רודולף שטיינר

176 GA

סדרה של תשע הרצאות שניתנו בברלין בין התאריכים

31 ביולי-25 בספטמבר 1917

תרגמה מגרמנית ומאנגלית: מרים פטרי

תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל, יוסי פלג

לספר ראו כאן

הרצאה 1

ברלין, 31 ביולי 1917

קולות נשכחים בחיי התרבות

הצורך לראות את האירועים החיצוניים בהיסטוריה כסימפטומים. אפריקן ספיר, יליד רוסיה (1890-1837), חווה באופן אינסטינקטיבי את הישות האמיתית של החשיבה והגיע להבנה: כאשר אני מפתח את המחשבות הנשגבות ביותר, אני מרגיש כמו בעולם גבוה יותר. העמים של האזורים השונים של אירופה הם כמו החלקים השונים של נפש האדם. המאה ה-19 יצרה הוגי דעות גדולים. אפריקן ספיר היה אחד מהם. מפני שהם מתו מבלי לזכות להכרה והיה צריך להמשיך לפתח את מחשבותיהם, מחשבותיהם נשארו בנפשם לאחר המוות. מדע הטבע אינו יכול להבין מהי החשיבה. כאשר בני האדם מתעלמים מהקשר עם עולם הרוח, מחשבות האדם מאבדות את הקשר עם האירועים החיצוניים, והתוצאה היא כאוס. המציאות החיצונית מנהלת חיים משלה. בני האדם נעשים יותר ויותר מובדלים. שני אימפולסים פועלים באדם. האדם החקלאי והאדם התעשייתי. הבשורה על פי לוקס והבשורה על פי מתי.

*******

אני רוצה לנסות שוב ושוב להשלים דרך אמירות קצרות את הרעיונות שעמדו בבסיס סדרת ההרצאות האחרונה ולהמשיך לחקור את הדברים שיכולים לחזק רעיונות אלה.^[1]

ניתן להבין בצורה נכונה את תקופתנו במהותה הרוחנית רק אם מכירים בצורך לראות באירועים החיצוניים סוג של ביטוי חיצוני סמלי – אף אם הביטוי הסמלי עלול להיות קשה – של אימפולסים עמוקים הרבה יותר, אימפולסים רוחניים הפועלים כעת בעולם, אימפולסים שרק מדע הרוח יכול לתאר באופן מדויק.

הייתי רוצה להתחיל היום עם אישיות מעניינת מהמאה ה-19, אישיות מרתקת במיוחד בתור הוגה דעות, מפני שהוא משקף, כמו רבים אחרים, באופן ייחודי את מה שחי בזמננו, וגם את מה שמת במובן מסוים בזמננו. הוגה דעות מסקרן זה, אפריקן ספיר^[2] (Afrikan Spir), מת בשנת 1890. מעטים מכירים את אפריקן ספיר, אשר באמצע שנות השישים של המאה ה-19 בלייפציג, התחיל לחשוב על האופן שבו הוא יוכל להעביר לבני אדם אחרים את השקפת החיים שלו בצורה הטובה ביותר. באותה תקופה, אפריקן ספיר היה בקשר עם חוגי הבונים החופשיים, אך חוץ מדברים חיצוניים קשר זה לא השפיע עליו בשום צורה מיוחדת או משמעותית.

אפריקן ספיר היה הוגה דעות מקורי, ואם לומדים אותו, כמו שניתן ללמוד אותו אם קוראים לעומק את כתביו, שהחשוב ביותר מהם התפרסם ב-1873 תחת השם “חשיבה ומציאות”, מגלים שהוא הושפע מעט מאוד מחיי התרבות של המאה ה-19. להיפך, בחשיבתו ובהשקפת החיים שלו באה לידי ביטוי ישות פנימית ייחודית מאוד. אפריקן ספיר זיהה כאילו באופן אינטואיטיבי, אפשר לומר, מה היא חשיבה. היה זה אולי זיהוי חלקי בלבד, אך למרות זאת הוא היה משמעותי מאוד. מה שעניין אותו במיוחד היה המהות האמיתית של החשיבה. מה עושה האדם כאשר הוא חושב? באיזה יחס עומד האדם, מול המציאות החיצונית של החושים בזמן שהוא חושב, מצד אחד, ועם המציאות הפנימית של חווייתו הנפשית, מצד שני?

את החשיבה ניתן להבין באמת רק כאשר רואים אותה כמשהו שקיים באדם ואינו שייך בכלל לעולם החושים החיצוני, אלא לקיומו האמיתי, אשר שייך לעולם הרוח. אנו כבר חווים את עולם הרוח כאשר אנו עסוקים בחשיבה אמיתית – זאת אומרת, כאשר החשיבה שלנו אינה פועלת אך ורק כמראה המשקפת תופעות חיצוניות, אלא היא משהו שיכול להעלות שאלות בפני האדם, כי כאשר האדם חווה את עצמו כחושב באמת, הוא בו זמנית חווה את עצמו כחי בעולם שקיים מעבר ללידה ולמוות. אין דבר שהוא וודאי יותר מאשר העובדה שבכך שהאדם חושב, הוא פועל כישות רוחנית, אם כי מעטים מודעים לכך.

אפריקן ספיר היה אחד מהמעטים האלה. הוא תיאר זאת כך: “כאשר אני מפתח מחשבות, או ליתר דיוק כאשר אני מפתח את המחשבות הנשגבות ביותר שנפשי מסוגלת לפתח, אני מרגיש את עצמי כחי בעולם שאינו כפוף למרחב ולזמן. אני מרגיש את עצמי כמו בעולם נצחי.” אפריקן ספיר היה מודע לכך. הוא הוסיף ואמר: “אך אם כעת נתבונן במציאות שאותה אנו חווים כאשר אנו נותנים לטבע לפעול עלינו ואנו חושבים על הטבע, על העולם החיצוני, או על המציאות שבה אנשים פועלים במהלך ההיסטוריה או בחיי החברה, העולם הזה אינו תואם בכלל את המחשבות שלנו. המחשבות מובילות אותי להגיע להכרה שבתור מחשבות הן חיות בנצחיות. בעולם החיצוני הכול בר חלוף; כל מה שארצי בא לידי קיום וחולף. זה לא נכון לגבי כל מחשבה. החשיבה שלי אומרת לי שהיא בוודאות מושרשת בנצחיות ולכן היא מציאות מוחלטת.”

