רודולף שטיינר

140 GA

תרגמה מגרמנית ומאנגלית: מרים פטרי

תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל

לספר שיצא לאור בהוצאת חירות ראו כאן

החיים לאחר המוות

הרצאה מספר 18 בסדרה

שטרסבורג, 13 במאי 1913

כשאנו מתבוננים בחיי האדם בתקופה בין המוות ללידה החדשה, אנו מבינים את השליחות ואת המשמעות המלאה של מדע הרוח. ישנם אנשים רבים, במיוחד בעידן המטריאליסטי שלנו, ששואלים מדוע צריכים להעסיק אותנו החיים בין המוות ללידה החדשה או – אם הם דוחים את הרעיון של חיים ארציים חוזרים ונשנים – החיים שלאחר המוות. הרי אנו יכולים לחכות עד אחרי המוות, ואז, כשהזמן יבוא, נראה מה קורה אחרי המוות! זה מה שאומרים כיום אנשים רבים שעדיין לא איבדו לגמרי את האמונה בעולם הרוח, אך למרות זאת אין להם מספיק כוחות נפש כדי לרכוש מושגים ורגשות שקשורים לעולם העל-חושי. אנשים כאלה אומרים: “אנחנו עושים את חובתנו כאן על האדמה, ואז נוכל לחוות בהתאם לכך גם את מה שמחכה לנו לאחר המוות”.

אך הקשר האמיתי עם החיים בין המוות ללידה החדשה מראה לנו באופן ברור עד כמה הגישה הזאת מוטעית, וכמה חשוב שבני האדם ירכשו בקיומם הפיזי והחושי במהלך החיים הארציים קשר עם צורות החיים שהאדם חייב לחוות בין המוות ללידה החדשה.

קשה מאוד לדבר על החיים לאחר המוות במילים שבאות מהשפה הרגילה שלנו, מפני שמילים אלה נועדות לעולם שבין הלידה למוות, וקשורות לדברים ששייכים לעולם הזה. לכן בדרך כלל אפשר רק לרמוז פחות או יותר בעקיפין על מה שקורה בין המוות ללידה החדשה, תקופה שהיא שונה במהותה מכל מה שאנו יכולים לחוות כאן בין הלידה למוות. עלינו לתאר לעצמנו שכל מה שהאדם קולט כאן בעולם הפיזי-חושי, שהוא עולמו בקיומו הארצי, לא יכול להיות עולמו גם לאחר המוות, מפני שאז חסרים לו האיברים של הקיום הפיזי-חושי. השכל הקשור למוח האנושי מפסיק לתפקד גם הוא לאחר המוות. אנו יכולים רק לנסות להציג תמונה של החיים שהם כה שונים מהחיים כאן על האדמה. אנו יכולים להשתמש במילים של החיים הרגילים רק כדימויים, רק בתור השוואה. אך מדע הרוח מלמד אותנו גם לחבר את המילים למציאות של הרוח, ודרך המילים לספוג משהו שיכול לזרום מתוך ההבנה של העולם העל-חושי.

כאן בעולם הפיזי אנחנו מגדירים כבן אדם את החלק הפיזי שסגור בתוך העור, ואת כל השאר אנו מכנים הסביבה שלנו. מה שהאדם חווה תלוי בתפקודים של איברי החישה, וגם של הלב, הריאות וכו’. אך כל זה נעלם במהלך המסע בין המוות ללידה החדשה. בזמן הקיום הארצי, החלק הנפשי-רוחני של האדם נמצא בתוך גופו הפיזי, וחלק זה חי דרך הפעילות של האיברים שהזכרנו. לאחר המוות החלק שעוזב את הגוף הפיזי והאתרי מתרחב יותר ויותר, ומגיע הזמן שבו מה שבחיים הארציים נמצא בתוך הגבולות של העור מתרחב כל כך, עד שהוא מתפשט על כל המרחב שמוקף על ידי מסלול הירח. לאחר מכן החלק הנפשי-רוחי מתרחב בהדרגה לתוך היקום עד לספירות של מרקורי, ונוס, מארס, יופיטר, סטורן, ואף מעבר לכן. מאוחר יותר, הוא מצטמצם שוב ומתחבר כזרע רוחי זעיר עם זרם הכוחות התורשתיים שמכינים את גופו הפיזי דרך האם והאב. תיאור זה תואם את מה שכתוב ב”גוף נפש רוח”. ממלכת הרוח מתחילה בספירת מארס.

ממה שנאמר עד כה, אפשר כבר להבין שכל בני האדם שעוברים דרך שער המוות מתרחבים לתוך אותו מרחב קוסמי, כך שלאחר המוות אפשר לומר שכולנו נמצאים ביחד. אך למעשה המתים בכלל לא נמצאים ביחד, מפני שהחוויה של היותם ביחד תלויה במשהו שונה לחלוטין מאשר כאן על האדמה. בעולם הרוח כולנו ביחד מבחינת המרחב, אבל במציאות אנו יכולים להיות ביחד רק אם יש לנו קשרים רוחניים עם אחרים. ניקח את המקרה הקיצוני של אדם שעל האדמה הכחיש לחלוטין את קיומו של עולם הרוח גם במחשבותיו וגם ברגשותיו. אכן קיימים מטריאליסטים תיאורטיים רבים שמכחישים את עולם הרוח, אבל ברגש שלהם הם כן קשורים במובן מסוים לעולם הרוח. לכן במציאות כמעט ולא קיימים בני אדם שמכחישים את עולם הרוח באופן טוטלי ומוחלט, ולכן הדבר המזעזע שאני אתאר כעת כמעט ולא קורה. נניח ששני אנשים מטריאליסטים קיצוניים שהכירו זה את זה היטב כאן על האדמה עוברים דרך שער המוות. הם יהיו באותו מרחב לאחר המוות, אבל לא יידעו דבר זה על זה, מפני שמבחינת העולם לאחר המוות הרגש הרוחני מתפקד כמו שלמשל, כאן בעולם החושי העיניים מתפקדות. בלי עיניים אין אור – בלי הרגש הרוחני אין קליטה בעולם הרוח. אנשים כאלה היו פוגשים גורל עוד יותר נוראי מאשר חוסר היכולת לקלוט את עולם הרוח. מאחר שהנפשות שעוברות דרך שער המוות הן רוחניות במהותן, נפש כזו לא הייתה מסוגלת לקלוט שום דבר משאר הנפשות האנושיות. סביבה הייתה נפערת מעין תהום עמוקה. אפשר לשאול: מה אדם כזה קולט לאחר מותו? הוא לא יכול לקלוט אפילו את עצמו כפי שהוא לאחר המוות, מפני שחסרה לו מודעות עצמית ברורה. מה שנשאר לו יתבהר מהדברים הבאים.

כאן בחיים הארציים אנחנו עומדים בנקודה מסוימת על פני האדמה. האיברים שלנו נמצאים בתוכנו, בעוד שהגופים השמיימיים נמצאים מחוצה לנו. לאחר המוות יש מצב הפוך. האדם מתרחב לממדים קוסמיים. אחרי שהוא מתרחב עד לספירת הירח, ההיבט הרוחי ששייך לירח הופך להיות איבר בתוך האדם. לאחר המוות החלק הרוחי של הירח נהייה מה שהמוח היה בשבילנו כבני אדם פיזיים כאן על האדמה. כל גוף פלנטרי הופך להיות איבר בתוכנו לאחר המוות, במידה שבה אנו מתרחבים עד לספירה שלו. השמש נהיה הלב שלנו. כשם שכאן אנו נושאים בתוכנו את הלב הפיזי, שם אנו נושאים בתוכנו את החלק הרוחי של השמש. ההבדל היחידי הוא שכאן כבני אדם פיזיים אנו מושלמים רק כאשר אחרי ההתפתחות העוברית כבר נבנו כל האיברים שלנו; כל האיברים שלנו נמצאים בנו בו זמנית. אחרי המוות, אנחנו מקבלים את האיברים הללו שלב אחרי שלב, זה אחר זה. במובן הזה, אחרי המוות אנו דומים מבחינה חיצונית לישות הצמח, שמפתחת גם היא את האיברים שלה אחד אחרי השני. למשל, את האיבר שניתן להשוות אותו לריאות ולגרון שלנו אנו מקבלים על מארס, וכו’.

לאחר המוות אנו מתרחבים לתוך אותו היבט שממנו השלנו את החלק הפיזי, והחלק הרוחני של האיבר הקוסמי נמצא כעת בתוכנו. אם כן, מהו עולמנו החיצוני לאחר המוות? הוא מה שכעת על האדמה הוא עולמנו הפנימי, מה שאנו חווינו באמצעות האיברים שלנו והופך אותנו לבני אדם ארציים, פיזיים, ומה שעשינו באמצעות איברים אלה.

ניקח שוב את המקרה הקיצוני של האדם שלא יצר שום קשר עם עולם הרוח. מבחינתו, עולמו החיצוני לאחר המוות הוא מה שהוא חווה על האדמה דרך איבריו הפיזיים. עבור אתאיסט קיצוני כזה, העולם לאחר המוות נשאר לגמרי ריק מנפשות אנושיות, ועליו להסתכל בחזרה על חייו הארציים, על מה שהיה עולמו, ועל מה שהיה התוכן של מעשיו וחוויותיו. זה עולמו החיצוני. הוא מורכב אך ורק מהזיכרונות שנשארו מחייו בין הלידה למוות, וזה לא עולם מספיק רחב בשביל החוויות שהאדם זקוק להן בחייו בין המוות ללידה החדשה. למעשה, בחיים בין המוות ללידה החדשה, כאשר אדם נמצא מחוץ לעורו, קיומו הארצי נראה שונה לחלוטין.

למשל, כאן על האדמה אנו פוגשים אדם שאנו חשים אנטיפתיה כלפיו, שרבנו איתו, שהעלבנו וגרמנו לו כאב. היה לנו קשר רגשי איתו, ולא היינו מתנהגים איתו כך אילו לא היינו מרגישים סיפוק מסוים מהתנהגות זו. אולי אנחנו מצטערים קצת על מה שעשינו, אבל אחר כך שוכחים מזה. לאחר המוות אנו פוגשים את האדם הזה שוב, אבל אז אנחנו חווים את ההיפך מהסיפוק שחווינו קודם. אנו מרגישים שאילו לא היינו מתנהגים כך, היינו יכולים להיות בני אדם מושלמים יותר, שהנפש שלנו פגומה בנקודה זו. פגם זה נשאר בנפש, וחייב להישאר בה, עד שנאזן את המעשה. אנו מסתכלים פחות על המעשה ויותר על הפגם בנפשנו: את הפגם הזה עלינו למחוק. אנו מרגישים זאת ככוח פנימי אשר מוביל אותנו לחפש הזדמנות למחוק את המעשה.

במקרה של נפש המתנגדת לרוח, לכל זה תתווסף גם ההרגשה: אני מופרדת מהנפש שעשיתי לה עוול; עלי לחכות עד שאפגוש אותה שוב כדי להסיר את הכתם. הרגש של הכרחיות הקארמה הוא התוצאה של המבט לאחור על החיים הקודמים. התמונה של הנפש השנייה בכרוניקה האקשית עומדת בפנינו כמו תוכחה. אנו חיים אז אך ורק בין תמונות כאלה מהכרוניקה האקשית.

מקרים קיצוניים כמו זה אינם קיימים במציאות. הרואה הרוחי שנמצא בקשר עם נפשות המתים יכול לחוות את החוויה הבאה. הוא מוצא נפש שהוא מכיר, שעברה את שער המוות מגוף של גבר, והשאירה מאחור אישה וילדים. הנפש אומרת לו: “עזבתי מאחור את אשתי ואת ילדיי שאיתם חייתי. כעת יש לי רק תמונות של מה שחווינו ביחד. היקרים לי נמצאים על האדמה, אבל אני לא רואה איפה הם. אני מרגישה מופרדת מהם. יכול להיות שאחד מהם כבר מת, אבל גם אותו אינני יכולה למצוא.” זה הכאב של הנפש שחיה בסביבה שלא פיתחה כל קשר עם חיי הרוח. לכן נפשות אלו נשארות באפילה לגבי עולם הרוח ולא ניתן לראות אותן מעולם הרוח.

מצד שני, כאשר הרואה הרוחי יוצר קשר עם מתים שהשאירו מאחור בעולם הפיזי נפשות שמטפחות כאן על האדמה חיים רוחניים כמו דרך מדע הרוח, הוא מגלה שהמתים קולטים את הנפשות האלה ויכולים להיות איתן בקשר.

המתים זקוקים לאלה שחיים על האדמה, מפני שאחרת הם לא היו יכולים לראות שום דבר על האדמה חוץ מאשר את עצמם, כלומר את חייהם שנגמרו. זה מסביר את מעשה האהבה שאנו יכולים לעשות בשביל המתים כאשר אנו קוראים להם – לא בקול רם, אלא במחשבה, בזמן שאנו מדמיינים שהם נמצאים לידנו. באופן זה אנו יכולים לקרוא למספר מתים בו זמנית, עם או בלי ספר, וזה יהיה מעשה גדול של אהבה. אך במחשבות חייב להיות תוכן רוחני, כי לדברים אחרים אין משמעות עבור המתים. דרך מחשבות אלה אנו יוצרים בשביל המתים עולם חיצוני, משהו שהם יכולים לקלוט. אין כל טעם לחשוב על חוקים כימיים וכו’, היות שלחוקים אלה אין שום משמעות בעולם הרוח.

בניגוד למה שאנשים אולי מאמינים, לאחר המוות בעולם הרוח אי אפשר ללמוד מדע רוח מפני שמדע הרוח מכיל רעיונות רוחניים. אנו יכולים לעשות טובה גדולה לנפשות שכבר שמעו משהו על מדע הרוח אם נקרא להם סדרות של הרצאות. נפשות כאלה מסוגלות לקלוט עולם רוחני, אבל יכולת זו עדיין לא מאפשרת להם ליצור מושגים ורעיונות שניתן לרכוש אך ורק על האדמה.

ניקח דוגמה. קיימות ישויות הנקראות בודהיסטוות, בני אדם נשגבים ומתקדמים שמתגשמים שוב ושוב על האדמה עד שהם עולים לדרגת בודהה. כל עוד בודהיסטווה נמצא בגוף פיזי, הוא חי כבן אדם בין בני אדם רגילים, כעוזר רוחני לאנושות. אך כבר כאן על האדמה יש לו משימה מיוחדת. עליו ללמד לא רק את אלה שחיים בגוף, אלא גם את המתים, ואפילו ישויות של ההיררכיות הגבוהות. הדבר נובע מתוך העובדה שאת התוכן של מדע הרוח הארצי ניתן לרכוש רק על האדמה, בגוף פיזי. לאחר מכן, ניתן להשתמש בו בעולם הרוח, אבל יש לרכוש אותו בגוף פיזי.

רק במקרים יוצאי דופן יכולים הבודהיסטוות לעזור לאחר המוות לישויות אחרות מסוימות, לישויות שכבר הפנימו את הניצוץ של החיים הרוחניים כאן. מדע הרוח אינו נוצר דרך עולם הרוח עצמו, אלא רק על האדמה, ואז בני האדם יכולים לשאת אותו למעלה לתוך עולם הרוח.

אפשר להבין זאת כאשר חושבים, למשל, על כך שבעלי החיים רואים על האדמה את כל מה שבני האדם רואים, אבל הם אינם מבינים את מה שהם רואים. הישויות העל-חושיות יכולות רק לראות את העולם העל-חושי, אבל אינן יכולות להבין אותו. מושגים ורעיונות על העולם העל-חושי יכולים להיווצר רק על האדמה ומכאן הם מקרינים אור לתוך עולם הרוח. זה מאפשר לנו להבין באמת את חשיבות האדמה. האדמה איננה רק שלב ביניים או מקום של סבל וכאב, עמק הבכא, אלא היא קיימת כדי שיוכל להתפתח כאן ידע רוחני, שאותו ניתן לשאת אחר כך למעלה לתוך עולמות הרוח.