רודולף שטיינר

הבסיס הרוחי של ההיסטוריה האנושית

GA170

15 הרצאות

דורנאך, 29 ביולי עד 3 בספטמבר 1916

מגרמנית: אלישע אבשלום

לספר ראו כאן

תודה לאלישע אבשלום על תרומת ההרצאה לארכיב !

הרצאה שלישית

דורנאך, 31 ביולי 1916

כשאנו מביטים לאחור על הנושאים שבהם עסקנו בשני הימים שחלפו ומעמידים לפני הנפש את הממצא העיקרי מהם, זוהי העובדה שהאדם מהווה לאמיתו של דבר ביטוי של טבע כפול. ראינו שכל אשר מחַיֵּה את הנפש האנושית בתודעה הערה מקורו בהשפעות, ברשמים המוטבעים באדם – גם אם הביטוי נשמע גרוטסקי – מהשמים, מהיסוד האוניברסלי, ומה שעומד בבסיס אזורים מסוימים עמוקים יותר בטבע האדם, העולה בחיים הנורמליים לתודעה רק בחלום, הן השפעות של היסוד הארצי במובן הצר של המילה. כשאנו מתבוננים בעולם במובן של מדע הרוח, חייב בשבילנו כל המופיע לחושים להיות ביטוי אמיתי של הרוחי.

והנה, גם בנוגע לתופעתו התמונתית, בנוגע להתגלות החושים שלו, מהווה האדם ביטוי של טבעו הכפול. ניתן להמחיש זאת בצורה הטובה ביותר, מאחר ששם הדבר מתבטא בצורה המדויקת ביותר, כשמתבוננים בשלד, המורכב באופן ברור משני חלקים: הראש, חלק הגולגולת, וחלק הגוף הנותר, ושניהם מחוברים למעשה רק באמצעות חוט-שדרה דק. הראש רק מולבש עליו; אפשר להוריד אותו. מבנה זה מעניק גם חיצונית, תמונתית, את הרושם של אותו טבע כפול. שכן עקב העובדה שיש לו לאדם את ראשו, את הגולגולת, יש ברשותו תודעה ערה, ובזכות העובדה שיש לו את טבעו הנותר, התלוי בשלד מן הראש, יש לו את כל הפועל פחות או יותר בתת-המודע ועולה בחלומות, גם באופן זה שהוא לוהט, חדור בלהבות, מציף את תודעת העירות הרגילה באור הפנטאזיה היצירתית של המשורר, של האמן. כאן פועל תמיד, גם אם בחלקו הנאצל ביותר, הטבע הארצי יחד עם התודעה המהווה את התודעה הערה. ראינו אתמול כיצד מן התודעה של תרבות מסוימת, התרבות העברית, ניתן להצביע במדויק על האופן בו היו לבני האדם הכרות ידע מפורטות ובסיסיות על הקשר של התודעה האנושית הערה עם התהליכים העל-ארציים, עם העובדות העל-ארציות. ראינו כיצד למעשה מה שניתן לכנות עולם המחשבות הקוסמיות, המתבטא בתנועות הכוכבים, יוצר את תמונת ההשתקפות שלו בתודעה הערה הנמצאת ברשותו של האדם, הנמצאת ברשותו הודות לכך שאיבר הראש שלו משמש לצורך תודעת העירות. ביצענו התבוננות על אותה עמידה מופלאה של האדם במכלול היקום, במובן מסוים בעובדות השמימיות והארציות בו-בזמן.

אם מבקשים לחשב את כל הקשור בעובדות כבדות המשקל והמשמעותיות הללו, חייבים להשתחרר מדעה קדומה מסוימת. ודעה קדומה אהרימנית זו קיימת במיוחד אצל אלה השואפים במובן מסוים להיות מיסטיקאים. זוהי הדעה הקדומה המתבטאת בתחושה מסוימת, כאשר אומרים: "היסוד הארצי הוא חסר ערך, יש להתגבר עליו ללא תנאי, זהו החומר הגס והרדוד ששוחר-רוח אמיתי לא מדבר עליו; הדבר שאליו יש לשאוף הוא הרוח!" אם יש לו לאדם לעתים הדימויים המבולבלים ביותר על רוח זו והוא יוצר עליה אולי תמונה חושית בלבד, הוא מרגיש כך. לכן אני אומר כי מה שמדובר עליו כאן מתבטא יותר במעין כיוון תחושה. אך לעולם לא נבין את מהות האדם ומהות העולם אם נחיה בתחושה של דעה קדומה זו. שכן תחושה זו יכול האדם לחוש רק אם הוא רואה את האדמה במשמעות חד-צדדית מסוימת ככזו שבה חי האדם בגופו הפיסי, ומתוך ראיה זו של האדמה יש לו הכמיהה המוצדקת לכל אשר הינו על-ארצי הניתן לחוויה בין המוות ללידה מחדש. אך לא תוכל להיות לאדם לעולם תחושה שמתוך הבנה לחיים בין המוות ללידה מחדש, אם הוא מדבר על האלמנט הארצי באופן שציינתי. זאת משום שככל שעשוי הדבר להישמע פרדוכסלי, הוא נכון, ותוכלו להסיק זאת במדויק ממחזור הרצאות מסוים, בו תמצאו זאת מתואר בפרטים: מה שמדמיינים בני האדם בין לידה למוות, דהיינו אלה המצויים בגוף פיסי, כשהם מדברים על השמים, עולה אל המתים הנמצאים בין המוות ללידה מחדש, האנשים החיים ברוח ובנפש, באופן כזה שהם מתייחסים לאדמה באותה צורה. לאנשים שחיים בשמים הצד השני הוא האדמה, והאדמה בה הם מתבוננים היא בעלת הערך הגבוה ביותר. הם מדברים על האדמה כפי שאנו מדברים על השמים. זוהי ארץ הכיסופים שלהם אליה הם שואפים בהתגשמות חדשה, הארץ לה הם נכספים. אם לא תופסים זאת מקבלים הרגשה מוטעית על האופן בו חיים המתים.

הפניתי תכופות את תשומת הלב לכך שאסור להיות פדנטים ולהאמין שעקרון היסוד "ברוח הכל הפוך" עשוי לשמש כדי לומר פשוט: "את עולם הרוח מדמים נכון כשמדמים אותו כהפוך לעומת העולם הפיסי." שום דבר מיוחד לא יצא משימוש מופשט של משפט כזה. יש להסתכל על העובדות בפרטים, אך נכון הדבר שעקרון יסוד זה של ההיפוך, כפי שציינתי, תקף לדברים רבים. למשל יכול מי שחי בעולמות הרוח בצורה מחקרית ללמוד להכיר ארץ מעניינת, ארץ שבה נמצאים אינדיבידואלים בין אנשים אחרים. האחרים, שביניהם נמצאים אינדיבידואלים אלה, הם אנשים נורמלים כמו אנשי האדמה המאמינים – ואני אומר אנשי האדמה| המאמינים. הם אלה שיש להם הרגשה מסוימת כלפי היסוד השמימי והרגשה מסוימת כלפי הארצי. אך בין האחרים הללו חיים בארץ עליה אני מדבר אינדיבידואלים המכחישים לחלוטין את הארצי, מכחישים כל חומר, כאלה הטוענים שקיים רק אלמנט רוחי וזוהי אמונה תפלה לדבר על חומר. הארץ שעליה אני מספר אינה נמצאת כמובן כאן בעולם הפיסי אלא מהווה אזור-רוח, אותו מגלים כשמכוונים את המבט אל חלקים מסוימים של עולם הרוח, נאמר, מאמצע המאה השמונה-עשרה עד לאמצע המאה התשע-עשרה בערך; אז חייתם עדיין כולכם בעולם הרוח. אפשר בהחלט לומר שלפחות בחלק הראשון חיינו עדיין כולנו בעולם הרוח, והיינו בממוצע נפשות בעולם הרוח עם תחושות על היסוד השמימי בו היינו ועל היסוד הארצי אליו שאפנו, שמהווה שם את הצד השני. אולם היו כמה שראו את הדיבור על הארצי כאמונה תפלה, שהניחו שקיים רק היסוד הרוחי, וכל יסוד ארצי, כל יסוד חומרי, אינו אלא הזיה. כן, אנשים אלה גם נולדו אחר כך כמובן. הם נשאו את השמות לודויג ביכנר, ארנסט הֶקֶל, קארל פוגט ועוד. אנשים אלה, אותם אתם מכירים טוב למדי בעולם הפיסי, הם אלה שדווקא בשלב האחרון שלהם לקראת כניסתם לחיים בעולם הפיסי הסבירו כל חומר כאמונה תפלה, כאלה שהכירו ברוח כמציאות האמיתית היחידה, משום שזה מה שהיה סביבם ומשום שלא היו מוכנים להסתכל על משהו שלא נמצא סביבם, שהיה מן העבר השני. תשאלו: כיצד קרה שאנשים אלה נולדו והתפתחו בהדרגה לנפשות המדברות על החומר כעל הדבר היחיד הקיים? אתם תשאלו זאת, אך הדבר ייראה לכם מובן משום שהאנשים הללו, בטרם נולדו, לא הראו עדיין כל הבנה לחומר, וחוסר ההבנה הזה נשאר אצלם; מי שמחשיב את החומר כאבסולוטי ולא כדבר-מה המהווה רק ביטוי של הרוח, אינו מבין מאומה בחומר, ואדם אינו נעשה מטריאליסט כשהוא מייצג את המטריאליזם באופן בו ייצגו אותו האישים שהוזכרו; אדם אינו מטריאליסט עקב כך שהוא מבין את החומר כחומר, אלא דווקא בכך| שאינו מבין את החומר כחומר. הם לא השתנו איפוא בעובדה שאין להם כל הבנה לגבי החיים החומריים.

כאן אתם רואים תחום שבו מתקיים היפוך מוחלט, היפוך אמיתי לגבי עולם הרוח ביחס למה שמאמין בו האדם כאן בעולם הפיסי על פי תופעותיו. אך כפי שנאמר, אסור להרחיב עקרון יסוד זה באופן מופשט על הכל. את כל זה אני אומר בעיקר על אופי העֶבֶר השני של הארצי במשך חיינו בין מוות ללידה מחדש, כדי שלא נתפוס את הניגוד שהתבטא במיתולוגיה היוונית הקדומה בין שתי המילים "אוראנוס" ו"גאיה", כאילו האחד הוא בעל ערך נעלה והשני נחות-ערך בצורה מוחלטת, אלא כדי לתפוס אותם כאילו היו שני קטבים מנוגדים של אחדות אחת. אוראנוס הוא במובן מסוים ההיקף, והניגוד הקוטבי של היקף הוא נקודת האמצע, היא גאיה. כשדיברו היוונים על אוראנוס וגאיה הם לא חשבו כלל על האספקט המיני המוגבל של האדם או של היסוד הארצי, אלא התכוונו לניגוד זה אותו אפיינו כעת – היסוד השמימי והיסוד הארצי – בתור שכאלה.

הייתי חייב להסביר זאת, שאלמלא כן לא היתה מושגת כל הבנה למה שאומר בהמשך. גם בלי זה קשה מאד כיום להנגיש אמיתות עמוקות מסוימות של האנושות. אבל אפשר לטפטף אותן, ודבר זה אמור להיעשות ככל שהוא מתאפשר.

לצורך העיונים שעלינו לטפח כעת, אני מבקשכם איפוא לתפוס במדויק באיזה מובן מהווה האדם טבע כפול, וכיצד מתבטא טבע כפול זה חיצונית במבנה גופו הודות לכך שהוא מורכב מראש ומיתר הגוף. ראש האדם לומד למעשה את מבנהו העיקרי, את מכלול הצורה שלו, כבר במשך הזמן שבין המוות האחרון ללידה מחדש. מובן מאליו שהראש הפיסי ייווצר בצורה ארצית; לא בכך מדובר, אלא בצורה שהוא מקבל, באופן בו הוא מעוצב, הקשור לכוחות המצויים הרחק מאחור בזמן. האדם מקבל למעשה את ראשו כשהוא מעוצב מהשמים, שכן כל הכוחות הפועלים בו בין המוות ללידה מחדש מיועדים לבניית ראשו. גם אם הראש חייב לעשות את דרכו דרך הלידה הפיסית והתורשה הפיסית, מקבל האדם את ראשו מן השמים. רק את יתר הגוף הוא מקבל מהאדמה. כך איפוא על-פי מבנה גופו מהווה האדם תוצר של אוראנוס וגאיה: על-פי ראשו הוא תוצאה של כוחות שמימיים, ועל-פי יתר גופו הוא תוצאת כוחות ארציים – אוראנוס וגאיה.

וכעת נכנס האדם לקיום, וכשהוא נולד מוטבעת בו עובדה זו חזק מאד – כה חזק עד שניתן לומר: אל העולם הפיסי מוכנס דבר-מה בו הראש מהווה באמת ביטוי של הכוחות הפועלים בשמים, והגוף הינו השתקפות של הכוחות הפועלים ארצית. כשנולד האדם מוטבע בו דבר זה בחוזקה מיוחדת. בעבור אלה הרואים ומבינים את האדם מתוך הכרה עמוקה, יש כאן ניגוד חריף בין הראש ליתר הגוף. אצל ילדים קטנים קיים באמת ניגוד חריף. יש רק ללמוד להתבונן בדברים מעין אלה ללא דעה קדומה, ואז ניתן לשים לב שקיים ניגוד עצום בין הראש, אזור אוראנוס של האדם, לבין יתר הגוף, אזור גאיה של האדם.

נבחן את החיים עד לסיום הפרק המשמעותי הראשון שלהם, עד לשנה השביעית בערך, עד לחילוף השיניים. אנו יודעים כי זהו פרק החיים המשמעותי הראשון של האדם. תקופה זו חשובה מאד, משום שכעת מגיע הפרדוכס שחשוב להבינו בדרך הנכונה. שכן בתקופה זו שבין הלידה לשנת החיים השביעית או חילוף השיניים נראה האדם למעשה באופן מוטעה לגמרי בידי אלה המסתכלים עליו פיסית. הצבעתי כבר על כך לעתים קרובות מנקודות מבט אחרות. האדם נראה בשבע שנות חייו הראשונות, אם נאמר זאת בקצרה, כאילו הוא כבר גברי או נשי. מנקודת מבט גבוהה יותר זהו דבר מוטעה לחלוטין. רק המטריאליזם הנוכחי נמצא בדעה זו, ולכן הוא רואה כבר בשבע שנות החיים הראשונות התבטאויות מסוימות כביטויי מיניות, שבמציאות אינם קיימים. השקפה בריאה בהרבה תהיה זו היודעת שבשבע שנות החיים הראשונות הילד כלל אינו ישות מינית עדיין, אלא ישות אל-מינית. אם אתבטא בצורה טריביאלית, אומר שהילד רק נראה כאילו בשבע השנים הראשונות הינו כבר גברי או נשי. והוא נראה כך משום שלגבי האלמנט שבעבור המטריאליזם הוא האחד והיחיד שקיים, האלמנט הפיסי, לא מופיע שום הבדל אמיתי בין מה שמכנים הבריות כיום בשבע שנות החיים הראשונות בטעות גבריות, למה שמכנים כך מאוחר יותר, וכך גם לגבי מה שמכנים נשיות. המאוחר יותר נראה כהמשך של מה שקיים כבר; אך הוא אינו כזה. וכעת אבקשכם לקלוט בצורה נכונה אל תחושותיכם את אשר אמרתי כעת, כדי שלא תבינו אותי לא נכון ולפי המודל שעושים זאת כיום בתחומים אחרים, כאשר האנשים אינם אובייקטיביים כבר אלא שופטים רק לפי שיפוטים ערכיים. גם כאן מערבים שיפוטים ערכיים כאשר הכוונה אובייקטיבית בלבד.

מה שנראה בשבע השנים הראשונות כגבריות – וכאן אני מבקשכם להביא בחשבון את אשר אמרתי על אוראנוס וגאיה – אינו גבריות ככזו אלא רק מעוצב כך חיצונית, כדי שהאלמנט הפועל באופן הרגיל על הראש, האלמנט השמימי, ימשיך לפעול, והאדם והצורה האנושית יעוצבו בידי החוץ-ארצי, השמימי. משום כך זה נראה כמו גבריות. זו אינה גבריות, היא מעוצבת על-פי אוראנוס, על-פי היסוד החוץ ארצי! אמרתי: ראש האדם הינו בעיקר שמימי, ויתר הגוף ארצי. אך הארצי מקבל קרינה של השמימי לתוכו, כפי שהשמימי מקבל קרינה של הארצי. הכל עומד בהשפעות גומלין; האחד או השני רק מכריעים במשקלם. אפשר לומר שהשמימי מטיל את צלו על גוף האדם, גם הגוף שמחוץ לראש, והופך אותו לכזה שאומרים אז שהוא גברי. אך לדבר זה אין שום קשר למיניות, זהו רק מערך שהינו אוראני יותר, בעוד שמערך אחר אצל אינדיבידואל אחר שהוא יותר ארצי, מושפע מגאיה. האדם אינו ישות מינית בשבע השנים הראשונות; זוהי מאיה. הוא שונה בשני המינים בכך שבגוף האחד פועלים יותר השמים ובשני פועלת יותר האדמה. ואמרתי מראש שלגבי התבוננות אוניברסלית על העולם יש לארצי אותו ערך רב כמו לשמימי, ואני אומר זאת כדי שלא יוכל להיכנס לכאן כל שיפוט ארצי, כדי שלא נעלה על דעתנו להמעיט בערך הנשיות בסגנון ויינינגר, עקב העובדה שמנקודת מבט מיסטית גבוהה היא ארצית בלבד או מושפעת מגאיה. כל אחד מהם הוא הקוטב של האחר, אך אין לו שום קשר עם המיניות.

וכעת, מה נמצא בשבע השנים הראשונות במערך האנושי? עליכם לתפוס כל אשר אמרתי באופן כזה, שהוא נמצא בו באופן עיקרי, נמצא בו תמיד הניגוד, אולם הדבר שאפיינתי קיים באופן עיקרי.

רואים אתם, בשבע השנים הראשונות קיימים כל הזמן מיתר האורגניזם זרמים, השפעות-כוח, גם לראש. כמובן שיש גם זרמים מהראש ליתר האורגניזם, אך בתקופה זו הם חלשים ביחס לזרמים החזקים העוברים מהגוף לראש. כשגדֵל הראש בשבע השנים הראשונות, כשהוא הולך ונבנה הלאה, נובע הדבר מכך שהגוף שולח את כוחותיו אל הראש; הגוף מטביע עצמו אל תוך הראש בשבע השנים הראשונות, והראש מתאים עצמו למערך הגוף.

זהו הגורם המהותי בהתפתחות האדם, שהראש מתאים את עצמו בשבע השנים הראשונות למערך הגוף. מכאן התכונה המהותית שאנו רואים, אם יש לנו חוש עדין לכך, בשינויים בפניו של האדם בשבע השנים הראשונות, בזרימה זו כלפי מעלה של יתר האורגניזם. הסתכלו רק כיצד הם פניו של הילד, וכיצד הוא נעשה שונה לגמרי לאחר חילוף השיניים, אז נוצק במובן מסוים הגוף כולו אל הבעת הפנים.

אז מגיעה התקופה מגיל שבע עד ארבע-עשרה בערך, פרק החיים השני של האדם, עד לבשלות המינית. כאן מתרחש ההפך בדיוק: זרימה מתמשכת של כוחות ראש אל האורגניזם, אל הגוף; כאן מתאים עצמו הגוף לראש. ניתן לקלוט בצורה מעניינת מאד כיצד עולים זרמים, עולים כוחות של הגוף אל הראש בשבע

השנים הראשונות, זרימה המסתיימת עם חילוף השיניים, ואז היפוך: נוצרים זרמים כלפי מטה, כוחות כלפי מטה. ובאמצעות זרימה זו של הכוחות הזורמים מטה, הופך האדם לראשונה לישות מינית. כעת נעשה האדם לישות מינית. והגורם שהופך את האיברים השמימיים או הארציים לפי שעה לאיברי מין מגיע מהראש; זוהי רוח. האיברים הפיסיים – אפשר לדבר על כך ישירות – אינם מיועדים למיניות; הם| מותאמים למיניות. ומי שטוען שהם מותאמים למיניות במקורם שופט רק לפי הדעה החיצונית. הם מהווים כאלה, שהאחד מתאים לשמימי והשני לארצי. הם מהווים השתקפות. האופי המיני מוטבע בהם רק באמצעות מה שמגיע מזרם הראש מהשנה השביעית עד לארבע-עשרה. רק אז הופך האדם לישות מינית.

חשוב מאד לתפוס דבר זה באופן מדויק, מאחר שאנו חווים אותו כיום בפרקטיקה בכל רגע בו מגיעים הורים עם ילדים קטנים מאד ומתלוננים שהם מבצעים מעשים מיניים לא ראויים. דבר זה אינו אפשרי לפני גיל שבע, משום שמה שקיים אז אינו מיני בשום פנים, אין לו המשמעות הזו. מַרפֵּא לא יגיע בשימוש ברפואה אלא בדרך נורמלית על ידי כך שלא יכנו זאת בשמות מוטעים וישליכו מכך מושגים שגויים. יש לרכוש, הייתי אומר, את אותה תמימות קדושה שהרגישו הקדמונים ביחס לדברים הללו; לא היה עולה על דעתם לדבר מתוך הידע האטוויסטי שלהם מעולם הרוח על מיניות אצל ילדים. הצבעתי כבר על הדברים הללו מנקודות מבט אחרות.

אבל אם תיקחו את מה שיכולנו לשאוב מעולם הרוח כאמיתות חשובות על האדם וקשריו עם העולם הארצי והשמימי, תראו נכונה כיצד אדם כמו ויינינגר ביטא בצורת קריקטורה אידיאות מוצדקות מסוימות. שהרי אם היה רואה ומבין את הדברים כפי שתוארו כאן, יכול היה לומר בהצדקה מסוימת: האדם מוצב מתוך עולם הרוח בעולם הפיסי באופן כזה, שרק בזכות הדברים שרכש ראשו בשבע השנים הראשונות מהשמים כאן בעולם הפיסי הוא נעשה לגבר, ובזכות הדברים שרכש מהיסוד הארצי הוא נעשה לאישה. מאוחר יותר תהיה משימתנו לחזור לזרמים וחוזקות מסוימים החשובים להתפתחות האדם בשנות החיים המאוחרות יותר. כעת טוב יהיה אם נפנה את תשומת לבנו להתפתחות האדם בארבע-עשרה השנים הראשונות. רק באמצעות הדברים הללו תקבלו דימוי כמה נכון הוא שהחיים החיצוניים הם חיים במאיה, בהטעיה הגדולה. שכן זוהי טעות אמיתית, ומאומה לא יותר מטעות, לחשוב שבני האדם מוצבים בעולם כגברים או נשים. רק היסוד הארצי אותו הם רוכשים בשבע השנים הראשונות עם ראשיהם, הופך אותם על האדמה לישויות מיניות.

בשביל אלה הקולטים את הדברים הללו לא רק בראשם אלא גם בכל הבנת הלב, עולה שאלה שלא בקלות ניתן לדלג עליה: כיצד קורה איפוא שהאדם חי במאיה, בטעות? האם יש לכך משמעות? האם אין זה לאמיתו של דבר משהו העלול להוביל אותנו לעצב, שהאדם חי בהטעיה? אפשר לשאול האם לא היה זה נכון יותר מצד האלוהות והאלים, לולא היו נותנים לאדם לחיות בהטעיה אלא מראים לו את העולם באופן כזה שלא היה עליו לחפש תחילה את האמת מאחורי התופעות, ולא צריך היה לחיות בהטעיה? מדוע חייב האדם למעשה לחיות בהטעיה?

