רודולף שטיינר

GA291

דורנאך 10.12.1920

תורגם מאנגלית: מ. ברכה

עריכת תרגום: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

ההרצאה מופיעה בספר ‘הטבע של הצבע’ שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

הקשר של הטבעי עם המוסרי-נפשי. חיים באור ובמשקל

בהרצאה האחרונה דנו באפשרות לראות איזה קשר יש, מצד אחד, לממלכת הטבע עם המוסר או הנפש, ומצד שני, לראות בנפש, את מה שנוגע לטבע. בנקודה זו האנושות המודרנית מתמודדת עם חידה מטרידה. ציינתי לא פעם בהרצאות פומביות שכאשר האדם מיישם את חוקי הטבע על היקום, ומתבונן בזמנים עברו, הוא אומר לעצמו: כל מה שמסביבי בא מהעבר, ממצב ערפילי כלשהו, ​​ובכך ממשהו חומרי בלבד, שאז הובדל ואיכשהו יצר את המינרל, הצומח, בעלי החיים והממלכה האנושית; ואז, בסוף הימים, למרות שהכל ייראה שונה, ישוב הכל לאופי פיזי בלבד בסוף הקוסמוס. אבל אז מה שנולד בנו כמוסר וכאידיאלים שלנו, יימוג ויישכח ויהיה בית קברות גדול של הפיזי. ובמצב הסופי הזה של הפיזי כל מה שהתעורר באדם יהיה כמו בועות קצף. לכל ההתפתחות הנפשית לא תהיה משמעות, רק בגלל שהיא רק סוג של בועות קצף. המציאות היחידה אז תהיה זו שהתפתחה פיזית מתוך הערפילים הקדומים לכדי ההבחנות המובהקות של הישויות השונות, רק כדי לחזור למצב קוסמי של פסולת. ראייה כזו של הדברים, שאליה יש להגיע אם מכירים ביושר בהשקפה המודרנית על הטבע, השקפה כזו לעולם לא תוכל לבנות גשר בין הפיזי לבין המוסרי או הנפשי.

כדי שהשקפה ממין זה לא תוביל לחומרניות מוחלטת שרואה רק בתהליכים חומריים את הדברים היחידים הקיימים, עלה צורך להמציא עולם נוסף שמפורש באופן מופשט ושהגישה אליו היא רק דרך אמונה, מכיוון שבעולם הראשון השלטון הוא של המדע. גישת האמונה היא: אין אפשרות שהטוב שנוצר בנפש האדם לא יבוא על גמולו.” לא משנה איזה טיעון פילוסופי יעלה, חייבים להיות כוחות מסוימים שיתגמלו את הטוב ויענישו את הרע. ואכן יש בימינו אנשים המאמינים בשתי השקפות עולם אלו, למרות שאין ביניהם כל גשר. ישנם כאלה המקבלים את כל מה שמציעה השקפת העולם המבוססת לגמרי על מדעי הטבע, כאלו המצדדים בתיאוריית קאנט-לפלס לגבי ערפילית בראשיתית בתחילת האבולוציה וערימת פסולת עשנה בסופה, ובאותה עת גם מחזיקים במין אמונה דתית שאיכשהו המעשים הטובים יתוגמלו ושהחוטאים הרשעים יענשו. אם מחפשים את הסיבה לנטייה לקבל בימינו שתי השקפות אלו, נמצא אותה בכך שאנשים עושים מאמץ פנימי אמיתי מאוד קטן בנפשם. אם הם היו יותר פעילים בנפשם, אזי לא היה אפשרי לקבל סדר עולמי ששולל את המוסר ובו זמנית לקבל כוחות שמתגמלים את הטוב ומענישים את הרע.

כעת השוו את שתי השקפות העולם השונות הללו: המוסרית והפיזית – שמכיוון שאנשים עצלנים בחשיבה וברגש הן מתקיימות זו לצד זו – לדברים שאמרתי לכם בפעם שעברה, מתוך מדע הרוח. הפניתי את תשומת לבכם לעובדה שבהתחלה אנו קולטים את העולם של תופעות האור, כלומר: אנו רואים בטבע בחוץ את כל מה שהעיניים שלנו רואות באמצעות מה שמכונה אור. ציינתי שעלינו להתייחס לאור זה כמחשבות הגוססות של היקום, כלומר, מחשבות קוסמיות שבעבר הרחוק היו עולמות מחשבה של ישויות מסוימות, עולמות חשיבה שבעזרתם ישויות קוסמיות הבינו פעם את מסתרי היקום. מחשבות אלו של תקופות קדומות מאירות עלינו כיום כמין גוויה קוסמית, חשיבה קוסמית גוססת. זה מה שקורן עלינו כאור. פשוט פִּתְחו את ספרי ‘מדע הנסתר בקוויו העיקריים‘^[1] וקראו את העמודים המתאימים, תגלו שם שאם מביטים לאחור לתקופות קדומות, מגלים שהאדם לא היה קיים כפי שהוא מוכר כיום. למשל, במהלך אבולוציית שבתאי קדום היה האדם דומה למשהו כמו אוטומט. היקום היה מאוכלס באותן תקופות בדיוק כמו היום. אך באותה תקופה היו ישויות אחרות ברמה שבה נמצא האדם כיום. אנו יודעים שהרוחות המכונות ארכאי או התחלות בראשיתיות היו בשלב אנוש בזמן של שבתאי קדום. ישויות הארכאי אז לא היו כפי שאנו בני האדם כיום, אך הן היו ברמה האנושית. המבנה שלהן היה שונה לגמרי אך הן היו בשלב האנושי. בזמן השמש הקדומה היו מלאכי-עליון בשלב האנושי, וכן הלאה.

בהביטנו באותן תקופות רחוקות באופן זה אנו מבינים שבאותו אופן שאנו חיים כיום בעולם כישויות חושבות, כך גם חיו בעולם, בפעמים הקודמות שבהן שרר שלב ההתפתחות של כדור הארץ, ישויות אחרות כישויות חושבות עם מאפיינים אנושיים. אך מה שחי בהן באותם זמנים הפך כעת למחשבה קוסמית חיצונית. לעומת זאת, מה שחי בהן כמחשבות, ושמבחוץ ניתן היה לראותן רק בתור הילת האור שלהן, נראה בימינו בחלל הסובב אותנו כפעולות האור. בפעולות האור עלינו לראות עולמות גוססים של מחשבות. כמובן שגם החשיכה ממלאת תפקיד בפעולות אלה של האור, אך בשונה מהאור, החשיכה מגלה את מה שניתן לקרוא לו רצון ברמת הנפש-רוח, ובמונחים של המזרח: אהבה. כאשר אנו מתבוננים בעולם בחוץ אנו מצד אחד רואים את העולם מואר, אך החושים שלנו היו קולטים עולם מואר זה כשקוף ולא היינו יכולים לראותו אם החשיכה לא הייתה נעשית בו מוחשית. ברמה הראשונה של הנפש עלינו להתייחס לחושך השזור בעולם כאל מה שחי בתוכנו כרצון. כשם שניתן לקלוט את העולם החיצוני כהרמוניה של חשיכה ואור, כך ניתן לתפוס את עולמנו הפנימי כאור וחשיכה – על ידי כך שהוא נכנס לחלל. רק בתודעה שלנו אור הוא מחשבה, תמונה מנטלית, והחשיכה שבנו היא רצון שמשתנה למעלות טובות, לאהבה וכדומה.

כך אנו מגיעים להשקפת עולם שבה לא כל מה שהוא מטבע הנפש הוא נפש בלבד, ולא כל הדברים בטבע החיצוני הם טבע בלבד ולא שום דבר אחר. במקום זאת אנו מגיעים להשקפת עולם שלפיה הטבע החיצוני הוא תוצאה של תהליכים מוסריים עתיקים, ואור הוא עולמות חשיבה גוססים. כך אנו מבינים שמה שאנו נושאים בתוכנו כמחשבות, בזמן בו הן חיות בנו כמחשבות, המקור והכוח המניע שלהן שייך לעבר קדום.

אנו שולחים כל הזמן רצון למחשבות שלנו משאר חלקי הגוף. כלומר, מה שאנו קוראים מחשבות טהורות מתייחס לאותם שרידים מהעבר הקדום שרצון חדר לתוכם. מכאן שגם מחשבה טהורה – כפי שציינתי באופן מודגש במהדורה החדשה של ספרי: ‘הפילוסופיה של החירות‘^[2] – מלאה ברצון. ובכל זאת חלק זה שלנו ימשיך לתקופות הרחוקות של העתיד, ומה שמצוי בנו כעת בשלבי התפתחות ראשוניים יאיר אז מבחוץ כתופעות חיצוניות. יהיו אז ישויות שיביטו בעולם כפי שאנו כיום מתבוננים על כדור הארץ, וישויות אלה תאמרנה: “עולם הטבע מאיר סביבנו, מדוע הוא מאיר באופן זה. זה בגלל פעולתם של בני האדם על כדור הארץ. כי מה שאנו רואים סביבנו הוא התוצאה של מה שבני האדם הארציים יצרו בתוכם כהתחלות חדשות. “אנו כעת נמצאים כאן, מביטים בטבע החיצוני. ביכולתנו להתבונן בו באופן אינטלקטואלי יבש ולחשוב תמיד בצורה מופשטת, ולנתח את האור ותופעות האור כפי שעושים הפיזיקאים במעבדה. זהו ניתוח התופעות מתוך קור פנימי. אין ספק שזה יניב תוצאות נהדרות ומבריקות, אך לא נתעמת עם הטבע במלוא אנושיותנו. הדרך היחידה לפגוש את הטבע במלוא ישותנו היא למצוא דרך של רגש להתייחסות לתופעות של צבעי הזריחה, כחול השמיים והירוק של עולם הצומח, להיות רגישים למה שאנו שומעים ברחשי הגלים, כי אני משתמש כאן במילה אור ביחס לכל רשמי החושים ולא רק לאור הגלוי לעין.

מה בעצם אנו רואים דרך רשמי החושים? אנו בוודאי רואים עולם שיכול לרומם את נפשנו ושבדרך מסוימת נראה לנו כעולם מהסוג שאנו צריכים כדי ליצור מגע בעל משמעות עם עולם בעל משמעות. אין אנו מיישמים את מלוא אנושיותנו אם רק ננתח את העולם באופן אינטלקטואלי כפי שעושים הפיזיקאים. כדי ליישם את אנושיותנו במלואה עלינו לומר לעצמנו: “מה שקורן ומשמיע קול מסביבנו הוא שארית האור של מה שישויות אחרות פיתחו בעצמן באותן תקופות רחוקות, ועלינו להיות מוקירי-תודה להן.” אז לא נסקור את העולם כפיזיקאים יבשים, אלא נהיה מלאי הכרת-תודה לאותן ישויות שלפני מיליוני שנים, בזמן העידן של שבתאי הקדום, חיו כפי שאנו חיים כיום, כבני אדם, ושחשבו והרגישו בדרך כזו שהותירה לנו כיום את העולם הנפלא שסביבנו. זוהי אכן השקפת עולם ריאליסטית אם, במקום להפוך לאינטלקטואלים יבשים, נגיע להרגשה של הכרת-תודה לישויות שמחשבותיהן ומעשיהן בעבר הקדום, הביאו ליצירת עולמנו הנפלא. הבה נתרכז לרגע בתמונה זו כפי שדרוש, ונמלא את עצמנו ברגש של הכרת-תודה לאבותינו הרחוקים, עבור יצירת סביבתנו. הבה נמלא את עצמנו במחשבה זו שתוביל אותנו להבין שאנו עצמנו נצטרך לבסס את מחשבותינו והרגשותינו על אידיאל מוסרי מהסוג שיגרום לישויות שיבוא אחרינו להרגיש כלפינו אותה הכרת-תודה עבור העולם שיהיה סובב אותן כפי שאנו יכולים להרגיש כלפי אבותינו הקדומים, שרוחותיהם המאירות סובבות אותנו באופן ממשי דרך תוצאות פעולתן. לפני מיליוני שנים היה העולם המאיר שאנו מתבוננים בו כיום, עולם מוסרי. בעוד מיליוני שנים ישתנה העולם המוסרי שאנו נושאים בתוכנו לעולם מאיר.

זוהי האמת שרק השקפת עולם אמיתית ונכונה יכולה להוביל לרגש ממין זה כלפי העולם. השקפת עולם ממין ירוד יכולה להוביל לכל מיני רעיונות ותיאוריות לגבי העולם, אך היא לא תמלא את ישותו הפנימית של האדם, כי היא משאירה את הרגשות שלו ללא תוכן. יש לזה גם צד מעשי מאוד, למרות שהאדם המודרני כמעט ואינו מעריך זאת בשלב זה. אולם כל מי שחש דאגה אמיתית לגורל העולם יודע שאין הוא יכול להרשות לעולם להיהרס. הוא ירצה לראות בתי ספר ומכללות שאנשים לא ילכו אליהם כל בוקר באותה אדישות חסרת עניין וישובו ויצאו מהם ב-12.00 או 13.00 באותה אדישות חסרת עניין, מבלי לרכוש דבר אולי רק מעט גאווה שהם נעשו חכמים יותר, בהנחה שזה אכן כך. לא, אנו יכולים להביט קדימה למראה עתידי שבו אלו שיוצאים מהמכללה ב-12.00 או 13.00 יעזבו עם רגשות כלפי העולם שיחבקו את העולם, כי בנוסף לחכמה הם רכשו רגש של הכרת-תודה עבור התהליך הנמשך של התהוות העולם – הכרת-תודה עבור העבר הקדום, כאשר ישויות פעלו במרץ ליצור את הסביבה הטבעית שלנו כפי שהיא היום, ורגש אדיר של אחריות שמוטלת עלינו מעצם העובדה שהאימפולסים המוסריים שלנו יהפכו בבוא היום לעולמות מאירים.

זה יישאר רק בגדר אמונה אם תאמרו לאנשים שהערפילית הבראשיתית וערימת הפסולת של אחרית הימים הן אמיתיות, ובינתיים האנשים יישארו עם מוסר אשלייתי המתפוגג כמו בועות סבון. אמונתם אינה אומרת להם דבר זה, כמובן, למרות שהיה עליה לעשות זאת אילו באמת היתה כנה. הדבר שונה לגמרי אם אדם אומר לעצמו: “הגמול אכן קיים, כי הטבע עצמו בנוי בצורה הכוללת את העובדה שמחשבת האדם תשתנה לאור קורן.” הסדר המוסרי של העולם יתגלה ויופיע. מה שהוא הסדר המוסרי של העולם בזמן מסוים, בזמן אחר הוא הסדר הפיזי של העולם, ומה שהוא הסדר הפיזי של העולם בזמן מסוים היה בזמן קודם הסדר המוסרי של העולם. כל הדברים שטבעם מוסרי עתידים להפוך לפיזיים. אם האדם יוכל להתבונן בטבע באופן רוחני, האם הוא יזדקק להוכחה נוספת לסדר המוסרי של העולם? לא, כי הטבע, כאשר מבינים את ההיבט הרוחני שלו, בעצמו הוא הוכחה לקיום הסדר המוסרי בעולם. כאשר תתבוננו במלוא אנושיותו של האדם תגיעו לתמונה זו.

הבה ונתחיל בתופעה יומיומית. אנו יודעים שהשינה נגרמת כתוצאה מכך שהאדם משחרר את האני ואת הגוף האסטרלי שלו מגופו הפיזי וגופו האתרי. מה זה מרמז ביחס ליקום? ראו בעיני רוחכם את הגופים הפיזי, האתרי, האסטרלי והאני כפי שהם קשורים בזמן העירות. כעת דמיינו אותם נפרדים בזמן השינה. מהו ההבדל הקוסמי ביניהם? בזמן השינה אנו חווים אור, ובכך חווים את עולם המחשבות הגווע של זמנים עברו. וכאשר חווים עולם מחשבות גוסס זה של תקופות עברו, רוכשים את הנטייה לקלוט את הרוח שנפרשת לעבר העתיד. כלל אין זה משנה אם קולטים את זה רק באופן מעורפל בשלב זה. החשיבות היא שאנו במצב זה רגישים לאור.

כשאנו חוזרים לתוך גופנו אנו הופכים רגישים לחשיכה מבפנים, בנפשנו, וזאת בניגוד לאור. אך אין זה רק ניגוד כי אנו נעשים רגישים למשהו נוסף. כמו שבשינה אנו רגישים לאור, כך בעירות אנו הופכים לרגישים לכובד. אך אנו נפשות, לא מאזניים. אנו לא הופכים לרגישים לכובד על ידי שקילת גופנו. אם החזרה לגוף אנו הופכים לרגישים לכובד בתוכנו, בנפשנו. אל תחששו אם בהתחלה זה מעט מעורפל. בכל הנוגע לחוויות הנפש, התודעה הרגילה רדומה בזמן העירות ובזמן בשינה בדיוק באותה מידה. כיום אדם עם תודעה רגילה אינו מודע לקיומו באור בזמן השינה. באותה מידה הוא גם לא מודע לקיומו בכובד המשקל כאשר הוא ער. ובכל זאת, החוויה הבסיסית של אדם ישן היא של החיים באור. בזמן השינה הנפש לא רגישה לכובד, לעובדת הכובד. הכובד כאילו נלקח ממנה. היא חיה באור קליל. כובד הוא מחוץ לתחום ההכרה של האדם. ההיכרות הראשונה שלו עם כובד קודם כול מתרחשת באופן פנימי, לא מודע. אולם ברגע שהאדם חוזר לתוך גופו, מייד קולטת האימגינציה שהאדם פוגש בכובד.

במחקר מדע הרוח מתגלה הדבר באופן הבא: מי שמגיע לרמת הידע של האימגינציה יוכל להתבונן בגוף האתרי של צמח, ולחוות כיצד מבפנים מושך אותו הגוף האתרי של הצמח כל הזמן כלפי מעלה, וכיצד הוא מרגיש שגוף זה חסר משקל. לעומת זאת, לגוף האתרי של האדם יש כובד גם בתפיסת האימגינציה. פשוט מרגישים את הכובד שלו. זה מוביל להבנה שהגוף האתרי של האדם מעניק ממשקלו לנפש כאשר היא נמצאת בגוף. אך זוהי התנסות אבטיפוסית על-חושית. בזמן השינה הנפש חיה באור, כך שהיא חיה בקלות משקל או ריחוף. כאשר הנפש ערה היא חיה בכובד המשקל. הגוף כבד. כוח זה עובר לנפש. הנפש חיה בכובד. זה מציין משהו שעובר אחר כך לתודעה. חישבו על רגע היקיצה. ממה הוא מורכב? כשישנים שוכבים במיטה ללא תנועה, הרצון משותק. הדימויים המנטליים משותקים אף הם, כמובן, אך זה רק בגלל שהרצון משותק ולא זורם לגופכם ולא משתמש בחושיכם. שיתוק זה של הרצון הוא הגורם המרכזי. מה מביא תנועה לרצון? העובדה שהנפש מרגישה במשקל של כל הגוף. האופן שבו הנפש חיה יחד עם שאר חלקי ישותנו הוא זה המעניק לנו בני האדם את כוח רצוננו. כשהאדם נמצא באור הוא מפסיק להשתמש בכוח רצונו.

כך אנו רואים את שני הכוחות הקוסמיים: אור וכובד, הפועלים ביקום כשני קטבים אדירים. אור ומשקל הם קטבים קוסמיים. חישבו על הפלנטה שבה המשקל מושך כלפי המרכז והאור פונה מהמרכז לעבר היקום [ראו תרשים בהמשך]. אנו חושבים לגבי האור שהוא עומד במקום, בעוד שהוא בעצם מצביע על תנועה מהפלנטה כלפי חוץ. מי שחושב על משקל כעל כוח המשיכה, כפי שניוטון עשה, הוא מטריאליסט קיצוני למדי מפני שהוא מדמיין מין דמון שיושב בתוך האדמה ואוחז בחוט, שלמרות שלא ניתן לראותו, מושך את האבן לעבר עצמו. אנו מדברים על כוח משיכה אפילו שאיש לא יכול להוכיח את קיומו חוץ מאשר בתיאוריה. אנשים לא אוהבים לשרטטו בתרשימים, אך הם אוהבים להשתמש במונח ‘כוח המשיכה’ במובן הניוטוני. מה שיקרה בתרבות המערבית במשך הזמן הוא שאת כל הדברים הקיימים יהיה צורך לדמיין בצורה נראית לעין באופן כלשהו. כך שנוכל לומר לאנשים: “מכיוון שאתם אוהבים לדמיין את כוח המשיכה כחוט בלתי נראה, עליכם לדמיין אור כתנועה שקורנת כלפי חוץ, ככוח צנטריפוגלי.” עלינו לחשוב על אור ככוח צנטריפוגלי. אם רוצים להישאר קרובים יותר למציאות ניתן להסתפק בהבנת הקוטביות הקוסמית בין אור למשקל.

במקרה של בני האדם דברים רבים מאוד תלויים במה שנאמר זה עתה. כאשר אנו מתבוננים בתופעת השינה והעירות היומיומית, אנו יכולים לומר: “בהירדמו האדם עובר מעולם המשקל לעולם האור.” בעולם ההוא, לאחר שהאדם חי בחוסר משקל זמן מסוים, הוא מתמלא בכמיהה חזקה לשקוע במשקל, ואז הוא שב לעולם ומתעורר. התעוררות והירדמות הן תנועה נצחית בין חיים באור וחיים בכובד. אם האדם יפתֵח רגש מעודן, הוא יוכל לחוות באופן ישיר ואישי את הרגש של העלייה ממשקל לאור ואת הרגש כאשר המשקל חוזר ומתקבל עם ההתעוררות.

כעת נעבור לתמונה מנטלית של משהו אחר. חישבו על העובדה שבין הלידה לבין המוות האדם, כישות, כבול לאדמה. הוא כבול לאדמה מפני שאחרי שהוא מבלה זמן מה באור, כל עוד הוא בחיים בין לידה לבין מוות, נפשו ממשיכה להיות רעבה למשקל ולכן חוזרת אליו. אך בבוא העת, ונרחיב על כך בהמשך, כשנוצר מצב בו רעב זה למשקל חדל להתקיים, ילך האדם ויימשך לאור. הוא יעשה זאת עד לגבול מסוים. הוא עוקב אחר האור עד גבול מסוים וכשהוא מגיע לגבול החיצוני של היקום הוא השתמש בכל המשקל שניתן לו בין לידה לבין מוות וכמיהה חדשה למשקל מתעוררת בו, דבר הגורם לו להתחיל לחזור לעבר התגשמות נוספת. כך שאפילו במרווח שבין מוות לבין לידה מחדש, בשעת החצות של הקיום, מתעורר מין רעב למשקל. אנו מתחילים מהתפיסה הבסיסית ביותר לגבי הכמיהה שחש האדם לחזור לחיים חדשים על האדמה. עלינו להבין שבדרכו לחיים הארציים החדשים הללו, יהיה על האדם לעבור דרך האיזור של הגופים הפלנטריים הסמוכים. יש להם כל מיני השפעות שונות על האדם, והוא מביא עימו את תוצאות ההשפעות הללו לתוך החיים הפיזיים דרך ההתעברות והלידה. כך מבינים שחשוב לשאול: “מהו המצב לגבי היחס לכוכבים שבתחום שלהם האדם עובר?” זאת כיוון שכמיהתו של האדם למשקל ארצי לובשת צורות שונות בהתאם לנתיב בו הוא עובר דרך הגופים הפלנטריים. לא רק האדמה מקרינה מעין כובד מסוים שאליו משתוקק האדם לחזור. גם גופים פלנטריים אחרים שבתחומם עובר האדם בדרך לחיים חדשים משפיעים עליו בכובד שלהם. במסעו חזרה האדם יכול להיתקל במצבים שונים וזה מחייב אותנו לומר את הדברים הבאים: כאשר האדם חוזר לאדמה יש בו כמיהה לחיות שוב בכובד הארצי. אך בהתחלה הוא עובר דרך ממלכת הכוכב צדק. גם צדק מקרין כובד, אך כובד זה הוא מסוג שמוסיף שמחה לכמיהת האדם לכובד הארצי. כלומר כעת יש בכמיהתו למשקל הארצי גם מזג שמח. לאחר מכן האדם עובר דרך ממלכת מאדים שגם בה יש כמיהה למשקל הארצי. לאדם יש כבר הלך נפש שמח. וגם מאדים משפיע עליו ומוסיף לכמיהה השמֵחה למשקל הארצי גם אימפולס פעיל להיכנס למשקל הארצי, כך שיעשה שימוש נמרץ בחיים הפיזיים הבאים. הנפש מגיעה כעת לנקודה שבה במעמקי הלא-מודע שלה, יש בה אימפולס כמיהה למשקל ארצי כדי לעשות שימוש נמרץ בהתגשמות הארצית כך שכמיהה שמֵחה, שמחה מלאת כמיהה תבוא לידי ביטוי נמרץ. גם דרך ממלכת נוגה האדם עובר. כעת מתווספת לכמיהה השמחה הזו הרוצה להיות פעילה באופן נמרץ, גם גישה אוהבת למטלות החיים.

יש לתת תשומת לב לכך שאנו מדברים כאן על סוגי משקל שונים הקורנים מגופים קוסמיים וקושרים אותם למה שיכול לחיות בנפש. נדבר שוב במונחי מוסר על מה שסובב אותנו בו זמנית במרחב היקום מבחינה מרחבית ופיזית. אם יסוד הרצון חי במשקל והאור הוא הקוטב הנגדי לרצון, יהיה נכון לומר שמאדים מחזיר אור, צדק מחזיר אור ונוגה מחזירה אור. כוחות המשקל מכילים גם את השינוי שהאור גרם בתוכם. אנו יודעים שמחשבות קוסמיות גוססות חיות באור, ושזרעי הרצון של עולמות העתיד חיים בכוחות המשקל. כל הדברים הללו קורנים דרך הנפשות שעושות את דרכן בחלל. אנו חושבים על העולם מבחינה פיזית ובו זמנית גם מבחינה מוסרית. הפיזי והמוסרי לא נפרדים. הטבע המוגבל של האדם מפתה אותו לומר שיש לנו עולם פיזי כאן ועולם מוסרי שם. לא, אלו רק שתי דרכים שונות להביט באותו עולם. העולם המתפתח לאור מתפתח גם לתגמול, גמול שיתגלה. סדר עולמי בעל משמעות מתגלה מתוך הסדר הטבעי שיש בעולם. לא נגיע להשקפת עולם שכזו דרך פירוש פילוסופי. עלינו לגדול לתוך זה בהדרגה בלומדנו ממדע הרוח איך להחדיר רוחניות לתפיסות הפיזיות. תפיסות אלה נעשות אז מוסריות בעצמן. אנו יודעים שזהו המקום שבו ניתן למצוא את היסוד המוסרי, כאשר לומדים להתבונן דרך העולם הפיזי לתוך העולם שבו הדברים הפיזיים חדלים להיות והיסוד הרוחני נוכח.

האמת היא שאם אנשים יחקרו ביסודיות מספר רעיונות הם יוכלו להגיע להשקפה זו באופן מלומד לגמרי. אסיים בדברים הבאים, למרות שלרובכם הם יהיו לא מובנים. כאן יש לכם קו שאינו אליפסה [ראו תרשים בהמשך], כיוון שהעקומה שלו רחבה יותר – תראו את הקו הזה פעמים רבות במבנה הגתהאנום. האליפסה תהיה כזו. זוהי רק וריאציה של הקו הזה. האמת היא שאם תשנו את המשוואה המתמטית ניתן לתאר את הקו הזה גם באופן זה [למניסקטה]. זהו אותו קו כמו ההוא. בפעם הראשונה אלך סביבו באופן כזה ואעצור כאן.

ובפעם אחרת, בנסיבות אחרות, לא אלך לקצה העליון, אלא אלך מכאן ולאחר מכן אחזור ואז אעצור כאן למטה. לאותו קו יש צורה נוספת. הפעם, אם אתחיל כאן, רק נראה שאני עוצר כאן, עלי לעזוב כעת מישור זה, לעזוב את המרחב, ללכת לכאן ולחזור לכאן. לאחר מכן עלי לשוב ולעזוב את המרחב, להמשיך עם הקו כאן ולעצור למטה. הקו שונה רק מעט. לא מדובר על שני קווים, זהו קו אחד ויש לו רק משוואה מתמטית אחת. אלא שהוא יוצא מחוץ למרחב. אם נמשיך עם רעיון זה, אזי ישנה גם אפשרות אחרת. אני יכול פשוט לקחת את הקו הזה [למניסקטה], אך אני גם יכול לדמיין שחציו נמצא כאן במרחב, וכשאני מגיע לכאן עלי לצאת מחוץ למרחב. עלי לעזוב את המרחב, ואז אני מסיים אותו כך: כאן נמצא החצי השני, אלא שהוא מחוץ למרחב הרגיל ולא בתוכו. אך הוא שם. אם אנשים היו מפתחים צורת חשיבה זו, מה שמתמטיקאים למשל, היו יכולים לעשות כיום ללא ספק, הם היו מגלים את הדרך האחרת לעזוב את המרחב ולשוב ולחזור. זה תואם לגמרי את המציאות. כל פעם שאתם מחליטים לעשות משהו, אתם חושבים על מה שבכוונתכם לעשות. לפני שאתם מפעילים את רצונכם אתם יוצאים מחוץ למרחב, וכשאתם מניעים את ידכם אתם שבים ונכנסים אליו. בין שתי הנקודות הללו אתם מחוץ למרחב, מעברו השני.

אכן יש לפתח את הרעיון הזה, את הרעיון של הצד השני של המרחב. אז באמת יהיה ניתן לתפוס את הרעיון של העל-חושי, ומעל לכל ניתן יהיה לקלוט את הרעיון של מוסר במציאות בה הוא קיים. בהשקפות העולם כיום קשה מאוד לדמיין מהו באמת מוסר, מפני שאנשים מתעקשים לדמיין הכל במרחב ולהעריך הכל על פי גודל, משקל ומספר, בעוד שהאמת היא שהמציאות משתרעת מעבר למרחב ושבה וחוזרת אליו בכל נקודה. ישנם אנשים המדמיינים מערכת שמש הכוללת כוכבי שביט ואומרים: “כוכב השביט מופיע, עובר מסלול אליפטי ארוך מאוד ושב ומופיע אחרי תקופה ארוכה.” אין זה נכון לגבי מספר גדול מאוד של כוכבי שביט. אותם כוכבי השביט מופיעים ואחרי כן הם נעלמים כאן וחדלים להתקיים, אך הם שבים ונוצרים בצד האחר וחוזרים לכאן, ומסלוליהם מתווים קווים שכלל אינם חוזרים. למה? מפני שכוכבי השביט יוצאים מחוץ למרחב וחוזרים במקום שונה לגמרי. זה אפשרי לחלוטין שביקום כוכבי שביט ייעלמו מהמרחב ויחזרו אליו במיקום אחר.

מחר, כאשר נמשיך בדיונים אלה, לא אוסיף עוד רעיונות כמו אלה שהצגתי בעשר הדקות האחרונות, מפני שאני מודע לכך שהם מאוד רחוקים מהרעיונות הרגילים של רובכם. אך לפעמים עלי להראות שמדע הרוח שלנו יכול להתמודד עם התפיסות המדעיות המלומדות ביותר אם הייתה ניתנת לו הזדמנות לעשות זאת. במילים אחרות, אם היה מתאפשר להביא את הרוח לתוך כל הנושאים שנלמדים באופן כה יבש היום, במיוחד במדעים המדויקים. לרוע המזל, אין אפשרות כזו. נושאים למשל כמו מתמטיקה, נלמדים באופן הכי משעמם שאפשר לעלות על הדעת. זוהי הסיבה, כפי שאמרתי בהרצאה הפומבית שנשאתי לאחרונה בבאזל, שעלינו כעת להסתפק רק בהצגת מדע הרוח בפני משכילים בתוך הקהל הרחב – דבר שמעורר עלינו את כעסם של הלכאורה מלומדים. אם אותם מלומדים לא היו כה עצלים בגישתם להשקפות הרוחניות, לא היה צריך מדע הרוח להגביל את הרצאותיו לאנשי תרבות מהקהל הרחב, כיוון שהוא מסוגל להתמודד עם הרעיונות המדעיים המתקדמים ביותר, ויש לו מספיק מודעות לאחריות שכרוכה בדבר כדי לעשות זאת בדיוק מושלם.

