רודולף שטיינר

GA56

תרגם מאנגלית: דניאל זהבי

עריכת תרגום: עציון בקר

תיקונים: דליה דיימל

לספר ראו כאן

הרצאה מספר 2

מדעי הטבע עומדים בפני החלטה מכרעת

17.10.1907    ברלין

בשיחה המקדימה, כבר הפניתי את תשומת ליבכם לשני התנאים הבסיסיים של מדע-הרוח או התיאוסופיה. אמרתי שמדע-הרוח נשען על שני עמודים: ראשית, על העובדה שהאדם מבין שמאחורי העולם החושי שלנו, שניתן לראות בעיניים ולגעת בידיים, מתקיים עולם רוח על-חושי של ישויות, עובדות ואירועים; שנית, שהאדם מסוגל להיות מעורב בעולם רוח זה תוך כדי כך שהוא מזהה אותו ובשלב גבוה יותר אפילו פועל בו. בקיצור, מדע-הרוח מבטא את בטחונו שיש עולם רוח ושהוא נגיש לאדם.

יש להאיר את מדע-הרוח במהלך הרצאות החורף הללו מהצדדים השונים ביותר. כיום, נסתכל על הקשר שלו למדעי הטבע. אכן, חלק מכם עשויים לראות בהרצאה זו סוג של סטייה מהקורס הרגיל. חלקכם מגיעים להרצאות אלו במיוחד כדי להכיר את תוצאות מדע-הרוח ואת ההתנסויות בעולמות העליונים. בעיקרו של דבר, תיאוסופים אמיתיים חושבים שהם מצאו את הקשר שלהם לתוצאות המדעיות. לכן, הם רואים לפעמים באופן קצת משעמם את ההסבר של עניינים כמו היחס של מדע-הרוח לתוצאות של מדעי הטבע. עם זאת, נגיע לנושאים רוחיים-מדעיים יותר ספציפיים בהרצאות הבאות, עד שפסק הזמן של היום עשוי להיות נסבל, במיוחד בהתייחס לעובדה שההתקפות החריפות ביותר ואי ההבנות החזקות ביותר בנוגע למדע-הרוח באות רק מאלה המתיימרים לעמוד איתן על בסיס מדעי הטבע. מעל הכול, שיהיה ברור לנפשכם שבהרצאה היום לא אדבר באופן מנוגד למדעי הטבע. עם ההשפעה הגדולה של המונחים המדעיים המשפיעים על בני דורנו, זו תהיה ממש משימה מביכה להתנגד למדעי הטבע. כי אתם יכולים לשמוע שוב ושוב: מדעי הטבע עומדים על הקרקע של עובדות, של ניסיונות, וכל מה שלא תואם את העובדות והניסיונות הללו יש להשליך למגרש ההשערות המדומות. אתם תקבלו את המידע הזה מצדדים רבים הנוגעים לדברים כאלה, כפי שאני רוצה להסביר בדיוק בהרצאות החורף האלה על מדע-הרוח.

לאור תנאי החינוך הכלליים בזמננו, יתאים בהחלט אם ההרצאה של היום תסביר את היחס של מדעי הטבע למדע-הרוח בצורה אובייקטיבית ככל האפשר ללא הצדקה ושלילה. עם זאת, מלכתחילה אני רוצה לציין שמדע-הרוח אינו חולק על מדעי הטבע, במיוחד כאשר הוא נוגע רק לעובדות מדעיות. אין זאת משימתו כלל ועיקר. בכל מקרה, מי יתקוף את כינונן של עובדות נחרצות? מי יטען משהו נגד עובדה העולה מכוח ניסוי והתנסות בתחום המדעי? מדע-הרוח מבוסס לחלוטין על התנסויות. אכן מכוח התנסויות, כפי שאופיינו בפעם הקודמת, על התנסויות בעולמות הרוח העליונים. עם זאת, בהתייחס לעקרונות המתודיים, הוא תואם לחלוטין את הדרישות המדעיות. בסופו של דבר הוא מסכים עם מדעי הטבע שהתנסות מהווה את הבסיס לכל ידע. לפיכך, אינני נותן את דעתי לגבי תוצאות מדעיות מסוימות של ההווה בהקדמה לסדרה של הרצאות רוחיות-מדעיות, כי אין בכך צורך. במקום זאת אני רוצה להראות כיצד יש להסתכל על המדען בחשיבתו המדעית. זה חשוב: להמשיך בתהליך החשיבה המדעית, כפי שהוא מוצע לנו.

מוטב יהיה אם לזמן קצר נסתכל לאחור על חיי התרבות הגרמניים. הם מציעים תמונה של כל החיים הרוחיים של העשורים האחרונים. מעל לכול, הדברים הבאים באים בחשבון: אנשים רבים מתייחסים אל מדעי הטבע כפי שלא התייחסו לכך מעולם. לאט ובהדרגה, במשך ארבע מאות שנים, המדע הלך והתארגן. עם זאת, רק במאה ה-19, המדע הגיע לפסגה שהוא הלך ובנה בהדרגה. מדעי הטבע הפכו למשהו שאפשר לקרוא לו סוג של דת, סוג של אמונה, או טוב יותר לומר, אנשים בודדים האמינו שהם מסוגלים ליצור סוג של אמונה, סוג של דת מהתוצאות המדעיות של זמננו. הרבה יותר חשוב למדע-הרוח מדיונים על עובדות מדעיות, להסתכל על האופן שבו נוצר סוג של דת חדשה, סוג של אמונה חדשה המבוססת על עובדות מדעיות מוכרות. מי שמסתכל ללא משוא פנים על חיי התרבות שלנו, לא יכול לשפוט באופן שגוי את התנגדות האנשים להנחת עולם הרוח, את ההתנגדות לרגש הדתי, בעוד שהם מתייחסים לעובדה שתוצאות מדעיות חדשות יפריכו כל התייחסות לעולם הרוח. בחוגים מסוימים, כמעט סבורים שהסירו כל התייחסות לעולם הרוח עם תוצאות מדעי הטבע. לפני מאה שנים, איש לא נטה להסיק מסקנה כזו מהעובדות המדעיות. אכן, היו גם קודם לכן וידויים חומרניים למדי מהסוג הרדיקלי ביותר; אך הם מעולם לא העלו את הקביעה: אפשר להסביר את העולם בצורה חומרית רק לפי “המדע האמיתי”. למונח “מדע אמיתי” עוצמה מכשפת ללא שיעור על בני דורנו!

