רודולף שטיינר

9 בנובמבר 1923

תרגם מגרמנית: אודי לוי

הקדמה מאת אורי לוי

אנה סמוובר (Anna Samweber) 1884-1969, פגשה את שטיינר במהלך מלחמת העולם הראשונה והייתה מזכירה וסוכנת הבית של הזוג שטיינר בברלין החל משנת 1916 ומאוחר יותר מרכזת הפעילות בענף האנתרופוסופי שם. בצעירותה עבדה כמחנכת במשפחת אנשי עסקים רוסית וחייתה במחיצתה של זו בין השאר גם באודסה. אחת הבנות שחינכה, הייתה לאשתו השנייה של טרוצקי. כשהצבא האדום כבש את ברלין בשנת 1945 ניסתה להגן על דירתו של שטיינר שם, שהייתה נכס של החברה האנתרופוסופית ועל תכולתה. קצין הצבא האדום שעמד מולה הכיר אותה. הוא היה האחד מילדי אותה המשפחה הרוסית. חיבק אותה וקרא: “זו המורה שלי!”. כך ניצל גם כתב היד של הטקסט שמובא כאן.

בשנת 1923 שהתה בחופשה בדורנאך והשתתפה במשמרות לילה באתר הגתאנום, שנשרף בליל סילווסטר 1922. באותו הלילה, ה-8 בנובמבר, עברה חוויה פנימית ובה חזתה בברלין שעולה בלהבות. היא פנתה אל שטיינר ובקשה ממנו “משהו” שיסייע להם, כששטיינר עצמו לא יחיה עוד והחזון אולי יהפוך למציאות. בתשובה לבקשתה כתב את הטקסט הזה ומסר לה אותו ב-9 בנובמבר 1923. חמש עשרה שנה לפני ליל הבדולח. שטיינר ביקש ממנה לחזור לברלין, מיד אחרי ניסיון ההפיכה של היטלר ב-8 וב-9 בנובמבר ולארגן שם את העברת הספרייה האנתרופוסופית לדורנאך והעיר: “למקרה שהאנשים האלה יגיעו לשלטון…”. הטקסט ליווה את החוגים האנתרופוסופיים בברלין במהלך מלחמת העולם השנייה.

(מקורות: התכתבות שלי עם פרופ’ פטר סלג ב-14 באוקטובר 2023 וכן:

Anthroposophie im 20. Jahrhundert, Hrsg. Bodo von Plato, Dornach 2003, P.686).

*******

מעטים הם טקסטים מסוג זה שכתב שטיינר, שתוכנם מכוון אל העתיד יותר מאשר אל העבר או ההווה. טקסטים מדיטטיביים שכתב, מְכַוְּנִים רובם אל הסף, שבין עולם החושים לבין עולם נסתר, כאשר התחום שמתווך ביניהם הוא נפש האדם. אבל לא כל טקסט שירי הוא בהכרח מנטרה ודורש יישום מדיטטיבי. לא תמיד ולא בכל מצב, מדיטציה היא פיתרון אולטימטיבי למצוקה כמו זו העכשווית, בין הים והנהר. הטקסט שלפנינו נכתב מתוך הלוך נפש שונה. הוא אחד המעטים בסוגה הזאת, שבו שטיינר נוקט לשון גוף ראשון רבים: “אנחנו”. טקסט הַמְּכַוֵּן אל קהילה. אולי משום כך הוא רלוונטי בימים אלה בין אלה, ששורות כאלה מדברות אליהם. לאו דווקא כאתגר מדיטטיבי, אולי רק כאמצעי למציאה רגעית של איזון פנימי, של כיול המצפן הפנימי, בשעות העכשוויות הקשות.

לחברים הברלינאים

הָאָדָם רוֹאֶה

בְּעֵינָיו, שֶׁיְּצִירוֹת הָאֲדָמָה הֵן;

מָה שֶׁהוּא רוֹאֶה מַצְמִית אוֹתוֹ,

אֶל שִׂמְחַת הָעוֹלָם וְאֶל עֶצֶב הָעוֹלָם,

מַצְמִית אוֹתוֹ אֶל הַכֹּל,

שֶׁמִּתְהַוֶּה כָּאן, אַךְ לֹא פָּחוֹת מִזֶּה

אֶל כָּל מָה שֶׁמִּתְמוֹטֵט כָּאן

אֶל תְּהוֹמוֹתֵיהֶן שֶׁל מַמְלָכוֹת אֲפֵלוֹת.

הָאָדָם מַבִּיט

בְּעֵינָיו הַמֻּשְׁאָלוֹת לוֹ מֵהָרוּחַ;

מָה שֶׁהוּא מַבִּיט בּוֹ, מַצְמִית אוֹתוֹ,

אֶל תִּקְוַת הָרוּחַ וְאֶל כּוֹחַ הָעֲמִידָה בָּרוּחַ;

מַצְמִית אוֹתוֹ,

אֶל כָּל מָה שֶׁשָּׁרָשָׁיו בִּנְצָחִים

וְשֶׁנּוֹשֵׂא אֶת פֵּרוֹתָיו אֶל נְצָחִים.

אֲבָל יָכוֹל הָאָדָם לְהַבִּיט

רַק, אִם אֶת הָעַיִן הַפְּנִימִית עָצְמָה,

הוּא חָשׁ כְּאֵבָר אֱלוֹהִי שֶׁל רוּחַ,

שֶׁעַל בִּימַת הַנֶּפֶשׁ

בְּהֵיכַל גּוּף הָאָדָם

מוֹצִיא לַפֹּעַל אֶת מַעֲשֵׂי הָאֵלִים.

הָאֱנוֹשׁוּת שׁוֹרָה

בְּשִׁכְחָה שֶׁל פְּנִימִיּוּת הָאֱלוֹהוּת,

אֲבָל אֲנַחְנוּ מְבַקְּשִׁים לָשֵׂאת אוֹתָהּ

אֶל עֵבֶר אוֹרָהּ הַבָּהִיר שֶׁל הַתּוֹדָעָה,

וְלָשֵׂאת כָּךְ אֶל מֵעַל לְחֻרְבוֹת וָאֵפֶר

אֶת לְהָבַת הָאֵלִים בִּלְבָבוֹת בְּנֵי הָאָדָם.

גַּם כִּי יִכְתְּשׁוּ בְּרָקִים

אֶת בָּתֵּינוּ לְחֻרְבוֹת;

אֲנַחְנוּ נָקִים בָּתִּים שֶׁל נֶפֶשׁ

מִתּוֹךְ אֲרִיגַת הָאוֹר

הַנְּחוּשָׁה כְּבַרְזֶל, שֶׁל הַתּוֹדָעָה.

וּשְׁקִיעַת הַחִיצוֹנִיּוּת

תְּהֵא זְרִיחָתָהּ

שֶׁל לִבַּת פְּנִימִיּוֹת הַנֶּפֶשׁ.

הַסֵּבֶל גּוֹאֶה

מִתּוֹךְ עָצְמוֹת כּוֹחוֹת הַחֹמֶר;

הַתִּקְוָה זוֹהֶרֶת,

גַּם כְּשֶׁעֲלָטָה אוֹפֶפֶת אוֹתָנוּ;

הִיא תְּהֵא זוֹ שֶׁלְּהַבָּא

תַּחְדֹּר אֶל זִכְרוֹנֵנוּ,

כַּאֲשֶׁר אַחֲרֵי הָאֲפֵלָה

נִזְכֶּה שׁוּב לִחְיוֹת בָּאוֹר.

אֵין אָנוּ רוֹצִים, שֶׁמְּקוֹר הָאוֹר הַזֶּה

יֶחְסַר לָנוּ בְּמַעַגְלֵי אוֹר עֲתִידִיִּים,

בִּגְלַל שֶׁעַתָּה, בְּעוֹד אָנוּ שְׁרוּיִים בְּסֵבֶל

לֹא נָטַעְנוּ אוֹתָם בְּנַפְשׁוֹתֵינוּ.

Den Berliner Freunden

Es siehet der Mensch

;Mit dem Welt’erzeugten Auge

,Ihn bindet, was er siehet

,An Weltenfreude und Weltenschmerz

,Es bindet ihn an alles

Was da wird, aber minder nicht

An alles, was da stürtzt

.In Abgrundes finstre Reiche

Es schauet der Mensch

;Mit dem geist’verlih’nen Auge

,Ihn bindet, was er schaut

;An Geisteshoffen und Geistes-Halte-Kraft

,Es bindet ihn an alles

Was in Ewigkeiten wurzelt

.Und in Ewigkeiten Früchte trägt

Aber schauen kann der Mensch

Nur, wenn er des Innern Auge

,Selber fühlt als Geistes-Gottes-Glied

Das auf der Seele Schauplatz

Im Menschen-Leibes-Tempel

.Der Götter Taten wirket

Es ist die Menschheit

,Im Vergessen an das Gottes-Innere

Wir aber wollen es nehmen

,In des Bewusstseins helles Licht

Und dann tragen über Schutt und Asche

.Der Götter Flamme im Menschenherzen

So mögen Blitze unsere Sinneshäuser

;In Schutt zerschmettern

Wir errichten Seelenhäuser

Aus der Erkenntnis

.Eisenfesten Lichtesweben

Und Untergang des Äusseren

Soll werden Aufgang

.Des Seelen-Innersten

Das Leid dringet heran

;Aus Stoffes-Kraft Gewalten

,Die Hoffnung leuchtet

;auch wenn Finsternis uns umwallt

und  s i e  wird dereinst

,in unsere Erinnerung dringen

Wenn wir nach der Finsternis

.Im Lichte wieder leben dürfen

Wir wollen nicht, dass diese Leuchte

,Dereinst in künft’gen Helligkeiten uns fehle

weil wir sie jetzt im Leide

.Nicht in unsere Seelen eingepflanzet haben

עמוד מתוך כתב היד של ר. שטיינר