פרופסור ברנרד ליווכוט

הרצאות שניתנו במדינת ניו יורק בשנת 1965

הרצאה מספר 6

חיים בקבוצה

מתרגם: לא ידוע

עריכה: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

כאשר עובדים בצוותא ניתן ללמוד עניין אחד. נושא הלימוד הוא הדבר שהרוב שואפים לו. מטרה קבוצתית. אם מישהו מתעניין במשהו הוא רשאי כמובן ללמוד זאת לבדו. אך יתכן וברצונו להעמיק בלימודו. הוא רוצה לחדור לעומק העניין, ועל כן יחפש אנשים אחרים שגם הם מתעניינים ואז הם ילמדו יחדיו. הם ירחיקו לכת יותר מאשר אם כל אחד ילמד לבדו. קבוצה כזאת פועלת ברמה מושגית, ברמה של תוכן אינטלקטואלי.

קבוצה חברתית שניה, היא זו של פעילות הדדית. אין היא מתכנסת כדי ללמוד, אלא כדי להיפגש, כדי להתוודע אלה אל אלה, לבלות יחדיו או לסייע זה לזה. בקבוצה חברתית זו אין נושא לימודי ואין חשיבות למה שאומרים בה, אלא יש חשיבות לעצם הפגישה ההדדית.

האפשרות השלישית היא קבוצת עבודה. זו שמה לה מטרות מחוץ לקבוצה. ייתכן והמשתתפים בה יהיו מורים שברצונם להדריך בבית ספר ולדורף. ייתכן וברצונם לעסוק במשק חקלאי או לטפח גינה. ברצונם לעשות משהו שאינו מצוי דווקא בתוך הקבוצה, אלא מחוץ לה, בעולם.

בקבוצה של 10 אנשים יש נניח שלושה שרוצים לעבוד, שלושה שרוצים ללמוד וארבעה – להיפגש בלבד. קבוצה כזאת לא תוכל להתקיים כראוי. למען חיים בקבוצה – על המשתתפים להסכים ביניהם על אופי קבוצתם. מה המטרה? האם היעד של היחיד הוא גם היעד של הקבוצה? לקבוצת הלימוד, לקבוצה החברתית ולקבוצת העבודה – לכולן יש מקום וחשיבות.

בראש ובראשונה – חייבות הציפיות של האנשים השונים בקבוצה להיות ברמה זהה. מוטב לדבר על כך במחצית השעה הראשונה, מאשר להמשיך ברמות-שאיפה שונות ובציפיות שונות. שום חיים מהותיים בקבוצה אינם יכולים להתפתח אם למשתתפים יעדים מתנגשים. שנית – מה הם הכללים לעבודה בסוג הקבוצה שבחרתם? כללים שונים מתייחסים לחיים בקבוצות לפי סוג הקבוצה: קבוצת לימוד, קבוצה חברתית או קבוצת עבודה.

על פי רוב אין זה מדאיג כלל את האנשים. הם ממשיכים בעיסוקם. הם נפגשים ואומרים: “הבה ונלמד” או “הבה ונהיה חברותיים” או “הבה ונהיה פעילים”. ובכל אופן, כשאנשים נפגשים ואומרים: “הבה ונעשה משהו” – הם חייבים לדעת מראש את הכללים השולטים בפעילות הקבוצתית שלהם. כללים אלה שונים מן הללו השוררים בקבוצת לימוד.

שלישית – דבר מביך מאוד כשמטרותיה של קבוצה משתנות – האם כולם מודעים לשינוי? האם כל אחד רוצה להיכנס למצב החדש בקבוצתו? תכופות קורה שקבוצה מתחילה כקבוצת לימוד ואח”כ משנה כיוון. כ-40% מן המשתתפים יוצרים קבוצה חברתית. 20% רוצים בפעולה ו-40% הנותרים עדיין סבורים שהם קבוצת לימוד. מתיחות רבה, חוסר סיפוק ומריבות נובעים מן העובדה שהקבוצה מתחילה ברמה מסוימת ואחר-כך משנה כיוון, ואף אחד אינו מודע לכך.

מה אנו יכולים ללמוד ולבצע כקבוצות השונות? חיים בקבוצה ופעילות קבוצתית מהווים דרך להבנה מעשית של הקארמה. כל פגישה בינך לבין אנשים אחרים מהווה תרגול מעשי בקארמה: מי אני? מיהו זולתי?

דר’ רודולף שטיינר אמר אחרי טקס ייסוד החברה האנתרופוסופית בחג-המולד: “האנתרופוסופיה צריכה להנחות לתרגולים מעשיים בקארמה.” הוא לא התכוון בדבריו לכך שהאנשים ילכו הביתה ויסתגרו איש איש בחדרו הקט ויערכו מדיטציה על החיים הקודמים שלהם – באופן כזה לבטח ייכנסו אשליות לנפש. משמעותו של תרגול מעשי בקארמה היא לפגוש באנשים אחרים, היות והאחרים מדווחים לי מי אני. דר’ שטיינר מלמד אותנו שאפילו המתקדש אינו יכול להתבונן פנימה לתוך ההתגשמויות שלו. אנשים זולתו צריכים לגלות לו אותן. באמצעות פגישת אנשים אחרים מתבהרים יותר ויותר לאדם דרכו והזרם שלו.

הבה ונבחן תחילה את קבוצת הלימוד. דר’ שטיינר אמר שהלימוד הוא הצעד הראשון של ”נתיב הידע”. הלימוד הוא השלב הראשון להתפתחות פנימית. כאשר מנסים לצעוד צעד ראשון, עדיף לעשות זאת בקבוצה, אם ניתן למצוא כזאת. מן הראוי לפגוש אדם המתעניין באותו נושא. נגיד שאני מתעניין בקתדרלה של שרטר, למשל. נגיד שאני מגלה עוד אנשים שמתעניינים. או אז אנו אומרים: “הבה וניפגש כדי ללמוד זאת.” לימוד בצוותא מספק ונותן לכל אחד “משהו לקחת הביתה”, שאותו אינו יכול למצוא כשהוא לומד לבדו. זוהי תשורה. אך קיימת כאן סכנה – כשהמטרה היא לימוד – כל חבר בקבוצה מונחה פחות או יותר על ידי ה’אני’ שלו. כל חבר רוצה לדלות משהו מן הערב החברתי. כל אחד רוצה ללכת הביתה עם תובנה חדשה כלשהי. כל אחד רוצה להבין דברים טוב יותר מאשר לפני כן.

בכל אופן, הלימוד מהווה הכנה. זהו הצעד הראשון. לפני שמתכנסים בקבוצה לחיים רוחיים, לפני שמסוגלים להעניק לזולת, יש לצבור משהו בפנים. אדם אינו יכול לתת אם אין לו. עליו לצבור ראייה מעמיקה ועליו ללמוד ידע רוחי מהותי. אחרי הלימוד – הוא יכול לנקוט בצעד הבא: לתת משהו לאחרים. סכנה נוספת בלימוד בקבוצה היא : “אגוצנטריות אינטלקטואלית” ופירושה – ‘זלילת’ הרצאות במידה הולכת ורבה, ללא שובע – עוד ועוד – בסכנת אינטלקטואליות וסיטואציה חסרת סיפוק: “אני כבר יודע משהו אבל הייתי רוצה לדעת את כל הדברים תחת השמש”. זה יכול להיות נכון ביחסי לאנשים בקבוצת לימוד ויש להישמר מפני אגוצנטריות אינטלקטואלית זו.

בקבוצה ששומעת הרצאות, העניינים מחולקים כך שחבר אחד מדבר והיתר מקשיבים. גם זוהי צורת לימוד. למרות שלא ניתן להימנע מהרצאות – יש להישמר מהן. מן הראוי להשתמש בהרצאות היות וכאשר מישהו עובד על נושא כלשהו במשך שנים רבות הוא יכול לדבר אודותיו לקבוצה של מעוניינים. אך כאשר ההרצאות פדנטיות או ‘מוצאות מן השרוול’ – מתעוררים ספקות קשים ביחס למהימנות של המרצה.

כאשר נוהג ההרצאות שורר בקבוצה, הבא להלן מתרחש: הקהל, הציבור או החברים המקשיבים נותרים פאסיביים. ניתן לומר שהם הופכים לקבוצת צרכנים ולא לקבוצה עובדת. למשל, בחיים האנתרופוסופיים קיימות קבוצות ותיקות הפועלות בצוותא כבר 30 שנה מידי יום שלישי. הם קוראים הרצאות ומקשיבים לאחד מביניהם שמסביר את המשמעות. כשהם מתבקשים להיות פעילים או לדון יחד בבעיה מסוימת – זה מלחיץ אותם ומקשה עליהם.

האספקט החיובי של ההרצאות הוא שהן מאפשרות לשמוע בצורה מתומצתת אודות עבודתו של אדם שחקר נושא במשך שנים רבות. הקהל קולט את מה ששוכן בנפש זולתו. את מה שביצעה הנפש של הזולת.

אחד הדברים שאומרים חברים צעירים יותר בחברה האנתרופוסופית בהולנד הוא: “כשאנו מגיעים אל החוגים אף אחד אינו מקבל את פנינו. אנו מנסים למצוא כיסא, אנו יושבים ומרגישים לבד. הרצאות מעניינות ולאחריהן אנו הולכים הביתה. אנו מרגישים קור במובן החברתי. למרות היותנו מושפעים מאוד במובן האינטלקטואלי או הרוחני. אבל אנו חשים ריקנות באיזור הלב”. במקרה כזה יש לעשות משהו.

בהולנד ניסה חוג של חברים להיות מודע כשאנשים חדשים נכנסו, ולדבר איתם, לשאול אותם שאלות ולהציג אותם בפני השאר. דר’ שטיינר חשב שמאוד חשוב שאנשים יתקבלו במאור פנים, שייפגשו על ידי מישהו שייגש אליהם וידבר איתם. בבי”ס ולדורף בערב הורים הוא מינה תדיר את מה שכינה בשם: “וועדה מחייכת”. הוא אמר: “אתה ואתה ואת תהיו הערב הוועדה המחייכת.” כלומר – חבר עמד שם וקיבל את פני ההורים, אמר מספר מילים נאות, לקח אותם אל מקומות הישיבה שלהם ונתן להם הרגשה טובה של ‘ברוכים הבאים’. זה אינו דבר סתמי, אלא מתייחס לחיים במציאות.

דבר חשוב בחיים בקבוצה הוא האפשרות לדעת שחבר אחר לומד באופן שונה לגמרי. לאחר יש אינטרסים אחרים, ערכים אחרים, הוא מבקש דרכים אחרות. כשרואים שאותו תוכן ואותה הרצאה נלמדת בדרכים שונות לחלוטין, לא כדאי לריב על שיטות ‘נכונות’. מאבק על שיטות ‘נכונות’ פירושו לעשות מה שטוביאס עשה. טוביאס הזקן היה צודק תמיד. תמיד היתה לו השיטה ה’נכונה’, והוא נעשה עיוור. הוא נעשה עיוור למה שהתרחש סביבו. אם מישהו אומר: רק השיטה שלי היא השיטה הנכונה וכל יתר השיטות אינן נכונות – הריהו עיוור למה שמתרחש סביבו.

מהי הדרך הפנימית לקבוצת הלימוד? דרך פנימית זו היא הנתיב בעל שמונת המרכיבים בפרח הלוטוס בעל 16 עלי הכותרת. זוהי דרכו של בודהה. 8 הדברים שיש לעבוד עליהם בנתיב בעל שמונת המרכיבים הם:

הדימוי הנכון

השיפוט הנכון

המילה הנכונה

הפעולה הנכונה

ההשקפה הנכונה

המטרה הנכונה

הזיכרון הנכון

הסקירה המקיפה הנכונה.

נתיב ‘מתומן’ זה, בפרספקטיבה מקיפת-כל משמעותו: למצוא את האיזון הנכון בין הנפש והעולם.

דר’ שטיינר עבד עם אנשים צעירים. מספר קבוצות של אנשים צעירים בגרמניה בשנת 1923 הלכו אל דר’ שטיינר ואמרו: “יצרנו קבוצות של סטודנטים צעירים, דר’ שטיינר, כיצד נעבוד יחד?” דר’ שטיינר השיב: “למען השם – לא הרצאות!” – “אך מה נעשה אם אין אנו רשאים לעסוק בהרצאות?” – “רק תדברו על החוויות האוקולטיות שלהם”. “כן”, אמרו – “אבל אנו צעירים ואיך נוכל לדבר על החוויות האוקולטיות שלנו? אין לנו כאלה, דר’ שטיינר.” דר’ שטיינר אמר: “כן, יש לכם יום יום, אלא שאתם חולפים על פניהן”.

לפגוש אדם ולגלות שהוא ישות אנושית – זהו הצעד הראשון לאימגינציה. בלי אימגינציה לא ניתן לראות אם מישהו מהווה פסל או ישות חיה. אולי הוא זז. אך כאשר אין הוא נע – ניתן להסתכל לתוך עיניו לראות שהוא מהווה ‘אני’. הוא אדם. או – כשאומרים אנו: “אדם זה עצוב” או “אדם זה מאושר” – נעשית אמירה זו באמצעות כושר האימגינציה. ברשותי אימגינציות עמוקות יותר ביחס לפעילות העולם הרוחי לתוך העולם הפיזי, כך שזה מופיע אלי כ-דימוי אך ורק אם הגעתי לאיזון נכון בין הנפש לבין העולם. כשאיזון נאות זה אינו קיים הופכת האימגינציה לחיזוי תעתועים בלבד. אני סבור שאני רואה משהו אך הנפש והעולם פשוט אינם מאוזנים הדדית.

הליכה בנתיב המתומן פירושה התאמנות בדרכי נתיב זה – התאמנות בקבוצת לימוד כזאת. קבוצה כזאת נכנסת לדיון במהלך הלימוד באורח כזה שאחד מהם אומר: “כן, זה עתה קראתי משפט מאת דר’ שטיינר ואני מבין אותו באופן זה”. והוא משתדל לתאר איך הוא מבין אותו. אדם שני אומר: “אני מבין זאת באופן שונה לגמרי.” אל תגיד: “אתה אינך צודק”, אלא: “אני מבין זאת בצורה אחרת לחלוטין, הבה ונכיר בשתי נקודות ראות אלה.”

אימגינציה של ממש מתהווה כשאדם מסתובב סביב נושא הלימוד ומוצא לפחות 12 נקודות ראות, שמהן ניתן להתבונן בנושא לימוד זה. לפחות 12, אמר דר’ רודולף שטיינר. בקבוצה בת 12 משתתפים. קיימת האפשרות לגלות בה 12 נקודות ראות: כשהקבוצה גדולה יותר – גדלה האפשרות. קיים כאן אתגר: לחשוב שהבנתי זאת ואז לשמוע מפי זולתי שהוא הביא זאת באורח שונה לגמרי. אלה הם הפירות של קבוצת לימוד.

סוג קבוצה שני הוא הקבוצה החברתית. היא מכילה פעילות גומלין אישית. הפעילות אינה נסבה על נושא מסוים, אלא על הקבוצה עצמה. כיצד יתכן הדבר?

ברצוני לספר לכם איך למדתי זאת מקבוצת צעירים לפני כ-30 שנה. לא התלהבתי אז מהעניין של הקבוצה. השתוקקתי לדעת דברים. אהבתי ללמוד. גיליתי עניין מדעי בדברים, אך לא הייתי כל כך מעוניין באנשים אחרים. דרך אגב – כן, אבל לא ממש.

הייתי סבור שאני מתקדם היטב באנתרופוסופיה ואז פגשתי בקבוצת צעירים שעבדו בצוותא, אך באורח מוזר – כך זה נראה לי אז. היתה זו קבוצת צעירים מעורבת, סטודנטים מפקולטות שונות, אנשים עובדים. האחד היה פקיד בדואר. היתה שם בחורה אחת שלא היתה בדיוק חלושת-דעת, אלא הבה ונאמר, מקרה גבולי. כולם עבדו יחד. הם למדו מכתביו של גתה על המטמורפוזה של הצמחים.

בשבת הראשונה של כל חודש הם היו מתכנסים למשך כל היום. מוקדם בבוקר היו עושים ביחד אוריתמיה. אחר כך עבדו על הצמחים ואז יצאו לשטח והשתדלו למצוא צמחים ולהתבונן בהם ולראות מה הם כוחות האור, מה הם כוחות האתר-הכימי וכוחות אתר-החיים. אחרי הצהריים היו חוזרים ולומדים משהו אחר. כאשר אחד מן הקבוצה לא הבין דבר-מה, היו מפסיקים, כי אמרו: “אין אנו יכולים להמשיך אם אחד מאיתנו אינו מבין”.

הבחורה האיטית היתה תכופות זו שלא הבינה. רוב הקבוצות במקרה כזה היו משתוקקות להיפטר ממנה. היא מאוד עיכבה את הקבוצה. אבל קבוצה זו לא עשתה כך. הם אמרו: “אם נאבד אחד מחברינו אין קיום לקבוצה. עלינו להיעצר למען הספינה האיטית ביותר ולהישאר יחדיו.”

הם ביקשו ממני מידי פעם להיפגש איתם ולדבר אודות כמה דברים, אודות צמחים. ואני הייתי צריך להתכונן וללמוד תחום זה. בהתחלה הרגיזה אותי דרך עבודה זו ולא רציתי להמשיך. אבל המשכתי, ובמידה הולכת ורבה ראיתי שמשהו מתרחש. ראיתי ספירת מוסריות מתפתחת בקבוצה זו וראיתי בחורה זו כשהיא פורחת ויוצאת מביישנותה. היא המשיכה ללמוד. היא עברה בחינות כגננת וקצרה הצלחה רבה בתחום זה. במשך קרוב ל-25 שנה היתה אחת הגננות המצליחות בארצנו. אנשים הגיעו אליה לראות איך היא מבצעת זאת.

איך הדבר התרחש?

בקבוצה כזאת מתהווה סוג מוגדר של מוסריות. קיימת בה התחשבות הדדית רבה מאוד. הדבר הראשון במעלה אצלם איננו הלימוד. לימוד אודות הצמחים היה גלגל התנופה. הם רצו להוות קבוצה. הם רצו לעזור זה לזה. הם רצו להתקדם בבעיות החיים החברתיים.

כאשר מרכיבים קבוצה חברתית, קיימת תלות הדדית בין החברים בה. רוב האנשים אינם מחבבים זאת. אבל החברים גם מפתחים מודעות זה לזה.

כשאדם נעשה מודע לזולתו, מה הוא רואה? מה הוא פוגש בתחילה? הדברים הראשונים שמתגלים הם: החינוך שקיבל, תולדות חייו, רגשות, שאיפות. כשנעשים מודעים לעומק עם אדם מסוים – מתנגשים עם הקארמה הקודמת שלו; מה מצוי בעטיפות השונות, בגופים הפיזי, האתרי והאסטרלי של אדם – זהו סיפור חייו ותולדות חיים קודמים. מה פירוש הדבר להתנגש ב’כפיל’ של הזולת? – בהקשר החברתי – הדבר הראשון שמודעים לו הוא אדם קדום וחוה הקדומה. כל מה שמצוי אצל אדם שנובע מחיים קודמים ומן ההיסטוריה של הווית החיים הנוכחית. ה’כפיל’ הוא תמצית הקארמה הקודמת שלו.

ברם, יש ללמוד להסתכל מעבר ל’כפיל’ ולשאול: למה שואף ה’אני’ שמעבר ל’כפיל’ זה? ה’כפיל’ עלול להיראות מוזר במידת-מה. מישהו אומר: “אה, אין ברצוני להתוודע אל אדם כזה”, ואחר כך הוא לומד להכירו ממש. הוא יכול לתרגל, בקבוצה כזאת, התבוננות ישירה או עקיפה – ב’כפיל’. ואז הוא מגלה את ה’אני’ השואף, את ה’אני’ אשר שואף לפתח עתיד, סיטואציה עליונה יותר, חיים עליונים יותר.

כשאנשים חיים יחדיו במשך זמן רב בצפיפות והם צריכים להימצא יחד יום אחר יום, עלולה התנסות זו של ‘כפילים’ להפוך למעין פסיכוזה. האנשים הופכים לפסיכים כתוצאה מן הקרבה הזאת. בפסיכיאטריה מכנים זאת: ‘פסיכוזה של צוללת’. כשאנשים נאלצים לחיות ביחד 20 או 30 בני אדם בצפיפות רבה – עלול האופן שבו מישהו עושה דבר פעוט זה או אחר להרגיז מישהו אחר עד כדי כך שהוא יאמר: “אם לא תפסיק – אהרוג אותך!” כשנתקלים בדברים כאלה בחיים מגלים שזוהי התנגשות ב’כפיל’ של הזולת. הגורם המרגיש איננו ה’אני’ השואף, כי אם האדם הקדמון, ה’כפיל’, משהו ‘קבוע’ (fixed). הוא תמיד עושה את אותו הדבר, תמיד אומר את אותו הדבר. תמיד פועל באותה דרך. בחיי קבוצה ניתן לתרגל את הבא להלן בתור תרגיל: “כעת ברצוני להכיר את עשרת האנשים שעימם אנו פועלים. פירושו של דבר איננו כניסה לחייהם הפרטיים ולשאול אותם שאלות אינטימיות. על ידי שאלת שאלות אינטימיות – תמיד נתקלים ב’כפיל’.

נסו למצוא את הנקודה שבה אדם זה מדבר מתוך ה’אני’ שלו. מה הוא רוצה בעצם לבצע בחיים? היכן הכמיהות העמוקות ביותר שלו? כשיודעים אותן – יודעים משהו אודות הזולת – אודות ה’אני’ של הזולת בתוך אדם שואף. המאמץ לבוא במגע עם ה’אני’ של הזולת, מפיק פירות נאים שמקורם בחיים חברתיים בקבוצה.

כמובן שקיימות סכנות מאיימות של רגישות יתר, של רגשנות, של הטרדה, לחץ, שנאה והתבודדות של אנשים מסוימים. בארה”ב האנשים אינם רוצים להיכנס לקשיים אלה. הם מעדיפים לשמור על העניינים במסגרת נאה וחמה ולא לרדת לזוהמה. ברצונם לחיות באופן כזה שלא יהיו מוטרדים על ידי הזולת.

מה הן התכונות המיוחדות שניתן ללמוד בקבוצה חברתית? בקבוצה החברתית יכולים אנו להיכנס למה שדר’ שטיינר קרא הנתיב בעל ששת המרכיבים והוא ההתפתחות (הפיתוח) של פרח הלוטוס בעל 12 עלי הכותרת. הוא מצוי בלב. דר’ שטיינר אמר שהנתיב המשושה הוא הנתיב הכריסטיאני של הזמנים המודרניים. מהו נתיב משושה זה?

שליטה על החשיבה

שליטה על העשייה

כוח סבל (או התמדה) ויושר.

סובלנות.

חוסר משוא-פנים.

והאלמנט השישי, למען איזון הנפש: הבנה שלווה.

אלה הם היעד והפירות של הנתיב בעל ששת המרכיבים. הבנה שלווה פירושה היכולת להבין את הזולת. על מנת שאדם יהיה מסוגל להבין את הזולת צריכה לשכון שלווה בלבבו. נפשו חייבת להיות שלווה על מנת שיוכל לתפוס מה מתחולל בנפש הזולת. הדרך החשובה להתפתחות לאנושות המודרנית היא, כך אמר רודולף שטיינר, הנתיב המשושה שיש לצעוד בו כעת. הנתיב של שמונת השלבים היה הנתיב של בודהה. הנתיב המשושה הוא הנתיב של האדם המודרני.^[1]

פיתוח תכונות אלה מהווה דרך לפיתוח מיומנויות חברתיות. זוהי הדרך לפיתוח אימגינציה מוראלית. זוהי הדרך לפיתוח אינספירציה – היות מודע ל’אני’ שמאחורי ה’כפיל’ של הזולת מהווה צעד קדימה בנתיב האינספירציה. כאשר אדם מסתכל בילד ואוהבו – אולי הוא אוהב רק את השיער הנאה, את הקול הנעים ואת העור הרך. אולם הוא יכול ללמוד לאהוב את ה’אני’ המצוי מאחורי הילד והשואף להתגלות. זה מהווה כבר צעד בדרך לאינספירציה. אף מורה לא יוכל להיות מורה טוב אם לא יפתח דרגה מסוימת של אינספירציה. זהו הכישרון החשוב של אנשים שעליהם לעבוד עם ילדים.

סוג הקבוצה השלישי הוא קבוצת העשייה, או הקבוצה היוזמת. קבוצה זו נפגשת כדי ליטול יוזמה או פעולה. מתי עשויה קבוצה להיות קבוצה פעילה? לא רק אז כש-10 או 20 איש נכנסים לפעולה. קבוצת מעשה היא קבוצת אנשים שמהווה כבר קבוצה מלפני כן. ראשית עליה להוות קבוצה. כלומר, למצוא דרך, על ידי תרגול או על ידי פיתוח מיומנויות חברתיות – להיות לקבוצה ואז מסוגלת קבוצה זו לשים לפניה מטרה בעולם. כשברצונה לעשות זאת היא יכולה להיות למבנה חברתי. ההיררכיות יכולות לחדור פנימה. היא יכולה להיות אורגניזם של העולם הרוחי. קבוצת עשייה שמהווה כבר קבוצה, יכולה להיות גוף לעולם הרוחי.

כשקבוצה, המהווה בפוטנציאל גוף של העולם הרוחי, מתגברת על כוחות הקארמה הישנים, היא שואפת להתבונן בכל ‘אני’ רוחי בין חבריה לקבוצה. היא שואפת לפתח את מה שמעוניין הזולת ב’אני’ הרוחי שלו ולא את מה שרוצות העטיפות השונות שלו. זוהי קבוצת עשייה של ממש הפועלת מתוך אינטואיציה. ההיררכיות עשויות אז לפעול דרך הקבוצה: הקבוצה נעשית למכשיר להיררכיות.

ה’אני’ ניצב בפנים אך הקבוצה פועלת מתוך אינטואיציה. קארמה חדשה נוסדת. קארמה חדשה זו היא קארמת שמש. הקארמה הישנה היא קארמת ירח. היא הגיעה דרך שער הירח אל החיים הארציים. כוחות הקארמה הישנה מאורגנים כך שהם נכנסים לחיים עם הלידה. זוהי הקארמה הישנה של האדם: קארמת ירח. ברם, במהלך החיים, עם ראשית פעילות ה’אני’ שלו, האדם מייסד קארמת שמש חדשה. זו קורנת כלפי העתיד. זוהי הקארמה שבהוויות החיים לאחר מכן תתפתח. זהו נתיב פיתוח פרק הלוטוס בעל 10 עלי הכותרת: הנתיב המחומש. בספרו ‘כיצד קונים דעת העולמות העליונים?,^[2] מדבר דר’ שטיינר על פרח לוטוס זה בעל 5 עלי הכותרת ועל הנתיב בעל חמש הנחיות המוביל אל העתיד. הנתיב בעל שש ההנחיות מוביל אל החיים החברתיים. עניינו ביחסי גומלין בחיים העכשוויים כאן. הנתיב בעל חמש ההנחיות מוביל לתוך העתיד.

מהו הנתיב המחומש?

השלב הראשון הוא למידה לשלוט בחושים.

השני: לשלוט בדמיונות ולשאול מאין הם באים?

השלישי: בכל חיינו אנו חווים המון חישה בלתי מודעת, המגיעה אלינו דרך אוזנינו, עינינו וגם דרך הכוחות המגנטיים שמתוך האדמה. עלינו להקים שריון נפש כנגד חישה בלתי מודעת.

הרביעי: להימנע מלקבל דברים ללא חשיבה. אדם שומע כל מיני דברים. הוא מתיישב נינוח וקורא בעיתון. נקלטים אצלו כל מיני דברים ללא חשיבה. עלינו ללמוד לחיות כך שהדברים הנקלטים יהיו ברורים ובצורה כזאת שהאדם יצטרך לחשוב עליהם. וכשמצרפים 4 אלה יחדיו, הוסיף רודולף שטיינר: משמעות עצמית קפדנית!

פירושו של דבר שאנשים בקבוצת פעילות חייבים למצוא דרך לוויתורים. עליהם לקבל את הזולת כמו שהוא ולאפשר לחיוביות לפעול בחירות. כל חבר חייב לשמור לעצמו את הכוחות השליליים ולעבוד עליהם בחדרו הקט. ולסיכום: הקארמה הישנה היא כל הדברים שאנו יודעים ויכולים לעשות. יכולתנו לעשות ולדעת נובעת מן הקארמה הישנה שלנו. אנו פוגשים באנשים וקולטים אותם לחיינו. אין אנו יכולים לדעת את הזולת אם לא קלטנו ושיבצנו אותו בחיינו. ואז באה הקארמה החדשה דרך רצוננו. זוהי הקארמה לעתיד. אפשר לדבר על הקבוצות כך:

בקבוצת הלימוד – מתגלה הקארמה הישנה.

בקבוצה החברתית – מתארגנת מחדש הקארמה הישנה.

בקבוצת הפעילות – נוצרת קארמה חדשה.

ולמעשה, כאשר אתה פועל בקבוצה תשאל את עצמך: “מהי המטרה של קבוצה זו? מה אנו עושים? האם הקבוצה מודעת ביחס לנעשה? האם כל אחד ניצב באותה רמת ציפייה?”.

———————————————————————————-

1. לגבי הנתיב המשושה ראו את הספרים הבאים: החייאת הצ’אקרה של הלב / פלורין לאודנס – הוצאת חירות. השביל המשושה / יופ ואן דאם – הוצאת הרדוף. ↑
2. יצא לאור בעברית בהוצאת מיכאל ↑