חידת האדם
רודולף שטיינר
הבסיס הרוחי של ההיסטוריה האנושית
GA170
15 הרצאות
דורנאך, 29 ביולי עד 3 בספטמבר 1916
מגרמנית: אלישע אבשלום
לספר ראו כאן
תודה לאלישע אבשלום על תרומת ההרצאה לארכיב !
הרצאה שמינית
דורנאך, 13 באוגוסט 1916
באמיתות כמו זו שהנחנו בפני נפשנו אמש, אין מדובר בכך שנקלוט אותן ונדע בתוכֵנו באופן תיאורטי מופשט שכזהו העניין, אלא בכך שנחדיר עצמנו באמת בתוצאות שיש מעובדות אלו למכלול חיינו האנושיים. והתוצאות הללו משמעותיות ביותר. ברצוני להביא היום בצורת סקיצות כמה תוצאות כאלו שהייתי רוצה לציין. כמובן שניתן לומר הרבה בכיוון זה, אך חייבים להתחיל מנקודה כלשהי, או לפחות לתפוס זרם מחשבה ורצון הנובעים מהנחות עובדתיות אלו.
נציב לפני עינינו פעם נוספת לְמה התכוונו אמש. אנו יכולים לראות שנים-עשר אזורי חושים כמעין גלגל מזלות אנושי. בזרימה דרך כל אזורי החושים הללו יש לנו את שבעת זרמי החיים: נשימה, התחממות, תזונה, הפרשה, שימור, גדילה ורבייה (ר. איור בעמ. 115).
כדי להבין את העניין במלואו עלינו להבהיר, שהאמת המציאותית שונה לגמרי בכל הנוגע לדברים הללו ממה שאומר המדע המטריאליסטי. המדע המטריאליסטי סבור, למשל, שחוש הטעם וחוש הריח הקרוב אליו קשורים רק לאזור המצומצם המצוי היום בסביבת הלשון והעור הרירי של האף. אולם זה לא המצב. האיברים החומריים בעבור החושים הם רק המקומות העיקריים שלהם בממלכת החושים. ממלכה זו של החושים נרחבת הרבה יותר. סבורני שכל אחד למשל שיש לו מעט התבוננות עצמית לחוש השמיעה, יֵדע שהשמיעה אינה מתבצעת למעשה עם האוזן בלבד אלא עם אזורים נרחבים בהרבה באורגניזם. הצליל חי באזורים נרחבים בהרבה של האורגניזם מאשר רק באוזן, וכך גם חיים החושים האחרים באזורים נרחבים בהרבה. חוש הטעם וחוש הריח הקרוב אליו חיים למשל באופן הניתן לתחושה מדויקת בכבד ובטחול; הם משתרעים איפוא הרחק מכפי שסבורים במדע המטריאליסטי הרגיל. אך אם זהו המצב, תבינו גם שבין איבר הכבד, המזרים כל הזמן את כוחות החיים שלו דרך האורגניזם כולו, ואזורי החושים הספציפיים, מתקיימים קשרים אינטימיים, כך שניתן לומר: התפיסה הפנימית, התפיסה הרוחית-נפשית-גופנית של האדם, תלויה בכיוונים רבים באופן בו איבר-חיים כלשהו עומד ביחס לאזורי החושים. וכפי שבאסטרונומיה אנו מדברים על כך שסטורן עומד במזל טלה או השמש במזל אריה, כך נוכל גם לדבר על כך שדחף ההפרשה של החיים, אם תרצו, נמצא בספירה הקשורה באופן כלשהו לספירת הראיה, או שאזור הגדילה קשור איכשהו בספירת השמיעה. הם עשויים להיות קשורים לכל ספירה של אזור חיים זה או אחר, שכן אזור החיים עומד באנשים השונים בקשרים שונים לאזורי החושים. בפנימיות האדם נוצרים יחסים דומים לאלה שבמקרוקוסמוס בשמי הכוכבים.
אם תחשבו כעת על העובדה שאזורי החושים הם גורם יציב יחסית באדם – הם יציבים הודות לכך שהם מסודרים סביב איברים חומריים בגוף, חוש הראיה מסודר בסביבת העיניים למרות שיש לו אזור נרחב, חוש השמיעה באוזניים וכן הלאה – ושבניגוד לכך כל תהליכי החיים הם תנועתיים ועוברים וחגים כל הזמן בגוף כולו, תניחו בצדק שכל המתרחש באמצעות החושים באדם נמצא במנוחה יחסית, ובכל המתרחש בתהליכי החיים והאיברים המופקדים עליהם תראו משהו תנועתי, אלמנט שהינו תנועתי באדם.
כשאנו מביאים בחשבון את אשר אמרנו אמש, שחיי החושים של היום היו יותר תהליכי חיים במשך תקופת הירח הקדום, נגיע לכך שעלינו לתאר את האדם בכלל בתקופת הירח הקדום במכלול חייו כתנועתי יותר מהאדם בתקופת האדמה הנוכחית. אדם הירח היה באופן פנימי תנועתי יותר. אדם האדמה מתייחס למעשה בנוגע למה שהוא חווה כתודעה, כמו שמתייחסים זה לזה כוכבי השבת הנייחים בגלגל המזלות. על האדמה נעשו פני השטח של האדם נייחים כפי שגלגל המזלות נייח. מה שמהוה היום את חיי החושים היה על הירח הקדום תנועתי באדם, כפי שכיום כוכבי הלכת בספירת הפלנטות נתונים בתנועה בקוסמוס שבחוץ, בו הם נמצאים תמיד בעמדה שונה האחד כלפי השני. בעידן הירח הקדום היה האדם נתון לשינויים, למטמורפוזות. הפניתי לעתים קרובות את תשומת הלב לכך שכאשר מתעורר כיום האדם באמצעות התקדשות להכרה אימגינטיבית, לדוגמה, נעשים חיי התודעה שלו שוב תנועתיים ביחס לחיי החושים הארציים הנוכחיים. שם נמצא הכל שוב בתנועה, אלא שהאדם חווה זאת בתודעה על-חושית. וכך חייבים גם לקלוט את הכרות הידע מספירה זו. הסברתי לעתים קרובות כיצד עלינו להפוך את מושגינו ודימויינו לתנועתיים יותר כשאנו חיים במה שמתקבל באמצעות תודעה על-חושית. מושגי עולם החושים הם כמו סגורים בקופסא קטנה, וכולנו גם אוהבים אותם כשהם מסודרים יפה האחד לצד השני, בעוד שבעבור מדע הרוח אנו נזקקים למושגים המשתנים האחד למשנהו, מושגים שהינם תנועתיים, העוברים מהאחד לשני. כאן אתם רואים משהו מתוצאות העובדות שהבאנו.
