חידת האדם
הבסיס הרוחי של ההיסטוריה האנושית
רודולף שטיינר
GA170
15 הרצאות
דורנאך, 29 ביולי עד 3 בספטמבר 1916
מגרמנית: אלישע אבשלום
לספר ראו כאן
תודה לאלישע אבשלום על תרומת ההרצאה לארכיב !
הרצאה ראשונה
דורנאך, 29 ביולי 1916
אני מברך בסיפוק עמוק על העובדה שניתן לנו להיפגש שוב לזמן מה, ולא פחות בסיפוק אני מברך על כך שבתקופה בה לא יכולנו להיפגש כאן יחדיו, התקדם הבניין שלנו באופן יפה כל כך. כל אותם ידידים ששיתפו פעולה בבניין זה בהתמסרות הנחוצה למשימה, צריכים לקבל באמת את התודות היפות ביותר מצד המאמצים השואפים לשרת אותנו במובן של התקופה. הרשו לי היום כברכה לומר שכל פיסת התקדמות בעבודתנו, שהתבצעה לאורך חודשים, היא דבר-מה משמעותי מאד בתנועה הספיריטואלית שלנו. כעת, בזמנים קשים אלה, בהם גורלן של תנועות רוחניות נתון לחוסר הוודאות של העתיד, עלינו להחזיק לפני כל דבר אחר את תודעתנו בעירנות על המשמעות הנצחית של מה שקורה דווקא בעבודה כמו זו שאנו מעוררים כאן. יהא אשר יהא מה שיטמון העתיד בחיקו, חשוב שעבודה מעין זו תתבצע, שכל הקשור ברוח יתקשר עם עבודה זו באמצעות מספר נפשות ולבבות אנושיים וייראה בידי מספר עיניים אנושיות, ובכך ייעשה לפעיל במהלך ההתפתחות של שאיפות האנושות. אנו רשאים לקוות כי לחברים היקרים שנוטלים כאן חלק בעבודות, מה שאנו מעבירים דרך נפשותינו יוכל להיות פורה בעולם שבחוץ בדרכים הרבגוניות ביותר. והוא יישא פירות יפים, משום שהוא מחובר מלכתחילה עם רוח ההתקדמות והמשך העבודה, המשך המאמצים של תקופתנו.
סיפוק עמוק הרגשתי למשל כשעברתי בפעם הראשונה בבניין שהוקם באגף המערבי. יש משמעות לכך שגם בניין זה ניצב בממלכתנו. ניתן לומר שיש משמעות לכך שבניין כזה יכול היה להיבנות. שכן הוא עומד שם כמחאה חיה כנגד כל מה שהובא באמנות הבנייה הישנה, אשר למעשה אינה כשירה, כפי שהיא, לעמוד במהלך ההתפתחות של ההווה. מבנה זה עומד כאן גם כמבשר של אמנות בנייה חדשה. והעובדה שבחוגינו קיימת ההבנה להקמת דבר חדש זה כאן, הינה משמעותית יותר מכפי שאפשר לחשוב בתחילה. העובדה שמבנה זה עומד כאן היא בעלת משמעות רבה! יטענו ככל שירצו כנגד סגנון בנייה זה – אלו הם אמנות הבנייה וסגנון הבנייה של העתיד. וכשמנסים ללמוד להכיר את השאיפות האמנותיות של תקופתנו מוצאים בכל: קיימות שאיפות עמומות, אך האנשים אינם יודעים בשאיפות עמומות אלו לאן ברצונם להגיע. האנשים ילמדו שהם מחפשים באפלה את הדבר שאליו שואפים כאן. הם ילמדו לדעת שחייבים להסתדר עם הצורות המתפתחות כאן מתוך חיקו של מדע הרוח. כמה מזועזעים שלא יהיו אולי אנשים לנוכח צורות המבנים שלנו, לא יימשך עוד זמן רב עד שסגנון זה כבר לא יזעזע, והוא ייראה כתוצאה מובנת מאליה של התחושות והרגשות של ההווה והעתיד הקרוב. ובינתיים בהווה, כאשר רבים כל כך סובלים את כאבינו, יש לנו בכל זאת דבר נשגב זה, שאנו יכולים להכניס אל הגורל הבלתי בטוח של ההווה את מה שנזקק לו עתיד האנושות.
ברצוני להקדיש את הזמן היום ומחר לדון איתכם בכמה דברים העשויים לכוון את הנפש לכל אשר מושרש בעומקיה של נפש זו, מושרש באופן כזה שהרבה ממה שאינו מובן לנפש העצמית מגיע ממעמקי האדם, בצורה כזו שגורלו הפנימי של האדם תלוי בגורם הגועש מעלה מתוך הנפש, ההופך את ההכרה העצמית האמיתית לקשה כל כך. ככל שמתקרב אדם להכרה עצמית זו, כך מתפוגגים כמה עננים המעכירים את החיים. אנו רוצים איפוא לדבר על טבע האדם הבלתי בטוח, שלעתים קרובות אינו ניתן להגדרה.
אתחיל מדוגמה. בתקופתנו ישנן דוגמאות רבות כאלו. אתם יודעים שמזה זמן רב אנשים מוצאים אפילו סיפוק מסוים להרגיש כל כך כילדים של התקופה שלנו, עד שמכנים תקופה זו "תקופת ההתנוונות". הם מרגישים דווקא משהו השייך ומתאים כל כך לתקופתנו: להיות "דקדנטיים"; ובעבור אנשים רבים נעשה הדבר תקף כמין בשורה: אם אינך רוצה להיחשב כשטחי חייב אתה שתהיה לך מידה מסוימת של נאורוטיות. אם מישהו אינו נאורוטי הוא נחשב באמת לטיפוס שטחי או אדם שאינו עומד בפסגת התקופה. כך הרגישו לא מעטים בעשורים האחרונים. אדם נחשב ליוקרתי רק אם הוא מנוון; אדם משתייך לאצולה החדשה, לאצולה הרוחנית האמיתית, רק אם הוא דקדנטי, מנוון.
טיפוס של דקדנט ישמש לנו היום כדוגמה, כדי שנוכל בהמשך לבנות ממנו הכרה של השקפת עולם כללית. כפי שנאמר, זוהי דוגמה טיפוסית. הוא ישמש רק כדוגמה טיפוסית, שכן המקרה נפוץ בזמננו, ובאותה מידה יכול היה מקרה אחר לשמש כדוגמה.
כמקרה מייצג אדבר היום על אדם צעיר יחסית, שכתב שני ספרים סנסציוניים. הראשון נקרא "מין ואופי" והשני הוצא לאור בידי חבריו רק לאחר מותו ונושא את הכותרת "על הדברים האחרונים". האדם שאליו אני מתכוון הוא אוטו ויינינגר, הנחשב אצל רבים מבני תקופתנו כגאון אמיתי. "מין ואופי", ספר עב-כרס שכתב, עורר תשומת לב רבה והדעות על ספר זה היו שונות מאד זו מזו. ישנם אנשים שהציגו ספר זה, "מין ואופי" של אוטו ויינינגר, כבשורה שהגיעה מהרוח המקורית של ההווה, הנוגעת – גם אם בצורה חד צדדית, גם אם לא בצורה מובהקת לגמרי – באמיתות העמוקות ביותר של זמננו. אחרים, לדוגמה רופאי נפש במקצועם, טוענים ששני הספרים, "מין ואופי" ו"על הדברים האחרונים" אינם ראויים לספריות רציניות, ואולי יותר לספריות של בתי משוגעים, ולמעשה לא לספריות המיועדות לקריאה של המאושפזים אלא של הרופאים, כדי ללמוד משני הספרים הללו מקרה של שיגעון טיפוסי לתקופה.
רואים אתם, אי אפשר לחשוב על ניגוד קיצוני יותר של דעות. מצד אחד איפוא הערצה עד כדי סגידה ליצירות גדולות וגאוניות, ומצד שני שיפוט של שני אלה כתוצאה של שיגעון מוחלט. כמה דברים בספר "מין ואופי" מהווים כמובן קוריוז. אך הדבר הוא בגדר הפתעה רק לאלה שמעסיקים עצמם פחות במחשבות מסוימות שהמאות האחרונות העלו לפני השטח.
ויינינגר אומר תחילה – לא במילים אלו, אני חייב לאפיין בקצרה ספר עב-כרס כזה – הוא אומר: האופן בו ראו את בני האדם עד עתה הוא סוג של ראיה שטחית, פדנטית. וראיה שטחית ופדנטית זו האמינה תמיד שבעולם קיימים שני סוגי בני אדם: גברים ונשים – אך רק אנשים שטחיים מסוגלים להחזיק בדעה קדומה זו שבעולם יש גברים ונשים. מי שמבין באמת את העולם מתעלה מעבר לדעה שטחית זו; שכן אין זה נכון, סבור ויינינגר, שיש גברים ונשים: יש רק תכונות גבריות ותכונות נשיות. את התכונות הגבריות הוא מציין כ"גימל" – הוא מתבטא באופן מאד קורקטי ודיפלומטי – ואת הנשיות כ"נון". אך אין שום אינדיבי-דואל בעולם – כך ויינינגר – שהוא לגמרי גימל או לגמרי נון. היה זה גם גרוע אילו התקיימו אינדיבידואלים כאלה, שניתן היה לציינם לגמרי כגימל או לגמרי כנון. ואז, שואל ויינינגר, מהי אישה אמיתית? אישה אמיתית אינה משהו אלא שלילה של משהו, זהו האַיִן. קיימים אינדיבידואלים שאינם נמצאים באופן לגיטימי בעולם, אלא קיימים רק כמאיה. הם לא היו קיימים, אותם אינדיבידואלים שמשמעותם רק "נון", אילו היו רק "נון". העניין הוא בכך שכל אינדיבידואל אנושי מורכב מ"גימל" פלוס "נון". לכל אינדיבידואל אנושי יש באיזשהו מקום תכונות גבריות ונשיות. כאשר ה"גימל" מכריע את הכף יוצר האינדיבידואל רושם של גבר; כאשר ה"נון" גובר יוצר האינדיבידואל רושם של אישה. ומאחר שיש עדיין באישה הרבה מאד "גימל", רק בשל כך היא מהווה משהו ולא אַיִן. האופי הבסיסי של האינדיבידואל האנושי תלוי לחלוטין בשאלה כמה יש לו מה"גימל" או ה"נון", כיצד בנויה בו התערובת של שניהם.
כך איפוא ראה ויינינגר את האנושות, וטען שהכל אמור בכך שלבסוף נוותר על השיפוט המוקדם כאילו מתקיימים גברים או נשים. הרבה מאד, כך הוא סבור, תלוי בכך שנבין בסופו של דבר שכל אינדיבידואל אנושי מהוה "משהו" ככל שיש לו תכונות גבריות – ש"נון" היא עם משהו ככל שיש בה תכונות גבריות, אך "נון" היא עם שום דבר ככל שיש לה תכונות נשיות. לאמיתו של דבר כל אדם מורכב איפוא ממשהו ומאַיִן.
על השקפה זו מתבסס כל הספר עב-הכרס. וכל המתרחש בעולם, מהחיים האנושיים הפרטניים ביותר עד לחיים ההיסטוריים, נראה מנקודת מבט זו בראיה מתמטית אמיתית. כך מוצא ויינינגר כמובן מאליו את אופיו היסודי של האינדיבידואל האנושי כתלוי מאד בשאלה באיזו איכות ובאיזו כמות מעורבב, נניח, "נון" באינדיבידואל האנושי, באיזו מידה מעורב אַיִן זה באינדיבידואל האנושי. אם הוא מעורבב הרבה עם ה"נון" נוצר טיפוס אחר של האדם מאשר זה שמעורבב בו פחות "נון".
אתם תסלחו לי אם אפרט כמה דברים מהמהלך המחשבתי של ויינינגר. תוכלו לחשוב אולי שאין זה מכובד לתאר הכל; אך אסור לטמון את הראש באדמה כמו בת יענה, אלא חייבים ללמוד את הדברים; אני מתאר טיפוס. אנשים רבים סבורים כך, והרבה מאלה שחושבים כך בתקופתנו רק אינם יודעים זאת. עליכם לסלוח לי איפוא, אין זו דעתי אלא דעתו של ויינינגר.
הבה נניח אם כן שבאינדיבידואל אנושי מסוים התערבב הרבה "נון", התערבה אצלו כמות מכסימלית מסוימת. במקרה זה מדובר בטיפוס אדם שפוגש אותנו בעיצוב-המאיה של אישה. אם מעורבת בו כמות פחותה, הרי שאז מדובר בטיפוס שונה, שרק נראה חיצונית כאישה. אם מתערבב הרבה מן ה"נון", אזי מדובר בטיפוס של אֵם, אם מדובר בפחות, כאשר מעורבב כמות קטנה יותר, מדובר ביצאנית. כך איפוא ניתנים בכך שני טיפוסי יסוד חדשים של אינדיבידואלים אנושיים: האֵם והיצאנית. האֵם היא טיפוס של האנושות שנשאר מאחור; היא משכשכת לגמרי ברובד הנמוך ביותר של הקיום ויכולה להיות רק ידידה של הגבר השטחי. אין היא מסוגלת לתרום מאומה להתקדמות התרבות משום שמעורב בה "נון" רב מדי. אם לא מעורב "נון" בכמות רבה מקבל האדם את הטיפוס של אותה אישה היכולה להיות ידידה של הגברים הגאונים – טיפוס האישה, היצאנית, כפי שמתבטא ויינינגר, החיה כבר באזורים הגבוהים של הקיום.
גם הסוג השני של אינדיבידואלים אנושיים, הגברים – גברים ניתן כמובן לומר רק כשמשתמשים בביטוי הישן – מתפצלים לכאלה שיש להם הרבה מה"גימל", וכאלה שיש להם כמות פחותה ממנו. אלה שיש להם הרבה מה"גימל" הם בעלי העדיפות לשאת על עצמם אשמה גדולה יותר ולבצע רוע גדול יותר; בעלי ה"גימל" הנמוך יותר עומדים יותר בתחומים הנמוכים של הקיום; להם יש פחות יכולת לבצע רוע ולשאת אשמה אל העולם. מהי איפוא האשמה הגדולה ביותר שיכולים להטיל על עצמם אותם אינדיבידואלים שטבעם מורכב מהרבה "גימל"? אמרתי לכם מקודם שבתיאוריה של ויינינגר מהווה ה"נון" למעשה את האַיִן. אך כיצד יכול האַיִן להתקיים בעולם? מדוע קיים בכלל ה"נון", האַיִן, בעולם? מהו אותו "נון"? מהו אַיִן זה, כשנכנסים קרוב יותר לעניין? אין הוא אלא האשמה של הגברים. ל"נון" אין איפוא קיום ממשי בכלל, אלא הוא מתקיים רק כתוצאה מאשמת ה"גימל", כך שנשים לא היו כלל בנמצא לולא העמיסו הגברים על עצמם את האשמה שיצרו את האישה באמצעות תאוותיהם. האישה היא תוצר האשמה הגברית. זוהי נפילת החטא של האנושות.
אכן, כולכן כאן הנראות כלפי חוץ כנשים אמורות לדמות שלפי התיאוריה של ויינינגר התעוררתן לקיום באמצעות האשמה של הגברים, בדרך בלתי ידועה כלשהי, דרך אוקולטית! דבר זה מוסבר בדרך גאונית בספר – באופן בו תופסים לעתים קרובות גאונות אנושית בעשורים האחרונים. הדברים נאמרים אפילו בידי מבקריו של ויינינגר: זה מוכיח שאפשר לשמוח בחיים של ההווה, ההווה השטחי והפדנטי, על כך שקיימים בו אישים כמו ויינינגר!
הספר נכתב ברצינות; הוא לא התכוון להיות בדיה. האיש שכתב אותו עשה את הדוקטורט שלו על החלקים הראשונים של הספר – לא על כל הספר אלא רק על שני החלקים הראשונים שלו – באוניברסיטה. הספר התקבל איפוא כעבודת דוקטורט באוניברסיטה. מאוחר יותר הוא שינה אותו במקצת. כשעושים עבודת דוקטורט חייבים ליישם את מה שכותבים בצורה גאונית כל כך, עם מעט פדנטיות, והוא עשה זאת כמובן בכישרון. הדברים נלקחו איפוא לגמרי ברצינות, ועל סמך הספר נבנו כמה תיאוריות. הספר עורר תשומת לב רבה וזכה להשפעה מרחיקת לכת.[1]
נסתכל במבט קרוב מעט יותר על האיש. ויינינגר היה מלכתחילה מה שמכונה ילד מחונן, מן התקופה המוקדמת ביותר שלו היו לו כבר מחשבות פקחיות רבות, עליהן מתגאים הורים כה רבים. הוא היה ילד רציני שהעסיק עצמו בעניינים רוחניים. כשהגיע לבית הספר אי אפשר לומר שעשה את מלאכתם של המורים קלה – זה כמעט מובן מאליו, האין זאת? אך המורים גם לא הקלו עליו! ויינינגר חייב היה תמיד לעשות אחרת מכפי שרצו ממנו המורים, במיוחד כשהגיע לבית הספר התיכון. בעוד שהמורים אמרו לדעתו דברים משעממים מאד, הוא קרא באופן עצמאי כל מיני דברים. זאת עשו גם אחרים; נותנים להם לדבר, והם אינם אומרים אלא מה שכתוב בספרים. אחר כך אפשר לקרוא זאת בבית בקיצור, וכך גם מתחת לספסל…!
כשכתב מאמרים הוא עורר בחלקם השתאות, אולם בחלקם גם רתיעה אצל המורה המתקן. הוא לא ביקש למצוא חן בעיני בית הספר. כשהגיע לאוניברסיטה הוא הוכיח עצמו כאדם מחונן ביותר, שהיו לו רעיונות על נושאים רבים שעלו. לאחר מכן קלט השפעות ספרותיות רוחניות רבות. הזרמים הרוחניים השונים של סוף שנות התשעים של המאה שעברה פעלו עליו בצורה משמעותית מאד. גם החברה שבקרבה הסתובב פעלה עליו כמובן בצורה משמעותית. הוא חי בוינה בסוף המאה התשע-עשרה בחוגים שעליהם נאמר, ובצדק, שהיו ביניהם גאונים רבים, אך היו אלה גאונים דקדנטיים. על החוגים שביניהם חי ויינינגר במפנה המאה, נאמר שהמוכשרים ביותר שבהם, כשהיו בשנות העשרים שלהם, טענו שהצייר רפאל היה אידיוט. בגיל עשרים אדם הוא כמובן גאון גדול ומבקש להפוך את העולם כל יום. הוא היה אחד מאלה, אך בגאונות וכשהוא ניחן ברעיונות. שכן בסופו של דבר, כפי שסיפרתי לכם, היו אלה בסך הכל רעיונות. רעיונות עשויים להיחשב למוטעים ביותר האפשריים; הם רק רעיונות. גם כיום הם רק רעיונות.
מאוחר יותר פעלו על ויינינגר במיוחד תיאוריות-גזע קיצוניות מסוימות המושרשות עמוק בתקופתנו. הוא היה יהודי, למד להכיר את התפתחות האנושות כפי שכוּונה ממסתריית גולגתא, והעסיק עצמו הרבה בכריסטוס. הוא בנה תיאוריה ייחודית מאד. כריסטוס היה בשבילו מצד אחד יהודי, אבל דווקא משום שהיה יהודי יכול היה להתגבר על היהדות בצורה אינטנסיבית. הוא האמין שאירע מהפך מוחלט בהתפתחות האנושות, והדבר הותיר עליו רושם עמוק. ובעוד שלפני כן החזיק ביהדותו עם פסימיות מסוימת, הוא היה מאושר עכשיו להמיר את דתו ולהפוך לנוצרי. כעת נוצק לרעיונות שלו משהו כמעין כריסטוס מודרני. אלא שכריסטוס שחרר את האנושות מן הרוע, מן החטא, מהחטא הקדמון; אולם ויינינגר – הוא לא ביטא זאת אבל ניתן היה לראות שהדבר שלט בנפשו – סבר שמאחר שכריסטוס ידע דברים עמוקים יותר, הוא מבקש לשחרר את האנושות המודרנית מכל האלמנט הנשי, מכל ה"נון"; רק אז יוכל המין האנושי להתקדם, כאשר ישתחרר מכל ה"נון" ולא רק מכל החטאים; אז לא יתקיים יותר ה"נון", והאשמה של ה"גימל" לא תתקיים כמובן, שהרי ה"נון" אינה אלא האשמה של ה"גימל". זאת ראה ויינינגר כסוג של הגשמת הנצרות – שהוא, כיהודי, ישחרר את האנושות מן ה"נון"; את זאת הוא ראה במובן מסוים כשליחות שלו.
