מסתרי נתיב חייו של רודולף שטיינר

מסתרי נתיב חייו של רודולף שטיינר

מתוך הספר: רודולף שטיינר וייסוד המיסטריות החדשות

מאת: סרגיי פרוקופייב

תרגמו מאנגלית:

יוחנן מרגלית / עלי אלון

הקלדה ועריכה: דניאל זהבי

סרגי פרוקופייב: מהפעילים האנתרופוסופיים הבולטים בעולם, נולד במוסקבה ב-1954 נפטר ביולי 2014
חייו של פרוקופייב הוקדשו להבהרת כתביו של שטיינר. הוא הותיר אחריו מורשת של עשרות ספרים ומאמרים

D:\Pictures\צילומים אנתרופוסופיה\0c440fa920.jpg

סרגיי א.פרוקופייב, נכדו של המלחין הנודע (שחיבר, בין היתר, את 'פטר והזאב'), נולד במוסקבה ב-1954, שם למד אמנויות יפות וציור בבית הספר לאמנות במוסקבה. בגיל צעיר פגש בעבודתו של רודולף שטיינר ובמהרה הבין שעליו להקדיש את חייו לשביל הידע האזוטרי האנתרופוסופי. הוא כתב את ספרו הראשון, רודולף שטיינר וייסוד המיסטריות החדשות, בעודו חי בברית המועצות הקומוניסטית ופועל במחתרת. הספר יצא לאור בגרמניה ב-1982. אחרי נפילת הקומוניזם נעשה סרגיי פרוקופייב שותף להקמת החברה האנתרופוסופית ברוסיה והפך לחבר בהנהלתה ובהמשך הפך לחבר בחבר-יושבי הראש של החברה האנתרופוסופית בדורנאך, שוויץ, שם פעל עד יום מותו.

פרוקופייב עבד כסופר ומרצה בינלאומי, ופרסם 44 ספרים, וכמו כן עזר לפתח את החברה האנתרופוסופית העולמית ויוזמות אנתרופוסופיות אחרות ברוסיה ובעולם כולו.

בעברית יצאו הספרים הבאים פרי עטו: המפגש עם הרוע * המשמעות האוקולטית של הסליחה * סופיה השמיימית והישות אנתרופוסופיה * 12 הלילות הקדושים וההירכיות הרוחיות * רודולף שטיינר וייסוד המיסטריות החדשות.

מסתרי נתיב חייו של רודולף שטיינר

שנות החניכות

פרק ראשון בלבד

לרכישה של הספר: ראו כאן

מיהו רודולף שטיינר? שאלה זו עולה במוקדם או במאוחר, לא רק מתוך סקרנות אלא בהתפעלות וביראת כבוד, אצל כל מי שמכיר את יצירותיו בתחומי התיאוריה והמעשה. אימפולסים ממריצים ופוריים נובעים מיצירות אלה. אם נבקש אחר מקורות שישיבו על שאלה זו, נמצא בראש ובראשונה זיכרונות של בני דורו שפגשו בו ושחייהם עברו טרנספורמציה כה רבה עקב פגישה זאת עד שבהסתכלם לאחור נראה להם שחייהם מחולקים לפרק הזמן שלפני פגישתם עמו ואחריה. הם מוסרים לנו את האפקט שהשפיע על ייעודם: שופע וספוג חום שמקורו ברודולף שטיינר.

אחרים, כמו למשל כותבי הביוגרפיות שלו מדגישים את הכמות הפנומנלית של עבודתו: 350 ספרים שראו אור בדפוס, 42 בכתב יד ומעל 300 רשומות של המלה המדוברת. כן משולבים בחייו: תקופת הבניה, חינוך וולדורף הנפוץ בעולם, רפואה אנתרופוסופית, חקלאות ביו-דינמית, חינוך מרפא, אוריתמיה, עיצוב דיבור ומחזות המיסטריה ולבסוף – רעיון ההתחדשות החברתית – המערך התלת ערכי של האורגניזם החברתי.

ככל שמעסיקים אנו יותר את עצמנו בשאלת חייו ויצירתו – כן נעשים הננו מודעים יותר לכך, שהחכמה, שהוא הביא לזמננו – נובעת ממקורות שרק דרכו החלו לשוב ולזרום. כי הנה התגלה כתושב בעל תודעה מלאה לא רק של עולם החושים שלנו, אלא גם של העולם העל-חושי המצוי בבסיסו. אנו מכירים בו כמקודש. אולם, האם אין אנו מאבדים אותו בעצם רגע הכרתנו אותו כמקודש אם אין אנו שואלים ביתר התעמקות וביתר חדירה את השאלה: מיהו רודולף שטיינר?

מן ההיסטוריה העתיקה ומקטעי מסורת יודעים אנו אודות המקודשים הדגולים של העבר. חיי מקודש כזה שונים ממהלך חיי האחרים: לכל פרט מחייו יש משמעות ואין הוא נתון לצירוף מקרים או ליד המקרה. ההתנסויות הרחבות של דורות רבים של ישויות אנוש המבקשות אחר הרוח, והחוויות של תקופת תרבות בכללותה מוצאות אצל המתקדש את הסינתזה העליונה ביותר שלהן ומתנשאות על כן לרמה גבוהה יותר. חייו הופכים למופת ולאב-טיפוס לדורות בעתיד. הדמויות של זרתוסטרא, הרמס ומשה נגוהות אלינו כמו כוכבים מופלאים מתוך מעמקי העבר ואנו יכולים להתחקות אחר השפעתם למשך מאות שנים רבות, ולמעשה אפילו למשך אלפי שנה. הן יוצרות תרבויות, מייסדות דתות, פוסעות הן בנתיבים חדשים. אולם מאז תחילת הנצרות דועכות הדמויות המרשימות והמיתוסים של חייהן, והם שוקעים לבין הצללים, השפעתם מתפוגגת ובמקומם בוקעת ועולה תרבות אנושית חדשה, כללית וחיצונית יותר. אכן, הידע אודות המקודשים האמיתיים חודר עדיין אלינו מבעד למאות הראשונות של הנצרות: ידע אודות מאנס, פרסיבל, לוהנגרין וכן של הקדושים. השפעתם מורגשת עדיין במידה מסוימת באנושות, אך לא תמיד הינם ממשיים ומוחשיים.

אין ספק, שחשים אנו, שהמקודשים הדגולים עדיין פועלים – כשאין מבחינים בהם – מאחרי במת הפעולה של ההיסטוריה החיצונית. יודעים אנו אודות כריסטיאן רוזנקרויץ ואחרים, אולם כבר אין הם יוצאים ממחבואם לשוטט בין בני אדם. קרוב יותר לעת הנוכחית, בין המיסטיקנים האירופיים מן המאה ה-16 ועד המאה ה-18 מוצאים אנו את ההדים האחרונים לידע אמיתי. עולות בזיכרוננו דמויותיהם של פרצלסוס, יעקב בוהם, סנט מרטין וסוודנבורג. אולם אין הם מהווים כבר מקודשים במשמעות מדוקדקת של המלה. ובמאה ה-19? מחישה ישירה של העולם הרוחי אובדת יותר ויותר ודמותו של המקודש מסתתרת לגמרי מאחרי מסך סודיות ושתיקה.

