטבע. אז אין זה ההכרח של החושים, לפיו חייב האדם ללכת מתוך אילוץ; האילוץ עובר הנפשה, ספיריטו-אליזציה. האדם אינו רוצה יותר מה שגופו רוצה; ההנאה החושית עוברת ספיריטואליזציה. וכך קרבים זה לזה הכרח ההיגיון והכרח הטבע.

אתם חייבים לקרוא בעצמכם את המכתבים האסתטיים של שילר, שהם חלק מהיצירות הפילוסופיות המשמעותיות ביותר בהתפתחות העולם. במה שמסביר שילר חיים כבר הדברים ששמענו כאן, אלא שהם כתובים בהפשטות מטאפיזיות. מה שמתכוון אליו שילר בשחרור הכרח התבונה מהנוקשות, מתקיים בהתחיוּת אזורי החושים, החוזרים להיות תהליכי חיים. ומה ששילר קורא לו "ספיריטואליזציה" – טוב יותר לו היה אומר "הנפשה" – של הכרח הטבע, חי כאן כאשר תהליכי החיים פועלים כתהליכים נפשיים. תהליכי החיים הופכים לנפשיים יותר, ותהליכי החושים נעשים חיים יותר. זהו התהליך הנכון שנמצא במכתבים האסתטיים של שילר – רק שהם מובאים במושגים מופשטים יותר, במארג מושגים – כפי שהיה צריך להיות באותו זמן, בו האנשים לא היו עדיין חזקים מספיק ספיריטואלית במחשבותיהם מכדי להגיע אל התחום בו חיה הרוח, באופן בו רוצה לראות אותה הרואה הרוחי: כשהרוח והחומר לא יעמדו זה כנגד זה, אלא יוכר כיצד חודרת הרוח ונכנסת בכל לחומר, כיצד בשום מקום איננו נתקלים בחומר חסר רוח. ההתבוננות החשיבתית גרידא היא התבוננות חשיבתית גרידא רק משום שהאדם אינו מסוגל להפוך את מחשבותיו לחזקות כל כך, כלומר צמודות כל כך לספיריטואלי, כל כך רוחיות, עד שהמחשבה משתלטת על החומר, דהיינו חודרת אל החומר הממשי. שילר לא יכול היה עדיין להבין שתהליכי החיים מסוגלים לפעול באמת כתהליכי-נפש. הוא לא היה מסוגל עדיין ללכת כה רחוק, שיראה כיצד התהליכים הפועלים ביסוד החומרי כתזונה, התחממות ונשימה יכולים לעצב עצמם כפי שהיסוד הנפשי יכול לפרוח ולחיות, וחדלים מלהוות אלמנט חומרי; כך איפוא נכתשים חלקיקי החומר תחת עוצמת המושגים שבהם אנו תופסים את התהליכים החומריים. באותה מידה לא מסוגל שילר להתעלות לראיית ההיגיון בטיעון, שאין הוא מפעיל באמת דיאלקטיקה של מושגים, אלא שבאותה התפתחות שניתן להגיע אליה באמצעות האינטואיציה נחווה הרוחי כתהליך עצמי, כך שהוא מגיע באמת בצורה חיה אל ההכרה המהווה באופן הרגיל הכרת-ידע בלבד. מה שחי במכתבים האסתטיים של שילר הוא לכן "איני מעז להגיע עד ליסוד המוחשי". אבל פועמת בתוכו כבר התפיסה המדויקת יותר כאשר מנסים לתפוס את האלמנט החי באמצעות הרוח ואת החומר באמצעות האלמנט החי.