מדברים רבות על זמנים אפלים קודמים של זעם דתי, סכסוכים דתיים ורדיפות דתיות. אני לא מסתיר או מגן על הדברים האלה. עם זאת, אם תשוו תהליכים אלה של מאות השנים הקודמות שהשפילו את הרגש והחשיבה של האנושות, בכל זאת, במבט ללא משוא פנים, תבינו משהו מוזר לגבי התפתחות נפש האדם. מי שחושב ללא משוא פנים מוצא אישור לכך בכל מקום לגבי מה שאני טוען רק עכשיו. אכן, זמנים רבים היו אפלים וחסרי סובלנות, אך חוסר סובלנות עם יהירות כה עצומה של אי-טעות נותרה לזמננו! חוסר הסובלנות הפנימי הזה לא מבצע התפרעויות ורדיפות, למרות שאפשר כבר לחוות שמתקשרים למשטרה ולתביעה נגד כל מי שמדווח על עולם הרוח. אך אלו מקרים יוצאי דופן; הזמן שלנו סובלני כלפי חוץ. רק ביחס לחשיבה מחשיבים את כולם כטיפשים, חולמים בהקיץ, או לפחות אנשים בורים שאינם יכול לחלוק את האמונה של אלה האומרים שם: מהעובדות המדעיות נובע שאי אפשר לומר דבר על הצד הרוחי של העולם.

גישה זו הכינה את עצמה באיטיות. במאה ה-19, הגיעו איתה לשיא. ניתן לנמק היטב מדוע זה קרה כך. אם נחפש את הסיבה, עלינו לומר: הסיבה קשורה להתקדמות הגדולה של האנושות. אנו מבינים שבזמן החדש בני האדם חקרו את העולם הפיזי החיצוני עם כל הכלים שניתן להעלות על הדעת ושיטות המפותחות במיומנות, שהן יותר ממדהימות. אנו רואים איך זה התחיל עם האסטרונומיה ועם ההשקפה של מבנה העולם האסטרונומי, איך העולם הפיזי נכבש אז בהדרגה על ידי זה שניתן לחקור בעין מזוינת ולהבין עם האינטלקט. במאה ה-19, נראה שסוג זה של מחקר לא מסוגל רק לראות לתוך הטבע חסר-החיים, אלא הוא גם האיר עמוקות את הטבע החי.

מי שמסוגל להמשיך בחיי הרוח באופן אובייקטיבי יודע שזהו סימן להתקדמות עצומה כאשר במהלך שנות השלושים של המאה ה-19 גילה שליידן^[1] את המרכיב הקטן ביותר של צמחים ובעלי חיים, התא. התברר שהשערות קודמות רבות נאלצו להיעלם בגלל העובדות שהתגלו כעת באמצעות המיקרוסקופ ושיטת המחקר החדשה. השקיעו חשיבה רבה לגבי מהו בעצם האורגניזם הזה בפנימיותו, המרכיב את ישותנו החיה. כעת גילו את מה שכל כך תואם את החשיבה והרגש של המאה ה-19: אפשר לראות בבירור כיצד האורגניזם בונה את עצמו מאינספור יצורים חיים קטנים במיוחד. כעת ראו כיצד הם שיתפו פעולה והניבו את האורגניזם האנושי. כל מה שאדם הטריח את עצמו בהשערותיו, היה נגיש כעת למחקר הממשי.

כך הסתכלו על עולם החיים. התקדמות גדולה נעשתה כאשר קירכהוף ובונסן^[2] הכריזו על הניתוח הספקטרלי. הספקטרוסקופ, הכלי המופלא הזה, הוכיח שאותם חומרים, המרכיבים את עולמנו הארצי, קיימים גם ביקום. זיהו זאת לפי העובדות שהספקטרוסקופ סיפק. ואז הגיע דרווין עם השפע הרב של עובדות המראות כיצד הישויות החיות משתנות בהשפעת תנאים חיצוניים, ותלויות בתנאי המקום שבו הן חיות. הוא הצליח לחקור את שאר הישויות החיות הקדמוניות הנמצאות בשכבות אדמתנו. כשהמחקר הפליאונטולוגי^[3] הגיע ויצר גשר בין ההיסטוריה למדעי הטבע, אז נוצקו היסודות המשמעותיים לרגש ולחשיבה של המאה ה-19. הם קיבלו את התמיכה המוצקה והבטוחה שלהם.

במיוחד בגרמניה, הרגישו את הברכה של תמיכה כה איתנה ובטוחה. רק בגרמניה, הייתה לאדם תפיסת עולם רוחית אידיאליסטית-פילוסופית, שהייתה קשורה לשמות כמו פיכטה, שלינג והגל. מאחורי האדם היה מגוון של ניסיונות מנטליים נועזים ומעולים. הדעה הייתה שלניסיונות האלה יש משהו סובייקטיבי-שרירותי, משהו שכל אחד יכול או לא יכול לחוות. מה שחשבו הגל ופיכטה, הם חשבו זאת בעצמם; מישהו אחר עשוי למצוא דברים שונים. אך בהתכוונות זו אנחנו מגיעים לסבך של השקפות עולם. עם זאת, זה יקרה רק אם נעזוב את הקרקע האיתנה של העובדות. אם נשמיט, למשל, את ההבנה כיצד האורגניזם הקטן ביותר מורכב מהיצורים החיים הקטנים ביותר. שכן היינו מוודאים שהאלפים המתבוננים במיקרוסקופ רואים ומתארים את אותם הדברים. כל מי שמכיר את שכבות כדור הארץ חייב לתאר אותן באותו אופן. זהו הבסיס המוצק והבטוח של עובדות.

לא ניתן להסתפק בזה ולומר: מי שעומד על בסיס העובדות הזה הוא על הצד הבטוח, ואיננו נוגעים בכל השאר. לו היינו נחים על בסיס העובדות, לעולם לא היו נובעים ממנו אמונות ובעיות דתיות. מדעי הטבע האמיתיים המבוססים על התבוננות ודחיית העולם העל-חושי, תמיד יהיו בצד הבטוח, גם אם הם מגבילים עצמם לתופעות החושיות. הם יגיעו לעובדות בטוחות. עם זאת, עובדות אלו פעלו בצורה מרמזת, הן היו מהפנטות! על העובדות המדעיות הללו ייסדו סוג של דת אתיאיסטית או חומרנית-מדעית, מעין אמונה. עכשיו אפשר לומר: הדבר הנכון יימצא במהלך האבולוציה האנושית, אם אמונת האדם תהיה יציבה וחזקה בחיים וזה לא תלוי איך האדם עומד ביחס לשאלות של העולם העל-חושי. אולם במהלך ההרצאות הללו יופיע הרעיון שאין זה נכון לחשוב שזה לא רלוונטי איך האדם מרגיש וחושב. אנחנו רק נוכיח שהרגש והדמיון הם עולם אמיתי, ושלא רק העתיד של האדמה, אלא של המין האנושי כולו תלוי בחשיבה האנושית.

נראה במהלך הרצאות החורף עד כמה משפט זה עמוק ואמיתי. מדע-הרוח אינו עוסק בויכוח תיאורטי, אלא עליו לפעול למען האדם בצורה שימושית ובאופן מתאים. בין אם הגוף החומרי היחיד מורכב מאטומים ובין אם לאו, בין אם האורגניזם החומרי היחיד מורכב מתא בודד ובין אם לאו, בין אם בשאר גרמי השמיים החומרים הם אותם חומרים כמו על פני כדור הארץ או לא, כל אלו הן שאלות עובדתיות לחלוטין. אך בהכרעה לגבי שאלות עובדתיות אלו לעולם אין לקבוע משהו לגבי ייעודה של הנפש או התודעה האנושית. אם ממשיכים לקבוע ולתאר את העובדות, ולא חוצים את הגבול הזה לאזור הנפש, אז לא יכול להיות עימות בין מדעי הטבע למדע-הרוח. עם זאת, הם לא הסתפקו רק בזה. הם בנו תיאוריות; בנו תמונה מנטלית שבדרך כלל לא ניתן לשלב איתה את ישות הנפש, לא ניתן לשלב איתה שום קיום רוחי.

עלינו רק להסתכל לאחור על כמה עשורים של התפתחות. היום כבר כמעט נשכחה תיאוריית האנרגיה והחומר שהופיעה במאה ה-19. עם זאת, זה יהיה די טוב עבור מישהו העומד מאחורי מדע-הרוח להתבונן על הסיבה האמיתית של תורת האנרגיה והחומר.

דמיינו את תמונת התיאוריה היבשה של אנרגיה וחומר כפי שהייתה באותה התקופה. היא עלתה מבחינה פילוסופית ממה שהביאו העובדות המדעיות. גילו שהאדם מורכב מתאים בודדים. גילו תהליכים כימיים ופיזיקליים ואמרו שכל גופנו מורכב ממולקולות ואטומים, והתופעות נובעות מהמשחק ומהתנועה של האטומים סביבנו. אלה שהם עכשיו בני ארבעים, חמישים וברשותם השכלה אקדמית, זוכרים את התקופה התוססת שבה מה שנקרא תורת החום שלטה בכל. התגליות הגדולות בתחום התרמודינמיקה קיבלו צורה כזו שאפשר היה לדמיין כל גז כמורכב ממיליוני חלקים, מולקולות ואטומים קטנים ביותר הנמצאים בתנועה מורכבת אינסופית, מתנגשים זה בזה ונרתעים ובכך מייצרים את תופעות החום. מה היה חום? שום דבר מלבד תוצאה של מה שקיים בחוץ בחלל כמשחק מגוון של אטומים הנעים ומתנגשים. אמרו זאת באותה תקופה בצורה מפוכחת: מה שאתה מרגיש כחום אינו אלא תנועה שהחלקים הקטנים ביותר של הגופים משיגים, ומידת החום תלויה בעוצמת ההשפעות, בעוצמת התנועות. לכן, לתיאוריית החום הזמינה כאטומים המסתחררים, אין קשר לעולם החיצוני, ומה שהתכוונו עם המילה “חמימות” הוא תחושה סובייקטיבית, השפעה על האורגניזם האנושי או על המוח שגם אותו דמיינו מבחינה חומרית. לא רק החום או הלהט, הכול דומיין כתנועה כזו של האטומים! זיכרו זאת. שכן: אם מגיעים פעם אחת לתמונה הנפשית החומרנית, זו כמו ג’גרנאוט:^[4] הוא טורף את הרוחי, כפי שגם המולקולות והאטומים טורפים אותו.

אם תיקחו ספרים מאותה תקופה אודות תופעות האור, תוכלו למצוא שם שנאמר בצורה מפוכחת: מה שאתה מכנה אדום או כחול הוא רק השפעה על העצבים שלך, הוא רק בתוכך. בחוץ בעולם אין אור ואין צבע, רק האתר חודר לכל העולם, והתנועה המיוחדת של האתר הזה פועלת עליך וגורמת לתחושת הצבע. לפיכך, האור נמצא באופן אובייקטיבי בחוץ, בעולם, כתנועה של האתר הקוסמי, ומה שאתה מרגיש הוא לא כלום, למעשה. בקיצור, החלל הריק המלא באטומים נעים, הפך למציאות האמיתית. הניחו שכל התופעות נובעות מכך. מישהו שהיה מתבטא בצורה קיצונית יכול היה לומר את הדברים הבאים: דמיינו את כל המוחות האנושיים כלא קיימים, מה נשאר אז? שום דבר מלבד החלל הריק, המלא באטומים, אם תרצו, באטומים נעים של האתר ושל החומר בעל המשקל.

עם זאת, כל תפיסה וכל תחושה בכם, כמו תחושות הריח, הטעם, החום וכו’, אינן קיימות עוד; זה סובייקטיבי ולא אובייקטיבי. אנשים כמו Büchner^[5] ו- Vogt^[6] שאבו תוצאה זו מהנחת יסוד זו רק באמצע המאה ה-19. תמצאו את הדגשת המעלות של האנשים האלה בספרי אודות השקפות העולם והגישות לחיים במאה ה-19, משום שהיו להם תוצאות איתנות כדי להסיק את המסקנות של השקפה כזו. מכיוון ששום דבר אחר לא היה קיים בחוץ בתופעות של צבע וצליל חוץ מאשר האטומים והמולקולות הנעות, זה היה די טבעי שההוגה אמר: לכן לא קיים באדם שום דבר אחר מלבד החומר, המורכב מאטומים ומולקולות נעים. Vogt היה צריך רק להסיק את התוצאה החד-משמעית: מחשבות נוצרות על ידי תנועות המולקולות המוחיות וכך גם בדברים אחרים כמו הכבד, הכליות וכו’. דעה זו הביאה הרבה דם רע והייתה רק התוצאה של הנחות שהיו לאחרים שלא הלכו כל כך רחוק. עם זה, זה היה קשור בהכרח לחלוקה של עולם האטומים והמולקולות הזה, שהאדם ראה בו את המוחלט שאפשר לגלות בחומר. הדעה הייתה שכל העניין הוא רק תנועה ושניתן לחלק אותה לאטומים ולמולקולות. גם את החיים ראו רק כתנועה מורכבת של אטומים בגופים החיים. זיהו שאפשר לחלק גוף בודד לחתיכות, מים, למשל, למימן ולחמצן, חומצה גופרתית למימן, גופרית וחמצן. אולם מגיע גבול, שבו המחקר הכימי לא יכול להשיג שום פירוק נוסף. מהיכן הוא מגיע? זו הסיבה שאלמנטים פשוטים יוצרים את הבסיס של החומרים שלנו. ישנם כשבעים יסודות; כל החומרים שלנו מורכבים מהם.^[7]

