שאלות על האמנות והחיים לאור מדע הרוח
רודולף שטיינר
סדרה של 13 הרצאות בדורנאך
בין 23 במאי ל-8 באוגוסט 1915
162 GA
תרגמה מגרמנית ומאנגלית: מרים פטרי
תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל
לספר ראו כאן
זיכרון בעולם הפיזי לעומת זיכרון של חוויות רוחניות
הרצאה מספר 3 בסדרה
דורנאך, 29 במאי 1915
תמצית: הזיכרון של מה שנחווה במישור הפיזי. אין אפשרות ללכוד בזיכרון חוויות רוחניות. הלך הרוח של פאוסט כמודל לשאיפה אנתרופוסופית. חופש האדם. תמונות הזיכרון כצעיף המפריד מהראייה של עולם הרוח. התעייפות ושינה. יראת הכבוד כלפי האמת ויראת הכבוד כלפי הידע.
*******
היום אנחנו נדבר קודם כול על כמה מהמאפיינים המיוחדים של ההתפתחות האוקולטית של האדם. מותר לנו לדבר על התפתחות אוקולטית זו, מפני שביסודו של דבר העיסוק במדע-הרוח מהווה התחלה של התפתחות אוקולטית אמיתית. גם אם רוב האנשים לא מכירים בכך שעצם העיסוק במדע-הרוח הוא כבר הצעד הראשון לקראת התפתחות אוקולטית, זו האמת. אנו תמיד מדגישים זאת, וחייבים להדגיש זאת שוב ושוב, שמדע-הרוח לא צריך למסור רק ידע, ידע תיאורטי, אלא הוא צריך לתת לנו משהו שמשנה את האדם כולו, משהו שהופך את כל ישותנו למשהו אחר ממה שיכולה לפתח התרבות החיצונית של ימינו.
נקבל הסבר על הקושי שיש למדע-הרוח להטביע את עצמו לא רק בזיכרון, אלא בכל חיי התרבות של זמננו, אם נלמד להכיר את התכונות המיוחדות של החקירה המדעית-רוחית, עם הקשר המיוחד שקיים בינינו כבני האדם לבין התוצאות של החקירה המדעית-רוחית. קשר זה שונה מזה שיש לנו עם תובנות אחרות שאנחנו משיגים בחיים. אנו רוכשים ידע דרך ההתנסויות שלנו, דרך החוויות שלנו; כי אפילו כשמדובר בידע מדעי, הוא נרכש דרך התנסות ישירה או עקיפה. בכל פעם ובכל תחום שאנו רוכשים ידע, אנו רוכשים אותו קודם כול דרך התנסות, ולאחר מכן אנו מאחסנים אותו בזיכרון. אנו שומרים בתוכנו את התוצאות הללו של החיים.
הסברנו לעיתים קרובות מה זה אומר בדיוק שאנחנו שומרים משהו בזיכרוננו, ובמיוחד לאחרונה דיברנו יותר לעומק על מהו הזיכרון. בכל מקרה, לזיכרון יש חשיבות עצומה בשביל החיים. רק חישבו על כך שאילו לא היה לנו זיכרון, אילו לא היינו יכולים לזכור מה חווינו אתמול, שלשום, לפני שנה או לפני עשר שנים, כמה שונים היו חיינו. לא יכול בכלל להתקבל על הדעת שחיי נפש נורמליים, אלה שמתרחשים במישור הפיזי, היו יכולים להתרחש ללא זיכרון.
אך בואו נשווה את הכוח הזה, אשר מאפשר לנו לשמור בזיכרון חוויות במישור הפיזי, עם הכוח שמאפשר לנו לשמור בזיכרון את מה שחווינו בחלום, כוח שהוא הרבה יותר חלש. הרבה יותר קל לשכוח חלום מאשר חוויות בעולם הפיזי. השאלה הראשונה שעולה היא: מדוע קל יותר לשכוח חוויות בחלום מאשר חוויות בעולם הפיזי? התשובה לשאלה זו תיתן לנו בו-זמנית גם נקודת מבט חשובה בשביל הידע הגבוה יותר.
כיצד אנו רוכשים חוויות בחלום? אנו רוכשים אותן דרך העובדה שאיננו נמצאים לגמרי בתוך הגוף הפיזי. כאשר אנחנו לגמרי בתוך הגוף הפיזי, אנחנו לא חולמים. אז אנו חווים דברים דרך החושים במישור הפיזי ודרך האינטלקט שקשור לחושים. כאשר אנו חולמים, עלינו להיות לפחות חלקית מחוץ לגוף הפיזי. מה עושה הגוף הפיזי כשהוא עובד עם כוח הזיכרון? למרות שקשה לאנשים לתפוס זאת בהתחלה, האמת היא שכל פעם שאדם חווה משהו ושומר את החוויה בזיכרון דרך מחשבה, מוטבע בגוף האתרי שלנו משהו כמו מעין העתק של החוויה. אבל, כמו שכבר הסברתי בעבר, העתק זה איננו כמו צילום. כשם שיש מעט קשר בין האותיות לבין הצלילים שהן מייצגות, כך יש מעט קשר בין מה שקיים בגופנו כהטבעה לבין החוויה עצמה. ההטבעה היא רק מעין סמל. וסמל זה דומה באופן מוזר לצורת האדם. אם לוקחים את החלקים העליונים של דמות האדם, הראש וחלק מהגוף העליון והידיים, יש לנו את מה שניתן לראות בגוף האתרי בכל פעם שהאדם יוצר זיכרון של חוויה.
אם כן, אנו יכולים לומר: אני חווה משהו, החוויה נשארת איתי – בין אם זאת חוויה קטנה או גדולה – כזיכרון. נוצרת הטבעה, משהו שדומה לציור הזה. זה מה שקורה בגופך האתרי כל פעם שנוצר זיכרון, ואילו הטבעה זו הייתה נמחקת, לא יכולת עוד לזכור את החוויה.
חישבו על כל הדברים הרבים שאתם זוכרים בחיים! יש בתוככם אלפי אלפים של תמונות אתריות דמויות אדם כאלה. הגוף האתרי, כמו גם הגוף הפיזי, מאפשרים את קיומן של תמונות שונות כה רבות. אילו שתי תמונות היו זהות, לא היינו יכולים להבדיל בין החוויות. כשמסתכלים על האדם בצורה אוקולטית, מוצאים בתוכו אלפי אלפים של תמונות דמויות אדם כאלה. אבל הן לא נוצרות בגוף האתרי בלבד, אלא מכל תמונה כזו נוצרת הטבעה עדינה גם בגוף הפיזי, וההטבעות הללו נשמרות כולן כל עוד לאדם יש זיכרונות. כלומר יש אלפי אלפים הומונקולוס[1] או אנשים קטנים כאלה בתוך האדם.
אתם מקשיבים להרצאה של היום. על ידי האזנה להרצאה כבר ייווצרו מאות רבות של הומונקולוס כאלה בנפשכם. אם תזכרו את הדברים מאוחר יותר, ייווצרו הטבעות גם בגוף הפיזי שלכם, וההטבעות הללו יישארו שם.
אך מה קורה כשחולמים? בחלום מופיע ההומונקולוס בגוף האתרי, אבל הוא לא נטבע בגוף הפיזי. הוא נוגע בו קלות, ולפעמים בכלל לא. אז האדם יודע שהוא חלם, אבל לא זוכר את מה שחלם. החלומות חלשים הרבה יותר מכל חוויה במישור הפיזי. לכן כל כך קשה לזכור אותם.
אם כן, חוזק הזיכרון תלוי לגמרי בחוזק של ההטבעה בגוף הפיזי של ההומונקולוס שנוצר בגוף האתרי. אך החוקר הרוחי מוצא שמה שהוא חווה בעולם הרוח הוא בהתחלה בעל אופי כזה שהוא אינו יכול ליצור כל הטבעה בגוף הפיזי. זה מפני שאם חוויה יכולה ליצור הטבעה על הגוף הפיזי, היא כבר איננה חוויה רוחנית טהורה. אז היא כבר נרכשת תוך כדי קשר עם הגוף הפיזי. התכונה המיוחדת של החוויה הרוחנית חייבת להיות שבהתחלה לא קורה שום דבר בגוף הפיזי בזמן שחווים את הרוח.
מה נובע מכך? נובע מכך שהחוקר הרוחי חייב לקבל את החוויה שאין לו כל זיכרון על תוצאות החקירה הרוחית. החוויות של החוקר הרוחי לא יכולות להיות מוטבעות בזיכרון. ברגע שהן מופיעות, הן כבר נעלמות.
כאן טמון הקושי בידיעת משהו על עולם הרוח כל עוד אנו חיים בעולם הפיזי ורוצים לחיות אך ורק דרך הגוף הפיזי שלנו. העובדה שלאדם יש זיכרון חלש אפילו לגבי חלומות, כשבחלומות עדיין יש קשר (אם כי רופף) עם הגוף הפיזי, תראה לכם עד כמה מובן מאליו שהאדם לא יכול לשמור כל זיכרון על מה שהוא חווה בדרך אוקולטית.
ישנם אנשים שמתחילים ליישם את החוקים שתיארתי בספרי “כיצד קונים דעת העולמות העליונים?“,[2] החוקים של ההתפתחות האוקולטית. הם יכולים ליישם אותם לאורך זמן רב, ואז הם באים אחרי שנים ואומרים: “התאמנתי שוב ושוב, ועשיתי כל מיני תרגילים, אבל אני לא רואה כלום ולא שומע כלום מעולם הרוח. החוש שלי לעולם הרוח אינו מוכן להיפתח”. יכול להיות שהאנשים האלה טועים לגמרי. יכול להיות שהם מצאו כבר מזמן כניסה לעולם הרוח, ויכולים לקלוט רשמים מעולם הרוח. אך הרשמים שהם קולטים נעלמים ברגע שהם נוצרים, מפני שלא ניתן לשלב אותם בזיכרון הפיזי. זה שהאדם ידע משהו על חוויותיו הרוחניות תלוי במשהו שונה לחלוטין מהזיכרון. ועכשיו אני רוצה להבהיר לכם במה זה תלוי.
נניח שאתה מכין צעצוע עבור ילד. זה צעצוע שהילד ייהנה ממנו. אתה יכול להכין אותו היום והילד ייהנה ממנו. ואז אתה לוקח את הצעצוע ומניח אותו בארון. מחר תחזיר אותו לילד, וגם מוחרתיים, שוב ושוב. הילד יכול ליהנות שוב ושוב מהצעצוע שהכנת בשבילו היום.
אבל יכול לקרות גם דבר אחר. נניח שאתה לא מצליח לשעשע את הילד דרך הכנת צעצוע בשבילו, אלא כך שאתה מרכיב משהו בשבילו מכל מיני דברים. או אתה מצחיק אותו עם כל מיני תנועות וכדומה. נניח שאתה מושך את תשומת ליבו של הילד דרך תנועות מסוימות של הידיים או האצבעות, למשל דרך תנועות של קדם-אוריתמיה. אתה לא יכול להניח זאת בארון ולהוציא אותו שוב מחר או אחר כך, ולתת אותו שוב ושוב לילד כמו צעצוע. כל מה שעושה רושם כזה על הילד חייב להיעשות שוב ושוב. אתה יכול לשמור בובה שסיימת להכין. הילד יכול לקבל אותה שוב ושוב. אבל כל מה שאתה עושה דרך תנועות וכדומה כדי למשוך את תשומת הלב של הילד, יש לעשות מחדש.
זו דוגמה שיכולה להסביר לנו את ההבדל בין מה שאנו רוכשים במישור הפיזי ויכול להפוך לזיכרון למה שאנו חווים במישור הרוחני ולא יכול להפוך מייד לזיכרון. כשאנו חווים משהו במישור הפיזי, נוצר בגוף האתרי שלנו מעין הומונקולוס והחותם שלו מוטבע בגוף הפיזי. זה נשאר כמו הבובה עבור הילד. ניתן לשמור אותו, ולמצוא אותו בתוכך שוב ושוב, וזה יצביע אז על חוויה שחווית בעבר. החוויה שאתה חווה בעולם הרוח היא זמנית, חולפת. אך היית צריך לעשות משהו כדי ליצור אותה. היית צריך ליישם את החוקים כפי שמתואר ב”כיצד קונים דעת העולמות העליונים?” ולהביא את נפשך למצב שבו החוויה האוקולטית תוכל להתרחש. אתה יכול לעורר מצב זה בתוכך שוב ושוב, כך שתחווה את החוויה שוב ושוב, אבל אתה לא יכול לאחסן אותה כמו תמונת זיכרון. עבור המישור הפיזי, החוויות הופכות לזיכרונות כך שנוצרות תמונות זיכרון. המפגש מחדש עם החוויות האוקולטיות, או ההיזכרות בהן – אם אנו משתמשים כעת במילה “היזכרות” במובן מטפורי – יכול להתרחש רק אם אנו יוצרים את אותם התנאים שדרכם חווינו את האירוע בפעם הראשונה.
נאמר זאת בצורה ברורה לגמרי: אנחנו חייבים להיות לאין שיעור הרבה יותר פעילים ואקטיביים כשמדובר בחוויות בעולם הרוח מאשר בחוויות בעולם הפיזי. מול החוויות בעולם הפיזי, נבנה בתוכנו משהו שבהדרגה מגיע לצפיפות גדולה. זהו משהו מאוד מגוון בתוכנו. כל האנשים הקטנים האלה שנמצאים בתוכנו, עוברים דרך החיים איתנו, הם משהו שהגיע לסיומו. זה מקל על החיים בעולם הפיזי, בעוד שבעולם הרוח עליך לעשות את העבודה שוב ושוב אם אתה רוצה לחוות שוב חוויות אוקולטיות. אתה יכול לזכור רק את התנאים שבהם נוצרה החוויה – לעולם לא את החוויה האוקולטית עצמה, אלא רק את הדרך שבה היא נוצרה. ועליך ליצור שוב את התנאים הללו, ואז אתה יכול לחוות שוב את החוויה האוקולטית.
אם אנחנו הולכים לאורך שביל – וזאת כרגע לא מטפורה – ובסוף השביל יש כנסייה או בית, ולאחר מכן אנו חוזרים משם, אז בכל הדרך חזרה אנו יכולים להיזכר בתמונה שאנו נושאים בתוכנו עם הכנסייה או הבית. זאת מפני שהחוויה עם הכנסייה או הבית היא חוויה במישור הפיזי. אילו הייתה עומדת שם רוח, והרוח הייתה מופיעה רק באותו מקום, היה עלינו לחזור כל פעם לאותו מקום כדי לראות את הרוח הזו. עלינו ליצור את אותם התנאים, כי כל מה שניתן לזכור הוא הדרך והתנאים שאפשרו לנו להגיע לחוויה זו.
הדבר המוזר הוא שהזיכרון אינו מועיל באופן ישיר כאשר מדובר בחוויות אוקולטיות, אלא להיפך, משהו שעוזר לנו לפתח באופן מודע זיכרון טוב בחיי היומיום יכול להוות מכשול בתחום האוקולטי. יש אנשים שמביאים איתם לעולם זיכרון טוב כבר מן ההתחלה כשהם נולדים. כעת הם חיים ונהנים מזיכרון טוב. לאחרים יש זיכרון פחות טוב. הדבר תלוי בתנאים קארמתיים מסוימים: יש זיכרון טוב לאדם שבא לעולם מהתגשמויות קודמות כך שהוא חודר כמה שאפשר מאוחר יותר עם נפשו ורוחו לכל גופו, כך שחלקים מסוימים של גופו הפיזי נשארים זמן ארוך ככל האפשר לא מעובדים על ידי הנפש והרוח. אצל אדם כזה, יתכן שאותם ההומונקולוס שדיברתי עליהם נוצרים מבלי כל מאמץ מצד האדם.
אבל אם אדם בא לעולם דרך הלידה הפיזית עם אישיות בעלת נטייה לחוויה פיזית אינדיבידואלית כזו שהרשמים אוחזים לגמרי בגופו הפיזי מוקדם ככל האפשר, אז הוא לא יוכל לפתח זיכרון טוב במיוחד, מפני שהוא ממלא את זיכרונו; וכתוצאה מכך קשה לרשמים הרבים של הומונקולוס להיכנס לשם. לכן, יש זיכרון טוב במיוחד לאנשים שיש להם לרוב עניין אגואיסטי בלתי מוגדר בחוויות של המישור הפיזי.
