הבסיס הרוחי של ההיסטוריה האנושית

רודולף שטיינר

GA170

15 הרצאות

דורנאך, 29 ביולי עד 3 בספטמבר 1916

מגרמנית: אלישע אבשלום

לספר ראו כאן

תודה לאלישע אבשלום על תרומת ההרצאה לארכיב !

הרצאה שניה

דורנאך, 29 ביולי 1916

היום נתחיל מעובדה פשוטה הגלויה לעין כל. כשאנו מפנים את המבט אל תהליכי הטבע, הם מופיעים בפנינו – אם אנו מתבוננים בהם מתוך הבנה ותשומת לב – כשתי ממלכות השונות בתכלית זו מזו: ממלכה של סדירות, של סדר בנוי היטב, וממלכה של הֶקשרים החודרים זה את זה, של חוסר סדירות ושל חוסר-סדר רבגוני; כך לפחות זה מורגש. מדעי הטבע הרגילים אינם מפרידים בבהירות בין שני תחומים אלה של קיום הטבע, אך שני התחומים הללו נפרדים זה מזה בקפידה. יש לנו כאן מצד אחד את כל המתרחש באותה סדירות שבה זורחת השמש בכל בוקר ושוקעת בכל ערב, שבה הכוכבים עולים ויורדים, ובהקשרים מסוימים כל תופעת עלייתה ושקיעתה של השמש: בסדירות מופיע עם האביב דחף הצמיחה, מתפתח במשך הקיץ ונובל ונעלם בסתיו. וכך אנו רואים בממלכה אחת של הטבע דברים רבים נוספים אותם ניתן לחוש בסדירות וסדר.

אולם ישנו מישור אחר של הטבע, שבו לא ניתן לחוש באותו אופן. אי אפשר לצפות לסופת רעמים באותו אופן בו מצפים לזריחת השמש בבוקר ולשקיעתה בערב; זו לא מגיעה בסדירות כזו. באותה ודאות בה אנו אומרים: מחר, כשתגיע השעה עשר בבוקר, נראה את השמש במקום מסוים במרקם השמים, איננו יכולים לומר כי במקום מסוים נראה חשרת עננים מסוימת, או לחזות מראש את מבנה חשרת העננים הזו. הוודאות בה נוכל לחזות מראש את מצבי הירח לא מתאפשרת כשאנו אומרים כי בזמן זה או אחר תתרגש על הבניין כאן בדורנאך סופה או ירדו עליו מטחי גשם. אפשר לחשב בודאות מסוימת מתי בעוד כמה מאות שנים יתרחשו ליקויי שמש או ירח, אך לא נוכל לנחש באותה ודאות מתי תתרחש רעידת אדמה או התפרצות וולקנית. אנו רואים כאן שני תחומים של הוויות-טבע הנפרדים זה מזה: אחד המופיע לתבונתנו כחדור בסדירות, ותחום שני שלא ניתן לחוש אותו באותה סדירות, שלא ניתן לחוש אותו באותה דרך, המופיע כאי-סדירות. ומה שאנו מכנים מכלול הטבע הינו למעשה זרימה-יחד, ניתן לומר, של הסדירות הגדולה ושל אי-הסדירות; שהרי בכל רגע נקבע הרושם הכללי שאנו מקבלים מהוויית הטבע באמצעות מה שקורה במהלך סדיר והיסוד שמתערב במהלך סדיר זה כאירועים המספקים לנו הפתעות, ואשר למעשה חוזרים על עצמם תמיד, לפחות עד לרמה מסוימת.

וכעת, בהקשרים השונים של עיונינו הזכרנו לעתים קרובות אמת עמוקה, את האמת שהאדם מהווה מיקרוקוסמוס לעומת המקרוקוסמוס, שאנו מוצאים באדם בדרך מסוימת שוב את אשר אנו מוצאים בגדול בחוץ בקוסמוס. נוכל איפוא לצפות שגם באדם יהיה חייב להימצא בהקשר מסוים משהו כמו שני מישורים – אחד של סדירות גדולה ושני של אי-סדירות. בחיי האדם מתבטא הדבר כמובן באופן אחר, שונה מזה בו הוא מתקיים בטבע שבחוץ. אך הכפילות בטבע של סדירות ואי-סדירות, סדר ואי-סדר, צריכה להזכיר לנו דבר-מה. וכעת היזכרו במה שניסינו לתאר אמש בדוגמה טיפוסית.

אותה אישיות טיפוסית יכלה לחשוב בהיגיון כשהדברים נגעו בחשיבה לוגית; היא יכלה לחשב, לקבוע שיפוטים, לראות את תופעות העולם בהקשרים מסוימים, להסתכל ולחשוב על החיים בצורה מסודרת עד לדרגה מסוימת ולפעול בהתאם. היא יכלה איפוא לעשות כל מה שנובע מפעילות סדירה של שכלנו, תבונתנו, יכולות התחושה ואימפולסי הרצון שלנו. אולם לצד זאת היו לאישיות זו חיים אחרים, שהתבטאו בשני הספרים שהזכרתי, חיים שמהם תוכלו להיווכח מתוך המעט שהבאתי מתוכֵן הספרים עד כמה הם התנהלו בסערה, עד כמה הם התנהלו בצורה לא סדירה לעומת מה שמציעה לאדם הבנת השכל הסדירה. למטה בנפש היתה כאן סערה עמוקה, שהתבטאה בדרך שתיארנו אתמול. ולמען האמת, כפי שלתוך המהלך הסדיר של השמש והירח, לתוך הנביטה, הנבילה והחתירה לצמיחה של הצמחים פועלות סופות, סערות ורוחות, כך פועלות אל המהלך הסדיר של מה שמתפתח מראש האדם ומהמהלך הסדיר של לב האדם, אותן סערות המופיעות לנו כחלומות בהקיץ או הבזקי-אור גאוניים, המטלטלים את הנפש כמו סערות ופורקים את הסערות. אך בל יהיה לכם שום ספק שהאלמנט שרק הופיע בצורה קיצונית, בצורת פרדוכסים רדיקליים אצל אוטו ויינינגר, נמצא כפוטנציאל בכל נפש אנושית. הוא מופיע בבסיסה של כל נפש אנושית גם כשאין לה הפוטנציאל לגלות עצמה בגאוניות כמו זו שהיתה אצל ויינינגר – אבל תמיד בצורת חלומות. לכל אדם יש חלומות, והחלומות הם בסופו של דבר מה שפורץ ממעמקי הגוף האסטרלי וחושף בכך את העובדה שהגוף האסטרלי משתקף בגוף האתרי. בכל טבע אנושי קיימת תודעת החלום בהקיץ, שאדם כמו ויינינגר מכנה התודעה הבורגנית, התודעה הפדנטית וגם התודעה האחרת שאליה פורצים החלומות.

רואים אתם, על החלומות הללו, על כל עולם החלום הזה, אין לומר שהוא מתקיים רק כשאנו יודעים בלילה שאנו חולמים או שחלמנו. האדם חולם כל הזמן. חלימה אמיתית, מה שמכנים לחלום באופן אמיתי, מתרחשת רק כשמתבוננים לזמן מה בחלומות המתמשכים. אולם במציאות אנו חולמים כל הזמן. וכולכם היושבים כאן – לצד אלה החווים בתוכם את המחשבות המתבטאות כעת בהרצאה זו, כפי שאני מקווה – כולכם חולמים. אתם חולמים כולכם במעמקי נפשכם. וחלומותיכם בלילה נבדלים מאלה שברשותכם כעת רק בעובדה שהמחשבות האחרות הן מודעות וחזקות יותר, והן מתגברות ללא ספק אצל הרוב הגדול כאן לדעתי, בעוד שכאשר התודעה הערה מתעמעמת ואינה ניתנת לתחושה ובאותו זמן פורצת אליה השינה, עשוי לעלות לרגע קצר מה שנחֱלם כעת בתת-התודעה. בכך מתקיים חלום מודע. אך חיי החלום נמשכים כל הזמן.

למעשה ניגוד זה בטבע האנושי הוא הקיים בין המחשבות הסדירות של החשיבה הרגילה וחיי החלום הבלתי סדירים. וכשאין לו לאדם סדירות זו של החשיבה הרגילה, כשאין הוא יודע לקלוט את הדברים בצורה של הבנה והוא קולט אותם פעם כך ופעם אחרת, לא כמו השמש הזורחת בכל בוקר בזמן המתאים באופן זהה, אזי אין הוא בריא מבחינה רוחנית. לצד תודעה ערה בריאה זו יש לאדם בנפשו, בבסיס הנפש שלו, המישור האחר, ניתן לומר, המישור החלומי, המישור הבלתי סדיר.

קיים בתוכנו באמת חיקוי של המהלך האסטרונומי של הכוכבים בשמים, בכוחות המרכיבים את התודעה הערה. לא היתה לנו שום תודעה ערה לולא היה לנו דבר זה ממהלך הכוכבים. אולם הכוחות הפועלים שם בחוץ – תוכלו להסיק זאת גם מההערה שהערתי במחזור ההרצאות "ההדרכה הרוחית של האדם והאנושות"^[1] – הכוחות הללו שאנו רואים בתופעות המטאורו-לוגיות, ברוח ובמזג האויר, בסערות וברעידות האדמה, פועלים למטה במעמקי היסוד הנפשי, בחיים מודעים למחצה ובלתי מודעים של האדם. אנו משחזרים באמת גם בהקשר זה בצורה מיקרוקוסמית את המקרוקוסמוס.

היום קיימת מודעות מועטה לדברים אלה, משום שאנו חיים בעידן בו האנושות התרגלה להגביל עצמה יותר ויותר למישור הפיסי, המטריאליסטי, ותופעת-הלוואי הרוחית של המטריאליזם היא חינוך שכלתני ותבוני חסר כל ספיריטואליות. אולם, כפי שהסברנו כאן לעתים קרובות, האנושות תעבור גם עידן זה ועליה להכין את תנועת מדע הרוח, שאמור להגיע שוב כדחף ספיריטואלי.

אך לא תמיד היה זה כך שבני האדם חיו, במובן מסוים, כשהם חסרי-רוח כמו עכשיו, חסרי-רוח ככל שיש להם מודעות מועטה על כך שקיים קשר בין מה שעושה האדם כאן על האדמה, מה שקורה בכל האירועים ובכל העובדות של הוויית האדמה, לבין עולמות הרוח. הדבר מתבטא בכך שכיום בכל המוסדות האנושיים מוקדשת פחות תשומת לב לאופן בו פועלים עולמות הרוח אל העולמות הפיסיים. היזכרו רק שפעם תיארתי כיצד ביקש נוּמה פומפיליוס, המלך הרומי השני, לעצב את המוסדות של המישור הפיסי. מסופר על כך סימבולית, אך מאחורי סיפור סימבולי זה טמונה עובדה חשובה. הוא פנה לנימפה אֶגֵריָה, וזו הדריכה אותו מתוך עולם הרוח כיצד על התקופות להתנהל. הוא ציין אז את העידן של רומולוס כעידן הראשון, את העידן שלו עצמו כעידן השני ועוד חמישה עידנים, כדי שתיווצר שביעיה. ובתוככי השביעיה הזו נוכל למצוא בדרך מופלאה כיצד היסטוריה מלכותית זו נבנתה באותה חוקיות בה בנויים שבעת המרכיבים של האורגניזם שלנו. בתקופות מוקדמות התקיימה הנטייה לסדר את המישור הפיסי באופן כזה שהמוסדות יתאימו לעולם הרוח, יהיו במובן מסוים השתקפות של המתרחש בעולם הרוח. כיום בני האדם אינם שמים לב לכך.

הזכרתי לעתים קרובות כיצד לא חשים כיום האנשים תחושת קדוּשה כלפי חג הפסחא. אנשים מסוימים כבר חושבים היום להזיז את חג הפסחא ליום מסוים ולא לעצב חג שנע לפי מהלך הכוכבים, כפי שעושים כיום, אלא לחגוג אותו אולי ביום ראשון הראשון של אפריל, משום שאז קל יהיה יותר לנהל את ספרי הנהלת החשבונות ולטפל בעסקים ביתר קלות מכפי שניתן כשכל שנה מופיע בספרים הללו חג הפסחא בתאריך שונה. זוהי רק דוגמה גסה לדברים רבים לאינספור הנעשים כיום, המוכיחה כמה מעט יש כיום לאנשים חוש להקים כאן במישור הפיסי מוסדות כהשתקפות של המתרחש בעולמות הרוח והמתבטא בכוכבים. אך לא תמיד היה זה כך; היו זמנים – ואלו הן התקופות הקדומות של האנושות שבהן התקיימה עדיין ראיה רוחית אטאוויסטית – שבהם היתה מודעות עמוקה לעובדה שהאדם אמור לחיות כאן על האדמה, שהחיים וגם החיים המשותפים של היחיד בחברה, משקפים דברים מסוימים המתרחשים בעולם הרוח ומתפשטים לכוכבים.

ניקח דוגמה. לעברים הקדמונים היתה שנה שנקבעה על פי הירח, 3/8|354 יום. זוהי שנה קצרה משנת השמש, כך שתמיד כאשר סופרים שנת ירח – שנת הירח אינה ממלאת לגמרי את שנת השמש – נשארים כמה ימים. לאחר זמן מסוים מצטברים יותר ויותר ימים שנשארו. כעת נוצר האיזון באופן מיוחד במינו. ברצוני רק לציין אופן זה, משום שהיום הנושא שלנו נוגע פחות בלימוד פרטיו של עניין זה, ויותר להביא לפני נפשנו את כל הרוח והמשמעות של הדבר. היתה בשימוש אצל העברים הקדמונים מה שנקרא שנת יובל. לאחר 49 שנות שמש – קצת יותר מ-50 שנות ירח – נוספה שנה שהיתה שנת מחילה. בשנת מחילה זו נסלחו דברים מסוימים שנטענו על ידי מישהו כנגד זולתו. מי שחטא יכול היה לקבל מחילה, מי שרכושו הוחרם יכול היה לקבלו בחזרה ודברים דומים. זו היתה שנת איזון, שנה שהיתה 7X7 שנות שמש, לאחר 49 שנות שמש או 50 שנות ירח, חמישים ומחצית השנה ליתר דיוק, אך ניתן לומר 50 שנה, משום ששנה נמשכה בעצמה זמן מסוים ולכן יש לקחת את תחילתה. 50 פעם 354 יום נמשכה איפוא שנת יובל, התקופה בה יכלו להצטבר כמה דברים שנמחלו אז. אם מביאים בחשבון שיש ליצור איזון בין שנת הירח לשנת השמש, ובכך נכנסות 7X7, כלומר 49 שנות שמש ב-50 שנות ירח, ניתן לומר ששנת היובל הזו מוסדרת באמצעות המספר שבע. בבסיס שנת היובל עמד איפוא המספר שבע המשמעותי.

אך כדי להביא לפני נפשנו את כל רוח הדברים, ברצוננו להתבונן היום בעניין שלהלן. אנו מבקשים להסתכל על העובדה שאצל העברים הקדמונים חיו כך, שאמרו: האדם עובר ימים, יום לאחר משנהו, הוא עובר 354 ימים, ואז מתחילה שנה חדשה. הוא עובר שנה זו 49 או 50 פעמים בזו אחר זו, ואז מתחילה שנת חג לאנושות. וכעת, תארו לעצמכם שהאירועים שעובר האדם מתנהלים באופן כזה, שכל הזמן מתקיימת הרגשת-לוואי זו שהוא יודע: עברו 7, 8, 9 שנים מאז שנת היובל, ועליו להמתין כך וכך זמן עד שתגיע שוב שנת יובל. אולם הדבר לא נעשה באופן שרירותי; הוא מכוון כך שבבסיסו מונחת הנהגה אוקולטית על-פי מספרים.

אל תטילו ספק בכך שאלה שחיו, נניח, 24 שנים לאחר שנת יובל, ספרו 24 שנה משנת היובל שעברה, יספרו 26 שנים הלאה עד לשנת היובל הבאה, ויעמדו באופן זה כשהם מרגישים את הזמן בין שנת היובל שחלפה לבין זו שתגיע. זוהי עמידה עצמית מסוימת בזמן, שפירושה שכאן על האדמה עסוקות הנפשות האנושיות במשהו המציב אותן בסדר-זמן מסוים, והן הרגישו תמיד יחד עם סדר-הזמן הזה; סדר-זמן זה עובר כאילו כזרם מתמשך דרך הנפשות. לאורך אלפי שנים התרגלו הנפשות להרגיש זאת, לחיות במובן מסוים עם מה שאפיינתי כעת. הדבר שחוו האנשים שוב ושוב בצורה חוזרת ונשנית הטביע את חותמו על החיים, והיה אז חלק מהחיים, עיצב את הנפשות, כך שכאשר חוקרים את נפש העברים הקדמונים מוצאים שהתקיימה בהם מודעות למִטבָּע כזה, לקונפיגורציה כזו, לחיים כאלה בתוך הזמן משנת יובל לשנת יובל. הודות לכך כל יום היה ממוקם בדרך מיוחדת בסדר הזמן. הנפש התרגלה לחיות בתוך סדר שהיה תלוי מצד אחד ב-354 ימים ומצד שני ב-49 (7 פעמים 7) או 50 שנה, והיא נשאה זאת עימה. אפשר להשוות זאת עם העובדה שאנו לומדים כילדים לחשב, ומאוחר יותר משתמשים בחישוב; אנו בקיאים בו. דבר זה בונה קונפיגורציה מסוימת בנפש. נעיר זאת לעצמנו ונתבונן כעת במשהו אחר.

מהלכו של כוכב הלכת מרקורי סביב השמש, כשמחשבים לפי האסטרונומיה של זמננו, הינו מהיר הרבה יותר ממהלך האדמה, כך שאם ניקח את מהלך ההקפה של מרקורי נקבל תמונה שבה האדמה חגה לאט יותר סביב השמש ומרקורי עושה זאת מהר. כעת נסתכל לרגע על מהלך מרקורי, כשאנו מביאים בחשבון 3/8|354 הקפות. אז ניקח אותו גם כאן 49 או 50 פעמים; נוכל אפילו למנות אותו 3/8|354 פעם, ואז שוב 49 או 50 פעם. זיכרו כעת את המספרים הללו. חישבו כעת מהלך מרקורי אחד כמעין יום אחד בשמים, ואז יהיו 354 סיבובים כאלה של מרקורי כמו שנת-ירח אחת של השמים על כוכב הלכת מרקורי, ואותה תיקחו 49 או 50 פעם. זו תהיה שנת יובל אחת של השמים. שנת היובל של השמים היא כמובן ארוכה בהרבה משנת יובל של האדמה, אך היא מחושבת לפי מרקורי.

אנו מחשבים איפוא כעת בנוגע למרקורי בדיוק כפי שהעברים הקדמונים חישבו את שנת היובל לפי ימי הירח או האדמה. הם חוו יום אדמה אחד לאחר משנהו 3/8|354 פעמים; זו היתה שנה. המספר 7X7 (49 או 50) נתן שנת יובל אחת לעברים הקדמונים. מקביל לה מהלך של מרקורי 3/8|354 פעם, 50 או 49 פעמים. זוהי כמובן תקופת זמן שונה, אבל בבסיסה עומדים עדיין אותם מספרים, רק שיחידת הזמן שונה לגמרי מזו של שנת האדמה.

ניקח כעת מספר אחר. ניקח את יופיטר. מהלכו של יופיטר איטי בהרבה. הוא נזקק לשתים-עשרה שנים כדי להקיף פעם אחת את השמש. מרקורי מקיף אותה מהר בהרבה מהאדמה, ואילו יופיטר לאט בהרבה ממנה. וכעת ניקח את יופיטר ונחשֵב יום-יופיטר כזה. זוהי למעשה שנת יופיטר, אך אנו מחשבים זאת משום שהדבר מתרחש בשמים, ושם כל מאסה יכולה להיות גדולה מיום אחד. כפי שאנו מחשבים יום אדמה אנו מחשבים תקופה ארוכה כזו, שבה מקיף יופיטר את השמש, כיום אחד. אם אנו לוקחים תקופה כזו 3/8|354 פעם נקבל שנת-יופיטר גדולה אחת, כפי שאנו בונים את שנת הירח. כעת איננו לוקחים זאת 7X7 פעמים אלא רק פעם אחת, משום שיופיטר נזקק לזמן כה ארוך. זו היתה איפוא שנת יופיטר גדולה אחת. אצל יופיטר אנו בונים שנה אחת על פי אותה מתודה.

נבחן כעת פלנטה נוספת, אותה לא הכירו העברים הקדמונים, אך הספֵרה שלה היתה ידועה להם, ולגרסתם זוהי ספֵרת הגביש שבחוץ, מרקם השמים עצמו. היא התגלתה מאוחר הרבה יותר, אך למרות זאת אפשר לדבר עליה – זהו אוראנוס. העברים הקדמונים חשבו רק שבמקום בו נמצא אוראנוס נמצאת ספֵרה, זו שמאוחר יותר מצאו בה את אוראנוס. ומאוראנוס – שנע הרבה יותר לאט – אנו לוקחים 49 או 50 הקפות. וכעת נשווה כל זאת עם שנות האדמה.

נוכל לומר שזה יהיה מספר מוגדר של שנות אדמה. אם מרקורי מקיף איפוא את השמש 3/8|354 פעם, ייתן לו הדבר מספר מוגדר של שנות אדמה. סיבובו של יופיטר 3/8|354 פעמים ייתן לנו גם הוא מספר מוגדר של שנות אדמה: שנת-יופיטר גדולה. ו-49 (או 50) הקפות של אוראנוס יתנו לנו שוב מספר מוגדר של שנות אדמה.

הדבר המעניין הוא שכולם יתנו לנו תמיד אותו מספר של שנות אדמה. כשאנו נוטלים 50 או 49 סיבובים של אוראנוס, נקבל מספר מוגדר של שנות אדמה. את המספר הזהה של שנות אדמה נקבל על ידי כך שניקח 3/8|354 סיבובים של יופיטר, ואותו מספר של מרקורי: נקבל תמיד מספר מוגדר של שנות אדמה. אצל אוראנוס 50 סיבובים, אצל יופיטר 3/8|354 ואצל מרקורי 3/8|354– מעין שנת יובל של מרקורי בקוסמוס שבחוץ. כל השלושה נותנים אותו מספר.

ומה חשו העברים הקדמונים במספר זה? המספר הזה – כמובן שלמספר זה נכנס תמיד חוסר-סדירות מסוים, שגם לו יש משמעות, ממנו נתעלם היום – מספר זה הוא 4,182.^[2] כל שלושת המספרים הם 4,182. ניתן לומר תמיד "בערך", אך נוכל ללכת במדויק על מספר זה משום שאי-הסדירויות מאוזנות מצדן על ידי תנועות מאזנות אחרות. 4,182 שנות אדמה! מה יכול איפוא העברי הקדמון לומר? הוא יכול היה לומר: כאן על אדמה זו חווה אתה בנפשך את היום הארצי 354 פעמים 50 פעם; אז מגיעה שנת יובל, שנת מחילה גדולה. אולם בחוץ במבנה החשיבתי של העולם קורה משהו. לו היתה ישות קוסמית כלשהי מחשבת את סיבוב מרקורי כיום אחד ואז מרגישה במרקורי שם בחוץ כפי שמרגישה נפשך כלפי שנת היובל, היתה ישות זו במקרוקוסמוס שבחוץ מרגישה כך, שהיתה אומרת: סיבוב של מרקורי הוא כמו יום אחד, ו-3/8|354 פעם או 50 פעם הם כמו שנת יובל, כשהן מחושבות למרקורי בלבד; זמן זהה מחושב בעבור שנה אחת של יופיטר ו-50 הקפות של מרקם השמים, דהיינו אותו זמן עומד בבסיסם של שניהם.

לעברים הקדמונים היו סיבות לחשב את תחילת האדמה (אנו כיום מציבים מאורע אחר בתחילת האדמה, כפי שהעברים הקדמונים הציבו מאורע), באופן זה שכאשר מחשבים 4,182 שנה מתחילת האדמה, מגיע מאורע המחילה הגדול, הופעתו בבשר של כריסטוס. פירושו של דבר הוא שהעברים הקדמונים חיו בטווח-זמן שבו מתחילת התפתחות האדמה עד להופעת כריסטוס בבשר חושבו שנת יובל של מרקורי, שנת יובל של יופיטר, ו-50 הקפות של הספירה החיצונית ביותר, זו שנקראת כיום אוראנוס.

כאן בפניכם דוגמה מופלאה זו, האמורה להכין את הנפש האנושית לשנת היובל הקוסמית בכך שבמוסדותיה החברתיים כאן על האדמה, לאחר 3/8|354 יום, 7 פעמים 7 או 50 פעם, היא נועדה להשתתף בחוויית הסֵדֶר בקוסמוס שבחוץ, ופירושו של דבר לעצב את הצורות לכך בנפש. זהו דבר עצום שצמח מהיהדות.

ואם נעקוב אחר מחשבותיהם של אלה שצמחו מתוך היהדות, ניתן לומר: האנשים הללו חזו מראש שכריסטוס יֵרֵד מגבהי השמש אל האדמה בהתאם למחשבות שחשבו ישויות גבוהות במידה אינסופית בקוסמוס שבחוץ, מחשבות המסומנות ומתפרשׁות באמצעות סדירות תנועות הכוכבים. שם בחוץ חושבים לפי 3/8|354, 7 פעמים 7. והעניינים מסודרים באופן זה, שמי שהולך, לדוגמה, לפי שעון מרקורי צריך לספור מהלך שנתי של מרקורי כיום אחד, ואז לספור שנת יובל אחת מתחילת העולם עד למסתריית גולגתא. כפי שהאדם חושב כעת על-פי ימי האדמה שלו, כך חושבות ישויות העולם מן הרגע בו הציבה היהדות את תחילת העולם עד להופעת מסתריית גולגתא, על-פי מאסות קוסמיות. וכאן מתכוננות הנפשות באמצעות הסדר החברתי לחשוב את המחשבות הגדולות האורגות הללו בהתהוותן, להכין עצמן לכך. אלה שהוטל עליהם להבין בתקופת ייסוד הנצרות את מסתריית גולגתא בנוגע למיקומה בזמן, עברו הכנה זו, עיצבו את נפשם באופן זה, ולכן יכלו לומר: "מסתריית גולגתא בוא תבוא." לאחר מכן הם יכלו להבין את האוונגליונים; שהרי הבנה של מה שעומד בבסיס הירידה של רוח השמש הקוסמית אל האדמה, הבנה כזו דורשת מלכתחילה שהנפש תתכונן לה.

כאן אתם רואים בדוגמה מופלאה כיצד באמצעות החיים החברתיים המשותפים מווּסתת הנפש האנושית מבחינה ספיריטו-אלית בידי מתקדשים, מקבלת הכנה כדי להבין ולתפוס בכלל מאורע מסוים. בזאת מתבטאת מודעות עמוקה לכך שמה שאנו אמורים לחשוב בתודעתנו הערה בכל הנוגע לחיים האנושיים המשותפים, חייב להיות קשור בקשר מסוים עם עולם הכוכבים. אי אפשר לתפוס את מסתריית גולגתא ולהפנים אותה עם התפיסה התבונתית, אם איננו חודרים בראייתנו אל הקשר של התבונה עצמה אל מהלך המחשבות המתבטא במחזור התנועה של הכוכבים לפי יחסים מספריים. כל הנוגע באופן זה לתודעתנו הערה קשור במודע או שלא במודע – במודע כמו במקרה זה כשהוא מווּסת באמצעות המתקדשים – למהלך הסדיר של הכוכבים. ומחיק הנפש שלנו עולה מעלה היסוד המבשר על עצמו בדרך שתיארתי, בחלומות, או עם ההברקות הגאוניות כפי שהיו אצל ויינינגר, שלעתים – כמו אצל ויינינגר – אינן מתאימות למהלך זה של הכוכבים ויתפתחו רק בהתגשמויות הבאות, כפי שהסברתי אתמול.

במה קשור דבר אחר זה? בעוד שבבלתי מודע או במודע ראשנו חושב, לבנו מרגיש, ובקצרה, כל השייך למודעות הערה שלנו מתאים למהלך הכוכבים, הרי שפעולותינו החלומיות יותר או אלו של מודעות הפנטאזיה, או לעתים קרובות גם התודעה הגאונית, תלויות יותר בעולמות האלמנטריים של אירועי האדמה, ביניהם מזג האויר, סערות, ברד, רעידות אדמה וכיוצא באלה. ואנו מסתכלים עמוק אל הוויית הטבע, היכולה להפוך בשבילנו בכך לאלמנט שעליו אמרו תמיד בני האדם המתקדשים: מהו איפוא הטבע, ככל שאינו מווּסת בידי המהלך הסדיר של השמש, הירח וכן הלאה, ככל שאינו מתנהל בסדר מווּסת ומוסדר? מהו הטבע ככל שקיימים ברד, גשם, סערה, מזג אויר, רעידות אדמה והתפרצויות וולקניות? מתקדשים אלה אמרו תמיד: טבע זה על תופעותיו הוא סהרוריות!

וכעת אנו מסתכלים על מהלך הכוכבים, המופיע לנו ביחסים מספריים סדירים גם בהקשר האוקולטי: כאן לפנינו היסוד המקרוקוסמי של תודעתנו הערה. ואז אנו מסתכלים אל תודעת החלום שלנו, על מה שמתבטא יותר או פחות בתודעת-חלום זו, ולפנינו כתמונת-ראי האירועים שמתבצעים בחוץ בתופעות הבלתי סדירות של האדמה שלנו. אנו מסתכלים מעלה אל השמים ומרחבי הכוכבים שלהם, ומוצאים שם בחוץ את הגורם המקרוקוסמי לתודעתנו הערה; אנו מסתכלים מטה על האדמה עם תופעותיה ומקבלים תמונה, כאילו הטבע משקף כסהרורי, כחולם סהרורי בחוץ, את המתרחש בחיקה העמוק של נפשנו. רוחנו הערה חושבת לפי האסטרונומיה; חיי הנפש החלומיים, מלאי הפנטאזיות, הסהרוריים לעתים, חיים ואורגים על פי התודעה הסהרורית הגדולה של טבע האדמה. זוהי אמת עמוקה.

חישבו עד מחר עד כמה שולטת האסטרונומיה בתודעת העירות שלכם והמטאורולוגיה בתת-התודעה. אתמול הבאנו את אוטו ויינינגר כדוגמא להשפעה המשותפת של האסטרונומיה באדם, כשהיא מתעמעמת כאילו באמצעות המטאורולוגיה. על כך נדבר מחר.

———————————————————————

1. יצא לאור בעברית בהוצאת חירות. ↑
2. החישוב בערכים אסטרונומיים: הקפה של מרקורי 87.97 ימים; הקפה של יופיטר 11.86 שנים; הקפה של אוראנוס 84.01 שנים; שנת ירח 354.375 יום; שנת שמש 365.24 יום).

   שנת יובל שמימית: (87.79 X 354.375 = 365.24) X 49 = 4,182.3 שנים. מתוך שנת יופיטר: 11.86 X 354.375 = 4,202.9 שנים. מתוך שנת אוראנוס: 84.01 X 49 = 4,116.5 שנים. המספר 4,182 הוא בדיוק הממוצע של שני המספרים האחרים.

   (החישוב נעשה ע"י לוטה פולקמר.) ↑