איך נוצרים מים? על ידי העובדה שהיסודות שלו חמצן ומימן, שאם לא כן, היו נפרדים וקיימים זה לצד זה, חודרים אחד לשני. המטריאליסטים של המאה ה-19 הסתמכו בעיקר על עובדה זו כשהניחו מספר מסוים של יסודות. בכל ספר כימיה אפשר למצוא אותם: מימן, חמצן, פחמן, גופרית, זרחן, פלואור, כלור, ברום, יוד וכדומה. כל מה שחי וחסר-חיים מקורו בהרכב מורכב פחות או יותר של מולקולות, והתייחסו גם למכלול הנפש האנושית – כל הרגשות האנושיים, התחושות, התמונות הנפשיות, האידיאלים וכו’ שבתוך האדם – כלא אחר מאשר תוצאת שיתוף הפעולה המורכב של המולקולות והאטומים שלו. אכן, אנשים בודדים כמו הקל,^[8] אמרו שזה אבסורד להסביר את הנפש רק כתוצאה משיתוף הפעולה של אטומים קטנים חסרי-חיים. לפיכך, הקל יצר את ההשקפה שלאטום עצמו כבר יש נפש. הוא סבר שלכל האטומים האלה שבונים אורגניזם שכזה, יש נפש קטנה ושהרבה נפשות קטנות מפיקות את נפש האדם.

זו כנראה האמונה הטפלה הנועזת ביותר, ההרפתקנית ביותר לדבר על נפש אטומית שכזו! כאן מתחיל פרק של אמונות טפלות מדעיות שזורם אז למושגים כמו תא נפש, נפש תא וכדומה. אנחנו נלך לאיבוד אם נמשיך להרחיק לכת. אנו דואגים לאפיין את התחושה והרוח של מדעי הטבע כפי שהם הציגו את עצמם. אף על פי כן, אנו מסתכלים לאחור על הזמן שבו סוג של אמונה חומרנית הצטרפה להצעה הפיזיקלית-מדעית. יש לכך תוצאות רוחניות עצומות. מי שלא לוקח את העניינים ברצינות יכול בקלות לעבור מעליהם. אך זה נכון שאמונה מדעית זאת מבטלת כל עצמאות של תודעה ונפש, היא שוללת דיבור על תודעה ונפש. בדעה זו מה שנפש האדם חווה מתחיל בפעילותו הראשונה של האורגניזם ונעלם עם ריקבונו. האדם אינו אלא מכונה בנויה שבמשך שישים עד שמונים שנות קיומה מייצרת תופעות כמו מחשבות, תחושות ורגשות, ואם היא מתפוררת, זה נגמר, כי כל התופעות הללו אינן אלא מכלול של מולקולות. מכאן המסקנה של פוגט וכל אלה שהסיקו את המסקנה הנועזת והרדיקלית מהנחות היסוד המדעיות.

ואז עלה צד נוסף במדעי הטבע. אחד מהם הוא בויס-ריימונד המפורסם.^[9] הוא קיים הרצאה חשובה בפגישה של מדענים ורופאים בלייפציג, שבה העלה משהו המהווה מושא לדיונים רבים עד ימינו. הוא אמר: כה התקדמנו במדעי הטבע עד כי התפתח בנו האידיאל המדעי שלפיו, למשל, לגבי כל תופעות האור, כל תופעות הצבע ותופעות הקול, ניתן לשייך לפעולתם של אטומים ומולקולות. כל השאר זה מה שנראה; המציאות היא האטומים. המקור של כל מה שנוצר ומתהווה הוא מכיוון שהאטומים הללו מתחברים, מתנגשים ומתנדנדים. אם זה היה אפשרי – התכוון בויס-ריימונד – לתת את התנועה והמיקום המתאימים של האטומים לכל תופעה, אז העולם היה מוסבר באופן מדעי. אך עם ההסבר המדעי הזה משהו לא הוסבר ואינו יכול להיות מוסבר. באותם ימים הצביע בויס-ריימונד גם על תורתו של הפילוסוף הגרמני הגדול לייבניץ.^[10] בויס-ריימונד אמר בערך: תארו לעצמכם פעם שאפשר יהיה לנתח ולתאר מוח אנושי על כל תנועותיו בבירור, ואז לדמיין אותו באופן מוגדל, כך שתוכלו לצאת לטייל בו כמו במכונות של מפעל. תסתכלו על המכלול: תראו בו תנועות מורכבות מאוד, תמצאו בו מורכבויות שאי אפשר להשוותן עם דבר כלשהו בעולם; אך תראו רק תנועות. מדעי הטבע לעולם לא יוכלו להסביר את המעבר, הגורם לכך שניתן לומר: אני מריח ריח ורדים. הנה גבול בלתי ניתן לחצייה של ידע. אי אפשר להסביר איך הטבע האנושי הופך למודע. לפיכך, הוא אומר את ה”ignorabimus” שלו: לעולם לא נדע. הוא אומר: אף פעם לא נהיה מסוגלים לחצות את הגבולות האלה; האדם לעולם לא יידע כיצד התודעה נובעת מתנועה.