תוצאה נוספת היא זו: תבינו שחיי החושים הנייחים הללו הניתנים להשוואה עם סימני גלגל המזלות, יכולים להיווצר רק כשהאדם חי בספירת האדמה. שנים-עשר אזורי החושים מקבלים מובן רק לגבי החיים בגוף ארצי, היינו בין הלידה למוות. החיים בין המוות ללידה מחדש שונים באופן מהותי, הדבר המעניין הוא שאותם אזורי חושים שאנו רואים כגבוהים ביותר בחיים הארציים מאבדים את משמעותם כגבוהים בהיכנסנו לספירה הרוחית לאחר המוות. זיכרו רק את אשר אמרתי ב"מדע הנסתר" על היחסים בין אדם לאדם בזמן שבין המוות ללידה מחדש, כיצד יחסים אלו מתוּוכים בדרך פנימית בהרבה מאשר כאן על האדמה. איננו זקוקים שם לחוש האני כפי שהוא נמצא ברשותנו על האדמה, ואיננו זקוקים גם לחוש המחשבה או לחוש השפה, כפי שהם נמצאים ברשותנו כאן על האדמה. לעומת זאת אנו זקוקים לחוש השמיעה שהותמר; אך הוא הותמר לרוחי, הוא עבר באמת ספיריטואליזציה. באמצעות חוש השמיעה שעבר ספיריטואליזציה אנו נכנסים למוסיקת הספירות. אך אפשר להכיר את הספיריטו-אליזציה של חוש השמיעה כבר מכך שאת אשר אנו כולנו שומעים באמצעות מדיום ארצי-חושי לגמרי – באמצעות האויר הפיסי – אנו שומעים שם ללא אויר פיסי. ומלבד זאת אנו שומעים הכל בהיפוך, כשהוא מתנהל לאחור אל תחילתו. דווקא משום שאיבר השמיעה כאן על האדמה מחובר לאלמנט הפיסי של האויר, הכי קשה לדמות לגבי חוש השמיעה שאנו שומעים את הדברים כאילו במבט לאחור. יש כמה קשיים לדַמוֹת מנגינה במהלך לאחור. בתפיסה הספיריטואלית אין שום קושי בכך, אולם חוש השמיעה עומד במובן מסוים על הגבול; במצב הרוחי חוש השמיעה הוא הדומה ביותר למצבו בעולם הפיסי.
שונה הדבר מאד בעולם הרוח כשאנו מגיעים לחוש החום, שונה עוד יותר חוש הראיה, ועוד יותר שונים חושי הריח והטעם, משום שאלה ממלאים תפקיד גדול בעולם הרוח. דווקא אלה שאנו מכנים כאן חושים נמוכים ממלאים בעולם הרוח תפקיד גדול, אלא שהם עוברים ספיריטואליזציה אינטנסיבית מאד. גם חוש שיווי המשקל וחוש התנועה ממלאים תפקיד משמעותי בעולם הרוח. תפקיד מועט יותר יש לחוש החיים, ולחוש המישוש אין כל תפקיד.
נוכל לומר איפוא: כשאנו חיים בעולם הרוח משעברנו את המוות, שוקעת במובן מסוים השמש עם חוש השמיעה. חוש זה עומד על גבול האופק הרוחי. חוש השמיעה מצטלב כביכול עם האופק, ולמעלה מעליו השמש זורחת בחושים הרוחיים של השמיעה, הראיה הטעם והריח, החשובים במיוחד שם למעלה לקליטה רוחית, עוברת לאחר מכן דרך החושים של החום, הראיה, הטעם והריח שעברו ספיריטואליזציה, וחוש שיווי המשקל נושא אותנו דרך מרחבי היקום כשאנו חשים לא רק פנימית את שיווי המשקל, אלא מרגישים עצמנו בשיווי משקל לישויות ההירארכיות הגבוהות שלסביבתן אנו עולים. חוש שיווי המשקל ממלא שם תפקיד גדול. כאן באורגניזם שלנו הוא חבוי, הוא מהווה חוש נמוך, ושם הוא ממלא תפקיד גדול, שכן באמצעותו אנו מכירים האם אנו נמצאים בשיווי משקל בין ארכאנגלוי למלאך, בין רוח אישיות למלאך עליון או בין רוח צורה למלאך. שיווי המשקל בו אנו מצויים ביחס לישויות השונות של עולם הרוח מתוּוָך לנו דווקא באמצעות החושים הנמוכים שעברו ספיריטואליזציה. ואת התנועות שאנו מבצעים – בעולם הרוח אנו נמצאים בתנועה מתמדת – מתווך לנו כעת חוש התנועה כשהוא מהופך כלפי חוץ. לחוש החיים אין אנו זקוקים יותר, משום שאנו שוחים כביכול בכל החיים; זהו האלמנט בו אנו נעים ברוח כפי שהשחיין נע במים.
כאילו מתחת לאופק נמצאים החושים הנמוכים, שכאן בחיים הארציים הפיסיים משרתים רק לקליטה הפנימית באורגניזם. אך כפי שהשמש בשקיעתה עוברת מתחת לאופק ביחס למזלות הכוכבים, כך עוברת גם שמש חיינו ביחס למזלות הכוכבים אל מתחת לאופק כשאנו מתים. וכשאנו נולדים מחדש היא עולה מעלה אל מזלות הכוכבים המצויים ברשותנו כאן – חוש המישוש, חוש החיים, חוש השפה, חוש החשיבה וחוש האני – כדי לקלוט את מה שמהווים החיים הארציים בעולם הפיסי.
וספיריטואליזציה אינטנסיבית עוד יותר מהחושים הנמוכים הללו עוברים איברי החיים. כמה מאלה השואפים להגיע לדרך ראיה מיסטית גבוהה במיוחד מדבּרים על תהליכי חיים "נמוכים". כאן הם אכן נמוכים, אך מה שהינו נמוך כאן הוא גבוה בעולם הרוח. שהרי מה שחי באורגניזם שלנו הוא השתקפות של מה שחי בעולם הרוח. קביעה זו מעניינת מאד. אם תתארו לעצמכם את האדם כשחושיו גובלים בגלגל המזלות, ואת הכוכבים תדמו כאיברי-החיים שלו, אזי ישנן מחוץ לאדם בעולם הרוח ישויות רוחיות משמעותיות המשתקפות באדם. נוכל לומר: קיים דבר-מה בעולם הרוח המשתקף בארבעת תהליכי החיים – הפרשה, שימור, גדילה ורבייה – וקיים משהו בעולם הרוח המשתקף בנשימה, בהתחממות ובתזונה. הגורם המשתקף בקבוצת הארבעה של ההפרשה, השימור, הגדילה והרבייה, הינו בעולם הרוח דבר גבוה, ממנו אנו מקבלים ובו אנו חיים ואורגים לאחר המוות כדי שהאורגניזם הרוחי שלנו יוכל להגיע להכנתו למען התגשמותנו הבאה. כל מה שהינו נמוך באורגניזם הפיסי שלנו מקביל ליסוד גבוה, המסוגל להיקלט רק בידי האימגינציה. כאן יש עולם שלם הניתן לתחושה באמצעות אימגינציה, באמצעות הכרה אימגי- פפפפפ

נטיבית, עולם הנתון לאימגינציה, ומשתקף כביכול מן העבר השני של גלגל המזלות בחושי האורגניזם האנושי. זה כאילו הייתם מדמים לעצמכם שהשמש, ונוס, מרקורי והירח היו השתקפויות של דבר-מה הנמצא מחוץ לגלגל המזלות; בגלגל המזלות קיימות תמונות-ראי רוחיות של השמש, ונוס, מרקורי והירח, הנמצאות מחוץ לגלגל המזלות ומשתקפות בתוככי גלגל המזלות רק בגרמים שמימיים אלו.
ואז קיים בעל-חושי מחוץ לאזור של חושי האדם דבר-מה שניתן לתחושה רק באינספירציה, עולם של אינספירציה, ועולם זה משתקף בנשימה, בהתחממות ובתזונה. כאילו היו משתקפים סטורן, יופיטר ומרס בידי מקבילים רוחיים שלהם מן העבר השני של גלגל המזלות. ומתקיימת קרבה עמוקה בין הטבע הנמוך באדם לבין הנמצא שם בחוץ ביקום. קיימות תמונות מקבילות כאלו של תהליכי-חיים פיסיים. כך יכולים אנו לתחום את ממלכת החושים של האדם וממלכת החיים.
אנו מגיעים כעת לאלמנט שהינו גבוה מהחיים, אל ממלכת הנפשות המהותית, בה נמצאות האסטרליות והאני'יות של האדם. שם אנו יוצאים מסביבת החושים, וגם מסביבת החלל והזמן, ומגיעים אל תוככי האלמנט הרוחי. רק משום שנוצר קשר מסוים בין האני שלנו כאן על האדמה לשנים-עשר המזלות, חי האני בתודעה הנישאת באמצעות אזורי החושים. מתחת לתודעה זו נמצאת תודעה אחרת, תודעה אסטרלית, אשר, כפי שהאדם הינו כיום, יש לה קשר אינטימי יותר לממלכת החיים של האדם, לספירת החיים. לאני יש קשר אינטימי עם ספירת החושים, ולתודעה האסטרלית קשר אינטימי עם ממלכת החיים. כפי שבאמצעות האני, או בתוך האני שלנו, אנו יודעים על גלגל המזלות שלנו, כך יודעים אנו באמצעות תודעתנו האסטרלית – אשר כיום היא עדיין תת-תודעה אצל האדם – על תהליכי החיים שלנו. את זאת לא מסוגל עדיין האדם לגלות במצבו הנורמלי; זה נמצא עדיין מעברו השני של הסף, שכן ידע זה הוא בחיים הפיסיים ידע פנימי על אודות תהליכי החיים. רק במצבים לא נורמליים קורה לעתים שהתודעה מקיפה את ממלכת החיים, את ספירת החיים, שספירה זו מבזיקה אל התודעה הרגילה. באדם בן זמננו זוהי תופעה חולנית, והרופאים וחוקרי הטבע עומדים משתאים לנוכח פריצתה של מחלה זו של טבע האדם, כאשר התודעה הנמצאת שם למטה, שכיום ניתן לגלותה באמצעות תודעה בת שנים-עשר מרכיבים, מופיעה באדם, כאשר כוכבי הלכת יכולים להשלים את חייהם אל תוך גלגל המזלות הודות לכך שתת-התודעה פורצת מעלה. תודעה זו חייבת להגיע לפיתוחה באופן ממשי, כפי שמתואר בספר "כיצד קונים דעת העולמות העליונים?"; אז היא מוצדקת. אך כשהיא פורצת מעלה בלי פיתוח זה היא מהווה תופעה מחלתית.
לאחרונה הופיע ספר מעניין של רופא שביקש להיכנס לנושא זה. כל ידע של מדע הרוח סגור בפניו והוא חושב באורח מטריאליסטי לגמרי. אבל הוא כה משוחרר במחקרו, שהוא עובר לתחום זה, במיוחד בזמן האחרון. כוונתי לספר "על מנגנון המחשבה" של קארל לודויג שלייך. שם תמצאו אינפורמציה מעניינת מתוך הפרקטיקה הרפואית. ניקח את האינפורמציה הפשוטה ביותר שניתנת שם: גברת אחת הגיעה לרופא להתייעצות, והיתה צריכה לשבת ולהמתין. באותו רגע הופעל מאוורר. "אוה, זהו זבוב גדול", היא אמרה, "הוא יעקוץ אותי." מהר מאד לאחר שאמרה זאת החלו עיניה להתנפח. לאחר זמן מה התפתחה בעיניה נפיחות גדולה כביצת תרנגולת. הרופא הרגיע אותה שאין זה כל כך גרוע והמצב ניתן לשיפור במהירות.
עם אותה תודעה הקשורה בגלגל המזלות האנושי לשנים-עשר אזורי החושים, אי אפשר להתערב בספירת החיים כה עמוק עד שישתנה משהו בספירת החיים. עם תת-התודעה, כשהיא פורצת מעלה אל תודעת היום הרגילה, מתערב האדם בספירת החיים. מושגים ודימויים שיש לנו בתודעה הרגילה אינם יורדים באדם בן זמננו אל מעמקי תהליכי החיים. הם עולים מדי פעם פחות או יותר למעלה, לעתים אפילו חזק מאד. אך עם מה שמהווה התודעה החיצונית הנורמלית הנכונה כיום – נוכל לומר, תודה לאל – אין האדם מתערב עדיין בתהליכי-החיים שלו, שלולא כן היה הוא מגיע לתוהו ובוהו רציני בכמה ממחשבותיו. המחשבות האנושיות אינן חזקות עד כדי כך שיוכלו להתערב כאן. אך אילו היה האדם מתערב בספירת-החיים הוא היה מטפח כבר כיום מחשבות כמו מחשבתה של אותה גברת, המגיחות מתת-התודעה אל תהליכי החיים, ואז הייתם רואים כיצד מסתובבים בני אדם עם פנים נפוחות ועם מצבים אחרים, גרועים יותר. כאן נמצאת איפוא מתחת לפני השטח של האדם הקשורים לגלגל המזלות, תת-תודעה העומדת בקשרים אינטימיים עם תהליכי החיים; זו פועלת בצורה רחבה מאד במצבים בלתי נורמליים. שלייך מספר לדוגמה על מקרה מעניין מאד: עלמה צעירה הגיעה לרופא וטענה שנכנסה להריון. הממצאים הרפואיים הפריכו זאת, אך היא התעקשה על כך. בחודשים הבאים הראו כל הסימנים – אלה הנראים חיצונית כמו גם הפנימיים – על הריון. בחודשים שניתן היה לצפות לפעימת-לב של עובּר נקלטו בבירור פעימות לב של עובּר העומד להיוולד. הכל היה נכון – אלא שבחודש התשיעי לא הגיע שום תינוק! העניין המשיך עוד בחודש העשירי, ולבסוף הגיעו למסקנה שחייב להיות כאן דבר-מה אחר, ויש לבצע ניתוח. לא היה שם מאומה, פשוט מאומה! זה היה הריון היסטרי עם כל הסימפטומים הפיסיים. היום התופעה מתוארת כבר בידי רופאים, וטוב שכך; שכן הדברים הללו מאלצים את האנשים לחשוב על ההקשרים האנושיים אחרת מכפי שחשבו עד עתה.
ומקרה נוסף: הגיע אל שלייך גבר שנדקר במהלך היום במשרדו עם עט; הוא קיבל שריטה. שלייך התבונן בה – היא לא היתה משמעותית מאד. האיש אמר: "כן, אבל אני יודע שיש לי הרעלת דם, אני מרגיש זאת בזרועי; חייבים לקטוע את הזרוע, אחרת אמות מהרעלת דם." השיב לו שלייך: "איני יכול לכרות את היד כשאין בה כלום. אתה בביטחון מוחלט לא תמות מהרעלת דם." ליתר זהירות הוא הספיג את הפצע ושחרר אותו. אולם האיש היה בתפיסת נפש כזו, ששלייך, שהוא אדם טוב, החליט לבקר אצלו בערב. האיש היה אחוז רק במחשבה שהוא עומד למות. אולם גם כשנבדק הדם בדיעבד לא היה בו שמץ של הרעלה. שלייך הרגיע אותו שוב – אך בלילה מת האיש. הוא באמת מת! מוות מסיבות נפשיות בלבד!
אני יכול להבטיחכם כי מהמחשבות שחשב האיש בהשפעת גלגל המזלות שלו הוא לא יכול היה למות, וזאת בוודאות מוחלטת. מחשבות אלו אינן מגיעות עמוק כל כך אל תהליכי החיים. והמקרה האחר שהבאתי – ההריון ההיסטרי – גם הוא לא יכול היה להיות תוצאת מחשבות בלבד. אדם לא יכול למות מהמחשבה שיש לו הרעלת דם.
בנוגע למקרה אחרון זה, בו אירע מוות אמיתי לכאורה מאשליה מדומה, חייב כמובן המדע בן זמננו להמתין להבהרות של מדע הרוח. ואולי נוכל בדיוק במקרה זה לשקול מעט על מה מבוסס העניין. אנו עוסקים בגבר שנשרט מעֵט שבו כתב, ואשר מת לכאורה מהרעלה מדומיינת שיצר לעצמו מכך. אך מדובר במשהו שונה לגמרי: לאיש שמת היה בו-בזמן גוף אתרי, ובגוף אתרי זה נמצא כבר המוות לפני מקרה השריטה. המוות היה נוכח בו. ברגע שהלך בבוקר אל משרדו היה המוות מוטבע כבר בגופו האתרי, ופירושו של דבר שגופו האתרי קלט את אותם תהליכים פנימיים שעוברים עליו כאשר האדם גווע, והוא רק העביר זאת לאט מאד לגוף הפיסי. המעשה המגושם שביצע האיש לא היה נעשה לולא ישב בו כבר המוות. תחת השפעת תפיסה פנימית זו קרה לו שהוא גרם לעצמו את הדקירה, אשר כשלעצמה היתה לחלוטין חסרת משמעות, אולם עקב זאת חדרה מתוך ספירת החיים שלו בתת-התודעה, המודעות: אני גוסס. האלמנט החיצוני היה רק חתך שטחי, תירוץ מדומה. הודות לתירוץ המדומה צף ועלה הדבר אל תודעת היום. למוות לא היה שום קשר שהוא עם תהליך ההדמיה שנמצא בתודעת היום הרגילה; הוא שכן כבר בתוכו.
אירועים שכאלה מאלצים את חוקרי הטבע בהדרגה להיכנס יותר ויותר עמוק אל הדברים שמסוגל לספק מדע הרוח. לפנינו עומד משהו מסובך כשאנו מתבוננים ביחסים בין ספירת הפלנטות לתהליכי החיים ובין גלגל המזלות לאזורי החושים. אך העניינים מסתבכים עוד יותר כשאנו עולים לתהליכי התודעה, כשאנו נכנסים איפוא לאותו מישור שיש לו רק קשר מסוים אל הספירות הללו: האני עם גלגל המזלות והגוף האסטרלי עם הספירה הפלנטרית של האדם, עם ספירת-חיים תנועתית זו של האדם. אך איננו מתקרבים לגורם המחובר לספירת-החיים התנועתית של האדם והנמצא בחיבור עם גלגל המזלות, אם אנו חושבים כפי שאנו חושבים בעולם הפיסי הרגיל, כפי שאנו חושבים בגלגל המזלות; אנו מתקרבים אליו רק כשאנו מנסים לסגל לעצמנו יכולות דימוי שונות לגמרי – הדברים מפורטים בספר "כיצד קונים דעת העולמות העליונים?" – ומבצעים מדי פעם התבוננות במהלך לאחור. התבוננות במהלך לאחור משמעותה שאנו מדמים את התהליכים המתנהלים בעולם לכיוון הצד האחד, בכיוון השני, בדימוי אחורנית.
