לאסה וונרשו

Lasse Wennerschou

מהדורה ראשונה הודפסה בגרמנית בשנת 1994

תרגום מגרמנית: יסמין תומר גרייס רוזן

הקדמה

מאז 1921, כאשר רודולף שטיינר¹ נתן במחזור הרצאות לרופאים ואוריתמיסטים את היסודות לאוריתמיה המרפאת, התפתח תחום חדש זה של תרפיה-בתנועה כזרם חי. בכל העולם, אלפי מטופלים התחברו לאוריתמיה המרפאת דרך התרגילים, על מנת לחזק באופן אפקטיבי את בריאותם או לכונן אותה מחדש. כאשר הצגתי בשיחות או בכנסים את יסודות האוריתמיה המרפאת, הובעה תכופות הבקשה לתיאור כתוב. הפרסומים המועטים אשר קיימים אודות האוריתמיה המרפאת מכוונים ברובם לאנשי מקצוע – לאוריתמיסטים המרפאים ולרופאים.

שלושת האגרות המובאות להלן, מכוונות למטופלים, כלומר, למישהוא אשר כבר פגש באוריתמיה המרפאת, והתיאור מושפע מכך.

מהלך ההתפתחות האישי שלי מושפע משתי המורות שלי לאוריתמיה מרפאת: טרודה תטר (1982-1907) ואילזה רולופס (1981-1903), אשר להן אני חב תודה. שתיהן היו ועדיין מהוות עבורי דוגמאות חיות כאוריתמיסטיות מרפאות. תודתי נתונה גם לחברי הרבים למקצוע ולרופאים, אשר יחד ממשיכים לפתח את האוריתמיה המרפאת, וכן למטופלים הרבים, אשר באמצעות התרגול שלהם שבים ומוסיפים לזרם הריפוי כוחות חדשים.

בעת הכתיבה של האגרות, נעשה לי ברור, כי המילה המדוברת, כמו אף המעשה – כלומר עשיית התרגילים, הינם חותם ההיכר של האוריתמיה המרפאת. האוריתמיה המרפאת, מקורה בספירה של החיים, והיא מעדיפה לסגת כאשר המילה צריכה להתקבע בצורה כתובה. מילים אשר כתב גיתה ב-1827 לצלטר, ליוו אותי במאמציי. אני רוצה לתת אותן לקורא: “סלח לביטויים הגסים הללו! אולם כבר מימים ימימה ניסו אנשים לבטא עצמם בתחומים שהשכל אינו מגיע עדם, שהרי אף להעדר-השכל לא רצו להניח לשרור שם.”

לאסה וונרשו

הידנזה, יולי 1992

אגרת ראשונה

כאשר האוריתמיסט המרפא פוגש אחד מהמטופלים שלו לאחר זמן רב וכאשר הלה מדווח לו כיצד הוא ממשיך להתאמן, אזי האוריתמיסט המרפא חש שמחה. כך שמחתי אף אני, כאשר נפגשנו מחדש. השיחה הסתיימה מהר מדי, ומחשבות ושאלות רבות נשארו ללא ביטוי. כיום ברצוני לעשות את הצעד הראשון ולקיים את הבטחתי, לספר לך על המקצוע שלי. אני מקווה כי מספר מכתבים שנחליף יוכלו ליצור את הקשר הנחוץ, על מנת להתקרב להבנה של האוריתמיה המרפאת, הזורמת כל כך והנמצאת בתנועה מתמדת.

בזמן שבו ניתנו תרגילי האוריתמיה הראשונים, לפני שמונים שנה, שלטה אווירת המהפכה בין האנשים הרגישים והאמנים-היוצרים. צורות נושנות נשברו. בפני משוררים, מוזיקאים וציירים, נפתחו עולמות חדשים אשר נזקקו לצורות חדשות. אף אמנות הריקוד נזדעזעה כתוצאה מהשפעתן של תנועות חדשות וקיבלה דרכן אימפולס חדש.

בשקט גמור, בנפרד מהעולם בו שרר אי-שקט כה רב, נפגשו ארבעה אנשים בוילה בקרבת באזל: לורי סמיתס בת ה-19, אמה של לורי, וכן מרי פון סיברס ורודולף שטיינר. היה זה סתיו 1912. כמעט שנה קודם לכן קיבלה לורי מרודולף שטיינר כמה משימות, כתשובה על שאלות ששאלה אותו בדבר דרכה המקצועית.

במשך שבועיים נפגשו שם ארבעת האנשים, ונוצרה אמנות תנועה חדשה לחלוטין. המילה הפכה לתנועה, הפכה לנגלית לעין. בהתחלה דובר בממשות (Substance) של השפה, בצלילי-הדיבור. רודולף שטיינר הראה ללורי סמיתס הנדהמת, תנועות אשר מתאימות לצלילי השפה. מתאימות להם – לא מחקות אותם! כלומר, התנועות הקטנות של איברי הדיבור לא ‘מוגדלות’ באמצעות התנועות של הזרועות והרגליים. (בעניין ה’התאמה’ הזו: היי קצת סבלנית. אחזור לכך לעיתים קרובות) חשוב כי לא יבוצעו תנועות אורגניות פנימיות כלפי חוץ, שכן זה במובן מסוים היה מהווה חיקוי למציאות (‘נטורליזם’). מצד שני, אף לא נוצר כאן ריקוד הבעתי חדש, שבו תחושות ורגשות מגיעים ישירות לגפיים. צליל הדיבור עצמו, השפה, המילה, הפכו כעת לנגלים-לעין באמצעות התנועה של האדם – וזה היה דבר חדש.

מלחמת העולם הראשונה פרצה. הוטל איסור על פיתוחן של הרבה מהמגמות ששאפו לצורות חדשות, או שהן נותבו לכיוונים אחרים. לורי סמיתס המשיכה בשקט לעבוד עם ההנחיות הרבות אשר קיבלה מרודולף שטיינר. אנשים צעירים אחרים התווספו. לאחר המלחמה, בחורף 1919, התרחשה הופעת האוריתמיה הראשונה הפתוחה לקהל בציריך, בתאטרון פפאון (Pfauentheater).

באותה שנה נוסד בשטוטגרט בית-הספר וולדרוף הראשון. כבר מההתחלה הפכה האוריתמיה למקצוע בכל הכיתות. בתחום החינוך יכלו המורות לאוריתמיה לראות את השפעתם של התרגילים השונים ושל יסודות האוריתמיה על התלמידים. כך נוצרה השאלה לגבי תרגילים אשר יוכלו לעזור באופן ספציפי לתלמידים שיש להם קשיים מיוחדים.

בפברואר 1921 הוצבה בפני רודולף שטיינר השאלה בדבר תרגילי ריפוי מיוחדים. הוא לקח את השאלה והציע לשתי האוריתמיסטיות אליזבת באומן וארנה וולפראם, לבוא לדורנאך, שם הוא התעתד לתת באפריל מחזור הרצאות לרופאים. שוב נוצרה סיטואציה דומה למה שארע תשע שנים קודם לכן: הלידה של ענף תרפיה חדש לגמרי התרחשה בחשאי. חוג האנשים הנוכחים היה הפעם גדול מאשר בפעם הראשונה, אולם לא ניתן שום ‘פרסום’ למה שקרה בשש שעות אחר-הצהרים הללו. אכן, לרבים מהנוכחים, הדבר החדש היה כמעט בלתי נתפס. אולם, האוריתמיה המרפאת, כפי שכונה ענף התרפיה החדש, יושמה באופן מיידי בבתי הספר ובקליניקות בשטוטגרט ובארלסהיים.

במאה שלנו, המזועזעת ממלחמות, מדברים על ‘מסע הניצחון של הרפואה’, ומבחינה מסוימת אף יש לכך הצדקה, אלא שאנו נעשים יותר ויותר ערים לעובדה כי ה’ניצחונות’ הרפואיים הרבים מביאים עמם בעיות רבות. במסגרת ‘מסע ניצחון’ זה, האוריתמיה המרפאת איננה נזכרת. היא המשיכה להתפתח בחשאי. אלא שאם נסתכל לאחור על שבעים שנות פעילותה, אזי נראה בכל העולם אלפי מטופלים, אשר חוו את הכוח המרפא של התנועות באוריתמיה.

“האמנות לא משקפת את הנראה, אלא הופכת לנראה” – מילים אלה, אותן אמר פול קלה³ בשנת 1920, מאפיינות את הפריצה האמנותית בתחילת המאה שלנו. גם האוריתמיה רוצה ‘להפוך לנראה’, וזאת לא את התנועות החיצוניות של המדבר, אלא את מה שחי בשפה. היא רוצה להפוך לנראה את הבלתי-נראה.

אנו נושאים בתוכנו מחשבות ורגשות, תכופות במשך זמן רב. הם מבשילים בתוכנו ואנו רוצים לבטא אותם ולחלוק עם אחרים את מה שנגע בנו מבפנים. אולם ביכולתנו להביע גם תחושות ספונטניות ורעיונות פתאומיים. לנו בני האדם ישנה השפה. איננו צריכים לפעות, ללחשש או לצייץ – העולם הנפלא של צלילי-הדיבור יכול להפוך אצלנו למילים ולמשפטים. כבר שוחחנו כמה פעמים על היווצרות השפה, ובכל פעם הובילו אותנו מחשבותינו להתחלה הבראשיתית, לבריאת האדם. דרך אלמנט האוויר החמקמק נשמעת השפה, וכיום אף ניתנת למדידה.

אולם תהליך ניתן-לשמיעה זה, הנשימה שעברה שינוי, מלווה על ידי תהליך אחר, בלתי ניתן לשמיעה. בכך שאנו מדברים, הגרון, כפי שמתאר רודולף שטיינר, משקף אחורנית תנועות של הגוף האתרי שלנו. כאשר אנו מדברים, ‘רוקד’ מסביבנו הגוף האתרי שלנו. (אני כבר שומע את שאלתך: מהו הגוף האתרי? הרשי לי היום מילה פשוטה: אלה הם הכוחות, אשר מאפשרים לנו לחיות. בני העולם העתיק כינו זאת בשם ‘כוחות חיים’. ה’ארכאוס’ של פרצלזוס הוא משהו דומה. באמצעות כתביו של רודולף שטיינר, אנו מקבלים הבנה לאתרי, וכן דרך לתרגול במטרה להכיר את הגוף העל-חושי הראשון הזה של האדם. אני מייעץ לך אף לקרוא את הספר: “מרחב-שמש” (Sonnen-Raum \ Olive Whicher). בעזרת דוגמאות מתוך הטבע החי, המתמטיקה והאמנות, היא נותנת לנו הבנה לאתרי).

ולענייננו, בחזרה לשפה. כאשר אני מדבר צליל, למשל ‘אָ’ (A), אזי הגרון משקף, כלומר משחרר, תנועה מסוימת מאוד בגוף האתרי שלי. כאשר אני יוצר מילה, צלילי-הדיבור עוברים מהר מאדם אחד לשני, בהתאם לשפה. ‘הגוף האתרי רוקד’, אומר רודולף שטיינר. במובן מסוים, בזמן הדיבור מתרחשות כך שתי ‘לידות’. מתוך הפנימי החבוי, נולדת ישות חושית – השפה הנשמעת וישות על-חושית – התנועה האתרית. שתיהן קשורות זו בזו בצורה אינטימית ביותר.

באוריתמיה, תנועות אלה של הגוף האתרי הופכות לגלויות-לעין באמצעות התנועות של גוף האדם, בעיקר באמצעות הזרועות, בכך שאלה ‘מחליקות’ אל תוך התנועות האתריות.

הדוגמא הבאה יכולה להוות תמונה למה שקורה בזמן עשיית האוריתמיה: באתר בנייה עובדים פועלים רבים. מנהל העבודה מכיר את התכניות, יש לו אחריות ומבט כולל על כל המתרחש. כאשר הוא קורא אליו לפועל ונותן לו למשך זמן מסוים את האחריות, אזי הפועל מקבל הבנה לסך-הכל וחוזר לעבודתו עם הבנות חדשות. כך מתחיה גם הגוף הפיזי, כאשר הוא נע למשך זמן מסוים – במשך האימון באוריתמיה – בתוך החוקיות של האתרי. לאחר האימון, מתרחשות הפעילויות בגוף הפיזי בצורה יותר חיה והרמונית, והגוף האתרי – או, ליתר דיוק, החלק בגוף האתרי אשר מתאים לתנועה המתבצעת – יכול היה קודם לכן, במשך התרגול, להשתחרר מפעילותו הכבולה לגוף הפיזי. דרך כך התרחשה מעין ‘התרוממות’ של כל הישות האנושית לרמה אחרת. במהלך אימון באוריתמיה, כפי שבעצמך סיפרת, לעתים קרובות אדם חש עצמו קל יותר וקשור לכוחות ההזדקפות. לאחר שהתאמנו, אנו ‘שוב שייכים לאדמה’, אולם כעת אנו הרבה יותר חדורים בכוחות חיים.

כל האמור נוגע לאוריתמיה בכלל, בין אם משתמשים בה באמנות, כמקצוע בחינוך או כמקצוע ריפויי. ננסה כעת, לאור הדוגמא המתוארת לעיל, להתקרב מעט להבנה של האוריתמיה המרפאת.

מסיבה כלשהי יכול הרי לקרות, שאחד הפועלים לא יכול יותר לבצע את משימתו בצורה טובה. הוא במובן מסוים נפרד מהאורגניזם, מפריע בנסיבות אלה לאחרים ועוצר אותם. האורגניזם נעשה ‘חולה’, יוצא מאיזון. כעת יכול מנהל העבודה לפטר את הפועל, או שהוא יכול לקרוא לו, לפנות לכישוריו ולנסות לחזק אותו.

האוריתמיה המרפאת פועלת בהתאם לעיקרון השני. כאשר משהו מופרע בפעילות האדם, כך שהאדם יוצא מאיזון, כלומר נעשה חולה, אזי האוריתמיה המרפאת רוצה לתפוס בחלק חולה זה ובעזרת פעילות לעודדו להשתנות.

באוריתמיה המרפאת אנו מחזקים את היכולת להשתנות. המדרגה הגבוהה ביותר של יכולת זו הובעה במילים על ידי כריסטיאן מורגנשטרן באחד משיריו האחרונים:

“אהבו את הרוע – טוב!

כך מלמדות נפשות עמוקות.

לימדו להתחשל דרך השנאה –

אומץ לאהוב!”

האומץ לשנות את עצמנו – אומץ זה הוא הדחף המניע לאוריתמיה המרפאת.

לפני שנים נשלחה אלי אשה על-ידי רופא המשפחה שלה. היא היתה בת שלושים ושמונה והיו לה שני ילדים, שניהם בגיל ההתבגרות. היו בעיות בנישואין. היא סבלה מהתקפי מיגרנה תכופים, לחץ הדם שלה היה נמוך והיציאות לא סדירות. שוב ושוב היא נכנסה לדפרסיות קלות ואיבדה את ‘הכיוון שלה בחיים’.

רופא אשר מכיר את האוריתמיה המרפאת, יכול למשל באופן פנימי לתת למטופל ‘לעבור דרך האלף-בית’, כלומר, לנסות-פנימית-לראות, איזה תנועות המתאימות לצלילי-דיבור מסוימים סובלות מהפרעה אצל אותו חולה.

הרופא אשר שולח את המטופל שלו לאוריתמיה מרפאת, נדרש אם כן להכיר את צלילי-הדיבור דרך עשייה. ככל שדו-השיח המתקיים במהלך הטיפול בין הרופא לאוריתמיסט המרפא הוא אינטנסיבי יותר, כן יכול הריפוי להתקדם בצורה טובה יותר. השיחה בין האוריתמיסט המרפא לרופא תמיד מביאה שמחה. הבחנותיהם מכוונות כלפי אותו אדם, אולם ‘שכבות’ שונות של האישיות מתגלות להם. באופן מופשט קמעה ניתן לומר: הרופא בודק ושואל. מבחינה פיזית, המטופל מולו הוא מטופל במצב של מנוחה. האוריתמיסט המרפא, לעומת זאת, מעוניין קודם כל במטופל כשהוא נמצא בתנועה, שכן אז הוא יכול לקרוא מתוך תנועותיו של המטופל למה הוא זקוק. החלפת הרשמים בין הרופא והאוריתמיסט המרפא למען רווחתו של המטופל, מהווה אם-כן תמריץ והשלמה הדדיים. חשוב שהרופא ייתן הנחיות לגבי התרגילים המתאימים למטופל באוריתמיה המרפאת, וכי יעקוב אחר הביצוע. נוצרים הרי כל הזמן ענפי ‘תרפיה’ חדשים אשר מבקשים לפעול בלי תלות ברופא. האוריתמיה המרפאת איננה נמנית עליהם.

נחזור למטופלת שלנו.

לתנועותיה היו כמה מאפיינים טיפוסיים. הליכתה היתה קצת מהססת, וכאשר היא הניעה את זרועותיה, הידיים לא היו חדורות בתנועה ובחיים. היא גם בקושי יכלה למתוח את הזרועות, ובגב לא ניכרו כוחות הזדקפות.

באוריתמיה קיימת תנועה אשר הדינמיקה שלה מנוגדת למה שתואר ביחס למטופלת בה מדובר, וזו התנועה של הצליל ‘אִ’ (I). כל מתיחה של הגוף או הגפיים מהווה ‘אִ’ שכזה. גם כאשר אנו מבטאים את הצליל ‘אִ’ אנו חווים משהו שמכוון-למטרה. נראה אם-כן כי הכוח הזה היה מנוון אצל המטופלת. היה צורך אם-כן לעורר כוח זה ולבנותו. תרגילים אחרים – כמו ההליכה קדימה ואחורנית על קו ישר – היו נחוצים כהכנה. אולם יום אחד הצליח תרגיל ה-‘אִ’ באמת, כאשר קודם כל הזרועות, ולאחר מכן הרגליים, ואז שוב הזרועות, ביצעו וחזרו וביצעו את תנועת ה-‘אִ’. חשוב כי המטופלת למדה ללוות כל תנועה אף מבחינה נפשית, מה שכמובן לא היה כך בהתחלה. בעצמך כבר חווית לעתים תכופות, במהלך האימון, כמה קשה להחזיק בנוכחות נפשית במהלך התנועה; אולם על-ידי אימון סדיר, ניתן לפתח יכולת זו.

בהדרגה יכלה האישה, לא רק חיצונית, להזדקף ולהתמתח. במהרה ניתן היה אף לראות, כיצד חדרה אליה שמחת חיים. מאז ועד היום היא מסוגלת לשלוט במשברים אשר הביאו לה חייה, ותרגיל ה-‘אִ’ עדיין מלווה אותה לפרקים.

אולם ברצוני אף לספר לך על מטופלת אחרת. כאשר היא באה, היא היתה בת עשרים וארבע ועדיין סטודנטית. מאז שהיתה ילדה, היתה לה אסטמה, אך בעת שהגיעה אלי היא סבלה ממנה רק לעתים רחוקות. הבעיה האמתית היתה אקזמה בידיים ונזלת כרונית. תנועותיה היו עצבניות משהו, אולם את התרגילים היא יכלה לבצע היטב. היא היתה ‘נוכחת’ בתנועה. במיוחד בולט היה המבט שלה: מאוד ישיר, לפעמים ‘מחודד’ באופן לא נעים.

גם אצלה תרגיל ה-‘אִ’ היה התרגיל החשוב ביותר. כאן היה כוח ה-‘אִ’ לא מנוון כמו אצל המטופלת הראשונה אלא זה היה יותר כאילו כוח ההתמחות אצלה הפך לעצמאי, במובן מסוים, וכך התקשה. במקומות אחרים, לעומת זאת, הכוחות המעצבים כמעט אבדו לה לחלוטין. אציין כי מבחינה נפשית היא היתה מאוד יציבה והסתדרה היטב עם הסימפטומים הגופניים.

שתי מטופלות שונות לגמרי ואותו התרגיל? אני שומע כבר את שאלתך. נסי ללכת עמי במהלך מחשבה מסוים שאתאר להלן, כך שנוכל להתקרב לתשובה על שאלה זו.

צלילי-הדיבור שייכים לנו, בני האדם. אין יצורים אחרים שיכולים להשתמש בהם. אנו לומדים את השפה של בני אדם שחיים סביבנו. לשפה יש כוח משפיע משלה. האם חשבת כבר פעם על כך, שהשפה יכולה להשפיע עלינו כך שמבלי לשמוע אדם מדבר, אנו יכולים להבחין בין נורווגי, גרמני וצרפתי, כלומר, כי השפה מהווה חלק מהתכונות הגופניות של העמים והלאומים השונים? אכן, האם אין זה כך, שאנו יכולים כמעט לנחש את השפה של האדם לפי התבוננות בדמותו ובתנועה שלו?

באוריתמיה אנו לומדים את הכוחות המעצבים של צלילי-הדיבור הבודדים, ודרך התרגול, מתעצמת ההכרה שלנו בהדרגה לכדי חוויה. אנו פתוחים אז לשלב חדש: אנו לומדים כיצד צלילי-הדיבור קשורים לקוסמוס: העיצורים עם המזלות והתנועות עם הפלנטות. הידע העתיק בדבר העובדה שהאדם בנוי מתוך הכוחות המעצבים של הקוסמוס, יכול דרך האוריתמיה להפוך להתנסות ממשית. ככל שאנו בודקים את מה שאנו חווים באופן ביקורתי, כן ברור יותר היחס שבין הקוסמוס לצליל הדיבור לבין האדם. שם אנו יכולים למשל לחוות, כי ה-‘אִ’, הינו הכוח באדם אשר מלמדנו ללכת בצורה נכונה. כוח זה יכול להיות עצור, כמו בזרע, כך שמתיחה מלאה איננה אפשרית; או שהוא יכול לצמוח בצורה מוגזמת, ועקב כך להתייבש או להתקשות. בשני המקרים, הכוח המעצב של ה-‘אִ’ הוא זה שניכרת בו הפרעה. בכך שמתרגילם את ה-‘אִ’ באוריתמיה מרפאת, מחזקים את הכוח האב-טיפוסי הבריא של צליל זה. לכן אפשרי הדבר לפעול לריפוי שני מצבי מחלה שונים בעזרת אותו צליל.

באוריתמיה המרפאת אנו מנסים, בכך שאנו מתרגלים שוב ושוב את תנועות הצלילים האב-טיפוסיות, לחזק את הכוח הבריא בכדי לאזן ככל האפשר את חד-הצדדיות שנוצרה. האוריתמיה המרפאת פועלת במכוון, אצל המטופל, על אותם הכוחות אשר התפתחותם הופרעה.

האוריתמיה, בכך שהיא הופכת את כל שפת הדיבור לנראית לעין, מתאימה לאדם הבריא; והאוריתמיה המרפאת, בכך שהיא משתמשת שוב ושוב רק בצלילים או בצרופי צלילים מועטים, מתאימה לאדם החולה. ניתן לשמח את האדם (הבריא והחולה כאחד) בעזרת זר פרחים ססגוני. על מנת לרפא, יש לקחת צמחים בודדים ולהכינם באופן המיוחד המתאים.

הן האוריתמיסט המרפא והן המטופל נאבקים על היכולת לתאר באופן הולם את מה שנחווה באוריתמיה המרפאת. לרבים חסרים עדיין המושגים לשם כך. מטופלים רבים חווים כמוך: הם חווים באופן בלתי אמצעי, כי התנועות מתאימות לאדם, וכי יש בתוכן מין מעיין חיים, אשר זורם באופן שופע ועשיר יותר אם מטפלים בו ומביאים אותו לידי תנועה באופן סדיר. אולם לא רק אפשרויות הביטוי, אלא החוויות עצמן, מוכרחות להיות שונות מאדם לאדם.

מובן מאליו כי האוריתמיסט המרפא והרופא גם יחד צריכים להיות מאומנים בכדי להיות מסוגלים לאבחן את כוחות החיים המסוימים הסובלים מהפרעה אצל המטופל. האם אין זה כך בכל מקצוע? בכדי להיות מסוגלים לעבוד, יש לפתח יכולות מסוימות. בו בזמן, נבנות באדם יכולות הבחנה אשר הן ספציפיות למקצועו.

עוד מילה לסיום. בפגישתנו, שמחתי כאשר סיפרת לי כי את עדיין עושה את התרגילים. אולם אל תשכחי את ההפסקות! הציבי לעצמך משימה, בצעי אותה בזמן שהקצבת לעצמך מראש, ואז תני לתרגיל לנוח. כאשר לאחר הפסקה תחזרי לתרגיל, אזי תבחיני מה ש’למדת’.

——————————————————–

מומלץ לקרוא את הספר: דברי הקדמה לאוריתמיה מאת רודולף שטיינר – הוצאת חירות.