כך אנו רואים בכל המישורים כיצד ההתפתחות כולה נכנסת לדבר שאליו שואף מדע הרוח. כשהופיעה במפנה של המאה השמונה-עשרה למאה התשע-עשרה פילוסופיה המעוצבת פחות או יותר במושגים, חיה בפילוסופיה זו הכמיהה לקונקרטיות חזקה יותר, אשר עם זאת לא ניתן היה עדיין להגיע אליה. ובאמצע המאה התשע-עשרה, מהמחצית השניה שלה עד היום, נפלו בני האדם למטריאליזם גס עם מאמציהם, עם הכמיהה ליתר קונקרטיות, משום שתשו הכוחות. אך חייבים לתפוס שהספיריטואליזם אינו מבוסס רק על כך שיוביל לרוחי, אלא שיביא להתגברות על היסוד החומרי ולהכרת הרוח בחומר. דבר זה מתרחש באמצעות הכרות-ידע מעין אלו. מכך אתם רואים תוצאות שונות לחלוטין. אתם רואים מכך שאדם אסתטי עומד בהתפתחות האדמה באופן כזה, שהוא מתעלה בדרך מסוימת מעבר להתפתחות ארצית זו לעולם אחר. וזה חשוב. האדם המכוון אסתטית או פועל אסתטית אינו עושה את אשר מתאים במלואו לאדמה, אלא מעלה בדרך מסוימת את הספירה שלו מספירת האדמה. ובכך אנו חודרים עם האלמנט האסתטי לכמה סודות עמוקים של הקיום.

כשאומרים דבר מעין זה, אזי מצד אחד הוא נובע מהאמיתות הגבוהות ביותר, ומצד שני עשוי להישמע כמעט מטופש, מטורף ומעוות. אך אם בורחים בפחד מהאמת המציאותית לא מבינים את החיים. קחו יצירת אמנות כלשהי, המדונה הסיסטינית או ונוס ממילו – אם זו יצירת אמנות אמיתית, היא לא מגיעה לגמרי מן האדמה; היא מתרוממת ומתנשאת מחוץ לאירועי האדמה. זהו דבר מובן מאליו. אכן, איזה כוח חי ביצירות הללו? מה חי במדונה הסיסטינית ובוֵנוס ממילו? חי בהן כוח הנמצא גם באדם, ורק לא מתאים לגמרי לאדמה. אילו היה הכל באדם מתאים רק לאדמה, הוא לא יכול היה לחיות בשום מישור אחר. אילו התְאִים הכל באדם לאדמה, הוא לעולם לא יכול היה לעבור ליופיטר. לא הכל מתאים לאדמה, ולמתבונן האוקולטי לא הכל באדם מתאים לאדם האדמה. אלו הם כוחות מסתוריים שיתנו פעם לאדם את התנופה אל מחוץ לקיום האדמה. אך גם האמנות ככזו יכולה להיות מובנת רק אם תופסים אותה במשימתה מעבר לארצי בעלמא, מעבר להתאמה בעלמא לאדמה, במקום בו מה שנמצא בוֵנוס ממילו מתאים למציאות.

איננו מתקרבים לתפיסה מציאותית אם איננו תופסים דבר-מה שחיוני לתפסו, ככל שהולך האדם לקראת העתיד ודרישותיו הספיריטואליות. כיום אנו חיים במידה רבה תחת הדעה שאם אומר מאן-דהוא דבר כלשהו שהינו הגיוני וניתן להוכיחו הגיונית, יש לו גם המשמעות הנחוצה לחיים. אבל הפעלת ההיגיון, ה"לוגיזציה" לבדה אינה מספיקה. מאחר שהאנשים מרוצים תמיד כשהם יכולים להוכיח דבר-מה לוגית, הם מניחים את כל השקפות העולם והשיטות הפילוסופיות האפשריות, שכמובן ניתנות להוכחה לוגית; אף אדם שמכיר את ההיגיון אינו מטיל ספק שניתן להוכיח אותן לוגית. אך בהוכחה הלוגית לא נעשה שום דבר למען החיים; מה שנחֱשב, מה שנהֱגה פנימית, חייב לא רק להיחשב בצורה לוגית אלא בהתאם למציאות. מה שהינו רק הגיוני, לוגי, אינו בר תוקף; בר תוקף הוא רק מה שמתאים למציאות. אבהיר לכם זאת רק בדוגמה אחת. הבה נניח שכאן בפניכם עומד גזע עץ, ואתם מתארים את גזע העץ. אתם יכולים לתאר משהו מסודר לחלוטין ומסוגלים להוכיח לכל אחד שכאן ניצב דבר מציאותי, משום שאתם מתארים הכל בהתאם למציאות החיצונית. אולם אתם מתארים רק את השקר. שכן מה שאתם מתארים כאן הוא חסר כל קיום, משום שלא יכול לעמוד כאן גזע-עץ אמיתי, כי מהגזע נחתכו השורשים, הוסרה העלוָה, הוסרו הענפים, והפיסה העומדת כאן נכנסת לקיום רק באופן זה שהעלוָה, הפריחה והשורשים נכנסים יחד איתה לקיום, וזוהי שטות לחשוב את הגזע כמציאות. כפי שהוא נראה, אין הוא מציאות. חייבים לקחת אותו יחד עם דחפיו, עם מה שהוא מכיל פנימית, כדי שיוכל להיווצר כמציאות. אנו חייבים להיות משוכנעים שמה שעומד לפנינו כגזע הינו שקר, משום שרק כשמסתכלים על עץ רואים אמת. מבחינה לוגית אין דרישה שנראה גזע עץ בתור שקר, אולם על-פי המציאות נדרש שנסתכל על גזע עץ כשקר ורק עץ שלם נחשיב לאמת. גביש הוא אמת; הוא יכול לעמוד כשלעצמו בהקשר מסוים, תמיד כמובן בהקשר מסוים, שכן הכל יחסי בסופו של דבר. אך ניצן של ורד אינו אמת. גביש הוא אמת, אך ניצן של ורד הוא שקר, כשרואים אותו רק כניצן של ורד.

רואים אתם, מאחר שמושג זה חסר את מימד המציאות, נוצרים כל מיני דברים כפי שהם נוצרים כיום. תורת הגבישים, ואולי בקושי המינרלוגיה, הן מדעים מציאותיים; גיאולוגיה כבר לא, משום שהיא מתארת הפשטה בדיוק כפי שגזע העץ הוא הפשטה. גם אם הוא מונח כאן, הוא עדיין מהווה הפשטה ולא מציאות. מה שמכילה קליפת האדמה מבחינה גיאולוגית, היא מכילה יחד עם כל מה שצמח ממנה, ובלעדיו אי אפשר לחשוב עליה. וזוהי הסיבה שהופיעו פילוסופים שלא הרשו לעצמם לחשוב על הפשטות בצורה אחרת מזו, בה הם יודעים שהם מייצרים הפשטות בעלמא. חייבים להגיע יותר ויותר לכך שנחשוב בהתאם למציאות, ולא סתם בצורה לוגית. אך בחשיבה מציאותית זו משתנה כל התפתחות-העולם שלנו. שהרי מנקודת המבט של חשיבה מציאותית, מהן ונוס ממילו, המדונה הסיסטינית או דמויות אמנותיות אחרות? כשהן נתפסות מנקודת המבט של האדמה הן שקר, לא אמת. אם מקבלים אותן כפי שהן, לא עומדים בָּאמת. אדם חייב לרוקן את עצמו. רק מי שמרוקן את עצמו מספירת האדמה ומסלק את עצמו ממנה, מי שעומד באמת מול ונוס ממילו כשהוא בנוי נפשית אחרת מכפי שהוא בנוי מול הדברים הארציים, רק הוא מסתכל על יצירת אמנות בצורה אמיתית. בזאת הוא נכנס בדיוק באמצעות הדבר שכאן אינו מציאותי, אל המישור שבו הוא מציאותי, אל המישור של העולם האלמנטרי, בו מה שנמצא בוֵנוס ממילו הינו מציאותי. אנו עומדים באורח מציאותי מול ונוס ממילו, בדיוק בכך שיש לה הכוח לנתק את האדם מראיית החושים בלבד.

