שחרור ממיניות

שחרור ממיניות

איאן רודג'ר

תרגום מאנגלית – חיה חצב

כל מי שחושב על התפתחות-עצמית מגלה שהוא מתייצב שוב ושוב מול שאלות מוסריות. היכן ימצאו הטוב והאמת בינות לתשוקות האישיות ונסיבות חיצוניות מגרות? במקרים רבים, אנתרופוסופיה מבהירה את התשובה, אבל השאלות הללו הנוגעות במיניות נותרו בעיתיות, אם לומר זאת בעדינות. רודולף שטיינר ציין שהאנושות עדיין אינה בשלה דיה כדי להתמודד עם הבעיות של המיניות, או לפחות לא היתה כזו ברבע הראשון של המאה הזו, אבל אני מאמין שיש מספיק רמזים עבורנו כדי למקם את עצמנו בנחישות על הדרך הנכונה. זה לא סביר שיותר ממעט יוכלו להתפתח מעבר למיניות בחיים האלה, אבל רק בעבודה לכיוון השביל הנכון אנו מניחים את היסוד להתפתחות עתידית.

ראשית נחוץ לשרטט משהו מהמקור של שני המינים כדי לקבל רקע לשאלות שיעלו אחר כך. החלוקה למינים של ישות אנושית א-מינית, אדם, קרתה בתקופת למוריה. עד אז האינדיבידואליזציה של אנשים קרתה בהשפעת הסביבה על הישות, אבל בעקבות החלוקה נתאפשר לזכר לעבוד על הנקבה כדי ליצר ישות שהיתה עצמאית מלידתה. אם רק מין אחד היה משכפל את עצמו, כל האנשים היו דומים חוץ ממה שהם חוו בזמן חייהם, אבל עם שני מינים האינדיבידואליזציה הועשרה.

הפריה-עצמית אבדה, אבל האנרגיה היצירתית שהיתה בשימוש בתהליך זה הופנתה ליצירת היכולת לחשיבה עצמאית ופיתוח מערכת העצבים והמוח. בטבע היצירה בין שני המינים האלמנט הזכרי מפרה את הנקבי כדי להרות חיים חדשים. בטבע המינים יש שיקוף של העולם הגופני (זכרי) והנפשי (נקבי) . אחרי החלוקה קיימת בידינו האפשרות של ריגושים של העולם הפיסי המפרים את הנפש כדי ליצור חשיבה חיה או רוחנית.

גברים מתגשמים עמוק יותר בגופם הפיסי מאשר נשים, ובתוכם האלמנט הזכרי עובד לכיוון החוצה, בעוד שהאלמנט הנקבי מבוטא יותר פנימה. נשים מחוברות לחייהן האתריים יותר בטבעיות ומבטאות את האלמנט הנקבי לכיוון החוצה ואת הזכרי פנימה. לכן, אחרי החלוקה, גברים התעסקו באופן פעיל עם העולם החיצוני ולקחו את רצונם לתוך העולם, בעוד נשים היו יותר מחוברות לעולמות הרוח דרך חייהן הפנימיים. במשך זמן רב נמשכה השליטה בעולם הפיסי בחברה מטריארכאלית (נשלטת ע"י נשים) בצמידות עם החכמה העתיקה שהובאה מעולם הרוח על ידי נשים דרך ראיה רוחית. נשים יסדו תרבות אנושית בעזרת הקשר הפנימי שלהן עם סופיה, החכמה (ה"נקבה") העתיקה. אבל האנושות בכללותה ירדה עמוק יותר לתוך העולם הפיסי, כורתת את חוש האחדות שנוצר ע"י הקשר עם עולם הרוח כדי לאפשר אינדיבידואליזציה מושלמת של ישויות אנושיות. בעוד הראיה הרוחית קטנה החשיבה האינדיבידואלית עלתה. כל עוד נמשכה הראיה הרוחית ידם של הגברים היתה על התחתונה, דרך הקשר הטבעי של הגברים, הקרוב יותר לעולם הפיסי, הם ירדו במהירות רבה יותר מהראיה הרוחית העתיקה הטבעית לתוך תודעה פיסית בלבדית.1

אבל הראייה הרוחית עומעמה וחשיבה אישית התקדמה, הגיע הזמן שמאבק לשליטה יתחולל בין העקרונות הזכריים והנקביים. בשחר הקאלי יוגה, בסביבות 3101 לפנה"ס, כשהינומה עטתה את עולמות הרוח, התחיל להתגבר האימפולס לכיוון מודעות-עצמית והגדרה-עצמית דרך חשיבה עצמאית. באותו הזמן המילה הכתובה החלה להחליף את התקשורת התמונתית שהתבססה על תודעת-תמונה וכך נולדה התקופה ההיסטורית שלגביה יש לנו הכי הרבה אינפורמציה ששרדה.

למרות זאת, החברה הפטריארכאלית עדיין ביססה את עצמה בזמנים הגרקו-רומיים, כפי שמיוצגת ע"י הגברים היוונים המביסים את הנשים הלוחמות האמזוניות. במשך תקופה זו של מאבק בין העקרונות הזכריים והנקביים עמנואל (כריסטוס) התגשם ושרת כמודל לפשרה בין הפכים. בכל אופן, העיקרון הנקבי הוסר בהדרגה מהחיים, עבור גברים ונשים כאחד, כשהירידה לתוך המודעות הפיסית המשיכה ללא הפרעה למרות סיומה של הקאלי יוגה ב-1899 לספה"נ .

שני המינים לא החלו להימשך חושנית אחד לשני עד לאמצע התקופה האטלנטית. לפני כן ההתעברות היתה פעולה בלתי מודעת, אבל כעת אהבה מלאת תשוקה וחושניות הופיעה והתערבבה עם אהבה אפלטונית, וכתוצאה מכך יחסי מין לוו בתשוקות ואינסטינקטים שהתעוררו בעולם הפיסי.

התשוקה החושנית הזו של מין אחד למשנהו מתבטאת דרך אלמנט מורש בגוף האסטרלי. נפש שמתגשמת נמשכת לרדת מהעולם האסטרלי ע"י ההילה האסטרלית של ההורים בזמן אחדותם המינית ומביאה איתה את גופה האסטרלי, המעוצב בהתאם לאישיותה שלה. אבל בנוסף לכך, היא לוקחת לתוכה אלמנט מהגופים האסטרלים של הוריה, מסערת רגשותיהם, מהדחפים ומהתשוקות, שמותיר לה להתחלק בחוויות הארציות של אבותיה.

האיכויות, הטובות והרעות, המצויות אצל ההורים הן האיכויות שיעברו אל הילד. הילד נולד למעשה עם האלמנט הזה של התשוקה והאימפולסים שגורו באופן חיצוני באדם במהלך הדורות של חיים על כדור הארץ. האלמנט הזה הוא "החטא המקורי" והוא הסיבה למחלה שנכנסת לאבולוציה ע"י בידודו של האדם מההרמוניה של קיום רוחני.

ההיסטוריה של התפתחות הגבר והאישה נותנת הסבר לאיך יש לנו נקודות מבט מקובלות באופן רחב לגבי התנהגויות "נורמליות" או מקובלות חברתית המצויות כיום של זכר ונקבה. כפי שבטבע הנשים לחיות יותר בחייהן הפנימיים ולגברים בפעילות רצונם המכוונת אל העולם, כך ברור שבמשך שנים רבות שני המינים יטו להתמחות בתפקידים שבאו להם באופן טבעי. זה אינו בא לומר שנשים אינן יכולות לעשות מה שנחשב בדרך כלל כתפקיד של גבר או להיפך, זוהי רק שאלה של מה בא יותר בטבעיות. דרך שותפות-תפקידיהם ישלימו אחד את השני, ודרך איחודם הפיסי ילדים יכולים להגיע לעולם. אבל אנחנו כבר ראינו שהעיקרון הנקבי הורד בהדרגה מהחיים מאז שחר הקאלי יוגה. גברים ונשים כאחד, בעוד הם הופכים ליותר אינדיבידואליים הם לוקחים את האלמנט הזכרי לרמה גבוהה יותר. בעת שמודעות האגו מתגברת, הרוע הנלווה של אנוכיות הופך גלוי יותר באופן נרחב, וצורה קיצונית של העקרון הזכרי שולטת בהתנהגות דרך תחרות וקידום-עצמי, סיפוק-עצמי, הכרה רק בעולם הפיסי ולכן בחשיבה חומרנית.

כפי שהיה בטבע המינים לאורך השנים: שנשים בטאו את האלמנט הנקבי החוצה ואת האלמנט הזכרי פנימה, תפקידיהן היו די שונים מאלה של הגברים. אבל דרך ההשתלטות הגדולה של העיקרון הזכרי נשים רבות הופכות לפחות שונות מהגברים, או מתפקידים גבריים מסורתיים. בעוד שקורה שקצת נשמות מתגשמות בגופים פיסים נקביים אך הופכות לקשורות יותר לגופיהם הפיסיים מאשר לאתרים, וקצת גברים קשורים יותר לגופיהם האתרים מלידה, המספר הגדול של נשים שלוקחות תפקידים גבריים במאה האחרונה מבטא את התקדמות היקף הירידה הכללית לעולם הפיסי.

זה די שונה מהאימפולס המבקש להסיר את הכבלים ממה שהיה עבור נשים רבות רודנות זכרית, משום שזה דבר אחד לדחות מערכת ערכים כפויה ודבר אחר ל"הצטרף לצד האחר". אין כאן שום רמז לביקורת על גברים או נשים, זוהי פשוט תצפית על המשמעות לאנושות ככלל לרדת כה עמוק לעקרון הזכרי, לתוך העולם הפיסי. אבל יש הוכחה שנשים וגברים כאחד מביעים כמיהה למערכת ערכים שונה. למרות שכרגע זה בדרך כלל מוביל אותם לנשור מהחברה במקום לשנות אותה מבפנים. הבעיה היא שהאנושות הפכה לגמרי חד צדדית תחת שליטתו של האלמנט הזכרי, וגברים ונשים כאחד מתמודדים עם אותה הבעיה: ההכרה וההחייאה של העיקרון הנקבי. ובאשר לירידה לאינדיבידואליות – עד כה הגענו לשלב שבו ההיקף שבו מישהו פועל מתוך אחד העקרונות הוא בבחירתו של אותו אינדיבידואל, גבר או אשה.

כדי להשיג הרמוניה, כל אינדיבידואל חייב למצוא איזון בין העקרונות. כדי שזה יקרה, האנושות צריכה לאמץ אחדות, חמלה ואינטואיציה. וכדי שאיכויות אלו יהפכו ממשיות לאנשים כמו שהעולם הפיסי הוא כיום בעבורם, עליהם לרכוש חוש לרוחני ואז, כשהקרמה מתירה זאת, תפישה מודעת של המציאות הרוחנית. רק אז אנשים יחוו מחשבות, רגשות ודחפי רצון בדרך שהם חווים כיום את הטבע: כמציאות אובייקטיבית. אבל זוהי אינה החזרה לסופיה (חכמה) שנחוצה, זוהי אחדות עם אנתרופוסופיה (חוכמת האדם) כאשר כל אינדיבידואל חייב להפוך את החכמה לשלו דרך מאמציו העצמאיים. הכרה בכך מראה, בהקשר רחב יותר, שהמאבק בין המינים על טובות ההנאה של העולם החומרי היא אשליה. המהלך האמיתי מערב בברור מאבק, אבל זהו מאבק של כל אינדיבידואל להבנת הרוח והשחרור שזה מביא.

אנו מקבלים איכויות נקביות וזכריות בגופינו הפיסיים והאתרים כשאנו יורדים להתגשמות, אבל הם אלמנטים ארציים ואינם מתקיימים מעבר לעולם האתרי. ההבנה של הטבע האי-מיני של המרכז הרוחני הפנימי שלנו והדרישה של הקרמה שכל נשמה תתוודע לכל מרחב החוויה האנושית דרך התגשמויות של זכר ונקבה עוזר לנו לראות שכאשר מאזנים את העקרונות הזכרי והנקבי בתוך עצמנו- משתחררים מהם.

מההתגלויות החיצוניות יותר של מיניות, אעבור כעת לפנימיות יותר: הבעיות שעולות מיחסים מיניים. זה עקרוני להכיר מההתחלה שאהבה ומין הם שונים בתכלית ואין להם שום קשר אחד לשני. זה ששניהם עורבבו כתוצאה מהבלבול בין אהבה חושנית ואפלטונית הוא הביטוי השטני של חומרנות. אהבה היא יכולת בתודעה האתרית, כמו שהאינטלקט הוא יכולת בתודעה הפיסית, ופיתוח אהבה נחוץ לפיתוח האגו. תודעה אתרית מוצאת אותנו מודעים לקוסמוס מההיקף פנימה; אנו חווים את כל הדברים בתוכנו, כשהתודעה הפיסית היא במרכז האינדיבידואל ומסתכלת החוצה אל הקוסמוס, כשהיא חווה את העולם כחיצוני להווייתנו. מכאן שהשימוש הנוכחי שלנו במלה "אהבה" הוא די שגוי משום שבתודעה הפיסית אנו בהכרח מרוכזים בעצמנו. אנו יכולים להיות מודעים רק בעצמנו, לא באחרים, וכשאנו אומרים "אני אוהב אותך" אנו מתכוונים "אני אוהב את ההרגשה שאת גורמת בי". אם אנו שואלים מדוע אדם זה גורם לרגש כזה ומה היא מטרתו, התשובה היא שזה קורה דרך עבודת הקרמה ומציין הכרה בזיקה שבין נפשות.

ככל שזה עשוי להראות לא מקובל, זה חייב להיות המקרה, כל עוד אנו "לכודים בתוך ראשינו" בתודעתנו הפיסית. אפילו אם המניע הברור שלנו הוא להעניק הנאה לאהוב, אנו בדרך כלל משיגים סיפוק דרך הפעולה ולכן משיגים גמול. אבל זה אינו אומר שלתת עונג אינו טוב יותר מסיפוק עצמי בוטה בכל הזדמנות. למרות שאיננו יכולים לדעת אהבה אמיתית עד שנרכוש מודעות גבוהה יותר, אנו יכולים לעבוד לכיוון זה ע"י לימוד שגרימה לאחרים להיות שמחים ולדאוג להם זה טוב. וכשאנו פועלים מתוך מה שאנו מבינים בתודעתנו הנוכחית כאהבה, אם זה מתוך דאגה אמיתית לרוח החיה באחר, פעולותינו הן עצמאיות מהקרמה, משום שהן תרומות חופשיות המתווספות לכוח הבורא בעולם במקום לשלמותנו העצמית. כוח זה הוא אהבה.

בעוד בני האדם עובדים, דרך שני המינים, לכיוון הפיכתם לאינדיבידואלים המאוזנים בהרמוניה זה עם זה, נישואים מאפשרים הזדמנות לאזן את העקרונות הזכריים והנקביים דרך אחדות ולמידה מהי אהבה, בייחוד דרך התעברות וגידול ילדים. טקס הנישואין במקורו שרת להבאה לתשומת לבם של השותפים את האחריות הרוחנית שהם לוקחים על עצמם, ולהזכיר זאת לאחרים בקהילה. אבל עתה השותפים אמורים להיות מודעים למשמעות הרוחנית, במקום שהכנסיה תספר להם על כך. הדבר החשוב הוא – מה הם חושבים ומרגישים בעצמם. אם הם מזהים את הקרמה שלהם הם יודעים שיש להם גורל משותף. אז טקס הנישואין פשוט מאשר תודעה זו בטקס שמחבר את משתתפיו עם עולם הרוח.

אנו עשויים לשאול- מה זה שבוחר שותף? זהו כל אינדיבידואל בעצמו, שעובד דרך הקרמה שלו. הקרמה של שני שותפים תפגיש ביניהם, אבל אז החופש שלהם לוקח את מקומה. הדחף להיפגש עובד בצורה תת-מודעת דרך הרצון ואף אם הפגישה עשויה להראות כאילו קרתה לגמרי במקרה, למעשה זה לא מקרי לחלוטין. לאחר שנפגשו, האינדיבידואלים חופשיים לגמרי להתעלם זה מזה אם יבחרו בכך. עדיין יש משיכה לאנשים שאליהם יש לנו זיקה נפשית והדבר החשוב הוא כיצד אנו מפרשים משיכה זו. זה אפשרי, במקרים שונים, שנהיה בהרמוניה עם הקרמה שלנו אם נהיה סתם חברים או חברים מאוד קרובים או אולי אפילו שותפים לחיים. זיהויו של זה או אחר יהיה תלוי בדרגת ההתפתחות של האינדיבידואל. לנפש בדרגה נמוכה, כל משיכה כזו עשויה להיות משוייכת למישור המיני.

בהתחשב בכך שאנו חווים משיכות שונות לאנשים רבים בחיינו, כיצד אנו יכולים לזהות את היחסים הנכונים שעלינו לקיים זה עם זה, וביתר פרוט- מתי, איך ועם מי עלינו לקיים יחסי מין? רק דרך אינטואיציה מוסרית. כדי להבין במלואה מהי אינטואיציה מוסרית צריך לקרוא את "הפילוסופיה של החירות" של רודולף שטיינר2, אבל אנו נתוודע לכך מעט כאן. אינטואיציה מוסרית דורשת חופש של האינדיבידואל. אם אנו נשלטים ע"י חוק חיצוני, אנחנו לא חופשיים. בדומה, אם דרך חשיבתנו אנו עושים החלטות לגבי איך אנו הולכים להתנהג בעתיד ונוהגים לפיכך, אנו מוגבלים ע"י חוק שכפינו על עצמנו ואיננו חופשיים. אנו מנסים לכבול את הרגע החי לרעיון מהעבר שכבר מת.

אם אנו פועלים מיידית והחלטותינו מבוססות על הנסיבות השוררות ועל קוד ההתנהגות המוסרית שלנו, אלה פעולות חופשיות. כמובן, שזה לא אומר שאנו תמיד צודקים; זה בלתי נמנע שנעשה טעויות, אבל אלה משנים את קוד ההתנהגות שלנו. המוסריות של האינדיבידואל נוצרת בהתמדה, אינה מתקבעת באיזה מאורע מהעבר, ומתוך יכולת חיה זו אנו יכולים לעצב את האינטואיציה המוסרית כמניע לפעולה. אם נעשית שגיאה, הטוב ביותר הוא לזהותה, משום שאז רמת התפישה תשתפר. אם ברדיפה אחרי סיפוק עצמי האדם מזהה שזה היה לא נכון ושזה מצביע על מחסור מסוים בכוח, זה עוזר לרכז את הכוחות החסרים, כך שיש סיכוי גדול יותר שטעות כזו תמנע בפעם אחרת. מצד שני – לא לחשוב או לעצום עיניים בתירוצים שונים יכולים להיות בעלי השפעה מזיקה ומחלישה לאינדיבידואל, כך ששגיאה זו עלולה לחזור על עצמה בעקביות.

האינטואיציה המוסרית מתגלית כידיעה מה לעשות והיא שונה מהרגשה או מהלך של פעולה שעובד בצורה הגיונית במוח. היא תמיד תדחוף לפעולה למרות שפעולה זו עשויה בנסיבות מסוימות לא לעשות או לומר דבר. היא אף פעם לא תייצר חוסר תגובה אבל היא תמיד מניע לעשות או לא לעשות. את זה מחפש האינדיבידואל בעת עשותו החלטות חופשיות. כמו עם אהבה אמיתית, נחוץ זמן כדי להשיג את האינטואיציה המוסרית האמיתית, אבל ע"י כמיהה להחלטה חופשית המבוססת על השיפוט הטוב ביותר שיכול להיעשות בנסיבות הללו אנו עובדים לקראת מטרה זו. חשוב לזהות שרק האינדיבידואל בעצמו יכול לעשות החלטות אלה וכל כפייה תעכב את התפתחותו. בעבר אנשים נתמכו ע"י חוקי הקהילה והדת, אבל אנו הגענו כעת לנקודה באבולוציה של האגו כשאחריות מלאה צריכה להילקח ע"י האינדיבידואל. וכן, זה לא בשבילנו לשפוט זה את זה, משום ששיפוט שכזה, שמבוסס על היחסים שלנו לנשפט רק מספק את האגואיזם.

במקום לשפוט ולפסוק חוקים, אנו שואפים לאמת. לכל האנשים יש את החופש והיכולת לזהות אמת, אבל הם יכולים לעשות זאת רק כשהם מוכנים, ורמת ההבנה שבה האמת נתפשת תלויה ברמת ההתפתחות האישית. למרות זאת זה ברור מהדיון עד כה, שכל מניע לכיוון תשוקה לסיפוק-עצמי ביחסי מין חייב להיות תוצאה של אגואיזם, וזה בניגוד להתפתחות הנדרשת מהאנושות לכיוון עולם הרוח ולאהבה. עלינו לנסות להימנע מלערב תגובות רגשיות עם הנושא הנדון ולהיות ברורים שמטרתנו להבין את המציאות ולא לשפוט כאן אינדיבידואלים. הדיון מוביל אותנו להבנה, שלא ניתן להימלט ממנה, שיחסים הומוסקסואליים ואוננות יכולים להיות רק חיפוש-תענוגות, אבל זה יכול גם להראות לנו שיחסים הטרוסקסואלים שבהם משתמשים באמצעי מניעה חייבים להיות חיפוש-תענוגות גם כן. כל הפעילויות הללו חסרות את האלמנט הלא-אנוכי שקיים ביחסי מין: ההתעברות של חיים חדשים. זה לא בא לומר שהומוסקסואלים נמצאים בטעות גדולה יותר מאשר מחפשי-התענוגות ההטרוסקסואלים, רק שזה ביטוי של אגואיזם.

זה נתון לוויכוח אם זה עוזר לנו הרבה באופן מעשי לדעת זאת, וזה יהיה לגמרי לא נכון אם מודעות לכך תוביל לדיכוי האינסטינקטים. אנו כולנו יודעים כמה קשה להתמודד עם האינסטינקטים המיניים שלנו ואנו גם יודעים שהרבה טוב יכול לצמוח ממה שמתחיל כיחסי מין אנוכיים. מה בעניין הזוג שמאוחר יותר מפתח יחסי אהבה וחיבה? מה בקשר לעובדה שגלגולים חוזרים על פני האדמה היו תלויים בחיפוש-התענוגות של אבותינו ? יש הרבה נסיבות מקלות. כמובן שאיננו הולכים להפוך למושלמים בין לילה, אבל הדבר החשוב לזהות זה שהבחנה והבנה של המציאות גורמות לנו להיות חופשיים. אנו יודעים למה יש לנו את הדחפים הללו, אנו יודעים כיצד הם מתבטאים ולכן אנו חופשיים לבחור כיצד לפעול.

ומה עם הקרמה? האם יכול להיות שזאת קרמה אישית לחוות יחסים הומוסקסואליים? התשובה חייבת להיות שלילית משום שזה יסלק את החופש. זה עניין של הקרמה אם יש לנו דחף מיני חזק יותר או חלש יותר, ובאם יש לנו משיכה פיסית חזקה יותר לחברים מאותו המין או מהמין השני, אבל כאן זה נפסק ורצון חופשי תופס את מקומה. אנו מביאים נטיות אלה לתוך ההתגשמות כתוצאה מחיים קודמים, יחד עם נטיות אחרות המתבטאות בתחומים שבהם עלינו להתפתח בחיים האלה. ואנו מובאים לתוך מצבים דרך הקרמה שבהם מפגשים עם אנשים אחרים מתחוללים, אבל הדרך שבה אנו פועלים תלויה לגמרי ברצון החופשי, והיא בברור ביטוי של הרמה ההתפתחותית של האינדיבידואל.

אז יש לנו את הדחפים הללו החיים באלמנט הנורש בגוף האסטרלי שאסור לתת להם לכבוש את בהירות תודעתנו ואסור לדכאם. המהלך היחיד הוא להפוך אלמנטים אלה לבעלי אופי גבוה יותר, אבל אנו מציבים קשיים לעצמנו בגלל האינטלקט שלנו, שמנסה להבין מה לעשות. חיה פועלת מתוך אינסטינקט; מלאך פועל מתוך אהבה, אבל אנשים נתקעים באמצע וחייבים להתגבר על הטבע "החייתי" או הנמוך שלהם כדי להיות בקשר לאהבה. החלק בגוף האסטרלי שעובר התמרה הוא רוח העצמיות ואנו מגבירים את האלמנט המותמר ע"י הרוח שעובדת על הגוף האסטרלי דרך האגו. זה לא אומר שחיי סגפנות רצויים. הנאות ארציות נחוצות אבל האינדיבידואל צריך להיות בשליטה במעשיו ולא לחפש תענוגות בעבורו, משום שיש לכך השפעה הרסנית על רוחו. תענוג רחוק משמחה או אושר כמו שמין רחוק מאהבה אמיתית. חיפוש התענוגות יוצר צורך קרמתי לחוות כאב בעתיד, משום שתענוג וכאב הם שני צדדים של דואליות. ככל שאנו חותרים לאחד הכיוונים בחוויותינו – הכיוון האחר יחווה יותר בעתיד כפיצוי. תענוג יכול להיות מבוקש על ידי מישהו בתודעה אנוכית נוכחית, משום שחוויה של תענוג אישי לא תמשוך אליה מישהו שתודעתו עוטפת אחרים. הקודם, בהיותו מודע רק לעצמו, מודע לאגו הלוציפרי שלו: זה שנתן לאנושות חופש והתיר ידע של טוב ורע כישות עצמאית. השני חווה את האגו האמיתי שלו כפי שהוא עובד בו ובאחרים ומודע לעולם האתרי.

כך שרק כאשר יש לנו תודעה פיסית אנו מחפשים תענוגות וככל שאנו מזהים ועובדים לכיוון האושר של אהבה אמיתי, אנו מכוונים את נקודת הציר בנדנדה כשתענוג בקצה אחד וכאב באחר. בדומה לכך אנו עובדים לכיוון נקודת הציר בדואליות של זכרי ונקבי. בעשותנו זאת, אנו מטהרים את גופינו האסטרלים וגואלים את העיקרון הנקבי על ידי השגת התודעה הרוחנית. כך אנו משחררים את עצמנו בהדרגה ממיניות.

———————————————————-

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *