רודולף שטיינר

כמה תוצאות של מחקר רוחי-מדעי בהיסטוריה ובהתפתחות האנושית.

קופנהגן 5-8.6.1911

GA15

תרגם מאנגלית: יוחנן מרגלית

ציור הכריכה ועריכת תרגום: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

לספר ראו כאן

להקדמה של רודולף שטיינר לספר ראו כאן

קופנהגן 6 ביוני 1911

הרצאה ראשונה

אם נתבונן בעצמנו, נגיע במהרה להכרה שכתוספת לעצמי שאנו מקיפים במחשבותינו, רגשותינו, ובאימפולסים מודעים במלואם של הרצון, אנו נושאים בתוכנו עצמי שני חזק יותר. אנו נהיים מודעים לכך שאנו מכפיפים עצמנו לעצמי שני זה כמו לכוח עליון. תחילה, נראה לנו עצמי שני זה כישות נמוכה יותר כאשר אנו משווים אותה עם העצמי שאנו מקיפים עם נפשנו הבהירה והמודעת במלואה, עם נטייתה הטבעית אל האמת והטוב. וכך בהתחלה, אנו שואפים להתגבר על מה שנראה כעצמי נמוך.

בחינה-עצמית מקרוב יותר יכולה ללמד אותנו משהו אחר אודות עצמי שני זה. אם מדי פעם נביט לאחור על מה שחווינו או עשינו בחיים, נגלה תגלית מוזרה, וזה נהיה משמעותי יותר עבורנו ככל שאנו מתבגרים. בכל פעם שאנו חושבים אודות מה שעשינו או אמרנו בזמן כלשהו בעבר, אנו מוצאים שעשינו דברים רבים שהבנו למעשה בזמן מאוחר יותר. כאשר אנו חושבים על דברים שעשינו לפני שבע או שמונה שנים – או אולי אפילו לפני עשרים שנה – אנו רואים שרק עכשיו, אחרי זמן רב, שִׂכלנו התפתח מספיק להבין את מה שעשינו או אמרנו אז.

כמובן, יש אנשים שאינם עושים גילויים-עצמיים שכאלה כי אינם מנסים. אף על פי כן, סוג זה של חיפושי-נפש פורה באופן יוצא מהכלל. כי ברגעים כאלה אנו נהיים מודעים שרק כעת אנו מתחילים להבין משהו שעשינו בשנותינו המוקדמות – שבעבר שִׂכלנו לא היה בוגר מספיק להבין את מה שעשינו או אמרנו – תחושה חדשה עולה אז בנפשנו. אנו חשים עצמנו כאילו מצאנו מחסה בכוח נדיב ושופע חסד היושב במעמקי ישותנו. אנו מתחילים לבטוח יותר ויותר שבמובן הגבוה ביותר של המילה, איננו לבד בעולם וכל מה שאנו יכולים להבין או לעשות במודעות הוא ביסודו רק חלק קטן של מה שאנו מגשימים בעולם.

אחרי שעברנו מספר פעמים דרך תהליך זה של גילוי, הבנה תיאורטית זו יכולה להפוך לחלק מחיי המעשה שלנו. אנו יודעים, לפחות בתיאוריה, שלא נגיע רחוק בחיים אם נצטרך בכל אירוע לעשות כל דבר בתודעה מלאה, בהבנה הגיונית של כל הנסיבות וההשלכות בכל מקרה. כדי לראות זאת אנו צריכים רק לתאר כיצד ומתי אנו משלימים פעולות אלו שהן החכמות ביותר והחשובות ביותר עבור קיומנו. רגע של מחשבה יגלה שאנו פועלים באופן החכם ביותר בזמן שבין הלידה והרגע הראשון של הזיכרון, רגע ראשון זה שאנו יכולים לזכור כאשר בשנים מאוחרות יותר אנו מנסים להיזכר בחיינו הארציים.

זה אומר, שכאשר אנו חושבים לאחור על מה שעשינו בשלוש, ארבע או חמש או יותר שנים בעבר, אנו מגיעים לנקודה מסוימת בילדות שמעבר לה זיכרוננו אינו נמתח. זיכרוננו איננו חוזר יותר לאחור. הורים או אנשים אחרים יכולים לספר לנו מה קרה לפני זמן זה, אבל זיכרוננו אינו חוזר לאחור מעבר לנקודה מסוימת. זוהי הנקודה בחיינו כאשר אנו מתחילים לראשונה לתפוס את עצמנו כ'אני'. אנשים שהזיכרון שלהם בריא יכולים בדרך כלל לזכור לאחור עד לרגע זה, אבל לא מוקדם יותר.

נפשותינו ביצעו כבר את המעשים החכמים ביותר שלהן לפני זמן זה. לעולם לא נוכל שוב, אחרי שהשגנו תודעה מלאה, להגשים מעשים נהדרים וכבירים כאלו כפי שהגשמנו מתוך המעמקים הלא מודעים של נפשותינו בשנים הראשונות של הילדות.

כפי שאנו יודעים, אנו מביאים את הפירות של חיים קודמים על האדמה עימנו לתוך העולם הפיזי בלידה. לדוגמה, בלידה המוח הפיזי שלנו הוא עדיין מכשיר לא שלם ולא גמור. הנפש צריכה לעבוד עליו, להוסיף את המבנה המעודן, המפורט, העושה אותו למתווך של כל יכולות הנפש. למעשה, לפני שהנפש מודעת במלואה, היא עובדת על המוח ומשנה אותו למכשיר שיבטא את כל הכושרות, הנטיות, הכישרונות, התכונות, וכן הלאה, שהן התוצאה של חיים קודמים. עבודה זו על גופנו מודרכת מפרספקטיבה חכמה יותר מכל דבר שאנו יכולים להשיג מאוחר יותר עם תודעתנו המלאה. למעלה מזה, במשך זמן זה כאשר המוח עובר טרנספורמציה, אנו צריכים גם לרכוש את שלוש היכולות החשובות ביותר לחיים על האדמה.

היכולת הראשונה שעלינו ללמוד היא למצֵב את גופנו בחלל. אנשים כיום אינם מבינים את המשמעות של זה ואיך יש לנו כאן נגיעה בהבדלים המהותיים ביותר שבין בני אדם וחיות. חיות נועדו מן ההתחלה להשיג את שיווי המשקל שלהן בדרך מסוימת: אחת נועדה לטיפוס, אחרת לשחייה, וכן הלאה. חיות בנויות כך שמן ההתחלה הן יכולות למצב עצמן בחלל נכונה. זה נכון אפילו ביחס לפרימטים.^[1]* אם הזואולוגים היו ערים לכך, הם היו שמים פחות דגש על מספר העצמות הדומות, השרירים, וכן הלאה, שיש לבני אדם ולחיות. אחרי הכל, זה אינו מתקרב בחשיבותו לעובדה שלבני אדם לא ניתנה דרך מוּלדת להשיג שיווי משקל בחלל והם צריכים לפתח אותה מתוך כל ישותם.¹

זה משמעותי שאנו צריכים לעבוד על עצמנו כדי להתפתח מישויות שאינן יכולות ללכת לכאלו שהולכות זקופות. אנו משיגים בכוחות עצמנו את היציבה האנכית שלנו, היציבה של שיווי משקל בחלל. במילים אחרות, אנו מייסדים את יחסנו לכוח המשיכה. אלו שאינם רוצים לבחון את השאלה לעומק יַחלקו כמובן על ההסבר שלנו מעמדה טובה. הם יטענו, לדוגמה, שאנו בנויים להליכה זקופה בדיוק כפי שחיות מטפסות בנויות לטיפוס. בבחינה מקרוב אנו מוצאים שההתמצאות של החיות בחלל נגזרת מן המנגנון הפיזי שלהן. בבני אדם זוהי הנפש שמייסדת את היחס לחלל ומעצבת את המנגנון הפיזי.

את היכולת השניה אנו לומדים מתוך עצמנו ממהות ישותנו – אשר נשארת זהה דרך התגשמויות רצופות – זוהי השפה. היא מאפשרת לנו להתקשר עם אחינו בני האדם ולהיות לנושאים של חיי הרוח החודרים את העולם הפיזי בראש ובראשונה באמצעות בני האדם. לעיתים קרובות מדגישים, ומסיבה טובה, שמישהו הנמצא לבד על אי בודד ללא קשר עם בני אדם אחרים לפני שלמד לדבר לעולם לא ילמד לעשות זאת. מצד שני, מה שאנו מקבלים דרך התורשה, מה שטבוע בנו עבור ההתפתחות בשנים המאוחרות יותר, אינו תלוי בקשר הגומלין שלנו עם בני אדם אחרים. לדוגמה, אנו מוכנים מראש על ידי התורשה להחליף שיניים בשנתנו השביעית. גם באי בודד המערכת השניה של השיניים שלנו תצמח אם נגיע לגיל זה. אבל אם ישות הנפש שלנו, החלק שבנו שממשיך מחיים אלה לחיים הבאים, אינו מעורר ומגורה, איננו לומדים לדבר. במובן מסוים אנו צריכים לזרוע את הזרע עבור התפתחות הגרון לפני הזיכרון המוקדם ביותר שלנו – לפני שאנו משיגים תודעת-אני מלאה – כך שהגרון יוכל להיות לאיבר של דיבור.

והיכולת השלישית, ידועה פחות, שאנו לומדים בעצמנו באמצעות מה שאנו נושאים בתוכנו דרך התגשמויות רציפות. אני מתכוון כאן ליכולת שלנו לחיות בתוך עולם של מחשבות ורעיונות, העולם של החשיבה עצמה. המוח שלנו עוצב ופועל משום שהוא מכשיר של חשיבה. בתחילת החיים, המוח עדיין נוח לעיצוב כי אנו צריכים לעצב אותו בעצמנו להפוך אותו למכשיר לחשיבה המתאימה למהות ישותנו. המוח בעת הלידה הוא תוצאה של עבודה של כוחות שירשנו מהורינו, סבינו, וכן הלאה. בחשיבתנו אנו מביאים לידי ביטוי מי אנו כאינדיבידואלים בהתאם לחיינו הארציים הקודמים. לכן, אחרי הלידה, כאשר אנו נהיים בלתי תלויים פיזית בהורינו ובאבותינו, אנו צריכים לשנות את המוח שירשנו.

אז, בבירור, אנו משלימים צעדים משמעותיים בשנים המוקדמות של החיים. אנו עובדים על עצמנו בהתאמה עם החכמה הנעלה ביותר. למעשה, אם היינו צריכים לסמוך על האינטליגנציה שלנו, לא יכולנו להשיג את מה שהיינו צריכים להגשים (מבלי האינטליגנציה שלנו) בשנים הראשונות של חיינו. מדוע זה כך? מדוע כל הדברים הללו צריכים להתגשם ממעמקי הנפש השוכנים מחוץ לתודעתנו? כי בשנים הראשונות של חיינו, נפשותינו, כמו גם ישותנו כולה, קשורות הרבה יותר לעולמות הרוחיים של ההיררכיות הגבוהות מאשר בשנים מאוחרות יותר.

רואים רוחיים, היכולים לגלות את התהליכים הרוחיים המעורבים משום שעברו אימון רוחי, מגלים שמשהו בעל חשיבות עצומה מתרחש ברגע שבו אנו משיגים תודעת-אני, כלומר, ברגע של הזיכרון המוקדם ביותר שלנו. הם יכולים לראות, שבמשך השנים המוקדמות של הילדות, מרחפת מעלינו הילה כמו כוח על אנושי-אנושי נפלא. הילה זו, שהיא למעשה החלק העליון שלנו, נמתחת בכל מקום לתוך עולם הרוח. אבל ברגע המוקדם ביותר שאנו יכולים לזכור, חודרת הילה זו עמוק יותר לתוך ישותנו הפנימית.² אנו יכולים לחוות עצמנו כ'אני' ברור מנקודה זו והלאה, כי מה שקודם היה קשור לעולמות העליונים נכנס אז לתוך ה'אני'. אחרי כן, מייסדת תודעתנו את היחס שלה לעולם החיצון.

יחס מודע זה לעולם החיצון אינו קיים עדיין בילדות המוקדמת. בילדות, עולם חלומי נראה עדיין מרחף מעלינו. אנו עובדים על עצמנו עם חכמה שאינה בתוכנו, חכמה רבת עוצמה יותר ומקיפה יותר מכל החכמה המודעת שנרכוש מאוחר יותר. חכמה עליונה זו פועלת מעולם הרוח עמוק לתוך הגוף; היא מאפשרת לנו לעצב את המוח מתוך הרוח. אנו יכולים אז בצדק לומר שאפילו האדם החכם ביותר יכול ללמוד מילד. כי החכמה הפועלת בילדים אינה נהיית לחלק של תודעתנו בחיים המאוחרים. היא מתערפלת ומתחלפת לתודעה.

בשנים הראשונות של החיים חכמה עליונה זו מתפקדת כמו 'קשר טלפוני' לישויות רוחיות אשר בעולמן אנו מוצאים עצמנו בין מוות ולידה מחדש. משהו מעולם זה עדיין זורם לתוך ההילה שלנו במשך הילדות. כאינדיבידואלים אנו חשופים ישירות להדרכה של העולם הרוחי כולו שאליו אנו שייכים. בתקופת הילדות – עד לרגע של הזיכרון המוקדם ביותר שלנו – הכוחות הרוחיים מעולם זה זורמים לתוכנו, מאפשרים לנו לפתח את היחס המיוחד שלנו לכוח המשיכה. באותו זמן, אותם כוחות מעצבים גם את הגרון והמוח שלנו לאיברים חיים עבור ביטוי המחשבות, הרגשות והרצון.

במשך הילדות, אנו פועלים מתוך עצמי שהוא עדיין בקשר ישיר עם העולמות העליונים. באמת, במידה מסוימת, אנו עדיין יכולים לעשות זאת אפילו בחיים המאוחרים, גם אם התנאים משתנים. בכל פעם שאנו מרגישים שעשינו או אמרנו משהו בשנים מוקדמות שרק עכשיו אנו מבינים, יש לנו רמז שהיינו מודרכים על ידי חכמה נעלה בזמן מוקדם זה. רק שנים מאוחר יותר אנו יכולים לרכוש תובנה לתוך המניעים של התנהגות העבר. כל זה מציין שבלידה איננו משאירים מאחורינו לחלוטין את העולם שחיינו בו לפני שנכנסנו לקיום הפיזי החדש שלנו. למעשה, לעולם איננו משאירים אותו מאחורינו בשלמות. מה שיש לנו כחלק של רוחיות גבוהה נכנס לחיינו הפיזיים ונשאר עימנו. כך, מה שאנו נושאים בתוכנו אינו עצמי עליון שצריך להתפתח בהדרגה, אלא כזה שכבר קיים ולעיתים קרובות מוביל אותנו להתרומם מעל עצמנו.

כל מה שאנו יכולים לייצר בדרך של רעיונות ויצירתיות אמנותית- כמו גם כוחות הריפוי הטבעיים בגופנו, אשר מפצים בהתמדה על הנזקים שהחיים גורמים לנו – נובע לא מהשכל הרגיל, הרציונלי שלנו, אלא מן הכוחות העמוקים יותר שפועלים בשנותינו המוקדמות על התמצאותנו בחלל, על עיצוב הגרון, והתפתחות המוח. כוחות אלה עדיין נוכחים בנו מאוחר יותר. אנשים לעיתים קרובות מדברים על כך שאת הנזקים והפצעים שאנו סופגים בחיים שום כוח חיצוני לא יוכל לרפא ורק האורגניזם שלנו צריך לפתח את כוחות המרפא הטבועים בו. מה שהם מדברים עליו הן השפעות חכמות ונדיבות הפועלות עלינו. מאותו מקור צומחים גם הכוחות הטובים ביותר המאפשרים לנו לקבל את עולם הרוח – כלומר, להיות בעל ראיה רוחית אמיתית.

כעת אנו יכולים לשאול מדוע כוחות עליונים פועלים עלינו רק בשנים המוקדמות של הילדות. קל לענות על מחצית אחת של שאלה זו, כי אם כוחות עליונים אלה ממשיכים לפעול עלינו באותה דרך לתוך החיים המאוחרים יותר, נישאר תמיד ילדים ולעולם לא נשיג תודעת-אני מלאה. מה שפעל קודם לכן מבחוץ צריך לעבור לתוך ישותנו שלנו.

אבל יש סיבה משמעותית יותר, כזו שיכולה לספר לנו יותר אודות המיסטריות של חיי אנוש. מדע הרוח מלמד שעלינו לתאר את הגוף האנושי בשלב הנוכחי של אבולוציית האדמה ככזה שהתפתח ממצבים קודמים. אנשים המכירים את מדע הרוח יודעים שבמהלך אבולוציה זו פעלו כוחות שונים על ישותנו כולה – כמה על הגוף הפיזי, אחרים על הגוף האתרי, ואחרים שוב על הגוף האסטרלי.³ אנו התפתחנו למצב הנוכחי משום שישויות שאנו קוראים להן לוציפריות ואהרימניות השפיעו עלינו. באמצעות כוחותיהן, ישותנו המהותית נהייתה גרועה יותר מאשר היתה, אם רק הכוחות של הרוחות המדריכות את העולם, הללו הרוצות לקדם את ההתפתחות שלנו בקו ישר, היו פועלות עלינו. באמת, סבל, מחלה ומוות^[2]* באים מן העובדה שכתוספת לישויות המקדמות את התפתחותנו בקו ישר, פועלים עלינו גם כוחות לוציפריים ואהרימניים המתנגדים לכך שהחלק שבנו שהוא טוב יותר מהשאר יעורר את כל ישותנו. המבנה שלנו כבני אדם בעולם הפיזי הוא כזה, שמרגע שאיננו רכים ונוחים יותר לעיצוב כילדים, איננו יכולים לעמוד בכך יותר, שכוחות מעולם הרוח ימשיכו להשפיע עלינו ישירות. הכוחות שמונחים מאחורי ההתמצאות שלנו בחלל והעיצוב של הגרון והמוח ישברו אותנו אם ימשיכו להשפיע עלינו ישירות בהמשך החיים. כוחות אלו כה חזקים שהאורגניזם שלנו ייחרב תחת קדושתם אם ימשיכו לפעול עלינו. אולם אנו צריכים לקרוא שוב לכוחות אלו עבור הפעילות שתביא אותנו לקשר מודע עם העולם העל-חושי.

זה מוביל אותנו להבנה משמעותית מאוד אם אנו נבין זאת נכונה. בברית החדשה נאמר כך: "אם לא תשובו ותהיו כילדים לא תכנסו למלכות השמיים" (מתי 3:18) ומה נראה אז כאידיאל הגבוה ביותר של האדם אם מה שנאמר למעלה מובן כהלכה? לבטח האידיאל שלנו הוא להתקרב קרוב מתמיד ליחס מודע עם הכוחות שפעלו עלינו מבלי שנדע זאת, בשנים הראשונות של הילדות. באותו זמן, אנו צריכים להבין שנתמוטט תחת הכוח של כוחות אלו אם ישפיעו מיידית ובקלות רבה מידי על חיי התודעה שלנו. לכן נדרשת הכנה זהירה כדי להשיג את הכישורים המוליכים לתפיסה של העולמות העל-חושיים. המטרה של הכנה זו היא לאפשר לנו לשאת את מה שאין לשאתו בחיים הרגילים.

* * *

מעבָרנו דרך התגשמויות רצופות חשוב ומשמעותי עבור כל האבולוציה של ישותנו המהותית, אשר עברה דרך רצף של חיים בעבר ותמשיך לעבור דרך חיים בעתיד. האבולוציה של האדמה מתנהלת במקביל לשלנו. בנקודה מסוימת בעתיד, האדמה תגיע לסוף מהלכה; ואז פלנטת האדמה, כישות פיזית, תצטרך להיפרד ממכלול הנפשות האנושיות – בדיוק כפי שבמותנו הגוף נפרד מהרוח והנפש, כדי לחיות הלאה ולהיכנס לתחום הרוח בין מוות ללידה מחדש.⁴ מנקודת ראות זו, האידיאל הנעלה ביותר שלנו צריך להיות השאיפה להפוך את כל הפירות שרכשנו בחיים הארציים לשלנו באמת לפני מותנו.

הכוחות שעושים אותנו חלשים מכדי לשאת כוחות אלו הפועלים עלינו בילדות נובעים מן האורגניזם של האדמה. בזמן שבו היא תיפרד מהאנושות, אנו צריכים להתפתח לנקודה שבה כל ישותנו תוכל לעמוד בכוחות שפועלים עלינו בהווה רק בתקופת הילדות. רק כשנגיע לרמה זו נוכל לטעון שהשגנו את מטרתנו. כך, דרך רצף של חיים ארציים, אנו צריכים בהדרגה להפוך את כל ישותנו, כולל תודעתנו, לביטוי של הכוחות שפועלים עלינו תחת ההדרכה של עולם הרוח בילדות המוקדמת. זוהי תכלית האבולוציה.

אחרי תיאור שכזה, ההבנה שאיננו לבד, תקנה אחיזה בנפשנו. הבנה זו ממלאה אותנו בענווה, אבל גם בתודעה נכונה של כבוד אנושי. אנו מבינים בה בעת שמשהו חי בנו שיכול להוכיח כל הזמן שאנו יכולים לגדול מעל עצמנו לעצמי שכבר עולה עלינו וימשיך בכך מהתגשמות אחת לבאה. כשהבנה זו לובשת צורה יותר ויותר מוגדרת, יכולה להיות לה השפעה מאוד מרגיעה ומחממת לב, ובאותו זמן, מחדירה את הנפש בצניעות הולמת וענווה. מה שחי בתוכנו הוא באמת אדם נעלה ואלוהי, ואנו יכולים לחוש עצמנו חדורים על ידי ישות זו כמו על ידי הנוכחות החיה של זה שאנו יכולים לומר עליו, זהו המדריך הפנימי שבתוכי.

משקיבלנו זאת, עולה בקלות המחשבה שאנו צריכים לחתור בכל דרך אפשרית להשיג הרמוניה עם חלק זה שבתוכנו שהוא חכם יותר מן האינטליגנציה המודעת שלנו. אחרי כן, תשומת לבנו לא תכוון יותר לעצמי המודע אלא תתמקד במקום זה בעצמי המורחב, ומפרספקטיבה זו אנו יכולים להיאבק ולבער את כל גאוותנו ויהירותנו הכוזבות. מהרגשה זו נבוא בהדרגה להבנה נכונה של אי השלמות הנוכחית שלנו. אנו נראה שנהיה מושלמים כאשר לרוחיות החובקת-כל, הפועלת בתוכנו, יהיה אותו יחס לתודעתנו הבוגרת כמו לחיי הנפש הבלתי מודעים בילדות המוקדמת.

גם אם לא נזכור דבר מארבע שנות החיים הראשונות של החיים, נוכל לומר בביטחה שההשפעה הפעילה של הממלכות הרוחיות הגבוהות נמשכת במשך שלוש השנים הראשונות. בסוף תקופה זו אנו נהיים מסוגלים לקשר את הרשמים מהעולם החיצון עם מושג-ה'אני' שלנו. לבטח, במושג-'אני' הגיוני וברור זה אי אפשר להבחין לאחור מעבר לרגע הראשון שאנו יכולים לזכור. זהו רגע שקשה למקם אותו, כי עם התעוררות תודעת-'אני' נבדלת, הזיכרון שלנו יכול להיות כה חלש שאי אפשר למצוא אותו שוב מאוחר יותר. אף על פי כן, אנו יכולים לומר שאנשים בדרך כלל זוכרים לאחור עד תחילת השנה הרביעית. במילים אחרות, מוצדק לומר שהכוחות העליונים, שיש להם השפעה מכרעת עלינו בילדות, יכולים לפעול עלינו במשך שלוש שנים. מכאן נובע שהמבנה שלנו בפאזה הנוכחית, האמצעית של אבולוציית האדמה, מאפשר לנו לספוג כוחות עליונים אלו רק שלוש שנים.

וכעת אם, באמצעות כוחות קוסמיים מיוחדים, אנו יכולים איכשהו להרחיק את ה'אני' הרגיל מהאדם – אם ה'אני' הרגיל שמתלווה לאישיות דרך התגשמויות רציפות ניתן להפרדה מהגופים הפיזי, האתרי והאסטרלי של אישיות זו – ואנו יכולים להחליף את ה'אני' הרגיל עם 'אני' הקשור בעולמות הרוחיים – מה יתרחש? אחרי שלוש שנים גופו של אדם זה יתפרק לחתיכות! אם דבר כזה יתרחש, קארמת העולם תצטרך לעשות משהו למנוע מהישות הקשורה לעולמות העליונים מלחיות בגוף זה יותר משלוש שנים.^[3]* רק בסיכום חיינו הארציים נוכל להחזיק בכוחות שבתוכנו המרשים לנו לחיות עם ישות רוחית זו יותר משלוש שנים. ואז נוכל לומר, לא אני, אלא עצמי עליון זה בתוכי, אשר היה שם תמיד, וכעת פועל בתוכי. עד אז, לא נוכל לחוות זאת. על פי רוב, נוכל לחוש בנוכחות עצמי עליון זה, אבל ה'אני' האנושי הממשי, האמיתי שלנו לא יוכל להביא את העצמי העליון לחיים מלאים.

הבה ונניח כעת שהאורגניזם האנושי צריך היה להיכנס ברגע מסוים לעולם באמצע תקופת החיים של האדמה, ואז, בנקודה מסוימת באמצעות כוחות קוסמיים מסוימים, היה אורגניזם זה משוחרר מן ה'אני' שלו ומקבל במקומו את ה'אני' שפעיל בדרך כלל רק בשלושת השנים הראשונות של הילדות – ה'אני' הקשור לעולמות הרוחיים שאנו חיים בהם בין מוות ולידה מחדש. כמה זמן יוכל אדם שכזה לחיות בגוף ארצי? אדם שכזה יוכל לשרוד בגוף ארצי זה רק כשלוש שנים. אחרי שלוש שנים, תצטרך קארמת העולם להתערב ולהרוס אורגניזם אנושי זה.

מה שהנחנו כאן התרחש למעשה פעם אחת בהיסטוריה. כאשר האורגניזם האנושי הידוע כישוע עמד על שפת הירדן כדי להיטבל על ידי יוחנן, ה'אני' שלו עזב את גופיו הפיזי, האתרי והאסטרלי. אבל אחרי הטבילה, אורגניזם זה נשא בתוכו את העצמי העליון של האנושות במודעות מלאה. העצמי שעובד עלינו בחכמה קוסמית בילדות, לפני שאנו מודעים לכך, נמצא במודעות מלאה בישוע מנצרת. ומעובדה זו, עצמי זה, אשר היה קשור לעולם הרוחי הגבוה, היה יכול לחיות בגוף אנושי זה רק שלוש שנים. מהלך המאורעות היה צריך להביא לסופם הפיזי של חיי ישוע שלוש שנים אחרי הטבילה.

באמת, אנו צריכים להבין שהמאורעות החיצוניים בחייו של ישוע כריסטוס נבעו מגורמים פנימיים אלו. הם הביטוי החיצוני של גורמים אלו. זה מגלה את הקשר העמוק בין המדריך שבתוכנו – אשר קורן לתוך ילדותנו כלתוך חדר חשוך ותמיד פועל מתחת לפני השטח של תודעתנו כעצמי הטוב ביותר שלנו – ואשר פעם נכנס לתוך ההיסטוריה האנושית כדי לחיות במשך שלוש שנים במעטה אנושי.

'אני' 'עליון' זה, אשר קשור להיררכיות הרוחיות, נכנס להיסטוריה באישיות של ישוע מנצרת – מאורע המסומל על ידי הרוח היורדת בצורת יונה, ואומרת: "זה בני אהובי, היום ילדתי אותו" (מתי 17:3).^[4]* (זוהי המשמעות המקורית של המילים). מה מתגלה כאן? אם נציב דימוי זה של הטבילה בפני עינינו, נראה את האידיאל האנושי הנעלה ביותר. זוהי הכוונה כאשר הבשורה מספרת לנו שאפשר לראות ולדעת את כריסטוס בכל אדם. אפילו אם לא היו בשורות ולא מסורת לספר לנו שכריסטוס חי פעם, הידע שלנו על טבע האדם יכול לספר לנו שכריסטוס חי בתוכנו.

לדעת את הכוחות הפועלים בילדות זה לדעת את כריסטוס בתוכנו. וכאן עולה השאלה האם הבנה זו מוליכה אותנו גם לידע שכריסטוס באמת חי פעם על האדמה בגוף אנושי? אנו יכולים לענות "כן" ללא צורך בשום מסמכים, כי ידע עצמי שבא מראיה רוחית אמיתית משכנע אנשים בזמננו שיש כוחות בנפש האנושית הבאים מכריסטוס.

בשלוש השנים הראשונות של הילדות כוחות אלו פעילים ללא כל מאמץ מצידנו. הם יכולים לפעול עלינו גם בחיים המאוחרים יותר – אם נחפש את כריסטוס בתוכנו דרך התבוננות והגות. לא תמיד היה זה אפשרי למצוא את כריסטוס בפנים; באמת, כפי שמגלה הראיה הרוחית, לפני שכריסטוס חי על האדמה, היו זמנים כאשר כל כמות של התבוננות והגות לא עזרו לאנשים למצוא את כריסטוס. ראיה רוחית מלמדת אותנו שכך היו הדברים. בין הזמן שאי אפשר היה למצוא את כריסטוס בתוכנו והזמן הנוכחי, כשאפשר למצוא אותו בדרך זו, חי כריסטוס על האדמה. אנו יכולים כעת למצוא את כריסטוס בתוכנו, בדרך שתיארתי, משום שכריסטוס חי על האדמה. עבור תפיסה של ראיה רוחית, העובדה שכריסטוס חי על האדמה מוכחת ללא צורך בשום מסמך היסטורי.

זה כאילו כריסטוס אמר: בני אדם, אני רוצה להיות אידיאל עבורכם המעניק לכם, על מישור רוחי גבוה, את מה שהוגשם בגוף. בשנים המוקדמות של החיים אנו לומדים מתוך הרוח, תחילה, ללכת – כלומר, אנו לומדים, תחת ההדרכה של הרוח, למצוא את דרכנו בחיים הארציים. ואז אנו לומדים לדבר – לעצב את האמת – מתוך הרוח. במילים אחרות, אנו מפתחים את מהות האמת מתוך צלילי הדיבור. ולבסוף, אנו מפתחים גם איבר עבור חיינו כישות-'אני' ארצית. כך, בשלוש השנים הראשונות של החיים, אנו לומדים שלושה דברים. אנו לומדים למצוא 'דרך', כלומר, ללכת; אנו לומדים לייצג את 'האמת' עם האורגניזם שלנו, ואנו לומדים לבטא 'חיים' בגופנו באמצעות הרוח. אי אפשר לדמיין נוסח משמעותי יותר למילים "אם לא תשובו ותהיו כילדים לא תכנסו למלכות השמיים". (מתי 3:18).

ולכן מלא במשמעות, מתבטאת ישות-ה'אני' של כריסטוס במילים: "אני הדרך, האמת והחיים!" הכוחות הרוחיים הנעלים יוצרים את האורגניזם שלנו בילדות – גם אם איננו מודעים להם – כך שגופנו נהיה הביטוי של הדרך, האמת והחיים. באופן דומה, הרוח האנושית נהיית בהדרגה לנושאת המודעת של הדרך, האמת והחיים על ידי כך שהיא מחדירה עצמה בכריסטוס. לכן אנו משנים עצמנו במהלך חיינו הארציים לכוח הפועל בנו בילדות.

מילים שכאלו אודות הדרך, האמת והחיים יכולות לפתוח את דלתות הנצח עבורנו. מרגע שהידע העצמי שלנו נהיה אמיתי וממשי, מילים אלו יהדהדו עבורנו ממעמקי נפשנו.

מה שהצגתי כאן פותח פרספקטיבה כפולה על ההדרכה הרוחית של האינדיבידואל והאנושות ככלל. ראשית, כאינדיבידואלים, אנו מוצאים את כריסטוס המדריך בתוכנו, דרך ידע-עצמי. אנו תמיד יכולים למצוא את כריסטוס בדרך זו משום, שמאז שחי על האדמה, הוא תמיד נוכח בנו. שנית, כאשר אנו מיישמים את הידע שהישגנו מבלי עזרה של מסמכים היסטוריים, אנו מתחילים להבין את טבעם האמיתי של מסמכים אלה. הם הביטוי ההיסטורי של משהו שגילה עצמו במעמקי הנפש. ומכאן, מסמכים היסטוריים צריכים להיחשב כחלק מן ההדרכה של האנושות המתכוונת להוליך את הנפש אל עצמה.

אם אנו מבינים את הרוח הנצחית של המילים "אני הוא הדרך, האמת והחיים" בדרך זו, איננו צריכים לשאול מדוע עלינו להיכנס לחיים כילדים אפילו אחרי שעברנו דרך התגשמויות רבות. כי אנו מבינים שפגם גלוי לעין זה הוא תזכורת תמידית לנעלה ביותר שחי בנו. אי אפשר להזכיר זאת לנו לעיתים קרובות מדי – לפחות מזכירים זאת לנו בתחילה של כל חיים חדשים – את האמת הגדולה של מה שאנו באמת בישותנו המהותית הפנימית ביותר, המונחת ביסוד כל חיינו הארציים אבל נותרת שלמה וללא פגע מאי-השלמות של הקיום הארצי.

מוטב לא להציג יותר מידי הגדרות או מושגים כאשר מדברים אודות מדע הרוח או תאוסופיה [אנתרופוסופיה] או אודות אוקולטיזם באופן כללי. יותר טוב לתאר דברים ולנסות לתת מושג מה הם באמת. לכן אני מנסה כאן לתת לכם תחושה של מה שמאפיין את שלוש השנים הראשונות של החיים וכיצד הן קשורות לאור הקורן מן הצלב על גולגותא. התיאור שנתתי מעיד על אימפולס באבולוציה האנושית שיהפוך את מילותיו של פאולוס: "לא אני אלא כריסטוס בתוכי" לאמת. כל שאנו צריכים לדעת הוא מה שאנו באמת כבני אדם; על בסיס ידע זה נוכל להשיג תובנה על ישות הכריסטוס. רק אחרי שהגענו לאידיאת-כריסטוס זו, דרך הבנה אמיתית של האנושות, ואחרי שהבנו שכדי למצוא את כריסטוס אנו צריכים לבקש אותו בתוכנו, יהיו הכתבים הקדושים לעזר עבורנו. לאיש לא תהיה הערכה מודעת גדולה יותר לכתבים הקדושים מאשר למי שמצא את כריסטוס בדרך זו.

דמיינו לעצמכם שתושב מאדים שמעודו לא שמע דבר אודות כריסטוס ופועלו, בא מטה לאדמה. תושב מאדים זה לא יבין הרבה ממה שקורה כאן, והרבה ממה שמעניין אנשים כיום לא יעניין אורח זה. תושב מאדים זה יתעניין באימפולס המרכזי של אבולוציית האדמה, כלומר, אידיאת-הכריסטוס כפי שהיא מתבטאת בטבע האנושי. מרגע שאנו מבינים זאת, נוכל בפעם הראשונה לקרוא את הכתבים הקדושים נכונה, כי נראה שם מבוטא בדרך נפלאה מה שראינו תחילה בתוכנו. אתם רואים, אין צורך ללמד אותנו במיוחד להעריך את הבשורות. כאשר אנו קוראים את הבשורות כאינדיבידואלים בהכרה מלאה, מה שלמדנו באמצעות מדע הרוח מאפשר לנו להבין בהבנה מלאה את גדולתן.

אני לא מגזים כשאני טוען שיבוא זמן שבו הדעה הכללית תהיה שאנשים שלמדו להבין ולהעריך את תוכן הבשורות באמצעות מדע הרוח יראו אותן ככתבי קודש המכוונים להדרכת האנושות ושהבנתן תעשה לכתבים הקדושים יותר צדק מכל דבר אחר. רק דרך הבנה של ישותנו הפנימית אנו יכולים לראות את מה שחבוי בכתבי קודש עמוקים אלה.

כעת, אם אנו מוצאים בבשורות את זה שהוא לחלוטין חלק של ישותנו, נובע מכך שזה נכנס לכתבי הקודש דרך האנשים שכתבו אותם. כך, עלינו להודות במה שנוגע לעצמנו – וככל שאנו מתבגרים, עלינו להודות בכך לעיתים קרובות יותר – כלומר, שאנו עושים דברים רבים שאיננו מבינים במלואם עד גיל מבוגר הרבה יותר; זה נכון גם לגבי כותבי הבשורות. הם כתבו מתוך העצמי העליון שפועל על כולנו בילדות. כך, הבשורות נבעו מאותה חכמה שיצרה אותנו. הרוח מתגלה באופן פיזי בגוף האנושי כמו גם בכתבי הבשורות.

בהקשר זה, המושג של השראה נהיה מלא משמעות שוב במובן חיובי. רק ככוח עליון הפועל על המוח בשנים הראשונות של הילדות, כך העולמות הרוחיים החדירו את כותבי הבשורות בכוחות שמתוכם הם כתבו את הבשורות שלהם. עובדות אלו מגלות את ההדרכה הרוחית של האנושות. אחרי הכל, אם יש אנשים בגזע האנושי הכותבים מסמכים מתוך אותם כוחות המעצבים בחכמה את בני האדם, אז האנושות ככלל באמת מודרכת. ובדיוק כפי שאינדיבידואלים אומרים או עושים דברים שהם מבינים רק בגיל מאוחר יותר, כך האנושות כולה מוציאה מתוכה מבשרים כמתווכים המספקים התגלויות שניתן להבינן רק בהדרגה. כתבי קודש אלו יובנו יותר ויותר כשהאנושות תתקדם. כאינדיבידואלים, אנו יכולים לחוש הדרכה רוחית בתוכנו; האנושות ככלל יכולה לחוש זאת דרך אישים ככותבי הבשורות.

המושג של ההדרכה של האנושות שזה עתה ייסדנו יכול עכשיו להתרחב בדרכים רבות. הבה ונניח אישיות שמצאה סטודנטים או תלמידים, כלומר, אנשים המצהירים על אמונתם בה ונהיים לחסידיה הנאמנים. אישיות שכזו מתוך ידע עצמי אמיתי תמצא בקלות שמציאת תלמידים נותנת לה את התחושה שמה שאמרה אינו נובע מתוכה. אלא, כוחות רוחיים מעולמות עליונים רוצים להתקשר עם התלמידים ולמצוא במורה כלי מתאים עבור התגלותם.

מורה כזה יטען את הדברים הבאים: כאשר הייתי ילד, עבדתי על עצמי באמצעות הכוחות הבאים מעולם הרוח. הדבר הטוב ביותר שאני יכול לתרום כאן צריך לבוא גם כן מן העולמות העליונים. אינני צריך לתאר זאת כחלק מהתודעה הרגילה שלי. באמת, אינדיבידואל שכזה יחוש שמשהו כמו דמון – המילה דמון כאן מתכוונת לכוח רוחי שופע חסד – פועל מעולם הרוח דרכו על התלמידים.

לפי אפלטון, סוקרטס חש משהו כזה כאשר דיבר על הדמון שלו כמשהו המדריך ומכוון אותו.⁵ מאמצים רבים נעשו להסביר את הדמון של סוקרטס. כדי להסביר אותו אנו צריכים לקבל את הרעיון שסוקרטס היה יכול לחוש משהו דומה לזה העולה מהתיאור שלמעלה. בהתבסס על כך, אנו רואים שבמשך שלוש או ארבע מאות שנים שהעיקרון הסוקרטי שרר ביוון, הביא סוקרטס לתוך העולם היווני הלך רוח ששירת כהכנה למאורע גדול אחר. הלך הרוח שאני מתכוון אליו ליווה את ההבנה שמה שאנו תופסים כאינדיבידואלים אינו כולל את כל מה שנכנס לעולם זה מהאחד הנשגב. הלך רוח זה המשיך לשרור זמן רב לאחר מותו של סוקרטס. האנשים הטובים ביותר שחשו תחושה זו מאוחר יותר גם הבינו בצורה הטובה ביותר את המילים "לא אני, אלא הכריסטוס בתוכי". הם הבינו שסוקרטס צריך היה לדבר על כוח דמוי-דמון הפועל מתוך העולמות העליונים, אבל באמצעות האידיאל של כריסטוס נתברר למה באמת התכוון סוקרטס. כמובן, סוקרטס לא היה יכול עדיין לדבר על כריסטוס כי בזמנו אנשים עדיין לא יכלו למצוא את ישות-כריסטוס בפנימיותם.

כאן שוב אנו חשים משהו מן ההדרכה הרוחית של האנושות; דבר לא יכול להיכנס לעולם מבלי הכנה. מדוע מצא פאולוס את חסידיו הטובים ביותר ביוון? כי הסוקרטיזם הכין את הקרקע לכך. זהו כך, שבמאורעות מאוחרים בהתפתחות האנושית ניתן למצוא עקבות של מאורעות מוקדמים שהכינו את האנשים כדי שהמאורעות המאוחרים יוכלו לפעול עליהם. זה נותן לנו מושג כמה רחוק מגיעים האימפולסים המדריכים באבולוציה האנושית; הם מציבים את האנשים הנכונים בזמן הנכון במקום שבו הם דרושים עבור התפתחותנו. עם עובדות שכאלה ההדרכה של האנושות מוכחת בקווים כלליים.

————————————————————————————

1. * פרימטים – הקופים המפותחים ביותר כמו שימפנזים, גורילות וכ'ו. (הערת המתרגם לעברית) ↑
2. * להרחבה בנושאים אלו ראה: 'מקור הסבל, רוע, מחלה ומוות' מאת רודולף שטיינר, את: 'המפגש עם הרוע' מאת סרגיי פרוקופייב – שניהם בהוצאת חירות. ואת רוע מקורו ותפקידו בעולם מאת רודולף שטיינר, הוצאת כחותם. ואת נפילת רוחות האופל, מאת רודולף שטיינר, הוצאת שוני תובל. (הערת המוציא לאור) ↑
3. * במשך המעבר מהילדות לשלבים הבאים, האורגניזם שלנו שומר על יכולת הקיום שלו משום שהוא יכול עדיין להשתנות במשך תקופה זו. בחיים המאוחרים יותר אינו יכול יותר להשתנות, ולכן אינו יכול לשרוד עם 'אני' הקשור ישירות לעולמות הרוחיים. ↑
4. * הנוסח המקובל הוא: "זה בני אהובי אשר חפצתי בו". (הערת המתרגם לעברית) ↑