באמצעות פעולת דימוי-לאחור זו אנו מביאים בין היתר בהדרגה את כוחות הרוח למסוגלות להיכנס לאחד העולמות הנמצאים בהיפוך בהשוואה לעולם הפיסי. זהו טיבו של עולם הרוח. בהקשרים רבים הוא הפוך לעולם הפיסי. הפניתי כבר את תשומת הלב לכך שאיננו רשאים פשוט לדמות כאן היפוך מופשט למתרחש בעולם הפיסי, אבל בין הכוחות שאנו בונים נמצא גם זה המתחבר להתבוננות לאחור. מה נובע מכך? אלה שאינם מוכנים לראות את התרבות האנושית מתייבשת ומנסים להגיע למבט ספיריטואלי מואר על העולם, חייבים לדמות עולם הפוך. שכן התודעה הרוחית מתחילה רק כאשר תהליכי החיים או תהליכי החושים מתהפכים, כאשר התהליך מתנהל לאחור. לכן יהיו בני האדם חייבים לקראת העתיד להתרגל לדַמוֹת לאחור. בדימוי-לאחור זה הם ייכנסו לעולם הרוח כפי שכעת הם נכנסים בדימוי-קדימה אל העולם הפיסי. העובדה שאנו מסוגלים לדמות את העולם הפיסי נובעת מהכיוון של פעולת הדימוי שלנו.
סיפרתי לכם רק על גלגל המזלות האנושי, על שתים-עשרה ספירות החושים העוברות דרך ספירות כוכבי הלכת. אילו רציתי להתקדם הלאה הייתי חייב להיכנס איתכם לצורת דימוי שונה לחלוטין: פעולת-דימוי המכוונת לאחור.
אתם יודעים שהאדם בתקופתנו אינו נוטה במיוחד לקלוט ולחדור באמת את מדע הרוח. אנשים עדיין דוחים אותו כיום, משום שהתרגלו לדרך הדימוי המטריאליסטית. לאלה שחצו אף במעט את הסף אל עולם הרוח נראית ההנחה שהעולם הולך רק קדימה ולא לאחור, טיפשית כאילו היה מישהו טוען שהשמש הולכת תמיד לכיוון אחד, ואינה יכולה ללכת אחורנית! כן, היא הולכת באמת חזרה לצד השני כשהיא הולכת לכאורה בדרך זו (הדבר מאויר).
נוכל בקלות לחשוב שאדם הקפוא בדרך הדימוי הנוכחית יהיה אחוז אימה בפני הדימוי לאחור, הדימוי של העולם ההפוך. אך לולא התקיים עולם הפוך זה לא היתה קיימת בכלל שום תודעה, ותודעה היא כבר כשלעצמה מדע-רוח. את זאת מכחישים המטריאליסטים. אדם כזה של ההווה יכול להיות אחוז אימה מפני דימוי-לאחור, אך אילו היה שואל את עצמו פעם: האם בלתי הגיוני לדמות את מהלך העולם גם לאחור? היה מגיע למסקנה שאין זה בלתי הגיוני. אין זה בלתי הגיוני להציג מחזה מהמערכה החמישית לאחור, ובאותה מידה אין זה בלתי הגיוני לעקוב אחר מהלך העולם לאחור. אולם בשביל הרגלי החשיבה של ההווה זהו דבר נורא. כשאדם החי לגמרי בהרגלי החשיבה של ההווה מעלה שאלה זו, הוא יכול בדיוק מתוך שאלה זו להוציא משהו מיוחד – בשבילו זוהי עובדה מוגמרת שאי אפשר לדמות את העולם לאחור; לחלוטין בלתי אפשרי שהעולם ילך לאחור. הוא יוכל איפוא לחשוב על הוגה בודד המתמודד עם בעיית הדימוי לאחור, ולהסיק מסקנה פילוסופית מיוחדת במינה מתוך חוסר האפשרות של הדימוי לאחור בהרגלי החשיבה של ימינו.
אפשר להניח הנחה נוספת. הפניתי כבר את תשומת לבכם שבמיוחד במזל בו שוקעת השמש יהיה זה קשה בחוש השמיעה לדַמות לאחור. חוש השמיעה עבר כמה שינויים במהלך הזמנים, בייחוד בכל הנוגע לאלמנט המוסיקלי. ההיסטוריונים אינם מבחינים בדרך כלל בשינויים הללו, אך שינויים אלה חשובים לחיים הפנימיים של האדם יותר מהשינויים הגסים המתוארים בהיסטוריה. חשוב במיוחד למשל לגבי השינויים של חוש השמיעה – חוש השמיעה שעבר ספיריטואליזציה ביחס לעולם הפיסי – שבתקופת התרבות היונית-לטינית הורגשה האוקטבה כנוחה במיוחד, כהקשר צלילים סימפטי, ושבמאות האחת-עשרה, השתים-עשרה והשלוש-עשרה היתה חביבה במיוחד הקווינטה. בתקופות הללו כינו אותה "הצליל המתוק". אותה תחושה שחש האדם כיום ביחס לטרצה, היתה במאות ה-12, 13, 14 ביחס לקווינטה. כך משתנות הקונסטיטוציות בזמן קצר יחסית.
ייתכן איפוא שמישהו עם אוזן מוסיקלית במיוחד ידחה את המהלך לאחור של החשיבה, משום שהמוסיקה היא אחד הדברים העמוקים ביתר שיש לנו כאן במישור הפיסי. מאחר שאוזן מוסיקלית, דווקא משום שהיא חשה סיפוק עמוק לחוש במישור הפיסי בכיוון אחד, דוחה את החשיבה לאחור. כמובן שהדבר יכול להתרחש רק בזמן בו המטריאליזם חזק כמו היום. אלה שאינם כל כך מוסיקליים לא ירגישו אולי את הקונפליקט כאן, אך אדם מוסיקלי שהרגלי החשיבה שלו מטריאליסטיים ביסודם עשוי בנקל להגיע למסקנה שחשיבה לאחור הינה לגמרי מחוץ ליכולתו של הראש האנושי. זוהי הצורה בה הוא יתנגד לעולם הרוח. נוכל על כן להניח שהיכן שהוא יכול להתקיים הוגה מעין זה.
למרבה הקוריוז הופיע בזמן האחרון ספר, "קוסמוגניה" של כריסטיאן פון אהרנפלס. הפרק הראשון בו נקרא "הרוורסיה – פרדוכס של ההכרה שלנו". אהרנפלס עוסק בפרק זה מצדדים רבים, כפי שעושה פילוסוף בן זמננו, בשאלה מה היה קורה אילו היינו מנסים לדמות-לאחור את הצד האחר, כביכול הצד הלא סימטרי של מהלך העולם. הוא מציע חשיבה-לאחור אמיתית. הוא מנסה לחשוב-לאחור על מקרים ספציפיים. אביא לכם כדוגמה אחד מהמקרים הללו של חשיבה לאחור. הוא נוקט בתחילה לא מהלך לאחור אלא מהלך רגיל קדימה של אירוע:
"בעולם התלול של ההרים הגבוהים משחררים הלחות והכפור גוש ממאסת סלע דחוסה. כשהקרח מפשיר משתחרר גוש הסלע. הוא נופל מקיר המצוק התלוי, מתרסק על משטח אבן ומתנפץ לרסיסים רבים. במעקב אחר אחד הרסיסים הללו אנו רואים אותו מתדרדר במורד מדרון נמוך יותר ומפיל רסיסי אבן נוספים כשהוא מתנגש באבנים אחרות, עד שנעצר לבסוף על מדרון. לבסוף הוא ממצה את כל האנרגיה הקינטית שלו בצורת חמימות המועברת למקומות שבהם התנגש באדמה ובאבן, וכן לאויר שהתנגד לתנועתו. וכעת, איך ייראה אירוע זה בעולם ההפוך?"
"אבן מונחת על מדרון. לפתע היא נפגעת בפרצי חום כאוטיים המגיעים מהאדמה שמתחתיה. זה קורה בצורה כל כך יוצאת דופן שפרצי החום מניעים את האבן באלכסון כלפי מעלה. האויר אינו יוצר התנגדות; להיפך, נוצרת שורה של פעולות חום הדדיות יוצאות דופן: האויר מעביר לאבן חלק מהחום שלו ובכך מעניק לה מעבָר חופשי, מפנה לה את המקום וממריץ אותה, עם צבירת תמריצים חמימים קטנים אך מכוונים היטב, במסלול העולה באלכסון שלו. האבן מתנגשת בזיז, אבל דבר לא גורם לה לאבד שום שבר מעצמה, וגם לא גורם לה לאבד את תמריץ התנועה שלה. למעשה קורה ההפך. במקרה מגיעה אבן קטנה נוספת למקום ההתנגשות, מוּנעת על ידי אוסף של משבי חום מהאדמה. והנה – תמיד בהשפעת דחפים של חום – מתנגשת האבן הקטנה באבן המקורית שלנו. המשטחים הבלתי סדירים שלהם, שנוצרו בטעות כנראה, מתאימים זה לזה בצורה כל כך מושלמת ונפגשים בעוצמה כזו, שכוחות הלכידות משפיעים והשניים גדלים יחד ויוצרים גוש קומפקטי אחד. פרצי חום נוספים מההר התלוי בו הם התנגשו מכוונים אותם הלאה בדרכם האלכסונית כלפי מעלה, שבה הם הולכים במהירות הולכת וגוברת."
כפי שלפני כן התנפצה האבן לרסיסים, הם מתחברים כעת לאחד. כל המכלול מתחבר ומונח שוב על זיז הסלע. הוא שומר שוב על שיווי המשקל וכן הלאה. את זאת הוא מתאר באופן מדויק. הוא חושב איפוא על התהליך בהיפוך, לאחור. הוא מביא עוד דוגמאות רבות כאלו, שבהן הוא חושב על התהליכים לאחור. אפשר לראות שהוא באמת טורח על כך; הוא מתאמץ מאד:
"ביום חורף שטוף שמש, ארנבת עושה את דרכה בשלג ומשאירה את עקבותיה מאחוריה. במקומות רבים הרוח מוחקת אותם מיד, אך הם נשמרים לאורך קטעי שביל דרומיים, שבהם השלג מפשיר בשמש במהלך היום ושוב קופא בלילה. שם הם נשארים גלויים במשך שבועות רבים עד שהם נעלמים בהפשרת האביב. ב'עולם שלאחור' הדפסי הארנבת יהיו הדבר הראשון שיופיע, אבל רק קצת בכל פעם, לא בבת אחת. בהתחלה הם יופיעו בשלג הקפוא (ליתר דיוק, בקרח שהופשר שוב לשלג), ולאחר מכן, לאחר שבועות שבמהלכם הטביעות מתעמקות בהדרגה ומשתנות להעתקים מדויקים יותר של כפות הארנבת, מתחילות הטביעות להופיע גם בחלקי השביל המחברים, כשמשבי חום רודפים אחריהם יחדיו – ופתיתים שלמים של השלג מתרופפים. ואז מופיעה הארנבת עצמה, הזנב מקדימה, ראשה פונה לאחור, והיא אינה נעה לאורך קו השביל – אלא נגררת לכיוון המנוגד לדחפי שריריה על ידי השפעת משבי חום (תמיד זה באמצעות חום) והדבר נעשה בצורה כל כך אומנותית שכפות רגליה נופלות תמיד לתוך עקבות הכפות הממתינות לה. גם כאן לא פוסקים הפלאים: בכל פעם שיוצאת כף רגל מהדפס, משבי חום מכוּונים היטב ממלאים אותה בשלג רופף. זה נעשה בצורה כל כך טובה, שההדפס המלא מתמזג בדיוק עם שדה השלג שמסביב, שמשטחו החלק ללא דופי מכסה את עקבותיה הקודמים של הארנבת כאילו מעולם לא היה אחרת."
אתם רואים שהוא מתאמץ מאד. והוא עוד אומר לעצמו: "אם זה כל כך קשה עם ארנבת אחת, כמה יהיה זה קשה עם מסע צייד שלם!"
"ניתן בנקל לשים לב שסוג של דברים שלא ייאמנו המתרחשים כמו בדוגמה מהטבע האנ-אורגני, רק מתגברים עד כדי גרוטסקיות בטבע האורגני. הדוגמה האורגנית הנוכחית לעקבות הארנבת פשוטה יחסית. רק דמיינו את העקבות שהושארו מאחור בשלג לא על ידי ארנבת אחת, אלא על ידי מסע ציד חורפי שלם על כל הציידים, הנהגים, כלבי הציד, ושלל הצבאים, השועלים והאיילים שלו – תארו לעצמכם איך היו העקבות הללו מצטלבות ומכסות זו את זו, ואיך לפעמים היתה אחת נכנסת בהדפס של אחרת, מותירה בתוכו טלאים לא דרוכים, וכן הלאה. כעת יש לסובב את האירועים הללו ולבחון כיצד אותו סוג של משבי חום מנחֵה כאילו כל יצור חי דרך הכאוס הזה של מסלולים מקוטעים לכאורה, כך שכל כף רגל או פרסה נופלות להדפס התואם אותה בדיוק – הצבי לאחד, אייל לאחר, כל נעל צייד מוצאת חותם שתואם אותה בדיוק, ותמיד נעה בפרצי החום הנדירים הללו מהאדמה, מהאוויר ומתוך היצורים עצמם כך שהכל יתאים בצורה מושלמת. אחרי כל זה אנו מתחילים לקבל מושג לגבי היקף המושג שלנו 'להשאיר עקבות', כשמחילים אותו על העולם שלנו בכיוון קדימה, בכיוון הנכון, לא בעולם ההפוך."
הוא מתאמץ איפוא מאד כדי לרכוש את הדימויים להם הוא נזקק. הוא דוחק מעלה כמה דברים מתת-המודע של האדם בן ימינו. אתם נוכחים לדעת כמה טבעי הוא שמדע הרוח נוצר, שכן כפי שהצגתי לעתים קרובות בדוגמאות אחרות, הוא חותר לכך בנפש האדם. גם אם המאמץ הוא רוחני בלבד, הוא מתאמץ – ניתן לומר – לפחות במידה מסוימת, להבין את התהליכים הללו ההולכים לאחור. והנה לנו אדם חושב כזה, שכן הוא אדם חושב – לא ניתן להכחיש זאת. מבחינה לוגית אפשר בהחלט לדמות כך, אך הוא טוען שהדבר לא ייאמן. פירושו של דבר שבשבילנו זה סותר את הרגלי החשיבה שלנו, ופירושו של דבר בסוף: הוא אינו מסוגל בשום פנים לדמות עולם רוחי. וכעת הוא מסיק: "בואו ניקח את זה הלאה! הבה נעמיד את עצמנו במצב שמכלול מציאויות הדומה ל"עולם ההפוך" באמת נכפה עלינו כעובדה על ידי האילוץ הבלתי מתפשר של הניסיון!"
האיש הציב את עצמו איפוא במצב בו הוא כאילו רואה את הארנבת או את מסע הציד שלו באמת בחוץ בעולם הפיסי, וכך קרה שהוא כאילו ראה בעולם הפיסי, שבשבילו הוא המציאות היחידה, את העולם ההפוך. הבה נניח שפעם נכפה על מישהו לראות ביציאתו החוצה אל העולם הפיסי שבחוץ עולם הפוך שלם:
"…איך היינו מגיבים לעולם כזה, איך נוכל לנסות לפרש אותו? גם אם הניסיון שלנו יאלץ אותנו שוב ושוב לחשוב, כפי שניסינו לחשוב בדפים הקודמים, על עולם שבו צורות העתיד נשאבות לאחור, נצטרך לדחות אותו כאבסורדי."
הוא אומר שהיה זה נורא, שאיננו יכולים לחשוב זאת, שאסור לנו לחשוב זאת – והיינו רואים זאת! הוא מדמה את הדבר הנורא אותו חייב יהיה לראות אם ייכנס לעולם הרוח. היה זה דבר נורא אילו מה שהוא מדמה היה נכפה עליו בעולם הפיסי.
"…לא נותרת לנו שום ברירה אחרת: בהתחלות הספונטניות לכאורה של צורות (כאן אנשים, שם שועלים, שם ארנבות וכן הלאה) עלינו לחשוב כספונטנית לכאורה על אסופה טלאולוגית מחושבת מראש של חלקיקי חומר וכיווני תנועותיהם, ועוד יותר מכך גם המשחק המוזר שלהם במסלולי גלישה, והתכנסות מתמשכת לרצפי צורות מעטים ונמוכים יותר."
הוא חושב לעצמו איפוא את כל המכלול לאחור אל הצורות הדרוויניסטיות האחידות מתחילת האדמה.
"אך מהי תכלית הכוח היצירתי של ראיה-מראש זו, של כוח חישוב-מראש זה? האם ההתעוררות הפתאומית של צורה והנחייתה ההדרגתית לאי-צורה יכולות להיות תכלית סופית? לא באלף רבתי! מטרות המכלול חייבות להיות מנוגדות."
ואז הוא שואל את עצמו: כיצד יופיע בפנָי עולם כזה כשאני רואה אותו באמת? ועל כך הוא נותן את התשובה: "עולם ההתנסויות הוא הבדיחה הגרוטסקית ביותר של דמון קוסמי, שאנו מספקים לו הכל לבד מקליטה של ידע."
בנקודה זו הוא עוצר את עצמו; אין הוא מסוגל להיכנס עמוק יותר לעניין זה, משום שהידע אותו הוא מחזיק הוא פשוט הרגלי החשיבה הישנים שלו, אליהם אין הוא מסוגל להיכנס. הוא אינו מסוגל ללכת הלאה. הוא מרגיש שעולם שנראה לאחור חייב להיות הצגה גרוטסקית של דמון קוסמי כלשהו, של השטן; זה חייב להיות עולמו של השטן. הוא פוחד מהדברים שהשטן עלול להראות לו. כאן לפניכם נחווה בנפש מסוימת מה שתיארתי לעתים קרובות: פחד בפני עולם הרוח הוא המרתיע את בני האדם. הוא מבטא זאת: ברגע בו יראה עולם פיסי הזהה לעולם הרוח, הוא יחשיב אותו לפרדוכס של ישות שטנית. עד כדי כך הוא מפחד מעולם כזה.
"מעבר לגבול של עולם החוויות שלנו חייב לשלוט חוק קוסמי מקיף אחר! פירושו של דבר הוא, שאפילו את 'העולם ההפוך' עצמו אל לנו להתרגל לתפוס על פי עקרונות הפוכים."
מה יעשה איפוא אהרנפלס קשישא אם הוא יוצב באמת בעולם כזה, שיהיה לו נוח לתאר אותו כעולם פיסי? הוא יאמר: לא, אינני מאמין בו; אֲדַמֵה אותו מהצד השני, איני רוצה להחשיבו כקיים. וזאת אכן עושים האנשים גם עם עולם הרוח; הם אינם מוכנים להחשיבו כקיים כאשר הם נוכחים לדעת שהוא שונה מזה שעומד בפניהם כרגע.
"עלינו להעריך אותו (עולם זה) כיוצא דופן, כמובלעת, כזרם נגדי במהלך הכולל הגדול של אירועי העולם, ועדיין נעניק לאירועי העולם המקיפים הללו את אותם תווי פנים הנראים לנו ראויים לאמונתנו."