איני רוצה לעסוק בטלאולוגיה במובנה הרע, זה ירחיק אותנו מאד. לכן לא ייאמר מאומה על הכרח האמנות, משום שזה מחוץ לכך פדנטי ושטחי. לא נגיד מאומה על הכרח האמנות. אך מה ייעשה מן האמנות אשר באמצעותו היא תעמוד בחיים – על כך אפשר לענות. אין לנו היום הזמן לענות על כך בשלמות, ברצוני רק לרמוז על כך זמנית במספר מילים. אפשר לענות על כך כשמציבים את השאלה הנגדית: מה היה קורה לולא היתה כל אמנות בעולם? אז כל הכוחות הנכנסים באופן הרגיל באמנות ובהנאה מהאמנות היו מנוצלים כדי לחיות שלא בהתאם למציאות. סלקו את האמנות מהתפתחות האנושות – ותקבלו בהתפתחות האנושות שקרים במידה בה התפתחה בה האמנות! באמנות יש לכם כבר את אותם תנאים מהותיים מסוכנים הקיימים במקום בו נמצא הסף לעולם הרוח. הקשיבו תמיד בכל מקום שבו יש לדברים שני צדדים! אם יש לאדם חוש למימד המציאותי, הוא מגיע באמצעות החיים בתפיסה אסתטית, לאמת גבוהה יותר. כשאדם חסר את החוש למימד המציאותי, הוא עלול להגיע לעולם – דווקא באמצעות התפיסה האסתטית – בשקרנות. יש לדברים תמיד התפצלות; חשוב מאד לתפוס את ההתפצלות. שכן הדבר קורה לא רק ביחס לאוקולטיזם, אלא כבר אפילו ביחס לאמנות. תפיסה מציאותית של העולם מופיעה כתופעת-לוואי של חיים ספיריטואליים, אותם אמור להביא מדע הרוח, משום שהמטריא-ליזם הביא בדיוק את התפיסה הבלתי מציאותית.

ככל שיישמעו הדברים כסותרים, הם סותרים רק לאלה השופטים את העולם לפי מה שהם בודים מדמיונם ולא בהתאם למציאות. בגלל המטריאליזם אנו חיים באמת בהתפתחות ההולכת ומתרחקת מהיכולת לתפוס אפילו עובדה רגילה הנתונה לחושים, עובדה של העולם הפיסי. בהקשר זה נערך אפילו ניסוי מעניין, שנובע לחלוטין מדרך החשיבה המטריאליסטית. אך כמו דברים רבים הנובעים מדרך החשיבה המטריאליסטית, היא מביאה לטוב דווקא לגבי יכולות האדם להן אנו נזקקים להשקפת עולם ספיריטואלית, זה מה שקרה גם במקרה זה. התבצע הניסוי הבא. תוכננו סצנות מסוימות מאד: מישהו אמור היה לשאת הרצאה – אני בוחר דוגמה, נעשו ניסויים רבים כאלה – ובמשך ההרצאה היה אמור לומר משהו מעליב ופוגעני כלפי אדם שנכח באולם. זה סוכם מראש. כל מילה בהרצאה נאמרה מילולית ממש כפי שסוכם מראש. האדם שנגדו כוּוַן העלבון, שישב באולם, היה צריך לקפוץ ולעורר מהומה; במשך המהומה הוא היה אמור להוציא מכיסו אקדח, וכך היו העניינים אמורים להתפתח. נדונו פרטים שונים על האופן המדויק בו אמור היה הכל להתנהל. תארו לעצמכם שסצנה מתוכננת שלמה היתה אמורה להתרחש עם פרטים מרובים. הוזמנו לשם שלושים מאזינים, ולא סתם מאזינים אלא סטודנטים למשפטים שהיו בסמסטר באוניברסיטה, וכאלה שעברו כבר את תקופת הסטודנטיאליות שלהם. הקטטה החלה, וכעת היה על שלושים הסטודנטים לתאר את מה שקרה. נרשם פרוטוקול בידי אלה שמונו על התהליך כולו, אשר הבטיח שהעניין יתנהל באופן מדויק. השלושים שנשאלו היו כולם אנשים שלמדו, אשר לאחר מכן היו אמורים לצאת לחיים ולחקור במדמנת החיים כיצד מתרחשות קטטות וכל מיני דברים אחרים. עשרים וששה מתוך השלושים תיארו באופן מוטעה את אשר התרחש, ורק ארבעה תיארו זאת נכונה – ארבעה בלבד! ניסויים כאלה מתבצעים כבר מזה שנים כדי להראות עד איזו מידה אפשר לייחס משקל לעדי ראיה על האמת בפני בית משפט. כל העשרים וששה היו נוכחים במקום, הם יכלו לומר: ראיתי זאת בעיני. הם לא חשבו כמה חיוני הדבר לתאר נכונה עובדה שהתרחשה מול עיניהם!