ואם כל זאת, יחסם של מדענים למדע הרוח הוא ממש יוצא דופן. בהרצאה פומבית שנשאתי לאחרונה הזכרתי את שמו של מלומד אחד שללא ספק שמע על הקורסים שקיימנו בבית ספר התיכון כאן בדורנאך. הוא כבר שמע משהו על בית ספר ולדורף וקרא, כנראה, בעיתון ‘חדשות ולדורף’, את הנאום שנשאתי לרגל פתיחת בית הספר, וגם מאמרים אחרים. באותו נאום התייחסתי למחנך שמהרבה בחינות משתייך לאותו זרם מחשבה כמו אותו מלומד. כל מיני מבקרים שללא הרף מאשימים את האנתרופוסופיה בסוגסטיה ובאוטוסוגסטיה, הם עצמם מתהפנטים כהרף עין כאשר הם שומעים מישהו הדוגל בהשקפות שלהם. באותה נקודה אותו מלומד האזין בקשב רב. הוא נבהל מכל מה שהתרחש בקורסים בבית הספר התיכון בדורנאך ולא עמד בפיתוי לכתוב את הדברים הבאים: “בקורסים שמעבירים האנתרופוסופים בבית ספר תיכון בדורנאך שליד באזל, בסתיו זה, הובעה התקווה שהמקום יהפוך למרכז לרעיונות בעלי עוצמה שיביאו להתפתחות חדשה של האומה וימלאו אותה בחיים חדשים. אך כל מי שבוחן את ערכם האמיתי של העקרונות האתיים של התנועה הזו לא יכול להיות שותף לתקווה זו, והשורות שמעל נועדו לעודד אתכם לבחון את אותם העקרונות.”

מדוע הוא כתב ”השורות שמעל”? יש לבחון בקפדנות את הרעיונות האתיים של הקורסים התיכוניים, כי ברור שהם קשורים למה שאדם כמו המלומד שהוזכר, רוצה להסביר, למה שהוא מכנה שפל מוסרי, כי הוא פותח את מאמרו הנושא את הכותרת: ‘כפירה אתית’, במילים הבאות: “בזמן שפל מוסרי שהעם הגרמני לא התנסה כמוהו מעולם, חובה להגן על נקודות הציון המוסריות הגדולות שנבנו על ידי קאנט והרברט ולא לדחוק אותן ממקומן לטובת השקפות זמניות. בהצהרתו של הברון פון שטיין שהאומה תוכל להישאר חזקה רק אם תאמץ ללבה את המעלות שעשו אותה חזקה יש לראות כאחת מחובותינו המיידיות ביותר כיום, כאשר מתפוררות תפיסותינו הרוחניות.”

המלומד הזה קובע שההתפוררות המוסרית הזו החלה אחרי המלחמה, ומוצא דבר אחד ראוי במיוחד לציון: “יש להצטער במיוחד על כך שמאמר של מנהיג האנתרופוסופים בגרמניה, דר’ רודולף שטיינר, מעורב בהתפוררות מוסרית זו, כיוון שלא ניתן להכחיש את העובדה שהתנועה דוגלת באידיאליזם שמטרתו לשים דגש מיוחד על התפתחותו הפנימית של האינדיבידואל.” – הוא לקח ביטוי זה ממספר מאמרים ב’חדשות ולדורף’ – “יש רעיונות בריאים ומבניים מבחינה חברתית בתוכניתו למבנה השילוש החברתי.^[3] אך בספרו ‘הפילוסופיה של החירות’^[4] הוא מביט באופן כה מנופח באינדיבידואל שאין ספק שזה יוביל להתפוררות החברה ולכן יש להתנגד לה.”

לפי דברי המלומד, הספר: ‘הפילוסופיה של החירות’ נכתב בשנת 1918 בזמן השפל המוסרי שנגרם על ידי המלחמה. ‘הפילוסופיה של החירות’ היה קיים עשרות שנים באותו זמן, אך ברור שספר זה לא הטריד את מנוחתו של המלומד עד לזמן שהוא קרא את המהדורה האחרונה שיצאה ב-1918, והוא קרא אותו בתשומת לב כה רבה עד כי לא הבחין מתי הספר יצא לאור לראשונה, ושהמקור של הספר הוא לגמרי בתקופה שאליה הוא מתייחס כשנות השיא של ההארה, זמן רב מאוד לפני שהוא כתב על השפל המוסרי. אין מה להוסיף לגבי רמת הנאמנות לעבודות של מחנכי הדור הצעיר! מלומד זה הוא לא רק מלמד באוניברסיטאות אלא גם מחנך ילדים. הוא עצמו היה כה מחונך שהוא מגלה ש’הפילוסופיה של החירות’ נכתב בשנת 1918! וכך קל לו לדבר על מטרות הספר. אך יש לזכור את העובדות כפי שהן: ‘הפילוסופיה של החירות’ הופיע בשנת 1893. זה היה הזמן שבו עלו הרעיונות. אם לוקחים בחשבון את התאריך המקורי של ‘הפילוסופיה של החירות’ אזי איזה משמעות יכולה להיות למילים הבאות, שמהוות את שיא המאמר של המלומד: “האנשים החופשיים שסובבים את דר’ שטיינר כבר אינם בני אדם. הם הפכו למלאכים על פני האדמה. האנתרופוסופיה עזרה להם להשיג זאת.”

