רודולף שטיינר

סדרה של 13 הרצאות בדורנאך

בין 23 במאי ל-8 באוגוסט 1915

162 GA

תרגמה מגרמנית: מרים פטרי

תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל

לספר ראו כאן

הרצאה מספר 2 בסדרה

השתקפות מחשבות העולם בתודעתנו

דורנאך, 24 במאי 1915

תמונת העולם מתפתחת בתוכנו כזרע לקיום חדש. היצירה של יש מאין. הרגש של גתה לגבי קשרים אלה. הפילוסוף ז’אק דשאן כנציג של שלב בהתפתחות התודעה האנושית. עבודתו וגורלו הטרגי. הקארמה של המטריאליזם וכיצד מתגברים עליה דרך ההפנמה של מדע-הרוח עם כל הלב. הלך-הרוח האמיתי של חג הפנטקוסט המתאים לתקופתנו.

*******

ננסה לדמיין קודם כול משהו שכבר דיברנו עליו בהקשרים שונים: את הקשר של המחשבות והמושגים שלנו עם העולם. איך נוכל לתאר לעצמנו את הקשר בין המחשבות שלנו לעולם?

כתמונה כללית, נדמיין את העולם כעיגול ואת עצמנו עומדים מולו. יהיה ברור לכולנו כבר מן ההתחלה שאנו יוצרים תמונה של העולם במחשבות שלנו. אתמול דיברנו על האופן בו אנו מגיעים למחשבות מודעות בעולם הפיזי. את מה שנוכח כמחשבות שלנו בתוך ישותנו הפיזית דרך הנפש, נתאר עם העיגול הקטן הזה. (עיגול פנימי קטן – ראו רישום בהמשך). עיגול זה מייצג את כל מה שאנו חווים בעזרת הגוף שלנו כתוכן נפשנו, כמחשבות שלנו על העולם.

אנו יודעים דרך התבוננויות שונות שמה שאנו מכנים מחשבות מבוסס בעצם על השתקפויות מסוימות בתוכנו. השתמשתי לעיתים קרובות באנלוגיה שגם כאשר אנו ערים, אנחנו בעצם נמצאים מחוץ לגוף הפיזי שלנו, והגוף הפיזי הוא זה שמשקף כמו מראה את מה שמגיע לתודעה שלנו. לכן, כאשר אנו חושבים על עצמנו כעל ישויות של נפש ורוח, אנו לא אמורים לחשוב שאנו נמצאים בתוכנו, אם אתאר זאת בפשטות, במקום שבו המחשבות שלנו מופיעות דרך הגוף שלנו, אלא עלינו לתאר את עצמנו מחוץ לגוף הפיזי שלנו, גם במצב של ערות. כלומר, עלינו לתאר את עצמנו עם הנפש והרוח שלנו כנמצאות בתוך העולם.

ובעצם מה משתקף? כשמחשבות עולות בתוכנו, משהו מזה משתקף גם ביקום. מה שחי ביקום ומשתקף בתוכנו, מסומן בעיגול הזה (ירוק). כמו שהעיגול הצהוב כאן באורגניזם האנושי הוא השתקפות של משהו מהיקום, כך אני מראה דרך העיגול הירוק הזה בעולם עצמו משהו שמשתקף במחשבות שלנו. אנחנו יכולים לומר: מה שמתואר דרך העיגול הירוק הזה הוא למעשה הדבר האמיתי, הממשי, והמחשבות שלנו אינן אלא ההשתקפות, התמונה המשתקפת בגוף. כמובן, כל זה מתואר באופן סכמתי בלבד.

אם אנו מבינים נכון את מה שקורה בעצם כאשר אנו פוגשים את העולם, עלינו לומר שמשהו נוצר בתוכנו: כל מכלול הרעיונות שלנו נוצר בתוכנו פשוט כתמונה של משהו שקיים בעולם בחוץ. כל מה שנמצא בתוך האינטלקט שלנו הוא תמונה של משהו שנמצא בעולם בחוץ.

אלה שידעו משהו על המצב האמיתי בעולם בקשר לדברים אלה, דיברו תמיד על העובדה שלמעשה האמת של תוכן החשיבה האנושית משתרע ביקום כמחשבות עולם, ומה שיש לנו כתוכן מחשבתי הוא התמונה של מחשבות העולם. מחשבות העולם משתקפות בתוכנו. אילו המהות האמיתית שלנו הייתה רק במחשבותינו, אז מהות אמיתית זו הייתה, כמובן, אך ורק תמונה. אך מכל ההקשר הזה, ברור בוודאי שמהותנו האמיתית לא נמצאת בראש, אלא מהותנו האמיתית היא בעולם, כי אנו רק השתקפות של עצמנו עם מחשבות העולם בתוכנו. מה שאנו יכולים למצוא בתוך עצמנו דרך מכשיר השיקוף של הגוף הוא תמונה של המציאות האמיתית שלנו. את כל זה כבר הדגשנו בהקשרים רבים ומגוונים.

כשהגוף הפיזי מתמוסס במוות, כמובן שהתמונות העולות בתוכנו מתמוססות גם כן. מה שנשאר מאיתנו, המציאות האמיתית שלנו, היא למעשה חלק מהקוסמוס במהלך כל החיים, ורק שולח תמונת מראה שלנו דרך הגוף כאן בחיים הארציים. כאן נמצא הקושי העיקרי שהפילוסופים נתקלים בו כל הזמן ואינם מסוגלים להתגבר עליו דרך הפילוסופיה שלהם. בהתחלה, הפילוסופים האלה לא מקבלים שום דבר אחר חוץ מהרעיונות שלהם. אך חישבו על כך שההוויה איננה נמצאת ברעיון; היא נדחקת החוצה מתוך הרעיון, מהתוכן של התודעה. היא לא יכולה להיות שם כי מה שנמצא בתודעה הוא רק השתקפות. הוא לא יכול להיות הקיום עצמו או ההוויה עצמה. הפילוסופים מחפשים דרך התודעה, באמצעות התודעה הפיזית הרגילה. אי אפשר למצוא כך את ההוויה. ובאופן טבעי נוצרו פילוסופיות כמו זו של קאנט, למשל, שמחפש את ההוויה דרך התודעה. אך היות שהתודעה יכולה כמובן להכיר רק תמונות של ההוויה, חייבים להכיר בכך שאי אפשר להגיע להוויה באמצעות התודעה.