את האמנות עלינו להחשיב ככזו שמגיעה לראיה נכונה מעבר למתרחש מול עינינו. שהרי מי שאין לו מצפוניות כלפי דבר המהווה עובדה חושית, אינו מסוגל לעולם להגיע למצפוניות אחראית, החיונית כדי לתפוס עובדות רוחיות. הסתכלו על העולם הנוכחי שלנו תחת הרושם של המטריאליזם: האם יש בו מודעות רבה ותחושה רבה לכך שמתוך שלושים איש שראו במו עיניהם את מה שמכונה "עובדה", עשרים וששה דיווחו דיווח מוטעה לחלוטין ורק ארבעה שחזרו את האירוע בצורה הנכונה? אם אתם תופסים דבר כזה, תרגישו עד כמה משמעותי במידה אינסופית הדבר שחייב להתבצע ביחס לחיים הרגילים באמצעות תפיסה ספיריטואלית.

תוכלו לשאול כעת: האם לפני כן היו פני הדברים שונים? לפני כן לא היה לבריות אופן החשיבה שיש לאנשים כיום. ליוונים לא היה עדיין אופן החשיבה המופשט הנמצא ברשותנו כיום, אתו אנו מתמצאים בעולם בצורה של זמננו. אך לא על אופן החשיבה מדובר כאן; מדובר על האמת. אריסטו ניסה עדיין בדרכו שלו לחשוב במונחים קונקרטיים בהרבה על תפיסת-הנפש האסתטית, על תפיסת החיים של בני האדם. אולם ביוון הקדומה נתפסה קונסטיטוציה זו בצורה הרבה יותר קונקרטית, באופן של ראיה רוחית אימגינטיבית, באותן אימגינציות שנבעו עדיין מן המסתריות, כשבמקום מושגים היו להם תמונות, וכאשר אמרו: פעם היה אוראנוס; בו ראו את כל אשר קלט האדם באמצעות הראש, באמצעות הכוחות שפעלו כאזורי-חושים גם כלפי חוץ אל העולם החיצון. אוראנוס – כל שנים עשר החושים – נפצע, טיפות הדם נפלו לים הנקרא מאיה, והקצף ניתז מעלה. מה ששולחים כאן החושים מטה אל תהליכי החיים כשהם נעשים חיים יותר, ומה שעולה כקצף מהדם הדוחף את החושים מטה אל תהליכי החיים שהפכו לתהליכים נפשיים, ניתן להשוואה עם הפיכת האימגינציות היווניות לקצף, בגלל טפטוף טיפות הדם של אוראנוס הפצוע אל הים, ומהקצף נוצרה אפרודיטה, אֵלת היופי. במיתוס הקדום של אפרודיטה, בו אפרודיטה נולדה מאוראנוס ומהים, כשהיא נוצרת מקצף הים ומטיפות הדם של אוראנוס, אנו רואים ביטוי אימגינטיבי למצב האסתטי של האדם, ואפילו ביטוי אימגינטיבי משמעותי ואחת המחשבות המשמעותיות ביותר של התפתחות האנושות הרוחית בכלל. למחשבות הגדולות על אפרודיטה במיתוס הקדום, שבו אפרודיטה איננה בתם של זאוס ודיוֹנה אלא של אוראנוס, של טיפות הדם של אוראנוס, ושל הים – חייבת היתה להתווסף בזמנים מאוחרים יותר רק אימגינציה אחת נוספת, חקוקה עוד יותר במציאות, לא במציאות האלמנטרית בלבד אלא במציאות הפיסית, אימגינציה שתיתפס בו-בזמן פיסית-חושית. חייבת היתה להיות מונחת לצד המיתוס על אפרודיטה, על המקור הראשוני של היופי באנושות, האמת הגדולה על פעולתו של הטוב הראשוני אל האנושות כאשר הרוח הוזלפה אל מאיה-מריה, כפי שהוזלפו מטה טיפות הדם של אוראנוס אל הים, שגם הוא מהווה מאיה, כאשר אז במראית-העין של היופי אמור היה להפציע לראשונה שחר שליטתו האינסופית של הטוב והכרת הטוב ואמיתוּת הטוב של היסוד הרוחי. זוהי האמת שאליה התכוון שילר כשכתב את המילים:

רק דרך כוכב השחר של היופי

תוכל לחדור אל ארץ ההכרה –

כשבכך התכוון להכרה המוסרית.

אתם רואים כיצד מצמיח מדע הרוח משימות רבות שאינן תיאורטיות בעלמא, המהוות משימות חיים. אין פלא שמדע הרוח מובן כיום עדיין לעתים כה קרובות בצורה לא נכונה מצד אלה שאינם רוצים את האמת. עלינו לקבל זאת כתופעת לוואי.

במיוחד בתקופתנו המטריאליסטית נוקטים אנשים רבים עמדה מוזרה כלפי האמת. אילו הייתי מספר לכם על המכתבים שאני מקבל, הייתי חייב להוסיף היום מהדורה נוספת לאותו חלק של האוסף שלנו המציג את ההתנגדות לאמת. איני רוצה להביא את השטות הגדולה שנאמרה במכתב שנשלח אלי אמש. אכן, ידידי היקרים, זהו הדבר שעליו עלינו לא רק לחשוב, אלא להרגיש אותו: שאין זה פשוט כל כך שיוצב בזמננו לבני האדם ההכרח להביא לאנושות מדע-רוח המתאים לזמן הנוכחי, ושאנו חשופים בכך תמיד לסיכון שנדבר למספר בני אדם – מספר לא קטן – על אותן אמיתות הנובעות מהקדוש והנשגב ביותר, אך גם מהעמוק והנפשי ביותר ומקרב הלב. חייבים לדבר על אמיתות אלו, למרות שקשור לכך סיכון. חישבו על זמני עבר שבהם ישבו באולם זה לא פחות אנשים, שהפכו מאוחר יותר לאויבים גמורים ועיוותו את האמת לעומת הדברים שנאמרו! זהו תמיד דבר-מה שאנו אמורים לחדור אליו בהרגשתנו, אם החברה ככזו רוצה בכלל להיתפס ברצינות: שאנו חייבים לדבּר למספר מסוים של אנשים אשר לכאורה מאזינים לנו כידידים, כמו שאתם מאזינים היום; אנשים אחדים האזינו לנו כחברים, ומאוחר יותר עיוותו את כל הדברים הנכונים כשהם משתמשים אפילו במה שקיבלתם כאן היום במטרה ללכת אחר האמת, כדי לעמוד נגדנו כאויבים. יש להביא תמיד בחשבון שמישהו ששומע את הדברים יפנה כנגדנו כפי שעשו אחדים – לעתים אפילו לנגד עינינו ממש – ואז מתקבלת בציבור, דווקא מתוך מדע הרוח, תדמית שלילית של הכרת הנפש.

אל לנו לקחת דברים כאלה בקלות. ננסה להמחיש לעצמנו את מהלכה של האמת דרך סדר העולם, דרך התפתחות האנושות, ואת כל הקשור עם מהלך זה של האמת! איני רוצה היום לומר על כך יותר מזה. אך נגענו היום בתחום אותו נוכל להאיר רק מתוך ממלכת החיים, תחום המתחבר בהדיקות עם הגורם המביא באופן בלתי אמצעי לאיחוד תפיסת עולם הרוח עם החיים. ובהזדמנויות מעין אלו יש לגעת תמיד גם בחוויות המתרחשות עם מייצגי האמת הללו. ואני מקווה שכמה מכם יודעים מדוע עלי לומר לעתים דברים מרירים על האופן בו מתייחסים לאמת, ושאין זה לגמרי נכון כשמטילים עלי את האשמה בכך. שכן למרות שבנסיבות אחרות עשוי הדבר להישמע טיפשי: חוסר ההיגיון השורר כיום לעתים קרובות – לא בשירות האמת אלא בשירות השקר – מתאפיין גם באנקדוטה שלהלן, אותה אספר לסיום:

פעם לקח אדם אחד מזולתו נחלה קטנה, והאדם שממנו נלקחה הנחלה הגיש תביעה משפטית. הוא היה בבית המשפט, וגם האיש שלקח את הנחלה היה שם. לשניהם היו עורכי דין. עורכי דין אינם נמצאים שם כדי לומר ללא תנאי את האמת, אלא כדי לומר כמה צודק האיש אותו הם מייצגים. תחילה דיבר עורך הדין של התובע, ונראה היה שהוא עומד לשכנע את השופטים. אולם אז דיבר עורך הדין של הנתבע, ואמר: "'כבודו, שמעת שמרשי מודה שעשה את כל מה שעשה. שאלת את מרשי, 'האם אתה מודה באשמה או לא?' על כך ענה מרשי, 'לקחתי, אבל אני לא מרגיש שאני אשם'. והלקוח שלי צודק לחלוטין. הוא מודה שהוא לקח את הנכס, אבל הוא לא צריך להרגיש אשם על כך. כבודו גם לא יכול למצוא אותו אשם, שכן כדי לבסס את האשמה יש לחזור לגורם המקורי של העניין. רק תחשוב, כבודו, האיש הזה הפך לגנב. אבל הוא לעולם לא היה הופך לגנב אם האדם האחר לא היה בעל הנכס שהוא לקח ממנו! הבעלים המקורי הוא זה שהסיג גבול! אילו לא היה לו מעולם הרכוש, מרשי לעולם לא היה יכול להפוך לגנב! אז הוא באמת האשם! רק כאשר מרשי ראה שהאיש הזה מחזיק בנכס הוא התפתה להפוך לגנב.' והפרקליט דיבר בצורה כה רהוטה עד שבית המשפט הכריז לבסוף, 'כן, עד היום תמיד האמנו שהגנב הוא האשם. אבל כל אלה שהאמינו שאדם שלוקח משהו אשם טעו, כי כשבודקים את הסיבה האמיתית, המקורית, רואים שהיא האדם שממנו זה נגנב, האיש שהחזיק בנכס'".

הדבר שסיפרתי לכם הוא מטופש לחלוטין, וכל אחד יכול לראות זאת מיד. אך כשמשתמשים בלוגיקה זו בחיים כיום, כאשר מה שמובא אל העולם כמדע-רוח משפיע את השפעתו, ואדם פועל בהשפעת העובדות המוצגות בפניו והוא מודה שהדבר קורה משום שהוא מאמין שמדע הרוח רואה את האמת, משתמשים באותה לוגיקה בה משתמש זה הטוען שהאשם הוא זה שהרכוש נלקח ממנו, משום שהוא פיתה את זה שלקח רכוש זה. לוגיקה זו קיימת כיום, ואם תתבוננו בחיים תמצאו לוגיקה זו.

לפי אנשים אחדים יוחס לי אתמול, כפי שנאמר, כל אשר נגרם בידי מדע הרוח בעולם, משום שאדם זה או אחר משקר בחוץ, משום שאדם זה אחר עושה דבר זה או אחר. זוהי אותה לוגיקה שמפתח מי שטוען שלא האיש שגנב אשם אלא זה שנגנב ממנו, משום שהוא זה שיצר במקור את הסיבה לגניבה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *