רודולף שטיינר

הרצאה שניתנה בברלין

22 באוקטובר 1906 (ערב)

GA96

תרגום מגרמנית: מרים פטרי

תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל

יצא לאור בהוצאת חירות בספר: ממחקרי הראיה הרוחית

מוות ושינה. התמונה הגדולה של הזיכרון. חוויות הנפש בקמלוקה ובדוואכן. הירידה להתגשמות ארצית חדשה. תמונות ראי של החוויות, המחשבות והמעשים שלנו בעולמות הגבוהים. אלוהי הגורל

אנחנו יכולים להבין טוב יותר את דרכי הקארמה כאשר אנו מתבוננים בגורלה של נפש האדם בין המוות ללידה החדשה. היום נתבונן במסע שהנפש חייבת לעבור בין המוות ללידה החדשה. לאחר המוות אמורה להתפרס תמונה של גורל הנפש. מאחר שתוכלו להתרגל במחשבותיכם לתיאורים אלה ולחוות אותם רק בהדרגה, יכול לעזור אם תתנו למחשבות אלה לעבור בנפשכם לעיתים קרובות יותר.

אם אנו רוצים לחשוב על גורל הנפש לאחר המוות, עלינו להבין קודם כול שמופיע אז קשר חדש לגמרי בין האדם הפנימי לעולם הסובב. תמיד מועיל לעשות הקבלה בין המוות לשינה. כפי שישות האדם עומדת לפנינו, היא בנויה מחלקים שונים. קודם כול יש את הגוף הפיזי. הוא מבוסס על הגוף האתרי, אשר מהווה מעין תמונת אבטיפוס. במובן מסוים הגוף האתרי הוא היוצר של הגוף הפיזי. יש משהו נכון באמירה שהגוף האתרי דומה לגוף הפיזי. במיוחד בחלק של הראש, בחלק העליון, הגוף האתרי הוא מעין העתק של הגוף הפיזי. הגוף האתרי נושא את הטמפרמנט, אבל הוא נושא גם את הרעיונות שנמצאים בנפש באופן קבוע. כאשר רעיון מסוים הופך להיות הרכוש הקבוע של האדם, כך שהוא תמיד זמין לו, אז הוא חרוט בגוף האתרי. הגוף האתרי נושא את הזיכרון, והחלק הצפוף ביותר של הגוף האתרי נושא את המצפון. החלק השלישי של האדם הוא הגוף האסטרלי, אשר נושא את התשוקות ואת הדחפים שעולים באדם עקב הצרכים שלו. אין גבול מוגדר בין הגוף האתרי לגוף האסטרלי. החלק הרביעי של האדם הוא ה”אני”. בתוכו נמצא הבסיס לאדם האלמותי, אדם הרוח או אטמא [Atma], רוח החיים או בודהי [Budhi] ורוח העצמיות או מאנס [Manas].

כאשר האדם שוכב במיטה וישן, הגוף האתרי והגוף הפיזי נשארים קשורים זה לזה. הגוף האסטרלי יוצא מתוכם. הכאבים והשמחה, וגם תחושות אחרות, נעלמים בלילה מפני שהגוף האסטרלי מופרד מהגוף הפיזי, ולכן האדם לא יכול לקלוט תחושות אלה או להיות מודע להן. הדבר שונה כשהאדם עובר דרך שער המוות. אז הגוף האתרי עוזב את הגוף הפיזי. בעוד שבשינה הגוף האתרי אינו עוזב את הגוף הפיזי, במוות הוא כן משאיר אותו מאחור.

הגוף הפיזי מתמוסס לאחר המוות דרך התפרקות או שריפה, ומרכיביו מוחזרים לעולם הפיזי. הגוף האסטרלי והגוף האתרי נשארים עדיין מחוברים זה לזה לזמן מה. זהו רגע חשוב בחיים לאחר המוות: באותו רגע שבו הגוף האתרי מתנתק מהגוף הפיזי, אבל נשאר עדיין מחובר לגוף האסטרלי, מופיעים בפני נפש האדם החיים השלמים כמו במעין תמונת זיכרון רחבה. זה קורה מפני שהגוף האתרי הוא נושא הזיכרון. כל עוד הגוף האתרי נשאר מחובר לגוף הפיזי, הזיכרון מחובר לכוחות של הגוף הפיזי. כעת, כאשר הגוף האתרי עולה מתוך הגוף הפיזי לאחר המוות, כל זה מופיע בו זמנית בנפש כתמונת זיכרון.

בהתחלה קשה לדמיין בתודעה הרגילה איך תקופת זמן כה ארוכה יכולה להופיע בפני הנפש ברגע אחד בלבד. אך יש כאן נקודה נוספת שהיא מאוד משמעותית. בעולם הפיזי, כל חוויה קשורה לכאב או לשמחה, להנאה או לסבל. כאשר האדם נזכר בחיים הפיזיים הרגילים במה שהוא חווה, תחושות אלה מופיעות שוב בזיכרון . אך לאחר המוות, הכאב והסבל נכבים. אלה תמונות אובייקטיביות שאינן גורמות לנו סבל, תמונות שאינן מעוררות בתוכנו כל רגש אישי. תמונת זיכרון רחבה כזו יכולה להופיע באופן יוצא דופן גם פעם בחיים, למשל אצל אנשים שכמעט טובעים למוות או נמצאים בסכנת חיים חמורה אחרת. בנושא זה כדאי לצטט את העדות של אנשים שאינם רוצים כל קשר עם מחקר רוחי מסוג כלשהו, כמו למשל האנתרופולוג הפלילי הווינאי בנדיקט. בזיכרונותיו, הוא מספר שהיה פעם בסכנת חיים בזמן טיול בהרים ובאותו רגע כל חייו עברו מול נפשו. תופעה זו נובעת מהעובדה שברגע שהאדם מקבל הלם עמוק בחייו קורה משהו ספציפי בגופו האתרי.

כולנו מכירים את התחושה של כף יד שנרדמה. הסיבה לתופעה זו היא שהגוף האתרי התרופף. הרואה הרוחי יכול אז לראות איך האצבעות שנרדמו תלויות רופסות מהיד. המצב דומה כאשר מהפנטים אדם. הרואה הרוחי רואה את הראש האתרי תלוי מהראש הפיזי משני הצדדים שלו. כאשר האדם סובל מהלם כל כך עצום בחייו כמו בטביעה, כל גופו האתרי עולה מגופו הפיזי. זה מה שגורם אז להופעת תמונת הזיכרון שדיברנו עליה.

לאחר שהנפש חיה בתמונת זיכרון זו במשך תקופה מסוימת לאחר המוות, מתרחש מוות שני. הגוף האסטרלי והאני משתחררים מתוך הגוף האתרי. כשם שהגוף הפיזי עובר לתוך האלמנטים של העולם הפיזי, כך גם הגוף האתרי עובר לתוך האֶתֶר הקוסמי, לתוך העולם של החיים האוניברסליים. לזמן מה לגוף האתרי יש עדיין את הצורה של הגוף הפיזי. אפשר לראות את הגוף האתרי כמעין רוח רפאים שנמצאת בקרבת הקבר או בכל מקום אחר שהאדם היה בו. לגוף האתרי יש נטייה להישאר קרוב לגוף הפיזי.

כעת נעקוב אחר גורלו של הגוף האסטרלי שממשיך במסע ביחד עם התודעה העצמית של האדם. זמן קצר לאחר שהגוף האתרי נפרד מהגוף האסטרלי מופיעה מעין מודעות. מודעות זו הרבה יותר חזקה מחלום חי. היא חווה את המציאות של העולם האסטרלי. מצב זה נקרא קמלוקה, מילה שמשמעותה המילולית היא: מקום התשוקות. אך אין זה אומר שהקמלוקה היא מקום מעבר לעולם הפיזי. העולם האסטרלי נמצא בתוך העולם הפיזי שלנו. ההבדל בין העולמות הוא רק שאנחנו זקוקים לסוג שונה של איברים כדי לתפוס אותם. האדם, שמוקף בגופו האסטרלי, חי כעת בעולם האסטרלי, ואלה חיים מוזרים. ניתן להבין זאת באופן הטוב ביותר אם אנו מתבוננים לאחור על האופן שבו האדם חי עד לנקודה זו.

נניח שלאדם ממוצע של זמננו יש אוכל אהוב, שהוא נהנה ממנו במיוחד. ההנאה הזאת מהאוכל איננה נמצאת בגוף הפיזי. הגוף הפיזי רק מקבל את האוכל, ואלה תהליכים גופניים, שיכולים להתרחש כתהליכים כימיים. אך זה לא מה שנקרא הנאה מהאוכל. ההנאה היא בנפשו של חובב האוכל. אותו הדבר נכון לגבי כל ההנאות והכאבים שהנפש חווה. כדי להנות מהאוכל, האדם זקוק, כמובן, לכלי הפיזי שיאפשר לו לאכול אותו. כאשר הנפש נהנית מצבעים או דברים יפים אחרים, יש צורך בעין הפיזית כדי שההנאה של הצבע תוכל לעבור לתוך הנפש. מה שדורש בנפש סיפוק דרך החושים הוא “קמה” [Kama]. בקמקולה, הנפש עדיין כמהה להנאה, אבל לאחר המוות חסרים לה האיברים כדי לספק את התשוקות. אז נכנסת לנפש חוויה מיוחדת. אפשר להשוות אותה למה שקורה בנפש כאשר אדם הולך במדבר ללא כל מקור של מים שיוכל להרוות את צימאונו הבוער. אם כן, המצב לאחר המוות תלוי בעובדה שחסרים האיברים לסיפוק התשוקות. האדם חווה צימאון בוער עד שכל התשוקה נעלמת. ככל שהוא השתחרר בחייו מהצורך לקבל סיפוק דרך החושים, ככל שהוא רכש רעיונות יפים, טובים, טהורים, רעיונות חופשיים מהגוף הפיזי, תקופת הקמלוקה תעבור מהר יותר. אם הוא חי בנפשו את עולם הרוח, אם הוא החדיר לנפשו רעיונות ומחשבות של העולם העומד מאחורי עולם החושים, הזמן שלו בקמלוקה יהיה קצר יותר.

במישור האסטרלי הכול רץ לאחור, סדר הדברים מתהפך, והכול מופיע כמו בתמונת ראי, כך למשל, את המספר 641 יש לקרוא כ-146. תשוקה שנוצרת יכולה לבוא בצורה של תמונה, כמו למשל של חיית פרא, אך למעשה תמונה כזו נובעת מתוך האדם עצמו.

אם כן, האדם חווה מחדש את חייו הפיזיים שהוא השאיר מאחור בסדר הפוך. הוא קודם חווה את הדברים שקרו לו לפני המוות. חזרה זו לאחור מביאה אותו בסופו של דבר לילדותו. באופן זה הוא משתחרר סוף סוף מכל מה שקשר אותו לקיום הפיזי. מתגשם מה שנאמר: “אם לא תשובו ותהיו כילדים לא תכנסו למלכות השמיים” (הבשורה על פי מתי, פרק 18, פסוק 3). האדם מגיע לנקודה שבה הוא היה לפני שהתגשם. הוא חוזר להיות כמו שהיה כילד. אז הוא מוכן לחזור לדוואכן.

עלינו לרכוש שני מושגים. עלינו לחשוב על ההרגשה המופיעה בעוצמה רבה ברגע המוות. ביחד עם תמונת הזיכרון, האדם מרגיש שהוא נעשה יותר ויותר גדול. התמונות שמקיפות אותו, שהן תמונות של חייו הקודמים, הולכות וגדלות גם הן. האדם עדיין נמצא בגופו האתרי, והוא גדל לתוך סביבתו. אם האדם בגוף האתרי חווה אירוע שהתרחש במרחק של מאה קילומטר, אז הוא כאילו מתרחב עד לזירת האירוע. אם הוא היה פעם באמריקה, הוא מרגיש כעת שהוא מתרחב עד לאמריקה. בגוף האתרי האדם חש את ההתרחבות המתמשכת הזאת. מצד שני, בגוף האסטרלי, הוא חש כאילו שהוא מחולק לחלקים אינדיבידואליים שונים. הוא לא תופס את הגוף האסטרלי כיחידה במרחב. קיים, למשל, סוג של צרעה, שהחזה והבטן שלה מחוברים רק במעין גבעול דק. זאת דוגמה שמראה כיצד בעולם הפיזי חלקים ששייכים זה לזה מחוברים רק דרך קשר דק מאוד. בעולם האסטרלי יכול אף לקרות שאין כל קשר בין שני חלקים, ועדיין הם שייכים זה לזה, והשתייכות זו מורגשת לגמרי. בגוף האסטרלי האדם יכול להיות במקומות שונים בעת ובעונה אחת. אם אדם שעובר דרך הקמלוקה גרם כאב פיזי או נפשי לאחר בחייו הארציים, והוא מגיע לנקודה זו בזמן בחזרתו אל העבר, הוא מרגיש את עצמו כחלק מהאחר וחווה כאב זה בגופו האסטרלי. כל החוויות והמעשים של החיים הארציים הקודמים נמצאים בפעם השנייה בראי הזה של רגש. זהו גם חלק מהחיים בקמלוקה.

נסכם כעת שוב את מה שנאמר על החוויות לאחר המוות. הראשונה היא שכל מה שהאדם חווה על האדמה עובר לידו מבלי שהוא ירגיש הנאה או סבל. החוויה השנייה היא שבחזרה לאחור על חייו, האדם חווה את הסבל והכאב שהוא עצמו גרם להם. ישנם שני דברים שנשארים עם האדם. הגוף האתרי כחומר, כסובסטנציה, עוזב את האדם, אבל הכוחות האתריים נשארים. נשארת מעין תמצית מכל החוויות, תמצית מלאה במעשים שהאדם עשה. הוא לוקח איתו את החוויות מהקמלוקה ונושא אותן למעלה לדוואכן. כל מה שהאדם חייב להשיל לפני שהוא נכנס לחיים גבוהים יותר מתמוסס ועוזב אותו כעת. במישור האסטרלי מפוזרות כעת סביבו מעין גוויות אסטרליות. זה מה שהאדם אינו יכול לקחת איתו לתוך הדוואכן. הגווייה האסטרלית מתמוססת לתוך העולם האסטרלי.

אם אנו רוצים להבין מה האדם עושה בדוואכן, עלינו להסתכל קודם על הדרך בה החיים מתנהלים כאן על האדמה. הדרך שבה מעובדות החוויות כאן על האדמה היא כזו שהאדם מפיק רק חלק קטן ביותר מכל חוויה. היה אפשר להפיק הרבה יותר מכל אירוע. הדבר נעשה ברור ביותר כאשר מסתכלים עליו בצורה ההפוכה. למשל, זיכרו איך למדתם לכתוב. זה היה קשור לחוויות שונות ומגוונות. החוויות הרבות האלו מתגבשות לחוויה אחת – היכולת לכתוב. מה שקרה בהתחלה בעולם באופן חיצוני עבר התמרה והפך ליכולת. אפשרות כזו, הזדמנות כזו, טמונה בכל חוויה: היא יכולה להפוך מאוחר יותר ליכולת. התמרה כזו חלה לאחר המוות. כאשר האדם נולד מחדש, הרבה דברים מופיעים כיכולת, כנטייה. האדם חוזר עם נטיות יותר ויותר עשירות. זאת התחושה הבסיסית בדוואכן, וזה נותן הרגשה של אושר עילאי. זרם של אושר ממלא את האדם. אפשר להשוות הרגשה זו עם מה שזורם נפשית בתרנגולת כשהיא מטילה ביצה. כל ישות חווה כל יצירה כאושר. ככל שהיצירה גבוהה יותר, גם האושר שנחווה נעלה יותר. ההרגשה הזאת בדוואכן איננה אשליה. הקשרים שהתפתחו בעולם הזה הרבה יותר עוצמתיים בדוואכן מאשר כאן על האדמה. המחסומים של מרחב וזמן אינם קיימים. בעולם הזה אפשר להיספג בפועל בתוך הישות של האחר. הקשר בין האם לילד מתפתח מרגש חייתי אינסטינקטיבי לקשר מוסרי. כל מה שחייתי נושר כמו קשקשים, כל מה ששייך לרוח חודר וממלא את שתי הישויות בדוואכן. כל הקשרים שנוצרים כאן עוברים התמרה בעוצמה רבה יותר בדוואכן. כאשר האדם כבר פיתח בדווכאן את כל מה שנדרש, הוא בשל ללידה חדשה.

בעולם האסטרלי קיימות ישויות מגוונות ביותר. האדם לומד לזהות את הישויות השונות של המישור האסטרלי. יש ישויות דמויות פעמונים שעוברות במרחב האסטרלי במהירות ענקית. אלה בני האדם שחוזרים להיוולד. לאחר שהאדם הפך בדוואכן את כל חוויותיו ליכולות, הוא יורד שוב לעולם האסטרלי. כמו שמגנט מושך אליו חתיכות ברזל, כך, כאשר האדם חוזר למרחב האסטרלי, הוא נצמד לגוף האתרי לקראת חייו הארציים החדשים. זה קורה בעזרת ישויות רוחיות אחרות. בו זמנית, הן מכוונות את האדם להורים שמתאימים פחות או יותר להתגשמותו החדשה. רק הגוף הטוב ביותר האפשרי יכול להתחבר אליו. ההתגשמות בגוף פיזי אינה מתרחשת רק על פי היבט זה, אלא נקבעים גם המקום והסביבה שבהם האדם מתפתח. כל זה נקבע לפי המעשים שהאדם עשה בחייו הקודמים. מה שנצמד אליו מהסובסטנציה האסטרלית הוא היכולות שהוא רכש. הרעיונות שהפכו להיות חלק בלתי נפרד מנפשו משפיעים על עיצוב הגוף האתרי. הגוף האתרי מצידו קובע את טבעו של הגוף הפיזי.

איך זה קורה שהאדם פוגש בדיוק את המצב שאליו התגשמותו החדשה מובילה אותו? אנחנו צריכים עדיין לדבר על ההשפעות המסתוריות שפועלות כאן. אם האדם חווה מחשבה, משאלה, הרגשה, אלה הן קודם כל חוויות בגוף האסטרלי. ההרגשות, התחושות, המחשבות שבאות לידי ביטוי בהילה, מופיעות בו זמנית כצורות במישור האסטרלי. למה שהאדם חווה בנפש בחיים הפיזיים יש צורה מקבילה במרחב האסטרלי. החוויות של החיים הפיזיים אינן נמצאות רק במישור הפיזי, אלא ממשיכות להתקיים במישור האסטרלי. לכל דבר שהאדם חווה במעמקי נפשו יש תמונת ראי מקבילה במישור האסטרלי. אך מה שהפך להיות תכונה של הגוף האתרי ממשיך בדוואכן. כשם שכל מחשבה יוצרת צורה במישור האסטרלי, כך כל תכונה של הגוף האתרי יוצרת את השיקוף שלה במישור של הדוואכן. גם למעשים יש תמונת ראי מקבילה בעולמות העליונים, במישור הבודהי [Budhi]. למחשבות יש תמונת ראי במישור האסטרלי, להרגלים במישור הדוואכן, למעשים במישור הבודהי.

מחשבות המישור האסטרלי

נטיות, הרגלים המישור הדוואכן

מעשים המישור הבודהי

האדם מאכלס בלי הרף את המישור האסטרלי בצורות החשיבה שלו, את מישור הדוואכן בצורות של נטיותיו, את מישור הבודהי בהטבעות של מעשיו. כל זה נמצא סביבנו כל הזמן בעולמות העליונים. זהו צד אחד. יש לכך גם צד נוסף. נניח שעשית משהו לאדם, עשית מעשה שפגע בו. במהלך תקופת הקמלוקה אתה חווה זאת בתוך עצמך. מה שאתה לוקח איתך כסבל או ככאב שחווית בתוך האדם האחר הופך לכוח שרשום במישור הבודהי. על ידי הרישום במישור בודהי, מתוכננת ההתפתחות של כוח זה. האדם מובל לכל דבר שרשום במישור הבודהי. דרך החוויות שהיו לו בקמלוקה, הוא מתחבר מחדש לתוצאות של מעשיו במישור הבודהי. מאחר שבני האדם עדיין לא יכולים לחיות במישור הבודהי, הם אינם יכולים לעשות זאת בעצמם. הם זקוקים למנהיגים. מנהיגים אלה הם הליפיקה [Lipikas], אלוהי הגורל. הם מובילים את בני האדם לגורלם, מפני שבני האדם עדיין אינם מסוגלים לעשות זאת בעצמם.