עבור אפריקן זאת הייתה עובדה ודאית. אך מאחר שהמציאות החיצונית שאנו חווים אינה תואמת את המציאות של החשיבה, המציאות החיצונית הזאת היא אשליה. בדרך שונה מזו של אנשי המזרח, וגם מזו של מיסטיקנים מסוימים, אפריקן ספיר הגיע להבנה שכל מה שאנו חווים במרחב ובזמן הוא ביסודו של דבר אשליה, מראית עין. כדי לחזק טענה זו מהיבט אחר, הוא אמר את הדבר הבא: האדם, ולמעשה כל יצור חי, חשוף לכאב. אך הכאב אינו מתגלה כפי שהוא באמת, כי הוא מכיל בתוכו כוח שיכול להתגבר עליו. טמון בו הרצון שיתגברו עליו. הכאב אינו רוצה להתקיים, לכן הוא לא יכול להיות מציאות אמיתית. הוא חייב להיות חלק מעולם של אשליות, וזה שבתוך הכאב שואף להיעדר כאב חייב להיות העולם האמיתי. אך באף מקום בעולם החיצוני האשלייתי לא קיים עולם חופשי לגמרי מכאב. לכן, שוב, העולם החיצוני האשלייתי אינו מכיל בכלל את העולם האמיתי, את המציאות האמיתית. העולם האמיתי, העולם של הנפש, שקוע ומוסתר במראית עין ובכאב.

לכן אפריקן ספיר הרגיש שהאדם יכול להגיע להשקפת חיים המביאה לו סיפוק פנימי רק אם, מבחירתו, דרך כוח עבודתו הפנימית, הוא נהיה מודע לכך שהוא נושא בתוכו עולם נצחי. עולם נצחי זה חושף את עצמו בחשיבה של האדם ובשאיפה המתמדת שלו להתגבר על הכאב ולהגיע לאושר. ספיר מדגיש שהעולם החיצוני הוא אשליה לא מפני שהוא נראה לו כך, אלא מפני שהוא מאמין שבחשיבה הוא מצליח לאחוז בעולם האמיתי באופן בלתי אמצעי ומפני שהעולם החיצוני אינו תואם את החשיבה הזאת.

על מה מבוססת השקפת העולם של ספיר? אם נחקור את השקפות העולם של הוגי הדעות השונים מהמאה ה-19 בעלי רקע דומה, לא נמצא באף אחת מהן את הניואנס העדין הזה שבחוויית העולם של ספיר. על מה יכולה להתבסס תופעה כזו?

אם נתבונן בכל התופעה מנקודת המבט של מדע הרוח, עלינו לומר לעצמנו: בכך שאנו מוקפים בעולם החושי החיצוני, כולל האירועים ההיסטוריים והחברתיים, אנו חיים במישור פיזי. בחשיבה, כלומר כאשר אנו חיים באמת בחשיבה, אנחנו כבר לא נמצאים במישור הפיזי. רק כאשר אנו חושבים על הקיום החיצוני החושי אנו פונים למישור הפיזי ובכך למעשה מכחישים את מהותנו האמיתית. אבל כשאנו נהיים מודעים למה שחי באמת בחשיבה שלנו, איננו יכולים שלא להרגיש שבחשיבה אנו נמצאים בעולם רוחי. כלומר, כאשר ספיר נעשה מודע לדבר המופשט ביותר שניתן לאדם, החשיבה הטהורה, הוא חש את הקו המפריד באופן מוחלט בין העולם הפיזי לעולם הרוחני. בעצם, הוא אומר שהאדם שייך לשני עולמות, העולם הפיזי והעולם הרוחני, ושאין התאמה בין שני עולמות אלה. כאילו מתוך אימפולס טבעי בסיסי, ספיר מגיע למסקנה שקיים עולם רוח. הוא לא מנסח זאת במילים אלה בדיוק, אבל הוא מסביר שכל דבר סביבנו, בין אם הוא שייך לטבע, להיסטוריה או לחיי החברה, אינו אלא אשליה, ואשליה זו אינה תואמת את המציאות שבחשיבה. למרות שהאופן שבו הוא חווה את עולם הרוח איננו מבוסס על ראייה רוחית ישירה, אלא על חוויה של חשיבה מופשטת, הוא קובע שיש גבול חד המפריד בין שתי ספירות אלה.

אם אנו מתבוננים יותר מקרוב בדרך שבה ספיר מציג את השקפת העולם שלו, אנו מגלים שלאנשי המאה ה-19 בוודאי היה קשה להבין אותו. כמובן שאנשים לא הבינו אותו. הייתי אומר שספיר כיווץ וריכז לכאורה, בנקודה אחת, בחשיבה, את כל עולם הרוח, ולמרות שהוא לא ידע דבר על שאר עולם הרוח, הוא הדגיש שלפי האופן שבו הוא חווה את החשיבה, עולם הרוח קיים, ואין התאמה בינו לבין העולם השני. כתוצאה מכך, הוא הסיק שאנו יכולים למצוא את האמת, אבל לעולם לא בעולם החיצוני. הוא הדגיש: העולם החיצוני הוא בכלל לא אמיתי; העולם החיצוני לא מושלם. הוא חש שאנשים אינם מבינים אותו, למרות שהוא האמין – על פי דבריו – שהגילוי הזה שלו הוא האירוע החשוב ביותר בהיסטוריה, כי הוא מראה פעם אחת ולתמיד שהאמת לא יכולה להיות בעולם החיצוני. ספיר לא זכה לכל הבנה. הוא חיפש דרך לצאת ממצב זה: הוא אף הציע פרס למי שיפריך את דבריו. אף אחד לא תבע את הפרס. אף אחד לא ניסה לסתור את דבריו. הוא חווה את כל הייסורים שאותם יכול לחוות הוגה דעות עקב “דומיית המוות” הזאת. לאחר שהוא חי במשך תקופה ארוכה בטיבינגן ולאחר מכן בשטוטגרט, עבר ללוזן בגלל מחלת השחפת שסבל ממנה – ונקבר בז’נבה. על קברו מונחת אבן-מצבה בצורת ספר, שעליו חרוטה ההתחלה של הבשורה על פי יוחנן: “והאור בחושך מאיר והחושך לא השיגו” והמילים Fiat Lux(ויהי אור(, שהיו המילים האחרונות שהוא אמר לפני שמת.

אפשר אולי לומר שכל הפילוסופיה של אפריקן ספיר היא כמו מעין תחושה נבואית. כאשר אתה לומד הוגה דעות כמו ספיר, אתה מתחיל לגלות כמה הוגי דעות חשו למעשה במהלך המאה ה-19 שחייב לבוא משהו כמו מדע הרוח, אך בגלל כל מיני תנאים באותה תקופה נמנע מהם להגיע לידע רוחני בעצמם. אפריקן ספיר הוא אחד מהוגי דעות אלה. אם אנו רק קוראים את כתביו ולא מתבוננים גם בחייו, אז למעשה אנו עומדים מול תעלומה: כיצד יכול אדם להגיע באופן לא מודע לכך שהוא מזהה בנחישות כזו את קיום עולם הרוח אך ורק באמצעות החשיבה שלו? איך מגיע אדם לזהות בתוך עצמו את הרוח, להכיר את עצמו כעומד בביטחון כזה בתוך האמת, כך שהוא יכול להגדיר את העולם החיצוני כמשהו פשוט לא אמיתי? את ההסבר ניתן למצוא בחייו של ספיר, בעובדה הפשוטה שהוא נולד ברוסיה (1837). שמו היה אפריקן אלכסנדרוביץ’. הוא היה רוסי, אבל הוא היה רוסי שעבר לחיות במרכז אירופה, רוסי שנפתח להשפעה של השקפות עולם ממרכז אירופה וממערב אירופה, וייצג באישיותו התאמה מופלאה בין טבע האישיות הרוסית להשקפות העולם המרכז-אירופאיות. הוא למד גרמנית רק כשהגיע ללייפציג באמצע שנות ה-60 של המאה ה-19, ולאחר מכן כתב את כל עבודותיו בגרמנית.

אם חושבים על כך שתמונת האבולוציה האנושית מראה שבאירופה באו לידי ביטוי בהדרגה דרך בני אדם אינדיבידואליים: נפש התחושה בעמים הלטיניים בדרום, הנפש השכלית אצל העמים הלטיניים במערב, נפש התודעה אצל העמים האנגלו-אמריקאים, ה”אני” אצל העמים של מרכז אירופה והציפייה לרוח העצמיות, רוח העצמיות במצב עוּבָּרִי, אפשר לומר, אצל העמים הרוסיים, אצל האירופאיים מהמזרח, אז אנו מבינים שאפריקן ספיר נולד מתוך אותה ישות שהייתה טמונה בה הציפייה להתפתחות של רוח העצמיות. היא כבר חיה בו, אבל הוא הלביש את כל מה שחי בו בצורות של השקפת העולם המערב-אירופאית.

כאשר האדם ממזרח אירופה יפתֵח את טבעו האמיתי, תהיה מבחינתו שטות לראות עולם אמיתי בעולם הפיזי של עובדות חיצוניות, מפני שהוא יחווה את ישותו הפנימית כנעוצה במציאות האמיתית. הוא יחווה זאת לא רק בחשיבה, אלא גם ברוח, ברוח העצמיות. הוא יכיר את עצמו כאזרח של עולם הרוח, וייראה לו כשטות מוחלטת לומר שהאדם הוא כמו שאנשי המערב רואים אותו: יצור שהתפתח מממלכת החיות. אז הוא ידע שהיבט זה הוא קליפה בלבד. ככל שהאדם ממזרח אירופה מפתח את רוח העצמיות, הוא מפלס את דרכו למעלה, לכיוון ההיררכיות הרוחניות, בדיוק כמו שהאדם ממערב אירופה יורד למטה, אל ממלכות הטבע. עובדה זו, העובדה שישות האדם מושרשת בתוך עולם הרוח, חיה כבר כאינסטינקט באפריקן ספיר. התחושה האינסטינקטיבית הזאת של חיים בעולם הרוח קיימת כיום במזרח אירופה, אך היא עדיין אינה יכולה לבוא לידי ביטוי בהשקפת עולם מתאימה; זה יתאפשר רק כאשר התרבות של מזרח אירופה תפנים את מדע הרוח המתפתח במרכז אירופה. אז, החוויות הפנימיות האינסטינקטיביות יוכלו ללבוש את הביטוי המתאים.

לאפריקן ספיר עדיין לא התאפשר להביע את חווייתו האינסטינקטיבית במונחים מדעיים-רוחיים, ולכן הוא הביע אותה במושגים שהוא שאל מספנסר, לוק, קאנט, הגל, טאינה.^[3] כלומר, הוא הביע אותה באמצעות עולם של מושגים מופשטים אשר למעשה אינם אלא השתקפות של העולם הפיזי החושי, ולא חשיבה חיה. הייתי אומר שמה שחי בנפשו של אפריקן ספיר כעוּבָּרִי הוא כמו מת בתרבות המערבית, אך מת באופן כזה שהשאיר חותם שבו עדיין ניתן לזהות מה חי שם לפני כן, מה היה שם לפני כן כמציאות חיה. אפריקן ספיר הוא אישיות כה מרתקת כי הוא משלב את העבר עם העתיד. הוא מראה בצורה ברורה שקיימת אמת פנימית עמוקה, שאותה אנו מדגישים שוב ושוב במדע הרוח: שלמעשה העמים באירופה הם כמו נפש אדם שחלקיה המופרדים יושבים זה ליד זה. העמים במערב מהווים את נפש התחושה, את הנפש השכלית, ואת נפש התודעה. בעמים של מרכז אירופה בא לידי ביטוי בנפש ה”אני”, והעמים של מזרח אירופה מתכוננים לרוח העצמיות.

אפשר לומר שבימינו, ניתן לחזות את האופן שבו אנשים יתייחסו להיסטוריית העולם. כיום, האופן שבו מוצגת היסטוריית העולם מאוד לוקה בחסר. יש דגש על העובדות החיצוניות, אבל הן לא המהות. מי שמתייחס רק לעובדות שההיסטוריה מציגה, דומה לאדם ששם מול עיניו את “פאוסט” של גתה ומתאר את האותיות הנמצאות על כל עמוד. אך עבור מי שרוצה להבין את “פאוסט” באמת, לא מדובר באותיות, אלא במה שניתן ללמוד באמצעות האותיות. בדומה לכך, יבוא הזמן שבו ההתייחסות להיסטוריה לא תהיה תלויה בעובדות החיצוניות, כמו שקריאת ספר אינה תלויה בתיאור האותיות. תהיה התייחסות שתצליח לראות בתוך העובדות החיצוניות של ההיסטוריה את מה שנמצא מעבר לעובדות אלה, כשם שיש לראות את המשמעות של “פאוסט” מעבר לאותיות הנמצאות על הנייר. גם אם זה נאמר בצורה קיצונית, מדובר בתיאור מצב אמיתי. אנשים יבינו את ההיסטוריה כתיאור של סימפטומים; ובאדם כמו אפריקן ספיר יראו סימפטום המצביע על ההתמזגות בין מזרח אירופה למרכז אירופה באלמנטים של הנפש.

התקופה שלנו עדיין רחוקה מאוד מהתייחסות כזו לחיים או להיסטוריה! ניתן לראות נכון את מה שנמצא מאחורי העובדות רק כאשר מתבוננים יותר לעומק באירועי התקופה שלנו. התקופה שלנו הרסה במידה חסרת תקדים את ההישגים הרוחניים של המחצית הראשונה של המאה ה-19 וחלק ניכר גם מההישגים הרוחניים של המחצית השנייה של המאה ה-19. ניתן לדבר על היבטים שנשכחו במובן אף יותר רחב מזה שתיארתי בספרי “על תעלומות הנפש”. ביום מן הימים יהיה הכרחי לכתוב מחדש את כל ההיסטוריה של המאה ה-19. הרמן גרים חש זאת כאשר אמר: יבוא זמן כאשר כל ההיסטוריה של עשרות השנים האחרונות תִּיכָּתֵב מחדש, כך שאלה שנחשבים היום לדמויות גדולות ייראו כקטנות ועלובות, ויתגלו כגדולים אנשים אחרים לגמרי, אנשים אשר כיום נראים כאילו נשכחים. כשמנסים לבחון את ההיסטוריה של המאה ה-19 כפי שהיא באמת, ומצליחים לזהות את הכוחות הפועלים בה, מבינים עד כמה ההיסטוריה המקובלת של המאה ה-19 היא אוסף של בְּדָיוֹת. אמרתי שהתקופה שלנו הרסה את ההישגים הרוחניים של המאה ה-19 מפני שבמאה זו היו הוגי דעות רבים שנידונו לבדידות כי הם לא זכו לכל הכרה, כי אף אחד לא התעניין במה שהיה להם לומר. אפריקן ספיר הוא דוגמה אופיינית לתופעה זו. כאשר אני אומר זאת, אני לא מתכוון לציבור הרחב, אלא לאלה שעקב ייעודם המקצועי היו אמורים להתעניין בו ובעבודתו. כאשר בני אדם כמו אפריקן ספיר מתים, כלומר נפשם עוברת לעולם הרוח, הם ממשיכים להשפיע מעולם הרוח בכל מיני דרכים שלאנשים הרואים רק את הקיום הרגיל אין כל מושג עליהן.

אתם חושבים שכאשר הוגה דעות כמו אפריקן ספיר מת, כלומר נפשו עוברת דרך שער המוות ונכנסת לעולם הרוח, הוא פשוט נעלם מבחינת העולם הזה? אל תשכחו שעולם הרוח איננו איזה ארמון בעננים; כשם שהגוף שלנו חדור בנפש-רוח, כך גם כל העולם שבו אנו חיים חדור בנפש וברוח. הנפש והרוח חיות סביבנו כמו האוויר. מה שהוגה דעות יצר בחיים מלאים בחשיבה מאומצת כאן בגוף פיזי לא סתם נעלם כשהוא מת ועובר לעולם הרוח. זה לא נעלם, אלא במקרים אלה קורה משהו מיוחד במינו: הוגה דעות שזוכה להכרה רבה ולהצלחה, נמצא במצב אחר מאשר הוגה דעות שנשאר בודד כמו אפריקן ספיר. במובן מסוים, הוגה דעות שזכה לפופולריות מסיים להתעסק במחשבותיו כשהוא עובר דרך שער המוות. הוגה דעות כמו ספיר לא סיים עם מחשבותיו, אלא קורה משהו אחר: הוא שומר על מחשבותיו, הוא מנסה להגן עליהן. אני אומר כאן משהו משמעותי מאוד. מבחינה רוחנית, מחשבות אלה נמצאות כאן בעולם הפיזי, והוא שומר עליהן. בדרך זו, הוא מגן על מחשבותיו במשך תקופה של עשרות שנים, ובזמן הזה הן אינן נגישות לבני האדם שחיים בגוף פיזי.

כלומר, כאשר הוגה דעות כמו אפריקן ספיר מת, מחשבותיו נשארות אצלו, הוא כמו מגן עליהן, ואנשים שחיים כאן אינם יכולים להגיע בקלות למחשבות אלה. זה יוצר בהם געגוע לא מודע למחשבות כאלה, כמיהה שלא ניתן לספק אותה, מצב שניתן לתאר אותו כך: כאן נמצאים אנשים שאבותיהם נתנו להוגה דעות כזה למות בודד, שהתעלמו ממנו. הוגה הדעות יצר מחשבות שהיו אמורות להמשיך להתפתח, אבל מאחר שהוא שומר אותן אצלו, הוא מונע מבני האדם להגיע אליהן. היות שאי אפשר לספק את הגעגוע, התוצאה היא רגש עמוק של חוסר סיפוק. בתקופות מסוימות, ובייחוד בתקופה שלנו, חיים אנשים רבים, אינספור אנשים, שחווים כמיהה בלתי מסופקת למחשבות שהם אינם יכולים להגיע אליהן, מפני שעל מחשבות אלה שומרים הוגי הדעות שאנשים התעלמו מהם. אנו חיים כעת בתקופה שתופעה זו מופיעה בעוצמה רבה. לכן, אפשר להבין שקיים חוסר סיפוק רב, מהסיבה הפשוטה שבשליש האחרון של המאה ה-19 היה בזבוז כזה של כוחות כאשר הופיעו הוגי דעות רבים בעלי מחשבות נשגבות שהעולם התעלם מהם.

אם כן, מה אפשר לעשות? זאת השאלה החשובה ביותר, כמובן. מה שעלינו לעשות הוא בדיוק זה: לדבר על הקולות הנשכחים הללו בחיים הרוחניים. וכאשר אני מתאר בקווים כלליים הוגה דעות כמו אפריקן ספיר ומציב אותו בפני נפשכם, אין זה ממניעים תיאורטיים, כדי לספר לכם משהו מעניין, אלא כדי למשוך את תשומת ליבכם לעובדה שבקרבנו קיים עולם רוחני של מחשבות אמיתיות, שהוגה דעות כבר חשב אותן; אבל הוגה הדעות שומר על מחשבותיו. עלינו לפתח רגש מסוים של כבוד והתמסרות לרוח, להפנות מבט מסוים אל הוגה הדעות עצמו, כדי שבמובן מסוים הוא יעניק לנו את מחשבותיו, ובדרך זו יפרה אותנו. לכן אני אוהב לציין במהלך הלימודים שלנו הוגי דעות נשכחים כאלה. בדרך זו נוצר קשר איתם, קשר בעל משמעות אמיתית. התיאור של דמותו של אפריקן ספיר יכול ליצור בנפשכם משהו שבמובן מסוים יכול לתרום לתיקון של עוול, וזאת אחת המשימות של מדע הרוח.

עולם הרוח איננו משהו מופשט לגמרי כפי שמתארים אותו בפנתיאיזם המעורפל, אלא הוא ממשי בדיוק כמו התופעות של העולם החושי הפיזי החיצוני. איננו יוצרים קשר עם עולם הרוח על ידי חזרה שוב ושוב על המילה רוח, רוח, רוח, אלא על ידי ציון העובדות הקונקרטיות של עולם הרוח. אחת העובדות האלה היא שבייחוד בתקופתנו קיימת אפשרות להחיות את הקשר עם הוגי הדעות הנשכחים, ובדרך זו הפירות של חשיבתם יוכלו להיכנס לתוך נפשנו. ומצד שני, גם נפשות אלו משתחררות מהמשימה להגן על מחשבותיהן.

אם כן, אנו עושים מעשה אמיתי כאשר אנו מדברים מתוך רגש נכון וגישה נכונה על אותן נפשות שנעשה להן נזק ועוול כזה, על הנפשות שהיו קורבנות של בידוד רוחני ונשללו מהן הפירות של עבודתן. בדרך זו התקופה שלנו תקבל, או לפחות יכולה לקבל, מחשבות רוחניות שהיא כה זקוקה להן. כי חשיבה שאינה אלא השתקפות רגילה של הטבע, של ההיסטוריה, של חיי החברה, אינה מסוגלת לשאת פרי, ולמעשה סיימה את תפקידה ברגע שהבינה את העולם חיצוני. לכן יש בעולם כל כך הרבה הוגי דעות שאינם מסוגלים לחשוב באופן יצירתי, כי הם עוסקים רק במציאויות חיצוניות והיסטוריות. רק החשיבה שלוקחת לעצמה כתוכן את עולם הרוח היא הנושאת פרי. המחשבה היא כמו גווייה, כל עוד היא משקפת רק את הטבע או ההיסטוריה. היא הופכת להיות חיה ויוצרת רק כאשר היא מלאה במה שזורם לתוכה דרך ההיררכיות הרוחיות, מעולם הרוח.

בימינו, אין כל נכונות לחפש חיבור דרך חשיבה עם עולם הרוח. זה נחשב למשהו שיש להימנע ממנו לחלוטין, בזמן שעלינו להתגאות ב”מדע האמיתי”, כי סוף סוף האנושות מתקדמת בצעדי ענק בכיוון זה, ומצליחה להשאיר מאחור את השלב הילדותי שהיא הייתה שרויה בו זמן כה רב. יש לומר שעם ה”מדע האמיתי” הזה, במיוחד בתחומים שבהם הוא הופך לבסיס להשקפת עולם, האנושות הגיעה לתוצאות מוזרות למדי. מדע זה איננו מסוגל להבין נכון מהי חשיבה, מפני שהוא אינו רואה את האדם בשלמותו. הוא מנתח את גוף האדם ומגיע למסקנות מדהימות על מבנה המוח, על תפקודי גוף האדם וכדומה, אך החשיבה אינה נמצאת בין דברים אלה. לכן אפשר לומר שהחשיבה הפכה בהדרגה למעין רוח רפאים שבני האדם פוחדים ממנה. ובמיוחד שונא המדע החדש את הוגי הדעות שעסקו במהלך כל חייהם בחשיבה, שהשקפת עולמם הייתה מבוססת על חשיבה, כמו הגל, שלינג, יעקוב בוהם^[4] ומיסטיקנים אחרים. כן, אנשים אלה חשבו – אומר לעצמו חוקר הטבע המודרני – אבל כאן אנו נמצאים על קרקע רעועה כי המחשבות אינן מובילות לביטחון. המדען המודרני מרגיש חוסר ביטחון כאשר עליו לצאת מהעולם שאפריקן ספיר מכנה עולם של מראית עין ואשליה. כשמדובר בחשיבה, המדען המודרני מרגיש לא בטוח. אך בו זמנית, הוא אינו יכול לייסד מדע אם הוא מסרב לחשוב. זאת הדילמה. זה מה שהביא לאופן שבו התבטא באספה של חוקרי טבע, אחד האנשים שהרגיש שהוא מתאים במיוחד להיות הנציג של אופי המדע המודרני. כאשר תיכתב מחדש ההיסטוריה של תקופה זו, יש לשים את המילים שהוא השתמש בהן כמעין סיסמה, כאמירה המאפיינת את המחצית השנייה של המאה ה-19. מדען זה אמר אז: “אנחנו הרופאים חייבים להודות בכך שאי אפשר לוותר לגמרי על החשיבה גם במדעים המדויקים וגם כבני אדם משכילים ככלל”. זה מה שנאמר במאה ה-19 באספה רצינית של חוקרי הטבע! נאמר שלצערנו בני האדם אינם יכולים לוותר על החשיבה, לא כרופאים, ולא באופן כללי כאנשים בעלי השכלה. במילים אחרות, החשיבה היא למעשה דבר ממש נוראי כי היא מביאה את האדם לחוסר ביטחון, ובכל זאת אי אפשר לוותר עליה לגמרי!

אנשים כאלה מרגישים משהו מיוחד במינו מול חדירת עולם הרוח לתוך העולם שלנו. הם מפחדים מהחשיבה רק מפני שהם חשים שעולם הרוח חודר לתוך החשיבה. אך הם אינם רוצים זאת, כי הרי עולם הרוח אינו קיים! אתם בוודאי זוכרים היטב איך תיארתי את הטרנספורמציה שמתרחשת בישותו של גאון במהלך האבולוציה. ציינתי אז שניתן להבין גאון בישותו האמיתית רק כאשר מכירים בעובדה שהרוח פועלת דרך הגאון יותר מאשר דרך אדם שאינו גאון. כאשר גאון ממציא דברים בעלי אופי מכאני, הוא זוכה להערכה רבה, אבל אם היצירה שלו לובשת צורות אחרות, אנשים נוטים להפנות נגדו את הסלידה שלהם מהרוח. במאמר מעניין למדי של חוקר טבע מסוים בנושא הגאונות, ניתן למצוא משפט מוזר. אחרי שאותו חוקר טוען שאדם גאון הוא למעשה חצי חולה, חצי משוגע, הוא מכריז: כולנו צריכים להודות לאלוהים על כך שאיננו גאונים!

בדברים אלה עלינו לראות סימפטומים של זמננו מפני שהם מביעים בצורה מדויקת את האופי הכללי של התקופה. אנשים מעקמים את האף כשהם שומעים דברים אלה או מתעלמים מהם, או לועגים להם, מפני שהם אינם רואים את משמעותם העמוקה. הם אינם רואים שהצרות והקשיים של תקופתנו קשורים לדברים אלה, והם אינם רוצים לראות עד כמה בני זמננו מסרבים לקדם את הסדר בעולם הזה דרך קשר עם עולם הרוח. במובן מסוים הם נותנים לקשר עם עולם הרוח למות, אך בדרך זו הם מאבדים גם את הקשר עם העולם החיצוני, מפני שהם יכולים לחקור רק את הקליפה של העולם החיצוני. אני מצביע על תופעה משמעותית מאוד של זמננו: האסונות קורים מפני שהמחשבות האנושיות שהיו אמורות להיות בקשר עם המציאות החיצונית למעשה מנותקות ממנה. התוצאה היא שהמציאות החיצונית ממשיכה בדרך שלה, גם אם בני האדם בעצמם הם אלה שיוצרים מציאות חיצונית זו. ואז המחשבות של בני האדם יכולות להיות יפות וטובות, כמובן אצל בני אדם מסוימים – אבל אין להן השפעה על העולם החיצוני, מפני שהוא בנוי כך שהמחשבות אינן יכולות לחדור לתוכו, הוא אינו נגיש למחשבות אלה. לכן אנו מגיעים בהדרגה למצב שבו בני אדם אינדיבידואלים יכולים לחשוב מחשבות יפות, אך למחשבות יפות אלו יש חיים משלהן, ולמציאות החיצונית יש גם חיים משלה. בין מה שמתרחש כיום בראשים של אנשים רבים לבין מה שקורה במציאות בכל מקום סביבם, קיים פער איום, חוסר הרמוניה גדול כמו שמעולם לא היה קיים בתקופות קודמות.

אנשים מאמינים שאנו מגזימים כשאנו מתארים דברים כאלה. אנחנו לא מגזימים, אלא חייבים לומר את הדברים האלה פשוט מפני שזאת האמת, ויש להכיר בהם כאמת. קיימות לכך עדויות בכל מקום, רק שבני האדם אינם מודעים לחומרת ההשלכות של כל מה שנאמר כאן.

קחו את המקרה הבא, ויש עוד רבים מאוד כאלה. בשנת 1909 התקיימה ברוסיה שיחה בין שני אנשים על היחסים בין רוסיה למרכז אירופה, מייד לאחר שאוסטריה השתלטה על בוסניה והרצגובינה. השיחה התקיימה בזמן שברוסיה עלו גבוה מאוד אותם גלים שכבר אז רצו ליצור את המצב האיום שבסופו של דבר התממש מאוחר יותר, ב-1914. כי העובדה שהמלחמה שפרצה ב-1914 לא פרצה כבר ב-1909 הייתה תלויה על חוט השערה. העובדה שהיא לא החלה כבר אז לא הייתה באמת תלויה בחוגים מסוימים מרוסיה. יש לראות דברים אלה כמו שהם. אם כן, שני האנשים, אחד קרואטי והשני רוסי, ניהלו אז שיחה על היחסים בין רוסיה לאוסטריה. הם דנו בכל האפשרויות הקיימות להסדרה רציונלית של היחסים בין מרכז אירופה למזרח אירופה, והרוסי סיכם את חזונו במילים: מלחמה בין רוסיה לבין אוסטרו-גרמניה יכולה להיות לא רק דבר בלתי אנושי לחלוטין, אלא גם משהו לגמרי חסר טעם. מילים אלה לא היו מבוססות רק על רגש, אלא נאמרו מתוך חשיבה מלאה בהיגיון וחוכמה. אם אציין את שמו של הרוסי שאמר מילים אלו ב-1909 תקבלו אישור על מה שנאמר קודם; מפני שאדם זה, שדחה את המלחמה באופן כה נחרץ הוא לבוב (Georgy Yevgenyevich Lvov).^[5] חמש שנים לאחר מכן ב-1914 – ולא סביר להניח שהוא הפך לאדם שונה לגמרי ב-1914 ממה שהוא היה ב-1909 – הוא החל לכהן כראש הממשלה הראשון של ממשלת רוסיה לאחר המהפכה, כלומר היה האדם שעמד במרכז כל ההחלטות וכל הדברים שהובילו לאסון הנוכחי של אירופה.

רק תארו לעצמכם את המצב: אנו רואים את האירועים החיצוניים, ואנו רואים שבתוך אירועים אלה פועלים בני האדם שחושבים בצורה שונה לחלוטין! בתוך האירועים נמצאים אנשים שחושבים בצורה רציונלית, אבל האירועים גדולים עליהם ומעבר לשליטתם. מדוע זה כך? מפני שהמחשבות והתפיסות לא התאחדו עם המציאות הרוחנית. מחשבות שאינן מאוחדות עם האלמנט הרוחני חסרות כוח השפעה בעולם. יכולות להשפיע רק אותן מחשבות אשר מתחברות לרוח שבעולם. התפיסה הכללית כיום שהפכה כמעט לדּוֹגְמָה – גם אם לא מנסחים אותה כך – היא שאדם שפעיל בחיים החיצוניים, בחיים הפוליטיים או החברתיים, לא יכול להיות הוגה דעות! זהו חיסרון אם הוא מסוגל לפתח מחשבות! כי אדם המפתח מחשבות אינו מעשי, הוא אדם שלא מבין את המציאות בכלל. אך האמת היא שרק מחשבות אמיתיות שמחוברות לרוח מסוגלות להתערב במציאות, והן אף פעם לא המחשבות של אלה הנחשבים היום כמסוגלים להתמודד עם המציאות. האם זה באמת הגיוני לכבד כמדינאי גדול אדם שמוכר בזכות יכולתו לדוג יותר מאשר בזכות יכולתו לחשוב? אדוארד גריי^[6] כתב ספר על דיִיג, ספר הנקרא Flyfishing, דיִיג שבו הדייג משתמש בזבובים כפיתיון, ולמעשה זה מה שממלא את כל נפשו. כבר הזכרתי פעם שאחד מעמיתיו במשרד החוץ אמר פעם, ובצדק: גריי יודע להתרכז מצוין מפני שמעולם לא הייתה לו מחשבה משלו שהייתה יכולה להפריע לו בריכוז, אלא הוא תמיד מפנים את מה שאחרים הכניסו לו לראש. מילים אלה נוגעות בדיוק בנקודה. כלומר, לפי התפיסה של תקופתנו, מי שמבין בדייג הוא בוודאי מבין טוב גם בפוליטיקה, אבל זהו פגם כשלמישהו יש מחשבות אמיתיות משלו. אך דווקא תפיסה זו הוכיחה את עצמה ככישלון מוחלט, היא זו שהביאה למצב הנורא שאנו נמצאים בו.

ברור לגמרי שבדרכים הנחשבות כיום למסוגלות לבנות את מדעי המדינה ואת אמנות השלטון, לא ניתן לעשות זאת. מדוע? מפני שהאדם המודרני לא מעוניין להפנות את חשיבתו אל מעבר לתופעות החיצוניות. לפני שנים רבות, בספרי “השקפת העולם של גתה”,^[7] קראתי למצב זה “פנאטיות של עובדות”; ושנים רבות לפני כן, במבוא לעבודות במדעי הטבע של גתה, קראתי לו “הדּוֹגְמָה של הניסיון המעשי”.^[8]

אדם שחשיבתו אינה אלא שיקוף של תופעות הטבע ושל האירועים ההיסטוריים או החברתיים החיצוניים, מפתח מחשבות שהן למעשה אך ורק אהרימניות. אין זה אומר בהכרח שהן שגויות, אבל הן אהרימניות. האלמנט האהרימני חייב להיות נוכח בעולם. כל התוכן של מדעי הטבע הוא אהרימני. הוא יפסיק להיות אהרימני רק אם הוא יהפוך לחי, אם החשיבה תפסיק לשקף תופעות חיצוניות בלבד, אם היא תהפוך לחשיבה יוצרת, אם היא תהיה חדורה במה שחי בעולמות הרוח. אם בני האדם רוצים לגבש חוקים חברתיים או משפטיים המבוססים רק על חשיבה שמשקפת את העולם החיצוני, אז הם מסתמכים על האלמנט האהרימני בלבד. אך הכוחות האהרימניים תמיד הרסניים כאשר הם פועלים בספירות שהם לא שייכים אליהם. הריפוי של זמננו יוכל להתרחש רק בתנאי שבכל מה שאמור להפרות את חיי החברה, את החוק והמשפט, את חיי המדינה, תהיינה מעורבות מחשבות הנמצאות בקשר חי עם עולם הרוח.

מעטים מאוד מוכנים להאמין בעובדות אלה כיום. כי אז במה הם היו חייבים להאמין? אפשר לשים לב שכאשר מדברים עם אנשים היום על הרוח, הם מתחילים להתגונן. מה שנמצא אז במודעות שלהם לא אומר הרבה, אך מה שחי בתת-מודע שלהם, בלא מודע שלהם, כן אומר הרבה מאוד. בתת-מודע שלהם חי מצפון לא נקי, אשמה בלתי מודעת. אנשים לא מוכנים להודות בפני עצמם שהם חושבים מחשבות מתות, שהם חושבים בצורה אהרימנית. ולכן לא נותנים לזה להגיע לחשיבה המודעת שלהם. כי ברגע שהחשיבה של האדם מתחילה להשיג הבנה חיה של המציאות הרוחנית, באותו רגע הוא יצטרך להבין שחשיבתו היא אהרימנית. זה מעורר פחד. הפחד הוא זה שמונע מהאדם כיום לעלות מחשיבה שהיא שיקוף רגיל לחשיבה יוצרת, חשיבה שיכולה להתקיים רק כאשר האדם מקבל השראה – אפילו באופן בלתי מודע – מעולם הרוח.

אנו רואים שבזמננו, חוץ מכל הצרות שפוקדות את האנושות, חי משהו נוסף. בזמננו מתנהלת, ותמיד תתנהל בהשפעת חוגים מסוימים, מלחמה ממשית נגד הרוח. מלחמה זו נגד הרוח מקבלת תמיכה בזמננו ממה שאפשר לכנות רוח הזמן. עלי לומר שקשה מאוד לדבר על דברים ששייכים לתחום זה; אך מצד שני כבר לא מספיק רק לרמוז, אלא יש לקרוא לדברים בשמם. אי אפשר לומר שמשהו בעולם הוא טוב אבסולוטי או רע אבסולוטי, כי הכול תלוי תמיד בנקודת המבט שממנה רואים אותו. מה שחשוב הוא להכיר את הדברים כך שנוכל לומר לעצמנו: במקומם הנכון, בזמן ובהקשר הנכון, הדברים טובים. אם הם זזים ממקומם הנכון והם אינם בהקשר ובזמן הנכון, הם כבר אינם טובים. היום הכול הופך בקלות לתורות ולהכרעות מוחלטות, וקל להבין אותנו לא נכון כאשר אנו מתארים דברים כאלה; מבינים אותך בקלות אם אתה רוצה להעביר ביקורת על התקופה כשלעצמה. אני לא רוצה לעשות זאת, אלא רק להצביע על עובדות.

בזמננו חיה נטייה להתרחק מהרוח ולנוע לכיוון אהרימני – שהוא למעשה גם רוח, אך רוח מתה, שבה מתגלה לאדם רק החומר. אך החיים מורכבים מדברים מאוד מגוונים ויש צורך הולך וגובר בהבחנות מדויקות. ניתן להביא הרבה דוגמאות שיראו איזה סוג אימפולסים חיים למעשה בימינו בתוך הנסיבות החברתיות האינדיבידואליות שבהן אנו חיים. אציין רק שניים מאימפולסים אלה.

אחד האימפולסים חי בעיקר באנשים שקשורים בקשר חזק עם האדמה והקרקע. אם ניסע לכיוון המזרח, נמצא יותר ויותר בני אדם מסוג זה. אם ניסע מערבה, נמצא ששם מתפתח האימפולס של שחרור מהאדמה. בעשורים האחרונים, האדם ממרכז אירופה עשה צעדים מהירים ממצב של תלות בקרקע לשחרור ממנה. אנשי הכפר חיים ביחד עם האדמה, אנשי העיר משתחררים מהאדמה. לרוב, אנשי הכפר עוסקים בחקלאות, אנשי העיר בתעשייה. עובד האדמה והעובד בתעשייה קיבלו משמעות שונה לחלוטין בעשור שלנו לעומת עשורים קודמים. קשה לתאר את הדברים האלה, מפני שקיימת נטייה להבין אותם במובן הדוגמטי, האבסולוטי של הדבר. אבל אני לא מתכוון לכך, אלא רק מתאר את האופי הכללי של מגמות אלו. שני הזרמים קיימים באבולוציה של האנושות, וכולנו נמצאים בתוכם.

לא משנה במה אנו עוסקים, אנו קשורים מכיוון זה או אחר לאחד הזרמים האלה באנושות. כמובן, שני הזרמים טובים כשלעצמם, אבל הם מתנוונים בהשפעת האימפולסים הפועלים בימינו. החקלאי מתנוון כך שהוא אינו רוצה לעלות אל הרוח, אלא מעדיף להישאר למטה, מתחת לרוח, להתפתח עם מה שעדיין איננו רוח, ולא לתת לרוח להתפתח. האדם הקשור לזרם של התעשייה מתנוון לכיוון השני. הוא מאבד את הקשר עם הרוח הפעיל בטבע. הוא מתרגל לדברים מופשטים, למושגים מופשטים, למושגים יותר ויותר מדוללים. החקלאי נמצא בסכנה של היחנקות כי בעולם שהוא מתרגל אליו יש מעט מידי רוח. הטיפוס התעשייתי נמצא בסכנה ההפוכה: הוא חי, אם אשתמש בדימוי פיזי, כמו מישהו שמתקיים באוויר דליל מידי, הוא חי ברוח דלילה, ברוח מופשטת, במושגים שכבר אין להם כל קשר למציאות.

אלה צדדים של צל בתקופה שלנו, מצד אחד בישות החקלאית ומצד שני בישות התעשייתית. לכן אנו רואים היום שהחקלאי רוכש בקלות שנאה כלפי הרוח. מאחר שבני האדם אינם יכולים לצעוד במקום, אלא חייבים להשתתף באבולוציה, הם בורחים מהרוח, נשארים בתוך הטבע, יורדים אל מתחת לטבע. הם נכנסים אז לקשר עם הדמונים שגורמים להם לשנוא באמת את הרוח. הם נכנסים לקשר עם דמונים אהרימניים אמיתיים, ואז הם מפתחים תפיסות עולם חדורות לגמרי בדמונולוגיה אהרימנית.

אם אדם מתפתח כטיפוס תעשייתי קיצוני, החי במושגים מופשטים לחלוטין, אז הוא נהייה מעין על-אדם – אבל לא במובן של האדם העליון של ניטשה – כלומר, הוא מפתח רגשי עליונות ומגיע לעולם הלוציפרי. אהרימן מוסר אותו לכוחות הלוציפריים והאדם סופג לתוך עצמו וממלא את כוחותיו ומושגיו ברגשות לוציפריים. האדם החקלאי רוכש משהו ברוטלי; בעל המושגים התעשייתיים רוכש מעין תעוזה מופשטת פזיזה. אלה תופעות ממשיות ואמיתיות לגמרי בימינו.

אלה דברים רציניים אשר מראים לנו שאת תקופתנו ניתן להבין רק בעזרת מושגים של מדע רוחי. בני האדם חייבים לחיות ביחד, אבל הם יכולים לחיות ביחד רק אם הם פועלים זה עם זה באופן הדדי על הפחתת החד-צדדיות שלהם, רק אם הם יוצרים קשר ביניהם. כמובן, יש מקום לשני הסוגים של בני האדם. כבר בתקופה שבה נכתבו הבשורות, היו שחזו הבדלים יותר ויותר גדולים בין בני האדם. הבשורה על פי לוקס נכתבה יותר מבחינת החקלאים, בזמן שהבשורה על פי מתי נכתבה יותר מבחינת הטיפוס התעשייתי. אנחנו חייבים לתת לכל הבשורות לפעול עלינו, ולא רק לבשורה על פי לוקס או לבשורה על פי מתי. ישנם אנשים “חכמים” שמוצאים סתירות בבשורות מפני שהם אינם לוקחים בחשבון מאיזה נקודות מבט הן נכתבו. הם אינם מבינים, למשל, שהמחבר של הבשורה על פי לוקס כתב אותה כשהוא הרגיש בנפשו את החוויה של החיים החקלאיים, ושהמחבר של הבשורה על פי מתי כתב מתוך כך שהוא הרגיש בנפשו את החוויה הנפשית השייכת לחיים התעשייתיים. העיקר הוא להבין שהדברים אשר סותרים זה את זה, הם למעשה משלימים זה את זה, ושעלינו לחפש את ההשלמה הזו. אך האדם אינו יכול להגיע להשלמה הדדית זו אם הוא נשאר בחד-צדדיות שלו. האדם הופך להיות מהר מאוד דומה למה שסובב אותו, לאלה שבקרבם הוא חי, כל עוד הוא אינו מנסה להתחבר למהות הרוחנית המשותפת, למה שלא חי באף אינדיבידואל, למה שחודר את הכול, אך בעצם ניתן למצוא אותו כיום רק דרך מדע הרוח. הרטמן^[9] אמר פעם שכאשר אתה מגיע לאזור האלפים ורואה שור עם האיכר העומד לידו, אין הרבה הבדל בין תווי הפנים שלהם. זאת אמירה קיצונית ודי מעליבה, אבל אנו יודעים מה הוא רצה להגיד. מצד שני, מאחר שבזמננו בני האדם בורחים כל כך מהרוח, נוצר קשר ודמיון חזק בין המבנה הנפשי של האדם האינדיבידואלי לבין המבנה הנפשי של אלה שבקרבתם הוא חי. למי שיודע להתבונן בחיים, ברור שהחקלאי מושפע בתפיסותיו על ידי הקשר שלו עם הקרקע ועבודת האדמה, בעוד שהאדם התעשייתי מושפע מהקשר שלו עם העבודה בתעשייה. לא משנה מה שני סוגי האנשים חושבים על הפוליטיקה או על הדת, התפיסות שלהם הן חקלאיות או תעשייתיות. התפיסות והמושגים של האדם תלויים בימינו במידה עצומה בסביבה הפיזית החיצונית; עליהם להשתחרר מתפיסות אלה דרך מה שמדע הרוח יכול להזרים לתוך האנושות.

הוגה דעות כמו אפריקן ספיר היה בוודאי רגיש במיוחד לדברים כאלה. כאשר הוא אומר שכל דבר בעולם החיצוני הוא אשליה, מראית עין, זה קשור לעובדה שדרך המודעות לחייו הפנימיים הוא הרגיש איך בני האדם עצמם יכולים להפוך למראית עין בחווייתם הנפשית הפנימית. דרך התמזגותם עם האשליה החיצונית הם כבר אינם האמת. איך אפשר לצפות שמתוך האשליה שבה חיה הנפש יוכל להתחיל להתפתח משהו שיביא לריפוי האנושות? כאשר בני האדם תפוסים כל כך באימפולסים שמתנגשים זה בזה, אין זה פלא שבתקופתנו הקונפליקטים החיצוניים קשים כל כך.

אם אנו רוצים להיות תלמידים של מדע הרוח במובן העמוק ביותר של הדבר, ולא רק באופן חיצוני או מתוך כמה רגשות מעורפלים, עלינו להתבונן בחיים דרך האמצעים שמדע הרוח יכול לתת לנו כיום. איננו רואים באף מקום שאנשים מסתכלים על החיים בצורתם האמיתית, כי הם בורחים מהרוח ורוצים שהחיים יתפתחו מתוך משהו שאיננו רוח. מה זה עוזר אם האדם נושא בתוכו כאמת מופשטת, כללית, את מה שמלמד מדע הרוח, ואחר כך, כשהוא מתבונן בחיים החיצוניים הוא אדם שונה לחלוטין ואינו מיישם את מה שמדע הרוח נותן לו? העיקר הוא לא שנדע שהאדם מורכב מגוף פיזי, גוף אתרי, גוף אסטרלי ו”אני” ושקיים אהרימן ולוציפר, אלא שנוכל להשתמש במושגים האלה באופן מדעי, כמו שהפיזיקאי משתמש במונחים של חשמל חיובי ושלילי כאשר הוא חוקר את התופעות הללו.

אנו מסתכלים על החיים, ובשבילנו המושגים של אדם חקלאי או אדם תעשייתי לא נשארים סתם מושגים מופשטים, אלא הם מקבלים חיים מבפנים, דרך החשיבה שלנו, כאשר אנו מחדירים לתוכם את המושגים לוציפרי ואהרימני, כמו שעשינו כאן. כמובן, עם תיאורים כאלה אנו עומדים על קרקע לא בטוחה, ואנשים לא אוהבים לשמוע דברים כאלה כיום, אבל הם חייבים להתרגל לשמוע את האמת. כל עוד הם לא יתרגלו לשמוע את האמת, לא תגיע הגאולה לתקופה הכאוטית שלנו. ההבנה של חיי בני האדם קשורה בקשר הדוק עם מה שיכול להביא גאולה וריפוי לרוע של תקופתנו.

—————————————————————————————–

1. אמיתות של התפתחות האדם והאנושות ברלין מאי-יוני 1917 שביחד עם ההרצאות על הקארמה של המטריאליזם נכללים ב-176GA – יצא לאור בעברית בעתיד בהוצאת חירות. ↑
2. Afrikan Aleksandrovich Spir , 1837–1890, היה פילוסוף ניאו-קאנטיאני רוסי ממוצא גרמני-יווני שכתב בעיקר בגרמנית. ↑
3. Spencer, Locke, Kant, Hegel, Taine. ↑
4. Hegel, Schelling. Jakob Böhme. ↑
5. גאורגי ייבגנייביץ’ לבוב, 1861-1925, מדינאי רוסי וראש הממשלה הרוסי הראשון שלאחר הצאר, במהלך ממשלת המעבר הרוסית שלאחר מהפכת פברואר. ↑
6. Sir Edward Grey 1862-1933 – פוליטיקאי אנגלי. בין 1905 ל-1916 היה שר החוץ של בריטניה. ↑
7. יצא לאור בעברית בהוצאת מיכאל בשם: קווי יסוד לתיאוריה של ההכרה עפ”י השקפתו של גתה. ↑
8. יצא לאור בעברית בהוצאת חירות בשם: מדע גתאני. ↑
9. הפילוסופיה של הלא-מודע Eduard von Hartmann: 1842-1906 – ↑