מקרוקוסמוס מיקרוקוסמוס – 11

מקרוקוסמוס מיקרוקוסמוס – 11

מקרוקוסמוס מיקרוקוסמוס

רודולף שטיינר

119 GA

מגרמנית: אלישע אבשלום

תודה לאלישע על תרומת ההרצאה לארכיב!

לספר ראו כאן

הרצאה אחת-עשרה

וינה, 31 במרץ 1910

היה זה נחוץ להוסיף לעשר ההרצאות שתוכננו עוד הרצאה אחת הערב, משום שיש להביא הסברים לנושאים אלה או אחרים. כולכם הרגשתם בוודאי שכדי לענות על השאלות שהועלו חייבים לדבר מדי ערב לא רק במשך שבועות אלא חודשים, ואף שנים, אם מבקשים להסביר אותם באמת מכל הצדדים. אולם כיום, בכל הנוגע להכרות הידע האנתרופוסופיות מדובר פחות בכך שנדון במקום כלשהו בכל היקף הכרות-הידע של מדע הרוח – זה בלתי אפשרי – אלא הרבה יותר בכך שיינתנו המרצות. לשם כך נחוץ כמובן שנפנה מלכתחילה לא רק להבנת-השכל, למרות שזהו הקו הראשוני, אלא שנפנה לדבר-מה אחר. יש להדגיש שוב ושוב – מאחר שהדבר קשור לעצמה ובשרה של הכרת-הידע של מדע הרוח בהווה – שכל הדברים המובאים באמצעות מחקרי מדע הרוח מתוך העולמות העליונים, יכולים להיתפס ולהיות מובנים עם האידיאות והדימויים שעשוי לסגל לעצמו אדם בחוץ בעולם הפיסי, בחיים בעולם הפיסי. אין שום דבר מתוך הכרת-הידע של מדע הרוח שאינו יכול להיות מובן בדרך זו.

אלא שביחס לשאלות הגדולות באמת החייבות לעלות בתחום זה, נחוץ לעתים ללכת בדרך ארוכה וקשה יותר כדי להגיע להבנה מלאה. מתוך היקף המושגים והאידיאות העשויים להיות ברשותנו כיום, אנו צריכים – אם אנו שואפים לחדור בצורה תבונתית אל הכרות הידע של מדע הרוח – לעשות זאת באופן זה שעל הכול נוכל לומר: אולי איני יכול היום עדיין להתעלות בעצמי לעולמות העל-חושיים באמצעות עין-הרוח שלי; אך כל מה שנמסר לי מעולמות אלה יכול אני למצוא כניתן להבנה בדרך תבונתית.

זה אפשרי, אך אינו ניתן לביצוע ברגע בידי כל אחד. לא כל אחד אשר מתוך כמיהתו והאידיאלים שלו שואף לידע של מדע הרוח, מסוגל גם ללכת בדרך הקשה של התבונה שצוינה כאן. ולכן לא תמיד יכול מי שמדבר על הכרות-ידע של מדע הרוח לצפות שכל התיאורים שלו יוכחו בכל רגע בידי התבונה. לשם כך הוא חייב ליצור ציפיות אחרות, דהיינו, שלא כל נפש אנושית ניחנה באותם יכולות וכוחות שהושגו לאורך תקופות זמן ארוכות מאד וכיום הובאו לשלמות מסוימת. חלק מיכולות אלו היא כמובן זו שאנו מכנים התבונה האנושית, האינטלקט האנושי. אך מדע הרוח יודע כי אינטלקט זה אינו מסוגל לתת את העתיד. יכולות אחרות, כמו חשיבת הלב, יתפתחו בעתיד בנפש האנושית עם השתנות האנושות. יכולות חדשות, שכיום אינן מורגשות עדיין, מתפתחות. מה שאנו מכנים אינטלקט, תבונה, הגיע לנקודת שיא מסוימת, והוא אכן ישולב כפרי של ההתפתחות הנוכחית בעתיד הנפש האנושית, אך מדע הרוח יודע שהתבונה אינה מסוגלת להגיע להתפתחות גבוהה מעבר לנקודה בה היא נמצאת כיום.

לצד היכולות הללו של הנפש האנושית שאנו פוגשים כיום, המצביעות לנו על עברו של האדם, בו הן התפתחו עד לרמתן הנוכחית מתוך התחלות קטנות ובלתי מושלמות, עומדות יכולות אחרות, שעליהן ביכולתנו להצביע כאילו באורח נבואי, אשר יופיעו בשלמותן רק בעתיד. אולם כפי שמה שהושלם כיום הופיע בהתחלות בלתי מושלמות זמן רב מאד לפני העידן שלנו, כך נמצאות כיום כבר בצורת נבט כביכול יכולות העתיד של הנפש האנושית. כמה מהדברים שיוארו בעתיד נמצאים בנפש האנושית כבר כיום במצב נבט. ובעיקר רשאים אנו לומר: גם אם כיום רק מעטים מסוגלים בפועל לרכוש הכרות ידע מהלוגיקה של הלב, הרי שאצל אינספור בני אדם נמצא כיום הפוטנציאל הראשוני ללוגיקה עתידית זו של הלב. זוהי הרגשה ראשונית-קדומה, חוש אמת טבעי, הקיימים לגבי מה שייתפס רק בעתיד במלואו באמצעות הלוגיקה של הלב.

לצד פנייתו אל התבונה מכוֵן חוקר הרוח אל כוחות התחושה לאמת הרדומים כיום בלב. הדבר דורש שהנפש האנושית תיבּנה לא על טעות ואי-אמת אלא על האמת, ושהאמיתות הנשאבות מהעולמות העליונים יוכלו לרכוש אחיזה בלתי אמצעית בצורת תחושות. במילים אחרות: האמת על אודות העולמות העליונים יכולה להיות מורגשת בידי אינספור לבבות לפני שתגיע להבנת השכל. קיימת הוכחה לכך שנפשות עם חוש כזה לאמת אכן קיימות. ההוכחה החיצונית היא שמספר גדול של בני אדם מרגישים כיום בלתי מסופקים ממה שמציעה להם הכרת-הידע החיצונית ביחס לשאלות הגדולות של הקיום, ומגיעים למדע הרוח עם כמיהת-נפש לתשובה על שאלות הקיום. אלה הם אנשים שאינם מחפשים אחר מה שנקרא "הוכחה", אלא מאשרים את המסרים של מדע הרוח עם יכולותיהם הגבוהות הרדומות, גם אם הם רק מרגישים וחשים באמצעות חוש האמת הטבעי שלהם את אשר יבינו רק מאוחר יותר.

כך פונה למעשה חוקר הרוח אל הנפש האנושית בצורה ישירה בהרבה מזו של חוקרים אחרים בימינו. חוקר אחר של ההווה מנסה לאלץ את ההכרה באמיתות שלו כשהוא מבצע ניסויים, מביא הוכחות מתמטיות ודברים דומים, כך שלמאזין לא נותרת ברירה אלא להודות במה שהוא מביא. חוקר הרוח נמצא במצב אחר. הוא חייב לפנות לצדדים אינטימיים בהרבה של הנפש האנושית. הוא אינו מסוגל ליצור הוכחות באותה דרך בה עושים זאת מדענים אחרים. אך הוא יודע כי אותו חוש-אמת עצמו השוכן בלבו נמצא בלבבות כל בני האדם, ושבני אדם אלה יכולים להסכים אתו גם אינם מבינים עדיין את כל שיש לו למסור להם. כך הוא פונה לחוש האמת הטבעי של הלב האנושי, ומציב הכל לשיקול החופשי של הנפש האנושית, בין אם היא מוכנה להסכים אתו ובין אם לאו. הוא אינו משכנע באמצעות התיאור שהוא מביא אלא מחזיק בדעה שמה שחי בו חי בכל נפש אדם. הוא יודע כי עליו לתת המרצה למשהו, העשוי ואמור לנבוט מעצמו בכל נפש. כך מנסה חוקר הרוח רק לבטא את האמיתות שכל נפש יכולה לחוות מתוך עצמה אם רק תקדיש לכך זמן מספיק. מאחר שאנו בני האדם תלויים האחד בשני, עלינו לחפש יחד את הדברים שנוכל למצוא בשדה הרוח. מורה הרוח רואה את ההפצה של מדע הרוח באופן זה, שקבוצת מחפשים אחת מעניקה המרצה, המסוגלת לאחר מכן – במוקדם או במאוחר – לפרוץ כחוויות עצמיות בתמיכה הדדית אצל כל המאזינים שוחרי הרוח.

רק כשאנו תופסים זאת נסתכל באור הנכון על כמה דברים שנאמרו בימים הקודמים כאן בהרצאות הללו. כמה מהדברים שהובאו כאן יש לקבל כפנייה לכל נפש המחפשת אותם, גם אם אינה מוצאת בתוכה את האפשרות להגיע לדברים שנאמרו ורק מבינה אותם כשלעצמם. לכן נאמרו כמה דברים באופן זה, שהיה צפוי מהם: ההבנה לא יכולה לבוא מיידית, אלא רק כשההמרצות שוקעות פנימה אל הלב, ממשיכות לנבוט בו והופכות לפרי פעיל בתוכו. במובן זה תתווספנה להרצאות הקודמות כמה השלמות.

אמש הגענו לכך שאמרנו משהו המציג לעין הרואה-הרוחי כחוויה, שמצב האדמה שלנו הוא תוצאה של התפתחות שאליה הגיעה אדמתנו ממצב פלנטרי שונה, לו קראנו הירח הקדום, שאין לו שום קשר עם הירח הנוכחי שלנו. ואז דיברנו על מה שצופה עין-הרוח לעתיד, יצירתה של פלנטה חדשה מן האדמה שלנו, לאחר שהאדמה תעבור דרך מצב עמעום, פרלאיה, מצב של החשכה שישנה את האדמה למצב יופיטר, שגם לו אין שום קשר עם יופיטר הנוכחי אלא הוא יהווה התגשמות עתידית של אדמתנו, הנקראת יופיטר. ניסיתי להמחיש את העובדה שאדמתנו עברה התגשמויות עוקבות, בדיוק כפי שעין-הרוח רואה את האדם מתקדם מהתגשמות להתגשמות.

אם נמשיך מהלך מחשבה זה הלאה, אנו רוצים למתוח כקו מנחה שהדברים שמציג לנו מחקר הרוח ילבישו עצמם במושגים המובנים לתבונה הרגילה. אתמול יכולנו לחזור לאחור עד למצב הירח הקדום של האדמה, שבו, כפי שראינו, חייב היה הכל להיות שונה. כעת עולה השאלה: האם מצב פלנטרי שונה זה, הירח הקדום, נבע גם הוא ממצב אחר שקדם לו? האם אדמתנו לא היתה בהתגשמות אחרת, קדומה עוד יותר? העלאת שאלה זו היא טבעית לגמרי בנקודה זו של עיונינו. אך כדי שנוכל לתת עליה מענה נצטרך לפרט קצת יותר. בתחילה ניזכר כיצד מתחלף האדם בחייו היומיומיים בין מצבי עירות ושינה. זה היה מעין קו מנחה שהדריך אותנו לאורך כל סדרת ההרצאות – שעסקנו בחילוף זה של מצבי עירות ושינה. אנו יודעים כי לאדם הער יש גוף פיסי, גוף אתרי, גוף אסטרלי ואני, ויודעים כי במצב השינה נשארים במיטה הגוף הפיסי והגוף האתרי או גוף החיים של האדם, בעוד שהגוף האסטרלי והאני שלו יוצאים אל עולם הרוח, אל המקרוקוסמוס. כך מתחלק האדם כביכול במצב השינה לשתי ישויות. המרכיב הראשון הוא זה הנשאר גלוי לעין בעולם הפיסי כגוף הפיסי, עם המרכיב שהינו אמנם בלתי נראה, אך חייב להתקיים, הגוף האתרי. החלק השני הוא בלתי נראה, מרכיב על-חושי של הישות האנושית, המורכב מהגוף האסטרלי והאני. מרכיב אחרון זה של הישות האנושית לא ניתן כמובן למעקב בעבור המחקר החיצוני. הוא מגלה עצמו רק כשתודעת הראיה הרוחית מסתכלת על האדם הישן.

כעת נשאל את עצמנו: האם לא קיים בכל זאת משהו בעולם החיצון, המצביע בדרך מסוימת באותה צורה על מה שנשאר במיטה מהאדם בלילה, ובמילים אחרות: גורם שיש לו גוף פיסי וגוף אתרי או גוף חיים? אנו יודעים שגופו הפיסי של האדם נתון לחוקים אחרים לגמרי ברגע בו הוא ננטש בידי הגוף האתרי. אז הוא נתון לחוקים פיסיקאליים וכימיים טהורים; אז הוא מתפורר. הלוחם הנאמן מהלידה ועד המוות המונע את התפוררות גופו הפיסי של האדם הוא הגוף האתרי או גוף החיים. וכעת, יש לו לאדם את היסוד שאנו מכנים "חיים" במשותף לא רק עם בעלי החיים, אלא גם במשותף עם כל עולם הצמחים. כשאנו מכוונים את המבט אל סביבתנו בעולם הפיסי, אנו שמים לב סביבנו לעולם הצמחים. הצמח הפוגש אותנו מציג לנו את עצמו כישות הנתונה לא רק לחוקים הפיסיקליים והכימיים; הוא נופל להם רק ברגע הקמילה. לחוקים הפיסיקליים והכימיים נתונה רק הממלכה המינרלית. לגוף הפיסי אנו מייחסים קודם כל רק את חוקי הממלכה המינרלית, אולם גוף פיסי זה משולב וחדור בחוקיות גבוהה יותר, בגוף האתרי או גוף החיים הנוטש אותו רק עם המוות. לכן נופל אז הגוף הפיסי לחוקים הפיסיקליים והכימיים בעלמא.

כך איפוא רואים אנו את האדם בכל הנוגע ליסוד החיצוני הנשאר בעולם הפיסי במצב השינה, המורכב מהגוף הפיסי והגוף האתרי. גם עולם הצמחים מורכב מגוף פיסי וגוף אתרי או גוף חיים. לכן אנו תופסים בנקל כאשר אומר חוקר הרוח: הגוף הפיסי והגוף האתרי נמצאים ברשותו של האדם במשותף עם הצמחים. למרות זאת נראה הבדל עצום בין האדם לצמח, משום שאצל האדם חדורים שני הגופים הללו עוד בגוף האסטרלי ובאני. הצמח נושא עמו רק את הגוף הפיסי והגוף האתרי. האדם חייב להופיע לנו גם מבחינה חיצונית אחרת מהצמח, משום שבנוסף לגוף הפיסי והאתרי הוא מוחדר ומוטבע בגופו האסטרלי ובאני שלו. כך איפוא עומד האדם כביכול באמצע בין הישות של עולם הצומח, כשבכל הנוגע לשני המרכיבים הנמוכים של ישותו – הגוף הפיסי והגוף האתרי – הוא דומה לצמח, אולם מתעלה מעל לטבע הצמחי גרידא כשהוא מחבר לטבע הצמחי של ישותו גוף אסטרלי ואני. אנו קרובים לכן לצמח רק ככל שזה האחרון הביא לפיתוח שני המרכיבים הנמוכים שלנו. אך אנו רואים עצמנו בתוככי העולם הארצי, כפי שהננו, תלויים לגמרי בעולם הצומח. מבחינה פיסית האדם תלוי לחלוטין בעולם הצומח; הוא יכול להתנתק לגמרי בעבור גופניותו מהטבע של בעלי החיים. זאת אתם יודעים. אין הוא נזקק לתזונה מן החי אם אינו רוצה בכך, אבל הוא זקוק לעולם הצמחים כבר כדי שגופו הפיסי יוכל לחיות. הוא נזקק לטבע הצמחי. גופו הפיסי של האדם דורש את גופו הפיסי של הצמח. הראשון אינו יכול להתקיים בלי השני. הגוף הפיסי האנושי, כפי שהוא מופיע לפנינו, אינו יכול להתקיים, אינו יכול להיווצר, בלא שתהיה לו סביבו ממלכת הצמחים המהווה את הפלנטה הנוכחית שלו.

