רודולף שטיינר

GA63

תרגם מאנגלית: דניאל זהבי

עריכת תרגום: אילת ראטס

תיקונים: דליה דיימל

לספר ראו כאן

הרצאה מספר 2

תיאוסופיה ואנטיסופיה

6.11.1913    ברלין

כבר לפני שמונה ימים, הפניתי את תשומת לבכם לעובדה שרק מי שמצוי בתוך מדע-הרוח, לא יופתע כלל אם מדע-הרוח הזה ייתקל בהתנגדות וחוסר הבנה, מנקודות המבט השונות ביותר של התקופה. ובכן לא אראה זאת כמשימתי לדון בהתנגדויות בודדות או בנקודות מבט בודדות, שמהן נובעות אי-הבנות והתנגדויות; שכן ישנה נקודת מבט אחרת, שניתן לנקוט בה כעמדה בהתייחס לעניין זה, כדי לנסות לחשוף את השורשים של כל התנגדות אפשרית למדע-הרוח. אם מבינים את השורשים הללו, אפשר גם להבין חלק מהתנגדות זו. לא הייתי רוצה להגדיר את מדע הרוח אותו אני מעביר, כזהה מהיבט כזה או אחר למה שמכנים “תיאוסופיה”. מכיוון שזה ממילא לא ממש מעודד קבלה של זה. עם זאת, לא מתוך נקודת המבט של הדעה הקדומה בת זמננו כלפי השם תיאוסופיה, אלא מתוך נקודת מבט מוצדקת, מדע-הרוח המיוצג כאן יכול להיקרא תיאוסופי. ובכל זאת, נושא הערב הזה מצדיק את עצמו, בכך שיסביר את היחס בין התיאוסופיה לבין מה שמתמרד בטבע האנושי נגד התיאוסופיה הזו. אפשר לקרוא לזה הלך-רוח בנפש האדם שניתן למצוא בקלות, הפונה נגד התיאוסופיה בגלל יצרים ורגשות, אך לעיתים קרובות גם בגלל אמונה מסוימת שאני מכנה כאן “אנטיסופיה”.

אם תהרהרו במה שאמרתי לפני שמונה ימים, תיזכרו שניתן להשיג את הידע הרוחי או התאוסופי, אם הנפש האנושית פשוט לא עוצרת במקום שבו היא מצויה בחיי היומיום, אלא אם היא עוברת התפתחות על ידי האימפולס העצמי והתנועה שלה. מתוך הדברים שציינתי בשיחה הראשונה, הבנו שעל ידי התפתחות כזו, נפש האדם מגיעה למבנה פנימי השונה מזה של חיי היומיום, שהרגש שלה ומיקומה בעולם שונים מאלו שבחיי היומיום. משהו כאילו נולד בנפש האדם, מתוך ההתפתחות שאני מתכוון אליה כאן, שהוא כמו עצמי-גבוה בעצמי-הרגיל, המצויד בחושים גבוהים יותר, התופסים עולם רוח אמיתי. ניתן להשיג את הידע התיאוסופי רק על ידי פיתוח מצב נפשי תואם. ניתן להבין מיד שבבסיס מה שנאמר כעת נמצאת דרישה מסוימת, דרישה שאינה גדולה מידי עבור מי שמתרגל באמת את הדרך המפורטת. מה שנראה כדרישה, הופך עבורו להתנסות אמיתית, לעובדות שהוא מתנסה בהן, ולמען הדיוק, למה שחי בנפשו של כל אדם כגעגוע. – ולא משנה עד כמה יתנגדו לכך; זה מופיע כדרישה לפיה אם האדם רק ירד מספיק עמוק לתוך נפשו, הוא ימצא בה משהו המחבר אותו עם הקרקע הבראשיתית, האלוהית-רוחית של הקיום. לכן, המטרה והכמיהה של כל נפש המודעת לעצמה, היא למצוא את הנקודה בעצמי שלה, שבה היא נטועה בקרקע הבראשיתית, האלוהית-רוחית. התיאוסופיה מכירה במודע במטרה זו. בהתאם לכך אפשר לתפוס בקלות רבה, כרעיון, כמושג, את ה”אנטיסופיה”. זו תהיה ההתנגדות לכל מה שחי בכמיהה, שמטרתה לתפוס את אותה נקודה עמוקה בנפש האדם, שבה נפש אדם זו קשורה למקורות הקיום הקמאיים הנצחיים.

כיצד יכולה להתפתח אנטיסופיה כזו בנפש האדם? אפשר היה להאמין בהתחלה שזה פרדוקסלי, שעלולה לקום התנגדות מול מה שיש להחשיב כשאיפה האצילית ביותר של נפש האדם. אולם, הביטו וראו, רק מדע-הרוח מדגים שאנטיסופיה אינה משהו שרירותי כלל בנפש האדם, אלא להיפך, היא שייכת לטבעה במובן מסוים. האדם אינו בעל נטייה תיאוסופית מלכתחילה; בהתחלה יש לו נטייה אנטיסופית. יש לרכוש ידע כלשהו במדע-הרוח, אם ברצוננו להעריך כראוי את הקביעה הפרדוקסלית הזו.

אם חוקר הרוח מממש את המבנה האחר של נפשו, הוא נכנס לעולם רוח אמיתי. ואז הטבע החיצוני כבה כביכול, אל מול התבוננותו הרוחית. הוא עדיין קיים כזיכרון בלבד, ומופיע עולם רוח אמיתי, שבו ניתן להכיר בנפש האדם לא רק בזמן שבין הלידה או ההתעברות לבין המוות, אלא גם לזהות אותה בזמן שבין המוות ללידה הבאה. כבר הפניתי את תשומת לבכם בשיחה האחרונה, לחיים החוזרים על פני האדמה. האדם מוכוון לאותו קיום שבו הוא נמצא לאחר המוות, שבו הוא רוח בין הרוחות. עולם זה נחווה כפי שהטבע החיצוני נחווה באמצעות החושים החיצוניים; בעולם זה נמצאת הנפש עם אותם כוחות אותם פוגש האדם לא רק בתודעה הרגילה, אלא הם מרכיבים תודעה רגילה זו. כן, עולם זה בונה את הכלים של התודעה הרגילה ואת הגשמיות השלמה עם כל מערכת העצבים. זה הופך לאמת עבור חוקר הרוח, שאנו בנויים כבני אדם לא רק מכוח התורשה, אלא גם על ידי משהו המתערב במערכת הכוחות הפיסיים הללו ויורד מאזורים רוחיים-נפשיים. זוהי מערכת של כוחות רוחיים האוחזת את האורגניזם הפיזי ומפתחת את מה שעלינו להיות, בהתאם לחיינו הקודמים עלי אדמות. מדע-הרוח מרחיב את הזיכרון עליו דיברתי בפעם הקודמת. הוא חורג מהקיום הארצי הנוכחי לאזורים של התנסות רוחית.

אם נחשוב על העולם וההתפתחות האנושית באופן זה, מופיע גבול מסוים, במיוחד מול הנפש. הקו המפריד טמון בראשית ילדותו של האדם. שם אנו רואים את הישות האנושית חיה בתחילת הילדות בחיים דמויי חלום, שחייבים להתאים עצמם לבהירות המלאה של מודעות עצמית, של זכירת חוויות. בתחילת הילדות התודעה מעורפלת. האדם ישן או חולם, כביכול, אל תוך הקיום, והדבר שבאמצעותו אנו כבני אדם מרגישים, למעשה, את החיים הפנימיים המפותחים שלנו, עם מרכז התודעה העצמי המובהק שלהם, מופיע רק בנקודת מפנה מסוימת של ילדותנו. מה מייצג זאת, במובן של מדע-הרוח, לפני נקודת המפנה הזו?

אם חוקר הרוח מתבונן בילד לפני שהגיע לנקודת מפנה זו, הוא צופה בכוחות הרוחיים הפועלים, שירדו מעולם הרוח ואחזו את האורגניזם כדי ליצור אותו באופן פלסטי, בהתאם לחיים הקודמים על פני האדמה. וזאת מכיוון שכל הכוחות הרוחיים המכוננים את נפש האדם, נוצקים אל כל מה שחי באורגניזם, יוצר, בונה ומארגן אותו, ואלו יכולים להפוך מאוחר יותר לכלים של הישות המודעת לעצמה. מכיוון שכל כוחות הנפש משמשים לבניית אורגניזם זה, לא נשאר דבר שיכול לספק תודעה עצמית ברורה בתחילת הילדות. כל כוחות הנפש משמשים לבניית האורגניזם; תודעה המשתמשת בעצמה לבניית הישות האורגנית יכולה להיות חלומית בלבד ואכן, היא בחלקה הגדול תודעה ישנה.

מה קורה כעת עם האדם באותה נקודת מפנה שעליה דיברתי?

מתוך האורגניזם, מהגוף, עולה בהדרגה התנגדות הולכת וגוברת. אפשר לאפיין התנגדות זו, על-ידי כך שאומרים שהגוף מתקשה בהדרגה; במיוחד מערכת העצבים מתקשה, כוחות הנפש אינם יכולים עוד לעבד אותה באופן פלסטי לחלוטין, היא מתנגדת. זה אומר שרק חלק מכוחות הנפש מסוגל לפעול באורגניזם האנושי; החלק האחר נדחה כמות שהוא, איננו יכול למצוא נקודות עבודה כדי לפעול על האורגניזם האנושי הזה. אני יכול להשתמש בדימוי כדי להראות מה קורה שם. מדוע אנו יכולים לראות את עצמנו במראה כשאנו עומדים מולה? כי קרני האור מוחזרות על ידי המשטח הבוהק. בזכוכית לבדה, איננו יכולים לראות את עצמנו, מכיוון שאלומות האור עוברות דרכה. דבר דומה חל על הילד בילדות המוקדמת: הוא לא יכול לפתח מודעות עצמית, מכיוון שכל כוחות הנפש עוברים דרכו, כפי שקרני האור עוברות דרך הזכוכית. רק כאשר האורגניזם מתקשה, חלק מכוחות הנפש נדחים, כפי שגם אלומות האור מוחזרות על ידי הזכוכית המשקפת. שם חיי הנפש משתקפים בעצמם; וחיי הנפש המשקפים את עצמם, שחווים את עצמם בתוך עצמם, הם התודעה העצמית המתהווה. היא מהווה את החוויה האנושית האמיתית שלנו עלי אדמות. לפיכך, אנו חיים את השתקפות חיי הנפש הללו, אם הגענו לנקודת המפנה הזו. כעת, מהי משמעות התפתחותו של חוקר הרוח בהשוואה לחיי נפש אלו?

התפתחות זו היא באמת קפיצה מעל תהום. באותו אופן, על חוקר הרוח לעזוב את אזור חיי הנפש הנדחים-משתקפים, ושומה עליו לחדור אל אותם כוחות נפש יצירתיים ומעצבים, הנמצאים לפני נקודת מפנה זו. על חוקר הרוח לשרות כל כולו בתודעה המלאה אותה פיתח בחיי הנפש המשתקפים. שם הוא צולל לתוך אותם כוחות שבונים את האורגניזם האנושי בינקות הרכה ביותר, שאי אפשר עוד לתפוס אותם, כי האורגניזם הופך למראה. אכן, התפתחותו של חוקר הרוח חייבת להתגבר על תהום זו. מאותם חיי נפש שנדחים על ידי הטבע האורגני, עליו להיכנס לחיים הרוחיים-נפשיים היצירתיים. עליו להתקדם מהיצירה אל היוצר. או אז הוא קולט משהו מסוים, אם הוא צולל למעמקים האלה שהם, כפי שהם, מאחורי המראה האורגנית.

בהמשך לכך, הוא קולט את הנקודה שבה הנפש מתאחדת עם המקור היצירתי של הקיום. עם זאת, חוץ מזה, הוא עדיין תופס שדחייה זו היא בעלת משמעות. אם נקודת המפנה לא הייתה מתקיימת, הדחייה לא הייתה מתרחשת; ואז האדם לעולם לא היה יכול להגיע להתפתחות השלמה של התודעה העצמית הצלולה. מבחינה זו, החיים עלי אדמות הם התפתחות של מודעות עצמית. חוקר הרוח יכול לחדור לתוך התחום, שאחרת האדם חווה כחלום בלבד, רק בזכות העובדה שיש לו את התנאים המוקדמים לכך בחיים עלי אדמות, משום שהוא חינך את עצמו למודעות עצמית, ואז הוא חודר לתחום הזה עם תודעה עצמית זו, שאחרת האדם חווה אותה ללא מודעות עצמית. מכאן ברור שהדבר היקר ביותר שהאדם יכול להשיג בחיים עלי אדמות הוא התודעה העצמית הערה, שבדרך כלל מודרת מחוויית שורשי הקיום. בחיי היומיום ובמדע הרגיל, האדם חי בתוך מה ששזור בחיי נפשו לאחר נקודת המפנה הזו. הוא חייב לחיות בתוך זה, כדי שיוכל להגיע למטרתו על האדמה. אין זה אומר שאסור לו, כחוקר רוחי, לעזוב זאת ולבחון את התחום האחר שבו נמצאים שורשיו. ברצוני להתבטא באופן הבא: על האדם לעזוב את תחום הטבע היוצר, כדי לפגוש ולמצוא את עצמו בתוך טבעו שנדחה בפני עצמו, לעומת הטבע הרוחי-נפשי המחובר למקורות הקיום.

בגלל משימה זו עלי אדמות, האדם באמת מוצב מחוץ לתחום שבו עליו למצוא, כחוקר רוחי, את מה שניתן למצוא בתוך מדע-הרוח. אם האדם – ללא ההכשרה של מדע-הרוח –יתבלבל יום אחד במה שהוא יכול לחוות בתחום הזה או האחר, הוא לעולם לא יוכל לעמוד איתן בעולם. כל הקיום החושי של האדם מתבסס על העובדה, שהוא פשוט הוצא מהמקום שבו נמצא עולם הרוח, שבו נמצאים המקורות ושורשי הקיום באופן קרוב ומוכר. ככל שהאדם רוצה יותר לחיות בעולם החושי, כך עליו לעזוב את העולם העליון. לידע המעשי הרגיל שלנו יש את כוחו בלבד, כי האדם עזב את העולם העליון.

מצד שני, האם זה מפתיע שהאדם לומד לראשונה להעריך את מה שיש לו, כאשר הוא מגורש מעולם הרוח? הוא לא ניצב בעולם הרוח במהלך חייו. הוא נאלץ לחדול מכך כדי לחיות את קיומו הארצי בצורה מתאימה. בהתחלה, באופן טבעי למדי, הוא מעריך כל דבר שאינו קשור למקור הקיום. לפיכך, טבעי שהוא מיד מסרב לשמוע דבר כלשהו מעולם הרוח, שאינו נמצא בתוכו בתחילה. בגלל חייו, הוא לא מכוונן להכיר במה שמחבר אותו עם ליבת העולם, אלא להכיר במה שמחזיק אותו בתוך עצמו, ככל שהוא עומד מעבר לעולם הרוחי-נפשי הזה. האדם הוא אנטיסופי בחיים הרגילים, הוא לא מכוונן מבחינה תיאוסופית, וזה יהיה נאיבי להאמין שאפשר לכוונן את החיים הרגילים בצורה לא אנטיסופית. ניתן לכוונן אותם תיאוסופית רק אם, כמו זיכרון של מולדת אבודה, עולה בתחילה הגעגוע בנפש – ואז יותר ויותר נובעת התשוקה לחדור באופן עצמאי למקורו של העולם הרוחי-נפשי.

בהתחלה יש להגיע לגישה התיאוסופית מהגישה האנטיסופית. זה מנוגד באופן פנימי להרבה נפשות. בתקופתנו, שבה לציוויליזציה החיצונית יש הישגים כל כך מופלאים, התפתחה משיכה טבעית לחוויה החיצונית, שמדחיקה את הכמיהה הזו. רק בזמננו הדבר מובן מאוד, שנפש האדם מכווננת בצורה אנטיסופית. עם זאת, יש להכיר באמת בנחיצותה של העמקה תיאוסופית של האנושות, מצד אחד בכל טבע ההתפתחות האנושית ומצד שני רק במה שמתקיים בימינו. מכיוון שכל כך הרבה דברים עומדים בפני המתבונן בהתפתחות הרוחנית האנושית, אני רוצה להצביע על דבר אחד, שיכול להראות שבתקופתנו גישה אנטיסופית היא טבעית.

דיוגנס לארטיוס^[1] מספר, שפעם פיתגורס, שנחשב לאדם חכם מאוד על ידי שליט פליוס, ליאון, נשאל על ידו מה היחס שלו לחיים, מה הוא מרגיש לגביהם. אומרים שפיתגורס אמר את הדברים הבאים: החיים נראים לי כמו פסטיבל. מגיעים אנשים שלוקחים חלק כלוחמים במשחקים; אחרים באים לגרוף רווחים כסוחרים; אך יש סוג שלישי של אנשים, הם באים רק כדי להתבונן בדברים. הם לא באים להשתתף באופן אישי במשחקים, ולא כדי להרוויח, אלא כדי להתבונן בדברים. החיים נראים לי כך: אלה הולכים אחר ההנאה שלהם, אחרים הולכים אחר הרווח שלהם; עם זאת, יש כאלה, כמוני, שקוראים לעצמם פילוסופים, חוקרי האמת. הם מתבוננים בחיים; הם מרגישים כמו מועברים מבית רוחי אל האדמה, הם מתבוננים בחיים כדי לחזור לבית הרוחי הזה.

כעת, צריך להתייחס לציטוט כזה באופן ציורי, כמובן. כפי הנראה יש להכיר קודם את כל השקפתו של פיתגורס, כדי להוסיף עליה משהו, שאחרת ניתן היה לפרש את הציטוט הזה בקלות רבה כאילו הפילוסופים רק בוהים בחיים בחוסר תועלת. מאחר שפיתגורס חושב כמובן שהפילוסופים יכולים להועיל בהתבוננותם, לא רק עבור עמיתיהם, בכך שהם מעוררים אותם להביט, אלא בשעה שהם מחפשים אחר מה שאינו מביא תועלת לחיים באופן ישיר. עם זאת, זה מוביל לשורשי הקיום, כך שמה שנחשב כ’חסר תועלת’ מוביל לנצחי בנפש האדם. יש להוסיף זאת. בכל אופן, פיתגורס האמין שהוא מבטא משהו מסוים, דהיינו שאדם מוצא את האימפולס לשקוע בבלתי מתכלה הנצחי, במה שלא מספק שום תועלת בהתפתחות נפש האדם בשימוש המוחצן, אלא בתוך עצמו; ושצריך לפתח משהו בנפש שלא מיועד ליישום ישירות בחיים החיצוניים, אלא שנפש האדם מתפתחת עקב רצון פנימי עז. ההכרה בנהייה כזו מצויה אצל פיתגורס בימי קדם.

אנו מביטים כעת בחטף בתופעה של העת המודרנית, שאני מזכיר לא כדי להצביע על מוזרויות פילוסופיות, אלא משום שהיא אופיינית לאורח החיים התרבותי של זמננו.

השקפת העולם הקרויה פרגמטיזם התפשטה מאמריקה לאירופה. תפיסת עולם זו נראית מוזרה למדי בהשוואה למה שפיתגורס דורש מתפיסת עולם. תפיסת עולם זו של פרגמטיזם אינה שואלת כלל, האם משהו שנפש האדם מבטאת כידע שלה הוא נכון או שגוי עבור אחרים, אלא רק האם מחשבה שהאדם מפתח כהשקפת עולם היא פורייה ומועילה לחיים. הפרגמטיות אינה שואלת אם משהו נכון או לא נכון במובן אובייקטיבי כלשהו, ​​אלא, למשל, היא מבקשת אחר הדברים הבאים. אנו לוקחים מיד את אחת התפיסות המשמעותיות ביותר של האדם: האם האדם צריך לחשוב שיש בו עצמי אחיד? הוא אינו תופס את העצמי האחיד הזה. הוא קולט רצף מתמשך של תחושות, תמונות נפשיות, רעיונות וכן הלאה. אך זה שימושי להבין את רצף התחושות, התמונות הנפשיות והרעיונות בצורה כזו, כאילו קיים עצמי משותף; בכך מסודרת התפיסה הפנימית, האדם משיג בכך את מה שהוא משיג מהנפש כמו מגשם שוטף; על ידי כך החיים אינם מקוטעים. אנו הולכים לרעיון הגבוה ביותר. הפרגמטיות אינה תלויה כלל בתוכן האמיתי של מושג האל, אך היא שואלת, האם כדאי להגות מחשבה על ישות אלוהית? והיא עונה: טוב שיש לאדם מחשבה על ישות אלוהית, אם הוא לא היה מאמין למחשבה שהעולם נשלט על ידי ישות אלוהית עתיקת יומין, אז הנפש הייתה נשארת חסרת תקווה; טוב לנפש לקבל מחשבה זו. כאן מפרשים את ערכה של השקפת העולם במובן הפוך למדי מכפי שעשה פיתגורס. לדידו תפיסת העולם צריכה לפרש את מה שאין בו תועלת לחיים. עם זאת, כיום מתפשטת השקפת עולם, ואפשר לצפות שהיא תאחוז אנשים רבים, שכמעט אומרת – ובפועל היא כבר עשתה זאת: בעל ערך הוא מה שחושבים עליו כאילו הוא קיים, כך שהחיים מתנהלים בצורה המשתלמת ביותר עבור האדם!

אנו מבינים שההתפתחות האנושית התרחשה באופן כזה שתפיסת עולם שמתייחסים אליה כיום כנכונה, היא כמעט הפוכה מתפיסת העולם שהיתה נכונה, כביכול, בראשית התהוותה של הפילוסופיה האירופית. הגישה האנושית התפתחה מהתיאוסופיה הפיתגוראית לאנטיסופיה הפרגמטית המודרנית. הפרגמטיזם הזה הוא אנטיסופיה מוחלטת, מכיוון שהוא בוחן תמונות נפשיות של משהו על-חושי, מנקודת המבט של ערך מעשי ותועלת בעולם החושי. ישנה חשיבות לכך שלקראת זמננו הלך-הנפש האנטיסופי חודר לנפשות האדם. דעה רווחת היא כיום, מה שפעם הסביר דו בואה-ריימונד,^[2] נציג מבריק של מדעי הטבע, בפגישת חוקרי טבע בלייפציג (1872) בנאום הבורים שלו! בהסבר מבריק הוא מודה שהמדע צריך להתמודד רק עם עקרונות העולם החיצוני של מרחב וזמן, ואף פעם לא עם מרכיב, ולו הקטן ביותר, של חיי הנפש ככאלו. מאוחר יותר דו בואה-ריימונד אפילו דיבר על “שבע חידות עולם” – טבע החומר והאנרגיה, מקור התנועה, מקור החיים, הסדרים הטלאולוגיים (תכליתניים) לכאורה של הטבע, מקורן של תחושות פשוטות, מקור המחשבה התבונית והשפה ושאלת הרצון החופשי. הוא אומר שהמדע לא יכול לעסוק בשאלות אלו כי הוא חייב להסתמך על “נטורליזם”. באותו זמן, דו בואה-ריימונד סיים את ההסברים שלו בצורה טיפוסית למדי, בעוד שהוא התכוון שיש לחדור למשהו אחר, אם בכלל רוצים להבין מרכיב כלשהו בחיי הנפש: כדאי שינסו זאת דרך המוצא היחיד, זה של הסופר-נטורליזם. הוא הוסיף את המילים החשובות האלה, לא כטיעון, אלא כהצהרה המגיעה מתוך הלך-נפשו בצורה דוגמטית למדי: המדע מסתיים היכן שמתחיל הסופר-נטורליזם.

מה המשמעות של תוספת כזו, שהמדע מסתיים היכן שמתחיל הסופר-נטורליזם, בהשוואה למשפט האחר – שיש לפנות לסופר-נטורליזם? אפשר לגלות דברים יוצאי דופן אם מסתכלים סביב בחיים המדעיים של ההווה. כדי למנוע אי הבנות מלכתחילה, אני מציין שהשיחות הללו כאן, בשום אופן לא נועדו כדי להתנגד למדע העכשווי, אלא שאני מקיים אותן בהכרה מלאה במדע הזה – ככל שהוא נשאר בגבולותיו. אני חייב לומר זאת, כי יש אנשים שטוענים שוב ושוב שאני מקיים את השיחות האלה כאן במובן אנטי-מדעי.

אולם, לא במקרה הזה. למרות שהכרה מלאה בהישגים הגדולים של המדע המודרני מהווה את הבסיס לכל מה שאני אומר כאן, בכל זאת, עליי להסב את תשומת לבכם לעובדה שניתן להוכיח בקפדנות את הדברים הבאים: לא ניתן למצוא כל הצדקה במדע לאמירה שהמדע מסתיים היכן שמתחיל הסופר-נטורליזם. לא מוצאים לכך כל הצדקה. מגלים שאמירה כזו נעשית ללא כל הצדקה, מתוך הלך-נפש, מתוך הלך-נפש אנטיסופי. למה אומרים אמירה שכזו? שוב, מדע-הרוח יכול לספק ידע לגבי זה. ניתן להבין כלפי חוץ הלך-נפש כזה בהתאם לכל מה שהסברתי היום. עם זאת, אני צריך להניח משהו. ישנן הרבה חוויות תת-מודעות בנפש האדם. ישנם עומקים בחיי נפש האדם שאין אנו יכולים לתפוס – תמונות נפשיות, פעולות של בחירה (לפחות לא אלה המודעות) – אלא רק בטבע של חיי נפש האדם. ישנם חיי נפש תת-מודעים; וכל מה שיש שם יכול להיות בחיי הנפש המודעת. רגשות, תשוקות, סימפטיה ואנטיפתיה, שאנו חשים בחיים הרגילים באופן מודע, יכולים להיות גם באזורי התת-מודע, הם אינם נתפסים שם, אלא משפיעים על הנפש כמו כוח טבעי – מלבד זה שהם מנטליים ולא פיזיים. יש אזור שלם של חיי נפש תת-מודעים.

האדם טוען, מאמין ומתכוון לדברים רבים, לא משום שהוא מודע לחלוטין להנחותיהם; אלא הוא מאמין ומתכוון אליהם מתוך חיי הנפש התת-מודעים, כי נטיות ורגשות לא מודעים דוחקים בו. היום אפילו הפסיכולוגיה האמפירית כבר מקבלת את הרעיון, שמה שהאדם טוען אינו טמון לחלוטין בהיגיון בלבד, במה שהאדם סוקר באופן מודע. ענף שלם של הפסיכולוגיה הניסויית המודרנית עוסק בזה. סטרן^[3] הוא נציג של מגמה זו, המראה כיצד אפילו בהצהרותיו המדעיות ביותר של האדם, יש משהו שנצבע על ידי הסימפטיות והאנטיפתיות שלו, על ידי נטיותיו ורגשותיו. הפסיכולוגיה החיצונית תוכיח בהדרגה שיש כאן הטייה, אם מישהו מאמין שהוא באמת יכול לסקור כל דבר בחיי היומיום או במדע הרגיל, המשפיע על הצהרותיו. זוהי כבר לא אמירה אבסורדית היום, אם מאפיינים את התגלית שהוזכרה זה עתה: היכן שמתחיל הסופר-נטורליזם, נגמר המדע. אכן, דו בואה ריימונד מבטא זאת כהלך-נפש בסיסי, אך זה גם הלך-נפש בסיסי של אינספור נפשות שלא יודעות על כך דבר. זה לא מפתיע אם מבינים זאת כנובע מחיי הנפש התת-מודעים. ובכל זאת, איך זה מתהווה? מה דוחף את הנפש לטעון משפט זה כדוֹגמה: המדע מסתיים היכן שמתחיל הסופר-נטורליזם?

מהו הדבר שפעל בחיי הנפש התת-מודעים של דו בואה-ריימונד באותה תקופה, ומהו הדבר שפועל היום בחיי הנפש התת-מודעים של אנשים רבים, שיש לו השפעה מכרעת בחיים, אם המשפט הזה נחווה כמהווה את הבסיס התת-מודע שלהם? מדע-הרוח נותן את התשובה הבאה:

אנו מכירים היטב רגש שאנו קוראים לו פחד, בהלה או ביישנות. כל אדם יודע מתי מופיע פחד בחיים הרגילים. ישנם מחקרים מדעיים מעניינים למדי על רגשות כאלה כמו פחד; כך, לדוגמה, אני ממליץ לכולם להכיר את המחקרים המצוינים על הרגשות של החוקר הדני לאנג^[4]; ביניהם ישנם גם כאלה על פחד, ביישנות וכן הלאה. אם אנו חווים פחד בקיום הרגיל, מתרחש משהו – במיוחד אם הפחד מגיע לרמה מסוימת – שמהמם את האדם, כך שהוא לא לגמרי שולט עוד באורגניזם שלו. האדם נעשה “קפוא בהלם”, יש לו ארשת פנים מסוימת, אבל גם כל מיני תופעות נלוות מסוימות של פחד מופיעות בחיי הגוף. המדע כבר תיאר היטב את התופעות הנלוות הללו, כמו למשל החוקר שהזכרתי. לפחד כזה יש השפעה המחלחלת עמוק לגופו של האדם ויש לו מופע סימפטומטי. מצבים גופניים שהשתנו ובמיוחד הצורך להחזיק חזק במשהו, מופיעים יחד עם הפחד. הרבה אנשים שנבהלו אמרו שהם נופלים. זה מצביע עמוק על טבעו של הפחד, יותר ממה שחושבים בדרך כלל. הסיבה לכך היא שמתרחשים שינויים באורגניזם, אם הנפש חווה פחד. הכוחות של האורגניזם מרוכזים במעין עווית על מערכת העצבים; היא עמוסה כביכול בעוצמת נפש; המתח הזה מצטבר ברקמות ולא ייתכן שלא תהיה לכך השפעה כלשהי.

מחקר רוחי חוקר את נפש האדם כשהיא חושבת ומדמיינת, בהתמסרה לטבע החיצוני. ניתן לחקור את טבעה של אותה פעילות בה נמצאת נפש במצב מסוים, אשר מותירה את הגוף לבדו, ומפנה את החשיבה המכוונת כלפי חוץ אל ההתנסות החיצונית, אל ההתבוננות החיצונית. אם מתמודדים עם התמונה של אדם כזה מבחינת מדע-הרוח, היא בדיוק כמו של אדם המפוחד קלות. עד כמה שהמשפט הזה נשמע פרדוקסלי, הסחת הדעת של כוחות הנפש מהאורגניזם השלם גורמת למשהו הדומה למדי לפחד, כמו פחד מקהה. אותה “קרירות” מחשבתית שעל האדם לעורר בהתבוננות המדעית, עד כמה שזה נשמע פרדוקסלי, קשורה לפחד, ובפרט לבהלה. חוקר מרוכז, שבאמת חי במחשבותיו המדעיות, נמצא במצב הקשור לפחד אם מחשבותיו מכוונות כלפי חוץ, או אם הוא משקף משהו שנמצא בעולם החיצוני. התמסרות זו לעולם החיצוני שונה מההתפתחות הרוחית-מדעית, ככל שהאחרונה מבוססת על כך שפעילויות הנפש מנותקות מהמוח. לפיכך, זה לא מתרחש כאשר קיים מאמץ עוויתי חד-צדדי של פעילות הנפש המאפשר לחלק אחד של פעילות הגוף לזרום על חשבון האחר. המצב הזה, הקשור לפחד, מייצר את מה שאפיינתי זה עתה. כמובן, כולם יכולים להכחיש את הפחד הזה, כי הוא מופיע בתת-מודע. עם זאת, הוא קיים שם ללא ספק. במובן מסוים, החוקר המפנה את מבטו כלפי חוץ, נמצא כל הזמן בהלך-נפש כזה, שבאזורים התת-מודעים של חיי נפשו שורר דבר הדומה למה ששורר במודע בנפש השרויה בפחד. אני אומר עכשיו משהו שיישמע פשוט, שלא נועד להיות פשוט, אך עשוי לעזור בהבנת הדברים בזכות הפשטות שלו.

אם מישהו נבהל, הוא יכול להגיע בקלות רבה להלך-נפש שאפשר לכנות אותו במילים: אני חייב להחזיק במשהו במהירות, כי אחרת אפול! זהו הלך-הנפש של החוקר המדעי, כפי שתיארתי אותו זה עתה. עליו להתרכז בחשיבה החד-צדדית; הוא מפתח פחד באופן לא מודע וזקוק לחומר החושי החיצוני שאליו הוא יכול להיצמד, כדי שלא ישקע בפחד התת-מודע, אשר – אם הוא לא יתקדם לתיאוסופיה – לא ימצא דבר שיוכל להיאחז בו, ועל כן יידבק לחומר. תן לי משהו שנמצא בחומר החיצוני, שאליו אני יכול להיצמד! הלך-הנפש הזה חי בתת-מודע של המדען הרגיל. דבר זה מוביל לכך שהרגשות התת-מודעים מקבלים כמדע רק את מה שלא עשוי לעורר פחד, כי האדם נאחז בבריאה החומרית של העולם. מכאן מגיע הלך-הנפש האנטיסופי: היכן שמתחיל הסופר-נטורליזם, המדע מסתיים – סיום שאליו אפשר להיצמד.

איפיינתי כאן משהו שמטבע הדברים חייב להתקיים בעידן שבו, במובנים רבים, הדרישה היא לדבוק בהתבוננות החיצונית ובטבע החיצוני. בכך אני מציין משהו שחי לא בבני האדם היחידים באופן אישי, אלא חי בכל מי שמפתח כעת הלך-נפש אנטיסופי, בין אם אומרים שתיאוסופיה היא משהו שמרחף מעל המדע, שהיא התנתקה מהקרקע האמינה של המדע, ובין אם אומרים: תיאוסופיה מובילה רק להבלים פנימיים או חיצוניים; שום דבר אינו אמין מבחינה מדעית בתחומים אלה, אלא מבוסס על אמונה גרידא שמגיעה מפה ומשם.

בין אם מישהו אומר: הסדר המשפחתי שלי מופר אם בן משפחה הופך לתיאוסוף, ובין אם אחר אומר: אם אני מתמסר לתיאוסופיה, הנאת החיים מתקלקלת – שתי הדעות אינן נכונות, כמובן, אך הדברים הללו נאמרים מתוך הלך-נפש מסוים. הם מסווים את הלך-הנפש האנטיסופי. הלך-הנפש האנטיסופי הזה מובן. מאחר שאין דבר מובן יותר מהלך-הנפש האנטיסופי לאדם החש עצמו תאוסופי, היודע שנפש האדם חייבת תמיד לחפש את הקוהרנטיות עם העולם, למען שלומו ובריאותו, שאליה היא קשורה בשורשיה העמוקים ביותר. אפשר להבין כל סוג של התנגדות, כל סוג של אי-הבנה. מי שטוען לאי-הבנות כאלה צריך תמיד לקחת בחשבון שהוא לא אומר שום דבר מפתיע לאדם התיאוסופי – לא משנה עד כמה הוא כועס על התיאוסופיה – כי התיאוסוף יכול להבין אותו. הוא נבדל מהאדם התיאוסופי רק בעובדה שמי שזועם בצורה כזו בדרך כלל אינו יודע מדוע הוא עושה זאת, כי המקורות לכך הם בתת-המודע שלו, המעורר את הלך-הנפש האנטיסופי מתוך עצמו. בה בעת, האדם בעל התפיסה התיאוסופית יודע שהלך-הנפש האנטיסופי הזה הוא הטבעי ביותר בעולם, כל עוד לא הובנה הנהייה האצילית ביותר בנפש האדם. כאשר אדם נמצא במצב רוח אנטיסופי, לא נראה כי הוא שופט בתבונה או חושב בהיגיון, אלא רק שעדיין לא עשה את הצעד להבין שהתיאוסופיה מדברת מתוך מקורות הקיום.

גם מי שאינו חוקר רוח יכול להבין את התיאוסופיה הזו, לקבל אותה במלואה ולהפוך אותה לסם החיים של חיי נפשו. מדוע? כי מה שחוקר הרוח חווה מעבר לחוויה החושית הרגילה, יכול לבוא לידי ביטוי באותה שפה שבה באות לידי ביטוי חוויות היומיום והמדע. בשיחות האלה אני דואג להשתמש באותה שפה עבור תחומי הרוח – לא השפה החיצונית, אלא שפת המחשבות, כפי שהמדע החיצוני משתמש בה. אכן, אפשר לחוות את הדברים המוזרים ביותר, בלי יכולת לבטא זאת בשפה מובנת למתנגדי התיאוסופיה, שפה שהם מקבלים לגבי החיים החיצוניים והמדע, אם הם נושאים נאום העוסק בתחום הרוח.

התיאוסופיה יכולה להעניק לאדם לְכִידוּת (קוהרנטיות) עם המקור הראשוני של קיומו; היא יכולה לגרום לו להיות מודע לנקודה שבה מעמקי נפשו קשורים למעמקי העולם. מכיוון שהאדם תופס בתיאוסופיה את הכוחות האלוהיים-יצירתיים המארגנים אותו, הוא עומד לצד התיאוסופיה בתוך אותו כוח עולמי שיכול לתת בריאות וכוח, ביטחון ותקווה וכל מה שהוא צריך לחיים. ככל שהאדם חודר עם התיאוסופיה אל המקור היצירתי של הקיום, הוא חודר גם אל המקור היצירתי של הקיום הנוגע לחייו המוסריים. הקיום מוגבר במובן הטוב ביותר. האדם מרגיש את טבעו שלו ואת ערכו בתיאוסופיה. יחד עם זאת, הוא מרגיש גם את משימותיו וחובותיו בעולם, משום שהוא מוצא את עצמו קשור לעולם, שאחרת הוא רק איבר לא מודע בו. החיים שמעבר למקור זה, החיים באנטיסופיה מחסלים את קיומה של הנפש. למען הדיוק, כל שיממון הנפש, כל הפסימיות, כל נקיפות המצפון הקיומיות, כל חוסר יכולת למלא מחויבויות, כל היעדר של דחף מוסרי – נובעים ממצב הרוח האנטיסופי. התיאוסופיה נועדה להצביע על תוכן האמת של החיים ולא להטפת מוסר וכיוצא בזה.

מי שמזהה את תוכן האמת הזה, מוצא את דחפי החיים בשדה החיצוני והמוסרי. התיאוסופיה מעלה את הנפש האנושית לרמה שחייבת להיות לה, כיוון שהיא נותנת לנפש את מה שבאמצעותו היא באמת מרגישה כנישאת לארץ זרה, שאליה היא הייתה צריכה להגיע. כי התיאוסופיה אינה עוינת את האדמה. אם האדם מבין את עצמו דרכה, הוא מבין את עצמו בצורה כזו שעליו להעפיל שוב לעולם שבו נמצאים שורשיו, שבו נמצא ביתו ושבו הוא חייב להיות, כדי להגיע להתפתחותו האנושית המלאה. מתוך הידע הזה לגבי הבית, שהתיאוסופיה יכולה לתת, יכולים לזרום אל הנפש אופטימיות, ידע חיים, בהירות לגבי מחויבויותיה ולגבי דחפי החיים – שתמיד נשארים במחשכים תחת מצב הרוח האנטיסופי, גם אם האדם מאמין שהם בהירים וברורים. התיאוסופיה יוצרת את הלך-הנפש אשר יכול להפוך להלך-נפש מוניסטי, את תחושת האחדות עם הרוח החיה השזורה בעולם. תיאוסופיה פירושה להיות ברוח, כדי שהאדם ידע: הרוח החודרת לכל הוויה, מפיחה חיים ופועמת דרך מה שחי ושזור בתוכי.

מיטב הרוחות האנושיות הרגישו אחדות מלאה עם התיאוסופיה הזו, גם אם לא תמיד התעלו אל מה שניתן להגדיר כידע עולם בתחילת המאה העשרים. אם פיכטה^[5] ניסה לשרטט את טבעו של ה’אני’ האנושי בקווי מחשבה חדים, הוא נכנס להלך-נפש מתוך קווי מחשבה שונים לגמרי, כפי שהם מוסברים כאן, שהתגבשו במילים: “האדם שחווה את עצמו ב’אני’ שלו, באמת חווה את עצמו בעולם הרוח.” זהו הלך-הנפש התיאוסופי. זה משהו מתודעת העולם התיאוסופית שהטביע את המילים היפות רק אצל פיכטה. מילים אלו מופיעות כתולדה הכרחית של תודעת העולם התיאוסופית. פיכטה, באופן מבריק, הטביע כמה משפטים בהרצאותיו “ייעודו של המלומד” (1794). שם הוא מסכם שוב את מה שהוא חשב עליו רבות, ושנראה כמו הלך-נפש תיאוסופי, במילים: “אם זיהיתי את עצמי ב’אני’ שלי, בהיותי בתוך עולם הרוח, אזי זיהיתי את עצמי גם בייעוד שלי! אפשר לומר, מצאתי את הנקודה שבה יש חיבור בין ההוויה העצמית לבין שורשי ההוויה העולמית.” פיכטה ממשיך ואומר: “אני מרים את ראשי באומץ אל הרי הסלע המאיימים, אל מפלי המים הגועשים ואל העננים המתנגשים הטובלים בים האש ואומר: אני נצחי ומתנגד לכוחכם! הכל ייפול עליי, ואתְּ אדמה ואתם השמיים מתמזגים בהמולה הפרועה, ואתם, כל היסודות, קוצפים ומשתוללים ומשחיזים את חלקיק השמש האחרון של הגוף שהוא שלי – רצוני, הניצב איתן, ירחף מעל השאריות של היקום באומץ ובקור רוח. מאז שהבנתי את ייעודי, הוא קבוע יותר מכם; הוא נצחי ואני נצחי, כך או כך.” מילים אלו באות מהלך-נפש תיאוסופי. בהזדמנות אחרת, כשכתב את ההקדמה של ייעודו של המלומד, הוא ביטא מלים רבות משמעות נגד הרוח האנטיסופית: “אנחנו יודעים את העובדה שאידיאלים אינם מופיעים בעולם האמיתי, אנחנו יודעים זאת אולי טוב כמוהם, אולי יותר טוב. אנו רק טוענים שניתן לאמוד באמצעותם את המציאות, וכי זו חייבת להשתנות על ידי אלה שחשים את הכוח בתוכם. בהנחה שהם גם לא הצליחו לשכנע את עצמם בכך, הם מפסידים מעט מאוד, כי הם מה שהם; וחוץ מזה, האנושות לא מפסידה דבר. מתברר רק שאי אפשר לסמוך עליהם בתוכנית לשיפור האנושות. דרך זו תימשך ללא ספק; הטבע הנדיב עשוי לשלוט ולתת להם גשם ושמש, מזון בר-עיכול ומחזור בלתי מופרע של המיצים שלהם, וחוץ מזה – מחשבות חכמות!”

הלך-הנפש התיאוסופי מלווה בהרגשת אחדות. גם אם רוחות העבר לא יכלו לדבר על עולם הרוח בצורה כל כך מוחשית כפי שאפשרי היום, יש הרגשת אחדות עם בני האדם האלה שהיו בעלי הלך-נפש תאוסופי זה. לכן, אני מרגיש תמיד בהרמוניה עם כל מילה, עם כל משפט של גתה ובמיוחד עם הלך-הנפש התיאוסופי, החודר בצורה חיה וססגונית לכל מה שהוא חשב וכתב. לפיכך, הוא גם יכול היה לבטא אמירה מתאימה המתייחסת להלך-הנפש התיאוסופי והאנטיסופי, שאיתה הייתי רוצה לסיים את הדיון הזה על תיאוסופיה ואנטיסופיה. גתה שמע מימרה אנטיסופית למדי שמקורה ברוח מבריקה וחשובה, מאלברכט פון האלר.^[6] אכן, אלברכט פון האלר חי במצב רוח אנטיסופי במיוחד, למרות שהיה חוקר טבע גדול בתקופתו; בכל זאת זוהי מימרה אנטיסופית כשהוא אומר:

“שום תודעה שנבראה לא תחדור

לתוך הוויית הטבע.

מאושר האדם אל מולו

מופיע הטבע בנראותו בלבד.”

גתה חש בכך הלך-נפש אנטיסופי, גם אם הוא לא השתמש במילים תאוסופיה ואנטיסופיה. הוא מאפיין את הרושם שעשו עליו דבריו האנטיסופיים של האלר בצורה דרסטית למדי. הוא ביטא את העובדה שהנפש צריכה לאבד את עצמה לאור גישה כזו, כביכול. היא תאלץ לאבד את הכוח והגדלות שניתנו לה על-מנת שתכיר את עצמה:

אכן

מוקדש לרופא

“שום תודעה שנבראה לא תחדור

לתוך הוויית הטבע.”

הו, אתה חסר התרבות!

אל תזכיר לי,

לאחיי ולאחיותיי

מילים שכאלו.

אנחנו חושבים שבכל מקום נהיה בתוך תוכו.

“מאושר האדם אל מולו

מופיע הטבע בנראותו בלבד.”

אני שומע זאת שוב ושוב במשך שישים שנה,

אני רוטן על זה, אך בחשאי,

אני אומר לעצמי אלף ואלפי פעמים:

הוא נותן הכול בשפע ובהנאה;

לטבע אין לא ליבה ולא קליפה,

הוא הכל גם יחד.

יותר מכל – בחן את עצמך,

האם אתה ליבה או קליפה.

——————————————————————————————————————-

1. Diogenes Laertius – 240-180 לספירה. היה ביוגרף יווני בן המחצית הראשונה של המאה השלישית לספירה. הציטוט הוא מספרו: ‘חייהם ודעותיהם של פילוסופים בולטים’. ↑
2. Emil Heinrich Du Bois Reymond 1818-1896 – היה פיזיולוג ורופא תיאורטי גרמני. ↑
3. ככל הנראה William Stern, 1871-1938- פסיכולוג. ↑
4. Carl Georg Lange 1834-1900 ↑
5. Johann Gottlieb Fichte 1762-1814 – פילוסוף גרמני. ↑
6. 1708-1777, Albrecht von Haller – חוקר טבע, רופא ומשורר שוויצרי. ↑