מחקרים אוקולטיים על החיים בין מוות ללידה חדשה
רודולף שטיינר
140 GA
תרגמה מגרמנית ומאנגלית: מרים פטרי
תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל
לספר שיצא לאור בהוצאת חירות ראו כאן
על התקשורת עם המתים
הרצאה מספר 17 בסדרה
דיסלדורף, 27 באפריל 1913
לרוב, הקשר בין החיים למתים לא מובן נכון. בכתבים תיאוסופיים אפשר למצוא לעיתים קרובות את האמירה שהנפש והרוח האנושית יכולות להיעלם לגמרי. למשל, נאמר שעקב כמות מסוימת של רוע שנפש האדם מעמיסה על עצמה, נפש זו עלולה להיעלם לחלוטין במהלך האבולוציה. לא פעם יש דגש מיוחד על כך שאלה העוסקים במאגיה שחורה וחוללו רוע רב עלולים בשלב מסוים להימחק לגמרי מהקיום.
אלה שמשתתפים במאמצים שלנו כבר תקופת זמן ארוכה יודעים שאני תמיד התנגדתי לטענות אלו. מעל לכול, עלינו לזכור היטב את העובדה שלכל מה שאנו מכנים מוות כאן במישור הפיזי אין כל משמעות בעולם העל-חושי, אפילו בעולם העל-חושי שגובל בעולם שלנו. הייתי רוצה להתייחס כעת לעובדה זו מנקודת מבט מסוימת.
המדעים העוסקים כאן בעולם הפיזי בעובדות פיזיות הגיעו לכל מיני מסקנות וחוקים לגבי הקשרים הקיימים במישור הפיזי. חוקים אלה שחלים על תופעות הטבע החיצוניות יכולים להעיד רק על המציאות שניתן לקלוט באמצעות החושים החיצוניים. לדוגמה, כאשר אנו חוקרים פרח בעזרת מכשירים מדעיים רגילים, אנו לומדים לזהות את החוקים הפיזיים והכימיים שפועלים בצמח. אך תמיד נשאר משהו שחומק מהמדע, וזה החיים עצמם. בזמן האחרון, מדענים בעלי דמיון עשיר במיוחד העלו השערות שונות כדי להסביר, למשל, את האופן שבו חיי הצמח נובעים מחומרים חסרי חיים לחלוטין. אך במהרה השערות אלה יתגלו כטעות. במדע הפיזי הבנת החיים נשארת אידיאל בלבד, כי אפשר דרכו להכיר יותר ויותר חוקים כימיים וכו’, אבל לא את החיים עצמם. כלומר, עבור כוחות ההכרה הפיזיים, לחקור את החיים הוא אידיאל, אך בעזרת כוחות הכרה אלה לא ניתן להגשים אותו. החיים הם משהו שזורם מתוך העולם העל-פיזי לתוך העולם הפיזי ולכן לא ניתן לגלות ולתפוס בעולם הפיזי את החוקיות הפועלת בהם.
בדומה לכך, העיקרון שנכון לגבי החיים בעולם הפיזי תקף בהקשר של המוות בעולם העל-חושי, אבל שם זאת שאלה של רצון. בעולם העל-חושי, אף פעולה של רצון, אף אימפולס של רצון לא יכול להוביל למה שאנו מכירים כמוות כאן על האדמה. בעולמות העל-חושיים יכולה להופיע לכל היותר כמיהה למוות, אבל לעולם לא המוות עצמו. המוות לא קיים בעולמות שמעבר לעולם הפיזי. עבור נפש האדם, עובדה זו מרגשת במיוחד, כי אנו מבינים שלמעשה כל הישויות של ההיררכיות הגבוהות לעולם לא יכולות לדעת את המוות. המוות הוא משהו שניתן לחוות רק על האדמה.
כשם שנכונה האמירה במקורות התנכיים שהמלאכים מסתירים את פניהם מפני הסודות של הלידה הפיזית, כך נכון לומר גם שהמלאכים מסתירים את פניהם מפני הסודות של המוות. אותה ישות שאנו מכירים כישות שנתנה את האימפולס המשמעותי ביותר עבור האבולוציה של האדמה, ישות הכריסטוס, היא היחידה בעולמות האלוהיים שלמדה להכיר את המוות. אף אחד משאר הישויות הרוחיות-אלוהיות אינה יודעת מוות. הן רק יודעות אותו כטרנספורמציה, כשינוי מצורה אחת לשנייה.
כדי לחוות את המוות, כריסטוס היה חייב לרדת לאדמה. מכל הישויות העל-חושיות מעל האדם, כריסטוס הוא הישות היחידה שלמדה להכיר את המוות מניסיון אישי, דרך החוויה שלה עצמה. כאמור, כאשר רואים את השאלה שקשורה לחוויית המוות בהקשר של הכריסטוס, הדבר מאוד נוגע ללב.
למעשה, האדם עצמו חי בעולם העל-חושי הזה שאין בו מוות, לאחר שהוא עובר את שער המוות. הוא יכול לעבור את שער המוות, אבל הוא לא יכול להיעלם, מפני שהוא עולה לעולמות שלא יכולה להיות בהם הכחדה.
קיים בעולם העל-חושי משהו שדומה למוות בעולם הפיזי, אבל הוא שונה לחלוטין מהמוות כפי שאנו מכירים אותו. זהו מצב שבשפה הארצית ניתן לכנות אותו “בדידות”. המוות לעולם לא יכול להיות ההכחדה של משהו שנכנס לעולם העל-חושי, אבל כן מופיעה שם בדידות. הבדידות בעולם העל-חושי מקבילה למוות כאן. לא מדובר בהכחדה, אך הבדידות הזאת יותר קשה ועזה מהבדידות שאנו מכירים כאן על האדמה. משמעותה היא שהאדם מסתכל בחזרה על ישותו שלו עצמו. אנו יודעים את המשמעות המלאה של חוויה זו רק כאשר היא מופיעה. רק אז אנו מבינים מה זה אומר לא לפגוש ולדעת דבר חוץ מאשר את עצמנו.
ניקח את הדוגמה של אדם שכאן על האדמה פיתח מעט ממה שניתן לכנות סימפתיה כלפי אנשים אחרים, אדם שבעצם חי רק בשביל עצמו. אדם כזה פוגש קשיים אחרי שהוא עובר דרך שער המוות, וקשה לו במיוחד ללמוד להכיר נפשות אחרות. הוא יכול לחיות ביחד עם אחרים בעולם העל-חושי, מבלי להיות מודע להם בכלל. הוא מלא רק בתכנים של הנפש שלו עצמו; הוא מודע רק למה שחי בתוך עצמו.
יכול להיות שאדם יעבור דרך שער המוות ויוכל לחיות רק בזיכרון של חייו הארציים האחרונים אם מתוך אנוכיות מוגזמת הוא נמנע מכל צורת אהבה אנושית כאן על האדמה. הוא לא יוכל לחוות שום דבר חדש, מפני שהוא לא מכיר אף ישות אחרת, הוא לא יוכל ליצור קשר עם אף ישות אחרת, והוא יהיה לגמרי תלוי בעצמו. כבני אדם אנו באמת מכינים לעצמנו עולם מיוחד לאחר המוות.
אפשר לומר שכאן על האדמה האדם לא מכיר את עצמו באמת. המדע אינו יכול ללמד אותנו על עצמנו מפני שהוא מכיר רק את הגופה. המוח חושב, אבל הוא אינו יכול לחשוב את עצמו. אנו רואים חלק מעצמנו; רואים חלק גדול יותר כאשר אנו מסתכלים במראה, אבל זה רק החלק החיצוני. על האדמה האדם אינו חי בתוך עצמו, הוא חי ביחד עם העולם החיצוני שמשפיע על החושים שלו. דרך עצמנו, דרך כל מה שאנו יכולים לחוות כאן, אנו מכינים את עצמנו להתרחבות במקרוקוסמוס, אנו מתכוננים להפוך למקרוקוסמוס, להפוך לכל מה שאנו רואים סביבנו מכאן.
אנו רואים מכאן את הירח. לאחר המוות אנו מתרחבים כך שאנחנו נעשים הירח, כפי שכעת על האדמה אנחנו המוח שלנו. אנו מתרחבים לסטורן (שבתאי) כך שאנחנו נעשים סטורן כפי שכעת אנחנו הטחול שלנו. האדם הופך למקרוקוסמוס. כאשר הנפש עוזבת את הגוף היא מתפשטת לכל המערכת הפלנטרית, כך שכל הנפשות נמצאות בו-זמנית באותו המרחב; הן נמצאות ביחד, אבל אינן מודעות זו לזו. רק קשרים רוחניים מאפשרים לנפשות לדעת זו על זו. לכך אנו מתכוננים כבר כאן דרך חיינו על האדמה, כדי שנוכל להתפשט בכל היקום שאותו אנו רואים מכאן בהשתקפותו הפיזית-חושית. אך למעשה מהו העולם שלנו?
במהלך היום, במצב של ערות, עולמנו מורכב מהרים, נהרות, עצים, בעלי-חיים ומינרלים. עולם זה נמצא סביבנו ואנו חיים בו. גם לאחר המוות אנו נמצאים בעולם שלנו. אך זהו עולם שהוא האורגניזם שלנו, האיברים שלנו עצמנו. העולם שלנו לאחר המוות הוא אנו בעצמנו. אנו רואים את עצמנו מבחוץ, מתוך הסביבה שלנו. תהליך זה מתחיל בגוף האתרי מיד לאחר המוות, ואז אנחנו רואים את התמונה הרחבה של חיינו. אם האדם לא יצר כבר כאן על האדמה קשרים עם ישויות אחרות, קודם כול עם בני אדם אחרים, וגם עם ישויות של ההיררכיות העליונות, כפי שזה יקרה יותר ויותר דרך מדע הרוח, הוא ימצא את עצמו במצב שבין המוות ללידה החדשה לא יהיה לו כל עיסוק חוץ מלהתבונן כל הזמן בעצמו. אינני אומר כעת דבר בנאלי, כי מה שעלול להישמע בנאלי הוא בעצם עובדה מזעזעת: כי באמת אין זה מצב רצוי שנתבונן רק בעצמנו לאורך מאות שנים, כי זה אומר בעצם שאנחנו עולמנו. מה שיכול לפתוח ל’אני’ שלנו עוד ועוד מרחבים רחבים יותר ביקום תלוי בקשרים שפיתחנו כאן על האדמה. למעשה, התפקיד של הקיום הארצי הוא לאפשר לנו לפתח קשרים ומערכות יחסים שימשיכו להתקיים אחר כך מעבר למוות. את כל הקשרים שהופכים אותנו לישויות חברותיות בעולם הרוח יש להתחיל לפתח כאן על האדמה. בעולם הרוח, הפחד מבדידות נחווה כסבל. פחד זה יכול לתקוף אותנו שוב ושוב, כי בין המוות ללידה החדשה אנו עוברים דרך שלבים שונים. גם אם בשלב קודם היינו חברותיים, יכול להיות שבשלב הבא נחווה בדידות.
בתקופה הראשונה שלאחר המוות אנחנו יכולים להיות בקשרים טובים רק עם אלה שנשארו על האדמה או עם אלה שמתו פחות או יותר באותו זמן כמונו. הקשרים הקרובים ביותר פועלים מעבר למוות. בהקשר זה אלה שנשארו מאחור, החיים, יכולים לתרום הרבה. בזכות הקשר שלו עם המת, האדם שנשאר על האדמה יכול למסור למת מידע מכאן, מהעולם הפיזי, מידע שהוא ספג כידע על עולם הרוח. הדבר אפשרי בעיקר דרך הקריאה למת.
אנו יכולים לעשות טובה גדולה ביותר למת אם אנו מציבים את דמותו בפני בנפשנו, קוראים לו בשקט בלב ומלמדים אותו משהו מספר של מדע הרוח. אנו יכולים למסור לו גם את המחשבות שאותן ספגנו, אך תוך כדי כך אנו מדמיינים תמיד את דמותו של המת בצורה ברורה ככל האפשר. אנו לא צריכים להיות קמצנים בעניין זה, כי באמצעות פעולה זו אנו מגשרים על התהום המפרידה ביננו לבין המתים שלנו. באופן זה אנו יכולים להועיל למתים לא רק במקרים הקיצוניים ביותר אלא בכל מקרה. זה נותן הרגשה מנחמת שאנחנו יכולים להקל על כאב שאנו חווים עם המוות של מישהו שאנו אוהבים.
ככל שנכנסים עמוק יותר לתוך העולם העל-חושי, הולכים ופוחתים הקשרים האישיים. בעולם האסטרלי עדיין קיימים קשרים אינדיבידואליים, אך ככל שעולים גבוה יותר, מגלים שמה שמחבר בין שתי נפשות אינדיבידואליות איננו קיים עוד. כעת יש ישויות בכל מקום. הקשרים ביניהן הם קשרים נפשיים, ואנחנו זקוקים לקשרים אלה כדי לא להיות בודדים, אבל המשימה של האדמה היא שבני האדם ייצרו קשרים כאן, אחרת הם יישארו בודדים בעולם הרוח.
בשלבים הראשונים לאחר המוות, עולמנו בנוי מקשרים: הקשרים עם בני המשפחה שלנו והחברויות שייצרנו כאן בחיינו ביחד עם בני אדם אחרים הם אלה שממשיכים להתקיים מעבר למוות ומהווים את עולמנו. למשל, אם מתבוננים בראייה רוחית בעולם שבו חיים המתים, ניתן למצוא אדם מת בחברת אלה שהוא יכול לעקוב אחריהם כאן על האדמה. בני אדם רבים בימינו חיים ביחד עם אלה שמתו לא מזמן, או כמה שנים לפני כן. אפשר לראות לעיתים קרובות שנפשות של מתים חיות ביחד עם מתים מדורות קודמים שהיו ביניהם קשרי דם. זהו מראה שמתגלה לעיתים קרובות לרואה הרוחי: אבות קדמונים שמתו מאות שנים לפני כן, שאליהם מצטרפים המתים. אבל מצב זה נמשך רק תקופת זמן מסוימת. לאחר מכן, האדם היה מרגיש שוב בודד מאוד אם הוא לא יצר קשרים אחרים, קשרים שהם יותר רחוקים, אך מכינים את האדם לחברותיות בעולם הרוח.
בהקשר זה, בתנועה שלנו קיים עיקרון שנובע ממשימה קוסמית שמוטלת עלינו: לעצב קשרים בין בני אדם בצורות רב-גוניות ככל האפשר. לכן איננו מתרגלים את האנתרופוסופיה רק דרך הרצאות. אנו מנסים ליצור קבוצות באופן כזה שיוכלו להתפתח גם קשרים אישיים, והקשרים האלה תקפים גם בעולם העל-חושי. דרך ההשתייכות לזרם מסוים בחברה האנתרופוסופית, האדם יוצר קשרים עם אחרים גם לחייו מעבר לעולם הפיזי.
אולם מגיע שלב שבו יש צורך בקשרים עוד יותר כלליים. מגיע השלב שבו מרגישות בודדות אותן נפשות שעברו דרך שער המוות ללא הלך נפש מוסרי, ללא מושגים מוסריים, כלומר הנפשות שכאן בקיומן הפיזי דחו עקרונות מוסריים. למעשה, לבני האדם שיש להם הלך נפש מוסרי יש ערך רב יותר כאן על האדמה מאשר לבני אדם לא מוסריים, פשוט מפני שהם מוסריים. אדם מוסרי שווה יותר לאנושות הארצית מאשר אדם לא מוסרי, כמו שתא בריא בקיבה, למשל, שווה יותר לאדם השלם מאשר תא חולה.
אי אפשר להסביר בפרטי פרטים מהו הערך של אדם מוסרי לאנושות כולה, ומה הנזק שנגרם על ידי אדם לא מוסרי, אבל אתם בוודאי מבינים למה אני מתכוון. אדם ללא הלך נפש מוסרי הוא כמו תא חולה בתוך האנושות. זה אומר שהוא מרחיק את עצמו מאנשים אחרים דרך הלך הנפש הבלתי מוסרי שלו. להיות מוסרי אומר גם להכיר בעובדה שיש לך קשר עם כל בני האדם. לכן, אהבה כלפי כלל האנושות היא משהו מובן מאליו עבור כל אדם מוסרי. אנשים בלתי מוסריים מגיעים לאחר המוות לשלב מסוים שבו הם מרגישים בודדים כתוצאה מאי-המוסריות שלהם. אם כן, קיים שלב שבו ניתן להפיג את הבדידות רק על ידי הלך הנפש המוסרי שלנו.
אם אנו עוקבים אחרי בני האדם המתרחבים במקרוקוסמוס לאחר המוות, אנו מגלים שבני אדם חסרי המצפון חיים למעשה בבדידות, בעוד שבני האדם המוסריים מוצאים קשר עם אחרים בעלי מושגים מוסריים דומים. כאן על האדמה בני האדם נמצאים בקבוצות לפי השתייכותם ללאום מסוים וכדומה. גם בין המוות ללידה החדשה, בני האדם מתחלקים לקבוצות, אבל הן נוצרות לפי המושגים המוסריים והלכי הנפש המוסריים שיש להם במשותף.
בשלב ההתפתחות הבא בחיים בין המוות ללידה החדשה, בני אדם שיש להם הלך נפש מוסרי חווים בדידות אם חסרים להם מושגים דתיים. רגשות ורעיונות דתיים מהווים הכנה לחברותיות בשלב מסוים בחיים בין המוות ללידה החדשה. גם בשלב זה אנו מגלים שישנם בני אדם שנידונים לבדידות אם הם אינם מסוגלים לחוות רגשות וקשרים דתיים. אנו רואים שבני אדם שיש להם את אותן אמונות דתיות נמצאים ביחד באותה קהילה.
לאחר מכן, בא שלב שבו אין זה מספיק שהאדם חי בקהילה דתית, אלא שוב יכול להיות שהוא יחווה בדידות. זהו שלב שבו קורה משהו חשוב מאוד בין המוות ללידה החדשה, שלב שבו אנחנו יכולים להרגיש בודדים, למרות הקרבה הדתית שהייתה לנו קודם לכן עם אנשים בעלי אותן אמונות דתיות, או שיש לנו הבנה לכל נפש אדם בביטוי החיצוני שלה. לשלב זה אנו יכולים להתכונן רק אם נרכוש הבנה לכל הדתות.
לפני כן, לפני המיסטריה של גולגולתא, הדבר לא היה הכרחי, מפני שהחוויות של עולם הרוח היו אז שונות. אך כעת הבנה זו חיונית. הבנה נכונה של הכריסטיאניות היא הכנה לכך. מה שמגדיר את מהות הכריסטיאניות לא נמצא בדתות אחרות. אין זה נכון לשים את הכריסטיאניות לצד אמונות דתיות אחרות. נכון, ישנם אולי זרמים כריסטיאנים מסוימים שהם יותר צרי אופק. אך כאשר הכריסטיאניות מובנת נכון, כבר קיים בתוכה האימפולס להבין כל אמונה וכיוון דתי.
כיצד האדם המערבי קיבל את הכריסטיאניות? ניקח כדוגמה את ההינדואיזם. רק מישהו ששייך לעם ההודי יכול להשתייך להינדואיזם. אילו אנשי אירופה היו מפתחים דת שתלויה בגזע, היינו עדיין מתפללים לאודין, וזאת הייתה הדת של הגזע המערבי. אך המערב אימץ דת שאינה נובעת מהיבט לאומי כלשהו, אלא בא מהמזרח. המערב אימץ משהו שיכול לפעול רק דרך התוכן הרוחני שלו. אף דת לאומית ואף דת שקשורה לגזע מסוים לא הייתה יכולה לספוג את אימפולס הכריסטוס. למעשה, העם שראה את כריסטוס בקרבו לא הכיר בכך. זאת הייחודיות של הכריסטיאניות: היא מכילה את הגרעין הפנימי המאפשר לה להפוך לדת אוניברסלית.
אין צורך לנקוט בעמדה לא סובלנית כלפי דתות אחרות. השליחות של הכריסטיאניות איננה ללמד את בני האדם דוגמות מסוימות. כמובן, הבודהיסט איננו מעריך דתות שאין בהן תורה של גלגולים ארציים חוזרים כי הן נראות לו דתות מוטעות. אך הנחת הבסיס של הכריסטיאניות, אם מבינים אותה נכון, היא שכל אדם הוא כריסטיאני בתוך ישותו הפנימית. אם אתה אומר לאדם ששייך להינדואיזם: “אתה הינדואיסט ואני כריסטיאני”, זה מעיד על כך שלא הבנת את הכריסטיאניות. מבינים את הכריסטיאניות נכון רק כאשר אנו יכולים לומר: “בתוך ישותו הפנימית, האדם השייך להינדואיזם הוא כריסטיאני טוב בדיוק כמוני, רק שבינתיים הייתה לו הזדמנות להכיר רק דת קדומה יותר, והוא עדיין לא עזב אותה. עלי להראות לו איפה הדת שלו חופפת לשלי – ואז הוא יבין את הכריסטיאניות.” הדבר הטוב ביותר היה שכריסטיאני ילמֵד הינדואיזם להודים ואז ינסה לקדם את ההינדואיזם שלב נוסף, כדי שההודי יוכל להשיג את הזרם הכללי של האבולוציה. אנו מבינים את הכריסטיאניות רק כאשר אנו מאמינים שכל אדם הוא כריסטיאני בתוך ליבו. רק אז הכריסטיאניות נהיית הדת שמתעלה על כל גזע, צבע או מעמד. זוהי כריסטיאניות.
היום אנו נכנסים לתקופה חדשה. הכריסטיאניות כבר אינה יכולה לפעול בדרך שבה היא פעלה במאות השנים הקודמות. זאת המשימה של השקפת העולם האנתרופוסופית להביא להבנה החדשה של הכריסטיאניות, להבנה שאנחנו זקוקים לה. בין הדתות שהופיעו על האדמה, הכריסטיאניות הופיעה האחרונה. כבר אי אפשר לייסד דתות חדשות. היסודות האלה של הדתות שייכים לעבר. הן נוסדו אחת אחרי השנייה, והכריסטיאניות הופיעה כמו פרח אחרון. היום המשימה היא לעצב את הכריסטיאניות יותר ויותר בהתאם לאימפולסים שלה. לכן בתנועה המדעית-רוחית שלנו אנו משתדלים באופן יותר מודע מאשר קודם להתייחס באהבה לכל הדתות על האדמה. באופן זה אנו גם מתכוננים לאותה תקופה בין המוות ללידה החדשה שבה אנו מרגישים בודדים אם איננו יכולים לראות וליצור מגע עם נפשות שנמצאות באותו מרחב כמונו. אם אנו לא מוכנים להכיר בהינדואיזם כאן, אנחנו רק נרגיש את הנוכחות של אדם השייך להינדואיזם, אנו נרגיש את קיומו, אך לא נצליח למצוא גישה אליו.
התקופה הזאת בין המוות ללידה החדשה היא בו זמנית גם השלב שבו כבר הרחבנו את גופנו האסטרלי כך שהפכנו לתושבי השמש. אנו נכנסים לתוך ספירת השמש. למעשה אנו מתרחבים לכל המקרוקוסמוס, ומגיעים לישות השמש. זהו שלב שבו אנו זקוקים לאהבה אנושית כללית. במפגש עם ספירת השמש אין לנו יכולת לגלות הבנה כלפי כל בני האדם אם לא הפנמנו את המילים: “בְכָל־מָקוֹם אֲשֶׁר יֵאָסְפוּ שְׁנַיִם אוֹ שְׁלֹשָׁה בִּשְׁמִי שָׁם אֲנִי בְּתוֹכָם”. כריסטוס לא התכוון לכך שבכל מקום שבו נפגשים שני הינדואיסטים או הינדואיסטי עם כריסטיאני, הוא שם בתוכם, אלא לכך שבכל מקום שבו נפגשים שני בני אדם שמבינים באמת את האימפולס שלו, הוא שם בתוכם.
עד לנקודה מסוימת בזמן, ישות זו הייתה על השמש. שם היה כס מלכותו. ואז היא התאחדה עם האדמה. לכן עלינו לחוות את אימפולס הכריסטוס כאן על האדמה, ואז נוכל גם להביא אותו מעלה, לתוך עולם הרוח. אם אנו מגיעים לשמש ללא אימפולס הכריסטוס, אין שם דבר בשבילנו, חוץ מאשר משהו בלתי מובן שרשום בכרוניקה האקשית. מאז שישות הכריסטוס התאחדה עם האדמה, עלינו לרכוש הבנה של כריסטוס על האדמה. עלינו להביא איתנו הבנה זו, אחרת לא נוכל למצוא את כריסטוס בעולם הרוח. כאשר אנו מתקרבים לספירת השמש לאחר שקיבלנו הבנה של הכריסטוס כאן, נבין את מה שרשום בכרוניקה האקשית. מפני שכריסטוס השאיר רישום זה בספירת השמש. הדבר החשוב הוא שאת ההבנה של הכריסטוס יש לעורר כאן על האדמה, ואז אפשר גם לאחוז בה בעולמות העליונים. ישנם דברים שניתן להבינם בצורה ברורה רק כאשר רואים אותם בהקשרים מסוימים.
קיימים זרמים בתיאוסופיה שאינם מבינים שאימפולס הכריסטוס נמצא כמו נקודת משען באמצע אבולוציית האדמה, ושמנקודה זו מתחיל קו עליה באבולוציית האדמה. כאשר אנשים טוענים שכריסטוס יכול להופיע על האדמה יותר מפעם אחת, זה כמו לומר שאת זרוע המאזניים יש לתלות בשתי נקודות. עם מאזניים כאלה אי אפשר היה לשקול. כשם שזהו רעיון אבסורדי בעולם הפיזי, אבסורדית גם הטענה שכריסטוס עובר חיים ארציים חוזרים ונשנים. האדם רוכש הבנה על אימפולס הכריסטוס רק כאשר הוא מסוגל להבין שכריסטוס הוא האל היחיד שעבר דרך המוות ולכן היה עליו לרדת לאדמה.
עבור נפשות שרכשו הבנה של כריסטוס כאן, כס המלכות על השמש איננו ריק. הן יכולות אז לזהות ישות נוספת שהן פוגשות כעת. גם לוציפר מתקרב לאדם, הפעם לא כמפתה, אלא ככוח לגיטימי שחייב להיות לצידו של האדם כדי שהוא ימשיך להתקדם במסע בעולם הרוח. בספירה הלא נכונה, אותן תכונות פועלות עם השפעה הרסנית. בעולם הפיזי פעילותו של לוציפר היא שלילית והרסנית, אך לאחר המוות האדם זקוק ללוציפר לצדו. האדם חייב לפגוש את לוציפר ועליו להמשיך במסעו בין לוציפר לכריסטוס. כריסטוס משמר את נפש האדם עם כל מה שנפש זו כבר רכשה בגלגוליה הקודמים. המשימה של הכוח הלוציפרי היא לסייע לאדם כך שהוא ילמד להשתמש בצורה הנכונה בכוחות של שאר הישויות של ההיררכיות הגבוהות לטובת התגשמותו החדשה.
בלי קשר לזמן המדויק שבו מתרחש שלב זה, האדם פוגש את הצורך לקבוע באיזה חלק של כדור הארץ ובאיזו מדינה תתרחש התגשמותו הבאה. את ההחלטה הזו מקבלים באמצע התקופה בין המוות ללידה החדשה. למעשה, הדבר הראשון שיש להחליט עליו הוא המקום והמדינה שבה הנפש תתגשם מחדש.
האדם מתכונן לכך כאן על האדמה על ידי יצירת קשר עם העולמות העליונים, אך הוא זקוק לתמיכתו של לוציפר. כעת הוא מקבל מישויות מסוימות של ההיררכיות הגבוהות את הכוחות שמכוונים אותו למקום ספציפי ולנקודת זמן ספציפית.
דוגמה טובה לכך היא שאת הופעתו של מרטין לותר[1] היה צריך להכין כבר במאה השמינית או התשיעית. כבר אז היה צריך לכוון את הכוחות לתוך העם שבתוכו לותר היה אמור לפעול. לוציפר צריך להשתתף בהחלטה לגבי הזמן והמקום ללידה החדשה שלנו. על ידי כך שהאדם נושא את כריסטוס בנפשו, הוא משמר את מה שהוא השיג דרך מאמציו. אבל האדם עדיין לא בשל מספיק כדי לדעת איפה הקארמה שלו יכולה להתגשם בדרך הטובה ביותר. הוא זקוק לעזרתו של לוציפר.
אחרי שעובר פרק זמן נוסף, יש לקבל החלטה חשובה לגבי השאלה – ובמילים הרגילות שלנו אין אפשרות אחרת מאשר לתאר זאת כמשימה מזעזעת: יש להחליט איזה תכונות אופי צריכות להיווצר אצל ההורים שיביאו לעולם את האינדיבידואל שאמור להתגשם על האדמה בזמן ובמקום מסוים. את כל זה יש לקבוע הרבה זמן מראש. משמעות הדבר היא שההיררכיות הגבוהות, כעת שוב בתמיכתו של לוציפר, חייבות לפעול הרבה זמן לפני ההתגשמות של אותו אינדיבידואל כדי לערוך את ההכנות בכל הדורות הקודמים. במקרה של לותר, היה צריך לקבוע מי יהיו הדורות הקודמים שלו כבר מהמאה ה-10 וה-11 כך שהוא ייוולד לזוג ההורים הנכונים.
המדע הפיזי מאמין שהאדם מקבל את תכונותיו מהדורות הקודמים. אך במציאות, האדם פועל מהעולם העל-חושי ומשפיע על התכונות של הדורות הקודמים שלו. במובן מסוים, אנחנו בעצמנו אחראים על התכונות של אבותינו הקדמונים, של הסבא, הסבא רבא וכו’ שלנו. כמובן, אנחנו לא יכולים להשפיע על כל התכונות שלהם, אבל בין היתר חייבות להיות נוכחות התכונות שאנו נהיה זקוקים להן מאוחר יותר. את מה שאנו יורשים מאבותינו היינו חייבים קודם להזרים לתוכם.
קודם נקבעים הזמן והמקום של הלידה. לאחר מכן נבחרת השושלת המשפחתית. בעצם, מה שנקרא אהבת הילד להוריו מעידה על העובדה שאנו מתחברים למה שאנו פיתחנו מהעולמות העל-חושיים במשך מאות שנים. ברגע ההתעברות האדם מקבל את הכוחות שהשתתפו בעיצוב של גופו, ליתר דיוק של הראש ושל הצורה הכללית של גופו. עלינו לתאר לעצמנו שמאותו רגע נהיה פעילים בעיקר במבנה העמוק של הראש, פחות בידיים וברגליים, ופחות גם בטוֹרְסוֹ, אלא יותר מהראש לכיוון הטורסו. אנחנו מעצבים את היסודות האלה, ולאחר הלידה אנו ממשיכים לעצב אותם. אבל קודם אנחנו משלבים את הכול לתוך הגוף האסטרלי. אנו מכינים את הראש מבחינה אסטרלית. נוכל לומר אפילו שרק בשלב האחרון אנו משלבים את צורת הגולגולת לתוך המודל או האבטיפוס האסטרלי, שלאחר מכן מתחבר לצורת הגוף ונותן את צורת הגולגולת. צורת הגולגולת היא אינדיבידואלית לכל אדם. לבסוף מפסלים את צורת המוח. מה שאנו מקבלים על האדמה דרך התורשה יכול להתחבר דרך החומר שלו עם מה שאנו מביאים איתנו מהעולם העל-חושי. דמיינו שמה שבא מהעולם העל-חושי הוא גביע. המים שממלאים את הגביע מגיעים כחומר תורשתי. זרם התורשה בלבד נותן רק את אותן תכונות ייחודיות של מבנה הגוף שלנו שתלויות פחות במערכת העצבים ובמערכת הדם. האם יש לנו עצמות גדולות וחזקות או חלשות ועדינות תלוי יותר בתורשה ופחות בכוחות שאנו מקבלים מהכוחות הרוחיים.
האינדיבידואליות שאמורה להיוולד במקום ובזמן מסוים כדי להגשים את הקארמה שלה נולדת דרך אנשים בעלי עצמות חזקות או אנשים בעלי שיער בלונדיני וכו’; זה מתאפשר דרך קו התורשה. אילו התיאוריות הפיזיות של התורשה היו נכונות, אנשים היו מופיעים עם מערכת עצבים לא מפותחת ורק עם הכנה לידיים ולרגליים.
רק ראייה רוחית יכולה להוביל לדברים שהם באמת משמעותיים. אספר לכם על מקרה אמיתי. פגשתי ילד שסבל מהידרוצפלוס.[2] הוא היה שונה מאוד משאר המשפחה. מדוע הוא לקה במחלה זו? מפני שבמפגש של הישויות הגבוהות עם לוציפר נאמר משהו כזה: כן, האדם הזה חייב להיוולד שם, זהו זוג ההורים המתאים ביותר. אבל הוא לא הצליח לפעול ולהשפיע נכון על השושלת המשפחתית שלו, כדי שיוכל להיווצר החומר שיאפשר לראש להתקשות במידה הנכונה. קודם עליו יהיה להתאים את המוח למבנה במשך חייו הארציים. אדם זה לא מצא את האפשרות להכין את השושלת המשפחתית שלו כך שראשו יתקשה נכון.
אלה כולם דברים חשובים מאוד והם למעשה מצביעים על הטכניקה שבה אנו פועלים לתוך העולם. אם המדע יצליח להתבונן בתהליכים אלה ולהבין אותם נכון, תתגלה גם ההשפעה של העולם העליון.
אם אנו ממשיכים להתקדם במסע שלנו עם לוציפר וכריסטוס, אנו מגיעים לקשר נכון עם המשך האבולוציה שלנו.
בחיים לאחר המוות עלינו קודם כול להתגבר על הסכנות של הבדידות דרך קשרים עם אנשים אחרים, דרך קשרים מוסריים וקשרים דתיים. אחר כך מתחילים לעצב את האדם החדש שהולך להתגשם בעתיד. כעת המשימה שלנו היא לפגוש את עצמנו במקום לפגוש את העולם.
כאשר האדם עובר דרך השלבים שבהם הוא היה יכול להיות נפש חברותית, אבל נידון לחיי בדידות, עולה בתוכו משהו שדומה לכמיהה למוות. מהי כמיהה זו למוות? היא למעשה כמיהה להיות לא מודע. אבל הוא לא הופך ללא מודע, הוא רק הופך לבודד. בעולמות העליונים, כבר אין בעיות שקשורות לחומר. הכול קשור שם לתודעה. משמעותה של הבדידות שם היא כמיהה להפסקה זמנית של התודעה. זה מה שקורה שם לנפשות שאין להן קשר עם נפשות אחרות. אבל מעבר לסף לא קיים מוות.
כמו שהאדם חי כאן בריתמוס בין ערות לשינה, כך בעולם הרוח הוא חי בריתמוס של נסיגה לתוך עצמו וחיבור עם נפשות אחרות. הריתמוס בין חברותיות ובדידות – אלה החיים בעולם הרוח, וכאמור, האופן שבו אנו חיים בעולם הרוח תלוי באופן שבו התכוננו כאן.
*****
כאשר רודולף שטיינר נשאל האם אפשר לקרוא גם לילדים שמתו בלידה או בגיל צעיר מאוד, הוא ענה: אנחנו ילדים רק כאן על האדמה. לפעמים הראייה הרוחית מראה שמי שמת כילד צעיר הוא למעשה פחות ילד בעולם הרוח מאנשים רבים שמתו בגיל 80. כך שאי אפשר להשתמש באותו קריטריון.
תיארתי פעם איך יש להבין את התמונה האוקולטית המוכרת בשם “בית הספר של אתונה.” לאחרונה פגשתי אדם שמת כילד צעיר. הקשר שלי איתו אִפשר לי לשים לב לכוונה שהייתה לרפאל בקשר לתמונה זו. האדם שמת כילד הסביר לי שחלק מהתמונה, הקבוצה הנמצאת בצד השמאלי בחזית הציור, צוירה מחדש. זהו מקום שהיה בו במקור קטע מהבשורות. כעת יש שם משפט של פיתגורס. אם כן, אתם מבינים ש”ילד” כזה יכול להיות אדם מפותח מאוד שמוביל אותך לדברים שקשה מאוד לגלות בדרכים אחרות.
אם כן, תשובתי היא שאפשר לקרוא גם לילדים שמתו צעירים.
—————————————————————————————-