רודולף שטיינר

GA60

תרגם מאנגלית: דניאל זהבי

עריכת תרגום: עציון בקר

תיקונים: דליה דיימל

לספר ראו כאן

הרצאה מספר 3

סודות השינה או הקארמה

ברלין   24.11.1910

לעיתים קרובות כינו את השינה האח הצעיר של המוות. דוגמה זו מתארת את הדרך שרוח האדם מחפשת בצורה מושלמת יותר ממה שאפשר היה להניח, שכן היא נותנת מושג על האופן שבו ההתגשמויות השונות שדרכן עוברת הרוח האנושית קשורות זה לזה.

במאמרי בנושא “חיים חוזרים וקארמה מנקודת המבט של מדעי הטבע המודרניים” (הכלול במגזין “לוציפר גנוסיס”: מספר 5 ו-6) הובהר שכאשר פוסעים בעקביות במתודת החשיבה של מדעי הטבע הנוכחיים עד למסקנה המתבקשת, אזי זה מוביל ללימוד הקדום של התפתחות הרוח האנושית הנצחית דרך מהלכי חיים רבים. מתוך ידיעה זו עולה בהכרח השאלה: כיצד מהלכי חיים רבים אלו קשורים זה בזה? באיזה מובן חייו של אדם הם השפעת חייו הקודמים וכיצד הם הופכים לסיבה להתגשמויות מאוחרות יותר?

מבחינה זו, תופעת השינה מציעה המחשה של הקשר הקיים בין סיבה לתוצאה. ייתכן שרבים החושבים שהם מדענים גדולים ימצאו את ההסברים הבאים “לא מדעיים”. מי שיתנגד הוא מי שאין לו שום ניסיון בתחומים העל-חושיים, ובאותו הזמן לא שומר על צניעות הכרחית כדי להודות שהוא יכול ללמוד משהו. הוא לא צריך לומר שהדברים שהובאו כאן הם “בניגוד לתבונה”, ושלא ניתן להוכיח אותם על ידי השכל. השכל אינו יכול לעשות יותר מאשר לשלב עובדות ולעבדן. ניתן להתנסות בעובדות אך הן לא ניתנות להוכחה על ידי האינטלקט, האדם לא יכול להוכיח את קיומו של לוויתן באמצעות השכל; עליו לראותו בעצמו, או לקבל את התיאור שניתן על ידי מי שראה אחד כזה. כך גם בעובדות העל-חושיות. אם אדם אינו מתקדם מספיק כדי לראות אותם בעצמו, עליו לקבל את התיאור שניתן על ידי אחרים. אני יכול להבטיח לכם שהעובדות העל-חושיות שאני עומד לתאר הן, לאלה שחושיהם הגבוהים פתוחים יותר, ממש “אמיתיות” כמו לוויתן.

כעת לדוגמה שלנו. אני קם בבוקר. המשך הפעילות שלי הופסק על ידי השינה. אם אמור להיות סדר וקשר בחיי, אינני יכול לחזור לפעילות זו בבוקר בכל דרך שאבחר. התנאים המקדימים למה שעלי לעשות היום נקבעו על ידי מה שעשיתי אתמול. מה שעשיתי אתמול הופך את גורלי היום לאמת במלוא מובן המילה. אני עצמי הנחתי את הגורמים, שעליהם עלי להוסיף את ההשפעות. אני מוצא את הגורמים הללו שוב לאחר שנסוגתי מהם באופן זמני. הם שייכים לי, למרות שהופרדתי מהם לזמן מה.

השפעות חוויותיי מאתמול נישאות עימי גם בדרך אחרת. הן שינו אותי. נניח שלקחתי על עצמי משהו שהצלחתי בו היתה חלקית. חשבתי על הסיבה לכישלון חלקי זה. אם עלי לעשות שוב משהו דומה, אמנע מהכישלון המוכר. בכך טיפחתי יכולת חדשה. בדרך זו החוויות שלי מאתמול מחוללות את יכולותיי היום. אני כרוך עם העבר, הוא ממשיך בהווה שלי ויעקוב אחרי לעתידי. בעברי הבאתי את עצמי לעמדה שבה אני מוצא את עצמי בהווה, וסדר החיים דורש שאשאר קשור לעמדה זו. בתנאים הרגילים זה יהיה חסר היגיון אם לא אאכלס בית שבניתי עבורי.

אם השפעות מעשיי לא חרצו את גורלי היום, לא הייתי צריך להתעורר הבוקר, אלא להיווצר מחדש יש מאין; הרוח האנושית היתה צריכה להיווצר מחדש, היה עליה לנבוע מכלום, אם תוצאות חייה הקודמים לא היו קשורות לחייה המאוחרים יותר. אכן, האדם אינו יכול לחיות באף תנאי אחר חוץ מזה שיצר בחייו הקודמים. הוא אינו יכול לעשות זאת, כמו שאותם בעלי החיים שנדדו למערות קנטאקי ואיבדו את יכולת הראייה, מסוגלים לחיות אך ורק במערות אלה. דרך פעולת הנדודים למערות הללו הם קבעו את התנאים לחייהם המאוחרים. כאשר ישות הייתה פעילה פעם אחת, כתוצאה מכך היא כבר לא מבודדת, היא מיקמה את עצמה במעשיה, וכל מה שהיא הופכת להיות, והוא חופשי מאותו זמן, קשור לתוצאות של אותן פעולות. הקשר הזה של ישות עם תוצאות מעשיה הוא חוק הגורל או הקארמה השולט בכל העולם; קארמה היא פעילות שהפכה לגורל.

שינה היא תמונה טובה של המוות, שכן במהלך השינה אנו באמת נסוגים מתחום הפעולה שעליו מחכה לנו גורלנו. בזמן שאנחנו ישנים אירועים ממשיכים בתחום זה של עשייה שבעטיה מחכה לנו גורלנו. לזמן מה אין לנו שום השפעה על זרם אירועים זה, ובכל זאת אנו מוצאים שוב את השפעות מעשינו, ועלינו להתחבר אליהם. כל בוקר האישיות שלנו מתגשמת ממש מחדש בעולם הפעולה שלנו. מה שהופרד מאיתנו במהלך הלילה מונח עלינו, כביכול, במהלך היום.

כך זה גם עם מעשינו בהתגשמויות קודמות. תוצאותיהם משולבות בעולם בו התגשמנו; אך הם שייכים לנו, בדיוק כמו שהחיים במערות שייכים ליצורים אשר בגלל אותם חיים איבדו את הכוח לראות. יצורים אלה מסוגלים לחיות רק כאשר הם מוצאים שוב את הסביבה שאליה התאימו את עצמם, ובאותה דרך הרוח האנושית יכולה לחיות רק בסביבה שהכינה לעצמה באמצעות מעשיה.

כפי שזה, בכל בוקר גוף האדם מתמלא חיים מחדש. מדעני הטבע מודים שמתרחש כאן משהו שהם אינם יכולים להבין אם הם רק מתחשבים בחוקים שהם גילו בעולם הפיזי. דה בויס-ריימונד,^[1] בהרצאתו בנושא “גבולות הידע של הטבע”, כתב, “אם מוח, שמסיבה כלשהי נמצא ללא הכרה, לדוגמה כזה שישן, נבדק על ידי מדעי הטבע (דה בויס-ריימונד אומר ‘אסטרונומית’), הוא כבר לא יכיל שום תעלומה, וגם אם שאר הגוף היה נבדק מבחינה מדעית, כל המכונה האנושית עם נשימותיה, פעימות הלב שלה, המטבוליזם שלה, החום שלה וכו’, עד לאופי של חומר וכוח, את הכל ניתן להסביר במלואו. אנו יכולים להבין אדם שישן ללא חלום. אנו יכולים גם להבין את העולם עד שההכרה עולה; אבל בנקודה זו זה הופך להיות בלתי מובן לחלוטין. וזהו המקרה גם עם האדם הנרדם ברגע שתמונת החלום הראשונה עולה בתוכו.” זה לא יכול להיות אחרת, שכן מה שמדען הטבע מתאר כאן כשינה ללא חלומות, הוא החלק היחיד באדם הכפוף לחוקים פיזיים, אך ברגע שהוא מתעורר מחדש הוא פועל על פי חוקי חיי הנפש. בשינה גוף האדם פועל לפי חוקים פיזיים; כאשר האדם מתעורר אור הפעולה התבונתית מהבהב כמו ניצוץ לתוך הקיום הפיזי הטהור. זה בהחלט בהתאם לרעיונות של פילוסוף הטבע דה בויס-ריימונד לומר: אנו עשויים לבחון כל חלק בגוף הישן, אך לא נוכל למצוא בו את הנפש. הנפש ממשיכה את מהלך פעולותיה התבונתיות במקום בו הפסיקה לפני שהיא הלכה לישון. כך האדם שייך – גם לפי שיקול זה – לשני עולמות. באחד הוא חי בגופניות, וניתן לעקוב אחרי חיי גופניות אלו באמצעות החוקים הפיזיים; באחר הוא חי נפשית, ואנו לא יכולים לגלות שום דבר על חיי נפש אלה באמצעות חוקים פיזיים. אם ברצוננו ללמוד את העולם הראשון עלינו לעקוב אחרי חוקי מדעי הטבע, אך אם ברצוננו להבין את האחר עלינו ללמוד את חוקי פעולת התבונה, לוגיקה, משפטנות, כלכלה, אסתטיקה וכו’.

הגוף האנושי הישן, שנשלט על ידי חוקים פיזיים בלבד, לעולם אינו יכול לעשות דבר ששייך לתחום חוקי התבונה. הרוח האנושית היא זו שמובילה את חוקי התבונה לעולם הפיזי, ובמידה שהיא עשתה זאת היא מוצאת אותם שוב כאשר לאחר הפסקת השינה היא מחדשת את חוט פעילותה.

הבה נבחן לרגע את הדוגמה שלנו לשינה. אם על חיי האישיות להתנהל בהיגיון היא חייבת לחבר את עצמה למעשיה מאתמול. היא לא תוכל לעשות זאת אם היא לא תרגיש את עצמה קשורה לפעולות אלה. לא אוכל לחזור היום לפעילות מאתמול אם משהו מזה לא היה עדיין בתוכי. אם היום שכחתי את כל מה שחוויתי אתמול, עלי להיות אדם חדש ולא אוכל להתחבר לשום דבר. הזיכרון שלי הוא זה שמאפשר לי לחבר את עצמי למעשיי מאתמול. הזיכרון שלי קושר אותי להשפעות של מעשיי. מה שבמובן האמיתי שייך לחיי הנפשיים – למשל היגיון –זהה היום כמו אתמול. הדבר חל גם על מה שלא נכנס אתמול לתחום ראייתי, בעצם מעולם לא נכנס. הזיכרון שלי קושר את פעולות ההיגיון שלי מהיום עם פעולות ההיגיון שלי מאתמול. אם זה היה תלוי אך ורק בהיגיון, נוכל למעשה להתחיל חיים חדשים בכל בוקר, אבל זה שקושר אותנו לגורלנו נשמר בזיכרון.

אם כן, אני מוצא את עצמי בבוקר ממש כישות משולשת. אני מוצא שוב את גופי שבמהלך שנתי ציית לחוקים פיזיים בלבד. אני שוב מוצא את עצמי, את רוחי האנושית, שהיום זהה לאתמול, היא מחזיקה היום את המתנה של פעולה הגיונית כפי שעשתה אתמול. ואני מוצא את כל מה שהתרחש אתמול, למעשה את כל העבר שלי, כפי שהוא, מאוחסן בזיכרון.

קיבלנו תמונה של הטבע המשולש של האדם. בכל התגשמות חדשה האדם מוצא את עצמו באורגניזם פיזי הכפוף לחוקי הטבע החיצוני. בכל התגשמות הוא גם אותה רוח אנושית, וככזו הוא הישות הנצחית בהתגשמויות שונות. גוף ורוח עומדים זה מול זה. חייב להיות משהו ביניהם – כמו שהזיכרון הוא בין מעשיי אתמול לאלו של היום – וזו הנפש.

(כל אחד מהחלקים הללו – גוף, נפש ורוח – מחולק שוב לשלושה, כמוסבר בספריי “גוף נפש רוח“^[2] ו”מדע הנסתר בקוויו העיקריים“,^[3] כך נראה שהאדם נוצר מתשעה חלקים:

א. גוף פיזי

ב. גוף אתרי או גוף החיים                                גוף

ג. גוף אסטרלי או גוף תחושה

ד. נפש התחושה

ה. נפש אינטלקטואלית                                   נפש

ו. נפש התודעה או נפש רוחית

ז. רוח העצמיות או העצמיות הרוחית

ח. רוח החיים                                                 רוח

ט. אדם הרוח

במהלך החיים בעולם הפיזי מתערבבים גוף התחושה ונפש התחושה, כך גם נפש התודעה ורוח העצמיות. זה נראה כאילו תשעת החלקים הצטמצמו לשבעה.)

הנפש משמרת את תוצאות מעשיי מהחיים הקודמים. זה גורם לרוח בהתגשמות חדשה להופיע בהתאם למה שהחיים הקודמים עשו ממנה.

כאלה הם היחסים בין גוף, נפש ורוח. הרוח נצחית. הגוף נתון ללידה ומוות על פי חוקי העולם הפיזי. הנפש מפגישה בין שני אלה שוב ושוב על ידי אריגת הגורל מתוך המעשים.

לצורך השוואת הנפש עם הזיכרון ניתן להתייחס גם למדע הטבע המודרני. בשנת 1870 פרסם המדען אוולד הרינג [Ewald Hering] מאמר שכותרתו “זיכרון, פונקציה אוניברסלית של חומר מאורגן.” וארנסט האקל [Ernst Haeckel] מסכים עם השקפותיו של הרינג. בעבודתו “Über die Wellenzeugung der Lebensteilchen” הוא אומר: “התבוננות עמוקה יותר משכנעת אותנו שאם לא נקבל את הרעיון של זיכרון לא מודע בחומר חי, הפונקציות החשובות והחיוניות ביותר אינן ניתנות להסבר.” יכולת הדמיון, היווצרות רעיון, מחשבה ותודעה, תרגול והרגל, תזונה ורבייה, תלויים בפונקציות של זיכרון לא מודע, שפעילותו חשובה לאין ערוך מזה של הזיכרון המודע. הרינג אומר די בצדק כי אנו חייבים לזיכרון כמעט את כל מה שאנו ומה שיש לנו. האקל מנסה לאתר את תהליכי התורשה אצל יצורים חיים בזיכרון לא מודע זה. הנסיבות לכך שהבת דומה לאם, שהיא יורשת את מאפייניה מהאם, תלויה בזיכרון הלא-מודע של האורגניזם החי, שבזכות הרבייה משמר את הזיכרון של צורות קודמות. לא ניכנס כעת לשאלה איזה חלק מהשקפותיהם של הרינג או האקל הוא בר קיימא מבחינה מדעית: מה שחשוב לנו במחקרנו הנוכחי הוא שהמדען מוצא את עצמו נאלץ להניח שמשהו שורד את המוות, כאשר הוא מחפש מעבר ללידה ומוות, כדי להניח את העיקרון שהוא חושב כדומה לזיכרון. כאשר חוקי הטבע הפיזיים אינם מספקים, הוא מגיע בטבעיות לכוח העל-חושי.

בנוסף יש לשים לב שמדובר כאן רק בהשוואה, בדימוי; אין לחשוב שעל ידי ‘נפש’ אנו מבינים משהו שהוא בדיוק כמו זיכרון מודע. בחיים הרגילים גם הזיכרון המודע לא תמיד פועל כאשר אנו משתמשים בחוויות העבר. בתוכנו אנו נושאים את הפירות של חוויות אלה, גם אם לא תמיד זוכרים אותן במודע. האם אנו זוכרים את כל הפרטים באמצעותם למדנו קרוא וכתוב? האם אי פעם היינו מודעים לחלוטין לכל הפרטים האלה? הרגל, למשל, הוא סוג של זיכרון לא מודע. ההשוואה עם הזיכרון נעשתה רק כדי למשוך את תשומת הלב לנפש, הנמצאת בין הגוף לרוח, והיא המתווכת בין הישות הנצחית בגוף הפיזי הנתון ללידה ומוות.

הרוח המתגשמת בעולם הפיזי נושאת את תוצאות מעשיה כגורלה, והנפש הנלווית אליה מחברת אותה לגורל זה. מישהו עשוי לשאול כעת: כיצד הרוח יכולה למצוא את תוצאות מעשיה, שכן כשהיא מתגשמת מחדש היא ממוקמת בעולם שונה לחלוטין מזה שהייתה בו בעבר? שאלה זו מבוססת על תפיסה שטחית מאוד של מארגי הגורל. אם אעזוב את אירופה כדי לגור באמריקה, אמצא את עצמי בסביבה חדשה, וקבלת חיי באמריקה יהיו תלויים לחלוטין בחיי הקודמים באירופה. אם באירופה הייתי מכונאי אזי חיי באמריקה יעצבו את עצמם בצורה שונה לגמרי אילו הייתי מנהל בנק. במקרה האחד סביר להניח שיהיו סביבי מכונות באמריקה ובמקרה האחר יהיו בנקים. בשני המקרים חיי הקודמים קבעו את הסביבה שלי; כביכול מכל העולם סביבי נשאבו הדברים שקשורים אלי. זה תקף גם לרוחי ולנפשי. הן מקיפות את עצמן כהכרח לתוך מה שהיה קשור אליהן בחיים הקודמים. לא ניתן להכחיש את הדמיון בין שינה למוות – לכל מי שמודע לכך שהוא מתמודד רק עם השוואה, אם כי זו המתאימה ביותר. מהלך האירועים המיידי דואג שבבוקר אמצא את התנאים שיצרתי בעצמי ביום הקודם. בהתגשמות חדשה אמצא סביבה שתואמת את תוצאות מעשי בחיים הקודמים, שכן זה מסופק על ידי הקשר הקיים בין רוחי ונפשי שנולדו מחדש לדברים של סביבה זו.

מה מכניס אותי לתוך סביבה זו? בעיקר התכונות של הרוח-נפש שלי בהתגשמות החדשה. ברשותי רק אותן תכונות שרכשתי דרך מעשיי בחיי הקודמים לאחר שהוטבעו ברוח ובנפש. לכן מעשים אלה הם הגורם האמיתי להיוולדותי בתנאים מסוימים. ומה שאני עושה עכשיו יהיה הגורם לפגישתי בחיים עתידיים עם מצב זה או אחר. כך באמת מייצר האדם את גורלו שלו. גורל זה נשאר בלתי מובן עבורו רק כל עוד הוא מתחשב בחיים הנוכחיים בלבד בפני עצמם ואינו רואה בהם כחיים בסדרה של חיים.

אם כן, אנו יכולים לומר ששום דבר לא יכול לקרות לאדם בחיים מלבד מה שהוא עצמו הציב כתנאים לכך. רק באמצעות תובנה לגבי חוק הגורל נבין מדוע לעיתים קרובות הטובים חייבים לסבול ומדוע לעיתים קרובות הרשעים עשויים להיות ברי-מזל. חוסר צדק זה לכאורה בחיים מסוימים נעלם כאשר מרחיבים את המבט על פני מחזורי חיים רבים. עם זאת, אל לנו לדמות את חוק הגורל רק כשיפוט רגיל, או בדרך בה הצדק מנוהל במדינה. זה יהיה כאילו מדמיינים את אלוהים כאדם זקן עם זקן לבן. רבים נופלים לטעות זו. במיוחד מתנגדי רעיון הגורל מתחילים מהנחות כל כך שגויות. הם נלחמים כנגד התפיסות שהם מניחים שמחזיקים המאמינים בגורל או בקארמה, ולא נגד אלה שבאמת מוחזקים על ידם.

מהו היחס של האדם לעולם הפיזי שמסביבו כאשר הוא נכנס להתגשמות חדשה? זה תלוי בשתי נסיבות. ראשית, שבמרווח שבין שתי ההתגשמויות הוא לא לקח חלק בעולם הפיזי, ושנית, איך היתה התפתחותו במהלך הפוגה זו. מלכתחילה ברור ששום דבר לא יכול לזרום להתפתחות זו מהעולם הפיזי. לפיכך היא יכולה רק למשוך את כל המתרחש בה מתוך עצמה, או מתוך העולם העל-החושי. בעודו בהתגשמות הוא היה סבוך בעולם הפיזי של העובדות, לאחר ההיפרדות מהגוף נסוגה ההשפעה הישירה של עולם עובדות זה ונשמר ממנו רק מה ששווה ערך לזיכרון. “שרידי זיכרון” זה מורכבים משני חלקים. אלה מתגלים כאשר אנו שוקלים את מה שתרם לבנייתם.

הרוח חיתה ותמשיך לחיות בגוף ומכאן, דרך הגוף, באה במגע עם העולם החיצוני. קשר זה בא לידי ביטוי בכך שבאמצעות הגוף התפתחו דחפים, תשוקות ותאוות, וכי באמצעות אלה בוצעו פעולות חיצוניות. הגוף גורם לאדם לפעול תחת השפעת דחפים, תשוקות ותאוות, ואלו מייצרים השפעות בשני כיוונים. מצד אחד הם משאירים חותם למעשים החיצוניים אותם מבצע האדם, ומצד שני הם מהווים את אופיו האישי. הפעולה שאני מבצע כתוצאה מתשוקתי, ואני עצמי כאישיות שתשוקות אלה מביאות לידי ביטוי. הפעולה עוברת לעולם החיצון; התשוקה נשארת בנפשי – כמו המושג בזיכרוני. וכפי שתמונת-הרעיון בזיכרוני מתחזקת על ידי כל רושם חדש, כך גם התשוקות מתחזקות על ידי כל פעולה חדשה שאני מבצע באמצעות השפעתן. לכן בגלל הקיום שלי בגוף, נמצאים בנפשי מספר דחפים, תשוקות ותאוות. הסכום הכולל של התשוקות הללו מתואר כ”גוף התשוקה”. גוף תשוקה זה קשור קשר הדוק עם הקיום הפיזי, שכן מקורו בהשפעת הגוף הפיזי. אם כן, מהרגע שהרוח כבר לא בהתגשמות, גוף התשוקה כבר לא יכול להמשיך יותר את התפתחותו. הרוח חייבת להשתחרר מגוף התשוקה בכל מה שדרכו היא קשורה לחיים הפיזיים הספציפיים. לאחר התרחשות שחרור זה החיים הפיזיים מתנהלים באופן אחר. ניתן לשאול: האם גוף תשוקה זה גם לא נהרס לאחר המוות? התשובה היא, לא! זה תלוי במידה שבה מתגברים על סיפוק התשוקה בכל רגע בחיים הפיזיים, ובמידה שהתשוקה נשארה גם כשהאפשרות לסיפוקה נעלמה. רק לאדם שאינו רוצה דבר מעולם החושים אין עודף תשוקה שלא ניתנת לסיפוק. רק מי שנפטר כשאין לו משאלות, לא שומר על השתוקקויות בנפשו. התשוקות הנישאות על ידי הנפש דרך המוות, חייבות לאחר מכן בהדרגה למות שם. המצב שבו זה מתרחש נקרא: השהייה בתחום התשוקה. ניתן לראות בקלות שעל מצב זה להימשך כל עוד האדם חש את עצמו קשור לחיי החושים.

החלק השני של “שרידי הזיכרון” נוצר בדרך אחרת. התשוקה מושכת את הרוח אל עבר חיי העבר; החלק האחר מצביע לעבר העתיד. באמצעות פעילותה של הרוח בגוף היא התוודעה לעולם שגוף זה שייך אליו. כל מאמץ חדש, כל חוויה חדשה הגדילו היכרות זו. ככלל, האדם עושה משהו טוב יותר בניסיון השני מאשר בראשון. הטבעת החוויה על הרוח מגבירה את יכולותיה. כך החוויה שלנו משפיעה על עתידנו, וכשאין לנו עוד הזדמנות לעבור חוויות, תוצאות ההתנסויות הללו ממשיכות כ”שרידי זיכרון.” אך שום התנסות לא היתה יכולה להשפיע עלינו אלמלא היכולת ללמוד ממנה משהו. חוויה תהיה משמעותית לעתידנו לפי הדרך בה אנו נקבל אותה ומה שנעשה ממנה. לגתה היה משהו שונה מאשר למשרת שלו, התוצאה תהיה שונה לגמרי ממה שהיה לו בהתחלה. אם כן, היכולות שאנו רוכשים באמצעות חוויה תלויות בעבודה הנפשית שאנו מבצעים בקשר לחוויה. ברגע מסוים בחיים תמיד יש בתוכי סכום של תוצאות חוויותיי, והן מהוות את הבסיס ליכולות שלי המתפתחות כתוצאה מכך. עם המוות, כאשר הרוח האנושית עוזבת את הגוף, היא מחזיקה במספר חוויות. היא לוקחת אותן לחיים העל-חושיים. כשאין שום חיבור המקשר כעת את הרוח לקיום הפיזי, והיא גם הפשיטה את המשאלות המחייבות אותה לקיום פיזי זה, הרי פרי חוויותיה נשאר בה. והפירות הללו די חופשיים מההשפעה הישירה של חיי העבר. כעת יכולה הרוח לראות רק את מה שהיא יכולה להפיק מהם לעתיד. לאחר שהרוח עזבה את “מקום התשוקות” היא במצב בו חוויות החיים הקודמים משתנות לזרעי-כישרונות, יכולות וכו’ – לעתיד לבוא. חיי הרוח במצב זה מתוארים כשהייה ב”משכן האושר”. (אושר מתאר מצב בו כל דאגות העבר נשכחות והלב פשוט פועם לעתיד.) מובן מאליו שככלל, מצב זה יימשך זמן רב יותר ככל שיגדל הסיכוי לרכישת יכולות חדשות במוות. באופן טבעי לא מדובר כאן בהצגת כל הידע הנוגע לרוח האנושית, אנו רק רוצים להראות כיצד חוק הגורל פועל בחיים הפיזיים. לצורך זה מספיק לדעת מה הרוח לוקחת עימה מתוך החיים הפיזיים למצבים העל-חושיים, ומה היא מחזירה שוב להתגשמות חדשה. כך מגיעות תוצאות החוויות שנצברו בחיים הקודמים כתכונות של ישותה.

בכדי שנתפוס טווח זה, עלינו לתת רק דוגמה אחת כדי להבהיר את התהליך. נתבונן על קאנט. קאנט אמר: “שני דברים ממלאים אותי בהתפעלות הולכת וגוברת; השמיים עם הכוכבים שמעלי והחוק המוסרי בתוכי.” כל אדם חושב יודה שהכוכבים בשמיים לא נבעו מאין, אלא התפתחו בהדרגה. זו היתה עדות עצמית כשבשנת 1755, ביצירה חשובה, ניסה קאנט להסביר את ההיווצרות ההדרגתית של הקוסמוס. אך באותה מידה אנו לא יכולים לקבל ללא הסבר את עובדת החוק המוסרי. גם חוק מוסרי זה לא נובע מכלום. בהתגשמות הראשונה שעבר האדם, החוק המוסרי לא דיבר בו כפי שדיבר בקאנט. האדם הפרימיטיבי פעל כולו בהתאם לתשוקותיו. הוא לקח עימו את החוויות שהצטברו מפעולה כזו למצבים העל-חושיים. שם הם עברו פיתוח ליכולת גבוהה יותר, ובהתגשמות הבאה זה לא רק התשוקה שפעלה בו, אלא שהוא כבר הונחה על ידי תוצאות התנסויותיו הקודמות. התגשמויות רבות נחוצות לפני שהאדם, שהיה במקור עבד לתשוקותיו, יעמת את סביבתו עם החוק המוסרי המעודן אשר קאנט מתאר כמשהו שעליו הוא התבונן באותה מידה של התפעלות כמו על שמיי הכוכבים.

הסביבה לתוכה נולד האדם בהתגשמות חדשה מביאה אליו את תוצאות מעשיו כייעודו. הוא עצמו נכנס לסביבה זו עם העבר, אותו הוא יצר במצבי-העל, מתוך התנסויותיו הקודמות, לכן ככל שהוא התגשם לעיתים תכופות יותר, או ככל שמאמציו היו גדולים יותר בהתגשמויותיו הקודמות, כך, ככלל, יהיו חוויותיו בעולם הפיזי בשלב גבוה יותר. פירושו של דבר שעלייתו דרך ההתגשמויות תהיה התפתחות כלפי מעלה. האוצרות שנאספו ברוחו כתוצאה מהתנסויותיו יתעצמו יותר ויותר, והוא יתקרב לסביבתו וגורלו, במצב בוגר יותר. כך הוא הופך יותר ויותר לשליט על ייעודו, שכן זה בדיוק מה שהוא מרוויח מההתנסויותיו; הוא לומד להבין את חוקי העולם שבו חוויות אלה נאספות. בהתחלה הרוח אינה מכירה את העולם שמסביב, היא כביכול, מגששת בחושך; אבל עם כל התגשמות חדשה הופך העולם להיות קל יותר לגביה. הרוח רוכשת ידע, היא לומדת את חוקי סביבתה; במילים אחרות, היא פועלת יותר ויותר עם התודעה מאשר כמו בעבר במצב נפשי. אילוצי הסביבה פוחתים יותר ויותר, והרוח מסוגלת יותר ויותר להחליט בעצמה. אבל הרוח שעושה זאת היא הרוח החופשיה. פעולה באיבר האור של התודעה היא פעולה חופשית. (בספרי “פילוסופיה של פעילות רוחנית”, לונדון 1922, השתדלתי להראות את טבעה של הרוח האנושית החופשית.^[4]) אידיאל ההתפתחות של הרוח האנושית הוא החופש המלא. אין לשאול: האם האדם חופשי או שאינו חופשי? פילוסופים המציבים את השאלה הנוגעת לחופש בדרך זו, לעולם לא יכולים להגיע לכל רעיון ברור לגביו, שכן האדם במצבו הנוכחי אינו חופשי ואינו לא חופשי. הוא בדרך לחופש; בחלקו הוא חופשי ובחלקו לא חופשי. הוא חופשי במידה שרכש ידע ותודעה לגבי חוקי העולם. נסיבות אלה שגורלנו בא אלינו בצורה של הכרח מוחלט אינן מהוות מכשול לחופש שלנו, שכן כשאנו פועלים אנו ניגשים לגורל זה באיכות ובמידת העצמאות שהשגנו לעצמנו. הגורל לא ביקש זאת, אך אנו פועלים בהתאם לחוקי גורל זה.

כשאני מצית גפרור, נוצרת אש בהתאם לחוקים ההכרחיים, אך אני זה שקובע את התנועה והחוקים ההכרחיים הללו. באותו אופן אני יכול לבצע פעולה רק בהתאם לחוקים ההכרחיים של הקארמה או הגורל שלי, אך אני הוא זה המביא לידי פעילות את החוקים ההכרחיים הללו. באמצעות מעשיי נוצרת קארמה חדשה, כשם שהאש ממשיכה לשרוף על פי חוקי הטבע ההכרחיים לאחר שהצתתי אותה.

זה מטיל אור על ספק אחר שיכול לעלות לגבי פעולת חוק הקארמה. מישהו יכול לומר: אם הקארמה היא חוק בלתי ניתן לשינוי, אזי אין טעם לעזור לאף אחד, שכן מה שקורה לאדם הוא התוצאה של הקארמה וזה הכרחי לחלוטין שיקרה לו דבר זה או אחר. כמובן שאי אפשר להיפטר מההשפעות של הקארמה שיצרה לעצמה הרוח האנושית בהתגשמויות קודמות, אך העניין הוא כיצד היא פוגשת את הקארמה הזו, ואיזו קארמה חדשה היא יוצרת בהשפעת הישנה. אם אני עוזר לאדם אוכל להביא לכך שבאמצעות מעשיו הקארמה שלו תקבל תפנית חיובית; אם אני נמנע מלעזור לו, אולי ההיפך יוכל להתרחש. זה יהיה תלוי אם אני חי חיי בריאות בחכמה או ללא חכמה.

התקדמות הרוח האנושית באמצעות התגשמויות חוזרות מביאה להתפתחותה הגבוהה יותר. זה מתבטא בעובדה שהעולם בו מתרחשת ההתגשמות הספציפית מובן על ידי הרוח יותר ויותר; אבל גם דרך העולם הזה לאורך כל ההתגשמויות עצמן. כאן גם טמונה הנקודה שבה רוח האדם מסוגלת בתודעה מלאה להביט לאחור על התגשמויותיה, וזאת על ידי המעבר ממצב של חוסר-תודעה למצב של תודעה בדרך ההתפתחות. זהו מושג שבקלות רבה גורם ללעג, וכמובן שקל מאוד לבקר אותו באופן מזלזל, אך למי שעושה זאת אין מושג על טיבן של אמיתות כאלה. הלעג והביקורת ממקמים את עצמם כמו דרקון לפני דלת המקדש שבתוכו יהיה ניתן להכירן. אך באשר לאמיתות אשר יתממשו רק על ידי האדם בעתיד, די ברור שהוא אינו יכול להכיר בהן כרגע כעובדות. יש רק דרך אחת שתשכנע במציאות שלהן, והיא לעשות מאמצים להשגת מציאות זו.

תשובות למספר שאלות על הקארמה

שאלה: על פי חוק ההתגשמויות החוזרות, האם יש להבין כי האינדיבידואליות האנושית מחזיקה בנטיות, ביכולות וכדומה, כתוצאה מחייה הקודמים? האם העובדה שנטיות ויכולות כמו אומץ מוסרי, כישרון מוזיקלי וכו’ מועברות ישירות מהורים לילדים סותרת זאת?

תשובה: אין שום סתירה בשאלה לעיל לגבי הרעיון הנכון לגבי חוקי ההתגשמויות השונות, התגשמות מחדש וקארמה. רק תכונות השייכות לגוף הפיזי ולגוף האתרי יכולות לעבור בתורשה מההורים. הגוף האתרי הוא כלי הרכב של כל תופעות החיים, כוחות הצמיחה והרבייה, וכל מה שקשור אליו יכול לעבור ישירות בתורשה. מה שקשור לגוף הנפש לא נורש באותה מידה. כאן יש להבין נטייה מסוימת ברגשות. אם לאדם יש שמיעה מפותחת הפועלת טוב וכדומה, יכול להיות תלוי אם אבות אבותיו היו בעלי תכונות אלה והורישו לו אותו. מצד שני, איש אינו יכול להעביר בתורשה את מה שקשור לישותו הרוחנית באמת של האדם, למשל, את מידת החריפות והדיוק של מושגיו, את אמינות הזיכרון שלו, את החוש המוסרי, את היכולת המפותחת לידע ואמנות וכו’. אלה תכונות שנותרות סגורות באינדיבידואליות שלו, ויוצאות לאור בהתגשמותו הבאה ככישורים, נטיות, אופי וכו’.

צריך לזכור גם שהסביבה שאליה נכנסת הרוח המתגשמת אינה מקרית, היא בהחלט קשורה לקארמה שלה. נניח, לדוגמה, שאדם רכש בחייו הקודמים נטייה לאופי חזק מבחינה מוסרית. השותפות שלו בקארמה תביא נטייה זו לידי ביטוי כאשר הוא יתגשם מחדש. היא לא תוכל לבוא לידי ביטוי אם הוא לא יתגשם בגוף שהוא באיכות מסוימת; יש לקבל בירושה את האיכות הגופנית הזו מהאבות הקדומים, האינדיבידואליות המתגשמת נשאבת על ידי כוח השוכן אצל ההורים שיכולים להעניק לה גוף מתאים. זה תלוי בעובדה שלפני ההתגשמות מחברת האינדיבידואליות את עצמה לאותם כוחות של העולם האסטרלי הנוטים למצבים גופניים מסוימים. כך האדם נולד למשפחה שיכולה להוריש לו את התנאים הגופניים התואמים לנטיות שבתוכו. אז נראה בדוגמה של אומץ הלב המוסרי, כאילו הוא עצמו עבר בירושה מההורים; במציאות, האדם חיפש דרך טבעו האינדיבידואלי את המשפחה שתאפשר לו לגלות אומץ מוסרי.

בדוגמה שלעיל יתכן גם המקרה שהאינדיבידואליות של הילדים וההורים כבר היו קשורים בחייהם הקודמים, ומכוח זה התכנסו שוב. החוקים הקארמתיים כה מורכבים עד כי לעולם לא ניתן לשפוט נכון רק מתוך המראה החיצוני. ניתן להגיע אליהם רק אם במידה מסוימת איברי החוש לראיית העולמות העליונים מפותחים בחלקם. כך שבנוסף לגוף הפיזי אפשר לספק את האמצעים כך שיכולות נפשיות אלה של הילדים יכולות להתפתח.

שאלה: “האם לפי האנתרופוסופיה אין דבר כזה כמו מקריות? אני לא יכול לדמיין למשל שכאשר נשרפו 500 אנשים למוות בתיאטרון, זה היה כלול בקארמה של כל אחד מהם!”

תשובה: חוקי הקארמה כה מורכבים, עד שאיש אינו צריך לתהות אם עובדה מסוימת נראית במבט ראשון לאינטלקט האנושי כנוגדת לתקפות הכללית של חוק זה. יש לזכור שהאינטלקט מיושם בעיקר בעולמנו הפיזי, וכי באופן כללי הוא רגיל להודות רק במה שלמד בעולם הזה. אבל חוקי הקארמה שייכים לעולמות העליונים. מכאן שאם חושבים על אירוע כלשהו שקורה לאדם כמובא באותה צורה, כמו שאולי חושבים על צדק בחיים הפיזיים הארציים בלבד, אזי בהכרח צריך להיפגש עם סתירות. עלינו להבין כי חוויה משותפת המשפיעה על מספר אנשים בעולם הפיזי, עשויה לסמל לכל אחד מהם משהו שונה לגמרי בעולמות העליונים. מטבע הדברים ההיפך יכול להיות גם המקרה, כלומר שקשרים משותפים עלולים לגרום לחוויות ארציות משותפות. רק מי שמסוגל לראות בבירור בעולמות העליונים יכול לומר מה העובדות בכל מקרה ומקרה. כאשר קשרי הקארמה של 500 איש מסתדרים כך שאנשים אלה נספים בשריפה, אזי אפשריים המקרים הבאים:

1 – אולי לקשרים הקארמתיים של 500 האנשים האלה אין שום דבר שקושר אותם אחד לשני. חוסר מזל נפוץ קשור אז לקארמה של כל אחד מהאנשים הללו באופן זהה לזה שצללית של 500 אנשים על קיר קשורה למחשבותיהם ורגשותיהם של אנשים אלה. אולי שעה לפני כן לאנשים אלה לא היה שום דבר משותף, ושוב בעוד שעה אולי לא יהיה להם שום דבר במשותף. למה שהם חוו על ידי המפגש יחדיו באולם גדול תהיה תוצאה מסוימת לכל אחד מהם. היותם ביחד באה לידי ביטוי בצללית המשותפת שהוזכרה לעיל, אך זה יהיה מוטעה להסיק מצללית זו כי האנשים הללו שייכים יחדיו.

2 – יתכן שלחוויה המשותפת של 500 האנשים אין שום קשר לעברם הקארמתי, אך באמצעות חוויה משותפת זו מוכן משהו שיוביל אותם יחדיו בעתיד. 500 אנשים אלה עשויים בעתיד הרחוק לפתוח מיזם משותף; דרך אסון זה הם התאגדו בעולמות העליונים. לדוגמה, חוקרים רוחניים יודעים שהחברה מתעצבת כעת לפי נסיבות שבהן האנשים הנפגשים יחדיו חוו פורענות בעבר רחוק מאוד.

3 – זה עשוי להיות תוצאה של עוולות קודמות שביצעו אנשים אלה במשותף – אך יש גם מספר רב של אפשרויות אחרות – למשל, זה יכול להיות שילוב של שלושתם.

זה בהחלט מוצדק לדבר על ‘מקריות’ בעולם הפיזי. למרות שזה נכון שאם לוקחים בחשבון את כל העולמות אזי אין ‘מקריות’, זה לא נכון לדחות את המילה מקריות כשמדברים רק על הקשר של הדברים בעולם הפיזי. המקריות בעולם הפיזי נוצרת על ידי העובדה שבעולם זה מתרחשים אירועים בחלל החיצוני. כל עוד הם מתרחשים בחלל, עליהם לציית לחוקי המרחב. אך במרחב זה דברים חיצוניים מסוימים עשויים להיפגש, אשר כלפי חוץ לא קשורים זה לזה. במידה שפניי דומות לפנים המעוותות בהתבוננות במראה לא אחידה, כך כה מעט יש קשר לקארמה שמקורה בעבר כאשר אריח נופל מהגג ופוגע באדם בדיוק בזמן שהוא עובר. הטעות שנעשתה כאן היא שרבים חושבים על חיבורי מצבים קארמתיים בצורה פשוטה מדי. הם מניחים, למשל, שאם אדם זה נפגע מאריח, הוא בטח היה ראוי לכך. אבל זה לא בהכרח המקרה. כל אדם נפגש ללא הרף עם חוויות שלא קשורות כלל למעלותיו או למגרעותיו בעבר. חוויות כאלה ימצאו את איזונן הנכון בעתיד. מה שקורה לי היום ללא אשמתי, יפוצה בעתיד. דבר אחד בטוח; הכל מאוזן באופן קארמתי. ניתן לקבוע אם חוויה שמתרחשת לאדם היא תוצאה של עברו הקארמתי, או הגורם לעתידו הקארמתי, רק על ידי בחינה של כל מקרה ומקרה, וזה לא יכול להיעשות על ידי האינטלקט הקשור לעולם הפיזי, אלא אך ורק על ידי התבוננות והתנסות רוחנית.

שאלה: האם יש להבין לפי ההוראה של התגשמות חוזרת וקארמה שנפש אנושית מפותחת מאוד נולדת מחדש בילד חסר אונים ולא מפותח? רבים חושבים שזה בלתי נסבל ולא הגיוני ששוב ושוב צריך להתחיל עם שלב הילדות.

תשובה: היכולת של האדם לפעול בעולם הפיזי תלויה לחלוטין בכלי הפיזי שברשותו. לדוגמה, רעיונות גבוהים יותר יכולים לבוא לידי ביטוי בעולם הזה רק עם המוח מפותח לחלוטין. כמו שהפסנתרן צריך לחכות עד שיצרן הפסנתרנים יביא את הפסנתר לשלמות כדי שהוא יכול לבטא עליו את רעיונותיו המוזיקליים, כך גם הנפש חייבת לחכות עם יכולותיה שנצברו בחייה הקודמים עד שכוחות העולם הפיזי יבנו את איברי הגוף כך שהם יוכלו להפוך לכלי ביטוי ליכולות אלה. כוחות הטבע חייבים ללכת בדרכם, והנפש גם חייבת ללכת בדרכה. אך מתחילת חיי האדם קיים שיתוף פעולה בין כוחות הנפש לאלה של הגוף. הנפש פועלת בגופו הפלסטי ועדיין גמיש של הילד כך שבהמשך הוא יוכל להיות כלי הרכב של הכוחות שנצברו בחיים הקודמים. הכרחי לחלוטין שאם אדם ייוולד מחדש כמבוגר עם כל הישגיו הקודמים, הוא יחיה בחוסר הרמוניה עם הסביבה. הוא כמובן צבר את יכולותיו וכוחותיו בתנאים שונים לחלוטין ובסביבה שונה לחלוטין. אם הוא פשוט היה נכנס לעולם במצבו הקודם, הוא היה זר בו. לכן תקופת הילדות קיימת כדי ליצור הרמוניה בין התנאים הישנים לחדשים. איך היה אפילו אדם פיקח במיוחד ששייך לתקופה הרומית חי כאן בעולם של ימינו אם הוא היה נולד לעולם זה פשוט עם הכוחות שהשיג? ניתן להשתמש בכוח רק כאשר הוא בהרמוניה עם הסביבה. לדוגמה, אם נולד גאון, כוחו של הגאון כבר נמצא בחלק של הישות הפנימית שלו המכונה הגוף הסיבתי, אך הנפש האינטלקטואלית וגוף הנפש, גוף הרגש, מסוגלים לעצב אותו, כי הוא עדיין פלסטי. שני החלקים הללו של האדם מפותחים כעת. הגוף הסיבתי פועל מבפנים, והסביבה מבחוץ. לאחר שעבודה זו נעשתה, שני החלקים הללו יכולים להיות מכשירי היכולות שנרכשו. לכן אין שום דבר לא הגיוני או בלתי נסבל במחשבה להיוולד כילד, זה יהיה הרבה יותר בלתי נסבל להיוולד כאדם בוגר לעולם בו הוא יהיה זר.

שאלה: האם שתי התגשמויות רצופות דומות זה לזה, כך שלמשל, אדריכל ייוולד מחדש כאדריכל, ומוזיקאי כמוזיקאי?

תשובה: יכול להיות שזה המצב, אבל זה לא בהכרח כך. זה קורה לפעמים, אבל בשום פנים ואופן זה לא הכלל. תפיסה כוזבת עשויה להיווצר בנושא זה אם רעיונותיו של האדם לגבי חוקי ההתגשמויות החוזרות נשענים יותר מדי על דברים חיצוניים. לדוגמה, מישהו אוהב את מדינות הדרום, ולכן הוא מדמיין שבחיים קודמים הוא כנראה היה דרומי. אבל נטיות כאלה אינן משפיעות על הגוף הסיבתי, הן חלות רק על התגשמות אחת. מה שפועל מהתגשמות אחת לשנייה, חייב להימצא עמוק יותר באופי האדם. קחו למשל מוזיקאי. ההרמוניות והמקצבים הרוחניים המבטאים את עצמם בצלילים מגיעים לתוך הגוף הסיבתי. הטונים עצמם שייכים לחיים הפיזיים החיצוניים, הם נמצאים באותו חלק של האדם שנולד ומת. החלק הגבוה של גוף הנפש, שבהתגשמות אחת הוא המנגנון המתאים לטון, יכול בחיים הבאים להיות המנגנון לתפיסת תנאי המספר והמרחב. לכן המוזיקאי יכול להיות בחיים הבאים מתמטיקאי. נסיבות אלו מאפשרות לאדם במהלך התגשמויותיו להפוך למגוון של ישויות על ידי מעבר דרך חוויות מגוונות ביותר. אולם, כאמור, ישנם יוצאים מן הכלל לכלל זה, וניתן להסביר חריגים אלה כאשר מכירים את חוקי עולם הרוח.

שאלה: כאשר דרך מחלה של המוח האדם נידון להיות אידיוט, כיצד ניתן להתייחס לזה באופן קארמתי?

תשובה: יש לקחת בחשבון דברים כאלה מנקודת המבט של ההתנסות האוקולטית ולא מתוך ספקולציות והשערות. על כן אשיב לשאלה זו על ידי דוגמה שנלקחה מהחיים. אדם נידון בחייו הקודמים לנהל קיום משעמם ואדיש בגלל מוח לא מפותח. במרווח שבין מותו ללידה חדשה הוא היה מסוגל לעבוד על כל החוויות המדכאות של חיים שכאלה – ההשפלה וחוסר האדיבות של האנשים – והוא נולד מחדש כנדבן גדול. מקרה כזה מראה בבירור עד כמה ניתן לטעות אם מייחסים לעבר בפשטות את כל מה שמתרחש בחיים. לא ניתן בשום פנים ואופן לומר: גורל זה נובע מטעות זו או אחרת בעבר; באותה מידה צריך לחשוב: חוויה זו אינה קשורה בשום דרך לעבר, אלא היא הגורם לפיצוי קארמתי בעתיד. אידיוט לא חייב לקבל גורל זה מחמת מעשיו בעבר, אך התוצאות הקארמתיות של גורלו בחיים הנוכחיים בהחלט ייקטפו בעתיד. בדיוק כמו במקרה של סוחר שיתרתו בכל יום מסוים נקבעת על פי הנתונים בפנקס המזומנים שלו, אך הוא תמיד יכול לבצע קבלות והוצאות חדשות, כך גם בחיים – מעשים חדשים ומכות גורל יכולים להיכנס, אם כי חשבון החיים הוא די מוגדר בכל רגע נתון. לכן אסור להתייחס לגורל כאל דבר שלא ניתן להשפיע עליו, הוא תואם לחלוטין את החופש ואת רצון האדם. קארמה אינה דורשת כניעה לגורל בלתי ניתן לשינוי, נהפוך הוא, היא מביאה את הוודאות ששום מעשה, שום חוויה של האדם אינה נטולת תוצאה או מתרחשת בעולם ללא חוק, זהו חוק צודק ומפצה. אלמלא הייתה קארמה, חוסר וודאות היה שולט בעולם, אבל אם אני יכול לדעת שכל אחד ממעשיי וכל אחת מהתנסויותיי משתלבים בכל החוקים הנשלטים על ידי החוק, אזי הפעולה שלי חופשית, השפעתה נשלטת על ידי החוק. זהו מעשה חופשי של הסוחר כאשר הוא מבצע עסקה מסוימת, אך התוצאה של עסקה זו משתלבת במאזן שלו על פי החוק.

————————————————————————————-

1. Emil Heinrich du Bois-Reymond היינריך דה בויס-ריימונד 1896-1818 היה רופא ופיזיולוג גרמני. ↑
2. גוף נפש רוח [תיאוסופיה] – יצא בעברית בהוצאת מיכאל. ↑
3. מדע הנסתר בקוויו העיקריים – יצא בעברית בהוצאת תלתן. ↑
4. הפילוסופיה של החירות – יצא לאור בעברית בהוצאת ניצת השחר. ↑