חידת האדם
רודולף שטיינר
הבסיס הרוחי של ההיסטוריה האנושית
GA170
15 הרצאות
דורנאך, 29 ביולי עד 3 בספטמבר 1916
מגרמנית: אלישע אבשלום
לספר ראו כאן
תודה לאלישע אבשלום על תרומת ההרצאה לארכיב !
הרצאה שביעית
דורנאך, 12 באוגוסט 1916
כשמדברים על העולם הגדול והעולם הקטן, לדוגמה כפי שמדבר עליהם גתה ב"פאוסט", על מקרוקוסמוס ומיקרוקוסמוס, מתכוונים ליקום כולו ולאדם: היקום כולו כעולם הגדול והאדם כעולם הקטן. הקשרים בין הקוסמוס לאדם, כפי שראינו מהיבטים רבים, הם מגוונים ומסובכים ביותר. ניזכר היום בכמה דברים שעליהם דיברנו כבר במהלך הזמן, והיזכרות זו קשורה להתבוננות על יחסו של האדם ליקום. תזכרו בוודאי שכאשר דיברנו על החושים שלנו, על מה שמהווה האדם כישות בעלת חושים, אמרנו: חושים אלה נטלו את תחילתם, את הנבט הראשון שלהם, במשך התפתחות סטורן הקדום. זאת תמצאו מפורט שוב ושוב גם במחזורי הרצאות. אל לנו לדמות כמובן שהחושים כפי שהופיעו בתחילתם הראשונית כנבט הראשוני בתקופת סטורן, היו כפי שהם היום. הנחה זו היא כמובן שטות. קשה באורח יוצא מן הכלל לדמות את צורת החושים כפי שהתקיימו בזמן סטורן הקדום, שהרי כבר את חושי האדם בזמן התפתחות הירח הקדום קשה לדמות. שם הם היו שונים לגמרי מכפי שהם כיום. הייתי רוצה להטיל כעת מעט אור על האופן בו עברו החושים את התפתחות הירח הקדום, בו הם היו בשלב ההתפתחות השלישי שלהם.
צורתם של החושים כיום, בניגוד לצורתם בתקופת הירח הקדום, היא מתה הרבה יותר. החושים היו אז איברים חיים בהרבה, מלאי חיוּת. בתמורה לכך הם לא היו כשירים ליצור את הבסיס לחיים מודעים במלואם של האדם; הם היו מוכשרים רק לראיה הרוחית החלומית של אנשי הירח, שהיתה ברשותם של אנשי הירח הללו ללא כל חירות, ללא כל דחפים של פעולה או תנועה. החירות יכלה להתפתח באדם כדחף רק במשך התפתחות האדמה. החושים לא היוו איפוא את הבסיס לאותה תודעה הנמצאת ברשותנו בתקופת האדמה; הם היו בסיס רק לתודעה שהיתה עמומה ואימגינטיבית יותר מתודעת האדמה הנוכחית, ודמתה, כפי שהסברנו לעתים קרובות, לתודעת החלום של ימינו. כיום מחשיבים לאדם חמישה חושים, אך אנו יודעים שאין זה נכון, משום שבמציאות עלינו להבחין בשנים-עשר חושים של האדם. כל שבעת החושים האחרים שמחוץ לחמשת החושים הרגילים אשר מונים, מוצדקים לגבי תקופת האדמה כאן כמו חמשת החושים הנספרים תמיד. כפי שאתם יודעים מונים את חוש הראיה, חוש השמיעה, חוש הטעם, חוש הריח וחוש הרגש. את זה האחרון מכנים חוש המישוש, שאין מבחינים בינו לבין חוש אחר, שחלק מהאנשים כבר מבחינים בו בזמן המודרני, והוא חוש החום. חוש המישוש וחוש החום היו עדיין בזמן העתיק נפרדים לחלוטין זה מזה. באמצעות חוש המישוש אנו קולטים אם חפץ כלשהו הינו קשה או רך; חוש החום הוא משהו שונה לגמרי. אבל אם יש לאדם באמת חוש, אם אשתמש במילה זו, ליחסיו של האדם אל יתר העולם, עליו להבחין בו שנים-עשר חושים. אנו רוצים למנות פעם נוספת שנים-עשר חושים אלה.
חוש המישוש הוא במובן מסוים אותו חוש שבאמצעותו נכנס האדם לקשר עם הצורה החומרית של העולם החיצון. באמצעות חוש המישוש נתקל האדם בעולם החיצון, הוא מתקשר כל הזמן באמצעות חוש המישוש בדרך הגסה עם העולם החיצון. אך למרות זאת פועל התהליך הנמצא במישוש בתוך עור האדם. האדם נתקל עם עורו בעצם; התהליך הפועל כאן כדי שתהיה לו תחושה מהעצם בו הוא נתקל, מתרחש כמובן בתוך העור, בתוך הגוף. אם כן תהליך המישוש מתרחש בתוך האדם.