מי שמעמיק בהתבוננות יודע אז שמכל מה שנמצא בתודעה, הדבר האמיתי נמצא בחוץ בעולם, והדבר האמיתי הזה רק משתקף בתודעה. אך מה בעצם קורה שם בין העולם לתודעה? כמדען-רוח יש להבין היטב את מה שקורה שם. כאמור, בגוף הפיזי נוצרות רק תמונות. הגוף הפיזי נוצר מתוך היקום. הוא מגיע כה רחוק במהלך החיים בין הלידה למוות עד שהוא מסוגל ליצור תמונות, אך הוא יוצר תמונה של האדם השלם, תמונה שפוגשת אותנו תמיד כאשר אנו משקפים את עצמנו דרך הגוף שלנו. זאת רק תמונה, אבל היא אכן תמונה. ומה המטרה של תמונה זו בכל ההקשר הקוסמי? נכון, תמונה זו חייבת להיווצר. כי ברגע שאנו יוצאים מעולם הרוח דרך הלידה, הסתיימה במובן מסוים תקופה בקיום שלנו. נכנסנו לעולם הרוח דרך המוות הקודם, נשאנו כוחות מסוימים לתוך עולם הרוח, והשתמשנו בכוחות האלה בחיים בין המוות ללידה החדשה עד לְמה שנקרא במחזה המיסתורין הרביעי: שעת החצות של הקיום.^[1]

במחצית השנייה של החיים בין המוות ללידה החדשה אנו צוברים כוחות. אך לאן הולכים הכוחות האלה שאנו צוברים? הם רוצים לבנות את הגוף הפיזי החדש, וכאשר הגוף הפיזי כבר נמצא, הכוחות שאספנו במחצית השנייה בין המוות ללידה החדשה כבר השלימו את משימתם. כי הם רוצים ליצור את הגוף החדש הזה. הם רוצים להתמזג בגוף החדש. היררכיות שלמות עובדות, ואף נאבקות, אפשר לומר, כדי שהאדם הזה יוכל להופיע מתוך היקום הרוחי דרך לידה, כפי שתיארתי במילים של קפזיוס במחזה המיסתורין השני.^[2] שם אנו רואים מה עולה בנפש האדם כאשר הוא נעשה מודע למשמעות העובדה שהיררכיות שלמות של אלים עסוקים בהצבת האדם אל תוך העולם.

אולם עם כוחות אלה אשר יוצרים את האדם קורה משהו מאוד דומה למה שקורה עם הזרע הישן של הצמח החדש: כשהצמח החדש יוצא לאור, הזרע סיים אז את משימתו. משימתו היחידה היא ליצור צמח. הקוסמוס מבקש מהצמח להוציא שוב זרעים. אחרת לא הייתה ממשיכה ההתפתחות, וחיי הצמח היו נפסקים עם הצמח הנוכחי. וכך, אילו לא הייתה מופיעה כאן תודעה של תמונות, חיי האדם היו צריכים להסתיים יחד עם התחדשות החיים בין המוות ללידה. מה שמופיע כתמונה של העולם הוא הזרע החדש, שעובר כעת דרך המוות ועובר שוב דרך המוות לחיים חדשים. זרע זה איננו נושא בתוכו שום דבר מהמציאות הקודמת, אלא מתחיל עם הקיום שהוא תמונה, מתחיל באמת מאין, מכלום, מבחינת כל קשר למציאות החיצונית.

אני מבקש מכם לתפוס כאן מחשבה בעלת חשיבות עצומה. דמיינו לרגע שאתם עומדים מול העולם. העולם כאן, ואתם גם כאן. אבל אתם יצאתם מן העולם, העולם יצר אתכם, ויחד עם זאת אתם שייכים לעולם. כעת החיים צריכים להמשיך הלאה. במה שנמצא בתוככם כמציאות, מה שהעולם הציב בתוככם – העולם הזה שאתם רואים במישור הפיזי – אין שום דבר שהחיים יכולים להמשיך לקחת הלאה. אבל משהו מתווסף לזה: אתם מסתכלים על העולם, יוצרים תמונה, והתמונה הזאת מקבלת את הכוח לקחת את קיומכם הלאה למרחקים אינסופיים. התמונה הזאת נהיית הזרע של העתיד.

אם אתם לא חושבים על כך לעומק, לעולם לא תבינו שלצד המשפט “מאין נוצר אין”, גם המשפט ההפוך הוא נכון לגמרי: במובן העמוק ביותר של הדבר, הקיום תמיד נוצר יש מאין. שני המשפטים נכונים לחלוטין, רק שיש להשתמש בהם במקום הנכון. ההמשכיות של הקיום לא נגמרת כאן. נניח שהייתם מתעוררים בבוקר, והייתם מגלים שלא נשאר מכם כלום מבחינה פיזית – וזה באמת מה שקורה כשמתקרבים ללידה חדשה – אבל היה לכם זיכרון מלא על מה שקרה, כלומר הייתה לכם רק תמונה, הייתם מרוצים לגמרי. כמובן, אנשים בעלי רוח עמוקה תמיד חשו דברים כאלה. גתה הציב את שתי האמירות זו לצד זו: האמירה “אף ישות אינה יכולה להתפרק ולהפוך לכלום” מייד אחרי המשפט שמשמעותו “הכול חייב להתפרק ולהפוך לכלום אם ברצונו להמשיך להתקיים.” שתי האמירות עומדות אצל גתה אחת ליד השנייה, לכאורה סותרות זו את זו.

אך עבור הפילוסופיה הרגילה עומד כאן צוק, כי היא חייבת, למעשה, לטפס למקום שבו היא שוללת את הקיום.

כעת ניתן שוב לשאול את השאלה: מה למעשה משתקף שם, אם כל מה שמשתקף כאן הוא רק מחשבות העולם? איך אפשר להיות בטוחים שקיימת מציאות שם בחוץ בעולם? ואז מופיע הצורך להודות בעובדה שבכלל לא ניתן להיות בטוחים במציאות דרך התודעה האנושית הרגילה, אלא רק דרך אותה תודעה שעולה בתוכנו אל אותם אזורים שבהם נמצאות האימגינציות, ושם מגלים את האופי של האימגינציות. אז מגלים ששם בעולם בחוץ, מאחורי מה שציירתי בירוק, אין רק מחשבות עולם, אלא שמחשבות עולם אלו הן הביטויים של ישויות עולם. אך הן מצועפות במחשבות העולם, כשם שהאדם הפנימי עטוף בתוכן התודעה.

אם כן, אנו חושבים שיש לנו את העולם בתודעה שלנו: אך אין לנו שם כלום, חוץ מאשר תמונת מראה, השתקפות בלבד. מה שמשתקף הוא עצמו רק מחשבות עולם. אך מחשבות עולם אלה שייכות לישויות ממשיות, אמיתיות, הישויות שאנו מכירים כישויות בעלות נפש ורוח, כנפשות הקבוצתיות של הממלכות הנמוכות יותר, כנפשות בני אדם, כנפשות של ההיררכיות העליונות וכו’.

אתם יודעים שהאבולוציה של האנושות על האדמה מתחלקת לשני חצאים. בזמנים הקדומים הייתה קיימת מעין ראייה רוחית-חלומית. דרך ראייה-רוחית חלומית זו, בני האדם ידעו שמאחורי העולם הזה, שבני האדם תופסים בסופו של דבר במחשבותיהם, קיים עולם של ישויות רוחיות אמיתיות. בדומה לרואה הרוחי המודרני שנכנס שוב לקשר עם עולם הרוח (כזה שהשתמש, למשל, במתודות המתוארות ב”כיצד קונים דעת העולמות העליונים?“^[3]), בראייה הרוחית החלומית הקדומה, בני האדם קלטו לא רק מחשבות, אלא ישויות קוסמיות. ניסיתי להבהיר זאת פעמים רבות, ואף אמרתי באחת ההרצאות במינכן: מכניסים את הראש בין ישויות כאילו שהיינו תוקעים את הראש בקן נמלים: המחשבות מתחילות להיות ולחיות. כך זה היה עם בני האדם של הזמנים הקדומים. בתפיסה שלהם הם חיו לא רק במחשבות, אלא בישויות העולם. אך נהיה הכרחי – ואנו יודעים מהרצאות רבות מאילו סיבות זה היה הכרחי – שהראייה הרוחית הקדומה הזו תתפוגג ותיפסק. כדי שהאדם יקבל את התודעה הנוכחית שלו, כדי שהוא יגיע לחופש פנימי אמיתי, התנאי היה שהראייה הרוחית תיחלש ותתפוגג בהדרגה. היה צריך להגיע הזמן שבו האדם ישאר תלוי, כביכול, במה שהוא יכול לקלוט בעולם ללא כל ראייה רוחית. כמובן, הוא נותק לגמרי מעולם הרוח, אם נתאר זאת במילים קיצוניות.

כמובן שהיו תמיד אינדיבידואלים בודדים שידעו להתבונן בעולם הרוח. אך כמו שהראייה הרוחית הקדומה הייתה כללית, אוניברסלית, המצב שבו האדם מנותק כבר במשך זמן מה מהראייה הרוחית הפך להיות במידה מסוימת התרבות החיצונית של האנושות. דרך העבודה המדעית-רוחית שלנו אנו מחפשים שוב להביא את הראייה הרוחית שרכשנו באופן מודע לתרבות האנושית הזו ולהטביע אותה בה. אם כן, אפשר לומר: יש שתי תקופות באבולוציה של האנושות על האדמה, ויש תקופה אמצעית המפרידה ביניהן. בתקופה הראשונה שררה ראייה רוחית חלומית: בני האדם ידעו שהם בקשר עם עולם רוחי, הם ידעו שלא רק מחשבות רודפות את היקום, אלא מאחורי המחשבות יש ישויות קוסמיות, ישויות שהן כמונו שחושבות את מחשבות העולם האלה. ואז תגיע התקופה שבה אנשים יידעו זאת שוב, אך הם יידעו זאת דרך ראייה רוחית שהם עצמם רכשו. בין שתי התקופות יש פרק זמן שבו בני האדם סגורים. אם נתבונן בדבר יותר לעומק, יהיה עלינו לומר: למעשה, חייבים להניח שבאבולוציה האנושית קרה משהו שהאדם שם לב אליו. חייבים להניח שהאדם שם לב לכך שאין כל היגיון להאמין שיש מחשבות בתוך המוח הזה. כי אילו היו בתוך המוח רק מחשבות, רק תמונות, והן לא היו משקפות כלום, היה עדיף שנפסיק לחשוב בכלל! כי מדוע שנחשוב על העולם אם העולם הזה לא מכיל הוא עצמו מחשבות?

אין ספק שבמאה ה-19 אנשים היו מרוצים באמונה שהעולם אינו מכיל מחשבות, אך למרות זאת הם חושבים על העולם. אבל במאה ה-19 שרר חוסר מחשבה לגבי הנושאים העמוקים ביותר של החיים. הוטל על המאה ה-19 כמשימה להביא חוסר מחשבה זה. אך אנו יכולים לשער שהיה מישהו שחשב כך שהוא יכול היה לומר לעצמו: כל זה יכול להיות הגיוני רק אם אתה מניח לא רק שישנן מחשבות במוח, אלא שכל העולם מלא במחשבות. אילו אדם זה היה יכול להתקדם מייד למדע-הרוח שלנו, הוא היה אומר: כמובן, יש בחוץ ביקום מחשבות, אך ישנן גם ישויות שמטפחות מחשבות, כמו שאנחנו מטפחים את המחשבות שלנו. הן הישויות של ההיררכיות העליונות.

אך הזמן הזה היה אמור להגיע רק לאחר שהאנושות נפלה עמוק לתוך המטריאליזם, כלומר לאמונה שלעולם אין מחשבות.

אולי נתפתה כעת לחפש את האדם שיצר מחשבות כמו זו האומרת שהמחשבות בתוכנו יכולות להיות רק תמונות של החשיבה הגדולה של העולם. אולי נתפתה להאמין שהאדם הזה הוא הגל.^[4] אך זה לא יהיה נכון לגמרי. שכן הגל חי בתקופה שבה יכלו להיווצר זרעים חדשים של תודעה רוחנית, אפשר לומר, דרך מה שקדם להתנגדותו של פיכטֶה לקאנט. הפילוסופיה ההגליאנית לא הייתה יכולה להיוולד ללא ניצוץ של חשיבה רוחנית שכבר הגיע לעידן המטריאליסטי. גם אם הפילוסופיה ההגליאנית היא עדיין במובנים רבים חומר רציונליסטי שממנו נסחטה הרוח, מחשבות אלו על היגיון היקום היה ניתן לתפוס רק מתוך התודעה שקיימת רוח בעולם. אז לא יכול להיות שמה שנקרא הפילוסופיה ההגליאנית תהיה זו שבה הגיע הרגע הטרגי שבו נאמר: בעולם בחוץ יש מחשבות, ומחשבות אלו הן באמת ממשיות, בעלות ממשות אמיתית – כלומר, האדם התקדם כה רחוק שהוא אמר לעצמו שהמחשבות הן הדבר האמיתי בעולם, אך בו-בזמן כיסה כמו בצעיף את כל מה שרוחני, והאמין שמאחורי מחשבות אלה לא יכולות להיות ישויות רוחניות. לא היה צורך לומר זאת רק בקול, אלא רק להרגיש זאת באופן לא מודע, כביכול, ואז לעמוד שם בעולם ולומר לעצמך: זה בכלל לא קשור לחיים האינדיבידואליים! לחיים האינדיבידואליים יש כעיקרון ערך רק בין הלידה למוות. כי מה שבאמת חי זה לא המחשבות האנושיות, אלא המחשבות של העולם, האינטליגנציה של העולם, אבל זו אינטליגנציה של העולם ללא ישות. ואני מאמין שאי אפשר לתאר טרגדיה גדולה מזו שכומר קתולי יגיע לתובנה פנימית זו!

מה שקורה, קורה מתוך הכרחיות בעולם. נניח שכומר קתולי היה מגיע למחשבה כזו – והוא יכול היה להגיע אליה בקלות כי הסְכוֹלַסְטִיצִיזְם פיתח חשיבה מאומנת בצורה נפלאה, ורק אם לאדם יש חשיבה בלתי מאומנת, חסרת היגיון, הוא יכול להאמין שהמחשבות הן רק בראש ולא בחוץ, בעולם – אז אפשר לומר שבמובן מסוים אותו כומר קתולי היה משמיט את הקרקע מתחת לרגליו. שכן אם היה מכיר רק במחשבות העולם כנצחיות, הוא היה מוחק את כל העולם שהוא אמור היה להאמין בו כעולם רוח דרך התגלות.

אנו יכולים לומר בביטחון מלא: אם דרך מדע-הרוח ניתן להניח שאירוע מסוים קרה, אירוע זה אכן קרה בעולם. אם אנו חייבים להניח שאירוע מסוים היה הכרחי, ואנו חייבים לומר שללא ספק היה פעם בעולם רגע שבו האדם חש משהו כזה, אז רגע זה אירע בוודאות. גם אם הוא חלף מבלי שאנשים ישימו לב אליו, הוא אכן אירע.

הייתי רוצה להצביע על רגע כזה, על אותו רגע שבו אפשר לראות בצורה ברורה איך נוצר קונפליקט כאשר משהו שעדיין לא הופיע נמצא בשלבי הכנה ורוצה הכרה, רוצה הכרה של מחשבות העולם, אך עדיין לא מוכן לדעת על מה שנמצא מאחורי מחשבות עולם אלה כעולם של ההיררכיות העליונות.

ב-1769 הופיע בלונדון עלון בשם “מכתבים על רוח המאה”.^[5] היו בו רמזים להלך-רוח כמו זה שתיארתי. ב-1770 הופיע בבריסל עלון אחר בשם “שיטת הטבע קול ההיגיון של התקופה ובמיוחד נגד זה של השיטה האחרת של הטבע”^[6] ה”שיטה האחרת של הטבע” הייתה זו של הברון הולבך,^[7] ונגדו יצא העלון הזה. נאמר בעלון שהוא רוצה לנקוט עמדה נגד מה שהברון הולבך דוגל בו כמטריאליסט. אך כמעט אף אחד לא קרא את שני העלונים האלה והם נשכחו לגמרי.

הדבר המיוחד הוא שב-1865 הופיע בפואטייה (Poitiers) ספר יפהפה של פרופסור בוסייר^[8] תחת הכותרת “המבשרים של ההגליאניזם בפילוסופיה הצרפתית”.^[9] ספר זה, שכאמור יצא לאור ב-1865, היה עבודה בשני כרכים, ונכתב לפני שני העלונים שהזכרתי קודם, בסביבות השנים 1760-1770, על ידי נזיר בנדיקטיני, לאודגר מריה דשאן,^[10] שנולר ברן (Rennes) ב-1733 ומת ב-1774 כראש מנזר בנדיקטיני בפואטיו (Poitou). הכרך הראשון כלל את מה שדשאן כינה “השיטה האמיתית.”^[11] הוא לא יצא לאור עד לשנת 1865, ביחד עם חלקים מהכרך השני. כל הזמן הזה הוא נמצא ככתב יד בספריה של העיר פואטיו. אף אחד לא התעניין בו, חוץ מאשר בזמן שבו הוא נכתב. מה שדשאן רצה לומר ב-1769 וב-1770 – כי הוא היה זה שכתב גם את שני העלונים שדיברתי עליהם – מקבל כעת ביטוי בכרך ראשון עוצמתי, שאותו הוציא לאור פרופסור בוסייר לאחר 100 שנה. הכרך השני מכיל התכתבות ענפה, ומספר על כל המאמצים שאותם השקיע דשאן בזמנו – לפני פרוץ המהפכה הצרפתית – בניסיונותיו להגיע לפריצת דרך עם “השיטה האמיתית” שלו. אנו מגלים שדשאן עמד באמת בין שתי מדורות בוערות: האחת הייתה שאם הכנסייה תשמע בדרך כלשהי על “השיטה” שלו, ככומר יצפו לו העונשים החמורים ביותר. מצד שני, גם אנשים בעלי רוח חופשיה כביכול התעניינו מעט מאוד בכתיבתו. הם התחילו להתעניין, אבל אף אחד לא רצה לעשות את מה שהוא ביקש: למצוא מוציא לאור. רוסו, רובינה, וולטר, אב המנזר הרגיש יבון, ברתלמי, ואף דידרו,^[12] כולם הכירו את “השיטה האמיתית” הזו. אף הקריאו אותה לדידרו בסלון הספרותי שלו. בהתחלה הוא לא הבין אותה, ולכן רצה לשמור אותה אצלו כדי לקרוא אותה שוב. אבל דשאן חשש כל כך עד שהוא לא רצה לתת אותו לאף אחד אחר. כלומר, הוא תמיד עמד בין שני המצבים הסותרים: מצד אחד, שלא יידעו על “השיטה האמיתית” שלו, ומצד שני שהיא כן תגיע לאנושות.

נתבונן כעת במה שדשאן הציג בכרך הראשון שלו בתור “השיטה האמיתית” שלו. הוא ייצג את מה שאמרתי קודם, שהיה חייב לקרות בנקודה מסוימת בזמן. הוא קורא למה שנמצא בראש (ראו את הציור הבא) כוח האינטליגנציה, ולמה שנמצא בחוץ, למה שציירתי בירוק, .entendement^[13] הדבר המשמעותי הוא שהוא זיהה את העובדה הבאה: אם אתה מתבונן בעיני הרוח בכל מכלול המחשבות בעולם, אז זהו רשת של מחשבות עולם. אם אתה מסתכל רק על האובייקט האינדיבידואלי, אז יש לו למעשה משמעות רק משום שהוא נמצא בכל הרשת של מחשבות קוסמיות. לבד הוא בעצם איננו כלום. מה שקיים הוא כל הרשת של מחשבות קוסמיות.

לכן דשאן מבדיל בין le tout^[14] לבין tout^[15]. הוא קורא le tout לכל מערכת החשיבה של העולם, והוא מבדיל בין le tout לבין tout. הראשון, le tout, הוא סך הכול של כל הפרטים. הבדל דק מאוד, כפי שאתם רואים. הוא הכול, השלם, היקום, הקוסמוס, העולם. tout הוא כל דבר שרואים בו פריט אחד, אינדיבידואלי. אך הוא בו-בזמן גם כלום, rien; tout שווא rien. אבל le tout במובן שהוא נותן לו הוא יקום-החשיבה, קוסמוס-החשיבה.

ההוגים המטריאליסטים יותר כמו רובינה^[16] וחבריו לא הצליחו לתפוס למה הוא מתכוון. הוא לא היה מובן בכלל. משום שהמגמה המטריאליסטית כבר הייתה נוכחת, כך יכול היה לקרות שהעבודה של הנזיר הבנדיקטיני נשכחה. העובדה שבסופו של דבר פרופסור הוציא אותה לאור – אין בה שום דבר מיוחד. כי אחרי הכול, זה מה שאנשים עושים: אוספים ומפרסמים עבודות ישנות, לא משנה מה התוכן שלהם. אם כן, הזמן שהיה אמור להתקרב, הזמן של המטריאליזם, עבר על מה שאחז בנפש הבודדה, ברוח הבודדה של נזיר בנדיקטיני.

ככל הנראה, קשה לאנושות כיום, כשהיא אמורה ללמוד להבין לעומק את הביטויים האלה, שהם באמת ביטויים נפלאים, בייחוד באופן שבו הם עומדים ביחס זה לזה. tout, rien הוא אומר בו-זמנית, כשהוא מתכוון לעולם, être sensible. ואז הוא יוצר את הביטוייםnéantisme וגם rienisme, ואפילו néanteté ו- rienité. וכעת שימו לב לקשר בין כל המילים האלו לבין מה שאנו מכנים “מאיה”, ותראו איזה קשר הדוק יש ביניהן, ואיך הוא נעלם בעידן המטריאליסטי,^[17] כל מה שהיה עדיין נוכח באופן אינסטינקטיבי מתוך תודעה קדומה יותר שראתה אל תוך עולם הרוח, תודעה שממנה נשאר השריד האחרון: le tout, עולם החשיבה הקוסמית.

יש כמובן להכיר בגדולה של הוגה כזה גם אם רעיונותיו כבר לא מדברים אל בני האדם 150 או 160 שנה לאחר מכן. אני משוכנע שאם החברות היקרות שלנו יוציאו את הכרכים האלה מכל ספריה וישקיעו מאמץ כדי לעבור דרך החלק הפילוסופי הקשה של המחצית הראשונה של הכרך הראשון, ואז יקראו את החלק השני של הכרך הראשון, הן קצת יתרגזו על הדעות שדשאן מציג על מעמד האישה, כי יש לו דעות מאוד לא מודרניות, ובדומה לאפלטון הוא רואה את הנשים מנקודת המבט של הקומוניזם. כך שאיננו רוצים לקבל את כל מה שדשאן אומר. אך עלינו לזכור את מה שהופך אותו לאישיות כה מעניינת, במיוחד אם אנו עוקבים אחר התקדמות האבולוציה האנושית. מה שחשוב הוא שנראה איך במובן מסוים מתה יחד איתו השקפה רוחנית. לא קוראים אותו, אפשר אף לומר שלא מדפיסים אותו, למרות שההוגים החשובים ביותר של זמנו כן הכירו אותו. אפילו איש בעל אינטלקט גדול כמו דידרו לא מצא סיבה להמליץ על כך שעבודה זו תודפס ותוצא לאור. כל זה פשוט שקע תוך כדי עליית המטריאליזם.

אתם רואים מכל זה עד כמה עלינו לעבוד קשה ובמרץ. כי מדובר בלא פחות מאשר הבאת אימפולס חדש להתפתחות הרוחנית של האנושות. וזאת אל מול מה שעלה בצורה כה בטוחה ועוצמתית, עד שמנקודת זמן מסוימת חיסל את כל מה שהזכיר משהו שונה מהשקפת עולם פחות או יותר מטריאליסטית. הטרגדיה קשורה באמת לאישיותו של דשאן. כי הוא היה כומר בנדיקטיני. והדבר המוזר היה זה: הברון הולבך^[18] אמר ב”שיטת הטבע” שלו: הדת היא הדבר המזיק ביותר שיכול להיות למין האנושי. הדת היא התרמית הגדולה ביותר ויש לחסל אותה מהר ככל האפשר. מצד שני, דשאן אמר: לא, יש לקבל את ה”שיטה האמיתית”, ואם בני האדם יקבלו את ה”שיטה האמיתית”, אז הדת תיעלם. אך יש לשמור על הדת עד שבני האדם יקבלו את “השיטה האמיתית”. ואז, אפשר לומר שכל האמיתות של ההתגלויות העומדות מאחורי הדת ינשרו מעצמן ואת מקומן תתפוס רשת המחשבות של העולם. כלומר, הכומר הזה שהיה צריך כל יום ללמד את תלמידיו בסמינר לכמרים את תורת הדת, ואת כל התוכן של הדת, חיכה לכך ש”השיטה האמיתית” שלו תהפוך לידועה לכול והדת תיעלם כתוצאה מכך! יש בכך משהו טרגי ביותר.

במפגש שלנו כיום עם העולם בחוץ, שלעיתים קרובות מאמין שהוא כבר התעלה מעבר למטריאליזם, אך מבחינה זו טועה מאוד, חשוב כמובן קודם כול לעזור לאנשים להבין שמה שיש בתוכנו כעולם התפיסה שלנו הוא השתקפות של האמת, ושאנחנו בעצם נמצאים תמיד מחוץ לגוף עם הרוח והנפש האמיתית שלנו. דיברתי על כך כבר בעבר^[19] בהקשר שונה. אז הצבעתי גם על העובדה שהצגתי זאת מבחינה אפיסטמולוגית בצורה פילוסופית בקונגרס לפילוסופיה האחרון בבולוניה.^[20] רק שלמרבה הצער, אף אחד מהפילוסופים באותו זמן לא הבינו דבר ממה שנאמר במובן הפילוסופי. זה כלל אפילו את יושב ראש הקונגרס, הפילוסוף המפורסם פול דוֹייסן.^[21] אחרי דבריי הוא רק אמר: כן, כבר שמעתי משהו על התיאוסופיה. קראתי עלון שאותו כתב פרנץ הרטמן^[22] נגד התיאוסופיה. זה מה שידע לומר על ההרצאה שלי דוייסן, אחד הפילוסופים המוכרים והמוערכים ביותר בימינו, במיוחד בתחום האינדולוגיה.^[23]

אם זאת, עלינו להבין בצורה ברורה שהצעד הראשון חייב באמת להיות להפוך את הקשר המיוחד הזה בין הנפש והרוח לבין הגוף למתקבל על הדעת מבחינת התודעה של האנושות. ואז הרוח הפועלת במהלך האבולוציה של האנושות תביא לכך שבני האדם יראו, יותר ממה שניתן היה לראות במאה ה-18, את ההיררכיות מאחורי ה- entendement וידעו שה- entendementהוא זה אשר ההיררכיות חוות כתוכן מחשבתי של העולם, בדיוק כמו שאנחנו חווים את ה-intelligence, האינטליגנציה שלנו, דרך הווייתנו.

אולם הרבה דברים יהיו קשורים באופן הכרחי לשינוי הזה בתודעה הרוחנית של האנושות, שעליה דיברנו תמיד, וגם ביום הזה בהקשר מסוים. כי חשוב לנו מעל לכול – עלי להדגיש זאת שוב ושוב – שלא רק נספוג את הידע, אלא שנתחבר בכל נימי ישותנו הנפשית-רוחנית לתוצאות של המחקר הרוחי, כדי שנלמד לחשוב, לחוש ולהרגיש במובן של המחקר הרוחי. אז נוכל לעמוד במקום שבו אנו רוצים להיות בחיים, במקום שבו הקארמה הציבה אותנו – בין אם יש לנו עיסוק מקצועי יותר חומרי או רוחני – אנו הופכים למה שהרוח חשה, מרגישה וחושבת בנו, בכל המקומות האינדיבידואלים שהחיים מביאים אותנו אליהם.

חייבים לומר שכל מי שמצפה להתקדמות, להתקדמות אמיתית של התרבות, דרך כל דבר אחר מלבד העמקה רוחנית כזו שתחול באנושות, הוא מצפה לה לשווא אם זה צריך להיות תלוי בו. רק העמקה רוחנית כזו תוכל לקדם באמת את האנושות, כי שאר האירועים שקורים יכולים להוביל לסוף טוב רק אם יש כמה שיותר נפשות המסוגלות להרגיש, לחוש ולחשוב באופן רוחני. כדי שתחול התקדמות בעתיד התרבות, חייבת להיות התאמה בין החשיבה הרוחנית למה שקורה בעולם.

אם מסתכלים סביבנו על מה שקורה בעולם, חווים כעת את מה שחייבים לחוות מתוך הקארמה של המטריאליזם. ומי שיודע להסתכל לתוך הדברים ימצא בכל הפרטים את ההשלכות של הקארמה של המטריאליזם.

נוכל למצוא את הדרך לעתיד משגשג רק אם נמצא את עצמנו, בהדרכתו של כריסטוס, באיזון בין אהרימן ללוציפר שעולה בחוויית הנפש כשחוויה זו מבוססת על תוצאות מדע-הרוח. אסור לנו להשלות את עצמנו לגבי העובדה שהרגש והחוויה הזו חייבים לנבוע באמת רק מתוך מדע-הרוח, ושכל דבר אחר בעולם בתקופה שלנו מתנגד לו. אנחנו בעצמנו מתנגדים למדע-הרוח אם איננו מוכנים, במידה מסוימת, להיכנס לעומק המשמעות שלו. כי רק מדע-הרוח עוסק באמת באדם כמו שהוא. כל דבר באנושות של ימינו נוטה להכחיש את האדם כמו שהוא, ולהציג משהו אחר מהאדם האמיתי כמטרה שלמענה עלינו להיאבק, שלמענה עלינו לפעול ולשאוף.

אתם יודעים, חבריי היקרים, את הסיבות שבגללן אני כבר לא יכול מאז חג המולד לתאר באופן מפורט את התופעות של זמננו. אך באופן כללי, עלינו לפנות שוב ושוב לפחות לעולמם הרגשי של אלה שרוצים להשתייך לתחום של מדע-הרוח: הדבר הגדול ביותר בהתפתחות המודרנית מכיל את הזרע למה שהאנושות חייבת להשיג. הושגו דברים גדולים עקב העובדה שהתופעה שניתן לכנות אותה תרבות לאומית, שאיפה לאומית, נסוגה בזרמים מסוימים של התרבות האנושית. כי הזרם הפנימי האמיתי הוא שההיבט הרוחני יתגבר על ההיבט הלאומי במהלך ההתפתחות האנושית. כל מה שפועל למען איחוד שטחים בעולם מנקודת מבט לאומית פועל בניגוד להתקדמות האנושות. מה שמוביל את האנושות קדימה יכול לפעמים להתפתח בצורה היפה ביותר דווקא במקום שבו חלק מלאום מסוים חי מופרד ומבודד מהמסה הגדולה של אותו הלאום. הושגו דברים משמעותיים באמת דרך העובדה שמלבד הגרמנים ברייך הגרמני, ישנם גרמנים גם באוסטריה וגם בשוויץ. ויהיה זה מנוגד לא רק למה שנחשב לרוב להתקדמות, אלא גם לרעיון של קידמה בכלל, לחשוב שחייבים לאחד את שלושת החלקים הללו ולהגיע לאחידות תחת רעיון לאומי בסיסי, תוך התעלמות מהדבר הגדול שנובע דווקא מההפרדה הפוליטית החיצונית. אי אפשר לדמיין כמה זה מצער כאשר גורמים מסוימים מציגים את נקודת המבט הלאומית כנקודת המבט היחידה ליצירת קשרים פוליטיים, כאשר השאיפה היא לגבולות חיצוניים מנקודת מבט לאומית. אפשר להישאר רחוקים מכל פוליטיקה, אבל זה מעציב ומצער כאשר עולה לקדמת הבמה המחשבה הזו, המנוגדת לכל כוחות הקידמה האמיתיים.

זהו חג פנטקוסט עצוב כאשר מילים כאלו חייבות לצאת מתוך הנפש, חברים יקרים!

אך בואו ניאחז בחג הפנטקוסט האחר, שעליו דיברנו אתמול וגם שלשום, באותו חג פנטקוסט שאליו מתכוונת השורה השלישית במנטרה שלנו:

Per spiritum sanctum reviviscimus

ניאחז בידיעה שנפש האדם יכולה למצוא את דרכה לתוך עולמות הרוח, ושבעידן שלנו הגיעה אותה נקודה בהתפתחות שבה נגזר מראש בעולם הרוח שתזרום לתוך האנושות התגלות חדשה, התגלות מדעית של ידע רוחני שיכול לאחוז בנפשות בני האדם ולתת להם את מה שהם צריכים עכשיו ולעתיד.

אנחנו יכולים לומר זאת, חברים יקרים: יגיעו שוב זמנים של שלום במקום הזמנים של עכשיו, ונוכל לדבר אחרת לגמרי – אלא אם כן קארמה עוינת במיוחד תמנע זאת – ממה שדיברנו עד כה על בסיס מדע-הרוח. אך התנאי לכך הוא שמדע-הרוח לא יהווה עבורנו רק ידע, אלא מתנה אמיתית של חג הפנטקוסט; שנאחד את מדע-הרוח לא רק עם האינטלקט שלנו, אלא עם ליבנו. כי אז, דרך האיחוד בין מדע-הרוח לכוח של הלב, זה שרוצה לרדת מעולם הרוח יזרום כמו לשונות האש שהן הלשונות של פנטקוסט.^[24] זה אשר רוצה לרדת מעולם הרוח כמתנת הפנטקוסט נכנס לנפש האדם לא לתוך השכל, אלא לתוך הלב, הלב החם, שיכול להרגיש עם מדע-הרוח, ולא רק לדעת על מדע-הרוח. ככל שהלב מתחמם דרך הרעיונות של מדע-הרוח, שלפעמים נראים קרים ומופשטים, למרות שכמעט תמיד אנחנו מנסים להציג רק את מה שקונקרטי, כך ייטב. ככל שנוכל לאחד עם ליבנו מחשבה כמו זו שדיברנו עליה אתמול, כך ייטב.

כפי שאמרנו, כמטריאליסטים, אנשים קולטים רק מחצית מהעולם הפיזי: זה שנובט וצומח. אך עלינו להסתכל גם על הכיליון, ועלינו לראות שהכיליון אינו כופה את עצמו עלינו כמו שהוא כופה את עצמו על מי שרואה את הכיליון כהיעלמות לתוך הכלום. בכל מה שמהווה הרס ומוות עלינו לראות את העלייה, את ההתעוררות של הרוחני, עלינו להתחבר לגמרי למה שאנו יכולים להרגיש ולחוות בתוכנו כחיים רוחניים דרך התוצאות של מדע-הרוח. אז נרגיש יותר ויותר את האמת שבאמירה:

Per spiritum sanctum reviviscimus

יהיה לנו ביטחון מדעי בכך שאנו מתעוררים לעולם הרוח דרך כוחה של הרוח. ולא נרגיש בגאווה, אלא בכל הענווה, את מה שאמור להגיע לעולם דרך מדע-הרוח, אך נרגיש זאת במיוחד בזמנים הקשים שלנו, בזמנים שבהם עולות ברגש שאלות כה רבות שיכולות לקבל תשובה רק אם מדע-הרוח יוכל לדבר בקול עוצמתי. אינני רוצה לעורר בכם יהירות, אבל כן הייתי רוצה לחזור על דבר שנאמר פעם, כאשר בהזדמנות גדולה מסוימת דובר על מה אמור לקרות דרך הנפשות שקלטו משהו והיו אמורות לבצע אותו. נאמר לנפשות אלו, לא כדי לעורר בהן גאווה, אלא מתוך פנייה אל הענווה שלהן: “אתם מלח הארץ”.^[25]

ננסה להבין את המילים הללו במובנן הנכון עבורנו: “אתם מלח הארץ”, ונהיה מודעים לכך שכאשר הפירות של האדמה הספוגה בדם יופיעו בעתיד, הפירות הללו לא ישגשגו ללא רוחניות: האדמה תהיה זקוקה אז למלח יותר מתמיד.

קחו מילים אלה, הספוגות בדם של הלב, לתוך ליבכם, לתוך נפשכם, ביום זה של הפנטקוסט, כאשר אנו רוצים למלא את כל הווייתנו עם האמת במובן שתיארנו אותה:

Per spiritum sanctum reviviscimus

———————————————————————————————————–

1. מחזה המיסתורין הרביעי: התעוררות הנפש – יצא לאור בעברית בהוצאת סופיה. ↑
2. מחזה המיסתורין השני: מבחן הנפש – יצא לאור בעברית בהוצאת סופיה. ↑
3. יצא לאור בעברית בהוצאת מיכאל. ↑
4. Georg Wilhelm Friedrich Hegel – 1831-1770 – גאורג וילהלם פרידריך הֵגֶל היה פילוסוף גרמני, ממייסדי האידיאליזם הגרמני ומחשובי ההוגים בתקופה המודרנית. ↑
5. Lettres sur L’esprit du siècle. ↑
6. Systeme de la nature. La voix de la raison du temps et particulierement contre celle de L’autre Systeme de la nature. ↑
7. Dietrich Baron von Holbach 1723-1789. ↑
8. Emile-Jacques-Armand Beaussire, 1824-1889פילוסוף ומדינאי, פרופסור לפילוסופיה בליל (Lille). ↑
9. Antecedents de L’Hegelianisme dans la philosophie Francaise ↑
10. Leodegar Maria Deschamps 1726 – 1774 ידוע עליו מעט מאוד. ↑
11. Le vrai Systeme↑
12. Jean-Jacques Rousseau, 1712 – 1778

    Jean-Baptiste Rene Robinet, 1735- 1820

    Voltaire 1694-1778

    Claude Yvon, 1714-1791

    Jean-Jacques Barthelemy, 1716-1795

    Denis Diderot, 1713 -1784 ↑

13. entendement – מילה בצרפתית שפירושה יכולת להבין – אולי מתאימה המילה תבונה בעברית. ↑
14. בצרפתית “הכול”. (המילים הללו מופיעות בצרפתית בטקסט הגרמני). ↑
15. בצרפתית, כול. ↑
16. Robinet ↑
17. כל המילים האלו מופיעות בצרפתית:

    Rien כלום

    Neant גם כלום

    Etre להיות

    Sensible ניתן לראות אותו, לחוש אותו, לקלוט אותו דרך החושים (לא אותה משמעות כמו באנגלית sensible הגיוני). ↑

18. Holbach ↑
19. “נתיבי הידע הרוחני וחידוש השקפות עולם אמנותיות” GA161, הרצאה בדורנאך, 2 במאי 1915 – יצא לאור בעברית בלקט: עיונים אזוטריים כרך 5, הוצאת תלתן, וגם ב”קריאה אוקולטית ושמיעה אוקולטית“, GA156, הרצאה בדורנאך, 4 באוקטובר 1914 – יצא לאור בעברית בהוצאת חירות. ↑
20. הקונגרס הבינלאומי הרביעי לפילוסופיה שנערך בבולוניה באפריל 1911. ב-8 באפריל, רודולף שטיינר נתן הרצאה בשם “היסודות הפסיכולוגיים והעמדה האפיסטמולוגית של התיאוסופיה.”, יצא לאור בעברית בספר: אנתרופוסופיה והדרך הפנימית – הוצאת חירות. ↑
21. – Paul Deußen, 1845- 1919פילוסוף ואינדולוג, עורך המהדורה: הביקורת של עבודותיו של שופנהאואר. הכניס את הפילוסופיה ההודית להיסטוריה של הפילוסופיה. ↑
22. – Franz Hartmann (1838-1912)היה תיאוסוף גרמני. לאחר מותה של הלנה בלווצקי (1891) הקים אגודה תיאוסופית בשם “אחווה תיאוסופית בינלאומית”. הביטוי “נגד התיאוסופיה” מבוסס כנראה על טעות בשמיעה של הסטנוגרף והיה צריך להופיע במקומו “על התיאוסופיה”. יכול להיות גם ששטיינר חזר במדויק על דבריו של דוייסן כדי להראות את חוסר הידע שלו בנושא התיאוסופיה. ↑
23. לימודי הודו. ↑
24. כאמור בהערה בהרצאה הקודמת, פֶּנְטֵקוֹסְט הוא חג בדת הכריסטיאנית המציין את ירידת רוח הקודש על שליחיו של ישוע חמישים ימים לאחר חג הפסחא, ומתקשר לחג השבועות ביהדות. לגבי הלשונות:

    בְּיוֹם מְלֹאת שִׁבְעַת הַשָּׁבוּעוֹת הָיוּ כֻּלָּם יַחְדָּיו. פִּתְאוֹם הָיָה קוֹל מִן הַשָּׁמַיִם, כְּקוֹל מַשַּׁב רוּחַ עַזָּה, וְהוּא מִלֵּא אֶת כָּל הַבַּיִת אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בּוֹ. אָז הוֹפִיעוּ לְנֶגֶד עֵינֵיהֶם לְשׁוֹנוֹת כְּלַהֲבוֹת אֵשׁ, שֶׁהִתְפַּזְּרוּ וְנָחוּ אַחַת אַחַת עַל כָּל אֶחָד מֵהֶם. וְכֻלָּם נִמְלְאוּ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ וְהֵחֵלּוּ לְדַבֵּר בִּלְשׁוֹנוֹת אֲחֵרוֹת כְּפִי שֶׁנָּתְנָה לָהֶם הָרוּחַ לְדַבֵּר. מעשי השליחים 2, 1-4 ↑

25. הבשורה על פי מתי 5:15. ↑