הכרת הנפש והרוח
רודולף שטיינר
GA56
תרגם מאנגלית: דניאל זהבי
עריכת תרגום: עציון בקר
תיקונים: דליה דיימל
לספר ראו כאן
הרצאה מספר 3
הכרת הנפש והרוח
24.10.1907 ברלין
כל מחזור השיחות הללו מוקדש להכרת הרוח, ואם רוצים לדבר על הכרת הרוח והנפש, זה מתרחש כי אנחנו יכולים להגיע להבנה אחד עם השני לגבי מושג הרוח המתייחס למושג הנפש. היות ולעוסקים במדע-הרוח מטריד במיוחד שמערבבים את המושגים “נפש” ו”רוח” בנוגע לאדם.
כולכם בוודאי יודעים שיש לנו מה שנקרא פסיכולוגיה או מדע נפש המתנהל כיום ברמה גבוהה יחסית בדיוק כמו בבית הספר. בלוחות הזמנים של ההרצאות באוניברסיטאות מוצאים הרצאות על פסיכולוגיה שהיא ממש תורת הנפש. עלינו לשים לב שלכל האנשים המדברים בצורה כזו על פסיכולוגיה או מדעי הנפש, לא קיימת תודעה מובהקת לעובדה שלגבי האדם יש לדבר על תודעה ונפש. אנשים מסכמים את החיים הפנימיים של האדם – חשיבה, רגש ורצון – תחת מושג הנפש. הנפש נחשבת כמעט כעומדת מול הגופני והפיזי, ואם הם כבר רואים לנכון לדבר על דבר כזה באופן כללי, אם הם לא מתמכרים לחלוטין לדרך החשיבה החומרנית, אז הם אומרים: האדם מורכב מגוף ונפש.
בתחילה, אנו רוצים להתייחס רק לאותן דעות שנקודת מבטן היא שהנפש היא ישות אמיתית. אם אומרים שהאדם מורכב מגוף ונפש, לרוב לא מודעים לעובדה שנופלים קורבן לדוגמטיות שמקורה מאוחר יחסית, במהלך התפתחות הכריסטיאניות. אפילו הכריסטיאניות הקדומה שעדיין יצאה מתורת החוכמה, הבדילה, כפי שעשו כל תורות החוכמה של הזמנים והאנשים השונים, בין הגוף, הנפש והתודעה של האדם. רק החלטות מאוחרות יותר של המועצות האקומניות הכריסטיאניות ביטלו, ניתן לומר, את התודעה, ורק מאז מועצת קונסטנטינופול (הרביעית, בשנים 869/870), מדברים על גוף ונפש. הלמדנות המודרנית העוסקת בדבר כזה וחושבת ומאמינה שמבחינה חומרית היא עומדת על קרקע המחקר החופשי לחלוטין, אין לה מושג שהיא לקחה את התפיסה הכריסטיאנית המאוחרת הזו של הנפש, הנמנעת מהתודעה, כדעה קדומה, כתפיסה שעוצבה מראש. דבר זה חל בדרך כלל על מושגים רבים הממלאים תפקיד בלמדנות שלנו ומתקבלים כאילו היו תוצאות של מחקר, בעוד שהם מציינים רק דעה קדומה עתיקה.
כעת נסתכל על הפסיכולוגיה הכללית בכיוונים השונים ביותר. עם זאת, אני לא מותח ביקורת, אלא רק מאפיין. הפסיכולוגיה סבלה – אפשר לומר זאת – בעיקר ובאופן יסודי מהגישה ומדרך החשיבה המטריאליסטית. לא רק המדע החיצוני של התופעות החושיות איבד בהדרגה את מושג התודעה, אלא גם הפסיכולוגיה איבדה אפילו את מושג הנפש, כלומר האובייקט של עצמה. חיי התרבות עברו כאן התפתחות מעניינת.
לחוקר והוגה דעות נועז שביצע הרבה דברים יוצאי דופן בתחומים מסוימים, היה את האומץ לבטא מול האחרים את מה שהוא רק גישה בסיסית ותחושה בסיסית בתוך הפסיכולוגיה המודרנית. הוגה דעות נועז זה היה פרידריך אלברט לאנג.[1] ניתן לקנות בזול את ‘ההיסטוריה של המטריאליזם’ שלו (1866) מהספרייה האוניברסלית של רקלם. זה ספר מצוין כי רק מי שלומד אותו לעומקו חייב להגיע להכרעה – הסברתי זאת בשיחה האחרונה – שיש להשוות את המטריאליזם כהשקפת עולם, לאדם המושך את עצמו כלפי מעלה בשערותיו. פרידריך אלברט לנגה ביטא ביחס לפסיכולוגיה משהו שניתן לסכמו בשלוש מילים: “פסיכולוגיה ללא נפש”. פרידריך אלברט לאנה אמר זאת. חוקרים אחרים לא העזו לבטא תוצאה זו; אך הם פועלים ועושים מחקר פסיכולוגי בצורה כזו, כאילו מושג הנפש לא נוגע להם. גם היום, מוצאים כל מיני מושגים על הנפש ביצירות המפורסמות ביותר של הפסיכולוגיה האקדמית. עם זאת, אם רוצים לדעת משהו על הנפש, אתם מבזבזים את זמנכם, כי הפסיכולוגיה הזו איבדה לחלוטין את מושג הנפש, גם אם זה לא תמיד בא לידי ביטוי. אין זאת מתיחת ביקורת, אלא עובדה. בין אם שואלים עצה מוונדט,[2] או מישהו אחר לגבי שאלות אלו שבהן מתעניינים בני האדם בנוגע לחיי הנפש, לא מקבלים מידע בשום מקום. מוצאים כל מיני שאלות שעונים עליהן על ידי האופן שבו האדם תופס אובייקטים בסביבתו. תמצאו כל מיני השערות סרק לגבי היחס של תפיסה לתודעה.
למשל, שואלים: מהרגע שהאדם נחשף לגירוי, כמה זמן עובר עד שהוא נעשה מודע לכך? עולות שאלות על תשומת לב, שאלות באיזה אופן האדם שופט ובאיזה אופן הוא משווה את הדברים זה מול זה, כיצד פועל הזיכרון וכדומה. עם זאת, מי יכול באמת להכחיש את העובדה שנפש האדם הרגישה – במובן הרגיל – מחפשת באופן מודע את טבעה? האם בעת התרחשות המוות היא שותפה לגורל הפיזי של חידלון והתפוררות? האם היא לוקחת חלק רק בחיי הסביבה החושית או שמא היא לוקחת חלק בחיים גבוהים בהרבה, בחיים חוץ-חושיים שאינם מכלים את עצמם בעולם הפיזי? לשווא תחפשו שאלות אלו, שאפילו כשאלות הן עניינים חיוניים עבור האדם בפסיכולוגיה המודרנית. כל דבר בחיי האדם מצביע עליהן; אבל אם מתחשבים בטבע האמיתי של הנפש, אז אומרים: זה חורג מגבולות הידע האנושי.
אם יש לכם קצת סבלנות ותסתכלו על פסיכולוגיה כזו, תהיו מודעים לעובדה שהיא מיישמת את אותן שיטות מחקר כמו במדעי הטבע. אם מיישמים את השיטות הללו, אז יכולה להיווצר ספרות פסיכולוגית זו הניצבת לפנינו. מי שחוקר את המחקרים הללו הרי, יותר מאשר בכל תחום אחר, הם נוגעים בחקר הנפש. היכן שחושבים בצורה מטריאליסטית, הולכים ומשתכנעים שתוצאות המחקר יכולות להיות רק מהסוג שהן מתמודדות עם כל אחד מבחוץ. מי מבין כיום לגמרי וביסודיות את תחושת האמירה היפה של גתה?
אם העין לא הייתה כמו השמש,
איך יכולנו לראות את האור?
אם כוחו של אלוהים עצמו לא היה בנו,
איך האלוהי היה יכול לשמח אותנו?
דבר לא מתייצב בפנינו בעולם החיצוני אם איננו קשורים אליו או לישות השייכת אליו או לכוח הנדון בעולם החיצוני אם איננו נושאים בתוך עצמנו משהו הקשור אליו. לפיכך, אדם יכול לחקור את הנפש המחפשת משהו מעבר לעצמה, רק אם הוא חווה זאת בתוך עצמו. לא כל אחד – יש להדגיש זאת במיוחד ביחס לפסיכולוגיה – יכול להיות פסיכולוג; כי האדם מבחין בסודות של הנפשות האחרות רק כפי שהוא חווה אותם בתוך עצמו.
מדע-הרוח עוסק ברוח ככזו, כפי שאמרנו בהתחלה. ייעודן של כל ההרצאות להתחשב ברוח. לא משנה איך שהכותרות נקראות באופן מפורט, יש לחפש את הרוח בכל מקום. כפי שעלה כבר מהשיחה שקיימתי כאן לפני שבועיים, על מדע-הרוח להראות שהרוח חיה ופועלת מאחורי כל מה שמתייצב בפנינו.
מה הוא חומר לגבי מדע-הרוח? הוא רק צורה אחרת של הרוח. אם מדע-הרוח מדבר על חומר, גשמיות וגוף, הוא מדבר עליו בצורה כזו כפי שהוא מדבר על קרח ומים. קרח הוא מים בצורה אחרת. אולם כעת, מישהו יכול היה לבוא ולומר: אז מדע-הרוח מכחיש את החומר ואת הגשמיות אם הוא טוען שהכל הוא רוח – ואז לגבי מדע-הרוח החומר לא קיים. בשום פנים ואופן מדע-הרוח לא מצדיק נקודת מבט מוזרה זו. אנחנו נשארים עם ההשוואה שלנו בין קרח למים. מה שלוקחים בחשבון בחיים הם לא מילים ריקות, לא הגדרות ריקות, אלא השפעות שפוגשים בחיים. גם אם אומרים: קרח הוא מים בצורה אחרת – וצודקים לגבי זה לחלוטין – האם אין ההשפעות של המים שונות מאלו של קרח, כפי שכל אחד יכול לתפוס אם הוא מניח חתיכת קרח על ידו במקום לשפוך עליה מים.
מישהו הרוצה להכחיש שקרח הוא מים במצב צבירה שונה היה עושה מעצמו טיפש. לפיכך, מדע-הרוח אינו חולם להכחיש את החומר. הוא קיים; הוא רק רוח בצורה אחרת. באיזו צורה? בצורה שאפשר להתבונן בו מבחוץ על ידי החושים. אלו הם יסודות החומר. הרצאה זו מתחברת להרצאה מלפני שמונה ימים שבה הראינו כיצד כל השקפה מטריאליסטית מתפרקת ללא כלום מול התקדמות מדעי הטבע כשהמושג הפנטסטי של החומר מתמוסס בעשן ובערפל עקב המחקרים החדשים. במושגים כמו אתר, החומר מתפזר היום לאור המחקרים האחרים. מה נשאר לנו ממה שמתקרב אלינו בעולם שבחוץ? מה שאנו רואים ושומעים, צליל, צבע, חום וכו’: מה שאנו קולטים. עלינו להתעלות מעל ההשקפה שמאחורי החום, מאחורי הצליל, מאחורי האור אין שום דבר מלבד המערבולת הגסה להחריד הזו של אטומים שהייתה הדבר האמיתי היחיד במהלך הזמן הארוך של המטריאליזם. אמיתי הוא במובן הזה מה שאנחנו רואים, מה שאנחנו שומעים ומה שאנו מרגישים כחום. אם נסתכל מאחורי הצבע, מאחורי הצליל, מאחורי החום, כפי שאנו מרגישים אותם, מה נמצא מאחוריהם? אם ניקח את הצליל לדוגמה, כל עוד הוא נשאר בעולם החושי, נמצא מאחוריו אוויר נע. עם זאת, אסור לנו לנוע אל מאחורי העולם החושי עם הספקולציות שלנו. עלינו לעצור בעולם החושי. מישהו ביטא משהו חשוב ביותר שהחוקרים לא התייחסו אליו ברצינות, שהוא לא רק משורר, אלא גם הוגה דעות גדול: “לעולם אל תחפש שום דבר מאחורי התופעות; הם עצמם התלמודים.”
אם נלך אל מאחורי הצליל, אל מאחורי האור, לא נמצא אטומים חומריים שצוללים לתוך הרשתית שלנו, החודרים אליה ויוצרים את התמונה המנטאלית של הצבע והאור. אם באמת נסתכל מאחור, מה נמצא שם? – רוח! צבע מתייחס לרוח כמו קרח למים. צליל מתייחס לרוח כמו קרח למים. במקום אותו עולם פנטסטי של אטומים מסתחררים, ההוגה האמיתי וחוקר הרוח האמיתי מוצאים רוח, מציאות רוחית מאחורי מה שהוא רואה ושומע, כך ששאלת טבעו של החומר מאבדת כל הגיון. שכן כיצד עונה על עצמה שאלת טבע החומר עבור חוקר הרוח? מה מקיף אותנו בחוץ בעולם ונראה לנו כחומר? זוהי רוח! אנו מכירים את הרוח! עלינו לבקר את טבע הרוח בתוכנו. מה שאנו בתוך הישות הפנימית שלנו, כל אלה הם דברים בחוץ בעולם, רק בצורות אחרות. הם באופן כזה שניתן להתבונן עליהם מבחוץ אם הרוח מבטאת את עצמה בפני השטח. הרשו לי לבטא משהו שכל מדען מתייחס אליו כאל שיגעון: אם הרוח מופיעה בחוץ, היא מופיעה כצבע, כגוון. צבע וגוון הם רק רוח ולא שום דבר אחר; זה לגמרי אותו הדבר שאנו מוצאים בתוכנו אם אנו מבינים זה את זה כראוי. לפיכך, כל מינרל הוא רוח עבורנו במדע-הרוח. הישות האמיתית של האיבר הנמוך ביותר של האדם, הגוף הפיזי, היא רוח עבורנו בצורה שבה היא קיימת גם במראית העין של הטבע חסר-החיים.
במה שונה רוח האדם מהרוח הפונה אלינו מבחוץ כמינרל וצמח, כהר, כרעם וברק, כעצים, כמקווי מים וכו’? בכך שהרוח הזו במובן הצר יותר, מופיעה כתודעה בדמות משל עצמה, בדמות הנובעת מעצמה כתודעה. מה שבדרך כלל מכנים טבע, אכן, הוא רוח, אבל רוח שמפנה את חיצוניותה לחושים, ומה שמכנים רוח או תודעה במובן הצר יותר, זה בדיוק אותו הדבר. לפי צורתו, הטבע הוא הפונה לגרעין הישות שלנו. אם נחפש את הרוח בחוץ בטבע, נמצא אותה חסרת-חיים במינרלים, מונפשת בצמחים ומרגישה בבעלי-החיים. האדם משלב בתוכו את הדמות המשולשת הזו של הרוח בשלושת איברי ישותו, כפי שאנו מכירים אותם מנקודת המבט של מדע-הרוח. רק בכך אתם מגיעים לידיעה אמיתית של האדם כאשר אתם מתבוננים בטבעו המורכב ואינכם מסתפקים בהבחנה המופשטת בין גוף לנפש, אלא שואלים את עצמכם, כיצד בנוי האדם?
בהתחלה מדע-הרוח מבחין בגוף הפיזי של האדם במה שיש לו במשותף עם החומרים והכוחות עם כל מה שמכונה לכאורה חסר-חיים. בגוף הפיזי של האדם נמצאים אותם חומרים וכוחות שאנו מוצאים בחוץ בעולם המינרלים. לאדם יש איבר שני, שאנו קוראים לו גוף אתרי או גוף חיים. אם אנחנו מדברים על אתר, אין לזה שום קשר לאתר הפנטסטי שמילא תפקיד במדע זמן כה רב ושהוא יודח בקרוב. ביחס לגוף האתרי, איננו יכולים להתערב בשיטות ההתבוננות הגבוהה. עם זאת, אנו מבינים את הגוף האתרי בצורה הטובה ביותר באומרנו: אם ניקח צמח, בעל-חיים ואדם, לגוף הפיזי שלהם יש אותם חומרים וכוחות, אך בתערובת ומגוון מורכבים עד אין קץ, כך שהחומרים הללו בפני עצמם לא יכולים ליצור את הגוף הפיזי. שום גוף צמח לא יכול להיות מה שהוא על ידי הכוחות הפיזיים, וכך גם שום גוף של בעל-חיים ושום גוף אנושי. יש את הסיבוך, המגוון של התערובת שיגרום לגוף להרוס את עצמו, לו היו משאירים אותו לכוחות הפיזיקליים והכימיים שלו. בכל רגע בחיים, הגוף האתרי או גוף החיים פועל נגד הריקבון של הגוף הפיזי. מתנהל בו מאבק קבוע. ברגע המוות שבו הגוף האתרי או גוף החיים נפרדים מהגוף הפיזי, החומרים והכוחות של הגוף הפיזי פועלים לפי העקרונות שלהם. לפיכך, אומר מדע-הרוח: הגוף הפיזי הוא תערובת בלתי אפשרית מבחינה פיזית וכימית, הוא אינו יכול לשרוד. הגוף האתרי הוא זה הנאבק באופן תמידי כנגד הריקבון של הגוף הפיזי.
האיבר השלישי של האדם הוא זה שלעיתים קרובות קראנו לו נושא התשוקה והכאב, של השמחה והאבל, של האינסטינקטים והתשוקות. אם החיים מתחילים להיות פנימיים, אז אנחנו מתחילים במדע-הרוח לדבר על גוף אסטרלי. זהו האיבר השלישי של האדם ושל בעל-החיים.
בימינו יש מושג מאוד מטושטש לגבי מה שמהווה את הישות הבודדת כאשר חוקרים מסוימים לא יכולים להבדיל בין בעל-חיים לצמח. כמובן, יש מעברים; אבל הם לא מעניינים אותנו כאן. אפשר לקרוא ביצירות הפופולריות, שבאופן אחר ראויות לשבח, שהצמח מראה את אותם ביטויים כמו בעל-חיים או אדם, ומדברים שם במובן הרגיל על “נפש צמחית”. מבלבלים את נפש החיה ואת נפש האדם עם גילויים פשוטים של חיים בצמח. מתי אנחנו מדברים על נפש חיה או נפש אדם או על גוף אסטרלי? אם למראה החיצוני יש חיים פנימיים, מתווספת חוויה פנימית. זה תלוי בפנימיות. אם רואים צמח, אם נוגעים בו, והוא מכווץ את העלים שלו, הרי שמופעל גירוי על הצמח, והוא מראה תגובה מסוימת לגירוי זה. לקרוא לתגובה זו ביטוי נפשי הוא החובבניות הבלתי תאמן ביותר. אסור כבר לדבר על נפש או גוף אסטרלי אם מתרחשת השפעה נגדית כלשהי; אחרת, עליכם לייחס נפש גם לנייר הלקמוס אם הוא הופך לאדום בחומצה. זה לא תלוי בתגובה חיצונית כלשהי, אלא בעובדה: האם משהו קורה בתוך ישות שכזו.
אם דוחפים ישות והיא מראה שינוי צורה או כל תגובה חיצונית אחרת, יכולים לקרוא לזה ביטוי של חיים. עם זאת, כשמדברים על תחושה או נפש במקרה זה, הופכים את כל המושגים. אפשר לדבר על נפש או גוף אסטרלי רק אם לגבי מה שנע כלפי חוץ להתרחשות חדשה, מתווספת עובדה חדשה בפנימיות ונחוות שמחה בגלל כאב או לחץ או באמצעות גירוי אחר. הביטויים החיצוניים אינם הופכים ישות לישות נפשית, אלא התהליכים שהיא חווה בתוכה. נוכל לדבר על נפש או גוף אסטרלי רק במקום שבו מתחילה התחושה, במקום שהחיים עצמם הופכים פנימיים, לשמחה וצער שבהם כל אובייקט בחוץ לא רק מפעיל משיכה על ישות כלשהי, אלא שבתוך הישות מופיעה חוויה ביחס לאובייקט החיצוני. אם צמח מתפתל בספירלה סביב מוט, אפקט מגיב לגירוי, זהו ביטוי של חיים. גם אם נראה שבחלק מהצמחים – אם תקרבו אליהם אצבע – הם יעקבו אחרי האצבע ולא אחרי המוט, אתם לא עוסקים כאן בתהליך פנימי. אפשר לדבר על תהליך כזה רק אם קיים רצון בתוך הישות והיא עוקבת אחר הגירוי בגלל ההשפעה הזו. מי שאינו מבחין בהקפדה בעניינים אלו אינו מסוגל לעלות למושג הנפש, הגוף האסטרלי. לאדם יש זאת במשותף עם בעלי-החיים אך לא עם הצמחים.
כעת יש לנו, כפי שציינו לעיתים קרובות, את האיבר הרביעי שבאמצעותו האדם חווה משהו בעצמו ההופך אותו לנזר הבריאה של האדמה, מה שאנו מכנים “אני”. זהו עניין חשוב במיוחד עבור כל ידע לזהות את האני הזה בטבעו. בשיחות קודמות, הפניתי את תשומת ליבכם לעובדה שיש בכל השפה שלנו רק מילה אחת, ביטוי אחד השונה מכל הביטויים האחרים. אתם יכולים לקרוא לכל חפץ אחר בשמו: השעון, השולחן, המחברת. אתם לא יכול לקרוא להם בצורה כזו כפי שזה עם הביטוי של ה”אני”. נסו לומר “אני” לישות אחרת! אתם יכולים להגיד “אני” רק לעצמכם. כל ישות היא “אתה” עבור האחר, ועבור האחר כל ישות אחרת היא “אתה”. אם יש להגות את השם “אני”, השם הזה חייב להישמע מתוך ליבת הישות. גם הדתות שהתבססו על מדע-הרוח הרגישו זאת, ולכן הן אמרו באופן נכון: כאן האלוהות מדברת את הצליל הראשון, המילה הראשונה בנפש האדם, בדמותה שלה, ולכן הביטוי ל”אני” היה משהו קדוש בשבילם. הם קראו לו ‘השם הבלתי ניתן לתיאור של אלוהים’. מה שהתורה הדתית העברית כינתה בביטוי ‘יהוה’ אינו אלא עבור האני המבטא את עצמו. זהו האיבר הרביעי של האדם.
מתוך התבוננות בישות בעלת ארבעת המרכיבים: גוף פיזי, גוף אתרי, גוף אסטרלי ואני – עלינו לומר: עם ארבעת המרכיבים הללו, שאין לאף ישות אחרת על פני האדמה אלא לאדם, עומדים לפנינו כולם: הפראי חסר ההשכלה והאדם המפותח הגבוה. באיזה אופן נבדלים בני האדם האינדיבידואלים על פני האדמה, אם לכולם יש ארבעה איברים? ההבדל טמון בכך שהאחד עבד יותר עם האני שלו על שלושת איבריו והשני פחות. אם נשווה את הפרא ההולך אחרי כל רצון, ואחרי כל תשוקה לעומת אדם מוסרי נעלה בעל תפיסות מוסר קדושות וטהורות שנשמע רק למה שהתודעה שלו יכולה לאשר לגבי רצונותיו ותשוקותיו. מה מאפיין את השוני ביניהם? העובדה שהאדם בעל הנפש הגבוהה עבד עם האני שלו על גופו האסטרלי. הפרא חסר ההשכלה פיתח פחות את גופו האסטרלי; גופו האסטרלי עדיין במצבו הראשוני כפי שהוא קיבל אותו מהטבע, מהכוחות האלוהיים. האידיאליסט המוסרי בעל התודעה הגבוהה שינה וטיהר את גופו האסטרלי.
גוף אסטרלי מורכב משני חלקים; חלק אחד שהוענק לאדם מבלי שיתאמץ, והחלק השני שהוא פרי הפעולה המכוונת של האני. בני אדם הנמצאים ברמת התפתחות כזו כמו למשל פרנציסקוס מאסיזי, הביאו את כל הגוף האסטרלי לשליטת האני, כך שלא קורה דבר בגוף האסטרלי שלהם שהאני לא שולט בו. במה שונה אדם כזה מהפראי? אצל הפראי לאני אין שליטה בהתרחשויות; באדם בעל הנפש הגבוהה, הכול קורה על ידי מה שהוא עשה מגופו האסטרלי. במידה שהאני שינה את הגוף האסטרלי, שכך קיימת בו רוח-העצמיות או מאנאס.
יש לנו כעת חמישה איברים של האדם: גוף פיזי, גוף אתרי, גוף אסטרלי, אני ורוח-העצמיות. אז יש לנו את האפשרות לשנות, לטהר ולשפר לא רק את הגוף האסטרלי שלנו, לא רק את סך הרצונות והאינסטינקטים שלנו, אלא יש לנו גם את היכולת הגדולה יותר לשנות את גופנו האתרי. כבר בחיים הרגילים, בני האדם בהתפתחותם הרוחנית עובדים בהדרגתיות על שיפור גופם האסטרלי, על ידי דחפי החיים הרגילים, המושגים המוסריים ותמונות הנפש האינטלקטואליות. כל מה שאנו לומדים משנה את הגוף האסטרלי. אם ברצוננו לדמיין את הניגוד בין השינוי של הגוף האסטרלי לבין השינוי של הגוף האתרי על ידי האני, עלינו לזכור איך היינו כילדים בני שמונה. אז לא ידענו הרבה דברים שאנחנו יודעים היום. למדנו רבות. על ידי התחושות שתפסנו בצורה כזו הגוף האסטרלי שינה את עצמו, הוא שילב את רוח-העצמיות או את המאנאס. עם זאת, כל מה שבגיל שמונה היווה את מזגנו, נטיותינו וכו’, לא שינו את עצמם באותו אופן. אם היית בגיל שמונה שנים ילד עקשן עם טמפרמנט-חם, כנראה שאתה חם-מזג או עקשן לפעמים גם היום. שינוי הטמפרמנט והנטיות מתקדם באופן הרבה יותר איטי. אפשר להשוות את התקדמות הגוף האסטרלי להתקדמות מחוג הדקות ואת ההתקדמות של הגוף האתרי להתקדמות מחוג השעות. אולם הנטיות משתנות רק אם הגוף האתרי משתנה, ויש צורך באימפולסים חזקים יותר מאשר היו דרושים לשינוי הגוף האסטרלי. לאדם הניצב במדע-הרוח יש כבר אימפולסים כה חזקים שהוא יכול לקבל אותם אם יחשוף את עצמו לרושם של יצירת אמנות, שמאחוריה הוא מבין את החושיות האינסופית, כפי שנאמר על פרסיפל של וגנר או על הסימפוניה התשיעית של בטהובן. לאימפולסים אלה יש לא רק השפעות על הגוף האסטרלי, אלא שהם כל כך חזקים שהגוף האתרי מטוהר ומשתנה. כך גם בעמידה מול תמונה של רפאל או מיכלאנג’לו, אימפולס של נצחיות חודר אלינו בשל הצבעים. אך האימפולסים החזקים ביותר הם הדתיים. הם שינו את האדם בצורה כל כך חזקה עד שהם אחזו את גופו האתרי, כך שבני האדם נושאים בתוכם שני חלקים מגופם האתרי, הבלתי משתנה, שהתקבל מהטבע, והמשתנה. מכנים את החלק שעבר שינוי רוח-החיים או בודהי.
אם נתקרב אל האדם אותו אנו לומדים להכיר בשיחה על החניכה, הרי שיהיה ברור יותר מה מתמיר את הגוף האתרי. החניכה מבוססת על נתינת האמצעים לאדם לשנות יותר ויותר את גופו האתרי. לפיכך, זה חל גם על תלמיד הנסתר שכל למידה אינטלקטואלית, אינה אלא הכנה ממש כמו שהוא מקבל בבית הספר. חשוב יותר מכל ידיעה אינטלקטואלית הוא, למי שמתאמן בהכשרת מדע-הרוח, להתמיר במודע נטייה אחת כלשהי, אפילו אם זו רק תנועת יד. לשינוי שכזה יש ערך רב יותר מכל ידע תיאורטי נרכש. החניכה מורכבת מהאימפולסים המטהרים את הגוף האתרי האנושי. ואז אימפולסים אלה ממשיכים לטהר את הגוף הפיזי, וזוהי הרמה הגבוהה ביותר שהאדם יכול להשיג בחיים האלה.
אפשר לומר שהגוף הפיזי הוא הנמוך ביותר; אם האדם עובד על גופו הפיזי, הרי זהו משהו מסוים. בדיוק בגלל שהגוף הפיזי הוא האיבר הנמוך ביותר, יש להפעיל את הכוחות החזקים ביותר כדי לשנות אותו לצורתו המקורית, לצורת הרוח הטהורה. הטיהור של הגוף הפיזי מתחיל בשיטות מסוימות של התאמת תהליך הנשימה. לכן, קוראים לחלק המומר: אטמאן או אדם-הרוח; אטמן פירושו נשימה (בגרמנית: atmen). כאשר הגוף משתנה – כשהוא ממשיך להיות כמו מקודם – האימון הרוחי-מדעי מתרחש ברמה הגבוהה ביותר. אז האדם משיג לא רק את היכולת לחיות במודע בגופו הפיזי, להכיר כל כלי דם, כל עצב, הוא גם משיג את היכולת לעבוד על הטבע הגדול, מאדם שלפני כן היה מכונס בעצמו הוא משתנה לאדם בעל השפעה על כוחותיו של היקום. לפיכך, האדם משתנה לשלב שבו הוא מתאחד עם היקום. כל דיבור אחר על איחוד עם היקום שלא קורה בדרך של הכשרה והתפתחות נאותים הוא דיבורים סתמיים. אם כן, הישות האנושית מתאחדת עם היקום כשבתחילה היא משנה את גופה האסטרלי, לאחר מכן את גופה האתרי ולבסוף, את הגוף הפיזי. האדם מתאחד עם היקום כולו, כפי שהזרת היא ישות אחת עם הגוף הפיזי. זהו מהלך די קבוע של ההתפתחות האנושית שבני אדם רבים עברו, שכולנו חווים כבר במידה מסוימת, ושכל בני האדם יחוו בעתיד.
מה קורה שם בעצם? הבה נדמיין זאת: מהו הגוף האסטרלי? אין הוא אלא סכום הרצונות, הדחפים והתשוקות, של השמחה, הצער והכאב. כל מה שמשתף פעולה שם באדם הוא תופעה של הרוח, רוח בכל צורה שהיא, כי הכול רוח. באיזה אופן זה אפשרי שהאני מפתח את הגוף האסטרלי? זה אפשרי כי הרוח חושפת את עצמה לאני בדמותה שלה. בתשוקות, בדחפים וברצונות מסתתרת הרוח, שם היא מופיעה בתופעות שלה. היא זורמת אל האני בדמותה שלה, והאני נותן לה לזרום שוב אל הגוף האסטרלי, כך שהאני מתווך בין דמות הרוח עצמה לבין גילוייה. דבר דומה חל על הגוף האתרי ולבסוף, גם על הגוף הפיזי, וכך מתרחשת רוחניות תמידית במהלך השינוי של שלושת הגופים או האיברים האנושיים. כפי שנכון שכל מינרל הוא רוח – אך רוח בדמותה החיצונית – כך נכון שהאדם בדרך לרוחניות על ידי מה שהאני שלו יוצק לתוך הישות התחתונה. המעבר הזה של הרוח לשלושת הגופים אפשרי רק בגלל שהאני נמצא בין גילויים אלו של הרוח: בין גופיו הפיזי, האתרי והאסטרלי, לבין איברי הרוח, המאירים את שלושת הגופים. האני צריך להיות ביניהם. אז יכול הגבוה לפעול על הנמוך.
באיזה אופן הכרנו את טבעו של האני? הכרנו אותו כבר בשמו. השם של האני לעולם לא יכול להישמע מבחוץ לאוזן שלנו אם הכוונה אלינו. עם האני אומרים יותר מאשר עם כל הביטויים שתקראו בספרי הפסיכולוגיה הרגילה. אם מבינים באופן בסיסי אודות האני, ששם זה לעולם לא יכול לבוא אלינו מבחוץ, אז האדם השיג יותר מאשר כל שיעור אקדמי בפסיכולוגיה. הפילוסוף פיכטה כבר אמר: האדם כאני הוא הנחמד ביותר. עם זאת, רוב האנשים יעדיפו להתייחס לעצמם כאל פיסת לבה בירח מאשר כאל אני, כי הם זקוקים לאנרגיה משלהם כדי להסתכל עליו.
נראה בהרצאה אודות נפש בעל-החיים שגם לבעל החיים יש אני, אך לא בעולם הפיזי. האדם נבדל בכך מהחיה שהאני שלו נמצא בעולם הפיזי. האני הוא משהו הנותן לרוח לזרום מבפנים אל צורה אחרת של רוח, אל החומרים השונים, אפילו אל הנפש, אל הגוף האסטרלי. לפיכך, אנו יכולים כמעט לקרוא לישות של האני כמעין יצירה פנימית. אפשר להכין את ההיווצרות הפנימית הזאת רק בבעל החיים. מכיוון שעדיין נדבר על נפש בעל-החיים, אני רק מרמז על כך היום. אסור לשכוח שגם לבעל-החיים יש אני, אך לא לבעל-החיים היחיד, אלא למין בעל-החיים. לכל האריות ביחד, לכל הנמרים ביחד יש אני, והאני הזה נמצא בעולם העל-חושי. באופן כזה, כאילו מבעל-החיים, השייך למין, עוברים כבלים או חוטים בלתי נראים אל הנפש הקבוצתית המשותפת בעולם העל-חושי. נפש קבוצתית כזו הפכה לנפש האדם האינדיבידואלית. לכל אדם אינדיבידואלי יש את מה שיש לקבוצת בעלי-חיים שלמה.
מכאן ההיווצרות הפנימית עשויה להתאפשר רק בבעל החיים. אנו מבינים זאת אם נלמד את מה שנקרא נפש בעל החיים, הגוף האסטרלי. ההיווצרות הפנימית האמיתית של הנפש הזו, ההקרנה הראשונה של הרוח אפשרית בעולמנו היכן שהאני קיים כנפש אינדיבידואלית. הנפש שהאני נמצא בקרבה, מסוגלת בכך לתת לרוח לזרום לתוך החומר. לפיכך, אנו רואים כיצד תודעה וגוף או גם רוח וחומר הם שתי ישויות; עם זאת, ישות אחת זהה לאחרת, רק בצורה שונה. חומר וגוף הם רוח בצורה שונה. הם שונים זה מזה בעולם בדרך כלל כקרח ומים. הם שונים, למרות שהם זהים. באמצע, קיימת הנפש. היא מחברת בין תודעה וגוף. לפיכך, אנו מבינים את הישות האנושית רק אם אנו מבינים אותה בהרכב המשולש המורכב מהגופים הפיזי, האתרי והאסטרלי ומורכב מרוח מתהווה: מאנאס, בודהי, ואטמאן או רוח-העצמיות, רוח-החיים ואדם-הרוח. הנפש היא הישות המתמירה את האחד לשני ומשתתפת בגוף ובתודעה. נוכל להבין את הנפש באור הנכון רק אם נראה אותה פועלת מהתודעה על הגוף. אם נלמד זאת מנקודת מבט זו, מדע-הרוח עונה בדיוק על השאלות שהאדם חייב להציב לישות הנפש האמיתית. אנו מבינים שנפש האדם ממוקמת בכל רגע בין הגוף והתודעה. נפש האדם הפראי מסוגלת לתפוס בגופו רק טיפה מהרוח. הרעב והצמא, גילויי הגוף האתרי, כמעט אינסטינקטים חייתיים ותשוקות עדיין משפיעים עליו לחלוטין. נפשו של האידיאליסט המתוחכם, כמו למשל של שילר או פרנציסקוס מאסיזי, נוטה לרוח, מגיעה לתודעה גבוהה יותר ומשתחררת מהקיום החומרי. מדע-הרוח מראה שיש שינוי צורות של מה שאנו מכנים חומר. נפגוש זאת לעיתים קרובות בהרצאות החורף, אולם אף אחד לא יכול לצפות שהוא יוכל לקלוט בהרצאה אחת את כל מושגי מדע-הרוח.
אם נסתכל על העולם סביב עצמנו מנקודת המבט של מדע-הרוח, הוא מופיע בשינוי מתמשך כפי שגם הטבע מופיע בשינוי מתמשך. אנו רואים את הפרח הנובע מגרעין הזרע באביב. בסתיו, אנו רואים אותו נבול, אך הישות נשמרת בגרגיר הזרע כדי להתעורר שוב. לפיכך, מדע-הרוח גם מראה כיצד הרוח בונה את הגוף, וכיצד ישותה של רוח זו נשמרת כזרע רוחי כאשר הגוף מתפורר. זה הולך וסובב במחזוריות.
אנחנו יכולים להפוך קרח למים ומים לקרח. באופן דומה, גם הרוח משתנה לגוף. הגוף מתפרק, אבל הרוח נשארת ומופיעה תמיד בצורות חדשות. שם אנו מובלים לעיקרון ההתמרה בחיי האדם. האדם חי כאן בגופיו הפיזי, האתרי והאסטרלי. עם זאת, עדיין יש לו חיים שניים שהיו קיימים לפני החיים האלה ויהיו אחרי החיים האלה. הוא חי שם בעולם הרוח, כפי שהוא חי כאן בשלושת הגופים הללו. משם הוא מביא את הכוחות הבונים את גופו, הנותנים לו את הצורה שיש לו, גם אם החיים ברוח שונים. אנו לומדים זאת אם אנו מבינים את מדע-הרוח בצורה הנכונה.
מתברר שהאדם מנהל חיים על פי סדר מסוים: חיים בגוף בין לידה למוות וחיים ברוחיות בין מוות ללידה חדשה, עד שהוא מכין את עצמו להתגשמות חדשה. מה שחי פה בגוף ושם ברוח ומשתנה בין החיים בגוף לחיים ברוח זוהי הנפש. אולם בכל פעם שהאדם עובר התגשמות, הוא עובד על גופו וחוזר לארץ הרוח כנפש המועשרת בפירות חיי האדמה. הנפש ממשיכה להתפתח יותר ויותר גבוה. מכאן שהיא גם המתווכת בין הרוח לגוף. לפיכך, אנו מובלים אל הגבול שמראה לנו – בהתחשב באופן נכון בתודעה, בנפש ובגוף – מהו היחס של שלושת חלקי האדם זה לזה. אנו מתוודעים לכל מה שמתפרק ומתפזר כהתמרה של מה שמהווה את הישות הפנימית ביותר של הנפש, כאשר אנו מכירים בכל דבר זמני כצורה של הנצחי. מדע-הרוח מוביל למדע אמיתי של השאלות לגבי התשובות הזמניות ושל התשובות הנצחיות ושל הגורל האנושי לאחר המוות. שאלות אלה בדרך כלל קיימות בלב האנושי אם הוא רוצה לדעת משהו על מדע כזה. מדע שמציב לעצמו גבולות לא יכול לראות את החשוב ביותר. מכאן שהפסיכולוגיה האקדמית שלנו מוגבלת. במובן מסוים, חשוב ללמוד מה היא מציעה. מדע-הרוח אינו מזלזל בה, אך הוא מוצא אותה לא מספיקה, כל עוד לא נכנסים לישות של הרוח והנפש. זוהי הדרך הנכונה להכרת הרוח והנפש: הנפש קשורה עם גופה בחיים הזמניים, היא מעורבת בגופים אלו, ומה שמושך אותה לגופים אלו הוא החלק המהווה מכשול עבור החיים הטהורים והמטוהרים ברוח בין מוות ללידה חדשה. שם אנו לומדים להבין בהדרגה מהם המכשולים שעל הנפש להתמודד לקראת הלידה החדשה. אנו גם לומדים להבין שהנפש חייבת להשתחרר לחלוטין לא רק מהגוף – על ידי המוות – אלא מהכמיהה לגוף. על ידי המושגים הנכונים של תודעה, נפש וגוף, אנו מגיעים גם לייעודה של הנפש במהלך ההתעלות הגופנית והרוחית.
ניסיתי היום להראות כיצד משיגים מושגים נכונים של הנפש והרוח באמצעות התודעה האנושית הרגילה. עשיתי את זה מבלי לקחת בחשבון את מה שאפשר להשיג בשיטות של ראייה רוחית והתקדשות. אדבר עליהן בשיחות הבאות. עלינו לעמוד כצוק איתן: מה שיעמוד בפנינו במהלך חורף זה יהיו תוצאות של המחקר הרוחי. אפשר לגלות אותן רק בשיטות כפי שנתתי אותן בשיחות על התקדשות וכו’. עם זאת, אפשר להבין אותן על ידי ההיגיון הרגיל והחשיבה היסודית. אדם האומר: מדוע שמדע-הרוח יעסיק אותי, הרי אין לי ראיית רוח? מתרחק ממדע-הרוח לא בגלל חוסר ראיית רוח, אלא בגלל שהוא לא מיישם את חשיבתו לגבי מדע-הרוח בצורה יסודית ורחבה מספיק. בייחוד הפסיכולוגיה סבלה רבות בתקופת החומרנות שלנו – כך שחלק מהאנשים רואים בה משהו שאבד עליה הכלח וגם הפילוסופיה דחתה אותה, אך היא פורחת רק בדרך החשיבה של הפסיכולוגיה. כיום מושגי הנפש והרוח סובלים בעיקר מחומרנות זו. משימת מדע-הרוח היא להביא שוב לאנושות מושגים טהורים ומטוהרים של הנפש והרוח. בכך הוא יהיה המשרת הטוב ביותר של המסורות הדתיות הגבוהות המבדילות בין התודעה האנושית לבין הרוח המקיפה את העולם שהמסורות הדתיות מכנות רוח הקודש. אנו מבינים את כתבי הקודש הללו כאמצעי הבנה רק אם אנו מבינים אותם מספיק לעומק ונחשוב על הכול בתמונות גדולות ומקיפות המהוות ביטוי לעובדות.
אנו, מדעני הרוח, עדיין יודעים הרבה דברים שהאנושות תדע בעתיד ומצפה להם רק בגלל אנשי הרוח יוצאי הדופן ביותר שלה בזמנים קודמים. תחושות מוזרות רבות עוברות בנפש האדם המשקיעה עצמה בפעילויות הרוחיות. ישנם אנשים האומרים למדען הרוח: אתה נותן לנו משהו בשביל התודעה, אבל שום דבר בשביל הנפש; אנחנו מחפשים את הנפש ואתה נותן לנו הישגים רוחיים. הם לא יודעים שהם דוחים בדיוק את מה שנותן לנפש את מה שהם דורשים. הם חומדים את אימפולסי הרצון של הנפש. עם זאת, הנפש יכולה להיות מאושרת רק אם היא נותנת לרוח לזרום בתוך עצמה ולפתח את הגופים מהרוח.
מה שפונה אלינו מבחוץ הוא רוח שהתמצקה, ומה שמעצב את החומר זורם מעולם הרוח כלפי מטה. מה שהעין רואה בצורת צבע הוא, כביכול, רוח דחוסה, והכוח הגורם לצורה בחומר מגיע מהנצחי. מי שאין לו את הבהירות של מושגי מדע-הרוח אך הוא מרגיש וצופה את מה שאומר העולם סביבו, אומר: הכול נראה לי כמעוצב על ידי עולם הרוח. הצורה נראית לי כמשהו קדוש המהבהב בחומר בלבד, ואם אני רואה את הצורה, נראה שהיא שוקעת בחומר ושוב נסוגה מהחומר. המשורר צפה זאת במדע-הרוח כשהעמיד את הניגוד בין הגוף, נפש האדם והרוח, ששניהם פועלים באופן יצירתי בגוף. שילר[3] צפה כיצד במציאות הנפש נותנת לרוח לזרום בחומר היכן שהחומר נעלם מהראייה. בהתחשב בכך, הוא נתן לתחושה זו לזרום החוצה במילים היפות:
רק הגוף שייך לאותם כוחות הקולעים את הגורל האפל. אולם, רחוק מכל כוח זמני הוא המשחק של הרוחות המבורכות המתהלך מעל מרחבי אור, אלוהי בין אלוהויות: הצורה.
————————————————