תחת מחשבות ותחושות כאלו הוא הגיע לגיל 20-21. בזמן קצר יחסית כתב את הספר רב-הנפח "מין ואופי", שבו מיזג הרבה מאד השכלה ומדע של זמננו, כשהם חדורים ברעיונות מן הסוג שציינתי. אז עברה עליו תקופה בה החל לשאול את עצמו איך זה שגאון כמוהו לא מסוגל להיות מובן בזמננו. הוא חשב שכל האינדיבידואלים שבהם ממלא ה"נון" תפקיד מיוחד כלשהו, כלומר כל אלו הנראות חיצונית כנשים כשהן מסתובבות בעולם, וגם אלה שאינם נשים על פי החזות החיצונית שלהם אך בכל זאת יש בתוכם כמות גדולה של "נון", אינם מסוגלים מלכתחילה להבין אותו, ועליהם הוא נאלץ לוותר. הללו מהווים הרבה הרבה יותר ממחצית האנושות. "נשים לעולם לא יבינו אותי" אמר ויינינגר לאביו, "הן קרות לחלוטין".
לאחר כתיבת ספרו הוא נתקף בדחף נדודים. הוא ערך מסעות, ובמסגרתם נסע לאיטליה. כאן גילה תגלית מעניינת, שכן במסע לסיציליה הוא כתב את רעיונותיו, ורעיונות אלו נקראו על ידי ידידו רפפורט ופורסמו בספר "על הדברים האחרונים".
הספר מכיל רעיונות מעניינים, רדיקליים אפילו יותר מאלה שבספר "מין ואופי". רעיונות רדיקליים, אולם בעלי אופי מיוחד במינו, שמזכירים כולם את מה שאנו מכנים הכרה אימגינטיבית. אלה רעיונות המדברים בצורה אפוריסטית על כל היקף החיים האנושיים. כמובן, מה שנאמר שם למשל על מחלות מספיק לבדו לשכנע כל רופא שויינינגר היה מטורף גמור. אך כל הרעיונות הללו שנאספו בספר "על הדברים האחרונים", דומים הלכה למעשה להכרה אימגינטיבית; זהו פרדוקס, אך הן כמו הכרה אימגינטיבית. הם נבנו באופן של הכרה אימגינטיבית. ניקח אחד מהם: אצל האנשים מופיע הרוע, ומופיעה גם נוירוסטניה, חולשת עצבים. נסתכל על נוירוסטניה, אומר ויינינגר, ואנו מוצאים שהיא מתפשטת בחוץ בכל, משום שכל עולם הצמחים כולו הוא נוירוסטניה שהתגשמה! הם המשל לנוירוסטניה. אם מתקיים באדם בצורה מוגברת מה שהינו במקומו הנכון בעולם הצמחים, לוקה האיש בנוירוסטניה, שכן האדם הוא במובן מסוים צמח, והוא לוקה בנוירוסטניה במידה בה מקבל האלמנט הצמחי משקל יתר. פרדוכס! רעיון לגמרי לא בלתי הגיוני, פרדוכס! ניתן לומר: דבר-מה שחייב להימצא בהכרה האימגינטיבית נגרר לתוך ההכרה השכלתנית ובכך הפך לקריקטורה.
כך גם – הוא אומר – חי באדם הרוע; אך הבה נסתכל החוצה: בכל מקום בו נמצאים כלבים חי הרוע. הכלב הוא הסימבול לרוע. כפי שהאדם הוא כמו צמח ובכך לוקה בנוירוסטניה, כך הוא כמו כלב ובכך הוא נעשה חורש-רע. נכון מאד לדוגמה שבאדם מרוכז כל יתר הטבע; כל אשר נוצק בחוץ בטבע נמצא באדם ומופיע בו. בזאת מופיעה תובנה מלאת רגש בנפשו של ויינינגר: הוא עומד על לוע של הר געש. איני רוצה לחזור על ההשוואה שלו, אך הוא רואה את השמש השוקעת ואומר בערך כך: שמש שוקעת זו נסבלת כאן על האדמה והקרקע הזו רק במקום בו יש לו לאדם קרקע מתחת לרגליו; אחרת היא היתה בגדר הפרעה.
אתם רואים שנפש זו מרגישה בצורה מעניינת: בעוד שנפשות אחרות חשות בשקיעת השמש תחושה פלאית, תחושה של גדוּלה, בשבילו היא נסבלת רק כשמביאים אותה לקונטרסט. וכך גם דברים רבים אחרים שונים בנפש זו משאר בני האדם. מעניין כיצד הוא מתאר מה קורה כשפוגשים את בני האדם ומראים להם בנוגע לעיניים כיצד מהעין האחת נראית אותה ישות כך, ומהשניה אחרת. מתקבל מכך במדויק: יש לו חזיונות אימגינטיביים, אך הם מופיעים לו בדרך מטורפת ומעוותת.
אז הוא חוזר הביתה, ובתקופה האחרונה לחייו הוא מלא בתלונות על חוסר ההבנה של העולם, ושואל את עצמו כמה זמן עוד יעבור עד שהעולם יוכל להבין את מה שיש לו לכתוב. אביו משוכנע לגמרי – למרות שבנו נרתע ממנו ולא רצה להתגורר עם המשפחה – שמדובר בגאון צעיר. הוא לא שם לב לשום אי-נורמליות בו, למרות שלא הסכים כמובן עם דעותיו. אך אילו היו כל ההורים שאינם מסכימים עם הרעיונות של בנם או בתם מחשיבים אותם בשל כך לבלתי נורמלים, היה נוצר בעולם משהו יפה, האין זאת? אז הוא שכר חדר בבית בו נפטר בטהובן, ולאחר מספר ימים שבהם התגורר בו הוא ירה בעצמו באופן מתוכנן לגמרי, אחרי שהודיע קודם לכן לחבורה של ידידים צעירים שהוא עומד לקפד את חייו משום שהאינדיבידואליות שלו צריכה בדיוק את זה. הוא היה אז בן עשרים ושלוש בערך. הוא התאבד בבית בו מת בטהובן.
אכן, לפנינו אישיות מעניינת וטיפוסית. ישנם רבים המעוצבים כך, גם אם זו דוגמה בולטת בקיצוניותה שבה רעיונות מסוימים נבנים בדרך מיוחדת במינה. ישנם אינדיבידואלים רבים בין בני האדם בהווה המעוצבים כמו ויינינגר. לרופאי הנפש מובן מאליו לגמרי שהספר "מין ואופי", כמו גם "על הדברים האחרונים" מעידים על טירוף. רופאי הנפש השוו את הביוגרפיה של ויינינגר עם הרעיונות שהביא, ומצאו כמובן בכול סימנים לאי-נורמליות. לא קיימים כמעט אנשים שבהם אי אפשר למצוא סימנים כאלה. דבר זה נובע פחות או יותר מנקודת מבט סובייקטיבית, אלא שרופאי הנפש לא יודעים זאת. אך כמו שנאמר, ניתן בנקל להוכיח שאי-נורמליות מתקיימת כבר כאשר מישהו מתנגד למוריו במידה גדולה כל כך כפי שעשה ויינינגר, כשמסתירים ספרים מתחת לספסל בעוד שהמורה מדבר על נושא אחר לגמרי. קו מדאיג הוא כאשר מישהו נראה כנביא, קו מדאיג הוא כשמישהו שוכר דירה רק בבית בו מת בטהובן כדי לירות שם בעצמו! כאלה הם מהלכים רבים של ויינינגר, וחייבים לומר: ספר פסיכיאטריה שייכתב על ויינינגר הוא מוצדק ביותר, אלא שאפשר לכתוב ספר כזה על אנשים רבים. אך הדבר הבולט כרציני והמשמעותי ביותר הוא העובדה שיש לראות ב"מין ואופי" וב"על הדברים האחרונים" קו-יסודי מסוים של מחשבות הרסניות קריקטוריסטיות. אפשר להודות בלי היסוס כי המכלול הוא קו שגעוני, אך הוא חייב לעניין עקב האופן בו נבנו מחשבות אלו.
כשמנסים לתפוס אופי בסיסי זה במדעיות קפדנית, חודרת ובריאה, חייבים לומר: אנו רואים כיצד כל המתפשט בחוץ בעולם כמקרוקוסמוס, הוא כמעין משל לאופן בו מהווה האדם מיקרו-קוסמוס, הנושא בתוכו את כל אשר נמצא בחוץ. כאשר מופיעה אצל ויינינגר, גם אם באופן הרסני וקריקטוריסטי כזה, המחשבה שהצמח הוא התגשמות של מחלת עצבים והכלב הוא התגשמות הרוע, ניתן לתפוס זאת על פי הדגם של ההכרה האימגינטיבית כשהיא מעוּותת לקריקטורה – אבל זה לפי הדגם של ההכרה האימגינטיבית. ועדיין, זהו לאמיתו של דבר אדם שהינו לגמרי בלתי שימושי לחיים; אותו ויינינגר הוא אדם שלחלוטין אינו מתאים לחיים, משום שבעצם אי אפשר ללמוד משני הספרים מאומה, ורק אופייני לתקופתנו הוא שאנשי הספרות מוצאים במבחני כוח כאלה הרבה יותר עניין מכפי שהם מגלים כשמובאת להם הכרה אימגינטיבית כפי שהיא צריכה להיות. היא אינה מעניינת אותם, אך כאשר הם פוגשים רעיונות משוגעים, זה מעורר אצלם עניין.
מדובר איפוא בהכרה אימגינטיבית, שרק מופיעה בצורה מעוותת. מה עומד בבסיס הדבר? מאחר שאופי כמו זה של ויינינגר אינו שימושי לחיים, חייבים לרדת לשורש העניין. כיצד הפך ויינינגר דווקא לאדם מוזר כזה? רואים אתם, אם היינו מסתכלים על ויינינגר – אני אומר זאת כעת כהיפותזה, משום שאיני רואה את מקרה ויינינגר כאישי, אך הדברים שאני אומר כהיפותזה נכונים בתכלית – אם היינו מסתכלים על ויינינגר כאדם ישֵן בזמנים שבהם ישן שינה בריאה (דבר שהתרחש כמובן פעמים מעטות מאד), היינו מוצאים שבאני שלו וגופו האסטרלי, אשר בעת השינה שהו מחוץ לגוף הפיסי, היו באמת אינטואיציות ואימגינציות גרנדיוזיות מעולם הרוח. אם היינו מתבוננים איפוא באני זה ובגוף אסטרלי זה בנפרד מהגוף הפיסי והגוף האתרי, היינו קולטים נפש גאונית-גרנדיוזית עם אינטואיציות ואימגינציות מופלאות, שהיו נכונות ומדויקות. נפש זו, כשמבינים אותה נכונה, יכלה להיות מורה גדול לתקופתנו – אך היא יכלה לפעול כמורה רק באופן זה שהשאירה את הגוף הפיסי והגוף האתרי במצב שינה, כשהתלמידים אמורים לחוש רק מה שיש לאני ולגוף האסטרלי שלו לומר להם במצב השינה. אך ויינינגר עצמו לא הגיע כה רחוק שיהיה מסוגל לקלוט זאת. הוא לא התעורר לחוש זאת, הוא לא היה חדור במה שמצוין בזמננו כאינטואיציה. הוא לא ידע איפוא בעצמו מאומה ממה שחי באני שלו ובגופו האסטרלי כשהיה מחוץ לגופו הפיסי והאתרי. אילו היה ויינינגר אדם שרבים מחבריו היו היום בקשר רוחי איתו, כיצד אמור היה הוא להיות? הוא חייב היה להיות כזה, שהיה מביא לראיה מחוץ לגופו הפיסי והאתרי באמצעות התקדשות את כישוריו הגדולים – שיכלו להופיע רק כאשר האני והגוף האסטרלי היו מחוץ לגוף הפיסי – ויכול היה אז לשקוע אל הגוף הפיסי והאתרי כדי לראות עם הכוחות והיכולות הרוחיים הנמצאים בגוף הפיסי והאתרי את אשר קלט מחוץ להם. במילים אחרות, לו היה עֵר כאן בעולם הפיסי, היה מסתכל על הרעיונות הגדולים שלו כעל אינספירציות ואימגינציות. לא היה עליו להאמין שהוא עורר אותם כפי שמעוררים אמיתות מתמטיות, מתוך הגוף הפיסי.
במקום זאת התרחש משהו שונה. במקום זה התרחש הדבר הבא: נניח שזהו הגוף האתרי וזה הגוף האסטרלי של ויינינגר (הדבר מאוייר). אילו היינו מסתכלים על גוף אסטרלי זה עם האני, היינו רואים את הדבר היפה והמשמעותי ביותר. הוא עצמו ראה אותם כך. וכעת שוקעים הגוף האסטרלי והאני הללו אל הגוף הפיסי ונמצאים בתוכו. במקום שהאיש יוכל כעת להפריד את עצמו ולהסתכל על גופו האסטרלי, נדחס הגוף האסטרלי ונלחץ אל הגוף הפיסי, ומתמלא בחיים בגוף הפיסי כפי שבאופן הרגיל מתמלא בחיים רק מה שיש לאדם נורמלי בגוף האסטרלי. מה שהיה לגוף האסטרלי איפוא כאימגינציות גדולות – האמורות להישאר בגוף האסטרלי – נדחס אל תוך הגוף הפיסי. כך נדחסו האימגינציות אל המוח כמו אל שעווה רכה, במקום שיישארו בגוף האסטרלי בלבד, במקום להיבנות באופן הנורמלי לאדם במחזור הנוכחי. דמו לעצמכם שהמוח הוא באמת כמו חמאה או שעווה. כעת במקום שיקבל את הצורה החייבת להיות ברשותו של האדם, כך שהגוף האסטרלי רק שוקע בו כמו אויר, משתלב בו ומשאיר אותו בלי שינוי, במקום זאת נדחס אל המוח האלמנט שאמור להישאר בגוף האסטרלי. דבר זה מתבטא במוח עצמו, והאדם מבטא כאדם פיסי משהו שהיה עליו לבטא כאדם רוחי.
כיצד קרה הדבר? כיצד השפיע גוף אסטרלי זה במובן מסוים כאילו נדחס אל הגוף הפיסי, מה שלא אמור היה לעשות?
אכן, ידידי היקרים, לעובדה שהדבר הוא כך יש סיבות טובות. מה שהגיע לביטויו אצל ויינינגר כיום כאינטואיציה ואימגינציה הם רעיונות אמיתיים של העתיד! אנא מכם, העובדה שאתם עשויים להאמין שמה שנאמר כאן על היסוד הגברי והיסוד הנשי הם רעיונות של העתיד, לא צריכה להפריע לכם. אלו אינם רעיונות של העתיד, אלא רעיונות גרוטסקיים שנדחסו אל המוח, אך אינם באמת ה"גימל" וה"נון" הללו. אם תסתכלו בהם בנפרד, הם מהווים דבר-מה גרנדיוזי מאד, שהאנושות בת-זמננו אינה מבינה עדיין, אלא תבין רק בעתיד, כאשר יוזלף על האנושות משהו שבאמצעותו לא יעמדו האנשים זה מול זה רק במין, אלא יעמדו זה מול זה יותר כבני אדם. הם אמיתיים כשמסתכלים עליהם בנפרד, ולא כשמסבירים שיש בהם יסוד עתידי כאשר הם נדחסים אל הגוף הפיסי. אך עלינו לתאר את כל הרעיונות כרעיונות עתידיים; כאשר אתם חיים כאן כעת במאה העשרים אתם מפתחים מחשבות של המאה העשרים, אבל במעמקי הגוף האסטרלי והאני נמצאים כבר הרעיונות להם תזדקקו בהתגשמות הבאה, אלה שעליכם לקחת איתכם כפְרִי מכאן. הם נמצאים כבר קצת בכל אדם, ורק אינם יוצאים החוצה. כפי שהזרע נמצא בתוככי הצמח, כך נמצאים כבר בתוככם הרעיונות של ההתגשמות הבאה, הפועלים במוח. מה שעושים עכשיו הגוף האסטרלי והאני הנפרדים הללו בגופו הפיסי והאתרי של ויינינגר, נעשה בחוסר הצדקה, משום שעליו להגיע תחילה להכנתו במהלך הזמן שבין המוות ללידה מחדש ובבניית הגוף הבא. שם הם נכונים – כשהם מוטבעים בגוף הבא.
אתם רואים במה מדובר כאן: ההתגשמות הנוכחית וההתגשמות הבאה אינן מתאימות. הן מפריעות זו לזו, הן אינן מוחזקות כסדרן האחת מחוץ לשניה; ההתגשמות הבאה נצמדת כדיבוק אל הנוכחית. מה שיהיה משמעותי ונכון באמת בהתגשמות הבאה נצמד כדיבוק אל הגוף הנוכחי, מפריע לו ויוצא כאן לאור בצורת קריקטורה.
אמרתי לכם לעתים קרובות שאנו חיים כעת בתקופת מעבר, ויגיעו זמנים שבהם האנשים החיים בהווה יתגשמו שוב. אז יצטרכו בני האדם להציב עצמם ביחס שונה אל ההתגשמויות שעברו. הם יצטרכו להסתכל לאחור על ההתגשמות שעברה בצורה שונה מאשר בתקופתנו, בה לכל אחד יש מודעות רק להתגשמותו הנוכחית. דבר זה מגיע להכנתו, ולזאת נכנסות אי-סדירויות. ובדיוק באינדיבידואלים כמו ויינינגר נוצר הדבר כחוסר סדירות. הוא נוצר כחוסר סדירות עד לתוצאות שאנו רואים. שהרי מדוע אנו מתים למעשה? כדי שנוכל לחיות בהתגשמות הבאה! בין הדברים הרבים ההופכים את המוות למפואר נמצא גם זה, שכאשר אנו חיים בהתגשמות אחת – אני מדבר כעת על מהלך-חיים מלא – ואז עוברים את סף המוות, אנו נושאים את פירות החיים ובונים את הקיום הבא שלנו עם הפירות הללו. אך המוות הוא חלק מהחיים כמו הלידה או הגדילה. בדיוק כפי שהצמח מומת באמצעות הזרע הטמון בו – הזרע מביא אותו לקמילה; תחילה צומחים העלים ולאחר מכן הפריחה ואחריה הפירות, ואז מתחיל הצמח לנבול – בדיוק כך ממיתה אותנו במובן מסוים ההתגשמות הבאה שלנו. אם מתעתעת בנו התגשמותנו הבאה והיא מעוקמת, היא עלולה לבצע בצורה עקומה את אשר עליה לעשות בדרך נכונה: להביא בדרך מסודרת את מות ההתגשמות הנוכחית. ההתגשמות הבאה נצמדת כדיבוק לזו שקודמת לה: אצל ויינינגר היא הביאה את המוות כקריקטורה, כהתאבדות. חוסר התאמה זה של מה שאמור להיות מונח בהתגשמות הנוכחית בתור ההתגשמות הבאה, אך במקום זה מופיעה כדיבוק, גורם לקריקטורה של מוות, להתאבדות. תוכלו לעקוב עד לתוצאה זו אחר חוסר ההתאמה בין הפיסי והאתרי מצד אחד לבין האני והגוף האסטרלי מצד שני באינדיבידואליות אנושית זו.
ברצוני לומר שבהצגתו של מקרה זה כדוגמא מיוחדת אנו רואים דבר-מה שחי כיום באנשים רבים. רק מדע הרוח מסוגל לתפוס זאת כך. אך חשוב להבין אותו כאשר הוא מופיע בהווה, חשוב להיכנס ללב העניין. למלומדים שאינם מבינים יכול ויינינגר להופיע כגאון של תקופתנו, ובשביל רופאי השיגעון הוא משוגע. לאלה השואפים להבין את התקופה, הרוצים להשתקע באירועים בהכרת-ידע מלאת אהבה, הוא מהווה את הטיפוס של חיי המעבר של זמננו, אחד הטיפוסים המעניינים ביותר. חשוב לתפוס את החיים בדוגמאות מעניינות מעין אלו. שכן כאן הוא המקום בו מדע הרוח הופך למעשי, משום שאנו חיים בזמן בו החיים נעשים קשים יותר ויותר, שבו עסוקות הבריות יותר ויותר בעצמן, שבו ההכרה העצמית, החדירה אל האלמנט הגועש ורוחש למטה, נעשית קשה ומדכאת יותר ויותר ומופיעה בצורה כה בלתי מובנת ועם אפקט של דיכאון. אנו חייבים לרכוש הבנה של היסוד האנושי מתוך הכרת-הידע של מדע הרוח. על כך נמשיך ונדבר מחר ונבנה זאת לנושא גדול.
—————————————————————–
- אוטו ויינינגר היה יהודי מומר, שוביניסט ואוטו-אנטישמי חריף. את השקפותיו על הנחיתות המוסרית של המין הנשי בספר "מין ואופי" הוא החיל על היהודים, שהם לטענתו "גזע נשי", ובהתאם לתיאוריה שלו – אנשים בלתי מוסריים חסרי תקנה. השקפותיו משפיעות עד היום על האנטישמיות העולמית, וקטעים מהגותו אף שימשו בידי המשטר הנאצי של היטלר. (הערת המתרגם) ↑