כבר יותר בתוך האורגניזם האנושי מתהליך חוש המישוש נמצא זה שנוכל לתאר כחוש החיים. זהו חוש בתוך האורגניזם, שעליו לא רגילים לחשוב כיום, משום שחוש החיים הזה, ניתן לומר, פועל בעמימות באורגניזם. אם חלק מהאורגניזם מופרע חש האדם את ההפרעה. אך לפעולה המשותפת ההרמונית של כל האיברים, המתקיימת תמיד ביומיום במצב העירות כהרגשת החיים ומתבטאת בתפיסת-החיים הזו, לה אין שמים לב באופן הרגיל משום שאנו מצפים לה כזכותנו הטבעית – להיות חדורים בתחושה מסוימת של שביעות רצון, של הרגשת החיים. כשהרגשת החיים מתעמעמת אנו מנסים לשקם אותה מעט, כך שתשוב ותהיה רעננה יותר. אנו מרגישים רענון והתעממות אלו של הרגשת החיים, אלא שבאופן כללי אנו רגילים מדי להרגשת-החיים שלנו מכדי לחוש אותה תמיד. אולם קיים חוש מדויק, חוש החיים, שבאמצעותו אנו מרגישים את האלמנט החי בנו כפי שאנו רואים בעיניים דבר-מה הנמצא מסביב. עם חוש החיים אנו מרגישים את עצמנו כפי שאנו רואים בעין. לולא היה ברשותנו חוש-חיים פנימי זה לא היינו יודעים כיצד מתנהלים חיינו.
עוד יותר פנימה, פנימה גופנית יותר מחוש החיים, נמצא החוש שניתן לכנות חוש התנועה. חוש החיים מרגיש במובן מסוים את מצבו הכולל של האורגניזם כהרגשה טובה או גם כאי-נוחות. אך להיות בעל חוש תנועה פירושו להניע את איברי האורגניזם שלנו זה לעומת זה, ואת זאת ביכולתנו לחוש. כאן איני מתכוון כשהאדם כולו נע – זה משהו אחר – אלא כאשר נעה זרוע או רגל; כשאתם מדברים אתם מניעים את הגרוגרת. את כל זה, תחושה זו של התנועה הפנימית, של שינויי המצבים של האיברים הספציפיים באורגניזם, את זאת קולט וחש חוש התנועה.
והלאה עלינו לחוש את מה שנוכל לכנות שיווי המשקל שלנו. גם אליו איננו שמים לב. כשאנו מרגישים סחרחורת ונופלים, נעשים חסרי אונים, נשבר חוש שיווי המשקל בדיוק כפי שנשבר חוש הראיה כשאנו עוצמים את עינינו. כפי שאנו חשים את שינויי המצב הפנימיים, כך אנו חשים את שיווי המשקל שלנו בהביאנו את עצמנו פשוט ליחס ל-למעלה ולמטה, שמאל וימין, ומתמצאים בעולם באופן זה שאנו מרגישים עצמנו בתוכו; אנו מרגישים שאנו עומדים כעת זקופים. הרגשת שיווי המשקל הזה נקלטת איפוא על ידינו באמצעות חוש שיווי המשקל. זהו חוש אמיתי.
החושים הללו מתנהלים במהלכם כך, שלמעשה כל אשר מתרחש נשאר בתוך האורגניזם. כשאתם ממששים אתם נתקלים אמנם בחפץ חיצוני, אך אינכם נכנסים אל החפץ. כשאתם נתקלים במחט ואומרים "מחט זו היא חדה", אינכם נכנסים כמובן אל תוך החוד כשאתם ממששים בלבד, שאלמלא כן הייתם נדקרים, אבל הדקירה כבר איננה חוש המישוש. כל זה מתרחש רק באורגניזם שלכם עצמו. אתם נתקלים אמנם בחפץ, אך מה שאתם חווים כאדם-מישוש מתרחש בתוך גבולות עורכם. הגורם שאתם חווים כחוש המישוש הוא איפוא גופני-פנימי. באותה מידה מה שאתם חווים בחוש החיים גם הוא גופני פנימי. אינכם חווים מהו מהלך הדברים כאן או שם מחוצה לכם, אלא את המתרחש בתוככם. כך גם בחוש התנועה: אין הכוונה לתנועה שבה אנו הולכים אנה ואנה, אלא לתנועה כאשר אני מניע את גפי או כשאני מדבר, כלומר התנועה הפנימית – לזו הכוונה בחוש התנועה. עליכם להבחין כאן בין שני דברים – בין התנועה שלי קדימה לבין מצב הגפיים, המצב הפנימי. חוש התנועה נקלט איפוא פנימית כמו גם חוש החיים וחוש שיווי המשקל. אינכם חווים מאומה חיצונית, אלא חשים את עצמכם בשיווי משקל.
כעת אתם יוצאים מעצמכם עם חוש הריח; כאן אתם כבר מגיעים לקשר עם העולם, אבל תהיה לכם ההרגשה שעם חוש הריח אתם יוצאים עדיין רק מעט החוצה. באמצעות חוש הריח אתם חווים מעט מן העולם החיצון. האדם גם אינו רוצה לדעת מה יכול הוא לחוות מהעולם החיצוני באמצעות חוש ריח אינטימי יותר. הכלב רוצה לדעת יותר. האדם רוצה רק לקלוט את העולם החיצון באמצעות חוש הריח, אבל פחות לבוא אתו במגע. זה אינו חוש שדרכו רוצה האדם להשתלב עמוק כל כך בעולם החיצון.
עם חוש הטעם רוצה האדם כבר יותר להשתלב בעולם החיצון. אנו חווים כבר פנימית יותר מהי תכונתם של הסוכר והמלח כשאנו טועמים אותם. החיצוני הופך כבר לפנימי מאד, יותר מחוש הריח. זהו אם כן יותר קשר עם העולם החיצוני והעולם הפנימי.
הדבר מתחזק עוד יותר עם חוש הראיה. בחוש הראיה אתם קולטים פנימה הרבה יותר מתכונות העולם החיצון מאשר בחוש הטעם. ועוד יותר אתם קולטים פנימה בחוש החום. עם זאת, מה שאתם קולטים באמצעות חוש הראיה נשאר זר לכם עוד יותר ממה שאתם קולטים באמצעות חוש החום. באמצעות חוש החום אתם כבר נכנסים למעשה לקשר אינטימי מאד עם העולם החיצוני. אם קולט האדם חפץ מסוים כקר או חם, הוא חווה זאת בחוזקה, והוא חווה זאת יחד עם החפץ. את מתיקות הסוכר למשל אנו חווים פחות יחד עם העצמים. שהרי בסופו של דבר בסוכר מדובר בשבילכם במה שהוא הופך להיות באמצעות חוש הטעם שלכם, ופחות בחומר שנמצא בחוץ. בחוש החום אינכם יכולים כבר להפריד בין השניים. כאן אתם חווים כבר בחוזקה יחד עם היסוד הפנימי של הגורם שאתם קולטים.
באמצעות חוש השמיעה אתם מציבים עצמכם באופן אינטימי עוד יותר בקשר עם פנימיותו של העולם החיצון. הצליל מסגיר כבר הרבה יותר מהמרקם הפנימי של האלמנט החיצוני, עוד הרבה יותר מהחום והרבה הרבה יותר מחוש הראיה. חוש הראיה נותן לנו כביכול תמונה של פני השטח. חוש השמיעה מסגיר לנו, כאשר המתכת מתחילה להדהד בצליל, מה קורה עם פנימיותה שלה. חוש החום חודר גם הוא אל הפנימיות. כשאני אוחז דבר-מה, לדוגמה גוש קרח, אני משוכנע: לא רק פני השטח הם קרים, אלא הוא קר כל כולו. כשאני רואה חפץ כלשהו אני רואה רק את צבע גבולותיו, את פני השטח שלו; אך כשאני מביא משהו לידי צליל, אני חש במובן מסוים מן הצליל באופן אינטימי את הפנימיות שלו.
אנו חשים אף יותר באינטימיות כשהצליל מכיל משמעות. חוש הצליל, חוש הדיבור, נוכל אולי לומר חוש המילה. זה פשוט בלתי הגיוני כאשר מאמינים שקליטת המילה היא אותו דבר כמו קליטת הצליל. הם שונים זה מזה כפי ששונים זה מזה הטעם והראיה. בצליל אנו קולטים אמנם את היסוד הפנימי של העולם החיצון, אך אם הצליל אמור להפוך במלוא המשמעות למילה, חייבת פנימיות זו של העולם החיצון לעבור הפנמה גדולה עוד יותר. אנו חיים איפוא ביתר אינטימיות בעולם החיצון כשאנו קולטים לא צליל בעלמא באמצעות חוש השמיעה, אלא צליל בעל משמעות באמצעות חוש המילה. אבל שוב, כשאני קולט את המילה איני חווה באינטימיות את תוכו של האובייקט, את פנים הישות החיצונית, כמו כשאני חש באמצעות המילה את המחשבות. הבריות לרוב כבר אינן מפרידות כאן כל כך בין השניים.
אך שוב, קיים הבדל בין קליטה של מילים בלבד, של צלילים בעלי משמעות, לקליטה הריאלית של המחשבות שמאחורי המילים. את המילים אתם קולטים בסופו של דבר גם כשהן משתחררות מהחושב באמצעות רמקול, או אפילו בכתב. אולם בעבור הקשרים החיים עם הישות הבונה את המילים, ישירות באמצעות המילים כשאני מציב עצמי בישות החושבת, שמבצעת את פעולת הדימוי, נדרשת משמעות עמוקה עוד יותר מאשר בחוש המילה הרגיל; נדרש חוש המחשבה, כפי שהייתי מכנה אותו. ובקשר אינטימי עוד יותר אל העולם החיצון מזה של חוש המחשבה מציב אותנו החוש המאפשר לנו להרגיש עצמנו אחד עם ישות אחרת, כשאנו חשים אותה כעצמנו. כאן – כשהאדם פונה אל הישות באמצעות החשיבה החיה וחש את האני של האחר – מדובר בחוש האני.
רואים אתם, יש להבחין באמת בין חוש האני, הקולט את האני של האחר, לבין הקליטה של האני העצמי. הם שונים לא בשל כך שבראשון נקלט האני העצמי ובשני האני של האחר, אלא שהם שונים מבחינת המקור שלהם. הפוטנציאל הנבטי שבזכותו כל אחד מסוגל לדעת על השני, לקלוט אותו, נשתל בנו כבר על סטורן הקדום עם נבטי החושים. העובדה שאתם מסוגלים לקלוט אדם אחר כ"אני" נשתלה בכם כבר על סטורן הקדום – אבל את האני עצמו השגתם רק במשך התפתחות האדמה; "אני" זה שהונפש בכם פנימית אינו זהה לחוש האני. שני אלה חייבים להיות נפרדים בקפידה זה מזה. כשאנו מדברים על חוש האני מדובר על יכולתו של האדם לקלוט אני אחר.
אתם יודעים שמעולם לא דיברתי על המדע המטריאליסטי אלא מתוך הכרה בגדולתו האמיתית. אך חייבים להשתקע באמת מתוך אהבה במדע המטריאליסטי הזה, כדי להבין מתוך אהבה גם את צדדיו השליליים. האופן בו חושב מדע מטריאליסטי זה על החושים מגיע רק כיום לסדר מסוים. רק כיום מתחילים הפיסיולוגים להבחין לפחות בחוש החיים, חוש התנועה וחוש שיווי המשקל, ולהפריד את חוש החום מחוש המישוש. באחרים שהובאו כאן אין המדע המטריאליסטי החיצוני מבחין כלל. אם כן, אני מבקשכם להפריד היטב את מה שאתם מכנים חוויית האני העצמי שלכם, מן היכולת לקלוט אני אחר. ובנוגע לקליטה זו של האני האחר באמצעות חוש האני, המדע המטריאליסטי עמוס כיום בשטויות – ואני אומר זאת מתוך אהבה עמוקה למדע המטריאליסטי, משום שאהבה עמוקה זו למדע המטריאליסטי מאפשרת לחדור באמת לראיית הדברים. הוא פולט שטויות כשהוא מדבר על האופן בו מתנהל האדם כשהוא מציב בתנועה את חוש האני, שכן הוא אומר לכם שלמעשה כאשר אדם פוגש אדם אחר, אזי מהמחוות שמבצע האדם האחר, מהבעת פניו ומכל מיני דברים בלתי מודעים אחרים, הוא מסיק מתוך האני שלו מסקנה בלתי מודעת על האני של האחר. זהו הבל מוחלט! האמת היא שאנו קולטים באופן ישיר את האני האחר כשאנו פוגשים אותו, כפי שאנו קולטים באופן ישיר צבע. להאמין שאנו מסיקים על האני מקליטה גופנית זו טיפשות מוחלטת, משום שזה מסיט אותנו מהעובדה האמיתית, שבאדם קיים חוש עמוק לתפיסת האני האחר. כפי שבאמצעות העין אנו קולטים בהירות, אפלה וצבעים, כך באמצעות חוש האני אנו קולטים ישירות את האני האחר. זהו קשר-חושים לאני האחר; חייבים לחוות אותו. וכפי שהצבע פועל עלי באמצעות העין, כך פועל עלי האני האחר באמצעות חוש האני. כאשר יגיע הזמן המתאים לכך ידברו במדע גם על איבר-חושים בעבור חוש האני, כפי שמדברים על איבר חושים לחוש הראיה. בזה האחרון רק קל יותר מאשר לגבי חוש האני לתאר התגלות חומרית שלו, אך הוא קיים.
אם תהרהרו על חושים אלה תוכלו לומר: גופכם בנוי ספציפית ודיפרנציאלית לחושים הללו. הוא באמת מתמיין, שהרי הראיה אינה קליטת צליל, קליטת צליל אינה שמיעה, שמיעה איננה מצדה קליטת-חשיבה וקליטת חשיבה אינה מישוש. אלו הם תחומים נפרדים של הישות האנושית. יש לנו בתחומי החושים הללו שנים-עשר תחומים נפרדים של האורגניזם האנושי. אני מבקש שתתפסו באופן מיוחד את הנפרדות שבה כל אחד מהחושים הללו עומד בפני עצמו; שכן בשל נפרדות זו אנו יכולים לאייר את כל השנים-עשר במעגל, ובמעגל זה ניתן להבחין בשנים-עשר תחומים נפרדים (ר. איור בעמ. הבא).
שונה המצב בכל הנוגע לכוחות השוכנים באדם במובן מסוים עמוק יותר מכוחות החושים. חוש הראיה הקשור לעין הוא אזור מסוים באורגניזם האנושי, חוש השמיעה קשור לאורגניזם השמיעה, לפחות בעיקרו, אך הוא לא משתמש בו בלבד; הוא עובד עם הרבה יותר מן האורגניזם, הוא שייך לאזורים נרחבים רבים יותר מהאוזן. האוזן היא רק אזור השמיעה הנורמלי ביותר. כל אזורי החושים הללו מוזרמים בידי החיים במידה שווה. העין חיה, האוזן חיה, מה שעומד בבסיס המכלול כולו חי; מה שעומד בבסיס חוש המישוש חי – הכל חי. החיים שוכנים בכל החושים, הם עוברים דרך כל אזורי החושים.

כשאנו ממשיכים לבחון את החיים הללו, מתבררת אבחנה נוספת. ישנו רק כוח| אחד של החיים. עליכם להפריד: חוש החיים, שבאמצעותו אנו קולטים את החיים, הוא דבר-מה שונה ממה שעליו דיברתי כעת. אני מדבר כעת על החיים עצמם, באופן בו הם זורמים דרכנו. כאן זה שוב שונה בנו, והוא שונה בדרך שלהלן (ר. באיור). עלינו לחשוב על שנים-עשר אזורי החושים כמונחים באורגניזם. אך החיים פועמים דרך כל האורגניזם, והחיים הינם שוב נפרדים. כאן יש לנו קודם כל משהו שחייב להיות בדרך מסוימת בכל יצור חי – הנשימה. אותו קשר לעולם החיצון שמהווה הנשימה חייב במובן מסוים להתקיים בכל יצור חי. איני יכול כעת להיכנס לפרטים על האופן בו שונה הדבר לגבי בעלי החיים, הצמחים והאדם; אך בכל יצור חי קיימת בדרך מסוימת נשימה. נשימת האדם מתחדשת שוב ושוב באמצעות דבר-מה שהוא קולט מהעולם החיצון; עיקרון זה תקף לכל אזורי החושים. חוש הריח, חוש הראיה, חוש הצליל – כל אלה לא יכלו לפעול לולא בא לעזרתם מה שמקבלים החיים מהנשימה. הייתי חייב איפוא לייחס לכל חוש "נשימה"; אנו נושמים, ותהליך החיים המתבצע באמצעות הנשימה בא לעזרתם של כל החושים.
כדבר שני אנו יכולים להבחין בהתחממות. זו נכנסת עם הנשימה, אך מהווה דבר שונה מהנשימה. ההתחממות הפנימית היא דרך שניה לתמוך בחיים. דרך שלישית לתמוך בחיים היא התזונה. כאן לפנינו שלוש הדרכים להגיע לקראת החיים מבחוץ עם תהליכי-חיים: נשימה, התחממות ותזונה. כל אלו הן חלק מהעולם החיצון. לנשימה נדרש חומר – באדם, וגם בחיה, זהו אויר. ההתחממות דורשת חום מסוים מאד של הסביבה, איתו אנו יוצרים קשר. תארו לעצמכם רק כמה בלתי אפשרי היה בשבילכם לחיות פנימית עם החום הנכון, אם הטמפרטורה בסביבתכם היתה גבוהה או נמוכה מדי! תארו את עצמכם בסביבה של מינוס מאה מעלות: ההתחממות שלכם היתה אז בלתי אפשרית, היא היתה נפסקת. כך גם בטמפרטורה גבוהה של מאה מעלות; לא הייתם רק מזיעים… באותה מידה נחוצה התזונה, ככל שאנו מסתכלים על תהליך החיים כתהליך ארצי.
כעת אנו מגיעים עם תהליכי החיים יותר לפנימיות. כאן יש לנו קודם כל התהליך הבא, השייך כבר יותר לפנימיות: מה שניתן לכנות עיצוב מחדש, ההפנמה של מה שנלקח מבחוץ, ההתמרה, השינוי של כל הנלקח מבחוץ. בשמירה על האופן בו הענקנו שמות פעם לפני כן, הייתי רוצה לציין עיצוב מחדש זה באותם מונחים. במדע אין עדיין שום ביטוי לכך; לגביו הוא לא קיים, ולכן עלינו להטביע אותו. עיצוב-מחדש פנימי זה של מה שנלקח מבחוץ, הכפוף איפוא לתהליך פנימי טהור, נוכל לתאר לעצמנו כמתחלק לארבע. הדבר הראשון המופיע פנימית לאחר התזונה הוא ההפרשה הפנימית. הפרשה היא כאשר המזון שנקלט מחולק בגוף, כאשר הוא הופך לחלק מהאורגניזם. הפרשה איננה רק הפרשה כלפי חוץ, אלא הפרדה של סובסטנציית המזון שנועדה להיקלט בפנימיות. ההפרשה נוצרת בחלקה בספיגה כלפי חוץ ובחלקה בקליטת המזון. זוהי הפרשה באמצעות האיברים המשרתים את התזונה: הפרשה בתוך האורגניזם. מה שמופרש בדרך זו אל האורגניזם חייב להישמר בתהליך חיים; זהו שוב תהליך-חיים מיוחד בפני עצמו, שעלינו לכנותו שימור[1]. אך כדי שיוכלו להיווצר החיים, חייב מה שנקלט לא רק להיות מתוחזק פפפפפ

אלא לגדול. כל דבר חי כפוף לריבוי פנימי: תהליך גדילה במובנו הרחב; תהליכי השימור והגדילה הם חלק מהחיים.
ואז שייכת לחיים כאן על האדמה יצירת המכלול; תהליך הגדילה דורש רק שמרכיב אחד ייצור חלק שני. הרבייה היא תהליך שהינו גבוה מהגדילה, תהליך המייצר את הישות הזהה.
אין תהליכי חיים נוספים בפנימיות לבד משבעת התהליכים הללו. החיים מתחלקים לשבעה תהליכים. אך לא נוכל לכנותם "אזורים", אלא השבעה הללו באים כולם לעזרתם של שנים-עשר האזורים; שבעה תהליכי חיים אלה מחַיִּים הכל. לכן אם אנו תופסים את היחס של השבעה הללו אל השנים-עשר, עלינו לומר: 1. נשימה, 2. התחממות, 3. תזונה, 4. הפרשה, 5. שימור, 6. גדילה, 7. רבייה – אולם באופן כזה שהם עומדים ביחס מסוים לכל החושים, שהם זורמים במובן מסוים דרך כל החושים, שזוהי תנועה (ר. איור בעמ. 115). עלינו לתאר את האדם, ככל שהוא אדם חי, באופן זה שיש לו שנים-עשר אזורי חושים, שלתוכם פועמים החיים הנמנים בשבעה, החיים-בשבעה הנמצאים בתנועה בתוך עצמם.
אם נייחס את שנים-עשר האזורים לסימני גלגל המזלות נקבל את המקרוקוסמוס; אם נייחס חוש לכל אזור, נקבל את המיקרו-קוסמוס. אם נוסיף לשבעת תהליכי החיים את סימני הפלנטות, נקבל את המקרוקוסמוס; אם נייחס את השמות לשבעת תהליכי החיים נקבל את המיקרוקוסמוס. וכפי שמתייחסות הפלנטות בתנועותיהן במקרוקוסמוס לסימני גלגל המזלות דרכם הן עוברות, כך חודרים תמיד תהליכי החיים דרך האזורים הנייחים וזורמים דרכם. כאן אתם רואים עוד הֶקשֵר שבו האדם הוא מיקרוקוסמוס.
אדם הבקיא בפיסיולוגיה בת-זמננו וגם, כפי שתופסים זאת כיום, עורך ניסויים בפסיכולוגיה, יכול לומר: זהו לא יותר מגימיק נחמד. שהרי אפשר למצוא קשרים בין כל דבר לכל דבר. ואם מסדרים זאת בדיוק כך שמניחים את אזורי החושים כשנים-עשר מקבלים את שנים-עשר המזלות; ואם מחלקים את תהליכי החיים לשבעה, מקבלים את שבע הפלנטות. בקצרה, אפשר להאמין שהדברים סודרו כך באמצעות דמיון יצירתי כלשהו. אולם אין זה כך, זה באמת לא כך. מה שנמצא כיום באדם התפתח לאיטו. בזמן הירח הקדום לא היו החושים כפי שהם כיום באדם. אמרתי שהם היו הרבה יותר חיים; הם היוו בסיס לראיה הרוחית החלומית הקדומה בתקופת הירח. כיום החושים מתים יותר מכפי שהיו בירח הקדום, הם נפרדים יותר מהאחדות של תהליך החיים, המתחלק לשבעה מרכיבים ומתאחד בשבעת מרכיביו. בזמן הירח הקדום היו עדיין תהליכי החושים עצמם יותר בגדר תהליכי חיים. כשאנו רואים או שומעים כיום זהו תהליך מת באופן ניכר, תהליך פריפריאלי מאד. בתקופת הירח הקדום הם לא היו כה מתים.
ניקח את אחד החושים, למשל חוש הטעם. דומני שכולכם יודעים מה טיבו על האדמה. על הירח היה הוא דבר-מה שונה. שם לא היתה הטעימה תהליך כה נפרד מהעולם החיצון כמו היום. היום נמצא הסוכר בחוץ, והאדם חייב תחילה ללקק אותו ולבצע תהליך פנימי. כאן יש להבדיל באופן מדויק מאד בין סובייקטיבי לאובייקטיבי. אלה לא היו פני הדברים בזמן הירח הקדום. שם היה זה תהליך חי בהרבה, כאשר הסובייקטיבי והאובייקטיבי לא היו נפרדים זה מזה בצורה בולטת כל כך. תהליך הטעימה היה עדיין יותר בגדר תהליך-חיים, אם תרצו, דומה לתהליך הנשימה. כשאנו נושמים עובר אלינו משהו ריאלי. אנו נושמים פנימה את האויר, אך כשאנו נושמים את האויר פנימה קורה משהו בתוכנו עם כל מבנה הדם שבנו. שהרי כל זה הוא חלק מהנשימה, ככל שהנשימה היא אחד מתהליכי החיים; כאן אי אפשר להפריד כל כך. כאן איפוא קשורים החוץ והפנים: האויר בחוץ, האויר בפנים, וכשמתבצע תהליך הנשימה מתבצע תהליך ריאלי. זה ריאלי הרבה יותר מאשר כשאנו טועמים. הירח העניק לנו כמובן בסיס לתודעתנו הנוכחית, אולם הטעימה עליו היתה הרבה יותר תהליך חלום, כפי שתהליך הנשימה הינו בשבילנו כיום. בתהליך הנשימה איננו כה מודעים כיום כפי שאנו מודעים בתהליך הטעימה. אך על הירח היה תהליך הטעימה כמו שתהליך הנשימה הינו בשבילנו כיום. לאדם על הירח הקדום לא היה מתהליך הטעימה יותר משיש לנו היום בנשימה, והוא גם לא רצה שום דבר אחר. אדם לא היה אז "אנין טעם", וגם לא יכול היה להיות, משום שהיה מסוגל לבצע את תהליך הטעימה שלו רק ככל שבאמצעות הטעימה התחולל משהו בו עצמו, שהיה קשור לשימור שלו, להתקיימותו כישות-חיים ירחית.
וכך היו הדברים לדוגמה עם תהליך הראיה בזמן הירח הקדום. שם לא היה זה כך שראו חפץ חיצוני, שחשו צבע חיצוני; שם חייתה העין בתוך הצבע, והחיים הוחזקו באמצעות הצבעים שהגיעו דרך העין. העין היתה סוג של איבר נשימת-צבעים. תפיסת החיים היתה תלויה בקשר עם העולם החיצון, שאליו נכנס האדם באמצעות העין בתהליך הקליטה של העין. בתקופת הירח התרחב האדם מתוך עצמו, הוא היה רחב כשנכנס לכחול, והתכווץ כשהעז להיכנס לאדום: יציאה מעצמו – התכווצות, יציאה מעצמו – התכווצות. דבר זה היה תלוי בקליטת הצבעים. וכך היה עדיין לכל החושים קשר חי יותר לעולם החיצוני ולעולם הפנימי, כפי שיש כיום לתהליכי החיים.
כיצד היה חוש האני על הירח? האני נכנס לאדם רק על האדמה, ולכן לא יכול היה להיות לו בגדר "חוש" על הירח; איש לא יכול היה לקלוט אני; חוש האני לא היה יכול בכלל להתקיים עדיין. גם החשיבה החיה כפי שאנו קולטים אותה כיום עומדת בקשר עם תודעתנו הארצית. חוש המחשבה כפי שהוא כיום לא התקיים עדיין על הירח. גם אדם מדבר לא היה אז. החוש בו אנו קולטים כיום את דיבורו של הזולת לא התקיים עדיין על הירח, וכן לא התקיים חוש המילה. המילה חייתה אז רק בתור לוגוס, הדהדה בעולם כולו ועברה גם דרך ישות האדם דאז. היתה לכך משמעות מסוימת בעבור האדם, אך הוא לא קלט אותה עדיין כמילה בישות האחרת. חוש השמיעה התקיים שם כמובן, אבל בצורה חיה בהרבה מזו בה הוא מצוי ברשותנו כיום. בתור חוש שמיעה הוא הגיע כעת במובן מסוים למצב נייח על האדמה. כשאנו מקשיבים אנו נשארים שקטים לגמרי, לפחות בדרך כלל. האורגניזם שלנו אינו משתנה באופן יסודי באמצעות השמיעה, אלא אם כן עור התוף נפרץ עקב צליל כלשהו. אנו נשארים כשהיינו עם האורגניזם שלנו. אנו קולטים את הצליל והוא מהדהד בנו. לא כך היו פני הדברים על הירח הקדום. שם הגיע אלינו הצליל, הוא היה שמיעה, אך כל שמיעה היתה מלווה ברעידה פנימית, ברטט בפנימיות, האדם חווה את הצליל בצורה חיה. האדם חווה את מה שמכנים "המילה הקוסמית" – אולם הוא לא קלט אותה. לכן לא ניתן לדבר על חוש, אדם הירח חווה בחיוּת את הצלילים שהיום עומדים בבסיס חוש השמיעה. לו היינו שומעים את המוסיקה של היום על הירח, היה אפשרי לא רק ריקוד חיצוני אלא גם ריקוד פנימי; אז היו האיברים הפנימיים כולם, עם יוצאים מהכלל מעטים, באים לתנועה פנימית כפי שמתנהגת כיום הגרוגרת עם כל הקשור אליה כשאנו מעבירים דרכה צליל. האדם כולו היה רוטט פנימית, הרמונית או דיסהרמונית, וקולט רטט זה דרך הצליל. זהו איפוא באמת תהליך שאותו קלטו, אבל השתתפו בו בצורה חיה תהליכי חיים.
באותה מידה היה חוש החום בגדר תהליך חיים. כיום אנו נייחים יחסית ביחס לסביבתנו; היא מגיעה אלינו חמה או קרה. אנו חווים אותה אמנם בצורה חרישית, אך על הירח היא נחוותה באופן כזה, שכל תפיסת החיים נעשתה שונה כשהטמפרטורה עלתה או ירדה. זה היה איפוא שיתוף אינטנסיבי יותר; כפי שהבריות חוות כיום צליל, כך הן התחממו או התקררו בפנימיותן והרגישו את החום או הקור.
ולגבי חוש הראיה – תיארתי כבר כיצד הוא היה על הירח. האדם חי עם הצבע. צבעים מסוימים גרמו לכך שהאדם הגדיל את צורתו, אחרים גרמו לכיווצה. כיום אנו חווים דבר מעין זה לכל היותר סימבולית. איננו מצטמקים כיום מול הצבע האדום ומתנפחים מול הכחול; על הירח עשינו זאת. את חוש הטעם תיארתי כבר. על הירח היה חוש הריח מחובר באינטימיות עם תהליכי החיים. חוש שיווי המשקל התקיים על הירח, והאדם כבר נזקק לו. חוש התנועה היה אפילו חי עוד יותר. היום רוטט האדם רק מעט, מניע את גפיו, הם מגיעים כולם פחות או יותר למנוחה, נעשים מתים. אולם חישבו כיצד היה עלינו להרגיש חוש תנועה זה כאשר כל התנועות הללו נוצרות כמו רעידת אדמה דרך הצליל. הצליל נקלט, היינו רוטטים יחד אתו, אך רטט פנימי זה חייב היה מצדו להיקלט על ידי חוש התנועה כאשר האדם עצמו עורר אותו, והוא חיקה את מה שעורר בו חוש השמיעה.
ולגבי חוש החיים: ממה שתיארתי תוכלו להבין שחוש החיים במובן בו הוא קיים היום על האדמה, לא יכול היה להתקיים על הירח. האדם חייב היה ליטול חלק בחיים הרבה יותר כדבר משותף. החיים הפנימיים לא הוגבלו כל כך באמצעות העור; האדם שחה בחיים. כאשר כל האיברים, כל איברי החושים דהיום היו אז איברי חיים, לא נזקק האדם לחוש חיים מיוחד אלא כולם היו איברי חיים שחיו ונקלטו במובן מסוים מעצמם. האדם לא נזקק לחוש חיים על הירח. חוש המישוש נוצר לראשונה עם ממלכת המינרלים, וממלכת המינרלים היא תוצאה של התפתחות האדמה. חוש המישוש במובן בו פיתחנו אותו על האדמה באמצעות ממלכת המינרלים לא היה על הירח, כפי שלא היה שם כל מובן לחוש החיים. אם נמנה את החושים שנשארו לנו ושהיו על הירח איברי חיים נגיע לשבעה. החיים נספרים תמיד בשבעה. החמישה שנוספו להם והפכו אותם לשנים-עשר, מאחר שהיו אזורים נייחים כמו אזורי גלגל המזלות, נעדרו על הירח. התקיימו רק שבעה על הירח, בו היו החושים עדיין בתנועה, בו היו הם עצמם חיים עדיין. החיים על הירח היו מורכבים איפוא משבעה איברים, כאשר החושים עדיין שקועים בתוכם.
זהו רק חלק אלמנטרי קטן ממה שניתן לומר כדי להראות שלא שרירות-לב עומדת כאן בבסיס העניין, אלא התבוננות חיה על עולם העובדות העל-חושי, שבמשך קיום האדמה אינו נתון לחושיו של האדם. ככל שחודרים עמוק יותר וככל שנכנסים יותר להתבוננות על סודות העולם, כך רואים יותר כיצד דבר זה – היחס בין שנים-עשר לשבעה – אינו משחק מילים אלא חודר באמת את כל ההוויה, וכיצד העובדה המתבטאת בחוץ באמצעות היחס בין סימני כוכבי השבת לכוכבי הלכת, היא גם תוצאה של חלק מסודות המספרים של ההוויה הקוסמית. היחס של המספר שנים-עשר למספר שבע מבטא סוד עמוק של הקיום, הוא מבטא את הסוד בו עומד האדם כישות חושים ביחס לישות-חיים, לעצמו כישות-חיים. המספר שנים-עשר מכיל את הסוד, שאנו מסוגלים לקלוט "אני": כאשר חושינו נעשו שנים-עשר, שנים-עשר אזורים נייחים, הם יצרו את הבסיס לתודעת האני של האדמה. כאשר החושים הללו היו עדיין איברי-חיים במשך תקופת הירח הקדום, יכול היה האדם להיות רק בעל גוף אסטרלי; אז נבנו עדיין שבעת איברי החושים הללו כאיברי-חיים ששמשו בסיס לגוף האסטרלי. המספר שבע הונח בצורה מסתורית זו כבסיס לגוף האסטרלי, כפי שהשנים-עשר הונחו במסתורין כבסיס לטבע האני, "אני" האדם.
———————————————————————————–
- בגרמנית המילה היא "Erhaltung". הכוונה אצל שטיינר בעיקר לתהליכי חילוף החומרים באורגניזם, חידוש החלבונים וכיו"ב (הערת המתרגם). ↑
