שליחותה של ההתגלות החדשה של הרוח
רודולף שטיינר
GA127
קופנהאגן, 5 ביוני 1911
תרגמה מגרמנית: תומר רוזן גרייס
תודה ליעל קליין על תרומת ההרצאה לארכיב
הרצאה מספר 12
מבוא לסדרת ההרצאות “ההנהגה הרוחנית של האדם והאנושות”[1]
בימים הקרובים אדבר כאן, אם יורשה לי, על נושא תיאוסופי שנראה לי בעל חשיבות, והוא ההנהגה הרוחנית של האנשים ושל האנושות. לבקשת חברינו, אוכל להקדים את ההרצאות הללו בכמה מילים, אשר תשמשנה אולי כמעין הקדמה או מבוא לנושא שעליו עלי לדבר.
לתיאוסוף צריך להיות משהו שניתן לכנותו במובן הכולל ביותר ככמיהה לידיעה עצמית אמיתית. שכן, מי שייכנס לחיים התיאוסופיים ולו במעט, ירגיש שידיעה עצמית כזו יכולה להוליד הבנה מקיפה לכל רגש וחשיבה אנושיים וכן לישויות אחרות כלשהן, ושהבנה כזו צריכה להיות קשורה באופן בלתי נפרד לכל התנועה התיאוסופית שלנו. זוהי הסיבה שבגללה שוררת לעיתים כה קרובות אי-הבנה לגבי העובדה, שמעל התנועה התיאוסופית הגרמנית שלנו מאיר אותו סימן, המוכר לכם כסימן הצלב עם הוורד.[2] ניתן בנקל לפתח אי הבנה דווקא בנוגע לתנועה הרוחנית התיאוסופית, הרוצה לחיות את מהותו של סימן צלב הוורד הזה, כלומר את הרצייה והעשייה האנושית. קל להגיע לאי הבנה על בסיס זה, כיוון שלהרבה נפשות בתקופתנו העכשווית, גם לאלה שיש להן כוונות טובות, קשה באופן בלתי רגיל לראות שהתנועה הרוחנית הזאת, הרוצה לפעול תחת סימן זה, למעשה מכוונת כל-כולה, הן לאור עקרונותיה, והן בכל רגשותיה ותחושותיה, להתייחס בסובלנות מירבית לכל שאיפה וכיוון אנושיים. סובלנות זו אמנם מצויה עמוק על קרקעיתה של התנועה הרוזנקרויצרית, כך שבתחילה היא לא בולטת מאד לעין, אולם היא אכן שייכת לתנועה הזאת.
לפיכך, אתם תגלו שהתנועה הזאת זוכה לחוסר הבנה מאותם צדדים המבלבלים בין סובלנות באופן כללי, לבין סובלנות חד-צדדית כלפי הדעה, העקרונות והשיטות העצמיים. אנשים מדמיינים לעצמם, שקל כל כך לפתח את הסובלנות הזאת, אבל למעשה, סובלנות במובן הגבוה של המילה שייכת לדברים הקשים ביותר שאותם על האדם לפתח. שכן, קל לנו מאוד להאמין, שמישהו האומר משהו שונה מאיתנו, מהווה יריב שלנו. קל גם מאוד לבלבל בין דעתנו האישית לבין מה שמתפרסם ברבים בתור אמת. אולם החיים התיאוסופיים יפרחו ויישאו את הפירות הנכונים בעבור חיי הרוח של העתיד רק אם תהיה קרקע כוללת שעליה נוכל להיפגש מתוך הבנה נפשית עמוקה – וזאת לא רק עם מי שמאמין במה שאנו עצמנו מאמינים, אלא גם עם מי שבנסיבות חייו האישיות ולאור ניסיון חייו נדרש אולי לדגול בדבר ההפוך מזה שחרתנו אנו על דגלנו.
המוסריות הישנה, אשר הולכת ודועכת, לימדה אותנו לרחוש אהבה וסובלנות כלפי אנשים שיש להם מחשבות ורגשות דומים לאלה שלנו. אולם החיים התיאוסופיים והאמת הטמונה בהם יפיצו בלבותיהם של האנשים יותר ויותר את אורה של סובלנות עמוקה יותר. סובלנות זו תאפשר לנו ליצור מצע של הבנה הדדית, הפריה אנושית הדדית וחיים אנושיים משותפים גם עם אנשים שעימם איננו מסכימים במחשבותינו וברגשותינו.