האיש מתייצב איפוא ואומר: לא, למרות שמי שמשטה בנו עם עולם זה הוא אמנם דמון, אנו לא נאמין בו; נחשוב עליו באופן בו אנו רגילים לחשוב.
אתם רואים כאן את עמידתו של פילוסוף כנגד הדברים שחייבים להגיע. טוב יהיה לתפוס את התקדמות התפתחות האנושות בנקודות כאלו. כך הוא הדבר, ידידי היקרים; מה שחייב לקרות על פי מדע הרוח, קורה. וכאשר מראים כאן לעתים קרובות מן הסימפטומים השונים שבני האדם מתקוממים גם כיום כנגד הרוח בתודעתם העליונה, הם מתחילים לפנות אליו בתת המודע שלהם. הם צוחקים עליו, הם עדיין מכחישים אותו. בעוד זמן לא רב לא יוכלו בני האדם יותר להתכחש לרוח, משום שמחשבותיהם מכוונות אפילו מתוך אילוץ למתרחש במקרה כמו זה שמחבר ה"קוסמוגניה", כריסטיאן אהרנפלס, מסוגל לראות.
רציתי לדבר על ספר זה גם משום שבזמן הקרוב עוד ידובר בו לבטח רבות. גם אם הוא נכתב בשפה פילוסופית, שהינה קשה לקריאה, ידברו עליו הרבה, וכנראה בדרך גרוטסקית, משום שלא יתפסו עדיין את ההקשרים. רציתי להפנות את תשומת הלב לספר זה כדי לדבר עליו עובדתית. מדובר בפילוסוף שהינו פרופסור באוניברסיטה, אשר מזה שנים ארוכות מרצה על פילוסופיה באוניברסיטת פראג. הספר הופיע ב-1915. בהקדמה הוא מספר על מהלך התפתחותו, לאילו פילוסופים שקדמו לו הוא מודה על דבר זה או אחר, עם אילו מהם הוא מסכים פחות או יותר. בסיום הקדמה זו, לאחר שהוא מודה על דבר זה או אחר לפראנץ ברנטאנו ולמיינונג, כלומר פילוסופים ותיקים, הוא אומר את הדברים שלהלן:
"מצד שני, נטל החובה להודות להם נמצא בכיוון הרחוק ממה שמוכר באופן כללי כתחום הפילוסופי. לאורך חיי הקדשתי אנרגיה נפשית רבה להיכרות אינטימית עם מוסיקה גרמנית, הרבה יותר מהמאמצים שהקדשתי ללימוד ספרות פילוסופית. (הוא מציג בפנינו את הודאתו כפרופסור לפילוסופיה). אינני מתחרט על כך. בהסתכלות לאחור מאמצע העשור השישי לחיי (אתם רואים שהוא רחוק משנות החמישים שלו), אני מעדיף לתרום למקור זה של היצירתיות הפילוסופית שלי (והוא יצירתי רק כפילוסוף!), שכן, אף על פי שיש כנראה לדחות את תיאורו של שופנהאואר על המוסיקה כאובייקטיביזציה ייחודית של עולם הרצון, בכל זאת נראה לי שכוונותיו היסודיות מגיעות ללב העניין. מכל היצורים בני התמותה, ההתגלות של המוסיקאי היצירתי באמת מקרבת אותו אל רוח הקוסמוס. אותם 'בני התמותה' האחרים המתיימרים להבין שפה מטפיסית זו של המוסיקה, מרגישים זאת כחובה מן המעלה הראשונה לתרגם פירוש זה שהתקבל, לצורה קונספטואלית שתהיה נגישה להבנתו של זולתם."
"…אם מבינים את הדת כנכס רוחני המעניק לבעליו אמון בעולם, חוזק מוסרי ועוצמה פנימית, חייבים לומר שהמוסיקה הגרמנית הייתה הדת שלי בתקופה שבה ספגה האנושות אגנוסטיות, אובדן המטאפיזיקה ואובדן האמונה. ביום מסוים – בשנת 1880 – נפרדתי סופית מהדוגמות של הקתוליות, עד לשבועות ההם באביב 1911, כאשר התורות המטפיזיות המובעות בספר זה החלו להתגלות לי לראשונה." ותורה מטאפיזית זו יוצאת מהפרדוכס של הרֶוֶרסיה, מחוסר-האפשרות של היפוך הדימויים.
"אכן, המוסיקה הגרמנית היא בשבילי עדיין כיום דת, במובן שגם אם כל הטיעונים ביצירות הללו יופרכו, לא אפול ליאוש אלא אשאר משוכנע מתוך אמון בעולם שממנו צמחו יצירות אלו, שאני צועד בדרך הנכונה, משום שקיימת המוסיקה הגרמנית. משום שעולם המייצר דברים כאלה חייב להיות טוב וראוי לאמון על פי ישותו הפנימית.
המוסיקה של המיסה בסי מינור של באך, דון ג'ובאני של מוצרט, הסימפוניה השלישית, החמישית, השביעית והתשיעית של בטהובן, המוסיקה של טריסטאן, הטבעת ופרסיפל של ואגנר – מוסיקה זו לא ניתן להפריך, משום שהיא מציאות, חיים נובעים. תודה ליוצריה! הידד לכל אלה שהפלא שלהם הרווה את צימאונם לנצחי. הטוב ביותר שיצרתי אי פעם – וכטוב ביותר אני מחשיב עבודה זו – אינו אלא תשלום זעום לשפע שקיבלתי מהמוסיקה.
ואני משוכנע, ידידי היקרים, שדרך מיוחדת זו של עמידה מול עולם הרוח בה נוקט פילוסוף, נוכל למצוא רק ברוח מסוג זה, המתייחסת באופן כזה למוסיקה בתקופה מטריאליסטית זו, כפי שמתייחס אהרנפלס למוסיקה. שכן מה שמתרחש בנפש האדם, גם אם הוא נמצא לכאורה בתחומים השונים, עומד איתה בקשר פנימי עמוק. כאן רציתי להביא לכם דוגמה באיזו צורה שונה חייב מאמין – לא מאזין בלבד – מאמין באלמנט המוסיקלי המודרני, להחֲיוֹת את נפשו מהרגלי החשיבה המטריאליסטיים, בשונה מאחד שלא עומד מול האלמנט המוסיקלי כמאמין. רק כאשר חוקרים את הקשרים מלאי הסוד בנפש האדם, המכניסים לחייה של נפש אנושית זו כה הרבה מן ההרמוניות והדיסהרמוניות, מסוגלים להתקרב בהדרגה לחידת החיים והאדם.
