רודולף שטיינר

תרגם מאנגלית: יוחנן מרגלית

הקלדה והגהה: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

לספר ראו כאן

16 שיחות עם פועלים בגיתהאנום בדורנאך בין 30 במאי ל-22 בספטמבר 1923

GA350

הרצאה מספר 5

13.6.1923

הדרך שבה פועל המלאך השומר שלנו

האם יש למישהו שאלה?

שאלה מאת מר בורל: אני רוצה לספר לכם משהו שקרה כשהייתי צעיר, משהו שקשור לגורל. אנשים דתיים יאמרו, למשל, שזה בגלל שיש לנו מלאך שומר. הייתי פעם נער של כדורת, יושב מעל הכדורת, הייתי אז בן 9 או 10, וכשהייתי עסוק בישיבה למעלה קול קרא לי “זוז!” בעוצמה כזו שקפצתי במהירות הצידה. ורגע מאוחר יותר כדור הכדורת הגדול הגיע למקום שבו הייתי לפני רגע, הוא היה רב עוצמה ביותר. שאלתי מי קרא לי. אבל כולם אמרו שזה לא הם, והקול לא בא מכיוונם.

ההזדמנות השניה היתה בנפחיה היכן שאנשים משחיזים את סכיני המחרשה שלהם. היה שם גלגל גדול. היינו חמישה או שישה נערים משעשעים את עצמנו באותו מקום. הייתי אז בערך בן 11. הייתי אז על החישור כדי לכופף את הגלגל למטה. אהבתי את זה. אמרתי אז לנערים האחרים, תמשכו החוצה את הכדור החוזר משום שאז אני יכול לנוע מחישור אחד לזה שבא אחריו. הם כולם משכו קשה ככל שיכלו אבל לא הצליחו. הייתי הקטן ביותר, אבל רציתי להעיף מבט. הגלגל סבב מהר מאוד, והייתי בבירור מוצא את מותי אם הם היו מצליחים להרים את הכדור החוזר.

הייתי שמח לשמוע אם לד”ר שטיינר יש משהו לומר אם כוח עליון יכול להראות עצמו במצב שכזה.

רודולף שטיינר: טוב, רבותיי, אני רוצה לדבר אליכם אודות דברים שכאלה, אבל אנו תמיד צריכים לדון בהם בדרך מדעית נכונה. דברים שכאלה אינם מתקבלים בפשטות במדע האנתרופוסופי של הרוח, הדרך שבה אנשים מקבלים אותם לעיתים קרובות, אבל הם צריכים כמובן להיות מתוארים בצורה מדעית, כי הם הרבה יותר חשובים בחיים מאשר אנשים חושבים. אני אתחיל ואומר לכם דבר אחד, כעין סוג של הכנה.

אתם רואים, אנשים באמת חושבים רק על חלק קטן מאוד של החיים. הרבה מהם אינם מתארים כלל, ובגלל שאינם מתארים אותם הם גם חושבים שהם אינם קיימים. הבה ונניח, לדוגמא, שמישהו הולך במהירות ליד בית היכן שהוא וברגע זה רעף נופל מטה מהגג והורג אותו. זה יתפוס הרבה תשומת לב, והרבה ייעשה מכך כמובן, בקרב ידידיו של האדם ומכיריו. אנשים ידברו על זה. זה משהו שהם צפו בו והם ידברו עליו.

אבל עכשיו תניחו את הדבר הבא. מישהו רוצה ללכת החוצה בבוקר. ברגע האחרון, כשהוא רוצה לעזוב את הבית, הוא מבין ששכח לעשות משהו שהוא חייב לעשותו. הוא כבר מאחר בחמש דקות. עכשיו הוא עוזב את הבית. הרעף נופל מן הגג חמש דקות לפני שהוא עוזב, ולכן לא גורם לו שום נזק. אם הוא היה הולך בדרך זו חמש דקות מוקדם יותר הרעף היה שובר את ראשו. אף אחד לא יכול היה לדעת זאת – הוא עצמו שוכח, כמובן, ואף אחד לא שם לב מה היה קורה אם לא היה מאחר בכמה דקות. עכשיו אתם רואים, שום תשומת לב לא ניתנה לדבר זה, אבל הוא חלק מהחיים. דברים כאלה שהגורל מונע אותם מתרחשים לאינספור, אבל שום תשומת לב לא ניתנת להם. הם לא נלקחים בחשבון משום שאין זה כה פשוט לעקוב אחריהם. אפשר לעקוב אחריהם אם המצב באמת ניתן להבחנה בדרך מסוימת, ומושך את תשומת לבכם. אז שמים לב לדברים שכאלה. היה פעם מישהו^[1] שבילה הרבה זמן אצל שולחנו, עם שאר המשפחה שחיה למטה. יום אחד הוא חלם שמשהו נורא עומד לקרות לו ביום מסוים ושמישהו ירה בו. מה עשה איש זה? הוא סיפר לאחרים על כך. אנשים אמרו שהוא צריך להיות מאוד זהיר, משום שעלולים לירות בו למוות באחד מן הימים האלה. הוא לא עזב את הבית ונשאר בחדרו כל היום. אבל החלום עשה רושם כה מפחיד עליו והוא ידע מכמה ניסיונות מוקדמים שחלומות שכאלה עלולים להפוך למציאות – זה קרה לפני זמן מסוים, כשאנשים שמו לב יותר לדברים שכאלה. היתה לו הרגשה לא נוחה. משום שהכל כה לא נעים הוא נהיה מודע לעצמו וזה קרה שהוא נהיה חסר מנוחה ברגע מסוים ומשום חוסר מנוחה פנימי זה קם מכיסאו. ברגע זה נורתה ירייה קרוב מאוד לכיסאו! המצב היה כזה שרובה ישן מאוד מזמן קדום היה תלוי בחדר ההמתנה. הדלת היתה פתוחה ומשרתו לקח את הרובה בידיו. הוא לא חשב שהוא היה טעון והחזיק את הרובה בחוסר זהירות כך שירה והקליע נורה בדיוק למקום שהאיש ישב בו.