בה בשעה, כפי הנראה, כשאפשרות כניסה לעולם הרוחי נסתמת כמעט לגמרי, מופיע בנקודת המפנה של שתי מאות שנים – ה-19 וה-20, כקרן אור ראשונה של תקופה חדשה בתוך האנושות השוקעת במידה הולכת ורבה לתוך חשכת הרוחיות הגוועת – רודולף שטיינר כחוקר הרוח, זרם אורה, בלתי ידועה אז, של "התגלויות חדשות" זורם לתוך העולם. הסודות העמוקים ביותר של האזוטריות הכריסטיאנית מופיעים בפנינו וממלאים כל אספקט של חיינו במשמעות חדשה ובתוכן חדש, ועמם מתגלים מחדש המקודשים הדגולים של העבר בנגה הנצחיות והחשיבות שלהם. הדמויות החיוורות מן המסורת הקדומה מופיעות עתה כמנהיגים ממשיים של האנושות, כאחים קשישים אשר מלווים את רודולף שטיינר באמון ובבטחה וברציפות לאורך הנתיבים הרוחיים שלו. יתר על כן, רודולף שטיינר מתגלה כמממש האידאלים הרוזנקרויצרים-כריסטיאנים-אוקולטיים, היות ומתוך חירות פנימית, בעוצמת כל ישותו ומשולהב באימפולסים של רוח הזמן – מיכאל, שזה עתה נכנס לפרק זמן של ממשלו, הוא פותח לפני האנושות נתיב התקדשות חדש הראוי לעת הנוכחית. נתיב זה, שנועד לשוב וללכד את האנושות עם העולם האבוד של האלים, מוחדר לתוך כל אספקט של תרבות אנוש. על ידי כך פתוח נתיב התקדשות זה לכל אינדיבידואל ואינדיבידואל, בהשתדלו להיות מודע למלות הרזים הקדומות החוזרות ומתפעמות אלינו מן העולמות הרוחיים: "שנו את אורח חשיבתכם, כי קרובה מלכות השמים".

מיהו רודולף שטיינר? האם אין חייו מסתורין כחייהם של כל המקודשים הדגולים, שאליהם יכולים אנו להתקרב ביראת כבוד עמוקה בלבד? והאם חיים אלה נעשים לאב-טיפוס לנתיב ההתקדשות המודרני, שבו צריך לצעוד כל 'אני' אינדיבידואלי במלוא ההתפתחות בנפש-התודעה וברוח-העצמיות באותה מחווה אבטיפוסית? פרידריך מיטלמאיר, בן דורו של רודולף שטיינר, אשר הבין אותו לעומק, אמר: "מבלי שרודולף שטיינר ידבר על כך, מתרשמים אנו, שהווית חיים זו שלו הוכנה זמן רב, רב מאד לפני כן. שהמסייעים הדרושים נשלחו ברגע הנכון, והכל נתכנס למפעל, למשימה, במלוא המודעות והחכמה, החודרת לתוך ההיסטוריה של האנושות. לעולם החיצוני בהחלט אין שום מושג על כך. חייו של מנהיג האנושות בשליחות ממערך עליון ביותר – מהווים יצירת אמנות עשויה בידי בני אדם ומלאכים יחדיו".

בהתבוננות בחייו של רודולף שטיינר ברצוננו לעשות ניסיון זהיר ולהרים בעדינות את המסך מעל המעמקים הנסתרים של חייו, ומן המאורעות של אותם ימים של חג המולד, שנת 1923, כשאנו רואים לא רק שיא אלא, ובו-זמנית, התחלה חדשה.

בהתחילנו מן העובדה, שרודולף שטיינר עצמו צעד בנתיב ההתקדשות הראוי לזמננו, מן הצעד הראשון ועד הצעד האחרון, ברצוננו להתבונן במסתרי חייו ובראש ובראשונה בדברים שהוא אמר, כפי שמוצאים אנו אותם בספריו ובהרצאותיו. בזה נגביל עצמנו לאותם רגעי מפתח ולקשרים אשר זורקים אור על היסודות העמוקים יותר של חייו ובו-זמנית עשויים להראות את כנס חג המולד באורח חדש כמיסטרית אבן היסוד המהותית של זמננו אנו. או אז יעלה בפנינו הקשר היציב בין שני מסתורין אלה, בין תולדות חייו ובין כנס חג המולד, שבהם פעלו יחדו מעצם ההתחלה כוחות ארציים וקוסמיים.

בראשונה מבין המחשבות המנחות האנתרופוסופיות שלו, מבטא רודולף שטיינר את טבעו המהותי של נתיב ההתקדשות האנתרופוסופי כדלהלן: "האנתרופוסופיה מהווה נתיב ידע שמגמתו להנחות את הרוחי שבישות האנושית אל הרוחי שביקום".

למעשה פירושו של דבר הוא, שמי שצועד בנתיב זה, עליו כבר כאן בספירה הארצית, ללמוד לראות במודעות הולכת ורבה את קיומם של כוחות וחוקים קוסמיים שמקורם בעולם רוחי אלוהי ובממשלם בו. ובו בזמן – על הישות האנושית לעצב את חייה להיותם ביטוי לקשר הדדי בינה ובין הקוסמוס ועד לפרטי הפרטים של חיי היומיום. בעורכה בעצמה טרנספורמציה ודרך הרחבת הידע, היא מתקרבת בהדרגה למקורותיה ועל כן גם לאותה ישות רוחית נשגבת אשר מאז מיסטרית גולגותא התלכדה עם ספירת האדמה – הכריסטוס. בפגישה של ממש עם הכריסטוס מגיע לידי שלמות כל נתיב האימונים המקדים, כפי שתורגל באבטיפוסיותו על ידי רודולף שטיינר. בזה הופך התלמיד למורה. בתור עד אישי ומשרתו של הכריסטוס מסוגל הינו כעת לצעוד בגלוי לפני העולם כולו, להנחות בעצמו נפשות לאותם שערים, שמהם נשלחת הרוח הקדושה על ידי כריסטוס למען הטוב והעתיד של האדמה.

אנו מוצאים אלמנטים של נתיב התקדשות אנתרופוסופי חדש זה במסורות רוזנקרויצריות ותיקות יותר. הרוזנקרויצרים מימי הביניים ידעו כבר אודות הקשר שבין רמות ספציפיות בנתיב הרוחי ובין גילי-חיים מסוימים. את פרק החיים הראשון עד לגיל 21 שנה כינו בשם: שנות החניכות. את פרק החיים השני, מגיל 21 ועד 42 שנים – שנות אדם המסעות ואת השלישי, מגיל 42 ואילך: תקופת המסטר.

רודולף שטיינר קורא לפרק הראשון מן הלידה ועד גיל 21 שנים – פרק חיים "שבו מופיעים אתגרים קארמתיים". פרק הזמן מגיל 21 ועד 42 קרוי על ידו בשם: "תקופת השמש". במהלכו של זמן זה מתנסה הישות האנושית הרגילה ללא מודעות – והמתקדש – במלוא המודעות – במסתורין הפנימי של ה'אני' שלה. במשמעות רחבה זוהי "מהות מסתרי השמש". כמובן שההתנסות או החוויה הראשונה ב'אני' חלה אצל הישות האנושית זמן רב לפני גיל 21, אולם חווית הישות הפנימית של ה"אני" והקשר הקוסמי שלה אל השמש אפשרית לתלמיד הרוח אך ורק מגיל זה ואילך. פרק הזמן השלישי הוא "עת המימוש", כשהמתקדש מסוגל להופיע בפני האנושות בתור מורה. כי עתה בשל הנהו לשליחותו הרוחית ומסוגל להתחיל במימושה. רודולף שטיינר עצמו אמר אודות התחלת פרק זמן שלישי זה בחייו: "הגעתי לגיל 40 שנה, גיל שלפניו לא רשאי אף אחד להופיע בפני הציבור, במשמעות של מסטר, בתור מורה של אוקולטיזם. יהיה זה משגה אם ילמד מישהו קודם לגיל זה".

כל אחת משלוש תקופות אלה מתחלקת לשלוש תקופות קצרות יותר בנות 7 שנים כל אחת. בהרצאותיו ובספריו מתאר רודולף שטיינר תכופות את החוקים הקוסמיים אשר יוצרים את התשתית הרוחית לחיי אנוש ואשר פועלים בה בריתמוס של שבע שנים. שלושה חוקים חשובים לנו במיוחד: התפתחות תשעת המרכיבים של ישות האדם בזיקתם אל מהלך תקופות התרבות של האנושות מאז התקופות האטלנטיות, וההשפעה הפועלת בכל-זמן-נתון על ידי פלנטה מסוימת על התפתחות כוללנית זו. אפשר לראות קשרים אלה בטבלה בהמשך.

לאחר מכן, הקוסמוס המקיף את כל מערכת השמש שלנו פועל על הישות האנושית. כל ישות אנושית כפופה לחוקי התפתחות אלה וגם המתקדש, אך באשר לו – משמעותם רבה יותר. תקופות החיים בגילים השונים בתחומי האינספירציה נעשות לו ל"אורגני ראיה רוחית נבדלים". בהסתכלו באינספירציה בחייו בין גיל 14 ו-21 מתגלה בפניו בראש ובראשונה הטבע המהותי של הגוף האסטרלי האנושי מן האספקט של מקורו הקוסמי. אחר-כך: המהות של התרבות הפרסית הקדומה וסודותיה כתרבות אשר פיתחה קודם כל את הגוף האסטרלי האנושי. ועוד: הסודות והישויות של ספירת וונוס.

רודולף שטיינר מדגיש ש"בהתקדשות כיום תלוי אדם במשמעות מסוימת בגילו". הוא תאר זאת במונחים ממשיים ביותר ב-1 ליוני 1924 בשטוטגרט: "אולם, מתוך הראיה הרוחית שלו מסוגל אדם אך ורק לראות את הדברים [המתרחשים בספירת סטורן] ביחס לעצמם בעוברו את גיל 63 שנה. ועל כן תבינו מדוע רק עתה מתחיל הנני לדבר על דברים מסוימים הקשורים בהווית הקיום של סטורן".

במילים אלה רומז לנו רודולף שטיינר על התפקיד שמילאו פרקי החיים השונים בחייו הוא, בקשר להכרת סודות קוסמיים ספציפיים. לאור זה, יאפשר לנו מבט רציני בהתפתחות האישית של רודולף שטיינר בזיקתה למחזורי 7 השנים בחייו לתרום להבנה עמוקה יותר ביחס לאינדיבידואליותו, לשליחותו ולתורתו.

גיל גופים תקופות ספירות פלנטריות

1-7 גוף פיזי אטלנטיס ירח

7-14 גוף אתרי ההודית הקדומה מרקורי

14-21 גוף אסטרלי הפרסית הקדומה וונוס

21-28 נפש-התחושה בבלית-כלדית שמש

28-35 נפש-שכלית/רגשית יוונית-רומאית שמש

35-42 נפש-תודעה התקופה הנוכחית שמש

42-49 רוח-העצמיות גרמנית-סלאבית מרס

49-56 רוח-החיים האמריקאית יופיטר

56-63 אדם-הרוח סטורן

הנתיב העיקרי בהתייחסות לחייו של רודולף שטיינר הוא האוטוביוגרפיה שלו בשם: נתיב חיי שנכתב בין השנים 1923 ו-1924. למרות צורת הגשתו הקלה מאד להבנה, מכילה האוטוביוגרפיה רמזים רבים שעניינם הכוחות הנסתרים של ההתפתחות שפעלו בחייו של רודולף שטיינר. מסיבה זו, וכשאנו יודעים תיאורי חוויות מסוימות, השתדלנו, במודעות מירבית, לשים לב לכל מלה ולכל ציון פרק זמן או גיל. כשקוראים ברגישות זו ניתן לחוות בשורות רבות בספר, את האלמנט האזוטרי העמוק שבתשתית חיים אלה.

תאור פרק זמן זה בספר: חינוך הילד לאור האנתרופוסופיה עשוי לסייע להבנת שבע השנים הראשונות בחיי רודולף שטיינר ובגילי הישות האנושית באופן כללי. רודולף שטיינר אומר שם, שבמהלך שבע השנים הראשונות של החיים נבנה הגוף הפיזי אצל הילד. במהלך פרק זמן זה מעצבים הרשמים החיצוניים וההשפעות מבחוץ את האורגניזם הגופני של הילד, שהוא עדיין פורמטיבי מאוד, מכשיר לרצונו, שמממש את עצמו בכל פרקי החיים לאחר מכן: "כי לרצון כזה חייבת להיות תמיכה בתבניות המפותחות במלואן של הגוף הפיזי".

רואים אנו, איפוא, כיצד פועלים ללא מודעות כל הרשמים החיצוניים וכל סביבת הילד בגיל זה, על האורגניזם הגופני שלו באורח כזה, שמאוחר יותר יוכלו להוות תמיכה ותשתית לאימפולסי הרצון המתהווים במהלך פרק זמן זה, אך מגיעים לתודעה ומכירים בהם מאוחר הרבה יותר. כל מה שמתרחש בגיל זה ניתן לראותו כסימפטומטי וכמהווה בסיס לאימפולסי הרצון המתפתחים כתוצאה מכך אצל הישות האנושית.

רודולף שטיינר נולד ב-27 לפברואר שנת 1861 ב-KRALJEVEC (עכשיו בקרואטיה יוגוסלביה), שהוא כפר קטן באזור שבין אירופה המרכזית והמזרחית. הוריו באו מאוסטריה התחתית. "וכך קרה הדבר, שמקום הולדתי מצוי הרחק מאותו חלק של האדמה שבו מקור משפחתי". באורח זה מדבר רודולף שטיינר על חוסר התיאום שבין השפעות התורשה שלו ומקום הולדתו. בתורשה מקורו בזרם מרכז אירופי אשר נושא את התקופה הפוסט-אטלנטית החמישית ובמיוחד את אימפולסי ה'אני'. ועם זאת הוא נולד בגבול אירופה המזרחית, שבה נועדה להתפתח – בתקופת התרבות הפוסט-אטלנטית השישית, תרבות רוח העצמיות, של ה'אני' העליון של האדם. מערך הלידה הפיזי של רודולף שטיינר מרמז כבר על שליחותו בסלילת הדרך מן ה'אני' הארצי של האדם אל ה'אני' העליון המהותי שלו. ואנו רשאים באמת ובתמים לחשוב על מערך לידה יסודי זה כהשתקפות העמוקה ביותר של האימפולס של רודולף שטיינר, כהשתקפות אשר נחקקה אפילו לתוך האורגניזם הגופני שלו.

מאוחר יותר, בהרצאה אל ציבור רוסי הוא דיבר על המשמעות הרוחית של מקום הולדתו במילים הבאות: "זהו גילוי-דעת מטפורי, ידידיי התיאוסופים היקרים, אולם כדיבור מטפורי היה עלי אך להניח לעצמי להיות מונחה על ידי מה שהיה שם כאימפולס ישיר בהתגשמות הנוכחית הזאת. אל תבינו זאת באורח בלתי נכון. קיימת עובדה נוספת. הללו שהיו הנושאים החיצונים, למשל, של הדם שממנו באתי, באו במקורם מן האזורים הגרמניים של אוסטריה: לא יכולתי להיוולד שם. אני-עצמי נולדתי באזור סלאבי, בשטח זר בהחלט לכל הסביבה והאופי של המקום שממנו באו אבותיי. וכך, וברצוני לנסח זאת באורח סימבולי, בנקודת הפרידה של התגשמותי הנוכחית נגהה עלי בעוצמה ובסימבוליות העובדה שלנו, במרכז אירופה, התפקיד לשחרר את עצמנו מן האינטרסים המיוחדים של התאוסופיה".

בשנת 1863 עברו הוריו של רודולף שטיינר אל תחנת הרכבת הקטנה POTTSCHACH באוסטריה התחתית. במקום זה, למרגלות האלפים, בסביבה נפלאה זו – הוא בילה את מירב שבע השנים הראשונות של חייו. הרשמים העזים ביותר במהלך פרק זמן זה מגיעים אליו מצד אחד מהיופי וההוד של הטבע מסביב, ומצד שני מן העולם הקט של תחנת הרכבת שבה עבד אביו.

מן הילדות המוקדמת ביותר ואילך מופיעה בעוצמה בחייו של רודולף שטיינר האנטיתזה של הטבע והטכנולוגיה במשמעות עמוקה ביותר של רוח וחומר כשתי ספירות שלא ניתן לפשר ביניהן. דבר זה נחקק בתודעה של הילד, אולם עוד יותר בתת-התודעה שלו, היכן שבהכינו את הנתיב לעתיד התעוררה בו השאיפה לפשר בין ניגודים אלה בסינתזה עליונה יותר.

בהתחקותנו אחר הרמזים של רודולף שטיינר יכולים אנו אף לראות באנטיתזה זו של טבע וטכנולוגיה את האפקט הדו-ערכי של כוחות הירח: מצד אחד דרך כוחות הטבע שנתהוו בעיקר במהלך עידן הירח הקדום ותפקידן להביא את אימפולסי החכמה הקוסמית אל האדמה לאחר עידן הירח הקדום, ואשר באים לידי ביטוי בראש ובראשונה ביופי של הטבע החדור לפני ולפנים בחכמה. ומצד שני יש לישויות אלמנטליות אלה דמוני טבע כאויביהם, אשר פועלים בראש ובראשונה בהמצאות הטכניות שהאדם מפתח. רודולף שטיינר מרמז על כך, למשל, בהרצאות על הבשורה החמישית, שם הוא מתאר, שכאשר יש ליקוי חמה בוקעים ועולים דמוני הירח הקדום מן ההמצאות הטכניות של האדם. אם כן, רואים אנו שהרשמים העזים ביותר שקבל רודולף שטיינר במהלך פרק חיים זה קשורים במישרין לכוחות הירח הקדום הפועלים על סביבותיו.

יש להזכיר מאורע חשוב בפרק חייו זה, שאפשר לראותו כנבואה לשליחותו בעתיד: לראשונה התנסה בגבול לידע ובד בבד חייבו הרצון להתגבר על כך, וזה קשור לבית טחנת הקמח שלתוכו רואה היה לעתים קרובות את קרונות הרכבת בהיעלמם. אך לו, כילד, לא הותר להיכנס לשם.

כשמשווים את תיאורו של רודולף שטיינר באוטוביוגרפיה שלו של 14 שנות חייו הראשונות למה שמגיש הנו מאוחר יותר בחינוך הילד אפשר לגלות תאום פנימי מופלא ומדהים עד לפרטי הפרטים. בספר זה מדבר הוא על כך שיש לחנך את הילד בתיאום עם החוקים הקוסמיים והכוחות הקוסמיים הפועלים עליו באובייקטיביות במהלך פרק חיים זה. בהתבגרותו מסוגל היה רודולף שטיינר בעצמו לראות כוחות אלה בראיה רוחית, שהודות למהלך המאורעות של ילדותו ובחרותו שנועד לו על ידי הקארמה, פעלו בו באורח מושלם וללא מעצורים. אם אנו קוראים את האוטוביוגרפיה שלו עד לגיל 14 יכולים אנו למצוא במאורעות המתוארים בה את הזרעים כמעט לכל העקרונות אשר מנצים מאוחר יותר בחינוך האנתרופוסופי.

פרק החיים השני בחייו של רודולף שטיינר מתחיל בשנת 1868 כשהוריו עוברים לגור ב-NEUDöRF בבורגלנד. בשנה זו מגיע רודולף שטיינר לשנתו השביעית, נקודה קובעת בהתפתחותו של כל ילד, היות וכעת נולד הגוף האתרי. לאחר הגוף הפיזי מהווה הגוף האתרי את המרכיב העל-חושי הראשון של ישותו של האדם, שבהשתחררו בהדרגה עד לזמן זה ממעטפתו האתרית, מתחיל עתה לנהל חיים עצמאיים משלו.

עבור רודולף שטיינר מהווה תהליך פנימי זה, הינו "הולדת" הגוף העל-חושי הראשון, בד בבד – התחלת החוויה העל-חושית. זמן קצר לאחר המעבר מ-POTTSCHACH היתה לו חוויה בחדר ההמתנה של תחנת הרכבת בהופיע לפניו קרוב-משפחה, שבאותו רגע, הרחק משם במקום אחר – נפטר. הוא מדבר על כך בהרצאה בברלין ב-16 לפברואר שנת 1913 ואומר, שזו היתה חווית הראיה-הרוחית הראשונה שלו. מה שמאפיין את הדבר הזה הוא, שבזה היתה לרודולף שטיינר חוויה אתרית, היות וברגע המיתה ובמהלך מספר הימים הראשונים אחרי כן עטופה עדיין נפש הנפטר בגופו האתרי, בעולם הרוחי.

מאותה עת ואילך מתגלה לרודולף שטיינר גם כל עולם הרוחות האלמנטריות בטבע. מאוחר יותר באותה הרצאה הוא אומר על חייו בעת ההיא: "מאותה עת ואילך חי הילד עם רוחות הטבע, שאפשר לראותן באופן מיוחד באותו איזור, עם ישויות הבריאה שמאחורי הדברים, באותו אופן שחווה את העולם החיצוני". כן הוא מדבר על המסקנות מחוויות על-חושיות ראשונות אלה באוטוביוגרפיה שלו, היכן שהוא מבסס בבהירות זיקה אל תחילת הפרק השני בן שבע השנים: "היו לי שני רעיונות, שלמרות שהיו בלתי מוגדרים, מלאו תפקיד חשוב בחיי נפשי לפני מלאות לי שמונה שנים: הבחנתי בין דברים וישויות ש"רואים" אותם ובין אלה ש"אין רואים אותם".

במהלך השנים שלאחר המעבר ל-NEUDÖRFL גוברת עוצמת חווית החיים בעולם הרוחי – באורח כזה, שעד מהרה יכול הנהו לומר על עצמו את הדברים הבאים: "אולם עלי אף לומר את זה: אהבתי לחיות בעולם זה, כי הייתי עלול להרגיש את עולם החושים כאפלה רוחית סביבי אילולא קבלתי אור מכיוון זה". אפשר אף לחוש במלים אלה את השינויים בראיה הרוחית שלו במהלך השנים הבאות. הן הביאו עמן חוויה אינטימית יותר ואישית יותר ביחס לטבע ב- NEUDÖRFL מאשר היה ב- POTTSCHACH. אם משווים את התיאורים של שני הנופים באוטוביוגרפיה – אפשר לחוש בשינוי בחיות הרגש. אופיים של חיים אינטנסיביים אלה במודעות רוחית בטבע סביב NEUDÖRFL נמזגו מאוחר יותר לתבנית פיוטית על ידי רודולף שטיינר באגדה שמספרת פליסיה בלדה במחזה המיסטריה מבחן הנפש (מערכה חמישית).

בספרו חינוך הילד מדגיש רודולף שטיינר, שהחיים בטבע, באמנות ובדת הם בעלי משמעות חשובה במיוחד להתפתחות הילד בפרק החיים השני בן שבע השנים. כל מה שמושמט מבחינה זאת במהלך פרק חיים זה – לא ניתן להשלים את החסר אח"כ והוא מופיע כאי-סדירות זו או אחרת בהתפתחות הגוף האתרי, שכתוצאה מכך גורמת לליקויים באופי או בפגמים בתחום האמוציות, או בבריאות הכללית למשך כל החיים. כשאנו זוכרים זאת, אנו תופסים מה מרשים הדבר במיוחד, שבדיוק בזמן הזה מקבל רודולף שטיינר את האימפולסים הראשונים לא רק לאמנות אלא גם לדת. כי הנה בניגוד לאורח החיים של משפחתו הוא נעשה לעוזר לכומר בכנסיית נוידורף שבה הוא חווה את האלמנט העל-חושי של המיסה הקתולית בעוצמה יוצאת מגדר הרגיל. לעומת זאת מקבל הנהו מן המורה להנדסה בבית הספר את האימפולס הראשון שלו לאמנות: "אני חב לו המון. שני תחומים אלה משכוני בעוצמה אליו… הוא אהב במיוחד לצייר וכבר בהיותי בן תשע הניעני לצייר בעפרונות פחם."

זמן קצר לאחר מכן מכניס אותו הדוקטור מווינרוישטדט לעולם הנציגים החשובים של הספרות הגרמנית – גיתה שילר ולסינג. והכומר בנוידורף פותח לפניו את מערך העולם ע"פ קופרניקוס אשר, כפי שיודעים אנו מהרצאותיו של רודולף שטיינר, מתאר את התמונה הפיזית-אתרית של היקום בניגוד למערך הפטולמאי המהווה תמונה אסטרלית.

יכולים אנו לראות, שיחסים חברתיים חדשים קשורים בהתפתחותו של הילד הגדל בעת זו – כאשר קוראים אנו, שרודולף שטיינר פגש את חוואי האזור בזמן שהם אספו עצים לחימום, ובשיחותיהם ספרו לו על חוויות החיים שלהם ובעשותם זאת לעתים קרובות כל כך "לא נתנו דעתם על כך שלפניהם ניצב ילד קט".

מלבד פגישותיו אלה עם אנשים היתה לרודולף שטיינר פגישה מסוג שונה לגמרי בעת הזאת. הוא פגש בגיאומטריה. הילד, שעד לאותה עת בודד היה לחלוטין עם מחישותיו בעולם הרוחי ואשר סבל מחוסר האפשרות למצוא להם בסיס פנימי אובייקטיבי, הגיע באמצעות הגיאומטריה, להוכחה פנימית של החוקים השוררים הן בחוויות העל-חושיות והן באלה של עולם החושים. "ממשות העולם הרוחי היתה לי וודאית כמו זו של עולם החושים. אולם זקוק הייתי איכשהו למעין אימות לקליטה זו. רציתי להיות מסוגל לומר לעצמי, שחווית העולם הרוחי אשלייתה מועטת כאשליית עולם החושים. בגיאומטריה אמרתי לעצמי: כאן יכול אדם לדעת מה חווה הנפש לבדה בכוחה-היא. ברגש זה מצאתי את ההצדקה לדבר באותו אופן על העולם הרוחי שחוויתי כמו על עולם החושים".

כאן יש להוסיף ולומר, שהתבניות הגיאומטריות חופפות בהרמוניה לזרמים מסוימים בגוף האתרי, שכוחותיו מתרעננים מידית על ידי התבוננות חשיבתית פנימית בתבניות אלה. משום כך אומר רודולף שטיינר: "העובדה שבנפש יכול אדם לחיות בעיצוב תבניות על ידי חשיבה פנימית ללא רשמים מן החושים החיצוניים נתנה לי סיפוק רב ביותר". הגיאומטריה של הגוף האתרי, שניתן להרהר בה עמוקות "ללא רשמים של החושים החיצוניים" ואשר יש לה חפיפה בגיאומטריה של מחישת החושים הסבה לו שמחה של ממש: "יודע הנני, שבגיאומטריה ידעתי לראשונה אושר מהו".

אולם, כבר בפרק השני של חייו היו לו תפקידים ממשיים שנתהוו מן ההתנסות בגיאומטריה, וכאן הנצו הניצנים הראשונים של ייחודיות חשובה לשליחותו בעתיד. "בזיקה שלי לגיאומטריה עלי לראות את הנביטה הראשונה של תפיסת-עולם מסוימת שהתפתחה בי בהדרגה. היא כבר חיתה בי ללא מודעות פחות או יותר במהלך ילדותי וקבלה צורה מוגדרת ומודעת במלואה בסביבות שנתי ה-20". הוא אומר על תפיסה זו: "היתה לי ההרגשה שעל האדם לשאת בפנימו את ידע העולם הרוחי ממש כפי שהוא נושא בו את הגיאומטריה".

בסביבות אמצע פרק-זמן זה מתרחש מאורע חשוב נוסף: בשנת 1872 – במקום ללכת לגימנסיה (בית ספר יסודי) הוא הלך לבית הספר הריאלי בווינר-נושטדט. כלפי חוץ נסבה החלטה זו משום שאביו רצה שייעשה למהנדס רכבות, אולם בראיה פנימית מצויה היתה משמעות קרמתית עמוקה בנסיבות אלה, שאליהן הצביע רודולף שטיינר לראשונה כמחצית המאה לאחר מכן בהרצאה שנתן ב-19 ליולי שנת 1924 ב- ARNHEM. בהרצאה זו הוא אומר, שאילו הלך לגימנסיה שניהלו אותה נזירים סיסטרציאנים, כי אז אין ספק שהיה הופך לכומר באותו מסדר. כשרואים זאת באור זה – יש למאורע זה משמעות קובעת לנתיב העתיד של רודולף שטיינר. נתיב שכולו ברוח התקופה ההולכת ובאה של תור מיכאל, שהיה עליו למצוא, לא מבחוץ כי אם מבפנים, את זיקתו הפנימית העמוקה אל הכריסטיאניות מתוך חירות פנימית מלאה וללא קשר למסורת היסטורית או, במלים אחרות – נתיב, שהיה עליו להיאבק ולהגיע לאימפולס כריסטוס במישרין באותה ספירה, שבה הוא קיים כממשות רוחית שאין לכפור בקיומה.

דברים חשובים מתרחשים גם במשך השנים בבית הספר הריאלי. אחד מהם שיכולים אנו להזכיר הוא ניסיונו העצמאי הראשון של רודולף שטיינר להיכנס לעורו של הדרקון המטריאליסטי כדי להכירו מבפנים, ולממש מתוך תחושה פנימית את מה ששבע שנים לאחר מכן מרמז לו מורהו כתפקיד החשוב ביותר בכל שליחותו הרוחית. זה קרה כשהוא קרא עבודת מחקר מאת מנהל בית הספר הריאלי, שבו נחשבה הגרביטציה לאפקט של תנועה, ומאוחר יותר קרא את ספרו באותו נושא. מחקר זה – שנוצר מן האימפולסים המטריאליסטים הבלעדיים של התקופה – ואשר רודולף שטיינר לא היה מסוגל אז להבינו היות והכיל מתמטיקה גבוהה – עורר בו כמיהה עזה להבינו: "לא היה בי דבר שיוכל לגרום לי להאמין בהשקפה זו, אך היתה לי התחושה, שתהיה לכך משמעות רבה עבורי אילו יכולתי להבין את הדברים שנאמרו באורח זה". משאלה זו ניעורה בו מיד בתחילת נתיב חייו: להגיע לידיעת כוחות התקופה שירצו לתפוס את השליטה על האנושות בעתיד.

חוויה חשובה נוספת בעת זו היתה עם המורה והמתכנן לגיאומטריה, שאודותיו מדבר רודולף שטיינר מאוחר יותר בפרטים בהרצאותיו על הקארמה. כאן רואים אנו שהקשר שלו לגיאומטריה שב ומתחיה והפעם לא על רמה ציורית-אתרית, כי אם יותר על רמה תודעתית שופעת מחשבה, שבהתוודעו בעת ההיא לעקרונות היסודיים של מתמטיקה ופיזיקה עוררו בו כמיהה עזה ביותר "להבין את הטבע על בוריו כדי להגיע לאוריינטציה בעולם הרוחי שניצב כדבר מובן מאליו בפני מבטי". וכאן נרמז המעבר לפרק החיים השלישי, שבתחילתו נוכל להציב את המלים הבאות: "אמרתי לעצמי, שאדם יהיה מסוגל לערוך כיאות את חווית העולם הרוחי בנפשו – אם יוכל להביא את חשיבתו לתבנית כזאת שתוכל להגיע למהות תופעות הטבע".

במהלך פרק זמן זה החל רודולף שטיינר להשתלט בהצלחה על נושאי הלימוד שלו בבית הספר: "רק במחצית השניה של הכתה השניה השתפרו העניינים, רק אז נעשיתי לתלמיד טוב". דבר זה קרה בהיותו בן ארבע עשרה, כשהחל להשתלט לאט על האיות של השפה הגרמנית. בהרצאותיו על הקארמה מאוחר יותר הוא מספר מה משמעותי היה הדבר באורח יוצא מגדר הרגיל להתפתחותו האוקולטית שהוא למד לאיית מאוחר כל כך.

בפרק חיים שני זה, שעמד תחת סימן מרקורי, שכוחותיו מעצבים במיוחד את הגוף האתרי ועל ידי כך את הבריאות הפיזית המאוחרת יותר של האינדיבידואל – הונח אולי היסוד לבריאותו הפיזית הטובה בהליכתו היומית מ-ווינרנושטדט אל נודורף במהלך כל זמן שהותו בבית הספר הריאלי (1872-1875). מאוחר יותר הוא אומר על הליכה זו שבחורף היה עליו לעשותה בשדות מכוסי שלג עמוק, כמעט ללא שביל: "חושבני, שעלי לומר שאני מאמין, שאחר רמת בריאותי המיוחדת כעת – יש להתחקות לאחור למאמצים שהשקעתי הקשורים בצעדתי לבית הספר הריאלי". שלוש מתוך שבע השנים שעברו עליו בבית הספר הריאלי, הושפעו ישירות על ידי כוחות מרקורי.

וכעת מתחיל פרק החיים השלישי בחייו של רודולף שטיינר. כפי שמתואר בספר: חינוך הילד הרי שבפרק חיים זה מתחיל האינדיבידואל הצעיר בעיצוב מוגדר ועצמאי של חיי החשיבה שלו. הנטיה לפתח את כושרות החשיבה מהווה מאפיין מכריע ביותר של שלב זה, היות וכוחות וונוס הם השולטים במשך פרק חיים זה, ומתפתח הגוף האסטרלי, נושא כושרות החשיבה באדם. באשר לרודולף שטיינר – מתחיל פרק חייו זה במאמצים אינטנסיביים במיוחד להגיע להבנת קאנט, שספרו העיקרי: "ביקורת התבונה הטהורה" נופל לידיו במלאת לו ארבע-עשרה שנה. דרך קאנט ניצבות בפניו שאלות יסודיות, שאלות הקשורות בטבע החשיבה, לתפקידה בהתפתחות אנוש, לכושרותיה, וכן בעיות ההתגברות על גבולות הידע, שבהם נעצרה הפילוסופיה של קאנט ועמה כל התרבות של מערב אירופה: "במשך החגים נמשכה קריאתי את קאנט בשוקקות ולמעשה קראתי דפים רבים יותר מעשרים פעם ברצף". "רציתי להגיע לשיפוט האפשרות לדעת מהי זיקת חשיבת אנוש ליצירתיות בטבע". חשיבה זו נרמזת כבר במילים אלה, שרודולף שטיינר הכניס מאוחר יותר לספרו הפילוסופיה של החירות (שנקרא קודם לכן בשם: הפילוסופיה של הפעילות הרוחית) – לחוויית ממשות העולם המתהווה מתוך הליכוד של רעיון ומחישה.

"לעומת זאת, הייתי עסוק ללא הרף במישור כושרות אנוש לחשיבה. חשתי, שניתן לפתח את החשיבה לכוח אשר מקיף את האובייקטים ואת התהליכים של העולם". אנו מוצאים כאן ביטוי לראשית מאבקו במהלך פרק זמן זה לחשיבה חדשה שעליו לממש עבור האנושות כולה. מן העת ההיא ואילך תופסת בעיית החשיבה, על כל היבטיה, מקום מרכזי בכל מחקרו הרוחי: כיצד יוכל אדם לחזק את החשיבה ולהעבירה בטרנספורמציה באורח כזה שהיא תוכל להיעשות לאמצעי מתאים לחדירה לתוך העולמות העל-חושיים, ובו בזמן להיות בסיס להטבעת אמינות בידע העל-חושי כזו הטבועה באמת המתמטית? מאבק זה הקשור בטבע החשיבה הוליכהו חד וחלק לדרך הסתכלות בדברים, שבה החשיבה עצמה מתחילה להצביע לעבר מקור עליון, לעבר בעיית ה'אני' האנושי, שהיא עצמה יכולה להתחיל לזרוק אור על הרזים ועל האפשרויות של החשיבה. באורח זה הוכנה נקודת מפנה חשובה בהתפתחותו של רודולף שטיינר: המעבר מבעיית החשיבה לבעיית ה'אני', הינו – מקאנט אל פיכטה. ברם, בדיוק בגיל 14 הוא אף מתחיל את התנסותו ב"גיל של יותר מ-15" בהיותו מורה ומחנך פרטי. דבר זה נותן לו את ההזדמנות לבוא במגע ישיר עם תהליכי ההתפתחות של כוחות הנפש בישות האנושית הקשורים בעיקרם בגוף האסטרלי: "…בגיל מוקדם נאלצתי לרכז את תשומת הלב שלי בידע מעשי של הנפש. התוודעתי לקשיי ההתפתחות האמוציונית האנושית דרך תלמידי".

רודולף שטיינר התקרב בהדרגה לשנת 1879, ראשית תור-מיכאל, תקופה, שמאז ואילך נועד זרם חדש של התגלות על-חושית לבוא אל האנושות ממרומי ספירת-השמש על מנת לתת את האימפולס להתחדשות רוחית. עתה, כשמיכאל, הארכאנג'ל הכביר של השמש, השתלט על הכוחות העוינים בעולם הרוחי – גם על האנושות לבצע בהדרגה השתלטות כזאת בספירת האדמה בתיאום לתמונת הניצחון האב-טיפוסית של ניצחון מיכאל על הדרקון. כדי להשיג ניצחון זה, על הישות האנושית כיום לגרש בראש ובראשונה את הכוחות העוינים מתוך חשיבתה, מתוך האינטלקט שלה השקוע כה עמוק במטריאליזם, ולהתלכד עם ספירת מיכאל על ידי החדרת רוחיות בחשיבתה – באורח כזה שניתן יהיה לייסד על בסיס זה של התלכדות מחדש עם הרוח תרבות רוחית באמת ובתמים ועל כן – אל יפליא אותנו הדבר, שאותה שנה, שכה חשובה היא לכל האבולוציה של האנושות עלי אדמה – היתה לה חשיבות עצומה להתפתחות הפנימית של רודולף שטיינר.

בשנת 1879 עברו הוריו ל-INZERDORF ליד וינה. בקיץ של אותה שנה, בתחילת לימודיו בווינה הוא מתוודע לספריו של פיכטה והוא ניצב נוכח השאלה: מה זה 'אני'? זוהי הבעיה העיקרית של המחשבה הפילוסופית במערב והחיפוש של תשובה לכך מתווה את הכיוון של המשך פעילותו.

ניתן לראות את שליחותו של רודולף שטיינר ב יסוד של מדע הרוח כמדע של ה'אני' או האגו העליון בישות האנושית ובהוראת הנתיב לכך. ההישג החשוב ביותר למימוש המדע הרוחי במהלך אותה עת הוא התפיסה החדשה של מהות ה'אני': "מאמצי לתפיסת מושגי מדע הטבע הביאוני לבסוף לראות בפעילותו של ה'אני' האנושי את נקודת המוצא האפשרית היחידה לידע אמיתי". אולם תפיסה זו של המשמעות המרכזית של ה"אני" בתהליך הידע ניצבה נוכח רודולף שטיינר במשימה נוספת: לחזור ולמצוא את הנתיב מן ה"אני" אל העולם, אל הטבע, שהוא ניסח בעת ההיא כדלהלן: "לפני כן הטרידוני ניסיונותיי למצוא מושגים לתופעות הטבע, שמתוכן עשוי מי למצוא מושג ל'אני'. עתה, מן הצד השני, רציתי לפרוץ דרך, מן ה"אני" אל התהליך היצירתי של הבריאה בטבע. הרוח והטבע ניצבו בעת ההיא ברוחי באנטיתזה המוחלטת שלהם. באשר לי – קיים עולם הישויות הרוחיות. זו היתה תפיסה ישירה, שה'אני', שהוא עצמו מהווה רוח, שוכן בעולם של רוחות. מכל מקום, הטבע לא רצה להיכנס לתוך עולם הרוח שחוויתי". במלים אלה מצביע רודולף שטיינר בבהירות לצד חשוב נוסף של שליחותו בעתיד על האדמה והוא: ללכד את הטבע ואת הרוח דרך ה'אני', דרך אימפולס ה'אני' ועל ידי כך לסלול את הדרך להחדרת רוחיות לתרבות אנוש. מטרה זו דרשה מאמץ על-אנושי כמעט והוא הגיע לכך אך ורק בגיל 40, כשהעת הגיעה לגביו להתייצב בפני העולם כמורה.

אין זה צרוף מקרים גרידא, שרודולף שטיינר נוטל שני תפקידים אלה של שליחותו לעתיד בקשר לאימפולס ה'אני' לראשונה בשנת 1879 בדיוק, השנה שיש לראות בה את ראשית התור החדש של מיכאל: היות והמאורעות הרוחיים המתנהלים בעת זו מאחרי התופעות הפיזיות משמעותיים עד כדי כך שמן ההכרח שתהיה להם השתקפות בספירת האדמה, בספירת האנושות. זהו גם מאורע חשוב ביותר למלאך העליון מיכאל, כפי שיודעים הננו מרודולף שטיינר, שהוא חוזר ולוקח על עצמו את ההשגחה על האנושות. זוהי נקודת-מפנה באבולוציה שלו-עצמו, שמאז ואילך מלכדת אותו באורח מיוחד עם התפתחות האדמה. רודולף שטיינר מתאר תהליך רוחי זה בהרצאה ב-17 לנובמבר שנת 1918 במינכן, במילים אלה: "זמן קצר לפני אמצע המאה ה-19, בסביבות תחילת שנות הארבעים במאה ה-19, עלה המלאך העליון מיכאל מדרגת מלאך עליון (ארכאנג'ל) לזו של רוח-זמן והגיע לרמת התפתחות שאפשרה לו לפעול לתוך חיי אנוש לא רק מעמדת העל-חושי אלא ישירות מעמדת הארצי-הפיזי".

מתיאורים שונים, שניתנו על ידי רודולף שטיינר על שלוש ההיררכיות הנמוכות יותר, יודעים אנו שהאנג'לוי פיתחו את רוח-העצמיות. יש להם זיקה מיוחדת אל הגוף האסטרלי האנושי, כשם שלארכאנג'לוי יש זיקה מיוחדת אל הגוף האתרי ולארכאי, רוחות-הזמן, לגוף הפיזי, היות והם עלו כבר לשלב אדם-הרוח. גם על מיכאל להתנשא לרמת רוח-הזמן כדי לפעול על הישות האנושית כולה – ואפילו לתוך הגוף הפיזי, או כפי שאומר רודולף שטיינר, על מנת להיות מסוגל לרדת לספירת האדמה.

אולם, מצוי משהו נוסף הקשור בירידה זו של מיכאל לתוך ספירת האדמה. רודולף שטיינר מתאר בהרצאה מן ה-2 ליוני 1907, שטבע ישויות ההיררכיה של הארכאי כולל שבעה מרכיבים או גופים, שהתחתון ביותר מביניהם חופף לגוף הרביעי של ישות האדם, לעקרון ה'אני'. דבר זה קשור לעובדה, שהארכאי – שבמונחים מדעיים-רוחיים ניתן אף לכנות בשם רוחות האישיות – הינם ראשוני ישויות ה'אני' בקוסמוס שלנו, שעברו את שלב ה'אנוש' שלהם על סטורן הקדום ואשר בעת ההיא טמנו בנבט הגוף הפיזי האנושי, שנתהווה על ידי היררכית הכתרים, את הנטיה להתפתחות ה'אני' במהלך שלב עידן האדמה. אם נזכור, שמיכאל, בכושרותיו כרוח הזמן, כלומר כישות, שהגוף הנמוך ביותר שלה הוא עיקרון ה'אני' – נכנס לספירת האדמה, כלומר, לאותה ספירה, שמאז התקופה הלמורית הקדומה, ניתן למצוא בה את ה'אני' של כל ישות אנושית אינדיבידואלית, יכולים אנו לומר, שירידה זו של מיכאל, שחלה בשנת 1879, אף העניקה למיכאל, בכושרותיו כרוח הזמן, את האפשרות להגיע ל'אני' האנושי בתחומו הוא. כל השאלות שעולות אצל הישות האנושית שעניינן סוד ה'אני' מושפעות מאז שנת 1879 על ידי מיכאל מן הספירה הגובלת מידית לאדמה. יכולים אנו, איפוא, לומר: התנסויותיו של רודולף שטיינר בשנת 1879 שתוארו לעיל, בקשר לבעיית ה'אני' ושקשורות בקשר בל ינתק בהמשך שליחותו עלי אדמה, מהוות תוצאה ישירה מן ההשראה שקלט בעת ההיא הישר ממיכאל עצמו.

אולם, אותה שנה, שיש לה משמעות חשובה כל כך לאנושות ואשר חלה באמצע פרק החיים השלישי של רודולף שטיינר – באותו פרק זמן, שבו מתפתחת הישות האנושית באורח ניכר ונעשית מודעת לכוחות הגוף האסטרלי – שנה זו לא רק מביאה התנסות מרכזית בבעיית ה'אני', אלא אף חוויות אוקולטיות חשובות באורח יוצא מגדר הרגיל. הוא מדבר על כך בפשטות ואומר: "מעתה ואילך [קיץ שנת 1879] פעלתי במודעות הולכת וגוברת על מנת ליצוק את המחישה הישירה שהיתה לי של העולם הרוחי לתבנית מחשבות". ניתן כבר לחוש במילים אלה את המאפיין הייחודי של הראיה הרוחית החדשה של תור מיכאל. רודולף שטיינר מדבר על עניין הראיה הרוחית שלו בעת ההיא בהערות של בר: "בעת זו [בעת התוודעותו לפיכטה] – וזה כבר שייך להשפעות האוקולטיות החיצוניות – נתהוותה אצלי בהירות גמורה בקשר למושג הזמן. ידע זה לא היה קשור כל עיקר למחקרי, וכיוונו מחוץ לגמרי לחיי האוקולטיים. זו היתה ההכרה, שבד בבד עם האבולוציה הנעה קדימה קיימת גם זו שמתערבת וגורמת לתנועה לאחור והיא – האבולוציה האוקולטית האסטרלית. הכרה זו מהווה תנאי מוקדם לראיה רוחית". לאחר שצעד צעד מכריע שכזה בנתיבו הרוחי הוא פיתח באורח מלא את היכולת להתחקות אחר אלה שמתו והם מעבר לשער המוות: "חזיתי… את העולם הרוחי כממשות. האינדיבידואליות הרוחית של כל ישות אנושית התגלתה אלי בכל חיותה. ..התחקיתי אחר ישויות אנושיות אשר מתו בהמשך דרכן לתוך העולם הרוחי".

לאחר שהציב לעצמו משימות חיים אלה מתוך כוחותיו שלו והגיע לבשלות בפיתוח מודע של אותם כוחות הדרושים למימושן – נכון היה התלמיד לפגוש את שליחו של המסטר, כי הנה הוא כותב: "לא פגשתי הישר במסטר אלא במישהו שנשלח על ידו".

עלינו לראות את פגישתו של רודולף שטיינר בן ה-18 ברועה פליקס קוגוצקי (1833-1909) כמאורע חשוב במיוחד של שנת 1879. באשר לרודולף שטיינר הוא היה האדם הראשון, שעמו יכול היה לדבר בגלוי על חוויותיו הפנימיות. בעת ההיא היה זה סיוע משמעותי, כי הבדידות הרוחנית שכבר החלה מוקדם בילדותו, גברה באורח ניכר במהלך פרק החיים השלישי שלו: "וכך היה הדבר לגבי כל מה שקשור עם תפיסת העולם הרוחנית שלי. הבריות לא חפצו לשמוע על כך". עם אדם פשוט זה מ'עמך', "יכולתי לדבר על העולם הרוחי כעם מישהו שחווה אותו…הוא נפתח לפני כאורגן דיבור לתכולה רוחית שחפצה לדבר מעולמות נסתרים. כשהייתי עמו יכולתי להגיע לתובנה מעמיקה לתוך רזי הטבע. הוא הכניסני בסוד התכונות וההשפעות של כל הצמחים וזיקתם אל הקוסמוס ואל טבע הישות האנושית. התוודעות ושיג ושיח עם רוחות הטבע היה לו דבר טבעי בהחלט, משהו שהזכיר ללא התלהבות ואי-לכך עורר בי התלהבות רבה".

כלפי חוץ מלאים היו חייו של רודולף שטיינר בעת ההיא מצד אחד בלימודיו במכון הטכנולוגיה, היכן שהלימוד הרשמי, "הוכוון למתמטיקה, כימיה, פיזיקה, זואולוגיה, בוטניקה, מנירולוגיה, וגיאולוגיה". ומצד שני, בשנת הלימודים הראשונה במכון, נתוודע אל קארל יוליוס שרייר, שהרצה בהיסטוריה ובספרות גרמנית. לפגישה זו היה בסיס קארמתי עמוק.

בשרייר האדם פגש רודולף שטיינר את אחד הנציגים הבולטים של התרבות הגרמנית מן המאה ה-19. אדם שלו חב הנהו את הבנתו המהותית בתחום האסתטיקה. "נמשכתי אליו בכל ישותי… דומה הדבר כאילו הייתי בנאות מדבר אידיאלי באמצע מדבר מטריאליסטי יבש של החינוך הגרמני". בעת ההיא נתון היה שרייר כליל במחקריו ביצירותיו של גיתה. "כל מחשבותיו וחייו הוקדשו לגיתה. הוא עבד על העריכה והמבוא של החלק השני של פאוסט וכבר הוציא לאור את החלק הראשון".

רודולף שטיינר אומר מאוחר יותר את הדברים הבאים שעניינם השיחות האינטימיות שלו עם שרייר אודות גיתה: "כשהייתי יושב לבדי עם שרייר, היתה לי תמיד התחושה שאדם שלישי היה נוכח עמנו: רוחו של גיתה". הכבוד והאהבה העמוקה ששרייר רחש לגיתה עברו אל רודולף שטיינר והעמיקו את ידידותם. הוא מונה מאוחר יותר, בהמלצתו של שרייר, לעבוד בעריכת כתביו של גיתה במדע הטבע. ויוכל היה להתייחס אליהם בכתביו המוקדמים שלו על תיאורית הידע כאשר פיתח את השיטות שלו במדע הרוחי.

הפגישה שלו עם שרייר היתה, איפוא, בעלת חשיבות עצומה הן לחייו הפנימיים והן לחיצוניים. ולמרות זאת, יכול היה להגיע עמו עד נקודה מסוימת בלבד: "שרייר היה אידיאליסט… הוא חווה את החיים בקיומן של האידיאות. באשר לי – מאחורי האידיאות קיימים חיי הרוח". קיים כאן הבדל יסודי בין שרייר ורודולף שטיינר. כאן מתגלה הטרגדיה של המוחות הטובים ביותר של המחצית השניה של המאה ה-19, כי הם עדיין לא היו מסוגלים למצוא את הדרך אל הרוחיות החדשה של מיכאל, שבשנת 1879 החלה לגלות את השפעותיה. למרות העולם הנשגב והנאה של האידיאות הם לא יכלו לחדור אל הרוח הממשית האקטואלית ואל מהותה. בהיראותה באור זה, דומה הפגישה עם שרייר לציון דרך המוצב לאורך הנתיב של חיי רודולף שטיינר על ידי כוחות ההשגחה של העולם. ציון דרך המצביע אל המשמעות והחשיבות של שליחותו והוא מציין שביסודו של דבר הוא יהיה מסוגל להישען על כוחותיו שלו בלבד.

הודות להתנסויות חיצוניות ופנימיות אלה, לקראת סיום פרק חייו השלישי ותחילת תקופת השמש שלו (מגיל 21 עד 42) נכון היה לפגישה עם זה שקרא לו "מורהו". עם פגישה זו מסתיים פרק החניכות של רודולף שטיינר ולפניו – בתיאום עם המסורת הרוזנקרויצרית – משתרע שלב איש-המסעות.

פגישה זו נושאת בה כבר את חותם העיקרון החדש של ההתקדשות ומהותו היא, שעל התלמיד לעשות את הצעד הראשון ורק אז באה התשובה מן העולם הרוחי. עקרון זה בא לידי ביטוי לכל תקופות העתיד במילותיו של כריסטוס: "דפוק – ויפתח השער". זה גם כלול בהתקדשותו של פרסיבל כשבטירת הגראל (הגביע הקדוש) הוא חייב להיות הראשון לשאול, בחמלה ובאהבה, את השאלה ביחס למשמעות הדברים המתרחשים שם. בהתייחס לפגישה החשובה שחלה זמן קצר לאחר הגיעו לגיל 20 שנה, אומר רודולף שטיינר "במשמעות מסוימת מהווה פליקס שלי (מתוך מחזות המיסטריה) המבשר והחלוץ של אישיות אחרת, שהשתמשה באמצעים מיוחדים כדי לעורר בנפשו של הילד, שאכן ניצב בעולם הרוחי, את הדברים הערוכים בשיטתיות שיש לדעתם באותו עולם. אותה אישיות השתמשה למעשה, ביצירות של פיכטה כדי להציג שיקולים מסוימים בקשר אליהן. שיקולים, שמהם נתהוו דברים מסוימים, שבהם ניתן למצוא את הזרעים למדע הנסתר, שכתב מאוחר יותר האדם שגדל מן הילד. רב ממה שממנו נתהווה מדע הנסתר נידון בעת ההיא בקשר לקטעים מפיכטה. כפי שמספר לו SCHURE – הראה המורה בעת ההיא לרודולף שטיינר גם את שני היריבים העיקריים שבהם יצטרך להתמודד בנתיב הרוחי: בשור של דעת הקהל ובדרקון של מדע הטבע החומרי. קל להכיר בדימויים אלו את שני היריבים הרוחיים בשתי הדמויות: לוציפר ואהרימן. אף בראשית ילדותו – חש רודולף שטיינר שזוהי שליחותו לחדור לתוך עורו של הדרקון כדי להשתלט עליו. ועתה, מה שנשא בפנימו במשך שנים רבות כל כך התנשא למלוא אור התודעה והתחזק על ידי המורה.

לאור הפגישה עם מורהו הובא כל מה שרודולף שטיינר חווה באורח רוחי עד לאותה עת לשיטתיות סדורה, ונישא לרמה חדשה. מאז ואילך נטלו החוויות הפנימיות את העוצמה ואת האובייקטיביות הטבועות במדעי הגיאומטריה והמתמטיקה: "חיזוי רוחי בא לפני נפשי שלא היה מבוסס על תחושה מיסטית עמומה. הוא התנהל בפעילות רוחית שאת שקיפותה ניתן להשוות באופן מלא לחשיבה מתמטית. התקרבתי להלך-רוח שבו יכולתי להאמין שאוכל לראות את מחישת העולם הרוחי שנשאתי בפנימי, כמוצדקת גם בפני פורום של חשיבה במדעי הטבע. הייתי בן עשרים ושתיים כשחוויות אלה עברו בנפשי". וכך, על ידי התפתחות פנימית אינטנסיבית זו ודרך החוויות האוקולטיות שהיו לו בעבודתו על פיכטה שאפשר לכנותו בשם: "הפילוסוף של ה'אני', הוכן רודולף שטיינר לפרק חייו שלאחר מכן – לתקופת השמש. במהלך עת זו הוקדשו כל כוחותיו לחידת ישותו של האדם, או לרז ה'אני' שבו מתכנסת כל חכמת האדם. לפניו ניצבה משימת האיחוד מחדש של המדע והדת, של "הבאת אלוהים לתוך המדע ואת הטבע לתוך הדת". אולם מבחינה רוחית אין להפריד את רז ה'אני' מרז השמש ועל כן גם לא ממסתרי כריסטוס. היות וכריסטוס, בתור לוגוס העולם, מחדיר לכל הטבע את רוחו וממלא את דביר ה'אני' האנושי. רק היות וכריסטוס התלכד עם האדמה דרך מיסטרית גולגותא, ומאותה עת ואילך פועל הנהו בכל 'אני' אנושי אינדיבידואלי, יכול הנהו ללכד את עולם הרוח והטבע.

כשרודולף שטיינר ניצב על סף פרק חייו החשוב הבא ניצבה בפניו המשימה להכיר את פעילות הלוגוס בטבע וב'אני' האנושי, ולהביא את הסוד של פעילות זו לראיה רוחית ישירה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *