רודולף שטיינר

כמה תוצאות של מחקר רוחי-מדעי בהיסטוריה ובהתפתחות האנושית.

קופנהגן 5-8.6.1911

GA15

תרגם מאנגלית: יוחנן מרגלית

ציור הכריכה ועריכת תרגום: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

לספר ראו כאן

קופנהגן 7 ביוני 1911

הרצאה שניה

אנו יכולים למצוא הקבלה מעניינת בין מה שמתגלה בחיים של האינדיבידואל לבין מה שנהוג ככלל בהתפתחות האנושות. אם אנו מתארים, לדוגמה, את מה שאמרו המורים והמנהיגים של מצרים העתיקה ליוונים אודות ההדרכה והכיוון של חיי הרוח המצריים. מסופר שכאשר נשאל המצרי מי מדריך ומוביל את עמו מאז ימי קדם, הוא ענה שבזמנים רחוקים האלים הנהיגו ולימדו אותם ורק מאוחר יותר נהיו בני אדם למנהיגיהם. הוא הוסיף שהמנהיג הראשון שהם הכירו בו על המישור הפיזי כישות דמויית-אדם יותר מאשר אל נקרא מנס.^[1] במילים אחרות, על פי הדיווח היווני, המנהיגים המצריים עמדו על כך שהאלים עצמם הדריכו וכיוונו את אנשיהם בזמנים קדומים.

תמיד אנו צריכים להיזהר כדי להבין בדרך הנכונה דיווחים שהגיעו לידינו מימי קדם. אנו צריכים לחשוב בזהירות למה התכוונו המצרים הקדומים כאשר אמרו שהאלים היו מלכיהם ומוריהם הדגולים. הם התכוונו שבזמנים קדומים אנשים אלו אשר חשו בנפשם סוג של תודעה עליונה, חכמה מעולמות עליונים, היו צריכים להיכנס למצב של ראיה רוחית לפני שיכלו למצוא את נותן ההשראה והמורה האמיתי שלהם, כי המורה האמיתי שלהם התקרב אליהם רק כאשר עיני הרוח שלהם היו פתוחות. אדם כזה כשנשאל: “מי הוא המורה שלך?” לא הצביע על אינדיבידואל זה או אחר, אלא נכנס למצב של ראיה רוחית – ואנו יודעים ממדע הרוח שבזמנים קדומים היה קל יותר להשיג מצב של ראיה רוחית מאשר כיום. במצב זה של ראיה רוחית, האדם פוגש את מורהו. כי בימים ההם ירדו מטה ישויות מן העולמות הרוחיים אשר לא התגשמו בגופים אנושיים. כך, בעבר הרחוק של מצריים העתיקה, האלים עדיין הנהיגו ולימדו, בהשתמשם בבני אדם כערוצי קשר. בזמן ההוא המונח ‘אלים’ התכוון לישויות אשר הקדימו את בני האדם בהתפתחותן.

מדע הרוח מלמד אותנו שלפני שנהייתה ה’אדמה’ כפי שאנו מכירים אותה כיום, היא עברה דרך מצב פלנטרי קודם שנקרא ‘מצב ירח’.^[2] במשך מצב ירח זה, בני אדם עדיין לא היו אנושיים במלוא מובן המילה. על הירח הקדום היו ישויות אחרות אשר התפתחו לאותה רמה כפי שבני אדם הגיעו אליה כעת על האדמה, גם אם נראו שונים מאוד מאיתנו. במילים אחרות, על הירח הקדום, אשר נעלם והתפתח מאוחר יותר לאדמתנו, היו ישויות שאנו יכולים לתאר אותן כמבשרינו. באזוטריזם הכריסטיאני ישויות אלו קרויות אנג’לוי (מלאכים), בעוד הישויות שמעליהם, אשר הגיעו לשלב האנושי בהתפתחותם מוקדם יותר מהמלאכים, נקראות ארכאנג’לוי (מלאכי עליון).

האנג’לוי, הידועים כישויות דיאניות (Dhyanic או Dhyani) במיסטיציזם המזרחי, הגיעו לשלב האנושי בהתפתחותם במשך שלב הירח. כתוצאה מכך, אם הם השלימו את האבולוציה שלהם על הירח הקדום, הם נמצאים עכשיו שלב אחד מעלינו. בסוף האבולוציה הארצית, נגיע לשלב שאליו הם הגיעו בסוף שלב הירח.

כאשר המצב הפלנטרי של אדמתנו החל ובני אדם הופיעו עליה, המלאכים לא יכלו להתגלות בצורה אנושית חיצונית כי גוף הבשר האנושי הוא במהותו מוצר ארצי המתאים רק לישויות הנמצאות עכשיו בשלב האנושי של התפתחותם. ומכיוון שהמלאכים נמצאים בשלב מעל האדם, הם לא יכלו להתגשם בגופים אנושיים; הם יכלו לקחת חלק בממשלה של האדמה רק על ידי מתן הארה והשראה לבני אדם שהשיגו מצב של ראיה רוחית. ישויות מלאכיות גבוהות אלו השתמשו באינדיבידואלים בעלי ראיה רוחית כדי להתערב בהדרכה של גורל האדמה. כך, המצרים הקדמונים זכרו עדיין זמן שבו המנהיגים שלהם היו מודעים בחיוּת ובצבעים עזים לקשר שלהם עם ישויות גבוהות אלו, שנקראו אלים, מלאכים או ישויות דיאניות. ישויות אלו, אשר השפיעו על האנושות מבלי להתגשם בגופים אנושיים, מבלי ללבוש צורת בשר אנושית, היו המבשרות שלנו; הן צמחו כבר לדרגת התפתחות שאנו הגענו אליה רק עכשיו.

במילה ‘על-אנושי’^[3] משתמשים בימים אלה לעיתים קרובות בדרך מוטעית, אבל במקרה זה אנו יכולים להשתמש נכונה וליישם אותה לישויות אלו אשר כבר השיגו את השלב האנושי של ההתפתחות במשך תקופת הירח – השלב הפלנטרי שקדם לאדמה שלנו – וכעת צמחו מעבר לו. ישויות כאלו יכולות להופיע על האדמה רק בגוף אתרי ולכן נראות רק על ידי אינדיבידואלים בעלי ראיה רוחית.^[4] כך הם ירדו מטה לאדמה מהעולמות הרוחיים ומשלו על האדמה אפילו בזמנים הפוסט-אטלנטיים.^[5]

לישויות אלו היה אופי ראוי לציון – באמת הן עדיין בעלות אופי כזה כיום – הן אינן צריכות לחשוב. למעשה, אפשר לומר שהן אינן יכולות לחשוב כלל בדרך שאנו עושים זאת. אחרי הכל, כיצד אנו חושבים? טוב, בדרך כלל אנו מתחילים מנקודה מסוימת, ומרגע שהבנו אותה, אנו מנסים להקיף דברים אחרים על בסיס הבנה זו. אם החשיבה שלנו לא תעקוב אחר תבנית זו, לאנשים רבים יהיו חיים קלים בבית הספר. מתמטיקה, לדוגמה, אי אפשר ללמוד ביום אחד כי אנו צריכים להתחיל בנקודה מסוימת ולהתקדם לאט ממנה. זה לוקח זמן רב. עולם שלם של רעיונות אינו יכול להילמד בין רגע משום שהחשיבה האנושית דורשת זמן. מבנה מורכב של מחשבות אינו יכול להיות נוכח בראשנו בבת אחת; אנו צריכים להתאמץ ולעקוב אחריו צעד אחר צעד.

ישויות גבוהות אלו שאותן תיארתי אינן נושאות בנטל זה של החשיבה האנושית. במקום זה הן תופסות מכלול רחב של מחשבות באותה מהירות שבה החיות יודעות לתפוס משהו ברגע שהאינסטינקט שלהן מורה להן שהוא אכיל. אם כן, בישויות גבוהות אינסטינקט ותודעה רפלקסיבית אחד הם. מה שהאינסטינקט הוא לחיות בממלכתן, בשלב האבולוציוני שלהן, עבור ישויות דיאניות או מלאכים הן חשיבה רוחית ישירה, או המְשׂגָה רוחית ישירה. חיים פנימיים אינסטינקטיביים מושגיים אלו הופכים את הישויות הגבוהות האלו לכה שונות במהותן מאיתנו.

המלאכים לא יכולים להשתמש בסוג המוח או הגוף הפיזי שיש לנו. הם חייבים להשתמש בגוף אתרי משום שהגוף והמוח האנושיים יכולים לפתח מחשבות רק לאורך זמן. המלאכים אינם יוצרים את מחשבותיהם לאורך זמן; הם חשים את חכמתם מבזיקה בתוכם בעצמה, כפי שהיא. הם אינם יכולים לשגות במחשבתם בדרך שאנו יכולים. החשיבה שלהם היא השראה ישירה. אינדיבידואלים אשר יכולים להתקרב לישויות על-אנושיות או מלאכיות אלו, ערים לשהותם בנוכחות חכמה בטוחה ומהימנה.

אם כן, במצרים העתיקה הללו שהיו מורים או שליטים ידעו שהציוויים שהמדריכים הרוחיים נתנו להם והאמיתות שהם ביטאו היו נכונות ומדויקות וללא טעות. והאנשים, שלהם נמסרו אמיתות אלו, חשו באותה דרך. הרואים הרוחיים, המנהיגים של הזמנים העתיקים, היו יכולים לדבר כך שהאנשים האמינו שהמילים שלהם באות מעולם הרוח. בקצרה, היה זרם ישיר מטה מן ההיררכיות הרוחיות העליונות המדריכות.

כך, העולם העליון הסמוך של ההיררכיות הרוחיות מדריך את כל האבולוציה של האנושות; הוא פועל גם על האינדיבידואל בילדותו וגם על האנושות כולה. המלאכים או הישויות העל-אנושיות מממלכה זו, נמצאים רמה אחת מעלינו ומגיעים ישירות מעלה לתוך הספירות הרוחיות. מספירות אלו הם מביאים לאדמה את מה שפועל לתוך התרבות האנושית. באינדיבידואל, חכמה עליונה זו משאירה את חותמה על עיצוב הגוף במשך הילדות, והיא עיצבה את התרבות של האנושות הקדומה בדרך דומה.

כך המצרים, אשר דיווחו שהיו בקשר עם התחום האלוהי, חוו את הפתיחות של הנפש האנושית להיררכיות הרוחיות. בדיוק כפי שנפש הילד פותחת את ההילה שלה להיררכיות עד לרגע שצוין בהרצאה הקודמת, כך, דרך פעולתה, האנושות כולה פתחה את עולמה להיררכיות שאיתן היתה קשורה.

הקשר להיררכיות העליונות היה משמעותי במיוחד אצל המורים הקדושים של הודו. אלו היו המורים הגדולים של התקופה הפוסט-אטלנטית הראשונה, של התרבות ההודית הראשונה שנפוצה בדרום אסיה. אחרי סיומה של הקטסטרופה האטלנטית, כאשר תווי הפנים של האדמה השתנו ואסיה, אפריקה ואירופה התפתחו בחצי הכדור המזרחי בצורתן החדשה, אבל לפני הזמן שתועד ברשומות העתיקות, פרחה התרבות של המורים הקדומים של הודו.

לאנשים כיום יש בדרך כלל תמונה מוטעית לחלוטין על מורים הודים גדולים אלו. אם לדוגמה, אדם משכיל בן ימינו יפגוש אחד ממורים גדולים אלו של הודו, הוא יראה נבוך ולבטח יאמר: “זה אמור להיות איש חכם? לא כך אני מדמה איש חכם”. על פי ההגדרה הנוכחית למונח ‘חכם’ ו’אינטליגנטי’, המורים הקדושים הקדומים של הודו לא יכלו לומר שום דבר אינטליגנטי. בסטנדרטים של היום, מורים אלו היו אנשים פשוטים ורגילים מאוד אשר נתנו את התשובות הפשוטות ביותר לשאלות, אפילו לשאלות הקשורות לחיי יום יום. לעיתים קרובות, בקושי אפשר היה להוציא מהם משהו, מלבד כמה מילים שהיו נראות חסרות משמעות למדי לשכבות המשכילות של ימינו.

בזמנים ההם מורים קדושים אלו נתגלו כיותר מסתם אנשים פשוטים. בזמנים ההם היה עליהם להיאסף בקבוצות של שבעה, כי מה שכל אחד מהם היה יכול לחוש באופן אינדיבידואלי היה צריך למזג בהרמוניה של שבעה צלילים עם מה שחוו ששת האחרים. כל אדם חכם היה יכול לקלוט דבר זה או אחר, תלוי בהתפתחותו ובכושרותיו המיוחדים. ומתוך ההרמוניה של התפיסות האינדיבידואליות של כל שבעת האינדיבידואלים האלו, עלתה החכמה הקדומה שהדהדה דרך הזמנים הקדומים. את ההדים שלה אפשר לשמוע אפילו היום אם אנו מפענחים את התעודות האוקולטיות נכונה. התעודות שאני מתכוון אליהן אינן ההתגלויות של הוודות, גם אם הוודות הן ללא ספק נפלאות כשלעצמן.^[6] התורות של אנשים קדושים אלו של הודו העתיקה קדמו לכתיבת הוודות זמן רב. הוודות, עבודות כבירות אלו, הן רק הד קלוש לתורות מוקדמות יותר.

כאשר מורים חכמים אלו עמדו בפני אחד מן המלאכים או המבשרים העל-אנושיים של האנושות, והביטו בראיה רוחית לתוך העולמות העליונים, מאזינים כל העת בשמיעה רוחית לישות זו, זרחו עיניהם כמו השמש. ולמה שיכלו למסור אז היה אפקט מעורר יראה על האנשים סביבם; כל מי ששמע אותם ידע שאינם דוברים מתוך חכמה אנושית או ניסיון אנושי, אלא האלים, ישויות על-אנושיות, מתערבות בתרבות האנושית.

התרבויות הקדומות נבעו מזרם זה של חכמה אלוהית. השער לעולם האלוהי-רוחי היה פתוח לרווחה עבור הנפש האנושית במשך הזמנים האטלנטיים. במהלך התקופות הפוסט-אטלנטיות השער נסגר בהדרגה. לאט לאט חשו אנשים בארצות רבות שעל בני האדם להישען יותר ויותר על עצמם. כאן אנו יכולים לראות שוב שההתפתחות של האנושות ככלל מקבילה לזו של הילד. תחילה העולם האלוהי רוחי עדיין מתפשט לתוך נפשו המודעת של הילד, ופעיל בעיצובו של הגוף. ואז בא הרגע כאשר כל אדם מתחיל לתפוס את עצמו כ’אני’, הרגע הראשון שאותו הוא יכול לזכור. לפני כן משתרע הזמן שאיננו יכולים לזכור בדרך כלל בשום דרך רגילה. לכן נאמר שאפילו החכמים ביותר בינינו יכולים עדיין ללמוד מנפש הילד בזמן שלפני שזיכרונו מתפתח. אחרי כן, האינדיבידואל נעזב לנפשו; מופיעה תודעת ה’אני’, ואנו מסוגלים לזכור את חוויותינו.

בדרך מסוימת מגיע זמן כאשר אומות מתחילות לחוש עצמן מנותקות מן ההשראה האלוהית שהיתה לאבותיהם. כי בדיוק כפי שאנו מופרדים יותר ויותר מן ההילה המדריכה אותנו במשך שנות הילדות המוקדמות שלנו, כך בחיי האומות, האבות האלוהיים מסתלקים בהדרגה. כתוצאה מכך, נעזבו בני האדם למחקרים שלהם ולידע שלהם. ברשומות ההיסטוריות המתארות התפתחות זו, אנו יכולים לחוש בהתערבות של מדריכי האנושות.

המצרים הקדמונים כינו את המייסד הראשון של התרבות, אשר היה אנושי יותר מאלוהי, ‘מנס’. ותיארכו את האפשרות האנושית מאותו רגע לטעות, כי מאז והלאה היה על בני האדם להישען על המכשיר של המוח.

כמוהם אנשי המזרח הקדומים נתנו את השם ‘מנס’ לאדם החושב וקראו לנושא הראשון של החשיבה האנושית ‘מנו’. היוונים קראו למפתח הראשון של העיקרון של החשיבה האנושית ‘מינוס’, שאליו קשורה האגדה על הלבירינט. העובדה שבני האדם יכלו ליפול לידי טעות מסומלת על ידי הלבירינט. הלבירינטים נבנו לראשונה בזמן שבו האלים נטשו את בני האדם. הם כמובן דימויים של פיתולי המוח, שבהם החושב יכול ללכת לאיבוד. בזמנו של מינוס האנשים חשו שהם מורחקים בהדרגה מהדרכה ישירה של האלים והם מפתחים צורה חדשה של הדרכה שבה ה’אני’ חווה את ההשפעה של עולם רוחי עליון.

לסיכום: לצד המבשרים של הגזע האנושי, אשר השלימו את השלב האנושי שלהם על הירח וכעת נהיו למלאכים, יש ישויות אחרות אשר עדיין לא השלימו את התפתחותן בזמן ההוא. בעוד המלאכים או הישויות הדיאניות התקדמו לשלב אחד מעלינו ברגע שבו החלה האבולוציה האנושית על האדמה, ישויות אחרות אלו, כמו הקטגוריות הגבוהות של הישויות הלוציפריות, עדיין לא השלימו את האבולוציה האנושית שלהן על הירח הקדום, ובכך נשארו איכשהו בלתי גמורים.

כך, כאשר החל המצב הארצי של הפלנטה שלנו לא היו בני האדם הקדומים לבדם; הם קיבלו השראה מישויות אלוהיות-רוחיות. מבלי השראתן, כמו ילדים ללא הדרכה, לא יכלו בני אדם קדומים אלו להתקדם. לפיכך, הישויות אשר השלימו את האבולוציה שלהן על הירח הקדום היו נוכחות באורח בלתי ישיר על האדמה עימם. בין הישויות המלאכיות והמין האנושי הקדום והתמים, חיו ישויות אשר לא השלימו את האבולוציה שלהן על הירח הקדום. כמובן, ישויות אלו היו על רמה גבוהה יותר מאיתנו משום שיכלו להפוך למלאכים במשך תקופת הירח הקדום. אבל לא הגיעו אז לבשלות מלאה ולכן נשארו מתחת למלאכים, אבל עדיין עליונים בהרבה מאיתנו במונחים של תכונות אנושיות אופייניות. באמת, ישויות אלו העומדות בינינו לבין המלאכים תופסות את הרמה הנמוכה ביותר בקרב המון הרוחות הלוציפריות – הממלכה של הישויות הלוציפריות מתחילה עימן.

קל באופן יוצא מהכלל שלא להבין ישויות אלו. אנו יכולים לשאול מדוע הרוחות האלוהיות, המושלות בטוב, הרשו לישויות כאלו להישאר מאחור, ובכך להרשות לעיקרון הלוציפרי להיכנס לאנושות. גם אם אנו סוברים שהאלים הטובים לבטח יהפכו הכל לטובה, עולה שאלה זו מעצמה. אי הבנה אחרת עולה אם אנו מתארים ישויות אלו כפשוט ‘רעות’. לחשוב שישויות אלו הן ‘רעות’ זו אי הבנה משום, שגם אם הן המקור של הרוע באבולוציה האנושית, הן אינן ‘רעות’ כלל. ליתר דיוק, הן רק עומדות באמצע הדרך בינינו לבין הישויות העל-אנושיות. בדרך מסוימת, באמת, ישויות אלו הן מושלמות יותר מאיתנו. הן כבר השיגו רמה גבוהה של שליטה בכל היכולות שאנו עדיין צריכים לרכוש. ובה בעת, שלא כמו המבשרים המלאכיים של הגזע האנושי, ישויות לוציפריות אלו, משום שלא השלימו את השלב האנושי שלהן של התפתחות על הירח הקדום, יכולות עדיין להתגשם בגופים אנושיים במשך אבולוציית האדמה. המלאכים, מצד שני, נותני ההשראה הגדולים של האנושות, שעליהם עדיין נשענה מצרים העתיקה, אינם יכולים להופיע בגופים אנושיים ויכולים לגלות עצמם רק דרך בני אדם. כך, בעבר הרחוק, לצד בני אדם ומלאכים, התקיימו ישויות שלא היו מלאכים ולא בני אנוש אבל יכלו להתגשם בגופים אנושיים.

באמת, בזמנים הלמוריים והאטלנטיים, נשאו כמה אינדיבידואלים ישויות מלאכיות ‘מפגרות’ שכאלו בתוכם כגרעין הפנימי ביותר שלהם. במשך תקופות אלו בני אדם רגילים, אשר התפתחו דרך התגשמויות רצופות לרמה המתאימה של האידיאל האנושי, התקיימו יחדיו עם ישויות שנראו מבחינה חיצונית כמו אנשים רגילים. ישויות לוציפריות אלו היו צריכות להלביש עצמן בגופים אנושיים כי התנאים הארציים דרשו את הצורה החיצונית של גוף פיזי. כך, במיוחד בזמנים הקדומים, האנושות חיה לצד ישויות אחרות אלו המשתייכות לקטגוריה הנמוכה ביותר של אינדיבידואלים לוציפריים.

בעוד המלאכים פועלים על התרבות האנושית באמצעות אינדיבידואלים אנושיים, הישויות הלוציפריות התגשמו וייסדו תרבויות במקומות שונים. האגדות של העמים העתיקים לעיתים קרובות מספרות אודות אישים דגולים שייסדו תרבויות במקום מסוים זה או אחר. אלו היו ישויות לוציפריות שהתגשמו. מכל מקום, תהא זו טעות להניח שמשום שאינדיבידואל שכזה היווה התגשמות של ישות לוציפרית הוא או היא היו בהכרח רעים. למעשה, קיבלה התרבות האנושית ברכות לאין ספור מישויות אלו.

על פי מדע הרוח, בזמנים העתיקים, ובמיוחד בתקופה האטלנטית, התקיימה סוג של שפה אנושית ראשונית או שפה שורשית ששררה על פני האדמה כולה משום שהדיבור בזמנים ההם הגיע הרבה יותר מתוך הגרעין הפנימי ביותר של הנפש מאשר בימינו. הדברים הבאים יבהירו זאת. בזמנים האטלנטיים אנשים חוו התרשמויות חיצוניות בדרך כזו שכדי לתת ביטוי למשהו חיצוני נאלצה הנפש להשתמש בעיצורים. כך, מה שנוכח בחלל – היקום וכל שבתוכו – השפיע על האנשים לחקות כל דבר סביבם בעיצורים. האנשים חשו את הרוח נושבת, את קול הגלים, את המחסה שסיפק הבית, וחיקו את החוויות האלו באמצעות עיצורים. מצד שני, החוויות הפנימיות של האנשים כמו כאב או עונג, חוקו על ידי תנועות. כך, אפשר לראות שבדיבור הנפש נהיית אחת עם המאורעות או הישויות החיצוניות.

הרשימות האקשיות מגלות, לדוגמה, שכאשר אנשים בעבר התקרבו לבקתה המתקמרת מעל משפחה, סוככת ומגינה על האנשים, הם צפו בראש וראשונה בצורתה המתעקלת סביב התושבים.^[7] התעקמות מגוננת זו של הבקתה נחוותה דרך העיצורים, אבל העובדה שהיו גופים בעלי נפש בבקתה – אנשים יכלו לחוש זאת באהדה – בוטאה דרך התנועות. בהדרגה, המושג של הגנה הופיע: “יש לי הגנה, הגנה לגופים אנושיים”. מושג זה בוטא בעיצורים ותנועות, אשר לא היו שרירותיים אלא ביטוי מפורש וישיר של החוויה.

זה קרה בכל מקום על האדמה. הקיום של ‘שפה ראשונית’ משותפת לכל האנשים אינו פרי המצאה של הדימיון. במידה מסוימת, המתקדשים של כל אומה יכולים עדיין להבין שפה ראשונית זו. כל שפה מכילה צלילים מסוימים שנותרו ממנה; למעשה, השפות המודרניות שלנו הן שרידים של השפה האנושית האוניברסלית, הראשונית.

השפה המקורית קיבלה השראה מן הישויות העל-אנושיות, מבשרינו האמיתיים, אשר השלימו את התפתחותם על הירח. אם לא היתה השפעה אחרת מלבד זו, הגזע האנושי כולו היה נשאר מאוחד ביסודו; היתה רק דרך דיבור אחת וחשיבה אחת אוניברסלית בכל מקום על האדמה. אינדיבידואליוּת ושונוּת לא יכלו להתפתח, וכמו כן החירות האנושית לא יכלה להיווסד. חלוקות ובקיעים באנושות היו נחוצים עבור התפתחות האינדיבידואליוּת האנושית. השפות נהיות שונות בכל איזור של האדמה בגלל העבודה של מורים אלו שהיוו התגשמויות של ישות לוציפרית. ישויות לוציפריות אלו או מלאכים ‘מפגרים’, השתמשו בשפת האומה שבתוכה התגשמו עבור לימוד תורתם. כך, אנו חייבים את העובדה שכל אומה מדברת בשפה מיוחדת ולא אוניברסלית, לנוכחות של מורים גדולים ומוארים אלו, אשר היו, למעשה, ישויות מלאכיות ‘מפגרות’ אשר הגיעו לרמה הרבה יותר גבוהה מבני האדם סביבם. ישויות כמו הגיבורים הקדמונים שהיוונים הקדומים היללו ושיבחו ופעלו בצורת אנוש, לדוגמה, כמו גם ישויות אשר פעלו בצורה אנושית באומות אחרות, היו התגשמויות שכאלה של ישויות מלאכיות אשר לא השלימו את התפתחותן.

אם כן, ברור שישויות אלו אין לפטור בטענה שהן לחלוטין ‘רעות’. נהפוך הוא, הן סיפקו את מה שנועד לגזע האנושי כדי להיות חופשי על ידי הבאת שונות ומגוון לתוך מה שאחרת היה נשאר אוניברסלי ואחיד על האדמה כולה. זה נכון גם ביחס לאספקטים רבים אחרים של החיים כמו גם ביחס לשפות. אינדיבידואליזציה, בידול, וחירות הן בזכות ישויות אשר נשארו מאחור על הירח.

לבטח, אפשר לומר שההנהגה החכמה של העולם התכוונה להדריך את כל הישויות אל מטרתן באבולוציה הפלנטרית. אך אם זה היה נעשה ישירות, דברים מסוימים אחרים לא היו מושגים. ישויות מסוימות נשארו מאחור בהתפתחותן כי היתה להן משימה מיוחדת באבולוציה של האנושות. הישויות שהגשימו במלואה את התפתחותן על הירח יכלו ליצור רק אנושות אחידה, ולכן, היה צריך להציב מולן את הישויות הלוציפריות. וזה איפשר לישויות הלוציפריות לשנות משהו שהיה למעשה פגום למשהו טוב.

על בסיס זה אנו יכולים לדון בשאלה מדוע רוע, אי שלמות, ומחלה קיימים בעולם מפרספקטיבה רחבה יותר. אנו יכולים להתבונן ב’רוע’ בדיוק באותה דרך שזה עתה התבוננו בישויות המלאכיות ‘המפגרות’, הפגומות. כל דבר שהוא בזמן מסוים פגום או מפגר בהתפתחותו משתנה למשהו טוב במהלך האבולוציה. זוהי כמובן, אינה הצדקה למעשינו הרעים.

זה גם אומר לנו מדוע הממשלה החכמה של העולם עצרה את התפתחותן של ישויות מסוימות ומנעה מהן להגיע למטרתן. הסיבה היא שהעצירה תשרת מטרות טובות בתקופות אבולוציוניות שיבואו. בזמנים העתיקים, כאשר האומות עדיין לא יכלו לכוון עצמן, מורים הדריכו תקופות מסוימות ואינדיבידואלים מסוימים. במובן מסוים, כל המורים של האומות – קדמוס, קקרופס, פלופס, תזאוס, וכן הלאה – נשאו ישויות מלאכיות במעמקים הפנימיים ביותר של נפשם.^[8] זהו רמז ברור לכך שהאנושות למעשה נתונה להדרכה והכוונה גם במובן זה.

כך, בכל שלב של אבולוציה יש ישויות שנכשלות מלהגיע למטרה שאליה התכוונו. בציביליזציה המצרית העתיקה, אשר פרחה לפני כמה אלפי שנים על גדותיו של הנילוס, מורים על-אנושיים גילו עצמם לאנשים ונחשבו על ידם למדריכים אלוהיים. באותו זמן ישויות אחרות היו פעילות, אשר עדיין לא הגיעו בשלמות לרמה של מלאכים.

המצרים הקדמונים הגיעו לרמה מסוימת של התפתחות – כלומר, הנפשות של האנשים כיום התפתחו לרמה מסוימת במשך התקופה המצרית. וכך להדרכה שאני מדבר עליה היתה תועלת כפולה: היא עזרה לאנשים המודרכים להשיג משהו, וגם עזרה לישויות המדריכות להתקדם בהתפתחותן. לדוגמה, מלאך הוא יותר מתקדם אחרי שהדריך אנשים מאשר לפני שלקח על עצמו הדרכה זו. במילים אחרות, מלאכים מתקדמים באמצעות עבודת ההדרכה – מלאכים ‘שלמים’ כמו גם אלו שעדיין לא השלימו את התפתחותם. כל הישויות יכולות להתקדם כל הזמן; כל דבר נמצא בהתפתחות מתמדת. אף על פי כן, בכל שלב כמה ישויות נשארות מאחור ונכשלות בהשלמת התפתחותן.

אם כן, התרבות המצרית העתיקה הושפעה על ידי שלוש קטגוריות של ישויות: מנהיגים אלוהיים או מלאכים, מנהיגים חצי-אלוהיים אשר לא הגיעו בשלמות לרמה של מלאכים, ובני אדם. וכעת, בעוד שבני האדם על האדמה התקדמו באבולוציה שלהם במשך התקופה המצרית העתיקה, כמה ישויות על-אנושיות או מלאכים נעצרו מאחור, כלומר, הן לא השלימו את תפקיד ההדרכה שלהן בדרך שתרשה להן להביא את כל כוחותיהן לידי ביטוי. כתוצאה מכך, נשארו ישויות אלו מאחור כמלאכים ולא התקדמו הלאה. באופן דומה, הישויות המלאכיות ‘המפגרות’, הפגומות, אשר עדיין לא התפתחו לרמה של מלאכים ‘מלאים’, נעצרו גם הן בהתפתחותן.

כך, כאשר תקופת התרבות המצרית-כלדית התקרבה לסופה והחלה התקופה היוונית-לטינית, ישויות מדריכות מתקופת תרבות מוקדמת יותר אשר לא השלימו עדיין את התפתחותן עדיין היו נוכחות. אך הן לא יכלו יותר להשתמש בכוחותיהן משום שמקומן בהדרכת האנושות נלקח על ידי מלאכים אחרים או על ידי ישויות חצי-מלאכיות. כתוצאה מכך, ישויות אלו שנשארו מאחור, אם לדבר כך, לא יכלו להמשיך באבולוציה שלהן. וכך יש לנו קטגוריה של ישויות שיכלו להשתמש בכוחותיהן במשך התקופה המצרית אבל לא עשו כן במידה האפשרית המלאה ולכן לא יכלו בתקופה היוונית-לטינית שבאה אחריה להשתמש בכוחותיהן כי ישויות מדריכות אחרות לקחו את מקומן. כתוספת, הטבע והאופי של התקופה היוונית-לטינית גם כן עשו את התערבותן לבלתי אפשרית.

ראינו קודם שהישויות אשר לא התפתחו לרמה של מלאכים על הירח הקדום קיבלו מאוחר יותר את המשימה לקחת חלק באופן פעיל באבולוציה הארצית של האנושות. באופן דומה, ישויות מדריכות אלו אשר לא השלימו את התפתחותן בתקופה המצרית-כלדית אמורות להתערב בהתפתחות האנושית בתקופה מאוחרת יותר. כלומר, בתקופת תרבות מאוחרת יותר תכוון ההתקדמות הנורמלית של האבולוציה האנושית על ידי ישויות שתורן לקבל תפקיד של הדרכה; אבל, בה בעת, ישויות אחרות יהיו פעילות אשר לא התפתחו במלואן בזמנים קודמים, למשל, אלו שנכשלו מלהשלים את התפתחותן בתקופה המצרית הקדומה.

תיאור זה נכון גם לגבי תקופתנו; כלומר, אנו חיים בזמן שבו, לצד המנהיגים הנורמליים של האנושות, מתערבות גם באופן פעיל ישויות שהתפתחותן לא נשלמה בתקופת התרבות המצרית-כלדית.

כדי להבין את המאורעות והישויות המתגלים לעינינו, אנו צריכים מאורעות בעולם הפיזי כאפקטים (התגלויות) של גורמים או אבטיפוסים השוכנים בעולם הרוח.

בדרך כלל מאופיינת תרבותנו בנטייה לקראת רוחיות. החתירה הדוחקת אל הרוחיות שאנו רואים אצל אנשים רבים היא תוצאה של העבודה של המדריכים הרוחיים האלו שהשיגו את רמת ההתפתחות המתאימה להם. מדריכים רוחיים מפותחים נורמלית אלו של האבולוציה שלנו פועלים בכל דבר שיכול להוביל אותנו לאוצרות הגדולים של החכמה הרוחית שהתאוסופיה [אנתרופוסופיה] יכולה להעניק לנו.

אך הישויות אשר לא התפתחו נכונה במשך התקופה המצרית-כלדית מעצבות גם הן את המגמות התרבותיות של זמננו. הן פועלות בהרבה ממה שנחשב ונעשה בהווה ובעתיד הקרוב. במיוחד פעילות ישויות אלו בכל דבר שנותן לתרבותנו גוון מטריאליסטי, אבל לעיתים קרובות אפשר לחוש בהשפעה שלהן אפילו בנטייה לקראת הרוחי. באמת, אנו חווים זאת בתחייה של התרבות המצרית בזמננו.

אם כן, הישויות המדריכות באופן בלתי נראה מאורעות בעולם הפיזי שייכות לאחת משתי קבוצות. הראשונה כוללת אינדיבידואלים רוחיים אלו אשר התפתחו נכונה ובאופן נורמלי עד לזמננו. אלו יכלו לעזור בהדרכת התרבות שלנו בזמן שבו המנהיגים של התקופה היוונית-לטינית שקדמה לשלנו השלימו בהדרגה את שליחותם בהדרכת האנושות במשך כל האלף הכריסטיאני הראשון. הקבוצה השניה פועלת עם הראשונה וכוללת אינדיבידואלים רוחיים אלו אשר לא השלימו את התפתחותם בתקופה המצרית-כלדית, הם נשארו בלתי פעילים במשך התקופה היוונית-לטינית, אבל הם יכולים לקחת חלק בהדרכתנו כעת, כי הזמן שלנו דומה מאוד לתקופה המצרית-כלדית.

לכן הרבה מן התרבות בת ימינו נראה כתחייה של הכוחות המצרים הקדומים. וכך הכוחות שפעלו רוחית במצרים העתיקה מופיעים לעיתים קרובות מעוצבים מחדש בצורה מטריאליסטית. הבה ונתבונן לדוגמה, בידע מצרי עתיק מאוד שמתחדש היום. בהקשר זה, אנו יכולים לחשוב על קפלר, שהיה ספוג בחוש של הרמוניה של המבנה של הקוסמוס וביטא הרמוניה זו בחוקים המתמטיים החשובים של המכניקה הקלאסית הנקראים חוקי קפלר.^[9] חוקים אלו עלולים להיראות לנו כעת יבשים ומופשטים, אבל הם צמחו ישירות מתוך תפיסתו של קפלר את ההרמוניה של היקום. קפלר עצמו כתב שכדי שיוכל לערוך את תגליותיו היה עליו לחדור למיסטריות הקדושות של המצרים ולגנוב את הגביעים הקדושים ממקדשיהם.^[10] מה שקפלר הביא לעולם לא יובן במלוא משמעותו עבור האנושות עד לזמנים מאוחרים הרבה יותר.

מילותיו של קפלר אינן פראזות ריקות; במידת מה, הן מציינות שהוא חש במעורפל שהוא חווה את שלמד בזמנים המצריים במשך התגשמותו בתקופה ההיא. באמת, אנו יכולים להניח זאת, שבחיים שעברו, קפלר למד לעומק וחדר לחכמה המצרית העתיקה, אשר שבה והופיעה בנפשו בצורה חדשה המתאימה לזמנים המודרניים. אפשר להבין מדוע הרוח המצרית מביאה מגמה מטריאליסטית לתוך תרבותנו משום שיסוד חזק של מטריאליזם התקיים ברוחיות המצרית. לדוגמה, המצרים חנטו גוויות, כלומר, הם יחסו חשיבות עליונה לשימור הגוף הפיזי. מנהגי הלוויה שלנו, בשינויים המתאימים, נגזרים ממסורת מצרית זו.

אותם כוחות שלא הצליחו להתפתח נכונה בזמן ההוא, לוקחים כעת שוב חלק פעיל באבולוציה האנושית – גם אם, כמובן, בדרך שונה. הסגידה המודרנית לחומר עצמו צמחה מנקודת המבט שגרמה לחניטת גופות להיות חשובה. המצרים חנטו את גופות מתיהם ובכך שימרו משהו שהעריכו כחשוב ביותר. הם האמינו שההתפתחות הנוספת של הנפש לאחר המוות קשורה לשימור הגוף הפיזי. באותה דרך, אנטומיסטים מודרניים חותכים את הגוף הפיזי וחושבים שהם לומדים משהו אודות החוקים של האורגניזם האנושי.

כיום, הכוחות של העולם המצרי-כלדי העתיק שהיו מתקדמים אז, נהיו לרגרסיביים והם פועלים במדע המודרני. כדי להעריך במלואו את האופי של זמננו הנוכחי, אנו צריכים להכיר כוחות אלו. אם נשאר בורים ביחס לחשיבותם, כוחות אלו יפגעו בנו. רק אם אנו מודעים לפעילותם ויכולים למצוא יחס נכון אליהם הם לא יהיו מזיקים. רק דרך ידיעה שלהם נוכל להדריך כוחות אלו למטרות טובות. אנו צריכים להשתמש בהם, כי מבלעדיהם לא יהיו לנו ההישגים הגדולים של הטכנולוגיה, התעשייה, וכן הלאה. כוחות אלו שייכים לדרגה הנמוכה ביותר של ישויות לוציפריות. אנו צריכים לראות אותם כפי שהם. אחרת, נתחיל להאמין שרק האימפולסים של המטריאליזם המודרני קיימים, ונכשל מלראות את הכוחות האחרים שיכולים להדריך אותנו מעלה לתחומי הרוח. מסיבה זו, אנו צריכים להבחין בבירור בין שני זרמים רוחיים בזמננו.

אם הכוחות החכמים המדריכים את העולם לא היו מעכבים את ההתפתחות של ישויות לוציפריות אלו במשך התקופה המצרית-כלדית, היתה תקופתנו חסרה גרביטציה הכרחית מסוימת. אם הכוחות שיביאו אותנו בכל מחיר לתוך ממלכת הרוח יפעלו עלינו, אז כמובן, תהיה לנו נטייה חזקה מדי לקבלם ונהפוך לחולמים והוזים; אנו נתעניין בחיים רק אם יעברו ספיריטואליזציה מהר ככל האפשר. בוז מסוים לעולם הפיזי-מטריאלי יהיה לגישה האופיינית לנו. כדי להגשים את שליחותה, תקופת התרבות הנוכחית שלנו צריכה להביא את הכוחות של העולם החומרי להגשמה מלאה, כך שהספירה שלהם תוכל להיכבש עבור הרוחיות.

אנו עלולים להיות מפותים ומודחים על ידי הדברים היפים ביותר אם נרדוף אותם באורח חד-צדדי, וחד-צדדיות זו, אם היא משתלטת, יכולה גם כן להפוך מאמץ וחתירה אל הטוב לפנאטיות. זה נכון שהאנושות מתקדמת באמצעות האימפולסים האצילים שלה, אבל זה גם נכון שחוסר סבלנות ותמיכה פנאטית באימפולסים האצילים ביותר יכולים לגרום לתוצאות הגרועות ביותר עבור התפתחותנו. רק כאשר אנו חותרים לקראת המטרות הנעלות ביותר בענווה ובבהירות, ולא מתוך התלהבות חסרת סבלנות, תהא התוצאה התפתחות בריאה והתקדמות של האנושות.

ולכן, החכמה הפועלת בהדרכת העולם עיכבה את ההתפתחות של כוחות אלו שצריכים היו להתפתח במלואם במשך תקופת התרבות המצרית. זה נעשה כדי לתת להישגים של תקופתנו משקל הכרחי מסוים, ובכך לאפשר לנו להבין את עולם החומר, את הדברים על המישור הפיזי. אותם כוחות מכוונים כעת את תשומת לבנו אל החיים הפיזיים.

כך, האנושות מתפתחת תחת ההדרכה של ישויות שהתקדמו כראוי ושל ישויות שנכשלו מלעשות כך. אנשים בעלי ראיה רוחית יכולים להתבונן בשיתוף הפעולה של שתי קבוצות הישויות בעולם העל-חושי. הם יכולים להבין את התהליכים הרוחיים שהמאורעות הפיזיים שמסביבנו מהווים את גילוייהם.

כמובן, פתיחה של עינינו הרוחיות או אוזנינו הרוחיות לעולם הרוח באמצעות תרגילים מסוג מסוים אינה מספקת כדי לאפשר לנו להבין מה מתרחש בתהליכי העולם. היא רק מאפשרת לנו לראות מה יש שם, להכיר שקיימות ישויות רוחיות של התחום הנפשי או הרוחי. כתוספת לכך, אנו צריכים גם להיות מסוגלים להבחין, להכיר את הסוגים השונים של ישויות רוחיות המעורבות בתהליך העולמי. איננו יכולים לומר רק מהתבוננות איזו ישות מממלכת הנפש או הרוח מתפתחת נכונה או שהתפתחותה עוכבה. איננו יודעים אם היא מקדמת או מעכבת את האבולוציה שלנו. אם אנו מפתחים יכולות של ראיה רוחית אבל איננו רוכשים גם הבנה מלאה של התנאים של ההתפתחות האנושית כפי שתיארנו אותם, לעולם לא נוכל לומר איזה סוג של ישות אנו פוגשים. כך, ראיה רוחית צריכה תמיד להיות מלווה על ידי הערכה בהירה של מה שאנו קולטים בעולם העל-חושי.

זה נחוץ במיוחד בזמננו שלנו. זה לא תמיד היה כך. בתרבויות קדומות מאוד, הדברים היו שונים למדי. במצרים העתיקה, לדוגמה, רואים רוחיים יכלו להגדיר לאיזו קבוצה שייכת ישות מן העולם העל-חושי, כי אינפורמציה זו היתה כאילו כתובה על מצחה. ולכן, רואים רוחיים לא יכלו לטעות בין ישות זו או אחרת. בימינו הסכנה של אי הבנה והחלפה של ישות זו באחרת גדולה מאוד. בזמנים העתיקים, אנשים היו עדיין קרובים לתחום של ההיררכיות הרוחיות ויכלו לזהות את הישויות שפגשו. כעת אפשר לטעות בקלות, והדרך היחידה להגן על עצמנו מפני נזק רציני היא לעשות מאמץ להבין מושגים ורעיונות כאלה המוצגים כאן.

באזוטריזם, אדם היכול לראות לתוך עולם הרוח נקרא ‘רואה רוחי’. אבל, כפי שאמרתי, רק להיות רואה רוחי אינו מספיק, כי רואים רוחיים, גם אם הם רואים לתוך העולם העל-חושי, אינם יכולים להבחין ולהבדיל. לכן, אנשים שפיתחו את היכולת להבחין בין ישויות ומאורעות של העולמות העליונים נקראו ‘מתקדשים’. התקדשות מאפשרת לנו להבחין בין סוגים שונים של ישויות. אנשים יכולים להיות רואים רוחיים ולראות לתוך העולמות העליונים מבלי להיות מתקדשים. בזמנים העתיקים, היכולת להבחין בין ישויות אלו לא היתה חשובה במיוחד, כי מרגע שבתי הספר של המיסטריות העתיקות הביאו את תלמידיהם לנקודה של ראיה רוחית, לא היתה סכנה גדולה של עשיית שגיאות. כעת הסכנה של נפילה לידי טעות היא גדולה מאוד. לכן, בכל חינוך אזוטרי התפתחות של ראיה רוחית צריכה תמיד להיות מלווה על ידי התקדשות. כאשר אנשים נהיים לרואים רוחיים, הם צריכים גם להיות מסוגלים להבחין בין הסוגים המיוחדים של הישויות העל-חושיות וההתרחשויות שהם קולטים.

בזמנים המודרניים, הכוחות המדריכים את האנושות עומדים בפני משימה מיוחדת ליצור שיווי משקל בין העקרונות של ראיה רוחית ושל התקדשות. בתחילת התקופה המודרנית, המורים הרוחיים המובילים היו צריכים לקחת בחשבון את מה שהסברתי זה עתה. אם כן, כעניין עקרוני, התנועה האזוטרית-רוחית המתאימה לזמננו פעלה לייסד את היחס הנכון בין ראיה רוחית והתקדשות. יחס מאוזן זה נהיה הכרחי כאשר, במאה ה-13, עברה האנושות משבר ביחס לכושר שלה להכרה עליונה. סביב לשנה 1250, למעשה, אנו מוצאים תקופה שבה אנשים חשו מנותקים ביותר מעולם הרוח.

מחקר של ראיה רוחית של הזמן ההוא מגלה שאפילו המוחות הבולטים ביותר שחתרו להכרה עליונה הודו שהיכולת שלהם לדעת את העולם הפיזי הוגבלה על ידי השכל, האינטלקט והידע הרוחי שלהם. הם חשו שהמחקר האנושי והיכולת האנושית לדעת, לעולם לא תאפשר להם להגיע לעולם הרוח. למעשה, הם רק ידעו על קיומו של עולם הרוח כי דיווחים עליו נמסרו מדורות קודמים. אם כן, במאה ה-13, תפיסה רוחית ישירה של העולמות העליונים האפילה ונהייתה קשה יותר. מסיבה טובה אם כן, האמינו הסכולסטיקנים הגדולים ביותר שהידע האנושי מוגבל לעולם הפיזי.^[11]

בערך סביב 1250, אנשים היו צריכים למתוח גבול בין מה שהאמינו בו על בסיס המסורות שנמסרו להם ומה שהם יכלו לתפוס ולהבין בעצמם, אשר היה מוגבל לעולם החושים הפיזי. מאוחר יותר, זרחה תקופה חדשה כששוב אפשר היה לרכוש תובנה ישירה מתוך עולם הרוח. אך ראיה רוחית חדשה זו שונה מן הישנה שנעלמה פחות או יותר בשנת 1250.

הדרכה חדשה זו הוכנה על ידי הרוחות שפעלו בזמן ההוא מאחורי המאורעות החיצוניים של ההיסטוריה. כבר מאות בשנים לפני כן, הן הכינו את מה שנחוץ עבור לימוד אזוטרי תחת התנאים שישררו אחרי 1250. אם המונח ‘אזוטריזם מודרני’ אינו מהווה תיאור בלתי הולם, אנו יכולים להשתמש בו לעבודה הרוחית של אינדיבידואלים מפותחים יותר אלו. ההיסטוריה הקונבנציונלית, מתמקדת רק במאורעות החיצוניים, ואינה יודעת דבר אודותם. אבל מעשיהם השפיעו על כל ההתפתחות התרבותית במערב מאז המאה ה-13.

החשיבות של השנה 1250 עבור ההתפתחות הרוחית של האנושות נהיית ברורה במיוחד אם נתאר את התוצאות הבאות של מחקר של ראיה רוחית. אפילו אינדיבידואלים אשר הגיעו כבר לרמות גבוהות של התפתחות רוחית בהתגשמויות קודמות שלהם והתגשמו שוב סביב לשנת 1250 חוו עמעום גמור, גם אם זמני, של החזון הישיר שלהם של עולם הרוח. אפילו אינדיבידואלים מוארים לחלוטין כאילו נותקו מעולם הרוח וידעו עליו רק מזיכרונותיהם מהתגשמויות קודמות. מכאן אנו יכולים לראות שיסוד חדש היה צריך להופיע בהדרכה הרוחית של האנושות. יסוד חדש זה הוא אזוטריזם מודרני אמיתי. הוא מאפשר לנו להבין במלואו כיצד זה שאנו מכנים אותו אימפולס-הכריסטוס יכול לקחת חלק בהדרכת האנושות כמו גם בהדרכת האינדיבידואל בכל פעילויותיו ובכל האספקטים של חייו.

אימפולס-הכריסטוס הוטמע לראשונה על ידי נפשות אנושיות בתקופה שבין מיסטריית גולגותא והופעתו של האזוטריזם המודרני. במשך תקופה זו, אנשים קיבלו את כריסטוס באופן בלתי מודע עד כמה שזה נוגע בכוחות הרוחיים הגבוהים שלהם. מאוחר יותר, כאשר אנשים קיבלו את הכריסטוס באופן מודע הם שגו כל מיני שגיאות. בהבנתם את הכריסטוס הם הונחו לתוך מבוך. בשנים ראשונות אלו של הכריסטיאניות השתרש עיקרון-הכריסטוס בכוחות נפש נמוכים ופחותים. אחר כך בא זמן, שבו אנו עדיין חיים, שבו אנשים החלו להבין את עיקרון-הכריסטוס עם כוחות הנפש הגבוהים יותר. למעשה, אפילו כיום, אנו מצויים רק בתחילת הבנה זו. באמת, כפי שעוד אסביר בפרק הבא, השקיעה של ההכרה העל-חושית עד למאה ה-13 והתחדשותה האיטית בצורה חדשה ושונה מאז, חופפת להתערבות של אימפולס הכריסטוס בהיסטוריה האנושית. אם כן, אזוטריזם מודרני ניתן להבנה כהגבהה של אימפולס הכריסטוס לתוך היסוד המוביל בהדרכה של נפשות אלו אשר רוצות לעבוד על השגת ידע של העולמות העליונים המתאים לתנאים הנוכחיים של ההתפתחות.

——————————————————————————————-

1. מנס, בערך 3400 לפני הספירה, מלך מצרי. המלך הראשון של השושלת הראשונה. ↑
2. לתיאור של השלבים הפלנטריים, ראה שטיינר מדע הנסתר בקוויו העיקריים – הוצאת תלתן. התאוסופיה של הרוזנקרויצרים – הוצאת חירות. בשערי עולם הרוח – הוצאת פרטית. מן הרשימות האקשיות – הוצאת תלתן. ↑
3. פרידריך ווילהלם ניטשה, 1844-1900, פיתח את הרעיון של ‘האדם העליון’ בדמותו של זרתוסטרא בספרו כה אמר זרתוסטרא (1833). הוא תאר עתיד שבו תשיג האנושות שליטה והבנה של מטרתה הארצית דרך תרגול חופשי של כוח יוצר. ניטשה האמין שהרוחיות המודרנית היא סימפטום של התנוונות, ו’האדם העליון’ יתגבר על התרבות המערבית המתנוונת. ↑
4. גוף אתרי. ↑
5. לתיאור אבולוציית האדמה במשך התקופות הפוסט-אטלנטיות, ראה מדע הנסתר בקוויו העיקריים – הוצאת תלתן. מן הרשימות האקשיות – הוצאת תלתן. ↑
6. הוודות הן הטקסטים המקודשים העתיקים ביותר של הודו. רודולף שטיינר דיבר עליהם במדע הנסתר – הוצאת תלתן. ב-הבהגוודגיטה ומכתבי פאולוס (הרצאות 3-4) הוצאת מיקרוקוסמוס. והמזרח לאור המערב. (בלאו וולט, ניו יורק: רודולף שטיינר הוצאה לאור, 1986 – עמוד 161 והלאה). המשמעות הרוחנית של הבהגוודגיטה – מאת רודולף שטיינר, יצא לאור בעברית בהוצאת חירות. ↑
7. ברשימות האקשיות הכוונה לתיעוד של כל מחשבה, רגש, ומעשה שהתרחשו מאז שהעולם החל. תיעוד זה הוא בר-גישה לראיה הרוחית. ↑
8. קדמוס, מייסדה של העיר היוונית העתיקה תבס ומושלה הראשון. קקרופס, מלכה האגדי של אתונה. פלופס, בנו של טנטלוס, מלך באליס, אביהם של אטראוס וטיאסטס. תזאוס, מלך אתונה. התגבר על המינוטאור. ↑
9. יוהנס קפלר, 1630-1571, אסטרונום גרמני, פיזיקאי ומתמטיקאי. ↑
10. רודולף שטיינר מתכוון כאן לקטע מהקדמה של קפלר לכרך החמישי של עבודתו הרמוניקס מונדי (1619) שנקרא כך: “כן, אני הוא האחד; גנבתי את גביעי הזהב של המצרים כדי לבנות מהם מקדש לאלוהי, הרבה מעבר לגבולות מצרים. אם תוכל לסלוח לי, אשמח; אם תכעס עלי, אשא את כעסך. כאן אני מגרש את המוות וכותב ספר זה עבור הקוראים של ימינו כמו גם עבור קוראי העתיד – ומה אם יחכה הספר מאה שנים לקוראיו: אלוהים עצמו חיכה ששת אלפים שנים לזה שיביט בבריאה שלו בהבנה.” ↑
11. החשיבה הסכולסטית שלטה באירופה הכריסטיאנית של ימי הביניים בין המאה ה-9 למאה ה-17. רודולף שטיינר תאר את תכונות הסכולסטיקה בספר אחד עשר מיסטיקנים אירופאים, (בלאו וולט, ניו יורק: רודולף שטיינר הוצאת ספרים, 1971), וגם שחרור החשיבה – יצא לאור בעברית בהוצאת תלתן. ↑