שאלה זו – מדוע חייב האדם לחיות בהטעיה – עשויה להביא להשקפת עולם פסימיסטית. יש סיבות טובות מאד מדוע חייב האדם לחיות בהטעיה. שכן אילו היה האדם נולד מראש אל האמת, אילו היתה האמת מוּלדת בו, לולא היה עליו לחפשׂה, לא היה ביכולתו להיעשות לעולם לאישיות, לא יכול היה להיעשות חופשי. רק בספירת האדמה מסוגל האדם לרכוש את החירות. אך הוא מסוגל לעשות זאת רק בכך שהוא נעשה לאישיות במאמצים הארציים. רק כשמופיע לפניו חיצונית מה שמהווה מראית-עין ועליו לחפש את היסוד הפנימי של מראית-העין הזו, רק זה משחרר בפנימיותו את הכוחות ההופכים אותו בהדרגה ולאורך התגשמויות רבות לאישיות חופשית. תוכלו להבהיר זאת לעצמכם בדוגמה. טלו לידיכם ספר כלשהו בעל ערך, נאמר "הקומדיה האלוהית". מבחינה תיאורטית, ולא רק תיאורטית, היה זה סביר בהחלט שאנשים יכירו את "הקומדיה האלוהית" של דאנטה יותר מכפי שמכירים כיום. כיצד מגיע אדם כיום להכרה של "הקומדיה האלוהית"? או עקב כך שציטטו לו ממנה, שהוא האזין לה, היינו מבחינה חיצונית בצלילים שאין להם מלכתחילה שום קשר לתוכן "הקומדיה האלוהית", או שהוא קרא אותה. אם הוא קרא אותה, לא עומד בפניו שום דבר מלבד סימנים, שגם להם אין ולו הקשר המועט ביותר עם תוכן "הקומדיה האלוהית". תיאורטית יכלו אלה באותה מידה להיות גם סימנים אחרים. אכן, כך לומדים כיום להכיר את תכנן של יצירות בעלות ערך; לומדים אותן מבחוץ בציטוטים, אך לשפה אין שום קשר עם תוכן היצירה כפי שהיא נבעה מראשו של דאנטה, זוהי רק העברה חיצונית, ותיאורטית – אך לא רק תיאורטית, אני אומר בהדגשה – היה זה אפשרי גם שנגיע בדרך אחרת לתוכן "הקומדיה האלוהית": מבפנים כלפי חוץ, כשפשוט בגיל מסוים עולה התוכן בנפשנו, בתודעתנו הערה דרך חלום. זה אינו תיאורטי אלא יכול היה בהחלט להתרחש אילו העולם לא היה מכוון כך שאנו חייבים תחילה לעבור דרך מאיה. לולא היינו חייבים לעבור תחילה דרך מאיה, היה העניין כך: את אשר נכתב, נאמר, בידי הומרוס, דאנטה, אפלטון וכן הלאה, היינו רואים יום בהיר אחד כשהוא עולה בחלום. לא היינו צריכים להשיג הכרה של הדברים הללו באמצעות העברה מבחוץ. רפאל לא היה צריך לצייר את תמונותיו אלא רק לתפוס אותן באורח חי ברוחו, ואלה שחיו אחריו יכלו להעמיד אותן בפניהם בלא שיקבלו משהו אחר כמעין הכוונה לרפאל.

מה שסיפרתי לכם אינו היפותזה; כך היה זה על הירח הקדום, כך שוחחנו כולנו. שם היה זה באמת כך. על הירח לא למדו לקרוא, שם נוצר הכל מבפנים כלפי חוץ. זה היה פעם חייב להיות כך; אז עלו הדברים מבפנים החוצה. אך האדם לא יכול היה להיות חופשי. האנשים היו לגמרי כמו אוטומטים של הזמן הקדום. בזמן הקדום עלה הכל בתוכנו. שם לא יכלו להיות אינדיבידואלים חופשיים. אנו רכשנו לנו את הכרת הידע שלנו לא כדי ליצור שחזורים מיותרים של הקיים כבר בחוץ, אלא כדי להיעשות לאישיות חופשית. רק הודות לכך שהקשחנו את עצמנו בגורם שאין לו שום קשר עם המקום שממנו הגענו, רק בכך נעשינו לאישיות חופשית. זוהי ההתקדמות מעידן הירח לעידן האדמה – שאז לא היינו ישויות חופשיות אלא הכל עלה בנו כאימגינציה. כעת אנו חייבים להשיג הכל בפניה החוצה. ובזכות העובדה שעברנו את התהליך הרוחי המתבסס על כך שאנו קוראים או שומעים, נעשינו לאינדיבידואלים חופשיים. כשאומרים שהאדם רוכש את הכרות-הידע שלו לשם הידע, אין זה לגמרי נכון. האדם רוכש לעצמו את הכרות-הידע שלו כדי שייעשה לישות חופשית. זהו הדבר האחד שברצוננו לתפוס.

את הדבר השני שאנו רוצים לתפוס אפשר להביא באמצעות שאלה נוספת. עשויה לעלות השאלה: אכן, לשם מה נחוצים שחזורים אלה של העולם החיצון באמצעות מושגינו ודימויינו? מדוע בכלל משחזר האדם במחשבותיו ודימוייו את העולם החיצון, שהרי לעולם החיצון אין שום עניין שנשחזר אותו! מקדו בבקשה את המחשבות בצורה המדויקת ביותר כשתכוונו את חשיבתכם לדבר שלהלן: כאן עומד אדם; לו היה נהרג בצעירותו, הוא לא היה כאן. בזאת שהוא נמצא כאן מתקיים מחוץ לעובדה שהעולם קיים, גם עולם ההתנסויות שלו בפנימיותו, שהוא שחזור העולם במובן מסוים, תמונה של העולם. דבר זה היה נעדר לחלוטין לו היה נהרג בצעירותו. החיצוני אינו משתנה על ידי כך. אם הוא מתערב בפעילות בעולם זהו עניין אחר, אך בעבור העולם החיצון מה שחי בידיעה הטהורה שלנו הוא בחזקת שחזור טהור. אילו היינו אוטומטים המומרצים מבחוץ לעשות גם מה שאנו מבצעים כבני אדם בין הלידה למוות, היתה הכרת-הידע שלנו מיותרת לחלוטין; היינו עושים אז את אשר חייב להתרחש איתנו, והכרת-הידע היתה תופעה מקבילה מיותרת לגמרי. מכאן תוכלו לבנות דימוי, שהאדם נושא עימו בהכרתו דבר-מה שמתווסף לטבע, שנוסף ליקום, והטבע, היקום, יכול להיות אדיש לגמרי לעובדה שנוסף לו משהו. הטבע יכול היה באותה מידה ליצור אוטומטים שלא יעקבו אחר הנעשה בעזרת מחשבות ומושגים. שהרי בסופו של דבר מאומה לא משתנה בחוץ כשאנו עוקבים אחר התרחשויות העולם, בין אם אנו יוצרים ובין אם איננו יוצרים בעזרת מחשבותינו ומושגינו השתקפויות של העולם. כשאתם מצלמים במצלמה חפץ, מתקיימת מחוץ לחפץ גם התמונה, אך החפץ אדיש לגמרי לשאלה האם התמונה קיימת אם לאו. דבר דומה מאד עומד בבסיס הדימויים שלנו. הם מתווספים למה שקיים. ניתן לשאול מדוע איפה לא מכוּון הטבע באופן זה?

אנו כולנו, הרגילים כל כך לחשיבה, שבשבילנו החשיבה נעשתה כה נחשקת, איננו מציבים יותר שאלה זו, משום שאנו מורגלים בחשיבה כפי שאנו מורגלים באכילה ובשתייה; לכן שאלה זו לא קיימת בשבילנו. אך אתם יודעים כמה הרבה אנשים בעולם שבחוץ היו שמחים מאד אילו לא היו צריכים לחשוב, אילו יכלו לעבוד כמו מכונות, אנשים שבשבילם החשיבה קשה מדי, הבורחים למעשה מכל מחשבה. זהו שוב ביטוי של השאלה: מדוע לא יצר הטבע את האדם באופן כזה שהחשיבה לא היתה ברשותו? על חלק משאלה זו סיפקנו כבר תשובה. בני האדם נעשו בעזרת החשיבה לאינדיבידואלים חופשיים. אך על שאלה מעין זו אפשר להשיב תמיד בדרכים מגוונות. זהו לא הדבר היחיד המסוגל להוביל אותנו להבנה.

הבה נניח שהינו מאורגנים כך שכילדים היינו נולדים, השמים היו מעניקים לנו את ראשנו והאדמה את גופנו. היינו מוצבים באמצעות ישויות ההירארכיות, האנגלוי, הארכאנגלוי וכן הלאה כאשר אנו עושים את אשר עלינו לעשות, אך לא היינו עושים זאת תוך פיתוח פנימי של חיי נפש עם כל סבלותיהם וייסוריהם; היינו מאולצים לעשות זאת. הבה נניח שהיינו כאלה. התוצאה מכך היתה דבר-מה משמעותי. יכולנו להיות כאלה רק אילו היינו נולדים פעם אחת בלבד ומתים פעם אחת בלבד, לולא היו חיים ארציים חוזרים. צמח הגדל בלא שיפתֵח פרי בפריחה חי פעם אחת. בזרע יכול הוא להמשיך להתפתח. הודות לעובדה שפיתחנו חיי נפש אנו מפתחים את הזרע בעבור החיים הארציים הבאים. הזרע נמצא בתוכנו. לולא פיתחנו חיי נפש עם הכרות-הידע, היו חיינו מגיעים לסופם עם המוות הארצי. כשאנו מעצבים את חיי הנפש שלנו בצורה של ידע אנו נושאים איפוא בתוכנו לא רק שחזור של מה שקיים בחוץ, אלא את העתיד. לדבר זה חשיבות עצומה. כל אשר אנו נושאים בתוכנו ואיתנו מחוץ לתוכן של הכרות-הידע, הוא במובן מסוים עבודה של העבר עלינו. כל הכרות-הידע שפיתחנו בתוכנו מהוות את הזרע הממשי של העתיד. בהכרות-הידע שלנו מתפתח בנו הזרע הממשי לעתיד.

וכעת הייתי רוצה להביא לסיכום מחשבה אחת שתהיה המחשבה המובילה של הרצאותינו הבאות, ותוביל אותנו לאזורים החשובים של הוויית העולם האנושית.

אנו נושאים איפוא כולנו בתוכנו את ההכרה שלנו, ותהיה זו ההכרה הנאיבית ביותר או המופשטת – הן לא שונות כל כך זו מזו, לא מעריכים זאת נכון – אנו נושאים אותה בתוכנו עמוק מתחת לפני השטח, אולם באורח על-חושי, שהרי תוכן ההכרה הוא כמובן על-חושי. זהו למעשה סך של כוחות המצויים בנו. אנו עוברים את סף המוות, ומה קורה אז? תיארתי לעתים קרובות מה קורה, אבל ברצוני לתאר זאת פעם נוספת מנקודת המבט של הכוחות הללו.

אנו כבני אדם מורכבים מגוף וראש. הראש עשוי להיות בשבילכם בעל ערך רב, אך לגביו יש לומר: הראש "מבוזבז". אני מדבר תמיד על הכוחות, לא על הצורות החיצוניות. אפשר כמובן לפורר את גוף האדם או לשרוף אותו – צורת הכוחות נשארת; היא אינה מתכלה, היא נשארת ומתקיימת בחוץ, וכך גם היסוד הרוחי העומד בבסיס הגוף. אולם הראש נעלם. שום דבר לא יעזור, תוכלו להחשיב אותו ככל שתרצו כמרכיב בעל ערך של האורגניזם – לאחר המוות הראש אינו משהו מיוחד. דבר זה לא נוגע כמובן לתוכן הנפש אלא לצורה החיצונית של הראש, מאחר שהגורם שחשוב מהותית כעת בעבור השמים במעבר בין המוות ללידה מחדש, הוא האלמנט שקיבלנו רק מהאדמה בחיים הארציים האחרונים: יתר הגוף. זה האחרון ישתנה עם כוחותיו לראש חדש בזמן שבין המוות ללידה מחדש. כאן יש לכם את הראש וכאן יתר הגוף. ראש זה היה גוף בחיים הקודמים שלכם; גופכם הנוכחי יהפוך לראש בחייכם הבאים. הכוחות שאתם מפתחים באמצעות ראשכם בחיים הנוכחיים משנים את כוחות גופכם לראש חדש בעבור החיים הבאים. הגוף יינתן לכם בידי האדמה – והראש שאתם נושאים עליכם כעת הוא הגוף המותמר שלכם מהחיים הקודמים, שכן מטמורפוזה מתרחשת בכל בחיים; לא רק עלי הצמח משתנים לעלי פריחה, לא רק המטמורפוזה של הצורות הנמוכות מתרחשת, אלא מתרחשת מטמורפוזה בכל המקרים. הגוף שלכם הוא ראש שעדיין לא התהווה, ראשכם הוא גוף מותמר.

מחשבה זו אני רוצה להעלות. אתם נושאים כעת את ראשכם עליכם. חוקרי הגולגולות לומדים את הראש על-פי צורותיו, אך למחקר הגולגולות הזה אין ערך רב אם אין הוא מתבסס על התקדשות, משום שלכל אחד יש ראשו שלו. אין זה שונה – הראש הוא המורשת של הגוף מחיים קודמים. ראשו של כל אדם שונה מראשו של אדם אחר, והתכונות הטיפוסיות שמגלים בו מהוות למעשה רק ממצאים גסים.

חישבו על כך שנוצר קשר מופלא זה: האדם הינו בעל טבע כפול, אך מחוץ לעובדה שהוא בעל טבע כפול נושא הוא על עצמו עבר ועתיד כבר בתצורתו החיצונית. ההתגשמות החוזרת ניתנת לתפיסה בידיים ממש בראשנו, שהרי מה שאנו מוצאים כמעוצב בראשנו הוא תוצאה של חיים קודמים. הראש שנישא בחיים הבאים יהיה מטמורפוזה של גופנו. מטמורפוזה היא בכלל דבר-מה הנמצא בבסיס הקיום, אם מסתכלים על קיום זה במעמקיו. כשאנו סוקרים דברים מעין אלה אנו מסוגלים, כפי שהסברנו זאת כעת, להתבונן עמוק עמוק אל ההתהוות, אל ההוויה של ישות העולם ושל ישות האנושות. רציתי להעלות מחשבה זו, אשר כפי שנאמר תהווה מוטיב מוביל בשתי ההרצאות הבאות: כיצד עוברת ההתגשמות האחת לפעול בהתגשמות הבאה, כיצד מעבירות את פעולתן גם ההתגשמויות שעברו אל זו הנוכחית, כשנוצרת המטמורפוזה בין הגופניות של אדם לראשו, אם אתבטא כך.