שליחותה של ההתגלות החדשה של הרוח
רודולף שטיינר
GA127
מינכן, 3 במאי 1911
תרגמה מגרמנית: תומר רוזן גרייס
[הערות בסוגריים מרובעים הן של המתרגמת]
תודה ליעל קליין על תרומת ההרצאה לארכיב
הרצאה מספר 11
החטא הקדמון וחסד
כיוון שהקארמה הובילה אותנו יחד לכאן היום, הרי במקום הקורס בהלסינגפורס, שהיה למעשה צריך להתחיל היום, נוכל היום לערוך התבוננות קטנה בכמה נושאים במדע הרוח, ולאחר מכן נוכל אולי לחבר אל ההתבוננות שלנו, בערב מאולתר זה, מִשאָלה זו או אחרת בצורת שאלה [מצד הנוכחים].
עלינו לבחון כעת כמה עובדות שיש בהן עניין רב ביותר עבור התנועה הרוחנית שלנו – עובדות אשר עולות מתוך התבוננות בהתפתחותנו האנושית בהקשר להתפתחות האדמה, מנקודת מבט מסוימת. כפי שכבר עשינו לפעמים, ברצוננו לשפוך אור מיוחד על דברים רבים הידועים לנו כבר. יתכן שהרשמים העמוקים יותר שקיבלתם ביחס לרגשותיהם הדתיים של בני האדם בשאלות אחרות של השקפת עולם, גרם לכם לעיתים לשאול את עצמכם: מהו הקשר שבין דברים המהווים מושאים של רגשות דתיים של האנושות, או המהווים מושאים של שאלות השקפת-עולם אחרות, לבין תפיסותינו העמוקות לגבי שאלות של השקפת-עולם לאור מדע הרוח?
ברצוני להצביע כבר בהתחלה על שני מושגים חשובים, העשויים לעלות לעיתים קרובות בפני נפשו של האדם המודרני – על אף שהאנשים המודרניים הללו מאמינים אולי, שהם ביטלו דברים כאלה כבר מזמן. לרוב ניתן לסכם שני מושגים אלה במילים חטא וחסד.
הרי כולכם יודעים, שלמילים “חטא” וחסד” נודעת משמעות עצומה עבור השקפת העולם הכריסטיאנית, למשל, שבה הן ממלאות תפקיד עצום. אולם תיאוסופים מסוימים רגילים לא להקדיש מחשבה רבה למונחים חטא וחסד, כלומר, אף לא אודות המושג המורחב של חטא והחטא הקדמון, בהאמינם שהם עושים זאת מנקודת מבט קרמתית. אולם תוצאותיה של הזנחה זו אינן טובות כלל, שכן, עקב כך נמנע מן האדם להכיר בכלל את הצדדים העמוקים של הכריסטיאניות, לדוגמא, וכן את השאלות העמוקות הקשורות להשקפת העולם בכללותה. מושגים אלה – חטא, החטא הקדמון וחסד – יש להם, למעשה, רקע עמוק הרבה יותר ממה שחושבים בדרך כלל. העובדה שכיום כבר איננו רואים יותר את הרקע העמוק הזה נובעת פשוט מכך, שכמעט כל הדתות המסורתיות של העולם, בצורתן החיצונית – או לפחות כמעט כולן – מחקו למעשה לחלוטין את רובדיהן העמוקים האמיתיים; וזאת במידה רבה כל כך, שהדברים שמצהירות מערכות דתיות למיניהן רחוק עוד יותר ממה שמסתתר מאחורי המושגים שבהם מדובר לכשעצמם. שכן, מאחורי המושגים חטא, החטא הקדמון וחסד חבויה למעשה כל ההתפתחות של המין האנושי.
אנו התרגלנו לחלק את ההתפתחות הזאת לשני חלקים – לחלק יורד, המתחיל מן התקופות הקדומות ביותר של התפתחות האנושות ועד להופעתו של הכריסטוס עלי אדמות, ולחלק עולה, אשר מתחיל בהופעתו של הכריסטוס עלי אדמות וממשיך אל העתיד הרחוק ביותר. באופן זה, אנו מחלקים את כל התפתחות האנושות דרך כך שאנו רואים את אירוע הכריסטוס הזה לא רק כאירוע הגדול ביותר בהתפתחות האנושות, אלא כאירוע הגדול ביותר של ההתפתחות הפלנטארית שלנו בכללותה.
כעת, מדוע עלינו לראות את אירוע הכריסטוס הזה כגורם משמעותי כל כך, המצוי במרכזה של ההתפתחות העולמית שלנו כולה? – ובכן, עלינו לעשות זאת מן הסיבה הפשוטה, שהאדם, כפי שאנו יודעים, ירד מגבהי הרוח למעמקים פיזיים, ועליו לעלות שוב מן המעמקים הפיזיים-חומריים אל גבהים רוחניים. כלומר, אנו רואים בהתפתחותו של האדם תהליך של ירידה ולאחר מכן עלייה. נתאר את ירידה זו של האדם מבחינת חיי הנפש שלו בצורה יותר מדויקת, אם נאמר, שעל ידי התבוננות לאחור אל תקופות קדומות מאוד, ניתן לגלות שבתקופות קדומות אלה, בני האדם היו מסוגלים באופן בסיסי לחיות חיים רוחניים שהיו דומים הרבה יותר לחיים האלוהיים מאשר כיום, למשל. האדם עמד אז כביכול קרוב יותר ליסוד האלוהי-רוחני, והרבה יותר חיים רוחניים-אלוהיים האירו לתוך נפשו של האדם.
ברם, אל לנו לשכוח, שהסיבה שבגללה האנושות ירדה אל הקיום החומרי, אל העולם הפיזי, היא שבאותן תקופות קדומות, שבהן האדם עמד קרוב יותר ליסוד האלוהי-רוחני, נפשנו היתה כולה שרויה בתודעה עמומה וחלומית יותר. כלומר, לאדם היתה תודעה פחות בהירה וצלולה, אולם מאידך, היא הייתה חדורה יותר בדימויים אלוהיים-רוחניים, בתחושות אלוהיות-רוחניות, ובאימפולסי רצון אלוהיים-רוחיים.
האדם היה קרוב יותר ליסוד האלוהי-רוחי, אולם בשל כך הוא היה פחות אדם צלול, ויותר ילד חולם. האדם ירד למטה בכך שסיגל לעצמו את יכולת השיפוט החיונית לחיים הפיזיים, את השכל. באופן זה הוא התרחק מן הגבהים האלוהיים-רוחניים, אולם נעשה צלול יותר בעצמו – הוא מצא יותר את נקודת המשען האיתנה שלו בתוך עצמו. כעת, על מנת לטפס שוב למעלה עם נקודת הכובד הפנימית הזאת של חיי הנפש שלו, עליו למלא את חיי הנפש שלו במה שהתהווה מתוך האימפולס של הכריסטוס. ככל שהוא ימלא את חיי הנפש שלו באימפולס הזה של הכריסטוס, כך הוא יעלה שוב יותר אל העולם האלוהי-רוחני, ולא יגיע כישות חולמת עם תודעה בלתי צלולה, אלא כישות בעלת תודעה ברורה, המתבוננת בעולם בצורה חדה. את הדבר הזה הארנו כבר לעיתים קרובות מצדדים שונים.
הבה נתבונן כעת קצת יותר מקרוב בהתפתחותה של האנושות. אנו הרי יודעים, שהדבר היחידי שהעניק לאדם את האפשרות לפתח את היכולת להתבונן בעזרת שכלו בעולם הפיזי-חושי בצורה ברורה וצלולה, הוא ה”אני” האנושי. אולם האני הזה הופיע אחרון בהתפתחות האנושית. לפניו התפתח הגוף האסטרלי, עוד לפני כן – הגוף האתרי, ואילו הגוף הפיזי התפתח עוד לפני הגוף האתרי. כל הגופים הללו הופיעו בהתחלה בצורתם הראשונית ביותר. הנקודה החשובה שברצוננו לזכור היום, היא שההתפתחות הראשונית של הגוף האסטרלי קדמה להתפתחותו הממשית של האני. מכל מקום, אם נחבר דברים רבים ששמענו במרוצת הזמן, נצטרך לומר לעצמנו את הדבר הבא. צריך להיות לנו ברור, שלפני שהתאפשרה התפתחות האני האנושי, האדם עבר מסלול התפתחות שבו היו לו רק שלושה חלקים: גוף פיזי, גוף אתרי וגוף אסטרלי. אולם למרות עובדה זו, האדם כבר היה מצוי בתהליך שבו האני שלו התפתח. הוא חי בתוך ההתפתחות הזאת, וחיכה כביכול לתוספת המאוחרת יותר של האני שלו. אם נתאר זאת לעצמנו בצורה נכונה, ניווכח שבטרם יוכל האדם לקבל אל תוכו את האני, האדם וכל התפתחותו צריכים לעבור דברים מסוימים. מדובר בעובדות הקשורות להתפתחות האדם לפני כניסת האני. זה חשוב מאוד. שכן, אילו היה האדם מתפתח עוד לפני שקיבל אל תוכו את האני, לא היינו יכולים לייחס לו באותו אופן את מה שהתפתח אצלו, כפי שביכולתנו לייחס לו את מה שהוא עובר עם האני שלו.
אנו הרי מכירים ישויות, שברור שאין להן “אני” במובן האנושי. אלה הן החיות. הן מורכבות רק מגוף פיזי, גוף אתרי וגוף אסטרלי. העובדה שהחיות מורכבות באופן זה מחייבת אותנו להכיר במשהו מאוד מסוים ביחס אליהן – ואילו היינו חושבים בהיגיון, היינו כולנו מכירים בכך, ללא יוצא מן הכלל. לדוגמא, אריה עשוי להיראות לנו כועס כל כך, שהוא נראה לנו רע באותו אופן כפי שאדם יכול להיות רע. ובכל זאת, לא היינו אומרים זאת על האריה – לא היינו אומרים שהוא יכול להיות רע, או לחטוא חטא. האריה לא יכול לעשות מעשה בלתי מוסרי – אנו לא אומרים על אף חיה שהיא עושה משהו בלתי מוסרי. לעולם איננו מייחסים למעשה כלשהו של חיה איכות לא מוסרית. זה משמעותי מאוד. שכן, גם אם איננו חושבים על כך ומכירים בכך, עדיין אנו יודעים, למעשה, שההבדל בין אדם לבין חיה נעוץ בעובדה שלחיה יש רק גוף פיזי, גוף אתרי וגוף אסטרלי, בעוד שלאדם יש בנוסף לכך גם “אני”.
כעת, האדם – לפני שהוא קיבל אל תוכו את האני – עבר התפתחות שבה הגוף האסטרלי היה החלק הגבוה ביותר שלו. נשאלת השאלה: האם התרחש משהו אצל האדם, שבעקבותיו עלינו בכל זאת לראותו באור אחר מאשר את החיות ופעולותיהן? – התשובה היא כן. שכן, צריך להיות לנו ברור מאוד, שגם אם האדם היה מורכב פעם מגוף פיזי, גוף אתרי וגוף אסטרלי, עדיין הוא לגמרי לא היה דומה לחיות בימינו. האדם מעולם לא היה חיה, אלא הוא עבר את השלב שבו הוא היה מורכב מגוף פיזי, גוף אתרי וגוף אסטרלי בתקופות אחרות, בתקופות שבהן שררו עלי אדמות תנאים שונים לחלוטין.