אם אנו מבחינים בכך, אזי התקדמנו כבר מעט בעיונינו. כעת נוכל לומר: נסתכל על האדם העובר למצב השינה: הוא מסוגל לעשות זאת בלא תלות בקונסטלציה חיצונית כלשהי של השמש והאדמה. האדם יכול לישון בכל שעה של היום או הלילה ללא תלות במצב השמש. דווקא כשהשמש מסיגה את קרינתה מהאדמה ישן האדם בצורה הטובה ביותר. הוא יכול גם כשהשמש אינה מאירה להחזיק את הקשר בין גופו הפיסי לגופו האתרי.

אם נסתכל על עצמנו לאור התהליך המקביל בעולם הצמחים, אנו רואים שלגבי עולם הצמחים הדבר שונה מכפי שהוא באדם. כפי שראינו, יכול האדם להחזיק את הקשר בין גופו הפיסי לגוף האתרי בלא תלות בהתפתחות קרינת השמש, והיינו הך כיצד מתייחסת השמש לאדמה. הצמח אינו מסוגל לעשות זאת. הצמח מקבל את כוחותיו ישירות מאלה של השמש ותלוי בהם לחלוטין. הצמח חי ומת עם מהלך השנה של השמש, דבר הבולט לעין למשל בצמחים החד-שנתיים. אך גם בצמחים הרב-שנתיים, עצים וכיוצא באלה, העוברים את החורף, אנו יודעים שהם שומרים על קשר זה עם השמש, האופייני ליסוד הצמחי; הם מאבדים את עליהם עם מות הטבע בסתיו, ונשאר רק החלק המעוצה שממנו פורצים באביב עלים חדשים. הצמחים מתים איפוא בסתיו לגמרי או בחלקם, ופירושו של דבר שגופם האתרי נסוג ויוצא מהגוף הפיסי, וכשהשמש משיגה שוב את הכוח המחמם והמאיר של קרינתה באביב, נובטים מחדש חיי הצמח, מתעוררים כאילו החיים הצמחיים. כשמאבדת השמש בסתיו את כוחה המאיר והמחמם עוברים חיי הצמח הרעננים למעין מצב מנוחה. גם בצמחים הרב-שנתיים אנו רואים כיצד הם קרבים בתקופת החורף למצב של גוויעה. החיים המהותיים של הצמח מתים בחורף ומתעוררים שוב לחיים באביב, כדי להגיע לשיא התפתחותם בקיץ. זוהי איפוא התעוררות ומיתה באותו ריתמוס כמו מהלך האדמה סביב השמש. לקראת הסתיו חייב הצמח להתקרב למצב, אשר האדם עובר אותו אך ורק כשהמוות פוגש אותו.

זוהי איפוא התלכדות אחרת בין הגוף הפיסי לגוף האתרי בצמח ובאדם. הצמח תלוי בנוגע להתלכדות זו במצב השמש ביחס לאדמה; האדם הפך את עצמו לבלתי תלוי במצב זה. הוא אינו מת בסתיו, גופו האתרי אינו יוצא בחורף מהגוף הפיסי, הוא נשאר בתוכו במשך כל החיים הארציים. בתמורה לכך יוצאים גופו האסטרלי והאני שלו מדי יום במשך השינה ושבים חזרה ומרעננים בכך את כוחות הגוף האתרי. כשאנו רואים מה נשאר מהאדם במיטה בעת השינה, אנו רואים את החלק מישותו שנבנה בו כמו הצמח. הדבר מראה לנו כיצד היינו אנו כבני אדם לולא הגענו לכך שלטבע-הצמח שלנו נוספו גוף אסטרלי ואני. הצמח מציג לפני עינינו חלק מישותנו העצמית. אבל האדם שונה באופן מהותי מהצמח. בשינה הוא שוקע אמנם בכל הנוגע לחלקו הנראה לעין למצבו של הצמח החי, אך מאחר שיש לו גוף אסטרלי ואני העובדים עליו, אין הוא נזקק, כמו הצמח, לשקיעה התקופתית למצב תת-צמחי. הבדל זה הוא שמאפשר קודם כל את החיים האנושיים, שכן מאחר שהצמח עומד בשלב נמוך יותר, יכול האדם לבנות ממנו את גופו. ללא הצמח לא יכול היה האדם לחיות. לכן ייראה לנו כסביר שקיים לא רק קשר פיסי בין האדם לעולם הצמחים, אלא גם קשר מוסרי-רוחי.

כאשר נתון האדם לאינסטינקטים הטבעיים הבריאים שלו, הוא יכול לשים לב מיד לקשר מוסרי-רוחי זה אל עולם הצמחים. לא זו בלבד שהאדם זקוק לצמח לתזונתו, הוא זקוק לעולם הצומח גם לפנימיותו. הוא זקוק לעולם הצומח המקיף אותו, כדי לשאת בתוכו את הרגשות והתחושות הנחוצים לחייו הנפשיים. הוא זקוק גם לרושם של עולם הצמחים כאן במישור הפיסי, אם ברצונו להיות רענן ובריא בחייו הנפשיים. זהו גורם שאי אפשר להגזים בהדגשתו, משום שנראה לנו מהר מאד בנפש האנושית כחֶסֶר, אם היא נסגרת בפני הרושם המרענן והמחייה של עולם הצומח. אדם שעקב מגורים בעיר הגדולה, נניח, מנותק בהקשר מסוים מהקשר הישיר לעולם הצומח, יגלה תמיד למבט המעמיק חֶסֶר מסוים של נפשו, ובהקשר מסוים נכון הדבר שלנפש נגרם נזק אם היא מאבדת את השמחה הבלתי אמצעית, את ההנאה הבלתי אמצעית, את השהייה עם עולם הצומח, עם כל שהנו בעל טבע של צמח בחוץ. לכל הצדדים השליליים של התרבות המודרנית, שהתפתחה בעיקר בכרך הגדול, נוסף גם זה שעקב החיים העירוניים שלנו אנו סגורים בפני השהייה הישירה עם עולם הצמחים המחַיֵה. אנו יודעים שקיימים כבר בני אדם הגדלים באורח זה שאינם מסוגלים להבחין בין גרגר שעורה לגרגר חיטה. אך חלק מההתפתחות הבריאה של הנפש, מוזר ככל שישמע, הוא שאדם יוכל להבחין בין גרגר שעורה לגרגר חיטה. הדברים נאמרים בסימבוליות, אך בזאת נאמר בכל זאת משהו. עלינו לראות בפרספקטיבה מדאיגה עתיד שבו יתרחקו בני האדם לגמרי מרושם ישיר של עולם הצומח. האדם זקוק לעולם הצמחים.

הקביעה שלהלן יכולה להראות לנו כמה עמוק מבוסס קשר זה: האדם בן זמננו לא יכול היה להיות תמיד אדם ישן. אדם לא יכול להיות אדם חושב אם הוא ישן כל הזמן; ככזה לא יכול היה לחיות. האדם בן זמננו הוא אדם חושב רק בצורה כזו, שגופו הפיסי והאתרי מתמלאים במצב העירות בגוף האסטרלי ובאני. זהו חלק מטבע-האדם השלם. אנו יודעים גם שכדי לרכוש תודעה על העולם הפיסי חייב האדם לשקוע עם האני והגוף האסטרלי שלו בגוף הפיסי והאתרי. במצב השינה, כשהוא נמצא עם האני והגוף האסטרלי במולדתו הרוחית, אין לו לאדם שום תודעה על העולם החיצוני. רק כשהוא צולל אל הגוף הפיסי והאתרי הוא מתחיל לפתח תודעה. עלינו לומר איפוא: מצד אחד האדם בצורתו, כפי שהוא עומד לפנינו בשלב ההתפתחות הנוכחי שלו, לא היה אדם חושב לולא היו לו גוף אסטרלי ואני, ומצד שני לא היה ביכולתו להיות בעל תודעת-אני ולפתח אימפולסי רגש ורצון לולא היו לו כבסיס גופו הפיסי והאתרי. לשם חייו הפנימיים חייב על כן האדם כבסיס את הגוף הפיסי והאתרי. כבר מכאן נובע ששני אלה הם תנאי מוקדם להתפתחות הגוף האסטרלי והאני. תחילה חייבים היו להתקיים באדם הגוף הפיסי והגוף האתרי, ורק אז יכלו להיכנס אליהם הגוף האסטרלי והאני.

כך אנו חוזרים לאחור לא רק אל תקופת הירח הקדום של אדמתנו, בה היתה לירח צורה שונה לגמרי מכפי שהוא כיום, אלא אל זמנים שבהם לא היו בכלל גוף אסטרלי ואני אלא רק גוף פיסי וגוף אתרי. תחילה חייבים היו להיבנות מתוך המקרוקוסמוס הגוף הפיסי והגוף האתרי האנושיים, ואז יכלו הם להוות את התנאי המוקדם, את הבסיס לגוף האסטרלי ולאני. בעבר רחוק מאד חייב היה להתרחש מה שמתרחש היום בכל בוקר: כפי שבכל בוקר נכנסים האני והגוף האסטרלי לגוף הפיסי והאתרי, כך חייבים היו פעם להגיע האני והגוף האסטרלי מעולם הרוח ולמצוא את הגוף הפיסי והאתרי. לפני שיכול היה האדם להיעשות לְמה שהוא כיום עם מרכיביו הגבוהים יותר, חייב היה להגיע להכנה בשבילו גופו הפיסי וגופו האתרי – ללא כל עשייה מצדו – באמצעות כוחות וישויות אחרים, מסוג גבוה יותר ממנו עצמו.

אולם כעת נשאל: אם צריך היה להכין לאדם את גופו הפיסי והאתרי לפני שהגוף האסטרלי והאני יוכלו בכלל להגיע להתפתחות בעולם זה, חייב היה האדם להתפתח תחילה במעין טבע צמחי לפני שקיבל את טבעו הגבוה יותר. האדם חייב היה להתקיים תחילה כמעין ישות צמחית; שלב זה חייב היה לקדום לטבעו הגבוה יותר. אנו מכוונים איפוא לאחור אל עידן קדום של התפתחות האנושות, שבה נבנה האדם מתוך המקרוקוסמוס כישות צמחית. כיום אנו רואים את עולם הצומח המקיף אותנו, ואנו מסתכלים נכונה רק כשאנו אומרים לעצמנו: עולם הצומח הזה המוריק, פורץ ופורח סביבנו, מראה לנו כיום דבר-מה מן הטבע שהיה פעם הטבע שלנו עצמנו, לפני שקיבלנו את הגורם שבאמצעותו אנו יכולים לטעות, שבאמצעותו אנו מסוגלים להגיע לרוע. עולם הצומח מראה לנו את ישותנו האנושית העצמית בטהרתה המקורית, כפי שהיתה בעבר רחוק, כאשר לא היתה חדורה עדיין בדחפים, תשוקות ותאוות.

אך כשאנו מציבים לצד זאת את העובדה שטבע-הצמח האנושי שלנו כפי שהוא כיום אינו תלוי במיקום השמש ביחס לאדמה, בעוד שהצמח בן זמננו תלוי בשמש, פורץ החוצה באביב וקמל בסתיו, עלינו לומר: צמחים כאלה לא יכולנו להיות לעולם. אל סוג זה של צמחים כפי שאנו היינו פעם, חייבים היו להיכנס גוף אסטרלי ואני. אל הצמחים בני זמננו לא יכולים להיכנס גוף אסטרלי ואני. טבע-הצמח של האדם שונה מטבע הצמחים בני זמננו בכך שהגוף האתרי והפיסי של האדם הנו בלתי תלוי במצב השמש ביחס לאדמה. הקשר בין הגוף האתרי לגוף הפיסי באדם חייב לעמוד בתנאים פלנטריים שונים לגמרי מאלה של הצמחים דהיום.

נוכל להבין תנאים אחרים אלה כשאנו שוקלים בדעתנו את הדבר שלהלן. אנו יודעים שהקשר האנושי של גוף פיסי וגוף אתרי הנו בלתי תלוי בעמדת השמש כלפי האדמה. אך האם הוא גם בלתי תלוי בהשפעות השמש בכלל? הוא איננו בלתי תלוי, משום שללא השפעות השמש לא יכולים הגוף הפיסי והגוף האתרי להתקיים.

לולא שלחה השמש את השפעותיה באופן תמידי אל האדמה, לא יכול היה להתפתח שום אדם. האדם במהותו תלוי אמנם בהשפעת השמש, אך הוא בלתי תלוי בעמדתה כלפי האדמה. השמש תמיד משאירה את חותמה. אנו יודעים שגם כאשר השמש מונעת את כוחה המחמם הישיר מן האדמה, אין היא מפסיקה בשל כך לשלוח את כוחה המחמם לברכת האדמה ועזרתה. כשאתם יוצאים אל השדות תמצאו שבסתיו נחפרים בורות עמוקים באדמה שבהם מונחים תפוחי האדמה; לאחר מכן הם מתכסים, מאחר שכוחה המחמם של השמש הנוצק על משטח האדמה נמשך אל פנימיותה. כוח מחמם זה נשאר מתחת לפני השטח עד לעומק מסוים. האדמה שומרת לעצמה את כוחה המחמם של השמש לאורך תקופת החורף, גם כשהשמש עצמה נסוגה. כשאתם מחממים את התנור שלכם בפחם, קיבלתם פחם זה ממעמקי האדמה. כיצד נוצר הפחם הזה? הודות לכך שפעם בזמנים רחוקים כיסתה צמחיה את האדמה. צמחיה זו נוצרה תחת השפעת אור וחום השמש. מה שאור השמש וחומה עשו נשמר בפחם, ואתו מפיקים מתוך האדמה אור וחום של השמש מתקופות עבר ארוכות. כך מכילה אדמתנו בתוכה שמש, גם כשעקב עמדתה של זו ביחס לאדמה מזמן הפסיקה לגמרי את ההשפעה החיצונית. לצמחים הנוכחיים שלנו יש בחייהם הפורצים ופורחים דבר-מה, שפעל באופן ישיר רק בזכות עמדתה של השמש כלפי האדמה. כל מה שחי על האדמה נזקק לשמש, והאדמה שומרת את אשר היא מקבלת מהשמש לאורך תקופת החורף ומעבר לה. היא מלאה בהשפעות השמש. השפעת השמש נשארת תמיד באדמה, וכאשר עקב עמדת השמש האדמה אינה מתחממת באופן ישיר, חום השמש שנשמר קיים עדיין ופועל על היצורים החיים על האדמה. לולא כן לא יכלו להתקיים גם הגוף הפיסי והגוף אתרי של האדם. קחו מן האדם רק פיסה מן האדמה – והוא לא יוכל יותר להתקיים. הוא נזקק לאדמה כולה, האדמה עם השפעות השמש שהיא מכילה. בתנאים הנוכחיים של מערכת השמש שלנו לא מייצרת אדמתנו איפוא באופן ישיר את אותו קשר של הגוף הפיסי והגוף האתרי שאנו רואים באדם, אלא רק את זה שאנו רואים בצמח. הקשר של הגוף הפיסי והגוף האתרי באדם חייב להיווצר כיום בדרך עקיפה. אך כדי שיוכל בכלל להתקיים זקוק האדם לחום-שמש המשומר באדמה. מכאן נוכל לתפוס כסביר שבקיום פלנטרי קדום יותר היה חייב להתאפשר פעם שהגוף הפיסי והאתרי של האדם ייבנה כפי שכיום נבנה באופן ישיר על האדמה טבע הצמח. כפי שכיום הצמח הוא ילד האדמה, כך חייבים היו פעם הגוף האתרי והגוף הפיסי להיות הילד של מצב פלנטרי קודם של האדמה. בתנאים הנוכחיים לא יכול היה דבר זה להיות. לכן חייבים היו להיווצר תנאים אחרים. מדע הרוח מצביע לנו על תנאים אחרים אלה, כשהוא מראה לנו כי למצב הירח הקדום קדם מצב פלנטרי שונה נוסף, לו אנו קוראים, בצדק, מצב השמש הקדומה של האדמה. לאדמה קדמו מצב הירח הקדום ומצב השמש הקדומה. כיצד חייב היה להיות מצב השמש הקדומה הזה? הוא לא יכול היה להיות כזה שהשמש זרחה מבחוץ, שהרי אז לא מסוגל היה האדם לפתח את גופו הפיסי וגופו האתרי; אז היו מתפתחים צמחים מהסוג של ימינו. אור השמש צריך היה להגיע לא מבחוץ. אולם ללא השפעת שמש לא יכול היה האדם לפתח את גופו הפיסי והאתרי. הגורם שכיום נשמר חלקית באדמה כהשפעות שמש חייב היה להגיע כולו מתוך האדמה עצמה. האדמה חייבת היתה לייצר בעצמה את ההשפעות שכיום מייצרת השמש. אך פירושו של דבר הוא שהיא חייבת היתה להיות היא-עצמה שמש. כשאנו מחפשים איפוא מצב קודם של הפלנטה שלנו, נוכל למצוא רק פלנטה שבה השמש לא זרחה מבחוץ; השפעות השמש חייבות היו להגיע מהאדמה עצמה.

כך תמצאו כסביר שמדע הרוח מייחס למצב הירח הקדום מצב שקדם לו, מצב השמש הקדומה של האדמה. עין הרואה הרוחי מראה לחוקר הרוח שהאדמה היתה פעם היא עצמה ישות מאירה ומחממת. אז לא יכלו עדיין להיווצר צמחים במובן של היום, אך יכול היה להיבנות הקשר של הגוף הפיסי והגוף האתרי של האדם.

ניתן לטעון: אם כך, כשהאדמה היתה שמש ולאדם היו רק גוף פיסי וגוף אתרי, הוא חייב היה להישרף! אכן, זה מובן מאליו אם הגוף הפיסי והגוף האתרי היו כפי שהם היום. אך אז היה הגוף הפיסי של האדם שונה מכפי שהנו כיום. לגוף הפיסי של האדם לא יכלו להיות אז כמובן מרכיביו המוצקים דהיום; הללו לא התקיימו במצב השמש. לאדם לא היו גם מרכיבים נוזליים, שכן המים של ימינו לא יכלו להתקיים בגוף קוסמי כזה. אך מצבי האויר או הגז היו אז אפשריים, וכך גם מצב החום. אנו חוזרים איפוא לאחור להתגשמות פלנטרית קדומה של אדמתנו, בה אנו מוצאים את האדם כשהוא בנוי בגוף פיסי וגוף אתרי, אולם בתנאים שונים לחלוטין. המוצק והנוזלי לא התקיימו אז עדיין, והתקיימה רק ההכנה לפיסי במצב של אויר וחום. האדם הגיע למצב בו הוא בנוי כיום רק לאחר הטרנספורמציה של השמש הקדומה ואחריה של הירח הקדום לאדמה הנוכחית. האדם בן אותו זמן התאים למקדימים הפלנטריים הללו של אדמתנו הנוכחית. תוכלו כעת לחשוב שבאותו זמן לא רק האדמה, אלא גם כל מערכת השמש היתה חייבת להיות שונה מזו של ימינו, שהרי האחד תלוי בשני. מה שאנו מכנים כיום מים או נוזל לא התקיים אז, וגם לא המוצק, האדמתי; התקיימו רק חום, היינו אלמנט האש, ותצורת האויר. כאן אנו מגיעים למצב של מערכת השמש שלנו שנראה שונה מהותית ממערכת השמש הנוכחית, והיו לה חוקים אחרים לגמרי מהגוף הארצי הנוכחי שלנו.

כעת ברצוני להצביע עוד בקצרה על כך שגם למצב זה, שציינו כעת כמצב השמש של אדמתנו, קדם מצב אחר, קדום עוד יותר. במצב השמש ראינו כבר קשר בין הגוף הפיסי, שנוצר מחום ואויר, לגוף האתרי. הגוף הפיסי אינו מסוגל בשלב זה להתקיים ללא גופו האתרי, אך גם הגוף האתרי חייב, כדי להתקיים, את הבסיס של גוף פיסי. על השמש חייב היה איפוא האדם להיות בעל גוף פיסי שנבנה כבר קודם לכן, לפני שיכול היה למצוא קשר זה שלו עם הגוף האתרי. כאן אנו מצביעים על התגשמות פלנטרית קדומה עוד יותר של אדמתנו. כפי שהפיסי התעבה במשך מצב השמש של האדמה עד למצב של תצורות אויר, תצורות גז, כך אנו מגיעים כעת להתעבות נוספת של הפיסי, למצב שהתקיים בכלל רק מחום. חום זה עלינו לראות כפיסי הראשוני, ואת כל מערכת השמש של אז חייבים אנו לחשוב כמתאימה למצב פלנטרי ראשוני זה – מצב החום או האש של אדמתנו.

לתודעת הראיה הרוחית נראה כעת למעשה, שהתפתחות אדמתנו חוזרת לאחור עד למצב ראשוני של חום בלבד. אנו מכנים מערכת-חום זו סטורן הקדום. התבוננות הראיה הרוחית מתגלית כחוויה ישירה, אך ראינו שביכולתנו להגיע לאחור למצב זה גם בצורה תבונית. הדגשנו כי ברגע בו אנו מגיעים למערכת שונה כמו זו של החום למשל, עלינו לדמות הכל כמתאים ליחסים השונים כפי שראינו כבר גם כשדיברנו על העולם האלמנטרי. אנו חייבים איפוא לסגל לעצמנו מושג שונה של חום. אינכם יכולים לחשוב על האש בת-זמננו בלא שיתקיימו גם שלושת המצבים האחרים – תצורות האויר, הנוזל והמוצק. האש של ימינו אינה אפשרית אחרת. לכן ייראה לנו כסביר שהאש של סטורן הקדום היתה דבר-מה שונה מהותית מהאש של ימינו. הכל השתנה והותאם לתנאים. האש בת-זמננו היא גז בוער או גוף בוער אחר כלשהו. אולם גז או גוף אחר לא היו עדיין בנמצא על סטורן הקדום. היה שם חום זמין בחופשיות; בחום זה היה החלל ממולא. חום זה נראה לנו כמשהו נפשי. את אשר אנו מכנים כיום "חום" אנו מרגישים כאשר למשל נתקלת אצבענו בחפץ בוער כלשהו. אבל אלמנט האש דאז לא היה משהו שניתן היה להיתקל בו; הוא התקיים כחום החודר את החלל. נוכל ליצור דימוי על חום כזה רק כשאנו עוברים מהמושג החיצוני של חום אל מה שנקרא חום נפשי. כשאדם מתלהט באהבה, התלהבות או שאיפה לאידיאל גבוה, הוא נעשה חם נפשית. דבר זה יכול לפעול עד לתוך הפיסי, ואז הוא מתחמם גם פיסית, כלומר, הדם נעשה חם ונע במחזורו אחרת מכפי שנע לפני כן. המתבונן העדין יחוש כי מה שמופיע לנו כחום נפשי פועל בצורה מחממת עד לגופנו הפיסי. חום כזה, באופן בו הוא מופיע כשאלמנט רוחי פועל אל הטבע האנושי, חום כזה עלינו לחפש בהתגשמות הפלנטרית הראשונה של אדמתנו. היא נוצרה מן המקרוקוסמוס באמצעות פעולה של היסוד הרוחי, כפי שאנו יכולים להתחמם באמצעות היסוד הרוחי-נפשי. כך המצב הפלנטרי הראשוני של אדמתנו היה מצב חום, משום שהרוחי מהמקרוקוסמוס השפיע באמצעות ה"חום" שלו.

כשמופיעה תופעת חום בעולם החיצון אנו שואלים: כיצד קורה הדבר? אך כשהאדם נעשה חם כתוצאה מרושם של יסוד נפשי-רוחי, יהיה זה טיפשי לשאול מדוע הוא נעשה חם. את העובדה שהאדם נעשה חם עקב ההתלהבות לאידיאל גבוה, מסוגל להבין רק מי שיכול לשחזר חוויה זו; מי שאינו יכול לעשות זאת לא יבין זאת. יש להבין תהליך כזה באופן פנימי; באמצעות הסברים חיצוניים בלבד לא נבין מאומה. הסתכלו על העולם שבחוץ: האנשים אינם מבינים שישנם בני אדם העשויים להתחמם פנימית מהאידיאל של האנתרופוסופיה. הם אינם מסוגלים לכך בעצמם ואומרים: האנתרופוסופים האלה הם משוגעים! כל הדבר הזה שמלהיב אותם משאיר אותי קר לגמרי! האנשים הללו אינם חווים את אותו דבר. לו יכלו לחוות אותו היו מפסיקים עם שאלותיהם.

מה נחוץ לנו איפוא כשאנו חוזרים לאחור אל מצב סטורן? כיצד נוכל לתפוס את החום שלו? רק הודות לכך שאנו אומרים: חומו נוצר מתוך הרוח. כשאנו מגיעים לאחור עד למצב סטורן חדל כל חומר, אנו תופסים אז את לידתו הבלתי אמצעית של היסוד הפיסי מתוך הרוח. אנו מבינים את מקור התהוות האדמה שלנו כשאנו חוזרים לאחור אל הרוח. לא לערפילית קוסמית, אלא כשאנו חוזרים אל הרוח ומדמים כיצד באמצעות עבודה משותפת של רוחות, של ישויות רוחיות, נוצרה ההתחלה של בניית אדמתנו.

אם אתם תופסים זאת ייעשה מובן לכם כיצד בספרי "מדע הנסתר בקוויו הכלליים" מוסבר קיום סטורן הקדום. שם נאמר כי רוחות מסוימות המכונות רוחות הרצון, הזרימו את עצם ישותן כאילו בקרבן גדול. יחד איתן פעלו רוחות החכמה, רוחות התנועה וישויות רוחיות נוספות. תיארתי בספר כיצד הזרימו רוחות אלו במשותף את מעשיהן אל המקרוקוסמוס, וכיצד באמצעות זרימה משותפת זו של ישויות רוחיות נוצר סטורן הקדום. כאן אנו רואים כיצד מוביל אותנו המחקר אל היווצרות הפיסי מתוך הרוחי. ומאחר שאנו עוסקים כאן במעשיהן של ישויות מעולמות גבוהים, אנו נאלצים להפסיק לשאול בנקודה זו על הסיבות לכך. בהגיענו לרוחי, כשאנו רואים ישויות רוחיות המופיעות לפנינו, איננו יכולים לשאול באותה דרך כמו מקודם על ה"מדוע". רק הפשטות יכולות להמשיך לשאול את שאלת ה"מדוע": מדוע נמצאים כאן העקבות על הדרך? משום שעברו כאן גלגלים; מדוע עברו הגלגלים? משום שנסעה כאן כרכרה; מדוע נסעה הכרכרה? משום שמישהו חייב היה לנסוע; מי היה אותו אדם? זה וזה; מדוע נסע? כעת אנו מגיעים להחלטתו של אדם זה, וזוהי השאלה האחרונה שנוכל לשאול; מכאן שאלת המדוע אינה יכולה להמשיך. כך הדבר גם עם התיאורים על הקשרי העולם הגדולים: אנו מגיעים לנקודה בו נפסקות השאלות, משום שהגענו לישויות.

בזאת הראינו בדוגמה כיצד נובעות עובדות בתיאורים של המדע כנובעות בצורה לוגית תבונתית זו מזו. זו כמובן אינה דרכו של מדע הרוח. חוקר הרוח לא מסתמך על מערכת של השתלשלות לוגית, אלא מתאר מה הוא רואה לפניו בממשות. הוא מסתכל לאחור על קיום השמש וקיום סטורן, הוא יכול לתאר כיצד היתה האדמה במצב שמש. אך הדברים חייבים גם להיות מתוארים באופן כזה שייקלטו בידי האינטלקט בן זמננו. נוכחתם שלעתים חייבים לאסוף דברים ממרחק רב אם מבקשים לעורר הבנה להם. אם מביאים בחשבון את כל העובדות שניתן לאסוף מכל עולם, תיווכחו שקביעותיו של מדע הרוח יכולות להיות מאומתות בידי עובדות חיצוניות. עלינו רק להיות מסוגלים לחבר את העובדות במידה מספקת.

ראינו איפוא כיצד בעבר רחוק נוצק הגורם שזרם מהמקרוקוסמוס אל המיקרוקוסמוס. ראינו כיצד הכין האדם לאורך זמן ארוך מאד מסטורן לשמש וממנה אל הירח את קיום האדמה, את מה שמצא את סיומו בקיום האדמה. לסיכום יש להצביע עוד על כמה פרטים הנוגעים לעתיד. האם קיים משהו באדם המצביע לעתיד? האם יש לו לאדם משהו בתוכו שיתפתח הלאה מאוחר יותר? בהרצאה אתמול ראינו שהלב הוא איבר ותיק, משום שהתקיים כבר בירח הקדום, גם אם בצורה אחרת, והותמר לאחר מכן במצב האדמה למה שהנו כיום. אם נתבונן באדם-הירח הקדום בראיה רוחית נוכל לחוש שהיה לו משהו שהיה הכנה ללב הנוכחי. כפי שבפריחת הצמח נושא הזרע את הפרי, כך נשא הלב הירחי את הלב הארצי בתוכו. בדרך דומה נראה כעת איברים מסוימים באדם הנוכחי – למרות שלאדם הרגיל הם נראים כבלתי מושלמים – שנועדו לצמוח לשלמות גבוהה יותר ולמלא תפקיד משמעותי מאד בעתיד, ובכך לאפשר לאדם הנוכחי להפוך לאדם-יופיטר העתידי. בין האיברים הללו נמצאת הגרוגרת, שבזמן הנוכחי אינה מצויה כבר במצב של נבט-איבר. מנקודת המבט של מדע הרוח תתפתח הגרוגרת הלאה משלמותה הרחק מכמה איברים אחרים. כשאנו מסתכלים על הגרוגרת ביחסה אל הריאות, נוכל לומר שכעת היא מקדימה בדרך מסוימת את הריאות, היא מתפתחת באדם על בסיס קיום הריאות. אך בו בזמן אנו רואים שבכל הנוגע למה שעושה האדם בגרוגרת, הוא עומד בשלב בלתי מושלם. מה הופך איפוא את האדם למושלם? היכן נעוצה כיום, במצבה הנוכחי של התפתחות האדם, השלמות האנושית הגדולה ביותר?

היא נעוצה בכך שהאדם מסוגל לקרוא לעצמו "אני". מה שנותן לאדם את האפשרות לקרוא לעצמו "אני" מעניק לו את ערכו האנושי, מציב אותו מעל לישויות האחרות. האדם הוא אינדיבידואליות, והאיברים הבודדים של האדם מושלמים יותר ויותר ככל שהם מבצעים את מה שנשאר קשור עם האני, העובר מהתגשמות להתגשמות ולוקח עמו את פירותיו של כל מחזור ומחזור-חיים. אולם במקרה של הגרוגרת קורה הדבר במידה מועטה יותר. אם תוכלו להתבונן לאחור אל התגשמויותיכם הקודמות ותמצאו עצמכם למשל בתקופה היוונית-לטינית, בתקופה המצרית-כשדית או בעידן האטלנטי, תמצאו תמיד שפה אחרת המדוברת; השפה אם כן כתוצר של הגרוגרת לא עברה עדיין אינדיבידואציה. השפה איננה דבר-מה המוגשם באני עד כדי כך שהוא יכול ליטול אותה עמו מהתגשמות להתגשמות. כשנכנס האדם להתגשמות אחת דרך עם מסוים, ובהתגשמות הבאה דרך עם אחר, חייב הוא בכל פעם להתבטא בצורת-שפה שונה. השפה קשורה באופן הרבה פחות הדוק עם החשיבה. השפה נמצאת ברשותנו במשותף עם בני אדם אחרים. אנו נולדים אל צורת שפה מסוימת. בכל הנוגע לשפה יש לו לאדם לגמרי נפש קבוצתית. חרף זאת השפה היא משהו בו באה לביטוי פנימיותנו, בו באה לביטוי הרוח. היא מהווה את האפשרות של האדם לצקת את תחושות הנפש והמחשבות אל ההגאים והצלילים. בגרוגרת ניתן לנו איפוא איבר שבאמצעותו מתיישרת האינדיבידואליות שלנו עם עבודת הרוח, אך לא עם שום דבר שעשינו אנו-עצמנו. אם השפה לא היתה עבודת הרוח לא יכלה רוח להתבטא בה; לולא היתה הגרוגרת מסוגלת לתפוס את הצליל שניתן על ידי הרוח, לא יכלה פנימיות הנפש האנושית להביא עצמה לביטוי באמצעות שירה. הגרוגרת היא איבר המבטא השפעות של רוח, אבל לא השפעות-רוח אינדיבידואליות.

לחוקר הרוח נראית הגרוגרת כאיבר שבאמצעותו מסודר האדם בנפש קבוצתית, שלא התעלה עדיין לאינדיבידואליות, אך נמצאת בדרכה לקלוט השפעות אינדיבידואליות של האדם. האדם יעבד וישנה את הגרוגרת שלו בעתיד באופן כזה, שיבטא אינדיבידואליות מוחלטת גם באמצעות הגרוגרת. זהו כאילו רמז נבואי. הגרוגרת היא איבר-נבט, שיעבור התמרה בעתיד. כשאנו רואים זאת נמצא כסביר שהשפה ניתנה לאדם בן זמננו כחסד, שעליו אין לו כל שליטה, שאליו הוא צריך לצמוח עם האינדיבידואליות שלו. כפי שבאני שלנו אנו עומדים בתוך עצמנו, כך אנו מושרשים עם הגרוגרת שלנו במקרוקוסמוס, שממנו זורמים הכוחות ההופכים אותנו לישות מדברת.

הלב הוא איבר באדם שבאמצעותו הוא נעשה באופן עצמאי לאדם. הוא קשור למחזור דם הסגור בגוף האדם כביטוי לאני. באמצעות הגרוגרת הופכות אותנו ישויות ההירארכיות של המקרוקוסמוס לבני אדם. כשאנו גדלים בהתגשמות חדשה אל המיקרוקוסמוס, אנו גדלים אל תוך מערך שנקודת המרכז שלו היא הלב; אך אנו גדלים לא רק אל המיקרוקוסמוס; גופניות זו ממשיכה להיבנות כל הזמן בידי המקרוקוסמוס. באמצעות הגרוגרת שלנו זורם אלינו מהמקרוקוסמוס הגורם המהווה את הביטוי הגבוה ביותר של הרוח. כך עומדים אנו בקשר עם המקרוקוסמוס, בצורה בה איננו מקבלים השפעות בלבד אלא גם נותנים השפעות בחזרה, גם אם אין לנו בה עדיין כוח אינדיבידואלי לגבי מה שלתוכו אנו נולדים. אנו נולדים אל רוח העם, שביחס אליה אין לנו שום כוח אינדיבידואלי. מקביל הדבר לאמת גדולה כאשר נאמר בתנ"ך מיד בהתחלה האדם חייב היה להמתין בהתהוותו הארצית עד לנקודת הזמן שבה ייבנה בעבורו הכתר של איברי הנשימה שלו, הגרוגרת, בידי רוח האלוהות עצמה: "וינשוף אלוהים באדם רוח חיה, ויהי האדם לישות חיה." במילים הללו נרמז לנו על הרגע בו האלוהי-רוחי נשם פנימה מן המקרוקוסמוס. עם הלב נקשר היסוד האנושי לגרוגרת של האלוהות.

בשעה שנושם האדם עם ריאותיו ומעצב מחדש את תהליכי הנשימה שלו לקונפיגורציות הנגרמות באמצעות הגרוגרת – דיבור ושירה – ניתן לו דבר-מה המסוגל להתפתחות גבוהה ביותר. לכן מוצדק לגמרי כאשר מה שאמור להפוך לנזר הבריאה כשיתפתח האדם גבוה יותר ויותר, נקרא בתיאוסופיה המזרחית "אטמא"[1]. המילה "אטמא" נולדה מאותו שורש כמו "atmen", לנשום. אטמא או אדם הרוח הוא המרכיב הגבוה ביותר שיפתח האדם פעם בעתיד. אולם הוא חייב לפתח את האטמא או אדם הרוח בעצמו, כאשר כיום נמצא מרכיב זה במצב הכנה בלבד, כפוטנציאל. עליו לעבוד בשיתוף פעולה על מה שמתבטא במודיפיקציה של תהליך הנשימה בדיבור ובשירה. מרכיב זה עומד כיום רק בתחילתו והוא ילך ויתפתח הלאה והלאה ויקיף תחומים רחוקים יותר ויותר.

אם אנו חושבים על כך, נאמר: ברגע שיוכל האדם לתפוס את תהליך הנשימה שלו באופן המתאים לעובדות, תהיה לכך השפעה גבוהה יותר מכל התהליכים האחרים. אולם מאחר שמדובר כאן בכוחות רוחיים גבוהים, שהאדם במתכונתו הנוכחית אינו בָּשֶל להם עדיין, ברור הדבר שבעניין זה אנו עלולים בנקל להביא לאסון. לפיכך כאשר בין האימונים השונים שיכול לבצע האדם כדי להפוך עצמו למושלם ישנם גם כאלה המווסתים את הנשימה, אזי חשוב לנקוט בתרגולים אלה תוך אמצעי זהירות קפדניים ביותר, והמורה חייב לחוש באחריות הגדולה ביותר האפשרית ביחס לתלמיד. שכן הישויות האלוהיות-רוחיות עצמן היו אלו שעצבו בחכמתן את תהליך הנשימה כדי שיתאפשר לאדם להיות ישות המחוננת בדיבור מתוך שלב נמוך יותר, ומאחר שהאדם לא בשל עדיין לכך, הציבו את הדיבור לא לשרירות רצון האינדיבידואליות, אלא היו חייבות להציב אותו מחוץ לאינדיבידואליות. כל תרגילי הנשימה משמעותם איפוא השפעה על ספירות גבוהות יותר, וחייב להיות ברור לנו שתרגילים אלה דורשים את הרגשת האחריות הגדולה ביותר.

למרבה הצער ניתנות כיום לעתים קרובות הוראות נמהרות בתחום זה, ומי שמבין בדברים הללו מביט בחרדה על העובדה שאנשים רבים מאד עסוקים כיום בתרגילי נשימה בלא שיבצעו הכנה מספקת לכך. לחוקר הרוח הם נראים כילדים המשחקים באש. אף אחד אינו רשאי להאמין שהכרות-ידע אנטומיות חיצוניות והסתכלות פיסית מסוגלים לתת צעדים מקדימים על הנשימה. המורה האמיתי בתחום זה יודע: כשמתערבים באורח מודע בתהליך הנשימה פונים לאלוהי-רוחי בטבע האדם. ומאחר שכך הוא הדבר, חייבים החוקים לכך להישאב רק מההכרה הרוחית הגבוהה ביותר כיום. הנחיות בנוגע להתערבות בתהליך הנשימה יכולות לכן להיות מואמנות רק בידי מורים שמהם ניתן לצפות לזהירות הגדולה ביותר. בתקופתנו, בה האדם מודע כל כך מעט לכך שבבסיס כל החומרי עומד יסוד רוחי, מאמינים בקלות שיכולים להינתן תרגילי נשימה כאלה או אחרים. אך כשיודעים שבבסיס כל פיסי עומדת רוח, מגיעים גם להכרה שעיצוב תהליך הנשימה של האדם הוא בין ההתגלויות הנאצלות ביותר של הרוחי בפיסי, ושהתערבות בתהליך הנשימה יכולה להיות קשורה רק להלך-רוח דמוי תפילה של הנפש. הרוצה להתערב בתהליך הנשימה צריך לעשות זאת רק מתוך הידיעה, שהכרת-הידע הופכת אצל התלמיד לתפילה, שהוא מתמלא ביראת קודש פנימית. אחרת לא אמורות להינתן הנחיות לדברים כבדי האחריות הללו. יודעי דבר יקבלו רגש דתי, שירגישו את החסד של הישויות שאליהן התקרבנו אמנם, אך היום עלינו להסתכל עליהן עדיין כלפי מעלה, משום שחכמתן נשלחת מטה ממרומי המקרוקוסמוס, שהינם גבוהים יותר ממה שיכול לתפוס הידע הרגיל שלנו. זהו מה שמתקבל ממדע הרוח כתוצאה הסופית, המהדהדת כתפילה המובנת מאליה:

קרני אלוה מגֵנות ומברכות,

מלאו את נפשי המתעוררת

כדי שתוכל לתפוס

כוחות מחזקים בכל.

היא שואפת להשׁבּיע

את כוח האהבה בתוכה

לעורר בה את כוח האהבה,

לראות כך כוח אלוה

בנתיב חייה

ולפעול במשמעות האל

עם כל אשר יש לה.

מדע הרוח אמור להביא אל העולמות הגבוהים את האדם השלם, לא רק את האדם החושב, אלא גם את האדם המרגיש והאדם הרוצה. אנו יכולים לחשוב על העולם, אך כשאנו חושבים בלבד, אנו נשארים בכל ההכרה שלנו קרים ושווי-נפש. הכרות הידע של העולמות העליונים אמורות לשחרר בנו הרבה יותר את הרגש, וככל שמתאפשר לאדם להסתכל גבוה יותר, כך מתעורר בו עמוק יותר האימפולס לרגש, האימפולס לעשייה, האימפולס לחיות על פי האידיאות הגדולות שמוקרנות לנו מתוך עולמות הרוח. כשאנו הולכים בעקבות הכרות-הידע הרוחיות אנו הופכים ליראי-קודש, למתפללים; הרגש הופך לדתי, הרצון מתקרב לאל. שהרי מי שמכיר את האמת באופן של הרגש לא יישאר בכך: הוא יעורר – לגמרי מתוך עצמו, ללא כל אילוץ – את הרצון והעשייה של מה שהכיר כנכון ואמיתי. וזוהי אבן הבוחן. מי שעומד רק כמכיר הרוח, אבל למרות זאת נשאר שווה-נפש ברגש וברצון שלו – מדע הרוח לא פעל עליו בדרך הנכונה. אבן הבוחן של מדע הרוח היא בכך שהכרת-הידע מהדהדת בהלך-נפש דתי והאדם קולט ברצון שלו וחש בעשייתו מה נמצא ברשותו כידע נכון. היכן שהכרות-הידע של מדע הרוח פועלות במובן זה, זורחת באמת באדם שמש רוחית, המחממת ומאירה אותו מבפנים.

לכן, מאחר שהכרת הרוח חייבת להיקלט בלבבות, טבעי הדבר שהכרת הרוח הזו זורמת כעת דרך התרבות שלנו בדרך של איחוד בני האדם, ליצירת אגודות של בני אדם. אילו נגע הדבר להכרות-ידע בלבד, יכול היה האדם להיות גם מתבודד. אך אם בעקבות הכרות-הידע דוברים גם הלב והרגש, מרגיש עצמו האדם נמשך גם לבני אדם אחרים. לכן ההכרה הרוחית היא משהו המאחד את בני האדם, ורק טבעי וסביר שנוצר הדחף הבלתי רצוני שאנשים שיש להם האימפולס הזהה, הכמיהה הזהה והאהבה הזהה לאידיאות והאידיאלים של מדע הרוח, ימצאו עצמם מאוחדים ויתחברו לאגודות שחבריהן, היכן שלא יהיו, ישאו תמיד את המטרה הרוחית הגבוהה הזו בלבבות מלאי חום. דבר זה כולל בתוכו משהו גדול ומרחיק לכת, כאשר מדע הרוח מתפשט בדרך זו שבני האדם שהודות לאינטימיות של רגשותיהם ורצונם מגיעים להיות יחד כשהם נמשכים לנפשות הקרובות להם. היכן נוכל למצוא בעולם הכאוס החברתי בני אדם שאיתם אנו מרגישים קרובים? עד כמה מפולג כיום העולם בכל הנוגע לבני האדם! אנשים יושבים יחד במשרדים, מעבדות או בתי חרושת, ומבצעים את אותה עבודה עצמה. ועדיין, כמה רחוקות נפשותיהם זו מזו! אנו יכולים לשבת צד לצד עם אנשים אחרים, ותנאי החיים אינם כה מסובכים שלא נבין האחד את רעהו. אך כשאנו מגיעים למקום כלשהו ויודעים שנמצאים שם אנשים המעריצים את הקדוש ביותר אותו מעריצה גם נפשנו, תיפול בחלקנו הזכות לחוש שיש להם משהו בפנימיותם הקרוב למה ששוכן עמוק בפנימיות נפשנו שלנו. כשאנו מתאחדים עם אנשים שבשבילם הדבר הקדוש ביותר הוא גם הדבר שבשבילנו הוא הקדוש ביותר, הנושאים בנפשם אותו אור ואותה אהבה כמונו-אנו, יוכלו אז בני האדם שאלמלא כן לא הכרנו בכלל, להופיע כנושאים החיצוניים של ישות פנימית שאנו מכירים. אז נדע שיכולה להתקיים קירבה ברוח.

בכל מקום אליו אנו מגיעים שבו תנועתנו מתפשטת בין בני האדם, והם נושאים בתוכם את אותו אור ואותה אהבה כמונו, יימצאו נפשות הקרובות לנו, כמכירות את אותם אידיאלים. בזאת נאמר דבר-מה עצום – שהכרת-הידע שאנו מורידים ממרומי הרוח ומזרימים אל הנפשות משנה את בני האדם והופכת אותם לאחרים, שגם בנפשות שלפני כן חיו אולי יום אחר יום ושנה אחר שנה האחד לצד השני ללא שום שותפות, מנביטים את הזרע לאהבה, לחמלה ולחום לאידיאלים, ומתוך הקור של האנשים היבשים של פעם יוצרים ידידות חמימת-רגשות של האנושות. כשאנו מפיצים את הכרת הידע אנו מדברים לא רק על מהותה של חכמת העולמות הגבוהים, אלא גם על הגורם שפועל בהכרת-ידע זו כאהבה מנפש אנוש לנפש אנוש. זוהי הדרך האמיתית לסלול בדרך מעשית ברית בין בני האדם. מטרה זו לא תושג לעולם דרך תוכניות או הטפות על אהבה, וגם לא באמצעות תיאוריות על אחווה או המרצה של צדקה ודברים דומים. אך במקום בו מתאחדים בני אדם הקשורים לרוח, החשים שהם נמשכים לאותם האידיאלים וקרובים לאותה רוח שהיא הדבר הקדוש ביותר גם לנו, שם נוכל לייסד אחווה אנושית.

כך לא אמור מחזור הרצאות זה עם סיומו – ולמעשה כל הרצאה – להיראות ככזה שממנו שואבת הנפש האנושית ידע ומעשירה את הכרות הידע של בלבד, אלא הוא אמור לגרום לכך שמתוך הכרות הידע, בלי שנשים לב, תעלה הרגשת חום לאידיאלים הגבוהים של האנושות ולצורך לחבר יחדיו את בני האדם ברוח האחווה. ככל שנלמד בהרצאות מעין אלו הכרות ידע, כך אנו אמורים להגיע לכך שבני האדם ירכשו גם אהבה, יציתו את אש האהבה והעבודה יחד כדי להביא לאידיאל האנושי של האחווה.

במובן זה ניתנו גם הרצאות אלו. ניסינו לחבר מתוך תחומים רחוקים לפעמים, את מה שיעניק לנו הבנה על העולם ועל הקיום שלנו, המגיע מטה מן הרוחי. רק כשעולים לרוח מוצאים את ישותו האמיתית של האדם. אהבת-אדם אמיתית מבטיחה זאת כשבני האדם עולים באמצעות מדע הרוח אל הרוחי, שכן מדע הרוח מחיֵה, מחמם ומאיר את בני האדם. כשהוא נלמד נכונה ונקלט נכונה, הוא יעניק תמיד אימפולסים המכינים את הלוגיקה האמיתית של הלב. לוגיקת החשיבה מחוברת לאגואיזם החזק; הלוגיקה של הלב מסוגלת לנצח בהדרגה כל אגואיזם, ולהפוך את כל בני האדם למשתתפים בקהילה האנושית. רק משחדרו אותנו האמיתות הרוחיות עם חום של חיים, הבנו נכונה את האימפולסים של מדע הרוח. אז אנו עוזבים מחזור הרצאות כמו זה הנוכחי לא רק עם העשרה של הכרות הידע; הוא ירומם לכל אחד ואחד את חום הנפש, שחום-נפש זה יזרום ויוכל לפעול אל מכלול החיים. מי יתן ואחדים מהאידיאלים הללו יושגו. מחזור כזה יכול בוודאי – גם אם הוא נמשך זמן כה רב – לתת רק מעטים מהם, להצית אולי רק אש מועטה. אולם יהיה זה יפה מאד אם נקלוט, שחום הנפש שמופח כאן לא ישוב ויתקרר, ונמצא עקבות ממנו או אפילו עליה משמחת, כשניפגש כאן שוב בפעם הבאה. עד אז – להתראות.

————————————————————————-

  1. Atmen בגרמנית "נשימה". ↑

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *