רודולף שטיינר

GA60

תרגם מאנגלית: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

לספר ראו כאן

הרצאה מספר 2

חיים ומוות

ברלין     27.10.1910

אם נציין רבות מהתצפיות המתבצעות בימינו ביחסו של האדם לחיים ולמוות, אנו יכולים להיזכר במשפט ששייקספיר^[1] נתן להמלט^[2] הקודר:

“הקיסר שנפטר והוּמר לחמר,

יסתום חור שנפער מול הרוח הקר.

מי תיאר שמקיסר כה מפואר מותר

לבְנות חומת חמר נגד חורף ומטר.”

[מערכה חמישית תמונה ראשונה]

אמירה כזו עשויה להישמע על ידי רבים הכפופים להשפעה הסוּגֶסְטִיבִית של התפיסות הרבות הנרכשות בתחום מדעי הטבע בתקופתנו, והם יכולים לחוש שהם עוקבים אחר כל התנועות של החומרים הנפרדים המרכיבים את גוף האדם לאחר מותו. הם יכולים קודם כל לשאול בצדק: “מה נהיה מהחמצן, החנקן, הפחמן וכו’, הבונים את גוף האדם לאחר מותו?” למעט העובדה שכיום ישנם אנשים רבים המושפעים מהביטוי הסוגסטיבי: “חוסר ההשמדה של החומר” [חוק שימור החומר], ישנם, שוב, אחרים אשר מאבדים לחלוטין את היכולת לדמיין משהו בכל המרחב העצום הבלתי נגמר, מלבד החומר ופעולותיו.

מתצפיות רבות על אופי המוות, או כאלו המבססות את הרעיון של ניגוד בין חיים למוות, אנו יכולים לראות, בפרשנויות מסוג זה, עד כמה תלוי ביסוס תפיסות ורעיונות באופן המדויק ביותר האפשרי. זה קורה שוב ושוב שלא לוקחים בחשבון את העובדה ש”מוות” ו”חיים” יוצרים ניגוד שתלוי באופי של זה שאליו מתייחסים, וכי מי שמתבונן מקרוב לא מעז לדבר באותה דרך על המוות של צמח או בעל-חיים כמו על זה של האדם. בהרצאה זו יוסבר עד כמה כך הוא הדבר. אנו יכולים לראות עד כמה מעט אנו מבינים את הביטויים המשמשים בתחום זה, על ידי העובדה שבפיזיולוגיה של חוקר הטבע הגדול האקסלי [Huxley],^[3] למשל, ניתן למצוא את הדברים הבאים. נאמר שם שעלינו להבחין בין המוות המקומי לבין המוות של הרקמה באורגניזם, ונאמר במפורש כי חיי האדם תלויים במוח, ב-ריאות ובלב, אך זהו מצב תלת-צדדי אשר אנחנו באמת יכולים להפחית לדו-צדדי; למעשה, אם היינו יכולים לשמור על הנשימה באמצעים מלאכותיים, ייתכן מאוד שנסיר את מוחו של אדם והוא ימשיך לחיות. זה אומר שהחיים נמשכים גם אם המוח נלקח. כלומר, אם אדם אינו מסוגל עוד ליצור תפיסה של סביבתו או של מה שמתרחש בתוכו, אם החיים היו יכולים להישמר באורגניזם רק כתהליך חיים באמצעות נשימה מלאכותית, האורגניזם היה ממשיך לחיות במובן של הגדרת החיים על ידי מדע הטבע, ולא באמת היינו יכולים לדבר על מוות, למרות שאין שם כלל מוח. זה רעיון שצריך להבהיר לכל מי שלמרות שהוא אולי לא מטפל בחיים בלי מוח, לפחות ימצא הגדרה כזו כמתקבלת על הדעת – שהסבר זה רק מראה שהגדרת החיים שניתנה על ידי מדע הטבע לא ישימה לאדם בצורה זו. אף אחד לא יוכל לכנות כך את חייו של האורגניזם – אפילו של האדם, של חיי האדם עצמו – גם אם אחרים מכבדים את העובדות שנרמזו כנכונות.

אולי כיום אנו קצת יותר מתקדמים אפילו בתחום מדעי הטבע מאשר היינו לפני עשר שנים, כאשר אנשים היו נבוכים בכלל לדבר על החיים, וכאשר עקבו אחרי כל החיים עד לחיי היצורים הקטנים ביותר. החיים הללו באורגניזמים הקטנים ביותר נראו כתהליך כימי מסובך. על פי תפיסה זו, אם הגדרה זו תורחב לתפיסת היקום, ניתן יהיה לדבר רק על החלקים הקטנים ביותר של החיים כחַיי הֶמשך, כך שניתן יהיה לדבר רק על שימור החומר. כיום, בגלל החקירות בנושא הרדיום,^[4] רעיון חוסר ההשמדה של החומר הפך לפחות מבוסס.

כעת רק אסב את תשומת ליבכם לכך שמדע הטבע כיום כבר מנסה לדבר על סוג של עצמאות, לפחות לגבי היצורים החיים הקטנים ביותר. הוא קובע כי היצורים החיים הקטנים ביותר מפיצים את עצמם דרך התפלגות; האחד מחלק את עצמו לשניים, שניים לארבעה וכן הלאה. שם אנו לא יכולים להודות במוות, כי הראשון חי בשני וכשאלה מתים שניהם חיים בתוך הבאים אחריהם בתור.

כעת, אלו שרצו לדבר על האלמוות של יצורים חד-תאיים חיפשו אחר הגדרה של מוות, ורק הגדרה זו של טבע המוות היא האופיינית ביותר. הם מצאו שהמאפיין העיקרי של המוות הוא שהמוות משאיר גופה מאחור, ומכיוון שישויות חד-תאיות לא משאירות מאחוריהן גופה, הן לא יכולות באמת למות. כך מחפשים את המאפיין של מה שקשור ליסודות החיים העמוקים ביותר במה שהחיים משאירים אחריהם. כעת יהיה ברור ללא הסבר נוסף, כי מה שנשאר מאחור על ידי החיים עובר בהדרגה לחומר חסר-חיים. כך שחומר חסר-חיים הופך בתהליך המוות לאורגניזם החיצוני של היצור החי הקטן והמסובך ביותר. אולם אם ברצוננו לקחת בחשבון את המשמעות שיש למוות בעבור החיים, אל לנו להסתכל על מה שנותר, על מה שהופך לחומר חסר-חיים; אלא עלינו לחפש את הסיבה, את עקרונות החיים, בחיים עצמם, כל עוד הם שם.

אמרתי שאי אפשר לדבר באותו מובן על מוות בצמחים כמו אצל בעלי-חיים ובני אדם, כי לא לוקחים כאן בחשבון תופעה חשובה. היא נמצאת גם אצל חלק מבעלי-החיים הנמוכים יותר, למשל ב-ephemera^[5] ומורכבת מכך שלרוב הצמחים ובעלי-החיים הנמוכים קיימת המוזרות הבאה: ברגע שתהליך הפרי מתבסס ונוצרת האפשרות של ישות חיה חדשה, מתחילה גסיסה של הישן. התהליך הנסוג בצמח, תהליך הגסיסה, מתחיל ברגע שמתאפשר העיצוב של צמח חדש. לכן בהחלט אפשר לומר בוודאות על אותם צמחים, שבהם ניתן לראות זאת, שהגורם שנטל מהם את החיים טמון בישות החיה החדשה, או בישויות שלא הותירו אחריהן חיים בישות הישנה.

ניתן להשתכנע בכך באמצעות השתקפויות פשוטות. ישנם צמחים מסוימים אשר מחזיקים מעמד, פורחים שוב ושוב ונושאים פרי; כל צמח חדש שנוצר, כמו טפיל, נטוע לכאורה על הגבעול הישן. אך ניתן להשתכנע כאן שהם רוכשים את האפשרות ליצור מחדש את עצמם על ידי השלכת חלקים מסוימים מעצמם לתחום החסר-חיים, למת, – כלומר, הם מקיפים את עצמם בקליפה. זה די מוצדק לומר לגבי הצמח שיכול להקיף את עצמו בקליפה, שיכול לשאת חומר חסר-חיים ובכל זאת להמשיך לחיות, שיש לו עודף חיים; ובגלל עודף זה שהצמח לא יוותר עליו – הוא יֵוותר רק על הדרוש לאורגניזם הצעיר – עליו להבטיח את עצמו על ידי דחיפת המוות החוצה. כך ניתן גם לומר כי כל ישות חיה שקיימות בתוכה אפשרויות, מעבר להבאתה של יצירה חדשה, מתמודדת עם הצורך לשלוט כל הזמן על החיים בתוכה, מכיוון שהיא לוקחת חומר אורגני חסר-חיים. ניתן לצפות בכך במידה מספקת הן אצל בעל-החיים והן אצל האדם.

יש לנו כאן הפרדה בין חיים למוות בישות עצמה. יש לנו התחלפות בין איבר חי שמתפתח לכיוון אחד, לבין שקיעה מתמדת בתוכו של איבר אחר שמתדרדר לכיוון המוות. אם ברצוננו להתקרב לישות הפנימית ביותר של האדם מנקודת מבט זו, עלינו בהחלט לזכור משהו ממה שנאמר לעיתים קרובות בעבר, אך שלעולם אינו נהפך למיותר מכיוון שעדיין לא משתייך לאמת הרגילה והמקובלת.

אם נישען על תפיסות רגילות למדי – כפי שנעשה היום במחצית הראשונה של ההרצאה – ואז נעבור לשאלת החיים והמוות, מנקודת המבט של מדע הרוח, עלינו לזכור שממה שנלקח בחשבון כאן, בוודאי מעט מאוד מוכר היום, מכיוון שדברים אלה קשורים לאמת שהיא חדשה לאנשי הזמן הנוכחי, בדיוק כמו שאמת אחרת, שהיא כעת מובנת מאליה, הייתה חדשה ואף לא ידועה לעולם לפני שלוש מאות שנים. לעיתים קרובות ציינתי שכיום זה מובן מאליו למדען הטבע, או למי שבונה את תצפיותיו על תפיסות מדע הטבע, כי זו עובדה ידועה ש”כל מה שחי נולד מן החי”. (כמובן, אני מדבר כאן עם המגבלה הטמונה במשפט זה בעולם מדעי הטבע. אל לנו לצאת לשאלת הדור הקדמון למשל, שכן ניתן להבחין מיד שלמשפט האנלוגי המוזכר כאן נעשה שימוש גם בעולם מדע הרוח). לא מזמן מדען הטבע הגדול, פרנצ’סקו רדי,^[6] נאלץ להיאבק בכל מרצו על המשפט הזה, “כל מה שחי נולד מן החי”. שכן לפני הופעתו של חוקר טבע זה של המאה ה-17, הדבר נחשב אפשרי למדי – לא רק במעגלי הדיוטות, אלא אפילו אצל מדענים – שאורגניזמים חדשים נוצרו מבוץ נהר נרקב או מחומר אורגני מתפורר. כך סברו לגבי תולעים ודגים. הרעיון שהחיים יכולים להתפתח רק מהחיים עדיין חדש, שכן רק לפני כמה מאות שנים פרנצ’סקו רדי זימן כזאת סערת רגשות שהוא בקושי ניצל מגורלו של ג’ורדנו ברונו.^[7] כשנבחן כיצד “אופנות הזמן” משתנות, נוכל לשפוט את גורלה של אמת זו שעלינו להכריז כאן שוב, למען האמת הזו, “החיים יכולים לנבוע רק מן החיים”, שחוללה באותה תקופה התקף זעם. אלה שחשים בדחף לשאוב מבאר הידע אמיתות דומות בתחומים אחרים, כבר לא מוצאים להורג בימינו בשריפה. המנהג הזה חדל בימינו. אך כן לועגים להם; אדם שמדבר על דברים כאלה הופך למושא ללעג; מי שנאלץ להכריז על דברים כאלה שקשורים לרוח, להתפתחות, נידון לסבול מוות רוחני. אולם גורלה של האמת המוזכרת לעיל מורכב מכך שהיא הפכה לעובדה מובנת מאליה, לטריוויאליות, עבור מי שמסוגל לשפוט.

ובכן, מהי השגיאה שגרמה לאי זיהוי האמת: “החיים יכולים לנבוע רק מן החיים”? טעות די פשוטה בהתבוננות! המדענים בחנו את מה שהיה מונח לפניהם בעבר, אך לא ניסו לחדור לעובדה שמקורו של יצור חי טמון בזרע שהשאיר אחריו יצור חי אחר; כך שאורגניזם חי חדש מסוג מסוים היה יכול לנבוע רק מכיוון שאורגניזם חי לשעבר השאיר אחריו זרע מסוג דומה. כלומר, הם הסתכלו על הסביבה של האורגניזם המתפתח, אך באמת היו צריכים להסתכל על מה שהשאיר אחריו אורגניזם חי אחר שהתפתח בסביבה זו. דבר זה נעשה לאורך מאות שנים, עד לתקופת פרנצ’סקו רדי. פרטים מעניינים למדי עשויים להיאסף מספרים שהיה להם משקל לא קטן במאה ה-7 ובמאה ה-8 כמו כתביו הסמכותיים של מדען הטבע המודרני ביותר באותם זמנים, ובהם נכתב וסווג בדיוק כיצד, למשל, דַבּוּר מתפתח מפגר נרקב של שור; צרעה מגופת החמור וכן הלאה. הכל היה מסודר יפה. בדיוק באותו אופן בו נעשו טעויות באותם זמנים, נעשות טעויות היום ביחס לנפשו ורוחו של האדם. איך זה קורה?

האדם מופיע בקיום הארצי והחל מהלידה התפתחותו האישית נראית במשך מהלך חייו. רואים כיצד מתפתחים הצורה, היכולות והכישרונות השונים (נדבר באופן יותר מפורט על התפתחות זו בהרצאה מאוחרת יותר). אך אם המדענים רוצים לדעת מה טיבה של הצורה האנושית, מהו האופי שבו אנו עוסקים, הם שואלים את השאלה: “מהם היחסים התורשתיים? מאיזו סביבה נולד האדם?” זוהי בדיוק אותה השיטה כפי שהסתכלו על הבוץ המקיף את התולעת היוצאת ממנו במקום על הבֵּיצה. לגבי מה שמתגבש כנטייה, כיכולות שונות באדם, יש לעשות הבחנה מדויקת בין מה שמאופיין כמועבר מההורים, הסבים וכדומה, לבין גרעין מסוים, שמי שמתבונן באמת לא ייכשל מלהכירו. רק מי שניגש אל הרוח ואל אלמנט הנפש כפי שעשו אנשי הטבע לפני פרנצ’סקו רדי, יוכל להכחיש שקיים באדם גרעין המציג את עצמו בצורה ברורה ושממנו אי אפשר לחזור למה שעבר בירושה מההורים, הסבים וכו’. לכן בהתפתחות האדם עלינו להבדיל את מה שמגיע מהסביבה מזה שלעולם לא ניתן לייצר מאותה סביבה.

לגבי החלק החיצוני של צמח או בעל-חיים, אנו תמיד נגלה שבמציאות, הישות החדשה המתהווה מתפתחת על פי המין של קודמיה. קחו את בעלי-החיים המפותחים ביותר. עד היכן הם יביאו זאת? עד כמה שזה תלוי במין, ולפי התוכנית שנקבעה להם. אין ספק שרבים יאמרו: “אם כן, אין לסוס, לכלב או לחתול שום אינדיבידואליות?” הם יניחו שאפשר לתאר באופן דומה את האינדיבידואליות של חתול, סוס וכן הלאה – אולי אפילו לכתוב את הביוגרפיה שלהם – כפי שיכולנו לעשות זאת לגבי אדם. אם מישהו מעוניין לעשות זאת, שיעשה זאת, אך יש להתייחס לזה רק באופן סמלי, כמו למשל, כאשר הוגדרה משימה בית ספרית לתלמידים, כפי שהוגדרה לי ולעמיתיי בבית הספר, בה היינו צריכים לכתוב את הביוגרפיה של העטים שלנו! אם כן, אפשר אפילו לדבר על ביוגרפיה של עט. מה שאינדיבידואלי באדם הוא לא זה שהופך אותו לאחד המינים, אלא מה שעושה אותו לאינדיבידואל מובהק למדי כפי שכל אדם הוא. כל אדם פועל לקראת היווצרות האינדיבידואל בתוכו, כמו שהצמח פועל לקראת היווצרות המין. כל התפתחות, כל התקדמות בחינוך או באבולוציה היסטורית, נשענת על העובדה שהאדם נע בהתפתחות האינדיבידואליות שלב אחד הלאה מהמין בלבד.

לא הייתה קיימת שום היסטוריה אם לא הייתה לכל אדם רוח אינדיבידואלית וגרעין נפשי המתפתחים באופן רוחני, כפי שהחיה מתפתחת במין שלה. אפשר היה לדבר רק על אבולוציה של המין האנושי, אך לא על היסטוריה או התפתחות תרבותית. לכן, מדע הטבע מדבר על התפתחות המינים, על התפתחות מין הסוס, אך לא על היסטוריה.

בהתפתחות של כל אדם עלינו לראות גרעין רוח ונפש בעל אותה החשיבות כמו המין בעבור בעל-החיים. קבוצת בעלי חיים מאותו מין שווי ערך לאדם אינדיבידואלי. בממלכת בעלי-החיים לכל יצור קיימת נטייה למה שהוא לפי מינו, הוא חוזר על המין של אבותיו ויכול לנבוע רק מטבע הבסיס הפיזי של זרע אבותיו; לכן החלק האינדיבידואלי של כל אדם בודד אינו יכול לנבוע מדבר כלשהו שנמצא כאן בעולם הפיזי, אלא אך ורק ממשהו בעל אופי רוחני. כלומר גרעין הרוח, החודר לאדם בלידתו, לא חוזר רק על מין “האדם”, במובן שהאדם חוזר עד לאב קדמון רוחני, אלא כישות שהתקדמה, שלא שייכת באופן אינדיבידואלי למין “האדם”, למעשה, לאף “מין”, אלא לאותה אינדיבידואליות אנושית. אם כן, אם אדם נולד, נולד עימו גרעין אינדיבידואלי שאינו מחובר לשום דבר אחר מלבד לחומר אנושי זה. כפי שבעל-החיים מחפש את המין שלו, כך האדם מחפש את האדם האינדיבידואלי שלו. כלומר הגרעין האינדיבידואלי הזה המופיע בלידה היה כאן בעבר, בדיוק כפי שהנבט של המין היה שם לגבי בעלי-החיים. עלינו לחפש בעבר את הרוח ואת חומר הנפש, שהוא הגרעין הרוחני – לא הפיזי – של האינדיבידואליות הזו המתפתחת רוחנית. רק אדם שאינו יכול לראות שהנפש והרוח אינן מתפתחות מתוך האורגניזם האנושי הכללי, יכחיש כי המסקנות שהוסקו זה עתה נכונות.

כל חיי אדם אינדיבידואליים נושאים בחובם את ההוכחה שהיו קיימים בעבר. לכן אנו מובלים מחיי אדם אינדיבידואליים לזרע רוחני אינדיבידואלי ומשם שוב לזרע רוחני אחר; כלומר, אנו מובלים מהחיים האינדיבידואלים שלנו לחיים אינדיבידואלים קודמים – ואז, כמובן, לחיים הבאים שלנו. התבוננות בלתי משוחדת בחיי האדם מוכיחה את ההכרח בכך, בדיוק כמו האמת שהוכרזה בתחום מדע הטבע. נניח שמישהו ללא דעה קדומה יאמר: “אי אפשר לדעת משהו על כך”, אם הוא יסיק מסקנה זו שוב ושוב הוא יכול לסיים באמרו: “אם לא אחטא להתבוננות ולהיגיון לא אוכל לעשות אחרת מאשר לקבל מסקנה זו.” אף על פי כן, האמת לגבי חיים ארציים חוזרים ונשנים עדיין אינה מוכרת; אך אמת זו, שהרוחני יכול לנבוע רק מהרוחני, בוודאי תטביע את חותמה בחיי התרבות האנושית ותתקבל במהירות רבה יותר מהאמת המקובלת האחרת שאופיינה. יגיע הזמן בו בני אדם יבינו כי מבחינה זו האמונות השתנו, כפי שאין אנו מאמינים כי בעלי חיים נמוכים יותר, דגים וכו’ יכולים לנבוע מבוץ נהר.

אם נמשיך לעקוב הלאה במהלך חייו, גרעין אינדיבידואלי זה של האדם, אותו ניתן לראות לכאורה כמתעורר בלידתו, נראה במידה מסוימת בהיבט כפול; בעיקר באדם המתפתח בנעוריו. שם זה מופיע כמשהו הדורש התפתחות מתקדמת של מכלול האדם. מי שיכול להתבונן באמת בחיים האינטימיים של בני הנעורים, מי שלמד להתבונן בילד לא רק מבחוץ, אלא גם מבפנים, שזוכר את מה שהוא עצמו חווה מבחינה זו, יודה שמה שנוכח בו עכשיו לא נכח שם עד לגיל מסוים, אלא הופיע לאחר מכן כתחושת כוח, כתחושת חיים, כתוכן חיים הפועל בצורה מרוממת ביותר. מה שאנו נושאים בתוכנו כגרעין האינדיבידואלי של ישותנו פועל לא רק על צורת החיים החיצונית, אלא ממשיך לפעול גם לתוך התצורות והפונקציות האלמנטריות ביותר של החיים. כאשר האדם מגיע לבגרות מסוימת ויש לו אפשרות לתפוס דברים רבים בעולם החיצוני, פועל הגרעין האינדיבידואלי הזה של ישותו כך שהוא מעשיר את עצמו, מתאים את עצמו לעולם החיצוני ואוסף התנסויות. אולם כאשר אנו מתבוננים בהתאמה זו בין הגרעין האינדיבידואלי בישות האדם לבין מה שמתרחש במהלך חייו – לא רק באמצעות מה שהוא לומד ושומע, אלא גם דרך חוויות כמו אושר וצער, כאב ושמחה, אז נראה בחיים הרוחניים עצמם את אותו המתאם, במישור גבוה יותר, לזה שבין הזרע החדש של הצמח המתפתח מפריחתו של הישן לבין הצמח הישן שחייו נלקחים ממנו על ידי הזרע החדש.

אם נרחיב תצפית זו אל העץ, נוכל לומר: “גם שם החיים תמיד מסולקים, בכך שהצמח הופך לעץ בממלכת הצמחים, אך דברים מסוימים בעץ משתנים למוצרים מתים, ללא רוח-חיים: קליפה חסרת-חיים מקיפה את העץ.” באותו אופן אנו רואים, כאשר אנו מסתכלים מקרוב יותר על חיי האדם, לא רק ההתפתחות מתקדמת, אלא שההתפתחות מאפשרת לישות הרוחנית של האדם להתקדם ולצמוח, מאפשרת לה לאחד את עצמה עם העולם החיצוני; וככל שהאדם גדל יותר ויותר, אנו רואים אותו בעימות עם המצב הישן; כלומר, מתעמת עם העצמי שלו. זה קורה מכיוון שהוא יכול היה בצעירותו לבנות ולכונן איברים לפי הצורך, בעוד שכעת בהמשך מהלך חייו, תהליך זה כבר אינו אפשרי; כעת עליו להמשיך ולחיות במצבי חיים שהולכים ומתאבנים. אז אנו רואים שכאשר חיינו מעשירים אותנו על ידי התפתחות במהלך הזמן, כאשר אנו מקבלים את החדש ובכך מעשירים את הליבה האינדיבידואלית של ישותנו, אנו מתעמתים עם מה שעוטף את הגרעין הזה, עם מה שבנינו סביבו, ואשר נמצא בתהליך צמיחה. כל עוד אנו גדלים, ובמידה שאנחנו כך גדלים, איננו קולטים לתוכנו שום תהליך רוחני של מוות. רק כשאנו מקבלים את מה שחיצוני לעצמנו אנו קולטים את התהליך הרוחני של המוות. זהו באמת המקרה לאורך כל החיים, אם כי פחות רואים זאת בילדות מאשר בחיים המאוחרים. כך שאנו יכולים לומר שבתחום הרוחני: צמיחה רוחנית וגסיסה מתרחשות בישות הפנימית של האדם. אך ממה מורכב תהליך זה שמתרחש שם? נוכל להבין זאת היטב אם נסתכל על כך פעם אחת בצורתו הנמוכה יותר, נתבונן בכל דבר מתחום החיים הרגילים, בכדי ליצור תפיסות ורעיונות הנוגעים לתחומי הישויות הגבוהות יותר. ניקח לדוגמה את העייפות. אנחנו מדברים על עייפות גם אצל בעל-החיים וגם אצל האדם. ראשית עלינו לקבל מושג על אופי העייפות. אינני יכול כעת להיכנס לכל הרעיונות שנאספו בנושא, אך נצפה בכל תהליך העייפות ביחס לתהליכי החיים. אנו יכולים לומר שהאדם מתעייף מכיוון שהוא משתמש בשריריו, ולכן יש להעביר כוחות רעננים לשרירים. במקרה זה אנו יכולים לומר שהאדם מתעייף מכיוון שהוא משתמש בשריריו בעבודה כלשהי. הגדרה כזו נראית מאוד סבירה ממבט ראשון, רק שהיא לא נכונה. בהתרחשות זו אנו פועלים עם רעיונות שפשוט רק נוגעים בקלילות בפני השטח של הדברים, ולא רוצים לחדור לעומקם. רק חישבו על כך שאם השרירים היו באמת יכולים להתעייף, מה היה אז עם שרירי הלב? הם בכלל לא מתעייפים; הם עובדים יומם ולילה באופן רציף, וזה הדין עם שרירים אחרים בגוף האדם ובעלי-החיים. מזה אנו מקבלים מושג על כך שלא נכון לומר שבקשר בין עבודה לשרירים יש משהו שיכול להסביר עייפות.

מתי בעל-חיים או אדם מתעייפים? כאשר עבודתם אינה מתרחשת דרך האורגניזם ולא דרך תהליכי החיים, אלא על ידי העולם החיצוני עצמו; כלומר, על ידי העולם איתו ישות חיה יכולה להגיע למערכת יחסים דרך איבריה. לפיכך, כאשר ישות חיה מבצעת עבודה באמצעות תודעתה, האיברים הנוגעים בדבר מתעייפים: בתהליכי החיים עצמם אין דבר היכול לגרום לעייפות. כך שעל כל תהליכי החיים, על כל איברי החיים להיות במגע עם משהו שאינו שייך להם, אם הם רוצים להתעייף.

אני יכול רק להפנות את תשומת לבכם לעובדה חשובה זו, שבפיתוחה ניתן למצוא כמה נקודות מבט פוריות ביותר. אם כן, רק מה שמובא לישות חיה בדרך של תהליך מודע, על ידי דחיפה לתודעה, יכול לגרום לעייפות. אם כן, יהיה זה אבסורדי לדבר על עייפות הצמחים. לכן אנו יכולים לומר שבכל מה שיכול לעייף ישות חיה, באמת חייב לנכוח משהו הזר לה, יש להכניס אליה משהו שאינו שייך לטבעה.

אם כן, אנו יכולים לומר כי כל הפרעה בתהליכי-החיים המעוררת עייפות, מצביעה על העובדה, אפילו בתחום ירוד למדי, כי מה שיש לנו בחיי נפשנו לא פשוט נולד מחיינו הפיזיים, אלא עומד בסתירה לאותם חוקי חיים. רק הסתירה בין חוקי חיי התודעה לאלה של החיים ותהליכי-החיים מסבירה מה קיים בעייפות – תשתכנעו בכך יותר אם תתבוננו באופן מדויק יותר. מסיבה זו אנו יכולים לומר כי עייפות היא ביטוי המעיד על כך שמה שמגיע לתהליכי-החיים ומסוגל להפריע להם, חייב להיות זר להם. כעת, ניתן לאזן את תהליכי החיים לגבי מה שנוצל באמצעות העייפות, על ידי שינה ומנוחה. מה שנוצל מפוצה על ידי משהו חדש שנכנס במקום תהליכי-החיים.

כעת, תהליך פנימי של עייפות מופיע בחיי האדם האינדיבידואליים, מכיוון שהוא נכנס למערכת יחסים עם העולם החיצוני. הישן, שהיה נוכח בזרע, נכנס לחילופין עם החדש. התוצאה מתבטאת בכך שזרע-החיים האינדיבידואלי משתנה במהלך חיי האינדיבידואל, אך מסיבה זו עליו גם להשליך את מה שלכאורה התעצה, את מה שהוא עצמו יצר מלידתו ואילך. סיבת המוות היא הקריאה לחיים חדשים בתוך נפש האדם, כמו שבאורגניזם החייתי הנטייה לעייפות יכולה להיגרם רק על ידי כניסה למערכת יחסים חליפית עם החדש והזר לו. אם כן, אנו יכולים לומר שתהליך המוות, הגסיסה ההדרגתית, הוא תהליך שיובן יותר אם לוקחים בחשבון את ההיפך ממנו, בו הנפש עומדת במערכת יחסים עם איברי הגוף, מה שבא לידי ביטוי בעייפות. לפיכך, באמת יש לנו את זרע המוות בתוך פנימיות ישותנו במהלך כל חיינו האינדיבידואלים. לא נוכל להתפתח יותר, לא נוכל לשאת צעד אחד הלאה את מה שאנו כבר בלידה, אם לא נחבר בתוכנו את המוות לחיים. כפי שעייפות קשורה לביצוע עבודות חיצוניות, כך גם הדחיקה, ההרג של הכיסוי החיצוני, קשורה עם ההעשרה וההתפתחות הגבוהה יותר של זרע-החיים האינדיבידואלי. התהליך הנפשי והרוחני של חיים ומוות מייצג בבהירות רבה את מה שאנו יכולים לבטא כך: “אנו רוכשים את הצורה הגבוהה יותר, את ההתפתחות של חיינו, על ידי המעשה המועיל של דחיקה מאיתנו של מה שהיינו לפני כן. שום התפתחות לא תהיה אפשרית אם לא נוכל לדחוק את הישן, שכן אנו מתקדמים דרך, וביחד עם, מה שפעלנו על החדש של נפשנו ורוחנו. אילו כוחות יש בזה? כוחות כאלה הם פירות חיי העבר שלנו! אנחנו בהחלט יכולים לחוות את הזרעים של הפירות האלה, ולחוות את ההתבוננויות שלנו על החיים, אנחנו יכולים לעשות עוד הרבה דברים אחרים בחיים, אבל אנו לא יכולים לארגן אותם לתוכנו ולא באמת להעביר אותם לכיסוי החיצוני שלנו. מכיוון שאיננו בונים את הכיסוי שלנו לפי מה שלמדנו בחיים בודדים – או לכל היותר רק במידה מוגבלת – אנו בונים אותו על פי מה שנהיינו בחיינו האחרונים. אם כן, אנו יכולים לבנות את חיינו רק על ידי שימוש במה שרכשנו בחיי העבר שלנו, ואנו יכולים להמשיך ולפתחם על ידי השלכת הישן מאיתנו – כפי שהעץ עושה בקליפתו – ולעבור למוות. באמצעות מה שאנו לוקחים עימנו דרך המוות, אנו מסוגלים לבנות את חיינו הבאים, מכיוון שהם מכילים כשלעצמם את אותם כוחות שבנו את הצמיחה הרוחנית שלנו כאשר התפתחנו ברעננות ובאושר בצעירותנו. יש להם את אותו האופי. מה שהשגנו בחיים בודדים וקלטנו מהתנסויות חיינו, איתו בנינו לעצמנו אורגניזם חי עתידי, כיסוי גופני עתידי, שיישא בתוכו זרע של פריחה עתידית. ביחס לדברים כמו אלה נשאלת תמיד שוב ושוב השאלה: “כיצד מסייע לאדם לשמוע על חיים חוזרים על פני האדמה, אם הוא אינו מסוגל לזכור את חייו הקודמים, אם זיכרון חייו הקודמים אינו קיים?”

אכן זה טמון במהותה של התרבות הרוחנית של ימינו, שאינה מסוגלת עדיין להגות ולהרהר בשאלות חיי הנפש והרוח באופן חופשי, כמו על הדברים של החיים הטבעיים. אך עלינו להבהיר לעצמנו כי ניתן, בדיוק באותה צורה, לפתח רעיונות ותפיסות בשאלות אלה של חיי הנפש והרוח. אנו יכולים לעשות זאת רק אם באמת נתבונן בה בצורה מדויקת יותר, אם נשאל את עצמנו מה חייבת להיות עמדת הזיכרון האנושי בדרך כלל; מה טיבו של הזיכרון האנושי? יש נקודת זמן בחיי האדם האינדיבידואליים שיכולה להוביל בקלות רבה להשגת דעות בנוגע לשאלות אלה. אלו הם הדברים הבאים:

כולנו יודעים שישנה תקופה בחיים הרגילים של האדם כיום, שאיננו זוכרים אותה בחיים המאוחרים יותר. זוהי תקופת הילדות המוקדמת ביותר. בחיים הרגילים של היום, האדם זוכר עד לנקודה מסוימת בילדותו, ואז הזיכרון נעלם.

למרות שדי ברור לאדם שהאני הרוחני שלו בנה את חייו, עם זאת, הוא חסר את הכוח למתוח את זיכרונו מעבר לנקודה זו. מי שיבדוק את החיים של הרבה ילדים, יגיע למסקנה אחת מהתבוננות זו. ניתן כמובן לבסס זאת רק בחיים החיצוניים, אך למרות זאת, זה נכון. מהתבוננות בנפשו של ילד אנו מגלים שהזיכרון חוזר לאחור עד לנקודת הזמן שבה מתעורר בתוכו הרעיון של ה”אני”, תפיסת האני שלו. מבחינה חיצונית זוהי עובדה חשובה כאשר הילד כבר לא אומר: “צ’ארלס: רוצה את זה” או “מאי רוצה את זה”, אלא אומר “אני רוצה את זה”. גם הזיכרון מתחיל מנקודת הזמן שבה מתחילה התפיסה המודעת של האני. מהיכן עובדה מדהימה זו? היא מגיעה משום שמשהו אחר נחוץ לזיכרון, מלבד המגע החד-פעמי או התמידי עם אובייקט. לעיתים קרובות אנו יכולים לבוא במגע עם אובייקט מבלי שבהכרח ניזכר בו. כלומר, הזיכרון נשען על תהליך-נפשי מוגדר למדי, תהליכי-חיים פנימיים רוחניים מוגדרים למדי, שאנו יכולים להתוודע אליהם אם ניקח בחשבון את הדברים הבאים:

יש להבחין בין תחושת אובייקט או התנסות, לבין התפיסה או הרעיון של אובייקט או התנסות זו. בתהליך התחושה יש לנו משהו שתמיד יכול לחזור אם נעמוד שוב מול האובייקט; אך בהתנסות יש לנו משהו נוסף. כאשר אנו באים במגע עם משהו, והתרשמנו ממנו דרך העין או האוזן, אז קיבלנו משהו שהוא יותר מאשר רושם פנימי ממנו; מה שאנו לוקחים איתנו הוא מה שנשאר בתפיסה או ברעיון ואשר יכול לגלם את עצמו בזיכרון. אך זה חייב תחילה להיווצר. אני יודע שלגבי מה שאמרתי זה עתה יפקפקו מאוד חסידיו האמיצים של שופנהאואר הטוענים שתפיסתנו את היקום היא רק הרעיון שלנו. אך זה טמון בעירוב של תחושה עם רעיון. יש להבחין בצורה נחרצת ביניהם. הרעיון הוא משהו משוחזר. לא משנה באיזו תדירות יכולה להתעורר ההתנסות החיצונית, אם היא לא זוכה לרושם הפנימי של הרעיון, לא ניתן לשלב אותה בזיכרון; כאשר, מצד שני, נאמר כי הרעיון אינו אלא מה שמציג את עצמו לתחושה, עלינו רק להבחין כי רעיון של פיסת פלדה חמה, חמה ככל שתהיה, בהחלט לא תשרוף מישהו; אך אם נניח ברזל מלובן על הבשר הממשי הוא אכן יישרף. ההתנסות החושית של זה כן תשרוף. כאן טמון ההבדל בין רעיון לתפיסה חושית. לכן אנו אומרים שהרעיון הוא התנסות חושית המופנית פנימה. , יש לקחת בחשבון משהו אחר לגבי הפנייה פנימה, ההדיפה החיצונית הזו של האובייקט, שנמצא במערכת יחסים הדדית עם הישות הפנימית של האדם, שדרכה נוצר הרושם הפנימי. כל מה שנחווה בפנימיות בחוש-החיים שלנו מתגלם באני שלנו על ידי כל התרשמות-חושים, ועל ידי כל מה שאנו יכולים לחוות בעולם החיצוני. יכולה אפילו להיות שם תפיסה-חושית מבלי להשתלב באני. בעולם החיצוני לא ייתכן שרעיון יישמר בזיכרון, אם הוא לא מתקבל פנימה לתחום האני. האני עומד כנקודת המוצא בכל תפיסה שאנו מעצבים מהתנסות-חושית ואשר ניתן לשמור אותה בזיכרון. רעיון שנכנס לחיי נפשנו מבחוץ, לא ניתן להפרידו בשום אופן מהאני. אני יודע, אכן, שאני מדבר באופן מושאל; אך בכל זאת הדברים הללו מסמנים מציאות, כפי שנראה במהלך ההרצאות הבאות.

אנו יכולים לדמיין שחוויית האני מציגה משהו כמו המשטח הפנימי של כדור, שנראה מבחוץ; ואז התנסויות-החושים באות וההשתקפות-העצמית של התנסויות אלה בתוך הכדור מעוררות את הרעיון. אולם לשם כך על האני להיות נוכח בכל תחושת חושים בודדת. התנסות-האני היא בכל מה שמופיע בזיכרון; זה בעצם כמו מראה המחזירה לנו את החוויות בתוכנו; אך על האני עצמו להיות שם. מכאן אנו למדים שכל עוד הילד לא מקבל את תחושות הרעיונות באופן שהן הופכות לתפיסות, כל עוד הן רק ניגשות לילד מבחוץ כתפיסת חושים, והוא חווה אותן חיצונית בין האני לעולם החיצוני מבלי להפוך להתנסויות-אני, כל עוד אין לילד מושג על האני, אז אף מראת-אני לא מסווה את מה שסביבו. כל עוד זה נמשך, שמים לב שהילד מדמיין בסביבתו דברים רבים שמבוגרים לא מבינים. רק דרך הזיכרון של מה שעבר, יכול להופיע מה שהאני כבר קלט, כך שהוא נלחץ לתוך הזיכרון. כאשר תחושת-האני מופיעה, האני מציב את עצמו לפני הרעיונות כמראה; אך את מה שנמצא לפני הזמן של תחושת-האני לא ניתן לקרוא לתוך הזיכרון. לכן האדם תמיד בא במגע עם העולם החיצוני בצורה כזו שהאני שלו חווה איתו את כל האירועים, האני שלו תמיד נמצא שם. זה לא מרמז שהכל חייב להיכנס לתודעתו, אלא רק שהתנסויותיו אינן נשארות רק כתפיסת חושים, אלא הופכות לרעיונות.

כך שנוכל כעת לומר כי הגרעין הפנימי ביותר של האדם, שממרכזו התפתח מה שתואר כעת כעוֹבר מהתגשמות להתגשמות, מכוסה על ידי תפיסת-האני, כפי שבדרך כלל מוצאים זאת באדם. היום האדם מציב את עצמו לפני הזיכרון שלו עם התפתחות האני שלו. לפיכך ניתן להסביר כי זכרונו משתרע רק עד לעולם החושים.

כעת, האם ניתן להציע הוכחה, באמצעות ההתנסות עצמה, לכך שהיא יכולה להיות אחרת ממה שהיא? האם אנו יכולים לדבר על “הרחבת זיכרון”, חזרה להתגשמויות קודמות? זה מובן מאליו מעצם ההגדרה, אם תופסים אותה נכון, לגבי מה שעומד מאחורי מרכז האני האינדיבידואלי, שאנו עצמנו מכסים אותו. אם נתחיל לתפוס אותה אולי גם נתפוס את הטבע של הישות הפנימית ביותר שלנו, ונראה מה האדם עושה בחיים האנושיים; לא רק מה שהוא עושה במשותף, אלא גם בחייו האינדיבידואליים. האם יש אפשרות להסתכל מאחורי האני? כן, בוודאי שיש. אפשרות זו טמונה בחיי הנפש הפנימיים עליהם כבר דיברתי בהרצאת המבוא. אם אדם באמת מתחייב לפתח את נפשו על ידי אימון קשה ושיטתי, באופן שהכוחות הרדומים בתוכו יתחילו לנבוט, והנפש תימתח אל מעבר לעצמה, הוא יכול לעשות זאת רק על ידי ניכוס רעיונות שאינם כאלה שבהם חווית האני נוכחת מייד, וזה על ידי ויתור מסוים. חוויית האני מציבה את כל מה שהיא לוקחת בו חלק לפני גרעין ישותה. לכן, לצורך הכשרת הנפש, על האדם להניח רעיונות בהם חווית האני אינה קיימת. לשם כך על הנפש הפנימית של האדם להתחייב לתרגל בצורה די מוגדרת. מה שהאדם מגלם בחיי נפשו תלוי בתוכן המדיטציה, ועליו לגלם משהו שבוודאי מקובל על טבעה הפנימי של הנפש, אך אינו קשור למשהו חיצוני. מה יש כאן שלא קשור לשום דבר חיצוני? רק מדיטציה; אך מדיטציה ככלל פונה אל העולם הגשמי, ולכן היא אינה מתאימה למי שרוצה לעלות לעולמות העליונים. לכן יש לפתח חיי רעיונות המובאים בתמונות ובסמלים המוצבים ללא הרף לפני הנפש, פעילות כזו באני תיצור רעיונות שלעולם אי אפשר ליצור כאשר רוצים לרכוש את האמת לגבי עולם החושים הרגיל. לכן על הנפש לשלב בתוכה תמונות וסמלים שאינם מופיעים כאשר אנו סוקרים את החיצוני דרך התנסויות האני.

כאשר אנו מתבוננים בכך, אנו חווים את ההתנסות הבאה, שעליה נוכל לומר משהו מוגדר רק על ידי כך שנצביע על אותו מצב שאליו בני אדם נכנסים שוב ושוב, כלומר מצב השינה. דרך ההירדמות שוקעים לאפלה בלתי מוגדרת כל הרעיונות, כל הכאב והצער וכו’, שהאדם חווה במהלך היום, כל חייו המודעים של האדם שוקעים לאפלה בלתי מוגדרת וחוזרים כאשר האדם מתעורר שוב בבוקר. השוו את חיי התודעה בעירות ובשינה. כל עוד האדם משיג רק רשמים מודעים מחיי החושים החיצוניים, הוא מחזיר איתו בבוקר רק את מה שהיה לו בתודעתו בערב. הוא מתעורר שוב עם אותו תוכן בתודעתו; הוא זוכר את אותם הדברים, חושב את אותן המחשבות וכו’. אך העמדה היא שונה כאשר האדם מתחייב, באופן מוגדר, לאימון פנימי בו האני אינו קיים. אז בוודאות הוא מבחין כי צעדו הראשון בהתקדמות מורכב מההרגשה שהעירות מועשרת מהשינה; הוא מרגיש שמה שלקח לפני השינה חוזר אליו עם תוכן עשיר יותר. כך שהוא יכול לומר כעת: “כעת התבוננתי אל מאחורי עולם הרוח שהאני לא מכסה אותו, וכפועל יוצא מכך, אני מגלם בחיי תודעתי משהו שלא השגתי מעולם-החושים, כי הבאתי את זה עימי מעולם השינה.”

כאלה הם השלבים הראשונים של ההתקדמות אצל מי שמנהיג חיים רוחניים של הנפש.

אפשרות נוספת היא השלב שבו הוא יכול כעת, גם במהלך חיי היקיצה, למלא את עצמו בתוכן שלא חדור על ידי חוויית האני, אף על פי שהאני נמצא שם. חוויית האני חייבת לתפוס את מקומה לצד תוכן זה, בדיוק כפי שהיא עושה עם התוכן של כל החוויות הפיזיות. אם אנו לוקחים זאת בחשבון עלינו לומר כי מי שמסוגל להסתכל אל מאחורי האני, יכול להביט אל תוך התוכן הרוחני של הישות האנושית – מי שצועד בדרך כזו לעיתים קרובות, יתקרב לפיתוח רגשות מסוימים. האופי של הרגשות הללו יראה גם את האופי של הדרך. לפיכך עלינו ללמוד להיות חופשיים מתשוקה ובעיקר להתגבר על פחד וחרדה בכל הקשור לאירועים הבאים. עלינו ללמוד לומר בצורה רגועה וחסרת תשוקה: “לא משנה מה יגיע אלי, אני אקבל זאת.” עלינו לא רק להציב זאת לפנינו כתפיסה מופשטת יבשה, אלא עלינו להפוך זאת לחלק מהרגש הפנימי ביותר שלנו. אל לנו להפוך לפָטָלִיסטים בגלל זה (הפטליסט – מאמין בגורל – חושב שהכל נגזר מראש), אלא עלינו להשתמש באמצעי זה כדי להתערב בחיים. אם אנו מסוגלים להכניס לאני את האיזון המוחלט הזה בכל הנוגע לרגשות ותחושות, ננוע בכוח כזה לעבר הישות הרוחנית של האדם, כך שנפריד את האני מהתפיסות שכבר נמצאות בתודעתנו. כך שנישאר לעמוד בתוך עולם האני, אך נתפוס עולם חדש של חוויות נפש פנימיות. הן לבדן תאפשרנה לנו לראות את הגרעין הפנימי ביותר של האדם, בצורתו האינדיבידואלית האמיתית, שבהחלט מתפתח מהלידה ואילך כמי שנובע מחיים קודמים, אך שלא ניתן היה להכיר בו קודם במציאותו האמיתית. ראשית עלינו לראות אותו כפי שהוא, כפי שהוא באמת בהווה, ואיך הוא פועל. האם כעת נוכל לזכור משהו שלעולם לא ראינו אותו? כמו שלילד אין בתודעתו את מה שהתרחש לפני התפתחות תפיסת האני שלו, כך האדם לא יכול לשמור בזיכרונו את אותן חוויות מלידותיו הקודמות שאינן מבוססות על ידיעה לגבי גרעין הישות של האדם, על הרגשות והתחושות של גרעין הנפש והרוח שישנו בכל אדם.

מי שעובר את זה באמת, שלומד מעל הכל לרכוש לעצמו מבט לאחור לחיים קודמים על ידי התבוננות לעתיד בשוויון נפש והשלמה, יראה שחייו לשעבר על האדמה אינם רק רצף הגיוני, אלא שהם מוכחים כמציאות באמצעות זיכרון שזה עתה נולד, שממש הוזמן. אולם לשם כך נחוץ דבר אחד. את האפשרות להתבונן אל העבר ניתן לרכוש רק על ידי היעדר תשוקה, שוויון נפש ופסיביות כלפי העתיד. במידה שאנו מוכנים לחוות את העתיד ברגשותינו ובתחושותינו ומסוגלים לסגור את האני שלנו בנוגע לחוויית העתיד, כך נוכל להסתכל אל העבר. ככל שהאדם מפתח שיווי משקל זה, כך הוא מתקרב לנקודת הזמן שבה חייו בעבר על האדמה יהפכו לגביו למציאות. כך אנו יכולים להבין את הסיבה להתנגדות המופנית לעיתים קרובות, על כך שבחיי האדם הרגילים לא קיים זיכרון לגבי זה. התנגדות זו דומה לכך שיובא אלינו ילד בן ארבע, עם ההערה: “ילד זה לא יכול לספור”, ולהסיק מכך שכתוצאה מכך האדם לעולם לא יוכל לספור! על כך אפשר היה רק להשיב: “המתן עד שהילד יהיה בן עשר, ואז הוא יוכל לספור; לכן האדם יכול לספור.” זיכרון החיים הקודמים הוא שאלה של התפתחות! לכן זה היה הכרחי בהרצאה היום לתת לנקודה זו את חשיבותה וללמוד לחשוב דרך כוח המסקנה ההגיונית. לאחר מכן נגלה שהחיים הרוחניים של גרעין-הנפש יכולים להיות מוצגים באדם וכי אנו נושאים אותו דרך המוות לחיים חדשים, כפי שנשאנו אותו דרך הלידה לחיים אלה.

ובכן, מדע הרוח מצביע בצורה לא פשוטה, ובכל זאת בצורה מהותית נכונה, אודות מהו הנצחי באדם לגבי “חיים” ו”מוות”. אנו יכולים לומר שהמסקנה ההגיונית לגבי מוות וחיים, ביחס לישות האדם, מודיעה מיד שבאינדיבידואליות אנושית זו קיימת גם האפשרות לזכות בזיכרון של חיי עבר. אז אנשים כבר לא צריכים לומר שאם לא נוכל להיזכר בחיינו הקודמים אין בהם תועלת! האם רק מה שאנו יכולים לזכור שימושי בעבורנו? אנו נושאים בנו את פירות חיינו הקודמים; אנו מתפתחים בתוכנו בחיים הנוכחיים מבלי לדעת מה הבאנו מחיים קודמים; וכשאנו מתחילים להסתכל לאחור לחיים ארציים קודמים, הזיכרון שלהם בהחלט קיים. לאחר מכן אנו יכולים לומר לעצמנו איזה דבר טוב זה היה שבזמני עבר לא הצלחנו להיזכר לאחור. ניתן לזכות בזיכרון עבר זה רק בדרך שאפיינתי לגבי רגשות ותחושות כלפי החיים העתידיים, אך זה לא הכל; זה יכול להיעשות נסבל רק על ידי גישת נפש כפי שתוארה. אם האדם יעורר זאת באמצעים מלאכותיים ויוביל באותה עת חיים של תשוקות ותאוותנות החדורים באגואיזם, אז נפשו וחיי הרוח שלו יהיו חייבים לאבד את שיווי משקלם והוא יהפוך למעורער נפשית. שכן דברים מסוימים שייכים זה לזה, ואחרים דוחים זה את זה.

מה שנצחי באדם, מה שמתעורר לחיים דרך הלידה, עובר מהחיים לעולמות הרוח דרך המוות ומופיע שוב בהתגשמויות חדשות; לכך קשורה העובדה שאנחנו יכולים להתפתח גבוה יותר בהתגשמויות חדשות רק אם נעשה שימוש בפירות חיינו הקודמים. היום רציתי להצביע על היחס לגבי גרעין ישות האדם ושני הרעיונות הללו. כשיש לנו זאת, אנו כבר לא נענה לשאלה באשר לאופי החיים והמוות: “את טבע המוות יש ללמוד מהגופה”. במקום זאת נאמר: חיפשנו בתוך האדם הפנימי ביותר את מה שצריך להביא חיים חדשים; אך על מנת שחיים חדשים יוכלו להיווצר, על הישן למות בהדרגה ולבסוף להיכבות, בדיוק כמו שהצמח הישן מת כאשר הגיע לגיל שנה, כדי שהצמח החדש ייקח ממנו חיים. מי שמתבונן בעולם המוות באופן זה לא יתחשב במה שנשאר מאחור כגווייה, אלא יחפש בכל ישות את מאפייני החיים המועברים לחיים חדשים. למרות ששייקספיר עשוי לגרום לנסיך הדני הקודר להשמיע את מה שנראה בעיני רבים ברור מהעובדות המוחלטות של המדע בימינו:

“הקיסר שנפטר והוּמר לחמר,

יסתום חור שנפער מול הרוח הקר.

מי תיאר שמקיסר כה מפואר מותר

לבְנות חומת חמר נגד חורף ומטר.”

אם הערה כזו תחול על תהליך הגסיסה, אנו עדיין נפנה, תוך התבוננות באדם מנקודת המבט של מדע הרוח, לגרעין הרוחני של ישות האדם העובר דרך לידה ומוות ותמיד דרך חיים חדשים. אם לא נלך בדרכי החמצן, הפחמן והחנקן, אלא, מלאי ביטחון, נחפש את דרכי החיים על ידי לימוד החוויה של הגרעין האמיתי בישותו של האדם, אז נוכל להציב מול דבריו של שייקספיר את נקודת הראות השונה הזו:

האדם הצנוע ביותר על פני האדמה,

הוא הבן של הנצח,

ומתגבר בחיים חדשים תמידיים

על המוות הקדום.

———————————————————–

1. ויליאם שייקספיר 1616-1564, היה מחזאי, משורר ושחקן תיאטרון אנגלי. ↑
2. המלט, ממחזותיו המפורסמים והמצוטטים ביותר של ויליאם שייקספיר. המחזה נכתב בזמן לא ידוע בין 1600 לקיץ 1602. זהו מחזהו הארוך ביותר של שייקספיר, ובמקור האנגלי 4,042 שורות ו-29,551 מילים. המחזה מתאר את קורותיו של המלט, נסיך דנמרק, שאביו מת לפתע, ואמו גרטרוד נישאת לדודו קלאודיוס. ↑
3. תומאס הנרי האקסלי 1895-1825, היה ביולוג אנגלי שנודע בכינויו “הבולדוג של דרווין”, על שום הגנתו העיקשת על תיאוריית האבולוציה. ↑
4. רדיום, Radium, בעברית אורית, הוא יסוד כימי רדיואקטיבי, פי מיליון יותר רדיואקטיבי מהאורניום. ↑
5. סוג של זבוב שמתקיים רק למשך יום אחד. ↑
6. Francesco Redi 1697-1626, היה חוקר טבע, רופא ומשורר איטלקי. ↑
7. Giordano Bruno 1600-1548, היה מדען, פילוסוף ואסטרונום איטלקי בתקופת הרנסאנס. ברונו הציג תיאוריה אסטרונומית שסתרה את אמונת הכנסייה הקתולית והביאה להוצאתו להורג. ↑