עם זאת, דבר זה נוגע בנקודה חשובה. שכן, מהו הדבר הראשון הפוגש את האדם הפונה אל התנועה התיאוסופית שלנו? עם מה עליו להזדהות? אפשר לומר, שלמרות שגם ההכרה הזאת בקרבנו אינה צריכה להיות דוֹגמה, ולמרות שיכולות להיות חילוקי דעות אפילו ביחס לידע הבסיסי הזה, עדיין ניתן לומר, שרעיון ההתגשמויות הארציות החוזרות ותורת המעבר של הגורמים והסיבות ממסלול חיים אחד למשנהו מהווים ידע כללי שבו פוגש אדם המגיע אל התיאוסופיה. גלגולים חוזרים וקארמה הם אמונות הבולטות מההתחלה למי שניגש לתיאוסופיה.
אולם רחוקה הדרך מן היום הראשון שבו האמיתות הללו תהפוכנה למשהו שאנו משוכנעים בו, ועד ליום שבו נחיה את כל חיינו ואת כל הווייתנו לאור הרעיונות והאמיתות הללו, אפילו במידה מסוימת. זמן רב עובר מן היום שבו האמונה הזאת מתעוררת בתוכנו ועד ליום שבו היא יכולה לחיות במלואה בתוך נפשנו.
לדוגמא, אנו עשויים לעמוד מול אדם שמלגלג עלינו ואולי אפילו מעליב אותנו. אולם אם אנו חיים כבר זמן רב עם תורת ההתגשמות החוזרת והקארמה, נאמר במצב כזה לעצמנו: מי זה האדם שאמר את המילה הפוגעת והמעליבה הזאת, מי הוא זה שלגלג עלינו ככה? מי אולי אפילו הרים את ידו והיכה אותנו? – ואנו נוכל אז לומר לעצמנו: אני עצמי עשיתי זאת! היד רק נראית כמו ידו של האדם האחר, אולם אני עצמי הוא זה אשר נתתי לאדם האחר להרים נגדי את ידו, דרך הקארמה הקודמת שלו.
דוגמא זו רק מצביעה על הדרך הארוכה שעלינו לעבור מאמונה מופשטת ותיאורטית בקארמה ובהתגשמות חוזרת ועד שנהיה מסוגלים לחיות את כל חיינו לאור מחשבה זו. או-אז נחוש באמת את אלוהים בחזֵנוּ באופן כזה, שנחווה אותו לא רק כעצמיותנו הגבוהה, המלמדת אותנו כיצד האדם משתתף ביסוד האלוהי באמצעות ניצוץ הווייתו. אלא אנו נלמד להרגיש את עצמיותנו הגבוהה גם באופן כזה, שהיא תמלא אותנו ברגש אינסופי של אחריות – לא רק כלפי מה שאנו עושים, אלא גם כלפי הסבל שאנו עוברים; וזאת מן הסיבה הפשוטה, שמה שאנו סובלים בנקודת הזמן העכשווית אינו אלא תוצאה הכרחית של מה שעשינו בתקופה המצויה בעברנו הרחוק.
כעת נוכל להרגיש את נפשנו נמלאת בדם חיים רוחני וחם של תרבות חדשה. אנו יכולים לחוש, כיצד דרך החיים התיאוסופיים נוצרים בתוכנו מושגים חדשים של אחריות ושל אהבה אנושית. אנו יכולים להרגיש, שאין זו צורת דיבור בלבד, כאשר אומרים שהתנועה התיאוסופית נוצרה בתקופתנו, כיוון שהאנושות זקוקה לאימפולסים מוסריים חדשים, לאימפולסים שכליים ורוחניים חדשים. ואנו יכולים להרגיש, שהתגלות חדשה מתגשמת עבור האנושות במישור הרוחי וצריכה לזרום לתוך אמונתנו. עליה לזרום אלינו לא רק באופן שרירותי, אלא כיוון שהתגלות רוחנית חדשה כזאת הינה הכרחית בעבור אותם אימפולסים מוסריים חדשים, אותם מושגים חדשים של אחריות ושל גורל האדם.
כאשר נבין, שאותן נפשות אשר יושבות בתוך הגופים שנאספו ויושבים כאן היום כבר התגשמו לעיתים קרובות על האדמה הזאת בזמנים עברו, נוכל להרגיש באופן חי וישיר את המשמעות המחברת ויוצרת הקשרים בעולם. במובן זה, יש לשאול את עצמנו: מדוע זה צריך לקרות שוב ושוב? כפי שלמדנו דרך התיאוסופיה, משמעות הדבר נובעת מכך, שבכל פעם שאנו מביטים בגוף חדש דרך עיניים חדשות אל פלאי העולם, אנו חוזים בדמותן של ההתגלויות האלוהיות מאחורי צעיפי עולם החושים. אנו מאזינים דרך אוזניים חדשות למה שמתגלה לנו כיסוד האלוהי החבוי בעולם הצלילים, ומתוך כך ביכולתנו ללמוד לדעת, שבכל התגשמות חדשה עלי אדמות עלינו ללמוד ולחוות משהו חדש.
או-אז נרגיש גם, שצריכים להיות אנשים שנועדו לנבא מראש דרך הקארמה שלהם את משמעותו של עידן שלם עבור האנושות כולה. מה שצריך היום להיתפס בשורות החברה התיאוסופית והתנועה התיאוסופית דרך ההתגלויות מעולם הרוח, צריך לזרום אל תוך התרבות האנושית בכללותה. הנפשות אשר נכנסות לתוך העולם דרך הגופים של היום מרגישות עצמן נדחפות לעבר התיאוסופיה כיוון שהן חשות את הצורך החיוני להוסיף את היסוד החדש הזה לכל מה שכבש האדם מתוך עולם הרוח בתקופות השונות עד כה. אולם צריך להיות לנו ברור, שבכל תקופה עלינו להבין מחדש את כל משמעות חידת העולם. בכל תקופה עלינו לפגוש בצורה חדשה את משמעות העולם, את מה שיכול לזרום מטה דרך ההתגלויות מעולמות הרוח.
התקופה שלנו היא תקופה מיוחדת מאוד. למרות שלעיתים קרובות האדם קורא בקלות לכל תקופה בשם תקופת מעבר, עדיין נכונה לתקופתנו במובנה האמיתי האמירה הבאה, למרות שהרבה פעמים היא משמשת כביטוי בלבד. שכן אנו מתקרבים לעידן, שבו בני האדם יצטרכו לחוות דברים חדשים רבים ביחס לכל האבולוציה של האדמה שלנו. בני האדם יצטרכו לחשוב מחדש על דברים רבים. ברם, הרבה מן החדש כיום עדיין נתפס על ידי רבים בסגנון הישן ובמשמעות הישנה, אפשר לומר. הרבה אנשים לא מסוגלים עדיין לתפוס באמת את החדש הזה בצורה חדשה באמת.
לעיתים קרובות, האדם מפגר אחרי ההתגלויות החדשות עם מושגיו הישנים. נביא לכך דוגמא אחת. בצדק הודגש שוב ושוב, איזו התקדמות עצומה נדרשת מן החשיבה האנושית בשל כך שבני האדם חודרים אל המבנה הפיזי של היקום מזה ארבע מאות שנה. אמנם מצד אחד הבליטו את ההישגים וההצלחות הגדולות של קופרניקוס, קפלר, גלילאו, ג’ורדאנו ברונו וכן הלאה; אולם מן הצד השני, ברצוני להזכיר אמירה אחת, שהיא לכאורה חכמה מאוד, ונשמעת בערך כך:
המחשבות של קופרניקוס הובילו אותנו החוצה אל העולם, והתברר, שכפי שג’ורדאנו ברונו ניבא, כדור הארץ שלנו הוא רק גוף שמיימי קטן לצד אינסוף הגופים השמיימיים האחרים בחלל. על כדור הארץ הזה, כך אומרים, צריכה היתה להתרחש הדרמה הגדולה המהווה את נקודת המרכז של האבולוציה, ואנחנו היינו צריכים להציב במרכז של כל האבולוציה הזאת את סיפורו של ישוע-כריסטוס. אם כן, כיצד יכולה התרחשות כזו, שהיא כה רבת משמעות עבור כל העולם, להיות מועברת אל פלנטת כדור הארץ הקטנה? – שכן הרי נוכחנו לדעת, שהאדמה הזאת היא רק פלנטה קטנה בין אינספור הפלנטות הקיימות!
אם מסתכלים על מחשבה זו מן הפן השכלי בלבד, היא נראית בתחילה חכמה מאוד. אולם אין זו מחשבה המביאה בחשבון את התחושה הרוחנית העמוקה, המתבטאת בכך, שבתחילת הכריסטיאניות, האירועים הללו לא קרו באיזה ארמון מלכותי או באזור זוהר כלשהו עלי אדמות, אלא הם קרו באורווה, אצל רועים עניים.
אם כן, התחושה הרוחנית לא הסתפקה בהעברת האירוע הזה אל האדמה, אלא אפילו העבירה אותו לפינה נידחת של האדמה. זה מוזר מאוד, נוכח הטענה, שאי אפשר יותר “לתת לדרמה הגדולה של ההתרחשות העולמית להיות מוצגת בתיאטרון כפרי” – ואכן השתמשו בביטוי זה.
אולם לכריטסיאניות יש נטייה לתת לדרמה הגדולה ביותר בהתרחשות העולמית להתרחש לא רק בתיאטרון כפרי, אלא במקום אחר לחלוטין. אנו רואים מתוך כך, עד כמה קשה לעקוב אחר הדברים בעזרת תחושה נכונה ואמיתית, ועד כמה יצטרכו בני האדם ללמוד כדי להבין אילו הן המחשבות והתחושות הנכונות שיש לחוש אל מול התפתחות האנושות. אכן, יש לומר כי אנו עומדים בפני תקופות סוערות, הן בהווה והן בעתיד הקרוב.
שכן, נכון הוא, שהרבה מן הישן מיצה את עצמו, ודברים חדשים זורמים פנימה לתוך האנושות מעולם הרוח. אלה היודעים משהו אודות התפתחות האנושות מדברים על כך, שכל חיינו הנפשיים במרוצת מאות השנים הבאות ישתנו, וכי בנקודת המוצא של שינוי זה צריכה לעמוד התנועה התיאוסופית, כל עוד היא מבינה את עצמה בצורה נכונה. עליה לעמוד בכל הענווה, אולם עם הבנה אמיתית של מה שצריך להתרחש באנושות במרוצת מאות השנים הבאות. הם אומרים זאת לא מפני שהם רוצים בכך, אלא מפני שההיסטוריה של האנושות מאלצת אותם לדבר.
שכן, נכון אמנם, שרק במרוצת הזמן למדו בני האדם לראות את מבנה העולם כמו קופרניקוס, ג’ורדאנו ברונו, קפלר או גלילאו; נכון גם, שבני האדם למדו רק במהלך המאות האחרונות לפרש את העולם בצורה שכלתנית; ולבסוף, נכון גם שלפני כן, נפשות אנוש הגיעו אל הידע שלהן בצורה אחרת. אולם באותה מידה זה נכון שהידע האינטלקטואלי בתקופתנו ישתחרר הודות לתובנה חדשה, לתובנה רוחנית.
כבר עכשיו שואפות נפשות בני האדם בתוך גופן לראות את העולם בצורה שאיננה שכלתנית בלבד. ואילולא היה המטריאליזם פועל כל כך חזק לדיכוי כל רגש רוחני, אזי נפשות כאלה, שבתוכן קיימת ממש תשוקה סוערת לתכנים רוחניים, היו מופיעות הרבה יותר. הן היו מאפשרות לאיכויות הרוחניות לבוא לידי ביטוי הרבה יותר בולט בקרב אותם בני אדם, אשר רק מחכים להתבונן ביקום בצורה שונה לחלוטין מאשר היה אפשרי עד כה.
רוחות נבחרות, שתקבלנה את מה שנקרא “חסד”, תכופות רואות בעיני רוחן מאות שנים מראש, את מה שיוכל להפוך בתקופות מאוחרות יותר למשהו שכל האנושות רואה אותו. לעיתים קרובות הצבעתי על כך, שהאימפולס של אירוע הכריסטוס, שאותו חווה פאולוס מלא החסד כאדם בודד בדמשק, יהפוך יותר ויותר לנחלת האנושות בכללותה. כפי שפאולוס ידע באמצעות התגלות רוחית מיהו הכריסטוס ומה הוא עשה, אף בני האדם יחוו שוב ראייה רוחית כזו.
אנו עומדים היישר אל מול תקופה, שבה אנשים מסוימים יחוו מעין התחדשות של אירוע-הכריסטוס של פאולוס. זהו דבר-מה השייך באמת למה שמכנים שיבתו של כריסטוס במאה העשרים. הכריסטוס יזכה להכרה כאינדיבידואל, אשר התגלה תמיד בעודו מתקרב יותר ויותר למישור הפיזי – החל מאותו רגע שבו הוא התגלה למשה כמעין השתקפות בסנה הבוער, ועד לתקופה שבה הוא חי שלוש שנים במישור הפיזי. ראייה כזאת מכירה באירוע הכריסטוס כנקודת הכובד של כל האבולוציה של האדמה. למערכת כלשהי יש רק נקודת כובד אחת, ולמאזניים יש רק נקודת תלייה אחת. ברגע שתתמכו במוט המאזניים בכמה מקומות, תפעלו בכך נגד חוקי הכבידה במרחב. אתם צריכים רק נקודה אחת, נקודת כובד אחת לכל מערכת.
על כן, האוקולטיסטים בכל התקופות, הן של ימי קדם והן של התקופה המודרנית, מכירים באותה תפנית של האבולוציה בנקודה אחת, במסתורין של גולגותא, וכן בעלייה של התפתחות האנושות בחזרה החל מנקודה זו ואילך, כנקודת הכובד של האבולוציה של האדמה במובן האמיתי.
אמת, נכון הדבר: קשה בצורה בלתי רגילה להכיר במשמעות האמיתית של אירוע הכריסטוס, של המסתורין של גולגותא עבור ההנהגה הרוחנית של האנושות; שכן נחוץ לשם כך, שכל התחושות והשיפוטים שאנו מביאים עימנו מהשקפת עולם זו או אחרת ישתקו בתוכנו. אם ברצוננו ללמוד במובן האמיתי מהי נקודת הכובד הרוחנית של האבולוציה של האדמה, עלינו לעמוד באותה מידה של ניכור ואובייקטיביות אל מול שיטות החינוך הכריסטיאניות ששלטו במערב במשך מאות שנים, וכן מול שיטות חינוך דתיות אחרות ברחבי העולם.
לפיכך אפשר יהיה לחוות, שבעבור העשורים הבאים, אלה אשר יהפכו לנביאים האינטנסיביים ביותר של נקודת הכובד הרוחנית של התפתחות האנושות ייחשבו ל”כריסטיאניים רעים”, שלגביהם אולי אפילו ירצו להוריד את התואר “כריסטיאני”. שכן, אפילו הרעיון שהכריסטוס יכול היה להתגשם זמנית לשלוש שנים בגוף אנושי פעם אחת בלבד הוא קשה עד מאוד לתפיסה. אלה אשר התוודעו באופן מדויק יותר למה שהתיאוסופיה של הרוזנקרויצרים אומרת לגבי הדברים הללו, יודעים עד כמה מורכב צריך היה גופו הפיזי של ישוע מנצרת להיות, על מנת שיהיה מסוגל לקלוט אל תוכו את האינדיבידואליות רבת העוצמה של הכריסטוס.
אנו יודעים, שלא אדם אחד אלא שני אנשים היו צריכים להיוולד לשם כך. על האחד מהם מספרת לנו הבשורה מאת מתי, ואילו על האחר – הבשורה של לוקס. אנו יודעים, שאותה אינדיבידואליות אשר התגשמה בגופו של אותו ילד ישוע, שעליו מספרת הבשורה של מתי, הגיעה קודם לכן לעוצמה אישית רבה בחיים קודמים, וכי אינדיבידואליות זו עזבה את גופה בגיל שתים עשרה, על מנת לקחת גוף ארצי אחר עד גיל שלושים, ולהמשיך להתפתח בגוף אחר זה בעזרת יכולותיה האחרות. כך, כל מה שהיה כביר ורב עוצמה באנושות צריך היה לפעול ביחד באותה אישיות שאותה מכנים ישוע מנצרת, ומצד שני – זה צריך היה להיחוות בענווה רבה, על מנת שגוף אחד יהיה מסוגל לקלוט את הישות אשר ניתן לכנותה בשם כריסטוס במובן האמיתי.
הבנה עמוקה תידרש כדי להבין את ייחודיותו של הכריסטוס, כדי להבין למה מתכוונים האוקולטיסטים כשהם אומרים את הדבר הבא: כפי שבמכניקה יכולה להיות רק נקודת כובד אחת למערכת אחת, כך גם יכול היה לקרות אירוע גולגותא אחד בלבד. תקופה הניצבת בפני אירועים נפשיים רבי עוצמה שכאלה, שאותם תיארנו באופן ראשוני בלבד, היא תקופה המתאימה במיוחד לכך שנהיה מסוגלים להתבונן על עצמנו בתוכנו.
על המשימות הרבות שיש לתיאוסוף האמיתי כיום בתוך התנועה התיאוסופית נמנית בלי ספק המשימה הבאה: עלינו להתבונן בנפשנו ובליבנו, על מנת לתפוס בבהירות את העובדה, שאת הדרך המובילה לתפיסה המיוחדת הזאת של האמת, שעליה מדווחת תורת הנסתר [האוקולטיזם] בכל התקופות בצורה חד-משמעית, ניתן ללכת רק מתוך הקרבה. תקופות כאלה, שבהן אורות חוכמה זוהרים ומתנות אהבה חמות צריכים לקרון על האנושות, צריכות להביא גם דבר-מה המאשר את אמיתותה של המימרה, “במקום בו שורר הרבה אור, יש גם הרבה צל.”
הצללים הגדולים והשחורים, אשר מגיעים ביחד עם כל המתנות שעליהן דובר זה עתה, הם האפשרויות לטעות. מתנות חוכמה גדולות, אשר צריכות לזרום אל תוך האבולוציה האנושית, כרוכות בהכרח באפשרות, שהלב האנושי בזמנים כאלה יכול בקלות רבה ליפול לטעויות. לכן, אל לנו להאמין כי הנפש האנושית הטועה תהיה פחות נתונה לטעויות בתקופות עתידיות, שעלינו לדעת שבמהלכן תהיה הנפש האנושית חשופה יותר בפני טעויות מאשר בזמנים אחרים בעבר. זהו הדבר שאותו ניבאו האוקולטיסטים בכל התקופות כמו מתוך אור דמדומים אפור.
אמת היא, שבימי ההתגלות שעליהם רמזנו, כל טעות, מקטנה ועד גדולה, יכולה להתפשט ולכבוש לה מקום. על כן נחוץ עוד יותר להתבונן בצורה ברורה באפשרות טעייה זו, ולהבהיר לעצמנו, שהאפשרות לטעות עשויה להיכנס הרבה יותר בקלות אל הלב האנושי דווקא משום שאנו רוצים להגשים דברים גדולים. אם נרצה כעת להתבונן בהנהגה הרוחנית של האנושות, עלינו להפיק מן המחשבה הזאת על האפשרות לשגות, שעליה הזהירו מראש האוקולטיסטים בכל התקופות, את הלקח הבא: אם נתרגל את הסובלנות העמוקה שעליה דובר היום בתחילת ההרצאה, ונשתחרר מכל דבר השייך לאמונה עיוורת בסמכות – שכן אמונה כזאת בסמכות יכולה להיות מפתה מאוד – דווקא כל זה יכול לעורר את האפשרות לשגוֹת.
אולם מן הצד השני, אנו צריכים לשמור את ליבנו פתוח וחם אל מול כל מה שרוצה לזרום למטה אל האנושות בדרך חדשה מתוך עולמות הרוח. לפיכך, תיאוסוף טוב יהיה בראש ובראשונה אדם אשר יודע, שכאשר אנו, בתוך התנועה שלנו, רוצים לשמור על האור שצריך לזרום אל תוך האבולוציה של האנושות, אזי עלינו לשמש כשומרים נגד כל הטעויות שעשויות להתגנב פנימה ביחד עם האור הזה. בואו נרגיש גם מול זה את מלוא האחריות. בואו נפתח לשם כך את הלב הרחב, שאנו זקוקים לו כדי להבין, שעד כה לא הייתה קיימת עלי אדמות תנועה שבה יכלו להתפתח לבבות רחבים ומלאי אהבה כאלה. בואו נלמד להבין, שעדיין עדיף תמיד שייאבקו נגדנו אלה המאמינים שדעתם היא היחידה הנכונה, מאשר אם אנו ניאבק בעצמנו באנשים האחרים הללו.
בין שני הקצוות הקיצוניים הללו קיימת דרך רחבה. אולם אלה אשר תופסים ברוחם את התנועה התיאוסופית יצטרכו ללמוד לחיות עם מעין מימרה מרכזית, מעין מוטו רוחני, אשר עבר כחוט השני לאורך כל התקופות. אם גם לפעמים תתמלאו בספק נוכח המחשבה הבאה:
אמנם קיים אור חזק, אבל קיימת גם אפשרות עצומה לטעות, וכיצד תוכל אתה, כאדם חלש, להתמצא בתוך כל זה? כיצד תוכל להחליט, מה נובע מן האמת ומה נובע מטעות? –
ובכן, גם אם תעלה בליבכם מחשבה כזאת, תוכלו להרגיש חיזוק ולקבל כוחות דרך האמירה המובילה הבאה:
האמת תהיה זו אשר תיתן את האימפולסים הגבוהים ביותר להתפתחות האנושות. יתר על כן, האמת צריכה לעמוד קרוב אלי יותר מאשר אני עצמי. אם אתייחס כך אל האמת, ואטעה כאן בהתגשמותי הנוכחית, יהיה זה טוב יותר מאשר לטעות בכנוּת, מאשר ללכת ללא כֵּנוּת בעקבות דוֹגמות למיניהן.
כך יאירו לפנינו הדברים הבאים: האמת הזאת לא תנצח דרך הרצייה שלנו, אלא דרך הכוח האלוהי של האמת. אולם אם הדבר שאליו אנו נדחפים בהתגשמות זו עקב נסיבות כלשהן אינו האמת, אלא הוא מוטעה, ואם אנו חלשים מכדי להיות נמשכים אל האמת, אזי הדבר שאנו דוגלים בו ילך וישקע, כי אין לו כוח לחיות, כי אין הוא צריך שיהיה לו הכוח לחיות. אם נשאף אל האמת בכנות, היא תהיה לאימפולס המנצח בעולם. ואם הדבר שיש לנו כבר עכשיו יש בו אמת, אזי הדבר הזה לא ינצח בתוכנו הודות למה שאנו יכולים לטעון בעד האמת הזאת, אלא הודות לכוח הקיים בתוכה.
אולם אם הדבר הזה שיש לנו הוא מוטעה, אזי יש לנו גם הכוח לומר: תשקע לה הטעות הזאת ותיעלם. אם נהפוך זאת למימרה המובילה שלנו, אזי נמצא את העמדה הנכונה, שממנה נוכל לומר לעצמנו: בכל הנסיבות, אנו יכולים לזכות בדבר שאנו זקוקים לו בתוך תנועה רוחנית, והוא: אמון. אם מה שנותן לנו האמון הזה הוא האמת, אזי אמת זו תנצח, גם אם מתנגדיה ייאבקו נגדה בכל כוחם.
זוהי הרגשה שיכולה לחיות בנפשו של כל תיאוסוף. אם שֹוּמה עלינו להיות המתווכים של מה שזורם אלינו מעולם הרוח, ושל מה שרגשות כאלה מעוררים בלב האדם – של הביטחון והכוח שהם נותנים עבור החיים –– אזי תתמלא השליחות של ההתגלות הרוחית החדשה, אשר הגיעה אל תוך האנושות עם מה שאנו קוראים לו תיאוסופיה, ואשר יותר ויותר תישא את נפשות בני האדם לעבר עתיד רוחני יותר.
—————————————————————————————————
- ההדרכה הרוחית של האינדיבידואל והאנושות – יצא לאור בעברית בהוצאת חירות. ↑
- צלב הוורד, בגרמנית: רוזנקרויץ (Rosenkreuz). השם Rosenkreuzer מתייחס למסדר צלב הוורד בייסודו של כריסטיאן רוזנקרויץ. יצוין כדי להקל על קריאת טקסטים אנגליים בהקשר זה, כי המונח המקביל באנגלית לצלב הוורד הוא Rose Cross, ואילו המונח עבור מסדר צלב הוורד (רוזֶנקרויצֶר) הוא Rosicrucian. – המתר’. ↑