אולם מה קרה אז לאדם? קרה לו משהו שניתן לתאר באופן הבא: אמנם לא היה לאדם “אני”, ולכן איננו יכולים לייחס לו את הדברים באותו אופן כפי שאנו עושים כעת, שלא כמו ביחס לחָיות; אולם בכל זאת, עלינו לשפוט את העובדות אשר נבעו אז מן האדם באופן שונה מן האופן שבו יש לשפוט את מה שנובע מן האדם כיום, כאשר יש לו “אני” משלו.
לתוך זה, לתוך שלב מעבר אחרון זה, שבו האדם עומד בפני השער שבו עליו לקבל את האני שלו, מגיעה גם ההשפעה הלוציפרית. באותה עת, אי אפשר היה לשפוט את האדם באותו אופן כמו בימינו; אולם בכל זאת, יש להבין את האדם באותם זמנים אחרת מאשר את עולם החיות. אם כן, לוציפר חדר אל האדם. האדם עדיין לא היה יכול ללכת או לא ללכת בעקבות לוציפר מתוך אחריות מוסרית מלאה; אולם הוא בכל זאת היה מסוגל להילכד ברשתו של לוציפר באופן אחר מאשר אנו רואים היום אצל בעלי החיים. כך שעלינו לומר: הפיתוי של לוציפר, אותו מבחן שהציב לוציפר בפני האדם, חל בדיוק בזמן שבו האדם עמד לפני סגירת השער וציפה לקבל את האני שלו. אם כן, זוהי צורת פעולה של האדם, אשר הייתה קיימת לפני מצב ההתפתחות הנוכחי של האני שלו, אולם הטילה צל על כל ההתפתחות הזאת של האני. כלומר, מי למעשה הפך לחוטא? האדם אשר כבר יש לו “אני” עדיין לא הפך לחוטא. לוציפר גרם לאדם להפוך לחוטא בחלק של ישותו – בחלק שבו, ביסודו של דבר, אין הוא יכול עוד לחטוא כיום. שכן, כיום יש לו אני משלו. אם כן, האדם הפך אז לחוטא בגופו האסטרלי. זהו ההבדל הרדיקלי שבין חטא כלשהו שאותו אנו מעמיסים כיום על עצמנו כבני אדם, לבין מה שנכנס אז כחטא אל-תוך הטבע האנושי.
כאשר האדם אז נכנע לפיתוי של לוציפר, הגוף האסטרלי שלו הוא זה שנכנע. כלומר, זהו מעשה ששייך לתקופה שלפני התפתחות האני – מעשה שהוא שונה לחלוטין מכל המעשים שיכול היה האדם לעשות לאחר שהאני נכנס אליו, ולו באופן הראשוני ביותר. אם-כן, מעשה מסוים שעשה האדם מתחולל בתקופה שלפני כניסת האני אל הטבע האנושי, אולם המעשה הזה מטיל צל על כל התקופות המאוחרות יותר. האדם יכול היה לבצע את המעשה הזה, כלומר ללכת בעקבות הפיתוי של לוציפר, לפני שהוא קיבל את האני, אולם מאז ואילך, במשך כל התקופות הבאות, הוא מצוי תחת השפעתו של המעשה הזה. כיצד יתכן הדבר? ובכן, בדיוק העובדה, שהגוף האסטרלי שלנו נעשה אשם עוד לפני התהוות האני שלנו, גרמה לכך, שהאדם נאלץ לשקוע עמוק יותר לתוך העולם הפיזי בהתגשמויותיו הבאות. המעשה הזה, אשר עדיין התרחש בגוף האסטרלי, הוא מה שדחף את האדם לשקיעה למטה. עקב כך הידרדר האדם למטה. זוהי הסיבה שבעטיה האדם הולך עם האני שלו בעקבות כוחות המצויים בטבעו ואשר נובעים מתקופת ההתפתחות שבה עדיין לא היה לו אני.
כעת, כיצד התבטאו הכוחות הללו בהתפתחות האנושות? – ובכן, הם התבטאו באופן הבא. אנו יודעים מהרצאות קודמות, שהאדם עד לגיל שבע בערך מפתח את הגוף הפיזי שלו, מגיל שבע עד גיל ארבע-עשרה – את גופו האתרי, מגיל ארבע-עשרה ועד גיל עשרים ואחת – את גופו האסטרלי, וכן הלאה. אנו יודעים, שבהתפתחות גופו האתרי הוא נכנס לשלב שבו ביכולתו להוליד יצורים כמותו. נתעלם לעת-עתה לחלוטין מן התופעה הזהה הקיימת בממלכת החי. אנו יודעים שהאדם, מאז שפיתח את גופו האתרי, מסוגל להוליד יצורים הדומים לו. זה קשור לכך שגופו האתרי של האדם התפתח במלואו. מי שרק יחשוב על כך מעט – אין צורך להיות רואה רוחי, אלא רק להקדיש לכך מעט מחשבה – יאמר לעצמו: אם כך, אז התפתחותו המלאה של הגוף האתרי צריכה גם לאפשר לאדם להוליד יצור אנושי שלם, להביא לעולם יצורי אנוש שלמים כמותו.
כלומר, כאשר האדם ממשיך להתפתח לתוך שנות העשרים שלו, אין הוא יכול עוד לפתח תכונות חדשות בכדי “לייצר” יצורים כמותו. אי אפשר לומר, שבשנות השלושים לחייו היה נוסף עוד משהו לתכונה המאפשרת לאדם להוליד יצורים בדמותו. עם התפתחותו המלאה של גופו האתרי, האדם מקבל כבר את כל התכונות שבזכותן הוא מסוגל להוליד יצור אנושי. מה מתווסף לכך מאוחר יותר? לא נוסף שום דבר ממה שהאדם קולט בשלב מאוחר יותר. שכן, הוא צריך שתהיה לו כבר את היכולת המלאה להוליד יצורים בדמותו. לאחר שגופו האתרי התפתח במלואו, אין לאדם אפשרות לרכוש שום יכולת נוספת בתחום זה. מה מתווסף לכך אם כן? אכן, היכולת היחידה אשר האדם רוכש מאוחר יותר בקשר ליכולת להוליד יצורים בדמותו, היא היכולת לקלקל את יכולתו זו ולהקטין את היקפה. מה שהאדם יכול לרכוש לעצמו לאחר התפתחותו המלאה של גופו האתרי, אין בו כדי לשכלל את היכולת להוליד יצורים בדמותו, אלא רק לצמצם אותה – וזה אכן מה שקורה.
תכונות שאותן רוכש האדם אחרי הבגרות המינית המלאה אינן תורמות שום דבר לשיפור המין האנושי, אלא רק עושות אותו גרוע יותר. עובדה זו נובעת מן ההשפעה של אותו אימפולס שתיארתי, שמקורו באשמה של הגוף האתרי. לאחר שהגוף האתרי התפתח במלואו, כלומר, בערך מגיל ארבע-עשרה, ממשיך הגוף האסטרלי להתפתח, ובגוף האסטרלי הרי טמונה השפעתו של לוציפר! אולם מה שחוזר בחזרה אל תוך התפתחותו של הגוף האתרי עשוי רק לעורר את האפשרות להחליש את כושרם של כוחות הגוף האתרי, הקשורים ליכולתו של האדם להוליד יצורים בדמותו. כלומר, הגוף האסטרלי, כפי שהתפתח בעקבות הפיתוי של לוציפר, מהווה סיבה מתמדת להתנוונות המין האנושי, לשקיעתו של האדם.
למעשה, מה שקרה לבני האדם היה שקיעה מתמדת במהלך הגלגולים השונים. ככל שנמשיך לעלות לכיוון התקופה האטלנטית, כך נמצא ביסודות הפיזיים של האדם כוחות גבוהים יותר מאשר בתקופות מאוחרות יותר. אם כן, לתוך מה נכנס האימפולס שנוצר בגוף האסטרלי כתוצאה מן הפיתוי של לוציפר? הוא נכנס לתוך התורשה! האימפולס הזה הרס יותר ויותר את התורשה. החטא, שאותו רכש האדם עם האני שלו, יכול לפעול בחזרה על הגוף האסטרלי. החטא הזה יכול להשתחרר רק דרך הקארמה. החטא שאותו העמיס האדם על עצמו לפני שהיה לו “אני” גורם להידרדרות מתמדת, להתנוונות של כל המין האנושי. החטא הזה הפך לתכונה העוברת בתורשה. כך קרה, שאף אחד לא יכול לרשת מאבותיו משהו רוחני במובן הגבוה – שכן, אף אחד לא נעשה חכם יותר כתוצאה מכך שיש לו אבא חכם, אלא הודות לכך שהוא לומד דברי חוכמה. אף אחד לא ירש מאבותיו לא את המתמטיקה ואף לא רעיונות אחרים. אמנם נכון הדבר, שאיננו יכולים לרכוש את התכונות הללו, אלא אנו מקבלים אותן דרך החינוך; אולם נכון גם, שמה שעובר מגופנו האסטרלי אל גופנו האתרי – מה שאנו רוכשים לעצמנו באופן כזה, שהדבר משתקף בחזרה בגוף האסטרלי – כל זה רק מביא להיחלשות יכולותיו של המין האנושי. וזהו החטא הקדמון.
זוהי למעשה משמעותו האמיתית של המושג חטא קדמון. החטא המקורי, אשר עדיין היה מחובר לגוף האתרי, הלך והתפשט בהדרגה, כך שהוא השפיע על התכונות האנושיות העוברות בתורשה, ואשר כבר באותם זמנים היו מושרשות בהתנוונותו הפיזית של האדם, ובכך גרם לשקיעתו של האדם מגבהי הרוח ולהתנוונותו הפיזית. למעשה, דרך השפעתו של לוציפר קיבלנו אימפולס מתמשך, אשר נכון ביותר לקרוא לו “החטא הקדמון”. כיוון שמה שנכנס אל הגוף האסטרלי דרך לוציפר עובר בתורשה ממין למין. לא קיים ביטוי מתאים יותר לסיבה האמיתית לשקיעתו של האדם לתוך העולם הפיזי, מאשר הביטוי החטא הקדמון.
אלא שאל לנו להבין את החטא הקדמון הזה כמו חטאים אחרים בחיים הרגילים, שאותם אנו זוקפים לחלוטין לחובתנו. עלינו לתפוס את החטא הקדמון כגורל האדם, כדבר-מה אשר היה מוכרח להיות מועמס עלינו על ידי סדרי העולם. שכן, החטא הקדמון היה צריך להוביל אותנו לשקיעה למטה – לא רק כדי לנוון אותנו, אלא כדי לעורר בנו את הכוחות לשוב ולעלות למעלה בעצמנו, על מנת שנמצא בתוך עצמנו את הכוחות לעלות למעלה. על כן, עלינו לתפוס את נפילתה זו של האנושות כמשהו אשר נשזר לתוך הגורל האנושי למען שחרור האנושות. לעולם לא היינו יכולים להיות ישויות חופשיות, אילולא היינו מושלכים למטה; אלא היינו כמו מובלים ברצועה אל סדר עולמי, שהיינו נאלצים ללכת בעקבותיו בצורה עיוורת. אולם אנו צריכים לשוב ולהתאמץ לטפס למעלה.
כעת, לעולם לא קיים משהו שאין לו קוטב נגדי. כפי שלא קיים קוטב צפוני ללא קוטב דרומי, כך אף לא יכולות להתקיים תופעות כמו החטא הזה של הגוף האסטרלי, ללא הקוטב האחר. גורלנו כבני אדם הוא שאנו מלאים בלוציפר, בלי שנוכל לייחס זאת אל עצמנו במובן הרגיל בימינו, כלומר, בלי שנהיה מסוגלים לדבר על נפילה מוסרית. שכן, מבחינה מסוימת, איננו יכולים לעשות כלום בקשר לכך. עלינו אפילו להודות על כך שזה קרה. זה נכון, מצד אחד. אין אנו יכולים לעשות דבר בקשר לכך. היינו צריכים להעמיס על עצמנו משהו שאיננו יכולים להיות אחראים לו במלוא מובן המילה.
אולם, משהו אחר בהתפתחות האנושית עומד מול זה – משהו אשר עומד ביחס ל”חטא הקדמון” כמו שהקוטב הצפוני עומד ביחס לקוטב הדרומי. אל מול החטא הזה, אשר תוצאותיו עוברות בתורשה – כלומר, החטא הזה אשר במהותו מהווה כניסה של אשמה אל האדם, מבלי שהאדם יהיה אשם באמת – אל מול חטא זה צריכה לעמוד האפשרות לעלות שוב למעלה, וגם זאת מבלי שזו תהיה אשמתו של האדם. כפי שהיה על האדם ליפול בלי אשמתו, כך עליו להיות מסוגל לעלות שוב למעלה בלי שזו תהיה אשמתו – כלומר, מבלי שזה יהיה לגמרי בזכותו. נפלנו בלי אשמתנו – ולכן עלינו לעלות למעלה שלא בזכותנו. זהו הקוטב ההכרחי האחר. אחרת, היינו צריכים להישאר למטה בעולם החומרי-הפיזי. אם כך, כפי שבתחילת התפתחותנו עלינו בהכרח להציב אשמה, מבלי שהאדם יהיה אשם – כך גם עלינו להציב בסוף התפתחותנו מתנה שאותה האדם יקבל בלי שהרוויח אותה בכוחות עצמו. שני הדברים הללו שייכים בהכרח זה לזה. כיצד זה מתבטא? – על כך ניטיב ליצור לעצמנו דימוי באופן הבא.
הבה נזכור, שמה שהאדם עושה מתוך שייכותו לחיים הרגילים נובע מתוך האימפולסים של תחושותיו, רגשותיו, דחפיו ותשוקותיו. למשל, האדם יכול לכעוס ועושה דבר זה או אחר מתוך הכעס שלו. הוא אוהב ועושה דבר זה או אחר מתוך אהבה רגילה. קיימת רק מילה אחת, אשר יכולה לציין בעבורכם את כל מה שהאדם עושה באופן כזה. הרי תודו כולכם, שמה שהאדם עושה כאשר הוא מלא תשוקה, כועס או אוהב בדרך הרגילה, זהו דבר-מה אשר בז למושגים המופשטים הבלתי ניתנים להגדרה. רק מלומד מיובש לחלוטין ירצה להגדיר את כל מה שקיים בבסיסו של מעשה אנושי כלשהו.
אולם קיימת מילה אחת, אשר נותנת שם למה שקיים אצל האדם כאשר הוא עושה משהו בחיים הרגילים, וזוהי המילה “אישיוּת”. המילה אישיות מקיפה מיד את כל הדברים הבלתי ניתנים להגדרה. לאחר שהבנו את אישיותו של אדם מסוים, אנו מסוגלים בין השאר לשפוט, מדוע הוא פיתח תשוקה או תאווה מסוימות, וכן הלאה. כל מה שנובע מן הדחפים, התשוקות, התאוות וכן הלאה, נושא אופי אישי שכזה. אולם כאשר אנו פועלים מתוך דחפים, תשוקות ותאוות, אנו מאד מסובכים בתוך החיים החומריים הפיזיים. האני שלנו ממש טבול אז באוקיינוס של העולם הפיזי-חומרי. שכן, כאשר האני הולך בעקבות הכעס, התשוקה, התאווה, ואולי גם האהבה במובן הרגיל, הוא לגמרי לא חופשי. האני אינו חופשי, כיוון שהוא כבול בכבלי הכעס, התשוקה וכן הלאה. אם נתבונן כעת בתקופתנו הנוכחית, אזי נצטרך להודות בפני עצמנו, שכבר עכשיו קיים דבר-מה, אשר בבסיסו של דבר לא היה קיים בתקופות קדומות.
רק אלה שלא מכירים את ההיסטוריה, ושופטים הכל לפי מידת זמן שאינה מרחיקה לכת הרבה מעבר לאפּם, מסוגלים לטעון, שבתקופות קדומות יותר של התקופה היוונית, לדוגמא, היו קיימים דברים כגון אלה שאותם אנו מסכמים כיום במילים אשר מפורסמות מזה למעלה ממאה שנה, כמו חופש או שוויון האדם; במילים שאנו מכנים אותן בשם אידיאלים מוסריים, ואשר נכללות למשל גם בעיקרון הראשון של החברה התיאוסופית, “לבנות את גרעין האחווה של האנושות מבלי הבדלי אמונה, לאום, מין ומעמד”. אנו הולכים אחרי אידיאלים אלה כבני אדם של תקופתנו העכשווית. זה לא היה כך לא אצל המצרים הקדומים ולא אצל הפרסים הקדומים – זה לה היה כך בכלל אצל העמים הקדומים, במובן שבו אנו מדברים על כך כיום. למעשה, האנשים בעידן הנוכחי צריכים ללכת אחרי אידיאלים כאלה, אולם מה שהאדם עושה תחת המושגים המופשטים של חופש, אחווה וכן הלאה, אכן נושא אופי מופשט וניתן להגדרה בעבור רוב בני האדם. בעבור רוב האנשים, האידיאלים הללו ביחס למה שנתפס אצלם כחופש, אחווה וכן הלאה, ניתן להגדרה, כיוון שהם בקושי מבינים אותם.
על אף ההתלהבות הגואה הקשורה כביכול למונחים הללו, הם מעוררים אצל אנשים רבים דימוי של משהו יבש למדי. עדיין איננו יכולים באופן אישי לקרוא בשם לדברים הללו, הם מהווים רעיונות מופשטים בעבורנו. עדיין אין הם משהו מלא חיים, השייך לחיינו האישיים. ואנשים שאצלם רעיון החופש מתבטא כך שהוא נובע מתוכם באותה עוצמה קמאית כפי שהיה אילו נבע מן הכעס, התאווה או האהבה הרגילים – אנשים כאלה נקראים אינדיבידואלים גבוהים מאוד.
באיזו תודעה ערה מסתכלים היום עדיין אנשים רבים על הרעיונות, שנחשבים בעינינו לאידיאלים המוסריים הגדולים ביותר! אף על פי כן, זוהי תחילתו של תהליך התהוות כביר. בדיוק כפי שהאדם צולל אל האוקיינוס הפיזי-חומרי עם האני שלו, כיוון שהוא פיתח אישיוּת, כביכול, דרך כך שפעל תחת השפעתן של תאוות, דחפים ותשוקות – בדיוק כך עליו אף לעלות למעלה עם האישיות שלו אל הרעיונות המופשטים הללו, אשר אכן עודם מופשטים. מה שעומד תחת האידיאלים הרוחניים ביותר יבקע ויעלה בעזרת אותו כוח ראשוני, אלמנטרי, שבו בוקעים כיום דברים שונים מתוך השנאה או האהבה הרגילות.
האדם יעלה עם האישיות שלו אל ספֶרות גבוהות יותר. אולם לשם כך נחוץ משהו נוסף. אם האדם יצלול עם האני שלו למטה, לתוך ים החיים הפיזיים-חומריים, אזי הוא ימצא את האישיות שלו, הוא ימצא שם את דמו החם, את דחפיו ותשוקותיו הגואים בתוך גופו האסטרלי – הוא יצלול שם אל תוך האישיות שלו. אולם כעת עליו לעלות למעלה אל תחום האידיאלים המוסריים, וזה לא צריך להיות מופשט. הוא צריך לעלות אל המישור הרוחני, ושם צריך לפעום מולו משהו אישי, באותה המידה שבה משהו אישי פועם מולו כאשר הוא צולל עם האני שלו לתוך דמו החם, לתוך דחפיו. הוא צריך לעלות למעלה מבלי ליפול למושגים מופשטים. אם כן, כיצד ביכולתו להגיע למשהו אישי בעלותו מעלה אל המישור הרוחני? כיצד ביכולתו לפתח את האידיאלים שלו באופן כזה, שיהיה להם אופי אישי? ובכן, לשם כך קיים אמצעי אחד ויחיד. בגבהי הרוח, על האדם להיות מסוגל למשוך אל עצמו אישיות, שהיא אישית בפנימיותה, ממש כפי שהאישיות היא אישית בתוך הבשר במישורים הפיזיים. ומהי אישיות זו שאותה על האדם למשוך, אם ברצונו להתעלות אל הרוחני? אישיות זו היא הכריסטוס.
אדם שהוא ההיפך מפאולוס [השליח] היה יכול לומר: לא אני, אלא הגוף האסטרלי שלי. פאולוס, לעומת זאת, אומר: לא אני, אלא הכריסטוס שבתוכי – וזאת על מנת להראות, שהודות לכך שהכריסטוס חי בתוכנו, הרעיונות המופשטים מקבלים אופי אישי לגמרי. אתם רואים, זוהי משמעותו של אימפולס הכריסטוס. מבלי האימפולס של כריסטוס, האנושות הייתה מגיעה לאידיאלים מופשטים, לכל מיני אידיאלים של כוחות מוסריים וכדומה, אל מה שכיום היסטוריונים רבים מתארים תחת הרעיונות ההיסטוריים כביכול, אשר אינם מסוגלים לא לחיות ולא למות, כיוון שהם נעדרים עוצמה יוצרת ובוראת. כאשר מדברים על רעיונות בקשר להיסטוריה, אזי עלינו להיות מודעים לעובדה שאלה רעיונות מתים ומופשטים, אשר לא באמת יכולים למשול בתקופות ההיסטוריה ולנהל אותן. רק החיים יכולים למשול בהיסטוריה. האדם צריך להתפתח כדי להיות לאישיות גבוהה יותר, לאינדיבידואל גבוה יותר. האדם מושך אל עצמו ומקבל אל תוכו את אישיותו של הכריסטוס.
לפיכך, האדם עולה בחזרה אל המישור הרוחי בכך שהוא לא סתם מדבר על הרוח, אלא לוקח את הרוח אל תוכו בצורתה האישית מלאת החיים, אשר חיה מולו באירועים שקרו בארץ ישראל, במסתורין של גולגותא. כך שב האדם ועולה למעלה תחת השפעתו של אימפולס הכריסטוס. אין דבר אחר שבאמצעותו ביכולתנו לפתח את האידיאלים המופשטים ולעצבם באופן אישי בצורה טובה יותר, מאשר דרך כך שכל החיים הרוחניים שלנו יהיו חדורים באימפולס של הכריסטוס. אולם אם מצד אחד העמסנו על עצמנו את האשמה שמקורה בתקופה שלפני התפתחות האני, אשמה שאותה אנו מכנים בשם החטא הקדמון – ואם אשמה זו היא משהו שאותו לא לגמרי ניתן לזקוף לחובתנו – כך גם, בבסיסו של דבר, לא ניתן לזקוף לזכותנו את עובדת כניסתו של הכריסטוס ואת יכולתנו למשוך אותו אלינו.