ובכן, אתם רואים שגורל כפול קשור כאן. תחילה חלום בנאלי. ומצד שני, משום שגורלו עדיין לא התמלא והוא התכוון לחיות הלאה, הוא נסחף על ידי דחף פנימי ברגע הנכון. אבל עכשיו צריך לקחת בחשבון גם משהו אחר. אתם רואים, הוא היה יכול באותה מידה לשמוע את המילה “זוז!” ברגע זה, כפי שאתה עשית [פונה אל מר בורל]. הוא עשוי היה באותה מידה לשמוע את זה. כיצד זה קרה? אתם רואים, כאשר אנו מדברים על עולם הרוח אנו צריכים להבין בבירור שלא צריך לדבר עליו בדרך מטופשת. אבל אנו תמיד מדברים עליו בדרך מטופשת אם אנו צריכים להאמין – ואנשים רבים מאמינים בזאת, לפחות אלה שהם ספיריטואליסטים – שיש בעולם הרוח גרמנים, צרפתים, אנגלים, ספרדים וסינים. הם צריכים להיות שם. כמובן, אם מישהו צריך לשמוע את המילה “זוז” מעולם הרוח, כי במקרה כזה רוח זו או אחרת צריכה לדבר גרמנית. היא תדבר צרפתית לצרפתי, וגרמנית לאדם שיחשוב שזה היה קול של המפרקים ועלול אפילו לחשוב שזה היה משהו מרושע למדי. ובכן זה יהיה מטופש למדי לחשוב שרוח אמרה “זוז!”, כי רוח אינה יכולה להיות גרמנית או צרפתית או אנגלית. זהו הדבר המטופש עם ספיריטואליסטים שאנשים חושבים שהם מתקשרים עם המת דרך מדיום ומקבלים תשובות, מאמינים שרוחות מדברות כך. הן לא מדברות כך כמובן. הן נמצאות שם, אבל הן אינן עושות זאת.

המצב הוא כזה שסוג זה של קשר עם עולם הרוח, אשר גם עושה זאת אפשרי עבורנו לדבר על עולם הרוח בדרך מדעית, דורש מאתנו תחילה לצאת מתוך המנהג של חשיבה שהרוחות מדברות במין סוג של שפה ארצית. אתם צריכים תחילה לדעת ולהכיר את עולם הרוח ואז להיות מסוגלים לתרגם את מה שהרוחות אומרות בשפה על-חושית לשפה רגילה. אם האדם היושב בשולחנו היה שומע את המילה “זוז!” היא גם כן יכולה להיות טובה למדי. אבל העניין הוא כזה, רבותיי. שמעתם אותי אומר שהאדם כולו מלא בחוש טעם בריא והגיוני. אמרתי לכם פעם כיצד הכבד מקבל תהליכים בבטן האנושית, הריאה מקבלת דברים, האדם כולו הוא איבר חוש. הלב מקבל. דרך הלב אנו מקבלים את מחזור הדם. אבל בחיים הרגילים איננו משתמשים באיברים אחרים עבור תפיסתנו החושית. אנו משתמשים בעינינו ובאפנו, אבל איננו משתמשים באיברים אחרים אלה לתפיסה חושית. לאיברים אלה יש ייחודיות מיוחדת. קחו את הכבד, לדוגמא, רבותיי. אתם רואים שאם הכבד מורחק מהגוף זהו אותו איבר שאתם מכירים מן החיות, משום שלבטח כולכם ראיתם אותו בזמן זה או אחר – כבד אווז אם לא משהו אחר. אבל לאיבר זה יש גוף אתרי שקשור לשאר הגוף האתרי [תמונה הבאה – צהוב], ויש לו גם גוף אסטרלי [סגול], ואז יש גם ‘אני’ בתוכו. כבד זה יש בו משהו מן הרוח. אתם יכולים להיות מודעים לדברים שהם מן הרוח בראשכם, אבל אינכם מקבלים אותם במודע בכבד שלכם. בדרך שאתם עושים בחיים רגילים אינכם יכולים לראות מראה של שום דבר שם, רק כפי שהסברתי לכם ביום אחר שאינכם מקבלים את היסוד הרוחי בעדשות הקטנות שבעינכם. אבל אפשר לקבל את כל השמיים עם העדשות הקטנות שבעיניים. רוחות אינן מדברות דרך האיברים שבראש, כל העולם מדבר שם. הכוכבים במסילתם וכן הלאה. הם מדברים דרך האיברים בראש אבל ישויות רוחיות באמת גם כן מדברות אלינו, והן עושות כך דרך האיברים האחרים, כמו הכבד. הבטן מדברת אל הכבד, אבל כך עושות גם רוחות, וגם לריאות. ישויות רוחיות מדברות אל כל האיברים שאיננו משתמשים בהם עבור חיינו הרגילים בתודעה המודעת.

ציור 13

עכשיו, רבותיי, כפי שהראש באמת תלוי בקבלת אותם דברים שהוא רואה שם בעולם החיצון, החלק הפנימי של האדם, האיברים הנמוכים, הם למעשה מיועדים לקבל דברים Nעולם הרוח. איברים אלה הם מורכבים באופן יוצא מהכלל. הם באמת מתוחכמים מאוד. ואתם יכולים לראות שהם מתוחכמים אפילו אם אתם רק מתארים את המצבים שלפעמים מתהווים מאיברים אלה. אנשים בדרך כלל אינם שמים לב למצבים אלה, ואינם שמים לב משום שהרפואה שלנו היא כה בלתי מושלמת. אתם רואים, אני בטוח שאתם מכירים מישהו שקיבל שלשול בגלל שהיה מפוחד מאוד. שום תשומת לב לא ניתנת לכך בגלל שאנשים אינם יכולים לחשוב ששלשול עלול לבוא מפחד. אבל זה כך. יש שם השפעה מהעולם החיצון, אבל ההשפעה גם עלולה לבוא מתחום המחשבה והרוח. והיא באה מעולם זה בדרך כזו שאיברים אלה באמת מקבלים דברים, אבל דברים שהם שונים למדי מן הדברים שקיימים בעולם החיצון.

אמרתי לכם כמה פעמים כבר שאנו בני האדם עוברים דרך חיים שונים על האדמה. אם עד עכשיו אנשים ציפו לעבור דרך חיים שונים על האדמה ללא רעש גדול, הם לא יוכלו לעשות זאת. אם בן אדם צריך להתפתח מינקות כאן על האדמה הוא צריך מדריך, מישהו שירים אותו למעלה וילמד אותו, או מישהו כמו זה, אחרת הוא תמיד יהיה קצת מטופש. ולאדם יש למעשה מדריך שכזה בעולם הרוח, אשר מדריך אותו מחיים ארציים לחיים ארציים ובאמת מביט החוצה בחיים האינדיבידואליים על האדמה לא עבור דברים שבהם אנו פועלים באופן חופשי, דברים שאנו יכולים לחשוב עליהם בתבונה בעצמנו, אלא עבור דברים שאיננו יכולים לחשוב עליהם, אבל האורגניזם האנושי שלנו תלוי בהם. וכך קורה שאם מישהו יושב שם ומרגיש אי נוחות מסוימת הוא נעשה רגיש במיוחד למשהו שמונח לפניו. רגישות זו צריכה להיות מתוארת בדרך הנכונה. עלינו להבחין בכך בבירור: האם הרגישות שייכת לצד הרוחי או שהיא אחרי הכל משהו שניתן למצוא לו הסבר פיזי? אי אפשר לדבר אודות דברים אלה נכונה אלא אם מישהו לוקח מבט ביקורתי.

הרשו לי לתת לכם דוגמא אחרת. אישה חולה חיה בקומה רביעית של בית והרופא בא ורואה אותה כל יום, הוא בא אפילו כשהיא מרגישה טוב יותר, כי זה היה מצב מסוכן מאוד. הרופא לא בא באותו זמן כל יום, אלא בזמנים שונים, אבל האישה בקומה הרביעית תמיד ידעה כשהוא בא, אפילו אם היה עדיין למטה. הוא עדיין היה בשער הקדמי, אבל היא ידעה: הרופא בא. מעל לכל היא היתה בטוחה בזה כשהוא היה באולם הכניסה על רצפת הקרקע, גם אם עדיין לא צעד אפילו צעד אחד למעלה במדרגות. אנשים אמרו לרופא שהיא רואה רוחית. טוב, הרופא היה קצת מתוח מזה תחילה. רופאים לא מאמינים בדברים שכאלה באופן ישיר. אבל כשהאנשים באו אליו שוב ושוב, ואמרו שבתם היא רואה רוחית כי היא ידעה מתי הוא נמצא למטה, הוא החליט לבחון את העניין. הוא הוריד בשקט את נעליו לפני שעבר את השער. ואז היא לא ידעה! ובכן אתם רואים, יש הרבה מקרים, וצריך לבחון אותם. השמיעה של הפציינט פשוט נהייתה חדה מאוד משכיבה כה ארוכה במיטה והיא שמעה צעדים למטה שבדרך כלל לא שומעים אותם. אם אתם תמיד אומרים ישר שהכל זה ראיה רוחית, אין לכם זכות, כמובן, לדבר על העולמות הרוחיים.

אתם צריכים ללמוד להבחין בזהירות בין דברים שהחושים יכולים עדיין לקבל ודברים שאינם יכולים להתקבל על ידי החושים.

התפתחויות שכאלה מראות לנו שהחושים יכולים לצמוח ולהיות חדים מאוד. בחיים הרגילים אדם אינו יכול כמובן לשמוע צעדים של מישהו מלמטה אם הוא נמצא בקומה הרביעית. אבל בדיוק כפי שהחושים בראש ובמקום אחר יכולים להיות מאוד אקוטיים, כך איברינו הפנימיים, וגם החושים, עשויים להיות יותר רגישים ליסודות רוחיים. ואם לכבד, למשל, יש רושם שהוא צריך להיות רגיש ביום הזה, הוא יהיה רגיש במיוחד, וכתוצאה מכך הכבד יהיה מסוגל לשמוע את האזהרה הניתנת על ידי הישות הרוחית שקיימת באמת, אבל לא, כמובן, באיטלקית, גרמנית או כל שפה אחרת.

אבל רק חישבו, עכשיו קורה משהו מדהים. הכבד צריך תחילה להעביר את זה לראש, אחרת האדם אינו יכול להיות מודע לכך. ובדרך מהכבד לראש החומר מתורגם לשפה שבה מדבר האיש. זהו הדבר הראוי לציון, משהו באמת מסתורי. ורק כאן אפשר לומר באמת איזה יצור ראוי לציון הוא האדם. לא רק שיש לו תחושה מוקדמת, אלא, וזה הרבה יותר מופלא, הוא מתרגם משהו שבא אליו בשפת הרוח לשפתו שלו.

אפשר לראות מכך שכל מה שאנשים בארגונים ספיריטואליסטים שונים רושמים בכתיבה זה משהו שנאמר לבטן. אנשים יעדיפו לא להודות בזה. הם מאמינים שהרוחות מדברות איטלקית או צרפתית, אבל הכל בא מן האדם עצמו. ועדיין יש קשר עם עולם הרוח אפילו בסיאנסים אלה, אבל זה משהו רע מאוד. זה מתורגם לכל מיני דברים.

אבל אתם תבינו שכשיש משהו כזה כמו “זוז!” צריך להבין שהקשר הממשי עם עולם הרוח עדיין לא יהיה ברור. זה לא יהיה נכון לדמיין שהרוח השומרת מִלְמֵלָה משהו לאוזנו של מישהו. במקום זה עלינו לדעת את הנתיב העוקף שנלקח. אתם מבינים גם משהו אחר. אתם מבינים שאנשים יכולים בקלות להפריך דברים שכאלה. עבור אדם רגיל העסק עם אדם שהוריד את נעליו שווה להפרכה. הוא יאמר: “אנשים מאמינים שזו ראיה רוחית, שמיעה חדה, אבל זה לא מקרה של שמיעה חדה אלא של שמיעה רגילה. וכך זה צריך גם להיות במצב האחר.”

טוב, רבותיי, זה בדיוק מה שצריך לחקור תחילה. ואז נראה כשנפעל בזהירות הדרושה, שגורלות אנוש הם באמת פועלים כל הזמן מתוך עולם הרוח, משתמשים בנתיבים עוקפים אלה – כמובן, בעיקר בילדות. מדוע בילדות? טוב, הגוף האסטרלי הרבה יותר פעיל בילדות, עובד באינטנסיביות הרבה יותר גדולה. מאוחר יותר הוא אינו עובד באותה אינטנסיביות. כשהכבד עדיין רך בילד, הגוף האסטרלי יכול להעביר את הדברים שהוא שומע בעולם הרוח אל הכבד. מאוחר יותר, כשהכבד מתקשה, הוא אינו יכול להעביר יותר דברים.

עכשיו אתם צריכם לתאר את החשיבות של מאורע כמו זה שמר ברול ידע, כשהמוות באמת הגיע והמאורע, שאורגן היטב במונחים של הטבע החיצוני של הדברים, לא התרחש. כי זה יכול היה להיות מותכם שלכם באותו זמן, כששמעתם את המילה “זוז!” ובכן, זה היה יכול להיות מותכם. יש הרבה מקרים כאלה בחיי אדם. הרבה מהם עוברים ללא הבחנה אבל זה היה אחד שלבטח הבחנתם בו.

ובכן, אתם עברתם דרך חיים אחרים רבים על האדמה לפני שהגעתם לאלו. כן, רבותיי, הדברים שאדם עבר אותם בחיים קודמים על האדמה רוצים עכשיו לבוא לידיהם בדרך הנכונה. הם רוצים לבוא בדרך שכזו, לדוגמא, שלאחד יהיו חיים ארוכים הפעם הזאת, כך שכל דבר שהונח מטה בחיים מוקדמים יוכל להתפתח במלואו בחיים אלה. הטבע החיצוני עשוי למעשה לפנות כנגד זה. תנאים חיצוניים עשויים לשים אותי בסכנה של תאונה יום אחד, כך שאצטרך למות, והעניין עלול לפנות החוצה בדרך כזו שאם אצטרך למות, הבה ונאמר, אני באמת אמות בחוסר פרופורציה מוקדם במידה וחיי המוקדמים על האדמה נוגעים בדבר. על פי חיי המוקדמים זה לא נכון שאני אמות כה בקרוב, משום שיש לי עדיין מה לעשות על אדמה זו. עכשיו אני צריך באמת למות. אל תחשבו שיש בטחון מוחלט כל שהוא שלא אמות. אני יכול באמת למות, התאונה יכולה להתרחש. אני יכול למות, וזה ישנה את כל גורלי. הישות הרוחית שמדריכה את האדם מחיים ארציים לחיים ארציים מתערבת בנקודה זו. היא יכולה להזהיר את האדם. יש תמיד סיבה מדוע היא יכולה להזהיר אותו. אבל המצב הוא באמת מסובך מאוד, ובכמה מקרים זה יכול גם להיות שישות זו שרוצה להגן על האינדיבידואל, אם אנו רוצים להשתמש במונח זה, צריכה לציית לרוחות אחרות שימנעו זאת, יעצרו זאת. קונפליקט שכזה יכול לבטח לצוץ בעולם הרוח. אבל כשלרוחות רעות אין אינטרס מיוחד, אם אומר זאת כך, האזהרה תבוא. וזה קורה במקרים רבים מספור שדברים בלתי רגילים עשויים להתרחש, אפילו חיצוניים.

אתם הייתם מתפלאים, האין זאת, מדוע הגלגל אינו מסתובב במקרה השני שסיפרתם לנו מחייכם. כי אם הוא היה מסתובב הייתם אובדים. האחרים לא היו גורמים למים לנוע, רק אתם יכולתם. ומה היתה הסיבה לכך? לא יכולתם לראות שום סיבה אחרת מדוע זה צריך לקרות? [מר בורל: “לא”]. זה קרה משום שהישות הרוחית רצתה להזהיר אותכם או לשמור אותכם בחיים ולשתק את רצונם של הנערים האחרים ברגע זה. זה תמיד עובד דרך האדם המדובר, לא בדרך חיצונית, לא דרך אדם אחר. הרצון של האחרים היה משותק ברגע זה. הם לא יכלו להזיז את שריריהם.

ובכן, כאלה הם הדברים, כך הם קשורים. ותמיד כשמישהו רוצה לדבר על עולם הרוח הוא צריך להבין שעולם הרוח פועל דרך האדם. בדיוק כפי שאינכם יכולים לראות צבע, אלא אם יש לכם עין, כך אדם אינו יכול לקבל את עולם הרוח מבלי פעילות פנימית זו של האדם. זה משהו שאנו תמיד צריכים לקחת בחשבון אם אנו רוצים להיות באמת מדעיים ולא ליפול לשטחיות. כי עובדה היא שהשפות השונות שיש לנו על האדמה אינן תופסות יותר בעולם הרוח. תחילה עלינו ללמוד את השפה שיכולה לשמש שם. לחדור לתוך עולם הרוח – דיברתי על התרגילים שיש לעשות כדי להיכנס לתוך עולם הרוח – צריך מעל לכל להיות מסוגל להיפטר מן המנהג של החשיבה. לא כל הזמן, זה יהיה דבר רע, אבל לזמן מסוים כשמישהו רוצה להיכנס לעולם הרוח. כי החשיבה האנושית שייכת לעולם הארצי הזה. לכן חשיבה שייכת כה בקרבה לדיבור. אנחנו באמת חושבים במילים בעולם הפיזי, ורק בהדרגה לומדים לא לחשוב במילים כשמתקרבים לעולם הרוח.

תנו לי להסביר לכם עכשיו מה זה כשמישהו מסתכל ישירות לתוך עולם הרוח. דמיינו שמר ברול הוא רואה רוחי, רואה רוחי של ממש, ברגע שבו נאמר לו “זוז”. מה היה קורה אז? אם מר ברול היה רואה רוחי הוא לא היה צריך לעשות את העבודה הנוראה והתמימה הזו בתוך התרגום של מה שהישות הרוחית אמרה לו לשפתו שלו. משהו אחר היה קורה במקום זה. כי הוא היה יודע שרוחות יכולות להראות את אותו הדבר על ידי מחווה, על ידי סימנים. כי הרוחות אינן משתמשות במילים, הן עושות מחוות. לא מסוג הסימנים שעיוור או אילם עושים, אבל הם עושים מחוות. זה רק שאנשים לא מוצאים בדרך כלל את המחווה כמספקת. הם רוצים לשמוע משהו, כמו הספיריטואליסט. אבל אין זה כך בעולם האמיתי של הרוח. שם אי אפשר לשמוע דברים עם האוזן הפיזית. אי אפשר לראות מדוע אדם הגיוני יכול לדמיין שהוא יכול לשמוע רוחות באוזניו הפיזיות, כי אזניים פיזיות אינן יכולות לשמוע שם דבר. זו שטות לחשוב שאוזניים פיזיות יכולות לשמוע את הרוחות. זה צריך להיות הגוף האסטרלי של איבר מסוים, כמובן, ששומע את הרוחות. אבל גם זה אינו ממשי, זוהי דרך חיצונית לראות ולשמוע. זוהי ידיעה כיצד לקחת את הסימנים שעושות הרוחות. ואם מר ברול היה רואה רוחי, הוא לא היה שומע את המילה “זוז!”, אבל הוא היה רואה דימוי רוחי, אתם יודעים, כאילו מישהו היה דוחף אותו הצידה. ואם היה באמת מקבל זאת ברוח הוא לא היה צריך לתרגם זאת ל”זוז!” וכל זה היה קורה בשקט ובשלווה ואנשים אינם נוהגים לקחת את עולם הרוח בשקט ובשלווה. וכמובן אם היתה סכנה היכן שהוא איש מעולם לא היה חושב להיות שקט במיוחד. אתם הייתם נרגשים אז, אבל זה בדיוק בגלל התרגשותכם שלא הייתם מקבלים את עולם הרוח. ואם הגורל אמור לדבר אחרי הכל, הוא ידבר בדרך כזו שהאדם יתרגם אותו באופן פנימי.

אתם רואים, יש אנשים, כידוע לכם, שמוצאים שזה קל לחשוב באופן מתמטי, ואחרים שאינם יכולים לחשוב באופן מתמטי כלל. אנשים שהם טובים בעשיית חישובים ואחרים שאינם יכולים לחשב חישובים כלל. לאנשים יש יכולות שונות. אבל זה קל יותר להיכנס לתוך ראיה רוחית אמיתית אם אדם עושה מאמץ אמיתי לחשוב באופן מתמטי מאשר אחד שאין לו מושג בחשיבה מתמטית כלל. וכאן יש לנו את הסיבה מדוע אנשים חושבים שזה כה קשה היום להשיג ראיה לתוך עולם הרוח. כי אלו המחפשים התפתחות פנימית הם אחרי הכל בעיקר אנשים שעברו דרך יוונית ולטינית וכל מיני דברים, כל דבר שגורם לחשיבה מרושלת. כן, רוב האנשים שאנו מכנים מחונכים ומלומדים באמת רק למדו לחשוב באופן רשלני, כי חשיבתם נעה עם החשיבה של הרומאים העתיקים או היוונים, ואנשים אחרים לומדים זאת מהם. החשיבה של היום היא מרושלת נורא, ומכאן: היא אינה חשיבה שיש בה כוח אמיתי. בגלל זה, אנשים היום אינם יכולים לחשוב נכונה על דברים שמובאים אליהם מעולם הרוח. אם הם היו יכולים לחשוב באמת בבהירות הם היו מוצאים שזה הרבה יותר קל להבין מה שקורה בעולם הרוח. אתם יכולים לראות ממאורעות שקרו במאות האחרונות שאנשים למעשה מנסים קשה מאוד לא לחשוב על עולם הרוח. אני אסביר לכם זאת בעזרת דוגמא.

אתם רואים, כשאדם שנקרא סטפנסון^[2] אמר שאפשר לעשות קרונות עם גלגלי ברזל שינועו על מסילת ברזל, העניין הוצג בפני האקדמיות של ימיו. זה לא היה לפני כל כך הרבה זמן. האקדמיות התחילו לעשות חישובים, חישובים נכונים למדי. ומה הם מצאו? הם מצאו שאם יש לך מסילה כאן [מצייר על הלוח] וגלגל כאן, הקרון לעולם לא יזוז אם הגלגל מתכוון לנוע על המסילה כך. הם עשו עוד חישובים ומצאו שהגלגל יוכל לנוע על המסילה אם למסילה יש שיניים שננעצות בתוכו, כך [ציור]. ובכן הם מצאו שאם לקרון יש גלגלי שיניים ולפסים יש שיניים חתוכות בהם כדי להשתלב בתוכם, זו תהיה הדרך היחידה שבה רכבות יוכלו לנוע על פסים. טוב, רבותיי, אתם יכולים לראות שזה עובד יפה היום, ללא צורך בגלגלי שיניים ושיניים חתוכות בפסים! מה האנשים עשו אז? זה לא היה מזמן. טוב, הם עשו את החישובים שלהם. אבל הם רק שמרו את החישובים שלהם בראשיהם ולא נתנו לשאר בני האדם לקחת חלק בהם. ובכך, החישובים איבדו את גילם. עשיית חישובים היא משהו שיכול לעשות אותך מבריק. אבל במאה האחרונה אנשים למעשה פעלו כנגד עשיית חישובים. זה גרם לכל שאר החשיבה שלהם להיכנס לתוך מבוכה. וב-1835, כשאנשים לא התווכחו יותר על “גלגלי שיניים” וקו הרכבת הראשון מפורס לנירנברג עמד להיבנות, השלטונות התייעצו עם המועצה הבווארית לרפואה ושאלו אותם אם פסי הרכבת צריכים להיבנות, אם זה דבר בריא לעשותו. התעודה אודות כך מעניינת באופן מיוחד. היא הרבה יותר חדשה מאשר אתם חושבים – פחות ממאה שנים. הגוף של אנשים מלומדים שייצר מסמך שכזה אמר שיהיה טוב יותר לא לבנות פסי רכבת, כי אנשים שישבו ברכבות יהיו מאוד עצבניים. אבל אם אנשים יתעקשו לבנות אותם, וירצו לנוע כה מהר, לפחות צריך לבנות קירות עץ גבוהים משני צידי המסילה, כדי שהאיכרים לא יסבלו מזעזוע מוח כשהרכבות יחלפו במהירות. זה מה שאומר המסמך מאת האדונים המלומדים.

כן, זו היתה הדעה אז. אבל אל תחשבו שאנשים בעלי דעות שונות היום אודות דברים שבאמת מצביעים על הדרך קדימה כשהם באים לתוך עולם זה. אנו יכולים לצחוק על מה שקרה ב-1885, אבל זה כבר אחרי המאורע, ואנשים יוכלו לצחוק מאוחר יותר על מה שקורה היום, כשזה יהיה כמעט 100 שנים בעבר. זה לא היה כל כך קל עם פסי הרכבת משום שזה באמת הלך כנגד דרך החשיבה של האנשים. כשקו הרכבת הראשון מברלין לפוטסדאם נבנה, מנכ”ל משרד הדואר היה צריך להתייעץ,^[3] כי הוא היה אחראי על ארבעת הקרונות שנסעו מברלין לפוטסדאם ושוב בחזרה בכל שבוע והיה צורך לשאול אותו כדי שייתן את חוות דעתו המקצועית אודות בניית הרכבת. דעתו המקצועית היתה שיש לו ארבעה קרונות שנוסעים מברלין לפוטסדאם בכל שבוע ובקושי מישהו נוסע בהם. מדוע כדאי לבנות מסילת רכבת כשאף אחד לא משתמש בה? היום, 10 או 12 רכבות נוסעות מברלין לפוטסדאם בכל יום והן תמיד מלאות. אתם רואים, אנשים מוצאים שזה כה קשה מזה כמה מאות שנים להשתייך למה שבאמת קורה בעולם. לכן הם לא מבחינים במה שבאמת קורה ויאמינו למישהו בעל אוטוריטה חיצונית. אנשים לפעמים מאמינים לו.

תנו לי לספר לכם סיפור. לפני זמן לא רב, עכשיו זה בערך 40 שנה, מהנדס מפורסם מאוד חי באנגליה, אני חושב שקראו לו ורלי,^[4] ואיש לא הטיל ספק באינטליגנציה שלו. הדבר הבא קרה לאדם מפורסם זה. הוא הלך מלונדון אל הכפר עם אשתו כי אחותה של אשתו היתה חולה מאוד. היא למעשה גססה. הם התכוונו להישאר בכפר במשך כמה ימים. בלילה הראשון ג’נטלמן זה, שהיה מהנדס כה מפורסם, חלם חלום נורא, סיוט לילה, כפי שזה נקרא, ומצא את עצמו שוכב במיטתו מבלי יכולת להזיז שריר. אתם וודאי יודעים שאין זה נורא כל כך אם סיוט שכזה חולף מהר, אבל זה נמשך זמן רב והאיש לא היה מסוגל להזיז שריר ונשאר ער, הוא עשוי למות מחוסר בנשימה. ובכן הוא שכב שם, כמעט כהה חושים והיה יכול רק לחשוב: אני נחנק. טוב, אתם יודעים, היה שם מישהו בבית, כפי שניתן להאמין, שהיה יכול למות בתוך כמה ימים. והבית היה צריך להישמר בשקט. הוא ניסה להתרומם, אבל לא היה יכול. לפתע הוא ראה את האישה החולה עומדת לצידו, וקוראת לו בשמו הראשון, ואומרת: “התרומם!” הוא כל כך פחד שהשוק איפשר לו לזוז שוב. מכיוון שהיה אדם אינטליגנטי הוא ידע שזה הציל אותו. הוא שמח, כמובן, שדבר כזה אפשרי.

אתם יכולים להבין את זה, כי דברים כאלה קורים בעולם. אנשים שהיו אילמים במשך 15 או 20 שנה יסבלו משוק פתאומי גדול ויוכלו שוב לדבר. לשוק גדול יכולה להיות השפעה נוראה על אדם, אבל הוא יכול גם להיטיב עימו. ובבוקר, כשהג’נטלמן קם ממיטתו, הוא הלך לראות את אחותה של אשתו, ששכבה במיטתה כל הלילה. אבל הדבר הראשון שהיא אמרה לו, מבלי שאמר דבר על אירועי הלילה – הוא רצה לחוס עליה ולא אמר לה דבר על חלומו – היה: “אתה יודע, היה לי חלום מאוד מיוחד הלילה. חלמתי שהלכתי אליך והפחדתי אותך כך שלא תמות מחוסר נשימה. והפחדתי אותך כדי שלא תיחנק. זה היה חלומי.” חדרה היה די מרוחק מחדרו.

אתם רואים, זהו סיפור שאין להטיל בו ספק. אני מספר אותו לכם רק בגלל שהוא סופר על ידי מישהו שהיה מאוד מעשי בחשיבתו, הוא היה מהנדס חשמל מפורסם בשטח זה. אני לא רוצה לספר לכם שום סיפורים ישנים, אבל לסיפור זה יש אישור כנכון, בדיוק כפי שמישהו מדווח ממעבדה.

מה קורה כאן? אמרתי לכם, רבותי, שהאני האנושי והגוף האסטרלי יוצאים החוצה מכל אדם בלילה. כשהאישה החולה ישנה, האני שלה וגופה האסטרלי לא היו בגופה. כעת, העקרון הידוע כרוח השומרת לא היה מסוגל להגיע אל האיש, כי חשיבתו היתה מהסוג המעשי שנהיה למנהג במשך מאות שנים. אם למר בורל היתה סוג זה של חשיבה מעשית – הוא לבטח לא היה בעל חשיבה שכזו כנער צעיר, כמובן, כי הוא לא היה יותר אקדמי בגיל זה מאשר הוא עכשיו – הוא לא היה שומע את מה ששמע, כי חשיבה מעשית מכסה הכל, מעיפה הכל. מר ורלי היה חושב מעשי. הרוח השומרת שלו לא היתה יכולה להעביר לו פחד כך בקלות. וכך הרוח השומרת בחרה בדרך עקיפה, היא השתמשה בגופה האסטרלי של אחותה של אשתו כאשר היא שכבה לישון, והדריכה גוף אסטרלי זה לבוא לצידו, כך שהוא קיבל פחד שכזה. אחותה של אשתו לא ידעה אודות כך, ולא יכלה לדבר על כך, אם היתה בריאה. היא מתה כמה ימים מאוחר יותר, כשגופה האסטרלי הלך אל עולם הרוח בכל מקרה. בזמן שבו הגוף האסטרלי היה כבר מוכן. בגלל זה האישה החולה מצאה זאת קל יותר לזכור משהו שהיא קיבלה כמה ימים לפני שמתה, כי זהו משהו שהיא עומדת לחוות בקרוב. וכתוצאה מכך היא גם ידעה אודות העניין.

ובכן, אתם רואים שאם מישהו מביט בדברים אלה כמו שצריך הוא מסוגל לדבר עליהם בדיוק בדרך שבה הוא מדבר על מצבים מהסוג שבו יש לכם בקבוק במעבדה היכן שהוא, להבה מתחתיו, ואתם שמים אותו בגופרית. הגופרית תהיה צהובה תחילה ואז תשתנה לחום ומאוחר יותר לאדום. אפשר לתאר זאת. ואפשר גם לתאר כיצד דברים הם תופעות ברוח, בתנאי שמישהו באמת נשמע בחשיבתו של מישהו. וזו חייבת, כמובן, להיות דרישה בסיסית. זה רק שבימינו כל דבר מושלך לידי מבוכה, והחשיבה הנבוכה שאותה ציינתי שולטת. ולא תיארתי חשיבה נבוכה זו עבורכם רק לשם התיאור, אלא בגלל שרציתי לגרום לכם לראות את הדרך העוקפת המעורבת אצל האישה החולה שנבחרה כדי להתערב בגורלו של מישהו שיש לו עדיין משהו לעשות על אדמה פיזית זו. אבל עליכם לראות את העניין בדרך הנכונה.

אני חושב שאמרתי לכם כבר מה שקרה לי עם ד”ר שליש, איש הרפואה אשר מת לא מזמן בברלין.^[5] הוא היה מפורסם למדי בברלין, מנתח מפורסם, אבל היתה לו גם נטייה – הוא היה יותר אינטליגנטי מן הקולגות שלו – להבין דברים שכאלה. פעם קרה לו מין דבר שכזה. מישהו בא אליו ערב אחד ואמר לו: “רק החזקתי עט נובע בידי במשרד, וקצת יוד נמרח עליה. אתה צריך להרחיק יד זו מייד, לקטוע אותה, או שאמות מהרעלת דם.” שליש אמר: “אבל אדוני, אני צריך להביט בפצע קודם.” “לא”, אמר האיש, “זה צריך להיעשות מייד!” “אני לא אעשה זאת”, אמר ד”ר שליש, “אני לא יכול לעשות זאת!” הוא הסתכל בפצע ואמר: “זה יהיה קל למדי להרחיק את הלכלוך מהפצע על ידי יניקה ושאיבה.” וכך עשה. הפציינט התעקש שיש להרחיק את ידו. “אני לא יכול לקטוע את ידך” אמר המנתח. והאיש ענה: “במקרה כזה אני צריך למות!” הוא לא האמין שהפצע היה בלתי מזיק ואמר שהוא צריך למות.

לד”ר שליש היתה הרגשה לא קלה. מאוחר יותר רופא אחר צלצל ואמר שאותו פציינט אמר לו שהוא ראה את ד”ר שליש אשר סירב לקטוע את ידו ושהאיש עכשיו איתו. אבל הוא, גם כן, אינו יכול לחתוך את היד בגלל חור קטן בפצע. ד”ר שליש לא היה יכול לישון כל הלילה, כי העניין כולו נראה מסתורי מאוד עבורו.

ביום הבא הוא הלך לבית שבו חי האיש. הוא מת בלילה! ניתוח שלאחר המוות לא הראה שום סימנים של הרעלת דם. אבל האיש היה צריך למות. טוב, שליש פשוט אמר לעצמו שמותו של האיש הוא תוצאה של סוגסטיה – זה ידוע כיום, כמובן, שדבר כזה כמו סוגסטיה קיים. כל מיני דברים נעשים תחת סוגסטיה. אדם יכול לעשות כל מיני דברים שנעשים בזכות הסוגסטיה.

כדי לתת לכם רעיון על מה אפשר לעשות באמצעות הסוגסטיה, תנו לי לספר לכם את הדבר הבא. אתם יכולים לומר למישהו, למשל: “אתה צריך פלסטר חזק, פלסטר ספרדי ” אבל למעשה אתם רק נותנים חתיכה של נייר סופג, ועדיין האיש יפַתֵח בועה עצומה! שם עיקרון הנפש נכנס לתוך הפיזי. אפשר לעשות דברים כאלה. היום כל מי שלומד דברים כאלה יודע שאפשר לעשות אותם. שליש אמר לעצמו שאותו איש דמיין שהוא מת והוא באמת מת. לרעיון היה השפעה סוגסטיבית עליו, זהו מוות על ידי סוגסטיה.

הוא פשוט לא רצה להאמין לי שאלו שטויות. אבל אלו היו שטויות במקרה זה לומר שהאיש מת בגלל סוגסטיה, כי משהו שונה למדי קרה שם. אתם רואים, הלחץ שהוא סבל ממנו בזמן האחרון כעובד במשרד ובעסקים הרסה לחלוטין את עצביו. דם נכנס לתוך העצבים. את הדם בעורקיו אפשר לבדוק די בקלות, והוא היה בסדר, וכשהעצבים נבדקו, הכמות של הדם שנכנסה לתוכם היתה כה קטנה שלא ניתן היה לגלות אותה באמצעים חיצוניים. אבל העצבים נהרסו בגלל שדם נכנס לתוכם. האיש נהיה עצבני ותקע את העט בתוך ידו בגלל שנהיה מגושם. ומבלי שמשהו נהיה גלוי מבחוץ, הוא נהיה לאיש שנמצא על הכוונת – בלילה הבא. הוא היה צריך למות מסיבות פנימיות, משום שדם נכנס לתוך מערכת העצבים שלו. היתה לו תחושה מוקדמת והוא נהיה חושש ומודאג, האפקט הפסיכולוגי היה בדיוק הפוך. שליש חשב שהוא משער את מותו שלו. הוא לא שיער את מותו, המוות בא בגלל המנגנון הפיזי שלו, אבל היתה לו תחושה פנימית שהמוות יבוא.

אתם רואים, זוהי דוגמא ישירה כיצד אדם צריך לחשוב בדרך הנכונה אם הוא רוצה לראות לתוך עולם הרוח. צריך לדעת בדיוק היכן נמצאת הבעיה, או שאתם יכולים להיות אנשים גדולים ומלומדים ועדיין בעלי רעיונות מוטעים.

זה בדיוק מה שקרה לאוליבר לודג’,^[6] אחד מגדולי הפיזיקאים באנגליה. כי הוא הניח את הפרשנות המוטעית ביותר של עולם הרוח. בנו נהרג באחד הקרבות של מלחמת העולם (הראשונה). הוא התאבל על בנו, ריימונד לודג’, עמוקות, ואז הסתבך בכל העניין של המדיומים. מדיום חכם מאוד הובא לביתו ונערכו הכנות לדבר עם בנו אחר מותו. לאור העובדה שבנו מת בשדה קרב גרמני, זה עשה כמובן רושם כביר, וזה היה גם נחמה עבורו.

אבל אוליבר לודג’ הוא איש מדע גדול שאינו מאמין בדבר כמו שהוא. ואז קרה משהו אחר שאומר שאינו יכול לעשות דבר אלא להאמין. מה שקרה הוא הדבר הבא. המדיום נכנסה לטרנס, שזה אומר מצב חצי מודע, ואמרה לו שלבנו יש תמונה שצולמה כמה ימים לפני שמת, למעשה היו שתי תמונות.

מקובל למדי שמצלמים כמה תמונות כשמצלמים מישהו, ואנשים בדרך כלל מתבקשים לשבת באופן שונה במקצת בתמונה השניה. המדיום אמרה שרימונד לודג’ ישב באופן שונה מאוד בתמונה השניה, ונתנה תיאור מדוייק ביותר של ההבדל. אוליבר לודג’ אמר מייד לעצמו: “וואו, אם זה היה נכון מה שהיא אומרת – התמונות צולמו כמה ימים לפני מותו, בשני מצבים שונים!” באותו זמן באנגליה אף אחד לא ידע אם זה נכון, כי זה קרה רק כמה ימים לפני המוות. אבל הביטו וראו! שבוע מאוחר יותר שתי התמונות הגיעו בדואר מלונדון – הדואר היה מאוד איטי אז – וזה היה נכון, נכון בהחלט. הוא לא היה יכול לחשוב על שום דבר אחר, מנקודת מבטו, אלא שבנו דיבר אליו מעולם אחר.

ועדיין זה לא היה המקרה, כי המדיום נכנסה כבר לטרנס והיה לה חזון נבואי, דבר שקורה לפעמים. האנשים שיושבים סביב למדיום יודעים אודות התמונות שבוע מאוחר יותר, כשהן מגיעות, אבל למדיום יש חזון נבואי ורואה אותן שבוע מוקדם יותר. ובכן, לא היה קשר עם עולם אחר, הכל קרה על האדמה. למדיום היה רק חזון נבואי, ואוליבר לודג’ רוּמה אחרי הכל. צריך להיות מאוד זהירים! זה הכל נכון, שהאדם חי מעבר למוות, והם יכולים לספר לנו כל מיני דברים, אבל צריך להיות בטוח. אם ריימונד לודג’ היה אומר להם באנגלית: “יש לי שתי תמונות שצולמו רק לפני מותי, והמצב היה שונה”, אדם היה צריך לשאול את עצמו אם זה באמת בא ממנו. כי אחרי המוות זה לא נמסר יותר בשפה האנגלית. אחרת הרוח תצטרך גם כן לדעת אנגלית. האינפורמציה צריכה לבוא מהתת-מודע של המדיום, ממשהו שלא בא מהכרה מודעת בחיים רגילים.

שאלתו של מר ברול גרמה לי לדון בכמה נושאים קשים היום, אבל אני גם רוצה לומר לכם כמה צריכים להיות זהירים, כי אנו אחראים לדברים שאנו אומרים. אני רוצה להראות שאי אפשר פשוט לקבל רעיון זה או אחר, וצריך לעקוב אחרי הכל. ורק אחרי מחשבה אודות כך במשך זמן רב אפשר לומר: “כן, במקרה זה הרוח השומרת באמת דיברה.” אבל המילים היו בגרמנית, זה היה יכול להתרחש רק דרך מדיטציה אנושית. וכאשר אנשים אינם יכולים לעשות משהו היכן שהוא לפעמים, השרירים שלהם צריכים להיות משותקים תחילה מתוך עולם הרוח. הכל צריך לבוא דרך האדם.

כשהשגנו ראיה פנימית זו, אנו יכולים להתקדם הלאה. נדבר על כך יותר בשבת הקרובה.

————————————————————————————————————

1. מקרה זה תואר יותר בהרצאה שרודולף שטיינר נתן בברלין ב-20 באפריל 1915. יצא לאור בסדרה: גורלות של אינדיבידואלים ואומות. (GA157). הסיפור יצא לאור במקורו ב-V.H.G שוברט, Die Symbolic des Traumes, 3. Verb.m. verm. Aufl. Leipzig עמוד 10-11 בצורה הבאה: ארסמוס פרנציסקי חלם… כשהיה איש צעיר מישהו אפילו בחלומו קרא לו בשמו הראשון המוכר ורצה לירות בו למוות אבל הוא ניצל על ידי דודתו אשר חטפה את החבית ומשכה אותה הצידה. באמצע היום הוא אמר את החלום, בשמחה, לדודתו שבביתה הוא שהה. היא לקחה את העניין יותר ברצינות ובקשה ממנו לא לצאת החוצה ביום זה, במיוחד משום שילד נורה לפני זמן מה ומת על ידי מישהו חסר אחריות. כדי לעודד את האיש הצעיר להישאר בבית, היא נתנה לו את המפתח לחדר שמעל שלו, היכן שנשמרו הפירות. האיש הצעיר הלך לחדרו, וערך תחילה שיחה קצרה עם המשרת ששהה בצד המסדרון ממול לחדר, מנקה כמה רובים שהושאלו החוצה וחזרו זה עתה. ברגע זה הוא ברח מסכנה קרבה ובאה שממנה הזהיר אותו חלומו, כי האיש שרצה לירות בו בחלום היה בעל אותו שם ראשון כמו למשרת. האיש הצעיר בקושי ישב אל השולחן, בקוראו במשך כמה דקות ספר שבדרך כלל הוא נהנה ממנו, כאשר ידו ועיניו נפלו על המפתח שדודתו נתנה לו. זה משך אותו הצידה באופן שאין לעמוד בפניו מספרו ולחדר שבו נשמרו התפוחים. הוא רק זז מכיסאו כשהרובה, ללא ידיעת המשרת, העמוס בשני קליעים עבור ציד זאבים, הלך החוצה וכל המטען היכה בקיר מייד מעל לכסא. אם הכסא לא היה זז זה עתה, הוא ללא ספק היה פוגע באיש הצעיר ישר באמצע חזהו. במקרה מוזר זה, אם כן, החלום ללא ספק הציל את חייו של מישהו שנהיה מאוחר יותר אדם מלומד ורב ערך. ↑
2. גורג סטפנסון (1848-1781), מהנדס רכבות אנגלי שבנה את הקטר הראשון ב-1814. סטפנסון בנה את רכבת המינרלים של סטוקטון ודרלינגטון שפותחה באוקטובר 1825. ↑
3. קארל פרדיננד פרידריך פון נאגלר (1846-1770), אשר פיתח את שירות הדואר המודרני. ↑
4. קרומול. פ. ורלי (1883-1828), מהנדס חשמל וממציא של סוג מוקדם של טלפון. הקטע הבא בא מקארל דו פרל, die monistische seelenlehre. Ein beitrag zur lÖsung des menschenrätsels לייפציג 1888, 0. 195:

   ורלי, חבר ברויאל סוסייטי בלונדון, יועץ חשמל לחברה האטלנטית לכבלים, סיפר על מקרה יותר מסובך, וזה באמת עוזר שיש לנו עד אשר באמת סיפר במקרה מיוחד זה. הוא הלך פעם עם אשתו כדי לבקר את גיסתו – בפעם האחרונה, הוא פחד, כי היא סבלה ממחלת לב. במשך הלילה, לורלי היה חלום בלהות והוא לא היה מסוגל להזיז שריר. בעודו במצב זה, הוא ראה את הכפילה של גיסתו עומדת ליד מיטתו, כי הוא ידע שהגברת נמצאת בחדר סגור. היא אמרה: “עליך למות אלא אם תזוז!” ורלי ניסה, ולשווא, והיא המשיכה ואמרה: “אם תיכנע לי, אתן לך פחד, ואז תוכל לזוז.” הוא התנגד תחילה, כי רצה ללמוד יותר אודות נוכחותה ברוח, וכשלבסוף הסכים, לבו חדל לפעום. מאמציה לתת לו פחד הוכחו כבלתי מוצלחים תחילה, אבל כשהיא קראה: “או, קרומול, אני מתה!” הוא התעורר ממצב השיתוק שלו. הוא מצא את הדלתות סגורות וציין את השעה. בבוקר הגיסה שלו, שלא אמרה דבר על כל זה, סיפרה את המאורע כולו כאילו היה לה חלום נורא. (berichte der dialertischen gesellschaft II, 108). ↑

5. שליש, קרל לודוויג (1922-1859) vom Schaltwerkder Gedanken ברלין s, 1916 261. ראה גם רודולף שטיינר ‘מדע הרוח ורפואה‘ GA312 הרצאה שלישית. ↑
6. לודג’ אוליבר ג’וזף (1940-1851) ראה ספרו ‘ריימונד’. ראה גם רודולף שטיינר – ‘מטמורפוזות קוסמיות ואנושיות (GA175) 6.2.1917 – יצא בעברית בהוצאת חירות. ↑