כעת אשאל אתכם: הספר ‘הפילוסופיה של החירות’ הופיע ב-1893, ויצא לאור מתוך כוונה להציג בפני האנשים מוסר שניתן להשיג דרך האנתרופוסופיה: “האם אין זו ברכה שלא ניתן לתארה במילים להגיע למקום שכזה בתוך כל הכאוס של הקיום הארצי? אם נניח שמספר קטן של אנשים מצליחים להשיל מעליהם את הטבע האנושי כולו ולהתעלות לקיום טהור יותר, שם אפשר באמת להיות חופשי ומעבר לטוב ולרע, מה נותר להמוני האנשים שנשארים כבולים לכל הלחצים והמועקות של החיים הפיזיים ללא כל אפשרות להיחלץ?” אתם רואים שהדברים מוצגים כאילו ש’הפילוסופיה של החירות’ פורסם בברלין בשנת 1918, וקיומה של האנתרופוסופיה הוא כדי שיתפתחו אנשים כפי שמתואר ב’פילוסופיה של החירות’!

אירוע זה מוכיח עד כמה המלומדים של היום מקפידים כשהם כותבים בימים אלה. דר’ לתיאולוגיה כותב באופן דומה, שפיסלנו פסל של כריסטוס שגובהו תשעה מטרים, שבחלקו העליון יש סממנים של לוציפר ולחלק התחתון איפיונים חייתיים. בעוד שהאמת היא שלפסל כריסטוס שלנו אכן יש פנים אנושיים ואידיאליים, ומשם ומטה הוא רק בול עץ כי עדיין לא הספקנו להמשיכו. דר’ לתיאולוגיה זה לא רק מתאר אותו כאילו הוא שמע עליו מאדם זה או אחר, אלא כותב כאילו הוא עצמו היה במקום וכך אישר את נכונות הדברים. אני נזכר באנקדוטה שסיפרתי בהרצאה פומבית בבאזל שעסקה בנושא כיצד לבדוק אם אתם פיכחים או שתויים כאשר אתם שבים הביתה בערב. שיכבו במיטה והניחו כובע על הסדינים לפניכם. אם אתם רואים כובע – אתם פיכחים. אם אתם רואים שני כובעים זה סימן שאתם שיכורים. אותו דר’ לתיאולוגיה היה חייב להיות במצב שכזה לכל הפחות כדי לראות את פסל נציג האנושות שלנו כפי שהוא ראה אותו.^[5]

גם אם נתעלם מכל ההאשמות שמופנות כנגדנו, מקרה זה בהחלט מעלה שאלה לגבי איכות התיאולוגים הללו, איזה מין כריסטיאניים הם, איזה מין אנשי חינוך הם, כאשר היחס שלהם לאמת ולמציאות הוא שכזה. לאיזה מין מדע נצפה אם הוא מנוהל עם רגשות שכאלה כלפי האמת. כיום זהו מדע שכזה שבעיקר מציעים אותו לציבור הרחב באולמות ההרצאות ובכל מיני ספרים. ממדע שכזה בני האדם ניזונים.

ולפיכך יש לפרסם את מדע הרוח בפני הדיוטות משכילים, שמהם רבים עם יומרות להטיל בו דופי. מדע הרוח יכול להתמודד עם התפיסות המדעיות הגבוהות ביותר, וזאת בדייקנות מלאה, משום שהוא מודע לאחריותו. בין כל שאר המשימות שלו, משימת מדע הרוח היא לטהר את האווירה הנפשית שלנו מאותם ערפילים של חוסר אמת המתרחשים לא רק בחיים החיצוניים, אלא שניתן להוכיח שהם קיימים בלב ליבו של כל מדע. ושוב, מהמעמקים האלה יוצא משהו שיש לו השפעה כה הרסנית על חיי החברה. עלינו לאזור אומץ ולהאיר את הדברים האלה באור הנכון. אך לשם כך יש צורך לטפח התלהבות מהשקפת חיים המשלבת באמת את סדרי העולם המוסרי והפיזי, שבהם ניתן להתייחס לשמש נותנת האור לא רק כריכוז של עולמות מחשבה מתפוררים, אלא גם כדבר היוצא ממעמקי האדמה כהכנה למה שיחיה לתוך העתיד, דמוי זרע, ויחדור לעולם בהתאם לרצון.

—————————————————————————————

1. יצא לאור בעברית בהוצאת תלתן. ↑
2. יצא לאור בעברית בהוצאת ניצת השחר. ↑
3. ראו את הספרים: עיקרי הבעיה החברתית ופתרונה: הגוף החברתי התלת-איברי – יצא לאור בעברית בהוצאת מיכאל. וגם את הספר: מבוא למישנה החברתית – יצא לאור בעברית בהוצאת חירות. ↑
4. הפילוסופיה של החירות – יצא לאור בעברית בהוצאת ניצת-השחר. ↑
5. לגבי הפסל המדובר ראו את ספרו של דניאל זהבי: פסלו של רודולף שטיינר – נציג האנושות – יצא לאור בהוצאת חירות. ↑