חיי הקהילה, התפתחות פנימית, מיניות והמורה הרוחני
מבוא לסדרת הרצאות מאת רודולף שטיינר
לספר ראו כאן
GA253
תרגמה מאנגלית ומגרמנית: מרים פטרי
תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל
קטעים מהמבוא באנגלית מאת כריסטופר שֵפֵר (1991)[1]
כרך זה הוא חלק מסדרה של “כתבים והרצאות על ההיסטוריה של התנועה האנתרופוסופית והחברה האנתרופוסופית” באוסף העבודות של רודולף שטיינר. רודולף שטיינר מביע כאן את דעותיו על המתקפה האישית נגדו בקיץ של שנת 1915; אז הופנו נגדו האשמות חמורות מתוך חוג החברים שהתאספו סביב הגתאנום, שנבנה אז והיה מוכר בשם יוהנסבאו. הוא חש שנדרשת הבהרה יסודית של הדבר ולא חס על איש בניתוח והערכת המצב.
באופן כללי, רודולף שטיינר התעלם מה”מוזרויות המיסטיות” של אישיויות לא יציבות מבחינה פסיכולוגית אשר נמשכות באופן בלתי נמנע לקהילות רוחניות. הוא ראה אותן כלא מזיקות כל עוד הקהילה רואה אותן כפי שהן באמת. אך הוא כבר היה צריך לחוות בהזדמנויות שונות שחברים בעלי נטיות נוירוטיות נראו בעיני חברים אחרים כ”שליחים”, כ”ישויות מדרגה גבוהה יותר”, והמקרה בשנת 1915 היה כה חמור עד שהוא חש חובה לשאול: “האם מותר לנו לסבול את העובדה שהחברה שלנו וכל התנועה שלנו נמצאות בסכנה מתמדת בגלל כל מיני מקרים פתולוגיים?” (22 באוגוסט 1915)
מטרתם של הדברים וההערות שנאספו בכרך זה היא להניח את היסודות להבנת המקרה. רודולף שטיינר חש צורך לא רק לחשוף את השורשים הסובייקטיביים של המקרה, אלא גם להתייחס אליו בהקשר אובייקטיבי מנקודת מבט מדעית-רוחנית. לכן יש להרצאות אלה משמעות עקרונית בנוסף לחשיבותן עבור ההיסטוריה של החברה האנתרופוסופית. המשבר שפרץ בקיץ של 1915 החל כבר בחג המולד של שנת 1914 ונמשך עד לסתיו של שנת 1915. לכן הרצאות רבות שניתנו בדורנאך ב-1915 מתייחסות אליו בדרך זו או אחרת.
ראו בעיקר:
דרכים לידע רוחני והתחדשות אמנות הפילוסופיה 161GA
שאלות על האמנות והחיים לאור מדע הרוח 162GA יצא לאור בעברית בהוצאת חירות.
מקריות, הכרחיות והשגחה עליונה 163GA ייצא לאור בעברית בהוצאת חירות
ערך החשיבה בהשקפת עולם מספקת מבחינה אנושית: הקשר בין מדע הרוח למדעי טבע 164GA
התנועה האוקולטית במאה ה-19 והקשר שלה לתרבות העולם 254GA יצא לאור בעברית בהוצאת חירות
********************
סדרת הרצאות זו מהקיץ והסתיו של שנת 1915 הינה תגובה למשבר בחברה האנתרופוסופית, משבר שרודולף שטיינר רצה שהחברים יהיו מודעים לו.
המשבר נגרם חלקית על ידי אליס שפרנגל, תלמידה ותיקה של רודולף שטיינר, וככל הנראה התגובה שלה לנישואים של המורה הרוחני שלה למרי פון סיברס. ציפיותיה, שטבען לא ברור לגמרי, היו קשורות לתפקיד החשוב שהרגישה שהיא ממלאה בתנועה האנתרופוסופית. לנוכח קשר העבודה הקרוב בין רודולף שטיינר למרי פון סיברס ולאחר מכן הנישואים שלהם בחורף 1914, לא רק שאליס שפרנגל שלחה מכתבים אישיים לשניהם, אלא גם שיתפה חברים אחרים בחברה האנתרופוסופית באכזבתה ובתחושת הנטישה שלה.
לאליס שפרנגל היה קשר קרוב לזוג היינריך וגרטרוד גוש,[2] שלצד העניין שהיה להם בעבודתו של שטיינר, הם נמשכו באותה מידה לאסכולה הפסיכואנליטית של פרויד שהחלה להתפרסם באותה עת. בהשפעתה של אליס שפרנגל ובהשפעת חוסר הביטחון הפנימי שלו עצמו, האשים היינריך גוש את שטיינר, גם באופן פרטי וגם מול כל החברה, בכך שדרך מניפולציות שונות הוא מביא את החברים בחברה האנתרופוסופית למצב של תלות. הטכניקות שהוא טען ששטיינר משתמש בהן למטרה זו הן אי הקיום של פגישות ששטיינר קבע עם חברים ומגע פיזי איתם דרך לחיצות יד בעת המפגשים שלו איתם.
רודולף שטיינר היה כמובן מוטרד עקב האשמות אלה, ועוד יותר עקב הרכילות והמחלוקת שהן גרמו בקרב החברים בחברה האנתרופוסופית. הוא השתמש בקשיים אלה כהזדמנות להעלות ארבע שאלות חשובות, רלבנטיות היום כמו שהיו ב-1915. הראשונה, שבה הוא עוסק בעיקר בהרצאה הראשונה והשנייה, קשורה לאופי החברה האנתרופוסופית והאחריות המוטלת על חבריה, אם הם רוצים להיות נאמנים למדע הרוח. הדרך הבהירה והפרגמטית שבה שטיינר דן בנושא חשוב זה הופך אותן למקור בעל ערך רב המתלווה ל”הרצאה של חג המולד להקמת החברה האנתרופוסופית” (1923/24). הצורך בכך שהחברים יעברו מגישה של צרכנים של הוראה רוחנית לתחושת אחריות לגביה, האופי הייחודי של החברה האנתרופוסופית כבית ארצי להתגלות רוחנית והנזק שאמירות ומעשים בלתי אחראיים יכולים לגרום לחברה, הם רק חלק מהנקודות החשובות ששטיינר התייחס אליהן. הוא גם נוקט עמדה נגד הרכילות הבלתי פוסקת והביקורת ההדדית בקרב החברים, והן נגד ניסיונותיהם של החברים להצדיק חוסר נאמנות מינית על ידי אמירות הקשורות ל”קארמה” שאין לערער עליה. שטיינר פנה לחוש האמת ולחוש הדיוק של החברים כבסיס לריפוי ולטיפוח של החברה האנתרופוסופית.
הנושא השני, ששטיינר עוסק בו בעיקר בהרצאה השלישית והרביעית, קשור בעיקר לאופי ולתנאים של הראייה הרוחית. שטיינר משתמש בדיון באי יכולתו של סוודנבורג להבין את מחשבותיהן של ישויות רוחיות מסוימות כדי להדגיש שתי נקודות עיקריות בנושא ההכרה הרוחית. הראשונה היא ההבדל בין הקליטה בעולם הפיזי לבין ראייה רוחית אמיתית. בעולם הפיזי אנו קולטים אובייקטים מחוץ לנו ומפנימים משהו מקליטה זו דרך תמונות מנטליות. לעומת זאת, בעולם הרוח אנו לא קולטים, אלא קולטים אותנו, הישויות של ההיררכיות הגבוהות יותר צופות בנו. זהו היפוך מוחלט של הקשר שלנו הקודם עם העולם הפיזי.
לפי שטיינר, סוודנבורג לא רכש את ההיפוך הזה בנקודת המבט שלו. לכן, הראייה הרוחית שלו הייתה מוגבלת והוא לא רכש הכרה אימגינטיבית מלאה.
הנקודה השנייה היא ההבדל בין ראייה רוחית המושגת דרך הטרנספורמציה של אנרגיות מיניות לבין ראייה רוחית המושגת מחשיבה טהורה. האחרונה מובילה לחוויה שפעילות החשיבה של האדם, חשיבה נטולת סימפתיות ואנטיפתיות אישיות, מאפשרת למחשבות להופיע כישויות אובייקטיביות בתוך נפש האדם, ובכך מכינה את האדם בצורה נכונה לראייה רוחית. מצד שני, הטרנספורמציה של אנרגיות מיניות משמרת את הקשר בין האדם למישור הפיזי ומאפשרת רק ראייה רוחית חלקית. אם כן, שטיינר מדגיש שמדע רוח וראייה רוחית שנכונים לזמננו מתבססים לא על טרנספורמציה של האינסטינקטים שלנו, אלא על הפרדה מודעת בין החיים של האינסטינקטים לבין חיי החשיבה והרוח.
הנושא השלישי ששטיינר דן בו בהרצאות אלה הוא האופי של הפסיכואנליזה כפי שפיתח אותה פרויד. שטיינר מכיר בחשיבות של הלא-מודע והתת-מודע, אך הוא מגנה במיוחד את התיאוריה של המיניות בילדות. יש לציין ששטיינר נתן הרצאות אלה ב-1915 ושגם אדלר וגם יונג נפרדו מפרויד עקב העובדה שפרויד התעקש לראות במיניות של הילדות מסגרת ראשית להבנת הפרעות פסיכולוגיות.
רודולף שטיינר דן בפסיכולוגיה של פרויד בהרצאה הרביעית והחמישית, והרצאות אלה מהוות השלמה חשובה להרצאות ששטיינר קרא להן “פסיכואנליזה ופסיכולוגיה רוחנית”. חשוב במיוחד האופן שבו שטיינר דן בשלושת התפקידים הפיזיולוגיים העיקריים של האדם – מערכת העצבים והחושים, המערכת הריתמית, והמערכת המטבולית – באבולוציה ההיסטורית והרוחנית שלהם. הדגש שלו על כך שהמערכת המטבולית והחיים המיניים האינסטינקטיביים הם ההיבטים הכי פחות רוחניים של האדם, תומך הן בביקורת שלו כלפי פרויד והן בהשקפה שלו לגבי ההתפתחות הרוחנית…
[כאן לא תורגם קטע שבו מחבר המבוא מביע את דעותיו שלו על הפסיכואנליזה והתפתחות הפסיכולוגיה במאה ה-20]
… הנושא הרביעי, שבו שטיינר דן בהרצאה השישית, הוא הקשר בין אהבה, מיסטיציזם, ורוחניות. חשוב במיוחד הרעיון שהמטריאליזם של התקופה גרמה לרוב האנשים לא להיות מסוגלים לדמיין לעצמם כל שאיפה רוחנית שאין לה בסיס ארוטי או מיני מסוים, גם אם בסיס זה מעודן מאוד. שטיינר מכיר בכך שזה נכון לפעמים, אך שוב מדגיש את החשיבות של מדע הרוח כדרך להתפתחות רוחנית עבור האנושות המערבית בזמננו, כי היא מושתתת על הטרנספורמציה של החשיבה האינדיבידואלית של האדם.
מאחר שכרך זה כולל גם את כל ההתכתבות על הקשיים בחברה האנתרופוסופית ב-1915, הקוראים יראו בקלות את הקשר הישיר בין ההאשמות נגד שטיינר והנושאים של ההרצאות. השאלות שעולות הן שאלות בסיסיות עבור כל תנועה רוחנית מודרנית השואפת לתרום לחופש האינדיבידואלי ולהתחדשות החברה ככלל. הרצאות אלה יכולות לגרום לחברים בחברה האנתרופוסופית לשקול את האחריות שלהם לגבי תוכן מדע הרוח, לגבי רודולף שטיינר ולגבי האחים והאחיות שלהם בתנועה. עבור מתבוננים מבחוץ, ההרצאות הן מסמך מלא תובנות בנושא הקשיים החבריים והפסיכולוגיים של תנועה רוחנית הסומכת בעיקר על התובנות והתורות שאותן מלמד אדם אחד.
אך השאלות של אהבה, מיניות, מוסריות והתפתחות רוחנית הן בעלות עניין מיידי ומשמעות אישית עמוקה עבור כל קורא הנמצא במסע פנימי.
———————————————————————–