בויס-ריימונד לא רק הציב חידה זו בפני העולם, אלא שש אחרות. ב-“שבע חידות העולם” (1880), תגלו שהוא מודה שלא הבין כיצד נוצרו החיים וכיצד נוצרה ההפצה הראשונה של החומר. הוא מודה שהחומר חייב היה להיות מופץ מבראשית. על השאלה: מהיכן מגיעה התנועה, הוא אומר: לעולם אי אפשר יהיה לדעת זאת! בויס-ריימונד מונה זאת ב-“שבע חידות העולם”, ובספרו של ארנסט הקל “חידות העולם” (1895-1899) ניתן לקרוא שהספר נכתב כמעין תשובה ל”שבע חידות העולם” של בויס-ריימונד. לאחר מכן הוא גם אומר: נכון שיש שבעים יסודות המורכבים מחומרים, שהם די שונים ביחס ליסודות הבודדים; אבל הכול מקורו בשילוב של אטומים ומולקולות. הניחו דבר אחד כקבוע: חוסר השינוי של האטומים. מה שהוא אטום נשאר אטום. ביכנר הדגיש את המשפט שוב ושוב: תנועת האטומים משתנה, אבל מה שהוא אטום גופרית, או אטום חמצן וכו’ נשאר אטום גופרית, אטום חמצן. כעת הכריזו שהחומרים ביסודות הם בלתי ניתנים לשינוי, כנצחיות של האטומים. ב”חידות העולם” שלו, הקל הדגיש באופן החזק ביותר את נצחיות החומר. זה היה דבר אחד שהוא תיקן. השני, לגבי מה שקבע בויס-ריימונד כהצבת גבול למדעי הטבע: לעולם אי אפשר לדעת כיצד נוצרת התודעה.

בהתבסס על הנחות אלו, נוצרו קבוצות שונות. חלקן אמרו: יהיו הדברים אשר יהיו, אנו נשארים באמונה הדתית הישנה שלנו. אנו נותנים לחוקרים לחשוב במה שהם רוצים להאמין, אנחנו כן מאמינים; אך ביחס למדע אנו נצמדים לעובדות הנחרצות. האמיצים יותר אמרו: אכן, אם הממשי הוא האטומים בתנועה, שבעים היסודות וביניהם האתר של האטום, כל השאר הוא מראית עין, הקיימת רק כל עוד קיימת תנועה. זה כבר לא מדע, זו אמונה! זהו משהו המתפשט לכל מה שנוגע לעולם הרוח, שהוא עבור אמונה כזו לא יותר מאשר ביטוי של העובדות החומריות לגמרי.

זו כבר היה תעוזה אמיצה כאשר במפגש המדענים והרופאים בליבק [Lübeck], בסוף שנות השמונים, הכימאי וילהלם אוסטוולד (1853-1932) נתן הרצאה בנושא: “התגברות על המטריאליזם המדעי”. אוסטוולד הראה שלגבי החשיבה הלוגית מושג החומר בדרך כלל מתפרק ללא-כלום. אפשר לפרוש את החשיבה הלוגית הזו בקלות רבה: מה רואים בעולם? רואים גופים! מה הם הגופים האלה? הם משהו שהוא צבע מסוים, ברק מסוים, טמפרטורה מסוימת, משהו שאפשר להריח ולטעום. נסו לשמור את כל מה שאתם תופסים בגופים כאלה. אם תורידו את מה שנתפס כריח, כטעם, כמגע, מה נשאר לכם? שום דבר! מול החשיבה הלוגית גוף הוא רק הצטברות גושית [קונגלומרט], סך כול תכונותיו.

מה נלקח כבסיס של האור, של הצבע? שום דבר מלבד תנועות האתר! מילאו את כל החלל עם אתר. מי שמתמצא בפיזיקה תיאורטית יודע איך מחשבים גלי אתר וכו’ ושכל מה שמוצאים שם הוא תוצאה של חישובים. האתר לעולם לא יכול להיות מושא להתבוננות מיידית. איך אפשר לתפוס אותו בפני עצמו אם הוא מייצר את הדברים המובחנים? האתר היה הרעיון הכי פנטסטי שאפשר להניח. לפיכך, מדעי הטבע מבוססים על משהו בדיוני. כל מה שיש זה תוצאות של חישובים. הדבר המוחלט והבטוח ביותר שהיה צריך להיות שם עבור החשיבה המדעית לא היה אלא משהו מחושב. בספרי “הפילוסופיה של החירות“,^[11] תוכלו לקרוא איך מחשבה זו מתבטלת, כך שאפשר להשוות אותה למינכהאוזן המוציא את עצמו מהביצה על ידי משיכת השיער שלו. זה מובהר שם. עם זאת, בני אדם המאמינים שהם כל כך לוגיים, אף פעם לא פועלים עם ההיגיון, אף פעם לא עם עובדות אמיתיות, אלא עובדות הנובעות מהשערות. שם פועלים כל המושגים האפשריים, הנעים דרך אלפי אלפים של תעלות אל הנפשות. כך הפכו היסודות והאטומים להנחת יסוד טבעית גם אצל מי שלא הייתה להם אפשרות לסקור את העניינים ולא ידעו כלל מדוע מניחים עניינים כאלה. זו הייתה הצעה כללית.

בתקופה זו התרחשה אחת ההתקדמויות הגדולות ביותר בחקירת הטבע האנושי, כלומר החקירה של החיים כפי שדרווין הפך אותם לכה פופולריים. העושר האינסופי של עובדות שנודעו לעולם, היה באופן כזה שהיה צריך לומר: אילו זה היה מתרחש בזמן רוחי שבו האדם ידע שהרוח מהווה את הבסיס לכל התופעות החומריות, אזי הוא היה מוצא היגיון אינסופי בדיוק בעובדות הללו לפעולה ולישות של הרוח. אפשר היה למצוא את הרוח פועלת על השינוי והטרנספורמציה של האורגניזמים. דרוויניזם מעולם לא יצר מטריאליזם. המטריאליזם, שמקורו באותן תמונות מנטליות, כפי שאפיינתי אותן זה עתה, הפך את הדרוויניזם למטריאליסטי. הוא הפך גם הוגה דעות וחוקר כה גבוה כמו ארנסט הקל למטריאליסטי. בעוד שהקל יכול היה לבצע דברים גדולים עבור מדע-הרוח עם מחקריו, הוא היה קשור למטריאליזם על ידי ההשפעה הסוּגֶסְטִיבִית של זמנו.

אם גם היום העניין היה כך, לא הייתה נטייה לדבר על מדע-הרוח, ועדיין אי אפשר באופן זמני לשכנע את אלו שהבסיס שלהם הוא בהסברים המדעיים. צריך לתת להם ללכת בדרכם, וגם חוקר הרוח חייב ללכת בדרכו. אם זה היה כך גם היום כפי שהיה אז, היה צריך לומר: מדע-הרוח יכול להיות שבע רצון מעצמו. עם זאת, דברים השתנו. אלה שהשתתפו בכל מה שנחשב כמדעי הטבע היו עדים גם הם – גם אם רק באיטיות – למהפך הגדול ביותר שמתרחש רק בתחום החשיבה המדעית. יגיעו זמנים שבהם אדם לא יוכל להבין שאפשר היה אי פעם לחשוב דבר כזה כפי שהוא פופולרי עד ימינו. זה כנראה נראה כאילו בזמננו מדעי הטבע מתקדמים עם תפיסת עולם מטריאליסטית זו באופן מנצח, כאילו הם הצליחו בחקירות מוכנות היטב לייצר חיים מהחלבונים במעבדה. אז הם יאמרו, נוכל ליצור חומר חי שממנו מורכבים יצורים חיים שלמים, ועבור חוקרי הטבע יש למעשה עובדות נחמדות, המראות שאפשר לטפל בחומר חסר-חיים עם חומרים רעילים מסוימים שבאמצעותם מתעוררות השפעות כמו סימפטומים של שיכרון. החומרים הנובעים מכך נראים כמו גבישים חיים: בצורותיהם הם יוצרים את הרושם שהם חיים, למרות שהם עדיין לא. לפיכך, אפשר להניח שיגיעו לנקודה שבה נוצרים חיים ממולקולות ואטומים, ומצד שני, הרוח נוצרת.

מצד אחד, נראה שזה המצב. מהצד השני, מה יש שם? משהו שפועל באופן חזק יותר מכל מה שאמר אוסטוולד מנקודת המבט של היגיון מדעי נגד מטריאליזם. אנו רואים כאן גישה מדעית נוספת המכינה את עצמה באיטיות והופכת נחוצה. באמצע שנות התשעים בקוורל,^[12] הפיזיקאי הגדול, גילה קרינות מסוימות בחומרים מסוימים המכילים אורניום. לאלה יש השפעות מיוחדות הבאות לידי ביטוי בגורמם לאוויר להיות מוליך חשמלי או כשהם גורמים לשינוי מסוים של לוח הצילום, כמו למשל קרני הרנטגן. אתם יודעים שבזמן האחרון גם ניסו למצוא קרניים כאלה בקשר ליסוד רדיום. אך עד כמה שמעניין הוא שיש משהו שאדם פעם לא ידע, כל הסוגים וההשפעות של הקרניים האלה היו כל כך מוזרים, כל כך שונים מהרעיונות שהיו עד עכשיו, שאנשים רבים כבר החלו להתלבט בדעתם לגבי זה שהאטומים הם משהו נצחי ורק מתחברים ונפרדים. יש לנו שם חומרים, שמתנהגים בצורה די מוזרה בקוהרנטיות העולמית בדיוק כמו רדיום ואורניום.

הם פולטים, במיוחד רדיום, אבל הקרינות שלהם כמעט בלתי נדלות. כל זה ישתלב בהרמוניה עם ההשקפה הישנה; אך הכי חשוב הוא שאפשר לתת לפליטת חומר כזה כמו רדיום, להיפרד לחלקים מסוימים ולשמור חלק מאחור. יש, למשל, קרינות כאלה ההופכות את האוויר לחשמלי, ושאפשר להפריד אותן אז בצורה כזו שתשפיע על לוח הצילום. זה בצורה כזו שאפשר להפריד בין האיכויות השונות, כך שיש חומרים שאין להם יותר את האיכויות הראשונות. איכות נלקחת מחומר אחד והחומר השני מקבל אותה. בכל חנות ספרים אפשר לקנות היום מסות של ספרים על כך. עם זאת, זה עדיין לא הדבר המשמעותי. יש משמעות לכך שקרניים נפרדות לצמיתות ויוצאות לחלל. אכן, סיבות מסוימות מחייבות אותנו להניח שהקרניים הללו נגמרות מתישהו. כיום, כבר ניתן להוכיח שחומרים מסוימים מופחתים תוך זמן קצר, בזמן שכמעט לא ניתן לבטאו, עם זאת, היסחפות החומרים יכולה להפוך אותם, באופן מוזר למדי, לחומרים שונים לגמרי, כך שעבור מספר גדול של חוקרים זוהי עובדה שקרינות של רדיום הופכות את עצמן להליום.

אנו רואים שרדיום שולח את הקרינות שלו לחלל. לפי התיאוריה הישנה מה היה צריך לקרות שם? לכל היותר האטומים נסחפים, נפרדים אם הם משהו בלתי משתנה. אנו רואים שם שהם שולחים קרינה תמידית, וכעת אנחנו יכולים להניח שהאטומים מתפרקים ומתפצלים לחלקיקים הקטנים ביותר. אחרים מראים בבירור שעבור מספר גדול של חומרים אפשרי ריקבון אטומי זה. לפיכך, אנו מבינים שמה שפעם ראו בו כמתמשך ביותר, כמוחלט – בעוד שכל השאר נחשב רק התוצאה מכך – היום הוא גם מתפרק. הוא מתפזר היום. יש סיכוי סביר שזה חל על כל האטומים. מהו האטום בעתיד? זה משהו שנוצר ומתגבש. כל אטום נוצר, יש לו זמן חיים מסוים, והוא מתמוסס שוב לאחר זמן מסוים. מה שהכי יציב למטריאליזם הפך כאן לישות שנוצרת ונעלמת. אם רואים שרדיום הופך ליסוד ההליום, רואים שחומר משתנה לחומר. מקבלים כאן כמציאות את הרעיון של חלום האלכימאים מהעבר, שאפשר להפוך חומרים לחומרים אחרים.

בספרים מסוימים אנו כבר מוצאים סימנים לכך שהמחקר המדעי המודרני מרמז על מה שהאלכימאים חלמו. יש כבר מדענים שעשו התבוננויות מעניינות לגבי תהליכים מסוימים. פעם אמרו: ישנם מלחי נחושת המורכבים, למשל, מנחושת וכלור. אם מפרידים ביניהם, יש שוב נחושת וכלור. רואים כאן שהאטומים נחים ביחד, ואם מפרידים אותם שוב, הם כלור ונחושת. אכן, משהו מהותי קרה למספר אנשים שהתחילו לחשוב את מה שמדען הרוח מדגיש שוב ושוב: אם משלבים שוב את החומרים שהופרדו כנחושת וכלור, אז חייב לנבוע מכך חום. אם שני החומרים הללו מתאחדים, חום מתפשט. העובדה שחום מופיע שם היא משהו אמיתי והוא אמיתי כפי שהשילוב של נחושת וכלור הוא אמיתי. אם שוב רוצים להפריד את שניהם, חייבים להוסיף שוב חום. אנחנו תופסים את החום. אף אחד מעולם לא תפס אטומים ומולקולות. אולם, האם איננו מזהים מה יש בתופעה? אם מפגישים נחושת וכלור, זה כאילו סחטת את החום, כביכול, כמו קמח משקית הקמח. אם רוצים שהשקית שוב תהיה מלאה, צריך פשוט שוב להכניס אליה קמח. לפיכך, החום יהיה המילוי. בעזרתו ייחסנו את המציאות לחום והבהרנו שצריך לסמוך לא רק על השפעות מולקולאריות, אלא שהחומרים הללו עצמם אפשריים רק בגלל החום הזה.

אם כעת אנו מתבוננים איך האטומים נפרדים תחת ידינו, עלינו לשאול את עצמנו, האם מדעי הטבע הללו מובילים בפרשת הדרכים שלהם – היכן שבוודאות עד כה האטומים מתפזרים – להכרה של מה שהם ראו בעבר כביטוי חיצוני, כהופעה? מדעי הטבע מובילים היום לתפיסה זו!

כיום מדשדשת כל התיאוריה האטומית שהייתה הבסיס של מדעי הטבע זמן רב. העובדות הן כאלו שהתיאוריות שאינן מבוססות על עובדות חייבות ליפול. אטומים ומולקולות אינם דבר עובדתי, אלא משהו בדיוני. אם זה נופל בגלל שזה תוצאה, עלינו לשאול, מהי התוצאה? בהתחלה, אנשים ינסו להגיע שוב למשהו אחר שמהווה את הבסיס. היום הם מדברים רק על חשמל נוזלי. יפה מאוד הוא מה שאמר בלפור:^[13] אם אנו מדמיינים אטומים, נוכל רק לומר, משהו כמו נוזל זורם בעולם, והאטומים נמצאים בו כמו גושי קרח במים. זוהי תמונה יפה. עם זאת, לאן היא מובילה? נסו פעם אחת להמשיך אותה. היא תוביל לאותה נקודה שבה מדעי הטבע מגיעים לכך שהם מזהים כאמיתי באמת את מה שהם הכחישו פעם כמשהו שהוא רק מראית עין עבורם. זו הייתה אמונה מוזרה שצבעים קיימים רק בראש שלי, שבחוץ קיימים רק חלקיקים קטנים המתנגשים ולוחצים זה על זה ומייצרים בכך את תחושות האור, הצבע והקול. תמונות נפשיות אלו יצטרכו להיעלם בקרוב בשל כוחן של העובדות. יהיה ברור שמה שאנחנו רואים ושומעים הוא אמיתי, ושזו הייתה בדיה ספקולטיבית גדולה לחשוב על עולם חומרי מאחורי העולם הזה. העולם החומרי הזה יתפזר ויתפורר. און [On] יעריך את מה שעומד מאחורי זה. אז יצטרך לעלות כלפי מעלה מה שחווים ויכולים לחוות. אז יזהו שהאטום אינו יכול להיות אלא חשמל קפוא, חום קפוא, אור קפוא. וצריך להתקדם עוד ולהבין שהכל מורכב מרוח דחוסה. אין שום חומר! מה שהוא חומר מתייחס לרוח כפי שקרח מתייחס למים. אם אתה ממיס את הקרח, יש מים. אם אתה ממיס חומר, הוא נעלם כחומר והופך לרוח. כל מה שהוא חומר הוא רוח, החומר הוא הביטוי החיצוני של הרוח.

זה עדיין יימשך זמן רב, עד שיצטרכו להגיע לתוצאה האחרונה שלא העין יצרה את האור, אלא האור את העין, והצלילים שאנו שומעים יצרו את האוזן. אז יבינו שכל חומר נולד מתוך הרוח, והעובדות המדעיות האמיתיות יובלו, ללא הפרעת ההיגיון, חזרה למדע-הרוח. העובדות המדעיות יהיו הבסיס הטוב ביותר של מדע-הרוח. מי שעומד בנקודת המבט של מדע-הרוח מביט מתפעל על צומת הדרכים של מדעי הטבע. משכנעים אותם באופן מפתה להאמין שהחומר הוא היחידי. הם לא הסתפקו בבחינת העולם החומרי אלא הם הוסיפו עולם שני. זו הייתה הטרגדיה, זה היה הבלתי אפשרי. חוקר-הרוח מזהה לגמרי את עולם הטבע הקיים. מדען הרוח לעולם לא יוכל לאמץ עולם בדיוני וחולמני בלתי משתנה של אטומים ותנודות של האתר הבדיוני, העולם הפנטסטי הזה של החומרנות. הוא דוחה אותם כאמונה טפלה. אמונה טפלה הייתה האמונה באטומים חומריים מאחורי התפיסה שלנו. אמרו: כל אטום יכול להיתפס אם יש את המכשירים. שום דבר לא עומד מאחורי מה שאנו תופסים, אלא רק הרוח ועולם הרוח שאליו אנו חודרים! אנחנו מחפשים אותו מאחורי התופעות. אנחנו לא מחפשים עולם של אטומים העולים מעלה ומטה, אלא את עולם הרוח בעולם התופעות החושיות. מישהו שמאמין שימצא עולם חומרי אחר מאחורי התופעות החיצוניות נמצא במסלול הלא נכון. מי שגם היום בונה על כך כמו על עובדות צריך להיות מתוקן. יגיע הזמן שבו האמונה הטפלה הפנטסטית הזו תוכר ככזו וכאשר יתברר כנכון הרבה מאוד ממה שכיום מתייחסים אליו כאמונה טפלה. העיקרון הבסיסי הנכון של מדעי הטבע, הנעצר על בסיס העובדות, מוביל אותם אפילו לצומת הדרכים שבו ברור האם העובדות מתיישבות עם התיאוריות. העובדות לא מתיישבות איתן, התיאוריות מתפזרות כאילו ללא כלום! היסודות והאטומים שהאדם ראה בהם את הבסיס היציב ביותר שממנו הוא רצה להסביר את הרוח והתודעה, מתפוררים. מה שאנחנו רוצים זה ודאות, ואנחנו יכולים להשיג אותה רק על ידי כך שנתפוס את הרוח בעצמנו.

לפיכך, מדעי הטבע יתפרקו למדע-הרוח. היום הם עומדים בצומת דרכים. ישנם אנשים שעדיין לא מזהים זאת, אחרים יכולים להבין זאת. יגיע הזמן שבו תתקיים הרמוניה נפלאה בין הידע של העובדות המדעיות לבין קביעותיו של מדע-הרוח. מדע-הרוח לעולם לא יטען משהו הסותר את העובדות המדעיות. מדע-הרוח מעריץ גם את יצירות הרוח במטריאליזם; אבל הוא לא מכונן מקום הזוי. מדע-הרוח רוצה להבין את העולם כדי לפעול בו. לפני כמאה שנים היו את מדעי הטבע בגרמניה, שנעו במפרשים מתוחים אל המטריאליזם של המאה ה-19, מדעי הטבע שהתחילו לזהות רק את מה שאפשר לראות בעיניים ולגעת בידיים. התוצאה הייתה שגם החשיבה הפכה למשהו חומרי, למשהו קונקרטי. הפילוסופיות הגדולות שנעו בביטויים ובמושגים, שלא היו לטעמם של כולם, נדחקו הצידה. עם זאת, באופן כללי האנשים שמגנים את הגל ושלינג אינם מבינים דבר אנשי הרוח הללו שהביטו כה עמוק לתוך העולם, כפי שלא עשה אף אחד המאמין שהוא הרבה מעבר להם. עם זאת, הם נעו במושגים מזוקקים ביותר.

גתה עמד ממש באמצען של שתי קבוצות אלו. לפיכך, הוא יכול היה לצפות כיצד מדעי הטבע יפליגו לתוך המטריאליזם, ומצד שני, הוא מצא הזדמנות לחדור לבעיות ולבנות את הגשר המקשר בין דת לבין מדעי הטבע. לכן, הוא יכול היה לומר כל כך יפה, שיבוא היום שבו פילוסופיה ומדעי הטבע יתאחדו. עם זאת, הוא הוסיף, לזמן מה הם עדיין צריכים ללכת בדרכים נפרדות. ואכן הם הלכו בדרכים נפרדות, בלי להבין זה את זה. גם כיום יש לנו שני זרמים, המטריאליזם שפג תוקפו ורואה את הבסיס היציב והמוחלט ביותר שלו מתפורר בשיטות שלו, שהורס את עצמו, ופילוסופיה שמתפרקת לתיאוסופיה או למדע-הרוח. זה לא המופשט-רוחי, אלא הממשי-רוחי שמנסה להביא לאנושות עובדות של העולם העליון שלא יהיו שם עוד כמופשט, אלא כמדע-רוח ממשי.

בעתיד הקרוב נחווה את הברית היפה בין ההשקפה המדעית לזו של מדע-הרוח. נבין כיצד העובדות המדעיות מועילות לתפיסה הרוחית וההשקפה הרוחית מועילה למדעי הטבע. לכן, הגשר בנוי. המוח האנושי יכול לשגשג רק אם דרכי הפעילות שלו יתאימו זו לזו. הנפש השכלית תישאר לקויה אם מדעי הטבע יישארו ללא מדע-הרוח ומדע-הרוח יצטרך להסתפק במחשבה: בכל זאת, אינך יכול לקחת את מדעי הטבע לרוחי. עם זאת, מהלך התפתחות העולם יביא שלום. הוא יבנה את הגשר בין אמונה לבין ידע. הוא יביא התקדמות אינסופית והרמוניה בין אמונה לידע.

אנשים רבים כמהים לשלום חיצוני, להרמוניה חיצונית ולאושר חיצוני של בני האדם! אף על פי כן, כל מה שחיצוני הוא המראה הפנימי וחיי האדם החיצוניים יכולים להיות רק תוצאה של הפנימיות. חיים אנושיים חיצוניים מאושרים מקורם בכך שיש נפשות מלאות תקווה. הן תדענה לייסד את השקט החברתי הנכון, ומתוך השלווה הפנימית יבוא השקט החיצוני. לכן, נראה שאין זה חסר משמעות להתבונן במדעי הטבע הללו בצומת הדרכים ולהראות כיצד אחד מהם מגיע למבוי סתום, אולם השני מוביל באופן די ברור לתחומים שהם גם אלו של מדע-הרוח. כך שהם מעתה והלאה ישתפו פעולה והבניין העולמי יתעשר משני הצדדים. זו תהיה הרמוניה גדולה ומושלמת, וזו תהיה באדם ההרמוניה הפנימית של הנפש שהיא התכלית האחרונה של מדע-הרוח.

——————————————————————————————-

1. Schleiden Matthias 1804–1881 בוטנאי גרמני. יחד עם תיאודור שוואן, Theodor Schwann 1810–1882. ↑
2. Kirchhoff Gustav Robert 1824–1887, פיזיקאי גרמני. Bunsen Robert Wilhelm 1811–1899, כימאי גרמני. ↑
3. פָּלֵאוֹנְטוֹלוֹגִיה היא המדע העוסק בחקר המאובנים, שהם סימנים שהשאירו בעלי חיים וצמחים מתקופות קודמות, בשכבות האדמה השונות. ↑
4. juggernaut – כוח נורא והרסני. ↑
5. Ludwig B. 1824–1899. ↑
6. Carl V. 1817–1895. ↑
7. כיום ידוע על 118 יסודות שנצפו ונחקרו, אך רק 92 מהם יציבים דיים כדי להתקיים בטבע. ↑
8. אֶרְנְסְט הַיינְרִיך פִילִיפ אַוּגוּסְט הֶקֶל, הידוע גם כפוֹן הקל, ובעיקר כארנסט הקל, היה ביולוג, חוקר טבע, פילוסוף, רופא, פרופסור לזואולוגיה ולמורפולוגיה ואמן גרמני ידוע. 1919-1834. ↑
9. Emil Heinrich Du Bois-Reymond, 1818–1896, פיזיולוג גרמני. ↑
10. Gottfried Wilhelm Leibniz, 1646–1716. ↑
11. הפילוסופיה של החירות – יצא לאור בעברית בהוצאת ניצת השחר. ↑
12. Henri Antoine Becquerel 1852-1908. ↑
13. Arthur James Balfour 1848–1930, ראש ממשלת בריטניה ושר החוץ. ↑