מה שאנו עושים, מה שאנו מנסים לעשות, כדי להתקרב אל הכריסטוס – זה שייך כבר לאני שלנו, זה כבר הישג אישי שלנו. העובדה שהכריסטוס נמצא שם, שאנו חיים על פּלנֶטה שבה הכריסטוס עובר טרנספורמציה; שאנו חיים בתקופה אחרי שזה קרה – כל זה אינו הישג אישי שלנו. אם כן, מה שזורם החוצה מן הכריסטוס החיובי והחי, על מנת להעלותנו שוב למעלה אל העולם הרוחי, זה משהו המצוי שוב מחוץ לתחומי האני, זה משהו שמושך אותנו למעלה מבלי שתהיה לנו השפעה על כך, בדיוק כפי שאין לנו כל השפעה על כך שהפכנו, כביכול, אשמים ללא אשמתנו. דרך הווייתו של הכריסטוס עלי אדמות אנו מקבלים את הכוח לעלות שוב למעלה – וממש כפי שהדבר האחר קרה בלי אשמתנו, אף זה אינו מהווה הישג הנזקף לזכותנו. שכן שני הדברים הללו אינם קשורים לרמה האישית שבה חי האני, אלא למה שבא מן האני ולמה שבא אחרי האני.
הדגשנו תכופות, שהאדם התפתח מתוך מצב שבו היה לו רק גוף פיזי, גוף אתרי וגוף אסטרלי, וכי האדם מתפתח הלאה הודות לכך שהוא מתמיר את גופו האסטרלי, ובתהליך התמרה זה הופך את גופו האסטרלי למַאנַאס. כפי שהאדם קלקל את גופו האסטרלי באמצעות החטא הקדמון, כך הוא שב ושיפר אותו באמצעות האימפולס של הכריסטוס. דרך אימפולס הכריסטוס זורם משהו פנימה, אשר משפר את הגוף האסטרלי במידה גדולה בהרבה מזו שבה הוא נהרס והתקלקל אי פעם. זהו הדבר שאותו האדם מכנה חסד במובן האמיתי של המילה. החסד הוא שווה-הערך, המונח המשלים למושג החטא הקדמון. זהו אם כן מה שאנו מכנים בשם חסד: הזרימה של הכריסטוס פנימה לתוך האדם; האפשרות להתאחד עם הכריסטוס; האפשרות להיות מסוגל לומר כמו פאולוס, “לא אני, אלא הכריסטוס שבתוכי” – כל זה יחדיו מבטא את מה שאנו מכנים במושג חסד.
אם כן, ביכולתנו לומר, שכאשר אנו מדברים על קיומם של חטא קדמון ושל חסד, איננו מבינים נכון את רעיון הקארמה. שכן, כל עוד אנו מדברים על רעיון הקארמה, אנו מדברים על ההתגשמות החוזרת של האני בחיים השונים. הקארמה עבור האדם ללא נוכחותו של האני, היא דבר שכלל לא ניתן לחשוב עליו. כל עוד אנו מדברים על חטא קדמון ועל חסד, אנו מדברים על אימפולסים אשר נמצאים מתחת לפני השטח של הקארמה, דברים שקיימים בגוף האסטרלי. אכן, ביכולתנו לומר כי הקארמה האנושית כפי שהיא נובעת בראש ובראשונה מתוך כך שהאדם העמיס על עצמו את החטא הקדמון. הקארמה נמשכת דרך התגשמויות חוזרות, ולפניה ואחריה נמצאים דברים אשר מובילים את הקארמה ושבים ומאזנים אותה – קודם החטא הקדמון, ולאחר מכן ההצלחה המלאה של אימפולס הכריסטוס, כניסתו המלאה של החסד.
לפיכך, ביכולתנו לומר, שלמעשה, גם מנקודת מבט זו, למדע הרוח יש שליחות גדולה ומשמעותית דווקא בתקופה הנוכחית. שכן ככל שנכון הדבר, שהאנושות רק לפני זמן קצר הגיעה לידי כך שהיא מכירה בכלל באידיאלים בצורה מופשטת; וככל שנכון גם שבני האדם מסוגלים, כביכול, להגשים רעיונות מופשטים כמו חופש, אחווה וכן הלאה; – כך נכון גם, שצריך להגיע הזמן שבו רעיונות אלה ייכנסו לא רק כאידיאלים מופשטים, אלא ככוחות חיים. ככל שנכון הדבר, שבני האדם עברו דרך נקודת מעבר הנמצאת במקום שבו ביכולתם לתפוס אידיאלים מופשטים – כך נכון גם, שעליהם לצעוד קדימה לקראת מצב שבו הם יחיו את האידיאלים הללו באופן אישי. על בני האדם לצעוד קדימה לקראת הכניסה אל בית המקדש החדש. זהו השלב שבפניו אנו עומדים. ואנשים יקבלו הדרכה שבעקבותיה הם יבינו, שמה שפועל כלפי מטה מתוך גבהים רוחיים אינו סתם משהו מופשט, אלא משהו חי.
כאשר אנשים יתחילו לראות את מה שבעבור הראייה הרוחית הוא הדבר שבפניו ניצב האדם בתקופת ההתפתחות הבאה; כאשר האנשים יחדלו לחשוב “כמה טוב אני!”, ובמקום זאת תעמוד לנגד עיניהם עוצמתו החיה של הכריסטוס, שאותו הם כבר יראו בגוף האתרי, מתוך הראייה האתרית של כוחו החי (כפי שאנו יודעים שקורה החל מאמצע המאה שלנו אצל אינדיבידואלים מסוימים); – כאשר האנשים יתחילו לראות את הכריסטוס כמהות חיה – או-אז הם ידעו, שמה שהם ראו במשך תקופה מסוימת כרעיונות מופשטים, אלה למעשה ישויות חיות, אשר חיות בתוך ההתפתחות שלנו, ישויות חיות של ממש.
שכן, הכריסטוס החי, אשר קודם כל הופיע בצורה פיזית ויכול היה לתקשר עם בני האדם רק בתוך צורתו הפיזית דאז, כדי שהם יוכלו להאמין לו, אפילו אם הם לא היו בני זמנו – הכריסטוס החי ישוב ויופיע מחדש. או-אז לא יהיה צורך בשום הוכחות שהוא חי, כי המוכיחים עצמם יהיו שם; אותם אנשים אשר חווים בעצמם – גם בלי התפתחות מיוחדת, אלא מתוך סוג מסוים של ראייה רוחית בשלה – שהכוחות המוסריים של סדר העולם הם דבר-מה חי ולא אידיאלים מופשטים סתם.
אם כן, אנו רואים שהמחשבות שלנו לא יכולות להוביל אותנו למעלה אל עולמות הרוח הממשיים, כיוון שהן נטולות חיים. אנו נבין את המחשבות הללו בצורה נכונה רק כאשר המחשבות הללו לא תיראינה לנו יותר כמחשבותינו-אנו, אלא כתולדה של הכריסטוס החי אשר יופיע בפני האדם. או-אז יהיה האדם מודע באותה מידה גם לאופן שבו הוא עצמו הפך לאישיוּת, בכך שצלל עם האני שלו לתוך הספֶרות הנמוכות יותר. כמו כן, הוא יהיה מודע לעובדה, שגם אם ינסוק למעלה אל גבהי הרוח, הוא יהיה אישיוּת באותה מידה. החומרנות של היום לא מצליחה להכיר בעובדות הללו.
האדם יבין אז בקלות, שקיימים אידיאלים מופשטים של הטוב, היפה וכן הלאה. יש לראות ולהבין קודם כל, שקיימים כוחות חיים המושכים אותנו למעלה באמצעות החסד שלהם. זוהי תובנה שאליה ניתן להגיע בעזרת התפתחות חדשה לאור מדע הרוח. אם לא נראה יותר את האידיאלים שלנו בתור אידיאלים סתם, אלא נמצא באמצעותם את הדרך אל הכריסטוס, אזי נמשיך את הכריסטיאניות הלאה, במובן האישי. או-אז תיכנס הכריסטיאניות לשלב חדש, ותחדל להוות הכָנָה בלבד. הכריסטיאניות תראה לנו אז, שקיים בה הדבר הנשגב ביותר לכל התקופות הבאות. אלה המאמינים, שפיתוח כלשהו של הכריסטיאניות מעמיד אותה תמיד בסכנה, ייווכחו אז לראות, עד כמה אין הצדק בידם.
שכן, רק קטני האמונה חשים חרדה מול האמירה, שהכריסטיאניות מכילה דברים נשגבים גדולים עוד יותר מאשר אלה שנמסרו לנו עד כה! אותם אנשים החושבים על הכריסטיאניות כעל דבר נשגב, יודעים שהמילים הבאות הן אמת לאמיתה: הכריסטוס נמצא עימנו כל הימים, והוא תמיד מגלה בפנינו משהו חדש; ונכון יהיה לשוב ולחזור אל המקור הנובע של הכריסטוס. כך תִחיֶה הכריסטיאניות כדבר נשגב, אשר מתוכו ינבעו תמיד יצירות חדשות וחיות יותר.
אלה האומרים תמיד, “כן, זה לא כתוב בכתבי הקודש, זאת לא הכריסטיאניות האמיתית, וכופרים הם אלה הטוענים שזוהי כריסטיאניות” – צריך לומר לאנשים אלה, שהכריסטוס אמר גם, “יש לי עוד הרבה מה לומר, אבל אתם לא הייתם מסוגלים עדיין לשאת זאת.”
הוא לא אמר את זה כדי להצביע בפני האנושות על כך, שהוא רוצה להכתיב להם משהו, אלא שתמיד, מתקופה לתקופה הוא יתגלה לפניהם בצורות חדשות. והוא יתגלה כך דרך אלה אשר ירצו להבין אותו. ואלה המכחישים זאת אינם מבינים כלל את כתבי הקודש, ואף לא את הכריסטיאניות. שכן הם לא יודעים להקשיב למה שהכריסטוס התכוון אליו, כאשר הזהיר אותם: יש לי עוד הרבה מה לומר, אך התכוננו לכך, כדי שתלמדו לשאת ולהבין את הדברים שאומר.
הכריסטיאניים האמיתיים של העתיד יהיו אלה שירצו לשמוע את מה שהכריסטיאניים שהיו בני זמנו של הכריסטוס עדיין לא יכלו לשאת. הכריסטיאניים האמיתיים יהיו אלה, שיהיה להם הרצון לתת לחסד אשר מגיע מן הכריסטוס לזרום אל ליבם שוב ושוב; ואילו העיקשים יהיו אלה, אשר יתנגדו לחסד הזה. העיקשים יהיו אלה שיאמרו: לא, לכו בחזרה אל כתבי הקודש, כי רק מה שכתוב שם מילולית ומה שנבע מהמילים המילוליות עד עכשיו הוא נכון. הם מכחישים את המילים אשר מציתות אור זוהר בכריסטאניות עצמה – אותן המילים שאנו רוצים לקחת אל תוך ליבנו:
“יש לי עוד הרבה מה לומר, אבל עדיין אינכם יכולים לשאת זאת.”
אכן, אם האנושות תהיה מסוגלת לשאת זאת, יהיה זה לטובתה; שכן היא תיעשה יותר ויותר בשלה להעפיל אל גבהי הרוח. ולשם כך צריכה הכריסטיאניות לסלול עבורה את הדרך.