מצד שני, אפשר גם לפתח את הזיכרון במידה מסוימת. אבל אפשר לפתח אותו רק דרך הגברה של תשומת הלב ושל ההתעניינות. עניין, תשומת לב וזיכרון קשורים זה לזה. אם תנסו לגלות עניין חד במגוון חוויות, בכל מיני תחומי חיים, כך שאתם באמת נוכחים עם כל ה”אני” שלכם, זיכרונכם ילך וישתפר לגבי חוויות אלו. כך שאם מישהו רוצה לשפר את זיכרונו בכל נושא, הדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא לחדד את ההתעניינות שלו כמה שיותר כלפי אותו נושא. אנו לא זוכרים דברים שאיננו מפתחים כלפיהם עניין חזק. תשומת הלב, ההתעניינות, הן אלה שיכולים לתקן זיכרון לקוי בעולם הפיזי.
כדי שנוכל להתייצב בצורה נכונה בחוויות האוקולטיות, כדי שחוויות אוקולטיות אלה לא יברחו מאיתנו כל הזמן במהרה כמו החלומות שלנו, תשומת הלב והעניין מלא אהבה כלפי מה שרוחני ככלל הם בעלי חשיבות גדולה ביותר. ללא העניין הזה ברוח, ללא תשומת הלב האוהבת הזו, איננו יכולים לחוות שוב ושוב את אותן חוויות רוחניות שהיו לנו פעם. אפשר בהחלט לחוות פעם חוויה רוחנית. היא נעלמת במהירות הבזק. אך נוכל ליצור את התנאים, לא את הזיכרונות, אלא את התנאים לכך שנוכל לחוות את החוויה שוב ושוב רק אם נחדד את העניין שלנו באירועים של עולם הרוח.
לכן כל כך חשוב שלא רק נרכוש כמה שיותר ידע על עולם הרוח במונחים של זיכרון; זה באמת הדבר הפחות חשוב. הדבר היותר חשוב הוא שלא נעסוק אף פעם במה שקשור לעולם הרוח ללא אהבה, ללא עניין עמוק. אם אנו סופגים ידע של מדע-הרוח בצורה אדישה, או אולי כדי שנוכל להתגאות על כך או מכל סיבה אחרת, כמו שאנו רוכשים ידע אחר בעולם, אז אין לידע זה כל חשיבות. הדבר החשוב הוא באיזו דרגה אנו מפתחים אהבה וסימפתיה כלפי עולם הרוח. זה מה שחשוב ומשמעותי. הדבר קשור גם לכך שננסה להציג את האירועים של עולם הרוח מנקודות מבט כה רבות, להציג אותם שוב ושוב מנקודות מבט שונות; כי זה מעודד אותנו לגשת לידע של עולם הרוח באופן אקטיבי יותר, ולא רק לנסות להבין את הידע של עולם הרוח באותו אופן כמו את הידע של דברים פיזיים. למעשה, זהו הדבר הקטלני ביותר מבחינת האוקולטיסט האמיתי: כשעולה באדם הכמיהה להשיג ידע רוחני, אבל הוא אינו רוצה להגיע לידע זה באופן שונה מאשר לידע הפיזי.
אנשים רוצים שיהיו להם ספרים על עולם הרוח, בדיוק כמו שיש להם ספרים על מה שניתן ללמוד על העולם הפיזי. הם רוצים לרכוש ידע על עולם הרוח בדיוק כמו שהם רוכשים ידע על העולם הפיזי. אך אי אפשר להגיע לידע של עולם הרוח בדרך זו, אלא הספרים שעוסקים בעולם הרוח חייבים לעורר בכל פעם מחדש את הפעילות הפנימית שלנו, הם חייבים להניע בכל פעם מחדש את הכוחות הפנימיים שלנו. לכן, הדרך ללמוד על העולם הפיזי, שבו עלינו לחזור על הדברים כדי לא לשכוח אותם, לא דומה לדרך שבה אנו רוכשים ידע על עולמות הרוח. אם אנו קוראים שוב ושוב סדרה או ספר של מדע-הרוח, אז אין זאת סתם חזרה, אלא אנו מתמלאים באקטיביות שדרכה אנו מגיעים לידע. וזה הדבר החשוב ביותר, זאת המהות. הייתם חושבים שזה מוזר מאוד אם אדם שהולך לכנסייה היה אומר כשהוא מתבקש להתפלל: אני לא צריך להתפלל היום. קראתי את התפילה פעם כשהייתי בן שבע, שלושה חודשים ויומיים. אני תמיד אזכור שהתפללתי אותה. אין צורך שאומר שוב את התפילה, כי אני יודע שכבר אמרתי אותה. אני רק רוצה לחשוב על זה עכשיו. אין ספק שהייתם חושבים שהאדם הזה מוזר, והייתם מסבירים לו שמה שחשוב הוא לא שהוא יזכור שהוא פעם התפלל תפילה מסוימת, אלא העיקר הוא לעורר אותה שוב ושוב, כי היא נעשית חיה עם כל חזרה מחדש. כך עלינו לחשוב גם על החוויה שלנו במדע האוקולטי. אנחנו לא צריכים לומר, כמו במדע הרגיל: כן, הבנתי זאת, אני זוכר את הדבר, אלא אנו רוצים להתרגל להתעמק בדבר שוב ושוב, לחזור על הפעולה שוב ושוב.
אולם בתקופה שלנו אנשים לא אוהבים זאת בכלל. להיפך, האנשים בעידן המודרני אוהבים לא לזוז ממה שכבר השיגו. הם הכי מרוצים אם רכשו ידע מסוים ואז נושאים את הידע הזה לאורך חייהם במעין תרמיל פנימי, וכשצריכים אותו מוצאים אותו משם ונזכרים בו שוב. זו סכנה שמאיימת יותר ויותר על האנושות.
אבל בעידן המודרני יש צורך דחוף לשנות את המצב הזה שבו האדם יושב על התכנים שהוא כבר רכש, כדי שהפעילות והשאיפה האנושית תהיינה בהתאם לאמירה היפה של פאוסט:
“לחופש, כמו לחיים, ראוי רק מי שצריך לכבוש אותו יום יום.”
והאמת היא שמספיק הלך-רוח זה של פאוסט, שדיברנו עליו כאן לעיתים קרובות, כדי שיתעורר בנפש האדם מה שמוביל בהדרגה להלך הרוח האוקולטי.
גתה כתב את המונולוג הגדול של פאוסט בסביבות שנות ה-70 של המאה ה-18, מתוך הלך-הנפש שלו אז. לרבים זה כבר נהייה טריוויאלי כיום, אבל כאשר מתבוננים בו בכל האוטנטיות שלו, הוא משהו שמעיק על הנפש עם כל הטרגדיה של החיים:
“שקדתי, במאמץ רב,
על לימודי פילוסופיה, משפט ורפואה
ולדאבוני גם לימודי תיאולוגיה.
אני עומד כאן כעת, טיפש מסכן!
ואינני חכם מקודם.”
גתה כתב זאת מתוך נפשו, מתוך הווייתו הפנימית העמוקה ביותר, כצעיר בשנות ה-70 של המאה ה-18. ואז הגיע הזמן שבו ההתפתחות הפילוסופית הגיעה לשיאה עם פיכטה, שלינג והגל. אך שיא זה של התפתחות הפילוסופיה היה קשור בהתפתחות בתחום המשפט. הגל כתב חוק טבעי, פיכטה כתב חוק טבעי, שלינג פירסם ז’ורנל לרפואה.
משהו גדול ורב עוצמה נכנס לנפש האדם, וזה בדיוק מה שהוביל את גתה לאמירה:
על לימודי פילוסופיה, משפט ורפואה
ולדאבוני גם לימודי תיאולוגיה.”
אך האם אתם מאמינים שאילו גתה היה חי ב-1840 והיה מתחיל לכתוב את הפאוסט שלו ב-1840 במקום ב-1772, כאשר נכנס משהו גדול ורב עוצמה להתפתחות התרבות האנושית, והוא חיפש בדרך פילוסופית אמיתית משהו שנכנס לתוך הנפש האנושית, האם אתם חושבים שהוא היה אומר: “תודה לאל! למדתי פילוסופיה, משפט ורפואה, וכמובן גם תיאולוגיה עם פיכטה, שלינג והגל: הנני, איש חכם, נבון, ואני כבר לא טיפש כמו קודם, אלא נהייתי חכם, חכם עד כמה שבן אדם יכול להיות”? אתם חושבים שגתה היה אומר זאת? גם אם נניח שהתפתחות התרבות הארצית הייתה ממשיכה להתקדם עוד, מונולוג הפתיחה של פאוסט היה נכתב ב-1840 בדיוק כמו שהוא נכתב ב-1772. כל הדברים האלה שייכים להבנה האמיתית של פאוסט. את הרעיון העצום הזה לא ניתן להבין אם לא תופסים את כל הייחודיות שלו. וגם אם פאוסט היה מתחיל היום, הוא היה צריך להתחיל שוב בדיוק באותן מילים.
ואם יצא לאור יום אחד אינסוף ידע דרך מדע-הרוח: “יש לי את זה, תודה לאל! פילוסופיה, משפט, ורפואה, ותודה לאל למדתי גם תיאולוגיה, וכמובן גם תיאוסופיה, ואני חכם כמה שרק אפשר.” זה לעולם לא היה יכול להיות הלך-הרוח האמיתי של פאוסט! את הלך-הרוח של פאוסט יכול לחוות רק מישהו שבשבילו באמת נכונה האמירה: “לחופש, כמו לחיים, ראוי רק מי שצריך לכבוש אותו יום יום”. זהו הלך-הרוח הטמון בפאוסט, והוא מראה לנו בו בזמן היכן נמצאים האימפולסים שמובילים מהתרבות הישנה, הקפואה, אל התרבות החדשה של האנושות. האדם לעולם לא יכול לנוח מלרכוש דברים חדשים, אחרים, והדגשתי זאת גם בזרם המדעי-רוחי שאנחנו משתייכים אליו. היה באמת נורא כשבחברה הישנה שמענו שוב ושוב: אנחנו זקוקים לתרשימים, ואם אפשר, יש לתלות טבלאות ותרשימים על הקירות כדי שיהיה לנו משהו שיעזור לנו לזכור. והאנשים לא שמחו אם באת ובעצם הפכת את מה שהיה קבוע שם, כי זה דבר שחייבים לרכוש אותו שוב ושוב. כי מדובר בשאיפה מתמדת להתקדם, שאיפה מתמדת, שלעולם לא נחה.
אנו יכולים לומר זאת ישירות: בכך שהתרבות החדשה הולידה יצירה כמו “פאוסט”, היא באמת גישרה על הפער בין התרבות המטריאליסטית החיצונית לתרבות הרוחנית החדשה שחייבת לבוא לאנושות.
אך מבחינת השקפת החיים הנכונה, ישנם דברים רבים שקשורים לכל זה, לתכונות הייחודיות של הידע החדש אשר חייב להגיע דרך האוקולטיזם, ולכן דורש הרבה מאוד מהאימפולסים האקטיביים, המעשיים של בני האדם. זה קשור לעיקרון שלפיו אנשים מתייחסים לכול כאילו מדובר במשהו גמור וסגור, ומשתדלים לשמר את מה שלא ניתן לשמר. למשל, אי אפשר לשמר משהו שאני מנסה לתאר כבר עשרות שנים: אי אפשר לשמר את מה שנקרא חופש האדם.
החופש שנתפס כסידור חיצוני, כתנאי חיצוני הקשור לאופן שבו מתארגנת האנושות על פני האדמה, הוא משהו בלתי אפשרי, משהו שלא יכול לעלות על הדעת. אם היו משמרים את החופש כפי שהוא מובן בנקודת זמן מסוימת, הוא היה מהווה שעבוד נוראי עבור בני האדם בנקודת הזמן הבאה. החופש הוא משהו שיש לשחרר אותו כל הזמן בכל רגע שהוא נוצר. האדם יכול לרכוש לעצמו חופש בכל רגע נתון אם הוא מפתח בתוך עצמו קשר לכל עולם הרוח. קראו את ספרי “הפילוסופיה של החירות,”[3] ותמצאו שכל הלך-הרוח של הספר מבטא זאת. החופש הוא למעשה המפתח שמוביל אל תוך עולם הרוח.
אך לגמרי ברור שאת החופש האמיתי יבינו רק אנשים שמפתחים בהדרגה את האימפולס להתקרב למדע-הרוח. אחרים לא יוכלו להבין את החופש, מפני שהם יתבלבלו תמיד בין החופש לתכונות מסוימות של מוסדות חיצוניים, בעוד שהחופש יכול להתקיים רק בעמדה שהאדם יכול לרכוש אותה בכל רגע.
אנו כבר פוגעים בחופש שלנו דרך משהו שאנחנו בדרך כלל לא מאמינים שהוא מזיק לחופש שלנו: אנו פוגעים בחופש שלנו פשוט דרך הזיכרון שלנו. כי נניח שרכשתם סימפתיות ואנטיפתיות מסוימות דרך החוויות שעברתם מאז הלידה. אז החופש שלכם כבר נפגע עקב מה שנשאר לכם בזיכרון מהסימפתיות והאנטיפתיות הללו. כל הסימפתיות והאנטיפתיות שרכשתם, כל מה שנאגר בזיכרון, פוגם בחופש. וכל הידע שבני האדם שואפים אליו ואמורים לזכור, גם זה מרחיק אותנו יותר ויותר מהמושג האמיתי של חופש. לעומת זאת, עם כל ידע אוקולטי שאנו רוכשים אנו מתקרבים למושג האמיתי של חופש, ולחופש אמיתי.
אך כל זה קשור לדבר נוסף: חישבו על כך שאנו באמת שמים בתוכנו הומונקולוס עם כל דבר שנשמר בזיכרון. וכל דבר שמוטבע בתוכנו כהומונקולוס הוא כזה שכאשר אנו מתחילים להיות פעילים בחיינו הפנימיים, אנו יכולים להגיע רק עד להומונקולוס האלה, עד להטבעות האלו. איננו יכולים להמשיך הלאה רחוק יותר מזה. אילו היינו יכולים לנקב את מה שנאגר כזיכרון, אילו היינו יכולים להוציא מתוך עצמנו את כל מה שחווינו מאז ילדותנו, עד איפה שאנו יכולים לזכור, אז למעשה היינו מנקבים משהו כמו עור של החיים. אך מאחורי העור הזה נמצא עולם הרוח. הוא שם, ממש מאחוריו! וכאשר האדם מתחיל מאז ילדותו הכי מוקדמת לבנות תמונה של חייו, לשמור מכל החוויות את מה שמהווה תוכן זיכרונות, הוא טווה צעיף לאורך חייו, וצעיף זה מכסה את עולם הרוח.
לא יכולנו לעמוד בעולם הפיזי אילו לא היינו טווים את הצעיף הזו, כי, במידה שבה אנו זוכרים את עצמנו, אנחנו בעצם הצעיף הזה עצמו.
אנו באים לעולם הפיזי כבני אדם רק דרך בניית אותו צעיף שאותו אנו פורסים בו זמנית בפני עולם הרוח. זה באמת דומה למצב שבו מישהו רוצה להסתכל על במה ואומר: אני רוצה לראות את הבמה. אבל הוא עושה זאת כשהוא מחזיק וילון או מסך בינו לבין הבמה, ובכך הוא מכסה עוד ועוד חלק ממה שנמצא מאחורי המסך. זה מה שאנשים עושים בחיים. הזיכרונות שהאדם אוגר הם כמו מסך שזור בינינו לבין עולם הרוח, כמו וילון המכסה את המציאות הרוחנית. זוהי סתירה שאנו מתמודדים איתה בחיים, אבל אנחנו לא צריכים להאשים אותה או לגנות אותה, כי היא תנאי לחיים שלנו בעולם הפיזי. אפשר רק לתאר אותה, אך לא להאשים אותה. אילו לא היינו אורגים את הווילון, לא היינו נוכחים בעולם הפיזי. וזה בדיוק הדבר החשוב: שנדע שזאת האמת, שלא נתבלבל ונחשוב שאנחנו מציאות כשאנחנו בעצם רק וילון.
אנו יכולים לחדור דרך האשליה ולהבין שאנחנו וילון ולא מציאות ברגע שאנחנו אומרים לעצמנו: אתה רק מה שעומד לפני העולם האמיתי, ודמותך האמיתית, מי שאתה, עומדת מאחורי הצורה שאתה אורג לאורך חייך. אם אתה זוכר זאת, אתה נמצא בתוך האמת. אתה לא חושב אז על עצמך כמציאות, אלא כווילון. אך אנשים מפחדים מזה, חוששים לראות את עצמם כסתם וילון. הם רוצים להתייחס לעצמם כאל מציאות. לכן הם אינם יכולים להגיע לבהירות לגבי הדברים החשובים ביותר בחיים.
כל בני האדם צמאים להמשך הקיום לאחר המוות, לאלמותיות, הם כולם צמאים לדעת שהם אינם נעלמים לאחר המוות. אך בסתר מקוננת בהם התהייה: אם כל מה שנמצא בתוכי, כל מה שיש לי במישור הפיזי, מתכלה, אז מה עוד קיים? שזה חייב להיעלם לאחר המוות, שהווילון או המסך הזה לא רק חייב להיקרע, אלא חייב להתמוסס כדי שהאדם יוכל להתקדם אל מעבר לו, זאת עובדה מובנת מאליה לכל מי שמתקדם בידע רוחני.
אם כן, עלינו כבר לקבל גם דברים כמו אלה שאנו נוגעים בהם היום, כדי שנוכל לומר לעצמנו יותר ויותר: בשביל מדע-הרוח, יש להפנים הלכי-רוח אחרים מאלה ששררו בתרבות עד כה. חייבת להתפתח בקרב בני האדם חתירה הרבה יותר גדולה לפעילות בלתי פוסקת, לאקטיביות, לנוכחות. חייבים לוותר על אמירה כגון: תפסתי את זה, אני יכול לשמור על זה, ואני יכול לשאת זאת לכל אורך חיי. כאשר אמירה זו תיעלם, ייעלמו גם כל שאר הדברים שמהווים מכשול גדול כל כך בדרך להכרה בהירה. הדגשתי פעמים רבות שאפילו בתחום המדע אנשים יוצרים לעצמם מושגים מבולבלים ביותר לגבי מה היא האמת. למשל, תוכלו לקרוא שוב ושוב במאמרים בפיזיולוגיה שהאדם ישן מפני שהוא חווה דברים בערות ומתעייף בגללם. כלומר, השינה היא תוצאה של עייפות. אמרתי שאילו כך היה הדבר, האדם שיש לו כסף ולא חייב לעבוד לפרנסתו לא היה זקוק לשינה. אבל אם מקשיבים לאדם כזה, נגלה שכאשר לא עושים שום דבר, אז מרגישים הכי עייפים ונרדמים בקלות. מזה אפשר לראות שמבחינת הסיבות, העייפות לא קשורה בכלל לשינה, השינה לא קשורה בכלל לעייפות, בדיוק כשם שהיום לא קשור ללילה.
הוגים כמו יוּם (Hume) או קאנט (Kant) נתקלים בקשיים מפני שהם מתבלבלים בין סיבה לתוצאה. אף אחד לא היה חושב שהיום הוא הסיבה ללילה או שהלילה הוא הסיבה ליום. הם פשוט באים זה אחר זה. היום מגיע כשהשמש עולה מעל האופק, והלילה בא כשהשמש יורדת מתחת לאופק. העובדה שהשמש נמצאת מעל האופק היא הסיבה ליום, ושקיעת השמש אל מתחת לאופק היא הסיבה ללילה. כשם שהלילה איננו הסיבה ליום והיום איננו הסיבה ללילה, כך זה לא נכון בהכרח שהערוּת היא הסיבה לשינה או השינה היא הסיבה לערות. אלא מדובר במצבים ריתמיים שמתחלפים, בדיוק כמו המיקום של השמש המתחלף, פעם מעל ופעם מתחת לאופק, ואין בכך כל קשר סיבתי.
אך באותה מידה שנכון שכאשר השמש יורדת אל מתחת לקו האופק, היא יוצרת מצב של דמדומים, וכשהיא שוקעת עוד יותר היא גורמת לחושך, כך האמת היא שאנחנו רוצים לישון לא מפני שאנחנו מרגישים עייפים, אלא אנחנו מרגישים עייפים כי אנחנו רוצים לישון. אנחנו חייבים לרצות לישון, לכן אנו מרגישים עייפים. זה נשמע כמשהו שסותר כל מה שאנשים מאמינים היום, אך זאת האמת, בדיוק כמו שהאמת היא שהיום איננו הסיבה ללילה והלילה איננו הסיבה ליום. העייפות אינה הסיבה לשינה. אך כשם שהלילה בא כשהשמש שוקעת, כך העייפות באה מפני שאנחנו רוצים לישון. יש כאן בלבול מוחלט בין התוצאה וההשלכה לסיבה.
הייתי רוצה להפנות את תשומת ליבכם לעוד משהו. יש הבדל עצום בין הקשר בין היום ללילה, או הקשר בין השמש לאדמה, מצד אחד, לבין הקשר בין השינה לערות אצל בני האדם, מצד שני: אי אפשר לתאר לעצמנו בשום פנים ואופן שיכול לקרות לשמש מה שקורה לאדם. אני מתכוון לכך שהאדם הולך לישון בזמן הלא נכון אחרי שאכל ארוחה דשנה או מכל סיבה אחרת. השמש לא עושה את זה. חישבו מה היה קורה אילו השמש הייתה עולה פתאום, או לא הייתה עולה מעל לאופק בשעה מסוימת, והיה קורה פתאום משהו שהופך את היום ללילה. אי אפשר בכלל לדמיין שבקוסמוס יקרה משהו שדומה להתנהגות האדם, כשהוא ישן מתי שהוא רוצה, וקובע את הזמנים לערות ושינה באופן שרירותי. כמה רחוקה השמש מדבר כזה! השמש לא יכולה לאכול יותר מידי או להפסיק לתת אור באמצע היום, כך שפתאום יירד הלילה. היא רחוקה מהמצב של האדם הנרדם באמצע היום – זה קל מאוד, רק צריך שמזג האוויר יהיה קצת חם, והוא חושב שהוא צריך לישון כשחם בחוץ – היא רחוקה כמו שההכרחיות בטבע וחוקי הטבע רחוקים מהחופש, כמו שהטבע רחוק מהרוח. אך גם ההבנה שיש לאנושות כיום רחוקה מההבנה שהיא תצטרך לרכוש דרך מדע-הרוח.
את זה עלינו להזכיר לעצמנו כל הזמן: זאת לא רק משימה רצינית, אלא גם משימה גדולה, לפלס את דרכנו לתוך אותן שאיפות שמדע-הרוח רוצה להביא לתרבות האנושית. יהיה צורך להתגבר על הרבה דברים שלרוב עדיין קיימים כיום כדי שמדע-הרוח ותוצאותיו יהיו חלק מההתפתחות הרוחנית של האנושות.
לסיום היום הייתי רוצה לציין שני דברים שכל מי שרוצה להיכנס למדע-הרוח חייב לפתח ולדאוג שיישא פרי לחיים הרוחניים של העתיד. הדבר הראשון הוא יראת כבוד כלפי האמת. עלינו רק לפקוח את העיניים ונראה שכל מה שקורה בעולם היום נראה כהתנגדות ליראת כבוד זו כלפי האמת. אדם שיש לו יראת כבוד כלפי האמת ימתין זמן רב עד שיעלה טענה כלשהי או יחרוץ דעה על משהו. כיום יש נטייה לעשות ההיפך, הנטייה לכבד את האמת כמה שאפשר פחות, הנטייה לעצב את האמת באופן שמתאים לך, לפי מה שמתאים לרגשות והתחושות שלך. היכולת לחכות עד שהאמת תעלה כמו אלוהות טהורה בנפש האדם היא חוויה שהאנושות המודרנית באמת חייבת לרכוש. אך התרבות החיצונית מתנגדת לכך. היא תרבות שבה חשוב לִבְדּוֹת דיווחים ולהביא מידע לתקשורת מהר ככל שאפשר, כמו שקורה בעיתונות כיום. זה הלך-רוח הפוך מזה שמדע-הרוח חייב ליצור בתוכנו. הדרך לגשת לעולם, דרך שפועלת כיום באמצעות העיתונות והתקשורת, היא ההיפך מהמטרה שמדע-הרוח צריך להילחם למענה, באמצעות אלה שיש להם כוונות טובות בשביל האנושות. כל מי שרוצה להשתייך לתנועה המדעית-רוחית חייב להודות בכך. הדבר הראשון הוא יראת הכבוד כלפי האמת.
הדבר השני הוא יראת כבוד כלפי הידע. אלה שמזהים את האימפולסים של התקופה שלנו, אלה ששואפים להביא אימפולסים חדשים לאבולוציה האנושית, רואים בוודאי בלב כבד שבני האדם אינם מתייחסים מספיק ברצינות לצורך ביראת כבוד כלפי הידע. עצוב מאוד שבכל מקום רואים שאין לאנשים יראת כבוד כלפי הידע.
במיוחד עכשיו, כשחושבים על האירועים של זמננו, אנו חווים שאנשים – לרוב אלה שכותבים ומפרסמים את כתביהם, אבל למרבה הצער גם אחרים – מתייחסים לדברים כאילו שהעולם נברא ביוני או יולי 1914. באופן משונה, כאשר אנשים דנים בהתרחשויות של זמננו, ניתן לשמוע שוב ושוב שהסיפור מתחיל במילים: “בשנת 1914”. בהמשך בא בלבול וערבוביה של אירועים, ואנשים מאמינים שמשהו יכול לצאת מזה. שום דבר לא יכול לצאת מזה. אי אפשר לרכוש תובנה לגבי הסיבה שבגללה הדברים הם כמו שהם, כל עוד אין לאדם את יראת הכבוד מול הידע שמוביל אל העבר הרחוק, ואז מתאפשר לו לראות שאירועי זמננו הם תוצאות של אותו עבר רחוק, ושיש ביניהם קשר פנימי עמוק.
מדמם הלב של כל מי שרציני לגבי התפתחות האנושות, כשהוא רואה את חוסר המחשבה בדרך שבה אנשים שופטים כיום את הקשר בין הסיבה לתוצאה, ושבעצם אנשים אלה ששופטים את הדברים בכלל לא יודעים במה מדובר.
ניתן להעיר כאן שאי אפשר לצפות שכולם יהיו מסוגלים לשפוט. נכון, כמובן שלא. אבל מה שכן אפשר לצפות ולבקש הוא שתהיה יראת כבוד לידע, מודעות לכך שלפני שאתה יכול לשפוט משהו, קודם אתה צריך לדעת אותו. זה מה שהיינו מאחלים לכל האנשים כיום: שלא ישפטו משהו עד שהם לא יודעים. אחת הרעות הקשות ביותר של זמננו היא שאנשים שופטים מבלי לדעת. זה מה שהופך את תוצרי התרבות העכשווית לכה נוראיים, מפני שאפשר לראות שהם נושמים בדיוק את ההיפך מיראת כבוד כלפי הידע האמיתי, ההיפך מיראת כבוד לאמת.
יראת כבוד לאמת, יראת כבוד לידע – זה מה שעלינו לפתח. כדי שדבריי לא יעוותו, אני מדגיש שאני לא מתכוון כמובן ליראת כבוד כלפי הסמכות המדעית, אלא ליראת כבוד לידע, כולל לידע של עצמנו. קודם כל יש לרכוש אותו, ואז אפשר גם לחוות יראת כבוד לידע שלנו. אם אין לנו את הידע, אי אפשר, כמובן, לחוות יראת כבוד כלפי משהו שלא קיים. כי אז אין לנו גם את יראת הכבוד ההכרחית בחיים.
אך מעל לכול, חשוב שיכנסו לנפשנו תחושות, חוויות, רגשות חדשים, ושבדרך של מדע-הרוח לא ננסה להתקדם באותו אופן כמו שמנסים לעשות זאת בתרבות החומרית. התפקיד הרציני שלנו הוא לרכוש כאן כושר הבחנה.
————————————————————————————