רודולף שטיינר

תרגם מאנגלית: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

הרצאה מספר 5

חינוך לאור מדע הרוח

1.12.1906    קלן     GA55

כאשר תנועת מדע הרוח החלה את פעילותה לפני כשלושים שנה, מטרתה לא הייתה לספק את הסקרנות לגבי העולמות הרוחניים, אלא להנגיש ידע רוחני לציבור הרחב, ולספק תובנות שיעזרו לפתור בעיות לא רק רוחניות אלא גם בעיות מעשיות יומיומיות. נושא ההרצאה של היום הוא בעיה אחת כזו. זה שייך לחיי היומיום וצריך לעניין את כולם. ידיעות על טבע האדם ובעיות החינוך קשורות זו לזו בצורה אינטימית. אף היבט של חיי החברה לא יכול להפיק תועלת רבה יותר ממחקר רוחני כמו זה של החינוך, וזאת מכיוון שניתן לספק הנחיות מעשיות בתחום זה באמצעות ידע על-חושי.

כדי להתמודד עם נושא זה עלינו להסתכל שוב על טבעם של בני האדם. לגבי מדע הרוח ההיבט של ישותם הנתפס על ידי השכל הוא רק חלק מטבעם. ההיבט הפיזי והגופני שאנחנו יכולים לראות ולגעת באדם, משותף לשאר עולם הטבע. מחקרו של החוקר הרוחני אינו מבוסס על ספקולציות, אלא על מה שמתגלה באמצעות החוש הגבוה של הראיה העל-חושית. הוא חושף את הגוף האתרי כאיבר השני בישות האדם. זהו אורגניזם רוחני עדין ומעודן במידה ניכרת מהגוף הפיזי. הוא לא קשור לאתר הפיזי, ומתואר בצורה הטובה ביותר כסכום של כוחות או זרמי אנרגיה ולא כחומר.

הגוף האתרי הוא האדריכל של הגוף הפיזי. זה האחרון התגבש מהגוף האתרי כמו שהקרח מתגבש מתוך מים. אם כן, עלינו להתייחס לכל מה שמרכיב את ההיבט הפיזי של ישותו של האדם כדבר המתפתח מהגוף האתרי. לבני האדם יש איבר זה במשותף עם כל היצורים שיש להם חיים, כלומר עם ממלכות הצמחים ובעלי החיים. בצורה ובגודל הגוף האתרי עולה בקנה אחד עם הגוף הפיזי למעט החלק התחתון, השונה בצורתו מהפיזי. אצל בעלי חיים הגוף האתרי משתרע הרבה מעבר לפיזי. עבור מי שפיתח את היכולות הרוחניות הרדומות בכל אדם, אין שום דבר פנטסטי בתיאור זה של הגוף האתרי, כשם שאין זה פנטסטי לאדם שיכול לראות, לתאר לעיוור צבעים כמו כחול או אדום.

האיבר השלישי של ישות האדם, הגוף האסטרלי, הוא הנושא של כל מיני תשוקות, נמוכות כמו גם גבוהות יותר, וגם של שמחה, צער, הנאה, השתוקקות וגעגועים. המחשבות הרגילות שלנו ודחפי רצוננו כלולים גם בגוף האסטרלי. בדומה לגוף האתרי, הוא מתגלה לעין כאשר מתפתחים החושים הגבוהים יותר. הגוף האסטרלי חודר לגוף הפיזי ולגוף האתרי ומקיף את בני האדם כמו סוג של ענן. יש לנו אותו במשותף עם ממלכת החיות; הוא בתנועה מתמדת, ומשקף כל גוון של רגש. אבל מדוע השם “אסטרלי?”

החומרים הפיזיים שמהם מורכב הגוף הפיזי מחברים אותו עם האדמה כולה; באופן דומה הגוף האסטרלי קשור לעולם הכוכבים. הכוחות החודרים אליו ומתנים את גורלו של האדם ואופיו קיבלו את השם “אסטרלי” על ידי מי שהצליחו לבדוק לעומק את הקשר המסתורי שלהם עם העולם האסטרלי שמקיף את האדמה.

האיבר הרביעי בישות האדם, הכוח שמאפשר לו לומר “אני”, הופך את האדם לכתר הבריאה. האדם יכול להחיל שם זה רק על עצמו; זה מבטא את העובדה שמה שמדבר הוא הניצוץ האלוהי הראשיתי של הנפש. את הייעודים של כל דבר אחר אנו חולקים עם אחרים; הם יכולים להגיע לאוזנו של אדם מבחוץ, אך לא לשם שמתייחס למה שהוא כמו אלוהים בכל נפש אנושית. זו הסיבה שבבתי ספר אזוטריים עבריים זה נקרא “שמו הבלתי-ניתן להבעה של אלוהים – יהווה”, ה”אני הוא האני.” אפילו הכומר יכול היה להשמיע זאת רק ברעד. את ה”אני הוא האני” הזה הנפש מייחסת לעצמה.

הגוף הפיזי האנושי קשור לממלכת המינרלים, הגוף האתרי לממלכת הצמחים והגוף האסטרלי לממלכת החיות. ל”אני” האנושי אין שותפים באף ישות ארצית אחרת; ה”אני” הופך את האדם לכתר הבריאה. ישות מרובעת זו ידועה מאז ומתמיד בבתי ספר אזוטריים כ”טבע האדם המרובע”.

ארבעת הגופים הללו מתפתחים אצל כל אדם באופן מסוים מילדות ועד לזקנה. זו הסיבה, אם אנו מבינים אדם, שעלינו תמיד להתחשב בכל אדם באופן אינדיבידואלי. ניתן להצביע על מאפייניו של אדם כבר כעובר. עם זאת, בני האדם אינם ישויות מבודדות; הם מתפתחים בסביבה מסוימת, ויכולים לשגשג רק כשהם מוקפים בכל ישויות היקום. במהלך החיים העובריים עליהם להיות עטופים על ידי האורגניזם האימהי, ממנו הם נעשים עצמאיים רק כאשר הם מגיעים לשלב מסוים של בגרות. במהלך התפתחות נוספת הילד עובר דרך אירועים נוספים בעלי אופי דומה. כמו שהגוף הפיזי, כשהוא עדיין בשלב העוברי, צריך להיות עטוף על ידי האורגניזם האימהי, כך הוא מוקף לאחר הלידה על ידי מעטה רוחני הקשור לממלכת הרוח. הילד עטוף במעטים אתרי ואסטרלי; הילד נח בהם כמו שהוא נח ברחם לפני הלידה.

בזמן החלפת השיניים המעטפת האתרית מתירה את עצמה מהגוף האתרי, כמו שעשתה גם המעטפת הגופנית בלידה הגופנית. זה אומר שהגוף האתרי נולד והופך לחופשי בכל הכיוונים. עד אז הייתה קשורה אליו ישות בעלת טבע דומה, שממנה נבעו זרמים רוחניים כמו שזרמים פיזיים זרמו מהמעטפת האימהית דרך הילד לפני הלידה. כך, הילד נולד בפעם השנייה בזמן בו נולד הגוף האתרי. בינתיים הגוף האסטרלי עדיין מוקף במעטפת המגנה שלו, כיסוי המרענן אותו ומחזק אותו עד לתקופת גיל ההתבגרות. ואז גם הוא נסוג; לידתו של הגוף האסטרלי מתרחשת; והילד נולד בפעם השלישית.

העובדה שמתרחשות שלוש לידות מצביעה על כך שיש לקחת בחשבון את שלוש הישויות בנפרד. בעוד שאור חיצוני לא יכול להגיע ולפגוע בעיני ילד שטרם נולד, זה אפשרי, אך בהחלט מזיק מאוד לנפש, אם השפעות זרות יובאו לגוף האתרי לפני שהוא הפך להיות עצמאי לחלוטין. כך גם לגבי הגוף האסטרלי לפני גיל ההתבגרות. לפי מדע הרוח, עלינו להימנע מכל חינוך והכשרה לפני החלפת השיניים, למעט כאלה שמשפיעים על גופו הפיזי של הילד; למעשה, עלינו להשפיע על הגוף האתרי כמו שאנו משפיעים על גופו הפיזי של הילד לפני שנולד. עם זאת, כפי שיש לטפל באם, מכיוון שבריאותה משפיעה על התפתחות העובר, כך יש לכבד כעת את הפגיעות של הגוף האתרי לצורך התפתחותו הבריאה של הילד. זה כל כך חשוב מכיוון שלפני התחלפות השיניים רק הגוף הפיזי מוכן להשפעות מהעולם החיצוני; לכן יש להגביל את כל האימונים רק למה שקשור לגוף הפיזי. כל השפעה חיצונית של הגוף האתרי במשך תקופה זו היא הפרה של חוקים לפיהם מתפתחים בני אדם.

הגוף האתרי האנושי שונה מזה של עולם הצומח מכיוון שבאדם הוא הופך להיות הנושא של התכונות המתמשכות כמו הרגלים, אופי, מצפון וזיכרון, וגם טמפרמנט. הגוף האסטרלי הוא מקום מושבם של חיי הרגשות שכבר הוזכרו, וגם היכולת להבחין, לשפוט.

עובדות אלה מצביעות מתי נכון להשפיע על הנטיות הטבעיות. בתקופה של עד השנה השביעית מתפתחות היכולות הגופניות של הילד; הן נעשות עצמאיות ובלתי תלויות. כך גם לגבי השנה השביעית עד לשנה הארבע-עשרה לגבי הרגלים, זיכרון, טמפרמנט וכו’; השנה הארבע-עשרה עד לשנה העשרים או העשרים ושתיים זהו הזמן בו מתפתחת היכולת האינטלקטואלית והביקורתית, ומושג קשר עצמאי עם העולם הסובב אותו. כל הדברים הללו מעידים כי נדרשים עקרונות חינוך שונים בתקופות החיים השונות. יש להקפיד על טיפול מיוחד עד השנה השביעית בכל מה שמשפיע על הגוף הפיזי. זה מקיף הרבה מאוד דברים. זהו הזמן בו כל האיברים הגופניים החיוניים מתפתחים בהדרגה ויש חשיבות עצומה להשפעה על חושי הילד. באופן כללי זה חשוב מאוד מה שהוא רואה, שומע וסופג. היכולת הבולטת ביותר בזמן זה היא החיקוי. הפילוסוף היווני אריסטו^[1] העיר כי בני האדם הם החקיינים ביותר מבין כל בעלי החיים. זה נכון במיוחד לגבי הילד לפני החלפת שיניים. בתקופה זו הוא מחקה הכל, וכפי שכל מה שנכנס לילד דרך חושיו כשאור וצליל פועלים באופן מעצב על האיברים, ישנה חשיבות עליונה לכך שמה שמקיף את הילד יפעל בצורה מועילה.

בגיל זה שום דבר לא מושג על ידי תוכחה; לפקודות ולאיסורים אין כל השפעה. אבל לדוגמה האישית יש את המשמעות הגדולה ביותר. מה שהילד רואה, מה שקורה סביבו, הוא מרגיש שיש לחקות אותו. למשל: הוריו של ילד המתנהג יפה נדהמו לגלות שלקח כסף מתיבת המזומנים; הם הוטרדו מכך מאוד וחשבו שלילד יש נטיות לגנוב. תשאול העלה כי הילד פשוט חיקה את מה שראה את הוריו עושים בכל יום.

חשוב שהדוגמאות שהילד רואה ומחקה יהיו מהסוג המעורר את כוחותיו הפנימיים. לתוכחות אין השפעה, אך יש חשיבות רבה לדרך בה מתנהגים בנוכחות הילד. חשוב הרבה יותר להימנע מלעשות את מה שהילד אינו רשאי לעשות מאשר לאסור על הילד לחקות זאת.

לפיכך זה חיוני שבשנים אלה המחנכים יהיו דוגמא למופת, שהם יעשו רק את מה שראוי לחיקוי. חינוך צריך להיות מורכב מדוגמה וחיקוי. מזהים את האמת בדבר זה כאשר מושגת תובנה לגבי טבעם של בני אדם המאושרת על ידי תוצאות החינוך המבוססות עליה. לפיכך, מכיוון שהיכולת להבין מה משמעות הדברים היא יכולת של הגוף האתרי, הילד לא צריך ללמוד את משמעות אותיות האלף-בית לפני התחלפות השיניים; לפני כן עליו רק לעקוב בצבעים אחרי צורתם.

המחקר הרוחני הופך את כל הדקויות הללו למובנות ומטיל אור אפילו על הפרטים של מה צריך לעשות. כל מה שהילד תופס, גם במובן המוסרי, פועל על היווצרות האיברים הפיזיים שלו. זה משנה אם הילד מוקף בכאב וצער או באושר ובשמחה. אושר ושמחה בונים איברי קול, ומניחים את הבסיס לבריאות עתידית. ההיפך יכול ליצור נטייה כלפי מחלה. כל מה שמקיף את הילד צריך לשאוף לאווירה של אושר ושמחה, אפילו עד החפצים והצבעים של בגדים וטפטים. על המחנך לוודא שהוא עושה זאת, תוך התחשבות בנטייה הספציפית של הילד.

אם לילד יש נטייה להיות רציני ושקט מדי, תהיה תועלת מכך שיהיו בסביבתו צבעים קודרים, כחלחלים, ירקרקים, בעוד שלילד המלא-חיים והפעיל מדי צריך להיות צבעים צהובים אדמדמים. זה אולי נראה כמו סתירה, אך זוהי עובדה שדרך הטבע הטבוע בו חוש הראיה מעלה את הצבעים המשלימים. לגוונים הכחלחלים יש אפקט ממריץ, בעוד שאצל הילד המלא-חיים הגוונים הצהובים-אדמדמים קוראים לצבעים המשלימים.

כך, אתם רואים שהמחקר הרוחני מטיל אור אפילו על פרטים מעשיים. יש לטפל באיברים המתפתחים בדרכים המקדמות את כוחותיהם ובריאותם הפנימית. אסור לתת לילד צעצועים גמורים ומושלמים מדי, כמו אבני בניין או בובות מושלמות. בובה עשויה ממפית שולחן ישנה שעליה מסומנים עיניים, אף ופה טובה בהרבה. כל ילד יראה בבובה תוצרת-בית שכזו גברת לבושה בבגדי פאר. למה? מכיוון שהיא מעוררת את דמיונו, וזה מעורר תנועה באיברים הפנימיים ומייצר אצל הילד תחושת רווחה. שימו לב באיזה אופן מלא חיים ומעניין ילד כזה משחק, זורק את עצמו כגוף ונפש למה שהדמיון מעלה, ואילו הילד עם הבובה המושלמת פשוט יושב, לא נרגש ולא משועשע. אין לו אפשרות להוסיף דבר דרך הדמיון, ולכן איבריו הפנימיים נידונים להישאר בלתי פעילים. לילד יש אינסטינקט בריא יוצא דופן למה שטוב לו, כל עוד רק הגוף הפיזי הפך חופשי לקיים אינטראקציה עם העולם החיצוני, וכל עוד הוא נמצא בתהליך התפתחות. הילד יצביע על מה שמועיל לעצמו. עם זאת, אם כבר מההתחלה מתעלמים מאינסטינקט זה הוא ייעלם. חינוך צריך להיות מבוסס על אושר, על שמחה ועל התשוקה הטבעית של הילד. תרגול סגפנות בגיל זה הוא שם נרדף לערעור התפתחותו הבריאה.

כאשר הילד מתקרב לשנה השביעית ושיני החלב מתחלפים בהדרגה, מעטפת הגוף האתרי משתחררת והגוף האתרי יוצא לחופשי, כמו שעשה הגוף הפיזי בלידה הפיזית. כעת על המחנך להביא ולשאת את כל מה שיקדם את התפתחות הגוף האתרי. עם זאת, על המורה להימנע מלשים דגש רב על פיתוח התבונה והאינטלקט של הילד. בין השנים השביעית והשתים עשרה זו בעיקר שאלה של סמכות, ביטחון, אמון ויראת-כבוד. אופי והרגלים הם תכונות מיוחדות של הגוף האתרי ויש לטפחם; אבל זה מזיק להפעיל השפעה כלשהי על יכולת ההיגיון לפני גיל ההתבגרות.

התפתחות הגוף האתרי מתרחשת בתקופה שבין השנה השביעית לשש עשרה (אצל בנות עד השנה הארבע עשרה). זה חשוב לשארית חייו של האדם שבתקופה זו מטפחים את הרגשות של כבוד ויראת-כבוד. ניתן לעורר רגשות כאלה בדרך הבאה: באמצעות ידע ותיאורים המתארים לילד את חייהם של אנשים משמעותיים, לא רק מההיסטוריה, אלא גם מאלו הסובבים את הילד עצמו, אולי זה של קרוב משפחה נערץ. יראת-כבוד והערצה מתעוררים אצל הילד, האוסרים עליו להכיל מחשבות או התנגדות ביקורתית כלפי האדם המכובד. הילד חי בציפייה חגיגית לרגע בו יורשה לו לפגוש אדם זה. סוף סוף מגיע היום והילד עומד מול הדלת מלא ביראת-כבוד והערצה; הוא מסובב את הידית, נכנס לחדר שמבחינתו הוא מקום קדוש. רגעים כאלו של יראת-כבוד הופכים לכוחות של חוסן בהמשך החיים. חשוב לאין ערוך שהמחנך, המורה, יהיה כרגע המייצג של הסמכות עבור הילד. יש לעורר את האמון והביטחון של הילד, לא באקסיומות, אלא בבני אדם.

האנשים סביב הילד איתם יש לו קשר חייבים להיות משאת-נפשו; על הילד לבחור גם דמויות מופת כאלה מההיסטוריה ומהספרות: זוהי אמירה אמיתית: “כל אחד צריך לבחור את הגיבור שאיתו הוא ילך לאולימפוס”. ההשקפה המטריאליסטית הממעיטה בסמכות וביראת-כבוד היא לחלוטין שגויה. היא רואה את הילד כמי שכבר סומך על עצמו, אך התפתחותו הבריאה נפגמת אם מגיעים בתביעות כלפי יכולות ההיגיון לפני שנולד הגוף האסטרלי. מה שחשוב בזמן הזה הוא שמפתחים את הזיכרון. הצורה הטובה ביותר לעשות דבר זה היא בצורה מכנית גרידא. עם זאת, אין להשתמש במחשבון. טבלאות של כפל, שירים וכן הלאה צריכים להיות מחויבים לזיכרון כמו תוכי. אלו פשוט דעות קדומות מטריאליסטיות הגורסות כי בגיל זה יש להרגיש ולהבין דברים כאלה כלפי פנים.

המחנכים ידעו טוב יותר בימים קדומים. בגילאים בין אחת לשבע הושרו לילדים כל מיני שירים, כמו חרוזי בית-התינוקות הישנים והטובים ושירי ילדים. מה שהיה חשוב לא היה התחושה והמשמעות אלא הקול; הילדים הובאו למודעות להרמוניה ולעיצורים; לעיתים קרובות אנו מוצאים מילים שהוכנסו אך ורק לצורך הצליל שלהם. לעיתים קרובות החרוזים היו חסרי משמעות. לדוגמא: “עופי חיפושית עופי, אביך איננו; אמך בפומרלנד, פומרלנד, עופי חיפושית עופי.” אגב, בניב של הילדים הפירוש של “פומרלנד” [Pommerland] הוא ארץ מולדת. הביטוי נבע מתקופה שעדיין האמינו כי בני אדם הם יצורים רוחניים וירדו לארץ מעולם רוחני. פומרלנד הייתה ארץ הרוח המקורית. עם זאת, לא המשמעות בחרוזים אלה שהייתה חשובה, אלא הצליל; מכאן שלשירי ילדים רבים אין שום משמעות מיוחדת.

זהו הגיל שבו יש לבסס את הזיכרון, ההרגלים והאופי, ומשיגים זאת באמצעות סמכות. אם היסוד לתכונות אלה לא מונח במהלך תקופה זו, הדבר יביא לחסרונות התנהגותיים בהמשך. רק מכיוון שלאקסיומות וכללי ההתנהגות אין מקום בחינוך עד שנולד הגוף האסטרלי, חשוב שילד לפני גיל ההתבגרות, אם יחנכו אותו כראוי, יוכל להעריץ את הסמכות. הילד מסוגל לחוש את הווייתו הפנימית ביותר של האדם, וזה מה שהוא נערץ אצל בעלי הסמכות. כל מה שזורם מהמחנך לילד מתגבש ומפתח את המצפון, האופי ואפילו הטמפרמנט – עם נטייתו המתמשכת. במהלך שנים אלה המשלים והסימבולים פועלים באופן מעצב על הגוף האתרי של הילד מכיוון שהם מביאים לידי ביטוי את רוח העולם. סיפורי אגדות, מעשיות ותיאורים של גיבורים הם ברכה אמיתית.

במהלך תקופה זו, על הגוף האתרי לקבל טיפול רב כמו הגוף הפיזי. בתקופה הקודמת היה זה האושר והשמחה שהשפיעו על עיצוב האיברים; משבע לארבע-עשרה (במקרה של הבנים עד גיל שש-עשרה), הדגש חייב להיות על כל מה שמקדם את תחושות הבריאות והמרץ. מכאן, ערך ההתעמלות. עם זאת, האפקט הרצוי לא יושג אם המדריך מכוון לתנועות המיטיבות אך ורק עם הגוף הפיזי. חשוב שהמורה יוכל להיכנס באופן אינטואיטיבי לאופן בו הילד מרגיש את עצמו כלפי פנים, ובדרך זו לדעת אילו תנועות יקדמו תחושות פנימיות של בריאות, כוח, רווחה והנאה במערכת הגופנית. תרגילי ההתעמלות הם בעלי ערך אמיתי רק כאשר הם מעוררים תחושות של כוח הולך וגובר. לא רק ההיבט החיצוני של הטבע הגופני מרוויח מתרגילי התעמלות נכונים, אלא גם האופן בו האדם חווה את העצמי כלפי פנים.

לכל דבר אמנותי יש השפעה חזקה על הגוף האתרי, כמו גם על הגוף האסטרלי. מוזיקה איכותית, ווקאלית ואינסטרומנטלית כאחד, חשובה במיוחד לגוף האתרי. וצריכים להיות הרבה חפצים של יופי אמנותי אמיתי בסביבת הילד.

החשוב מכל הוא הדרכה דתית. דימויים של דברים על-חושיים מוטבעים עמוק בגוף האתרי. מה שחשוב כאן הוא לא יכולתו של התלמיד לחוות דעה על אמונה דתית, אלא שהוא יקבל תיאורים של העל-חושי, של מה שמרחיק מעבר לזמני. יש להציג את כל הנושאים הדתיים בצורה ציורית.

יש לנקוט בזהירות רבה כדי שמה שנלמד יתעורר לחיים. הרבה לקוי אצל הילד אם הוא עמוס יותר מדי כך שהוא משועמם וחסר-חיים. מה שנלמד בצורה מעניינת ומלאת חיים מיטיב עם גופו האתרי של הילד. צריכה להיות פעילות רבה ועשייה; זה משפיע מהר יותר על הרוח. זה נכון גם כשמדובר במשחק. לספרי התמונות הישנים יש השפעה מעוררת מכיוון שהם מכילים דמויות שניתן למשוך באמצעות מיתרים והם מציעים תנועה וחיים פנימיים. לשום דבר אין השפעה חמורה יותר על רוחו של הילד מאשר להרכיב ולתקן מבנה כלשהו, באמצעות צורות גיאומטריות מוגמרות. לכן אין להשתמש באבני בניין; הילד צריך ליצור הכל מההתחלה וללמוד להחיות את מה שהוא מעצב מתוך חסר-החיים. העידן המטריאליסטי שלנו מכבה את החיים באמצעות ייצור המוני של חפצים חסרי-חיים. הרבה מת במוח הצעיר המתפתח כאשר הילד צריך לעשות דברים חסרי משמעות כמו, למשל, לקלוע. הכישרונות נחנקים וניתן לעקוב אחרי הרבה ממה שאינו בריא בחברה המודרנית שלנו כשנחזור לחדר הילדים. צעצועים לא-אמנותיים וחסרי-חיים אינם מעודדים אמון בחיי רוח. קיים קשר מהותי בין חוסר האמונה הדתית של ימינו לבין לימוד ילדים צעירים.

המעטפת האסטרלית נופלת ברגע שמגיעים לבגרות מינית; הגוף האסטרלי הופך להיות עצמאי. ביחד עם התחושות המתעוררות כלפי המין השני, מתעוררת גם היכולת לשפוט, לגבש דעה אישית. רק כעת יש לפנות ליכולת ההיגיון, לאישור או לאי אישורו של האינטלקט הביקורתי. זה לא אומר שברגע שהאדם הגיע לגיל זה הוא מסוגל ליצור שיקול דעת עצמאי, קל וחומר לעשות זאת מוקדם יותר. זה אבסורד לתת לצעירים כאלה לשפוט סוגיות או לומר אמירה בחיי התרבות. לאדם צעיר מתחת לגיל עשרים יש גוף אסטרלי לא מפותח, והוא אינו יכול לעשות שיפוטים כמו שתינוק שעדיין ברחם יכול לשמוע או לראות. כל תקופת חיים דורשת השפעה תואמת. בראשונה, זהו המודל לחיקוי; בשנייה סמכות ללכת בעקבותיה; השלישית דורשת כללי התנהגות, עקרונות ואקסיומות. המשמעות העליונה ביותר עבור הצעיר בתקופה זו היא המורה, האישיות שתנחה בכיוונים הנכונים את הלהיטות של התלמיד ללמוד ואת רצונו לעצמאות.

כך, תפיסת העולם של מדע הרוח מספקת שפע של עקרונות בסיסיים המסייעים למשימת המורה לפתח ולחנך את הדורות הצעירים. הראנו שמדע הרוח חל על חיי היומיום ומסוגל להתערב באופן מעשי בנושאים חשובים. עלינו להבין את כל האיברים של האדם, ואת האופן בו הם קשורים זה עם זה כדי לדעת על איזה איבר להשפיע ומתי להשפיע באופן מועיל באמת. העובר יושפע אם האם המצפה לא מוזנת כראוי; למען העובר יש לדאוג לאם. באופן דומה, יש לטפל במה שאחר כך עדיין מקיף את הילד ומגן עליו, שכן זה בתורו יועיל לילד. זה מיטיב גם ברמה הפיזית והרוחנית. כך, שכל עוד הילד עדיין רדום ברחם האתרית ועדיין מושרש במעטה האסטרלי, זה מאוד משנה מה קורה בסביבתו. הילד מושפע מכל מחשבה, מכל רגש, מכל השפעה רגשית המניעה את הסובבים אותו, גם אם היא לא באה לידי ביטוי. כאן אין האדם יכול לטעון כי מחשבותיו ורגשותיו אינם חשובים כל עוד לא נאמר דבר.

אלו הסובבים את הילד אינם יכולים להתיר לעצמם מחשבות או רגשות לא ברורים אפילו במקומות הפנימיים ביותר של לבם. מילים משפיעות רק על החושים החיצוניים, ואילו המחשבות והרגשות מגיעים למעטפות המגנות של הגוף האתרי והגוף האסטרלי ועוברים לילד. לכן, כל עוד כיסויי המגן הללו עוטפים את הילד, יש לטפל בהם. מחשבות ותשוקות טמאות פוגעות בהן בדיוק כמו שחומרים לא מתאימים פוגעים בגוף האם.

כך, אפילו ההיבטים העדינים מוארים על ידי מדע הרוח. באמצעות הכרת האדם זוכה המחנך לתובנה הנדרשת. אין כוונת מדע הרוח לשכנע; זה לא תיאוריה, זהו ידע מעשי החל על החיים. השפעתו מועילה, שכן היא הופכת את בני האדם לבריאים יותר הן מבחינה גופנית והן מבחינה רוחנית. זה מספק אמת יעילה שחייבת לזרום לכל היבט בחיים. אין דרך טובה יותר למדע הרוח לשרת את האנושות מאשר לטפח דחפים חברתיים אצל הצעירים במהלך השנים המעצבות. מה שמתרחש אצל בני אדם בתקופה בה הם גדלים ומתבגרים הוא אחת החידות הגדולות ביותר בחיים; מי שימצא פתרונות מעשיים יוכיח חינוך אמיתי.

———————————————————————————————————-

1. אריסטו 384–322 לפנה”ס, היה פילוסוף יווני ואחד ההוגים המשפיעים בתקופתו. ↑