מקרוקוסמוס מיקרוקוסמוס
רודולף שטיינר
119 GA
מגרמנית: אלישע אבשלום
תודה לאלישע על תרומת ההרצאה לארכיב!
לספר ראו כאן
הרצאה עשירית
וינה, 30 במרץ 1910
בהרצאות אלו מתרכזים מאמצי באותן הכרות ידע האמורות להינתן כיום – מסיבות הנעוצות בהתפתחות האנושות – במטרה להציג אותן במובן מסוים מצד שונה מכפי שהן מוצגות בספרים העוסקים בנושא זה. ברצוני להאיר הכרות-ידע אלו מנקודת המבט של החוויה הישירה, ודווקא בכך אפשר בהחלט לקוות כי באמצעות הספּגה של האמיתות הללו עם העובדות הבלתי אמצעיות של התודעה, הן יובהרו בצורה חדשה לאנשים אלה או אחרים. כמובן שמי שרק הקשיב להרצאות הללו ועסק מעט בנושא יוכל למצוא השלמה חשובה למה שנאמר כאן בספרַי " מדע הנסתר" ו"כיצד קונים דעת העולמות העליונים?". לפי ההסברים שניתנו אמש, מובן מאליו שברגע בו מתחילים לתאר את העולמות העליונים נעשה הדבר מנקודות מבט שונות. עם זאת ראינו מכמה הרבה נקודות מבט שונות מופיע לפנינו האני שלנו ברגע בו אנו רואים אותו מבחוץ באמצעות כניסה לעולמות העליונים.
אני רוצה בהקשר מסוים להשאיר תיאור זה בעיצובו יותר מבפנים כלפי חוץ, ולכן אקשר אותו לדברים שאמרנו אמש על הלוגיקה של הלב בניגוד ללוגיקה של הראש או הבנת השכל שאנו מכירים בחיים החיצוניים. יכולנו כבר מהרצאת אתמול להיווכח, שהלוגיקה של הלב עשויה להופיע בהתפתחות האדם פעמיים. היא עשויה להופיע לנו באותה צורת התפתחות שבה מה שחושב הלב אינו חדור עדיין בלוגיקה של השכל, בלוגיקה של הראש. הצבענו על כך שישנם כיום עדיין כאלה שאולי מעדיפים אפילו לסרב לעסוק בהיגיון של התבונה ולתרגם את מה שהם מרגישים ותופסים כאמת למושגים ואידיאות. בשלמותו, מצב זה של התפתחות האנושות לחלוטין לא יתקיים בהווה שלנו; הוא לא יכול להתקיים בו בשלמותו, שהרי היכן שלא תסתכלו אל מאחורי בני האדם של ההווה – גם כאשר מישהו קובע דעה לגמרי מתוך רשמים בלתי אמצעיים של הלב – תמצאו בכל מושגים ואידיאות. אם נרצה למצוא שלב התפתחות שמוציא מתוכו לחלוטין את הבנת השכל, עלינו ללכת הרחק לאחור בהתפתחות האנושות ונמצא שם שלב מקדים של ההתפתחות האנושית הנוכחית שלנו. ניתן איפוא לומר שמתוך עצם טבעו של מה שתואר כאן מתקבל מאליו, ששלב ההתפתחות הנוכחי שלנו מצביע על שלב מוקדם יותר, בו מתוך תת-תודעה התקיים שיפוט של הלב. כיום אנו חיים בתקופה שבה שיפוט מקורי ראשוני זה של הלב, לוגיקה מקורית ראשונית זו של הלב, מושרים במושגים ואידיאות, ובקצרה – במה שאנו מכנים לוגיקה של השכל. וכשאנו מביאים בחשבון את כל שנאמר אתמול וחושבים על כך שהאדם מסוגל להתפתח, נוכל להצביע מתוך שלב ההתפתחות הנוכחי שלנו על שלב התפתחות עתידי שאליו שואפים כיום מתי מעט, אשר מתוך תודעתם הנוכחית מקבלים את הכמיהה והדחף לקלוט מראש בדרך מסוימת את העתיד. ביכולתנו להביט על מצב עתידי מסוים של האנושות בו היא תיווכח שהלוגיקה של הלב תתקיים שוב במלוא היקפה, ופירושו של דבר שהאדם יהיה מסוגל שוב לראות את האמת מתוך הישירוּת של רגשותיו, אך הוא יקלוט אז את שלב ההתפתחות אותו עבר בין שני אלה – שלב הלוגיקה, שלב הבנת השכל. נוכל איפוא לומר: אנו עוברים כעת – האנושות כולה – שלב התפתחות של השכל, של הראש, כדי להגיע שוב בשלב גבוה יותר אל מה שהגענו אליו כבר בשלב נמוך יותר: הלוגיקה של הלב. בעוד שבשלב הנמוך יותר לא היתה לוגיקה זו של הלב מולהטת ומוארת בידי מה שסיגל לעצמו האדם באמצעות שכלו, תהיה הלוגיקה של הלב בשלב גבוה יותר ספוגה ומולהטת בידי מה שאנו רוכשים בשלב ההתפתחות הנוכחי דרך מושגים ואידיאות.
כך עומדים בפנינו איפוא שלושה שלבי התפתחות של האדם: אחד שהתקיים לפני התקופה שלנו, אחד בתקופתנו ואחד כשלב התפתחות עתידי. מכך אנו רואים גם את משמעות ההתפתחות, בכך שלהישגים שהושגו בשלב הקודם מצטרפים חדשים. החדשים שיתחיוּ בעתיד ישתלבו בקודמים.
אך נוכל ללמוד בצורה מדויקת אף יותר, דווקא מהניסיון של אלו שכבר השיגו בדרך כלשהי את מה שתואר כבר אתמול כניתן להשגה, סוג מסוים של מצב תודעה גבוה יותר, שבאמצעותו מסוגל הרואה הרוחי להסתכל בעולמות הרוח. תוכלו בקלות לתפוס שבטרנספורמציה מעין זו מדובר לא רק בכוח החשיבה, אלא גם בכוחות נפש אחרים, בצורות אחרות, כאשר כוח החשיבה משתנה.
עלינו לשאול את עצמנו: כשמפלס אדם את דרכו דרך אימון של מדע הרוח אל שלב הכרה גבוה יותר, כשהוא מתקדם מהלוגיקה של הראש, של הבנת השכל, אל הלוגיקה של הלב, מחשיבת הראש לחשיבת הלב, האם משתנות אז גם יכולות אחרות של הנפש? ניקח יכולת כלשהי – נוכל להבהיר עניין זה, שהנו מסובך מאד, רק בדוגמה – ניקח כדוגמה את הזיכרון. הזיכרון הוא כוח-נפש כפי שהחשיבה היא כוח-נפש. כאשר מתקדם תלמיד הרוח בהתפתחותו משתנה החשיבה; היא הופכת מחשיבת הראש לחשיבת הלב. מה קורה איפוא עם הזיכרון? בחיים הרגילים מופיע לנו הזיכרון בתודעה הנורמלית באופנים הבאים: תחילה יש לו לאדם תודעה של ההווה. הוא רואה את הדברים המקיפים אותו בסביבתו בהווה, קולט אותם ויוצר לו עליהם דימויים. כל זאת יכולה לשלב בשבילו תודעתו. יכולה להיות לאדם גם תודעה על המתרחש במרחב, אך בנפרד מבחינת הזמן. לכך הוא נעשה מודע באמצעות הזיכרון; באמצעות הזיכרון חוזר האדם מההווה אל העבר. כשאתם נזכרים בדבר-מה אותו חוויתם אתמול, אתם מסתכלים לאחור בזמן. אתם רואים משהו שאינו נמצא יותר בסביבתכם, אך היה בה פעם. כל מי שבוחן את הזיכרון בכיוון זה, ישים לב שהזיכרון אינו קשור, כמו תודעת ההווה, לחלל, אלא לזמן. כשאנו פעילים עם הזיכרון שלנו אנו מסתכלים לאחור בזמן. סוג זה של פעילות תודעתית משתנה כעת לתלמיד הרוח בצורה דרסטית.
עלי להעיר כאן בהדגשה שחוקר הרוח אינו נזקק בכל רגע בחייו לשימוש ביכולותיו הגבוהות. הן נמצאות ברשותו, אך הוא מביא אותן לפעילות רק כשברצונו לחקור בעולמות הגבוהים. כשהוא חוקר בעולמות הגבוהים עוברת חשיבת הראש שלו לחשיבת הלב. אולם לחוויות-היום הרגילות לא נזקק חוקר הרוח כמובן ליכולות הנפשיות הללו, שאיתן הוא פועל בתודעה הגבוהה; בחיי היומיום הוא חושב בדיוק כמו אנשים אחרים. זוהי איפוא יכולת להיכנס למצב מסוים, יכולת החייבת להיות ברשותו של חוקר הרוח. זאת עלינו לזכור תמיד. איננו רשאים לומר שחוקר הרוח חייב תמיד להראות את סימני ההיכר [של התודעה הגבוהה] שתוארו.
הזיכרון של חוקר הרוח משתנה בכל המקרים בהם הוא נמצא במצב התודעה בו הוא חוקר בעולם הרוח, באופן כזה שהוא קולט רשמים בעולם הרוח באמצעות יכולת הדומה לזיכרון הרגיל – אלא שהוא קולט לא מבחינת הזמן אלא בצורה מרחבית. זהו שינוי מוחלט שקורה עם הזיכרון. בעוד שכאשר רוצה האדם להיזכר בתודעה הרגילה בדבר כלשהו שהתרחש אתמול, הוא מביט לאחור בזמן ומנסה כאילו למשוך מעלה את המאורע, הרי שבהתקדמותו של תלמיד הרוח בהכרה הרוחית הוא חווה את העבר בו-בזמן עם ההווה, והם נפרדים רק מבחינת המרחב, בערך כפי שאדם עומד כאן ורואה את החדר השני מבעד לדלת. הדבר הוא איפוא כך, שאירועי אתמול עומדים כאן בד-בבד במרחב, כשהם נפרדים מאירועי היום הנוכחי רק באמצעות המרחק; ומה שמצוי מאחור בזמן, מרוחק רק מבחינת המרחב ממה שקורה עכשיו. ניתן לומר: בעבור חוקר הרוח האירועים שבאופן הרגיל נמצאים מאחור בזמן בשביל הזיכרון, עומדים כעת האחד לצד השני והוא נודד כאילו מאירוע אחד למשנהו.
אם תחשבו על הדברים במדויק, תכירו כי הדברים שנאמרו כבר בהרצאות הקודמות נמצאים בהתאמה עם מה שהוסבר היום. נאמר שבעולם הרוח אנו חייבים להתאחד עם הדברים והישויות. כאשר הדברים והישויות הללו מרוחקים מאתנו בזמן, עלינו להיכנס אליהם כדי להתאחד עמם. עלינו לחזור אחורנית, לצעוד בקו הזמן כמו בקו המרחב, כדי להתאחד עם הישויות והדברים. ניתן לומר שבכל הנוגע ליכולות הנפש של הזיכרון, הופך הזמן באופן מסוים לחלל ברגע הכניסה אל עולם הרוח. הזיכרון הופך בעבור חוקר הרוח ליכולת חדשה במהותה. הוא רואה מאורעות עבר כאילו הם קיימים עדיין בהווה, ואומד את הזמן – שהוא העבר – על פי המרחק בו הוא נפרד ממנו. תוכלו אם כן להסיק מכך שהעבר עומד בפני חוקר הרוח בצורה כזו, שהדברים עומדים זה לצד זה בצורה מרחבית. כשנרכשת צורה זו של הזיכרון, הדבר הוא למעשה כך שהמחקר אל העָבָר הוא כמו קריאה של אירועים העומדים מולנו. קריאה זו של אירועים העומדים לפנינו נקראת "הקריאה בכרוניקה האקשית". זהו עולם שבו הזמן הופך לחלל. כפי שהעולם בו אנו חיים מצוין כעולם הפיסי, כך אפשר לציין את העולם בו הזמן הופך לחלל כעולם-האקשה. דבר זה משנה את כל תפיסת הנפש של המיסטיקאי האמיתי, שכן מה שמכונה בחיים הרגילים "זמן" אינו קיים כאן יותר בצורה זו.
דווקא בדוגמה זו ניתן להכיר כיצד נמצאים הדברים בהתאמה כשמסתכלים עליהם בצורה יסודית מנקודת המבט האמיתית שלהם. חישבו מה היה קורה עם החיים הרגילים של האדם אלמלא הביא את מחשבותיו להתאמה עם הזיכרון, אם הלוגיקה שלו הייתה עומדת בסתירה למה שאומר לו הזיכרון. אינכם מסוגלים לתאר לעצמכם מקרה כזה. חישבו רק שהיה עומד לפניכם מסמך כלשהו, הנושא נניח את התאריך 26 במרץ. זוהי התחושה שאתם קולטים בתודעתכם הנוכחית. אך בתאריך בו התרחש האירוע המוזכר במסמך אתם הולכים יום אחד לאחור, וזיכרונכם אומר לכם שהיה זה יום לפני כן. שם קרה לכם מקרה מפוקפק, שבו נמצאה תודעתכם הנוכחית בסתירה לתודעת החשיבה שלכם. מקרים כאלה ניתנים בדרך כלל בעולם הפיסי לתיקון בקלות רבה. בעולמות הרוח קשה הרבה יותר לתקן טעות, משום שכאן אנו עלולים מתוך עצם טבענו להכניס טעות לעולם הרוח. בעולם הפיסי טעות יכולה להיות באופן כללי לא כל כך גרועה, משום שהתנאים החיצוניים בעולם הפיסי מתקנים את הטעויות מעצמם. כשמישהו, נאמר, אינו מפנה תשומת לב מספקת לרחוב, כשהוא שוכח שעליו ללכת לרחוב הנכון כדי להגיע אל ביתו, ובמקום זאת פנה לרחוב השמאלי, הוא יווכח מיד בטעותו. במישור הפיסי טעות אינה כה גרועה. אולם במישור הרוח אין לנו תיקון כה נוח של טעות; כאן חייב אדם שתהיה לו הוודאות שהוא נמנע מטעויות מעין אלו. כאן חייב אדם בהכנה הזהירה ביותר לכך שיגיע לוודאות זו. טעות בעולם הרוח תעלה הרבה יותר ביוקר, טעות אחת ויחידה עלולה להביא לאבדן הקרקע. חייבת להתקיים התאמה ברורה בין הלוגיקה של הלב לסוג הזיכרון שתיארנו, כפי שקיימת התאמה בין הלוגיקה של הראש לזיכרון של התודעה הרגילה.
אולם האופן בו אנו מגשימים את מטרות ההתפתחות הגבוהה של מדע הרוח, מעניק לנו ערובה לכך שתיווצר התאמה כזו. וכאן אנו מגיעים למשפט שתלמיד הרוח אמור להקדיש לו תמיד תשומת לב: כל יסוד פיסי חיצוני ניתן להבנה רק כשאינו מתקבל ככזה באופן ישיר, אלא בתפיסתו כמשל ליסוד על-חושי, יסוד רוחי. במוחנו יש לנו למעשה מכשיר פיסי בעבור לוגיקת-הראש שלנו. זהו דבר-מה שכל אחד יכול לדעת מתוך המדע הרגיל. איננו יכולים באותו מובן לומר שהלב הפיסי שלנו הוא מכשיר ללוגיקה של הלב, שכן הלוגיקה של הלב היא גורם רוחי יותר מהלוגיקה של הראש, והלב שלנו אינו מהווה באותה רמה איבר פיסי של חשיבה של הלב באותו אופן שבו מוחנו הוא איבר פיסי לחשיבת השכל. אך ההשוואה קיימת בנו עדיין בדרך מסוימת במערכת הלב שלנו. היינו, כאשר חשיבת הלב משנה את הזמן לחלל, אנו חייבים ברגע בו נכנסנו לעולם הרוח לנדוד סביב כל הזמן, להימצא במחזוריות מתמשכת. זה גם מבדיל את התחושה של אדם שהתרומם מהזיכרון הרגיל אל הזיכרון הגבוה של חוקר הרוח. בעוד שעם הזיכרון הרגיל מאמין האדם שהוא עומד ביציבות בהווה ומביט לאחר על העבר, הרי שלחוקר הרוח יש החוויה שהוא יוצא לטיול לאחור בזמן, שהוא צועד בזמן. ותודעה זו מתבטאת חיצונית בחוויה של מערכת הדם שלנו, שחייבת גם היא להיות בתנועה מתמדת אם אנו רוצים בכלל לחיות. בדם שלנו אנו מבצעים כל הזמן את התנועה מהלב דרך כל הגוף ושוב אל הלב. מחזור הדם נותן לכם את התמונה של תנועה. הדם נמצא בתנועה מתמדת, כך שכל השייך ללב נמצא למעשה בתנועה מתמדת. את מה ששייך לראש לא תמצאו בתנועה מתמדת מקבילה; חלקי המוח נשארים לעולם במקום בו הם נמצאים, כך שהמוח מהווה משל פיסי לתודעה המתבצעת בחלל. הדם הזורם, נוזל הלב, הנו במחזוריותו תמונה של תנועתיות חשיבת הלב של חוקר הרוח. כך כל יסוד פיסי הוא משל ליסוד רוחי מקביל לו. זוהי עובדה מעניינת באורח יוצא מגדר הרגיל, שבמערכת הדם שלנו יש לנו תמונה של יכולות מסוימות של חוקר הרוח, וגם של העולמות שבהם נע חוקר הרוח.
כך בעלותנו לתפיסת התודעה הגבוהה, אנו מסתכלים באופן צורני ממש אל תוך חלל אחר, חלל שהתודעה הרגילה אינה מכירה כלל, הנוצר כשזרם הזמן הולך ונעצר. חישבו על כך: אילו רציתם שיופיע בפניכם מה שחוויתם אתמול, הייתם חייבים לחוות את האירוע כאילו הוקפא. ברגע הבא משתנה שוב כל העולם; הרגע שקיים כרגע ומיד שוב איננו, חייב כביכול להיקבע כאילו ברגע-צילום. כל רגע נקבע באופן זה, ואז צילומים אלה שצולמו בזה אחר זה, עומדים זה לצד זה בחלל. אז נמצא ברשותכם מה שעומד עובדתית בפני חוקר הרוח בצורה חיה. עומד בפניו לא רק החלל הרגיל אלא חלל בעל טבע שונה לגמרי. חלל כזה שונה באופן מהותי מהחלל בו אנו חיים באופן הרגיל. בחלל הרגיל אין לכם שום אפשרות לעצב תמונה של החלל הרוחי. שהרי אם תיקחו את החלל הפיסי ותנסו לסמן קו במקום כלשהו, תוכלו לסמן קו זה רק בתחום החלל הזה. אינכם מסוגלים לצאת מחלל זה; אינכם מסוגלים לצייר בחלל הרגיל את מה שחוקר הרוח עובר בחלל הרוחי. בעבור חוקר הרוח הופך הזמן לחלל, בו הוא צועד מנקודה אחת לאחרת.
אתם רואים איפוא שהתודעה הרגילה סגורה בחלל; היא אינה מסוגלת לצאת ממנו. אך חוקר הרוח יכול לצאת ממנו. הוא יודע כיצד עליו לנוע כאשר למשל ברצונו להגיע לאירועים שהתרחשו נניח ארבעה או חמישה ימים לפני כן. הוא הולך לאחור דרך האירועים של ארבעה או חמישה ימים, כמו בקו אחד. קו זה מעוצב באופן זה, שאינו מתאר דבר-מה דו-מימדי וגם לא תלת-מימדי בחלל. הוא לא ניתן בשום אופן לתיאור לתודעה הרגילה, משום שהתודעה הרגילה אינה מסוגלת לצאת מהחלל התלת-מימדי. חוקר הרוח יוצא מהחלל הרגיל ונכנס לחלל בעל מימד רביעי במובן האמיתי. לחלל שאליו נכנס חוקר הרוח כשהוא מקבל את הזיכרון החדש, יש מימד אחד יותר מהחלל הרגיל; זהו מימד שלא תוכלו למצוא בחלל הפיסי. לכן עלינו לדבר על כך שברגע בו מגיע חוקר הרוח לזיכרון גבוה זה, הוא יוצא אל מחוץ לחלל בעל שלושת המימדים. הצבענו כעת לא רק על כך שמושג זה על החלל הארבע-מימדי הוא סביר, אלא שקיימת יכולת מוגדרת מאד – היינו הזיכרון הגבוה של האדם – שבה חלל ארבע-מימדי זה יהווה מציאות.
לכל דבר יש את חסרונותיו בהקשר מסוים, וחסרון זה קיים גם בהתפתחות של אותן יכולות-נפש שתוארו כאן. כשמקבל מישהו הנחיות לפתח עצמו לעולמות העליונים, מונחת לפני עיניו המטרה לרכוש זיכרון-חלל רוחי זה. אך כשהוא עובר התפתחות זו או רוצה לספר על אחרים שהחלו בהתפתחות מעין זו, הוא יתנסה בכך שאנשים אלה יתלוננו אולי כשהדברים אינם נראים עדיין (שכן כשהדברים נראים הם אינם מתלוננים אלא רואים את העניין כמשהו טבעי לגמרי): "מקודם היה לי זיכרון כל כך מעולה, ומאז שהתחלתי להכין את עצמי ירד אצלי הזיכרון." זוהי חוויה אמיתית. הזיכרון הרגיל סובל למעשה הפסד בשלב זה של ההתפתחות. זוהי התנסות שעלולים לעבור. למי שיודע זאת לא יהיו נקיפות מצפון על כך, משום שהוא יודע שדווקא כשהוא עשוי להיות כמעט על הגבול בו הדברים עלולים להיות מסוכנים, הוא מקבל תחליף רב-עוצמה לזיכרון. דווקא אז הוא ישים לב שהוא מקבל תחליף לזיכרון. הוא ייתקל אמנם בקושי כשינסה להיזכר בדבר-מה שקרה אתמול, אך בתמורה יקבל תחליף שמופיע כתמונה בפני נפשו. בתמונה זו עומדים בצורה חיה לפני עין-הרוח האירועים אותם חווה; עובדות העבר הללו נכנסות לתודעתו בתמונות. וזהו זיכרון רב-ערך ובטוח הרבה יותר מזה שיש לאדם באופן הרגיל בחיים. לכן תוכלו בהחלט לשמוע מאלה שעברו התפתחות מסוימת, שהם עברו מעין החשכה של הזיכרון, וקיבלו מחדש הארה של הזיכרון בצורה חדשה. וזיכרון חדש זה הנו מעניין ביותר, משום שהוא מציב לפני עינינו בתמונתיות את הדברים מן העבר. זיכרון זה טוב יותר מהזיכרון הרגיל, שכן לזיכרון הרגיל יש חסר גדול אחד: הוא מציג את הדברים בצורה צללית וחיוורת מאד, והפרטים הולכים לאיבוד. לעומת זאת לזיכרון המציב את הדברים בתמונות מרחביות, עולים וצפים שוב הפרטים. שם הכל מובלט ועתיר פרטים, ואמינות הזיכרון מועצמת.
אנו רואים איפוא את הופעתן של יכולות נפש חדשות, שכעת אינן עומדות כמו היזכרות על העבר מהזיכרון הדימויי, אלא מציבות ראיה של העבר. אנו רואים יכולות-נפש חדשות שעולות – אבל בין היכולות הנפשיות הנוכחיות לבין מה שמסוגלות להיות יכולות-נפש חדשות אלו, אנו רואים מעין החשכה של היכולות המקבילות. כדי להגיע לזיכרון החדש מתמעט הזיכרון הישן ומחשיך בדרך מסוימת. אז מגיע החדש בתנופה הולכת וגדלה. נוצרת איפוא החשכה בין שתי יכולת הנפש. עלינו להבחין כעת בשלושה מצבי נפש של הזיכרון: המצב של הזיכרון הרגיל, שהנו בעל מידת אמינות מסוימת, לאחר מכן סוג של החשכה ואחריה עליה מחודשת של הזיכרון בצורה חדשה. המצב בו מתגלה יכולת נפש כזו ברמה גבוהה יותר מכונה בביטוי של הפילוסופיה המזרחית "מַנוָאנְטָרָה", ובמצב בו מופיעה החשכה אנו מדברים על "פְּרָלָאיָה". בתחילה יש לנו זיכרון חזק, מַנוָאנְטָרָה, אז מתרחשת החשכה שלו, פרלאיה של הזיכרון, ולאחריה שוב מַנוָאנְטָרָה, בה חוזרת ומופיעה יכולת הזיכרון בשלב הגבוה יותר.
כשאנו נזכרים בדברים שנאמרו על ההתפתחות האנושית, נוכל להצביע על כך שבזמנים קדומים היתה כבר לאדם מעין לוגיקה של הלב, כיום הוא עובר דרך הלוגיקה של השכל ובעתיד הוא יסגל לעצמו שוב לוגיקה של הלב, שתהיה כמעין פרי של הלוגיקה של הלב. אולם באותם מצבים קדומים חייבות היו גם יכולות הנפש של האדם להיות מקבילות ליכולות שיושגו עם חשיבת הלב בעתיד. לא הצבענו איפוא לאחור רק על המצבים הקדומים של הנפש שבהם חשיבת השכל לא התקיימה עדיין, אלא גם על דבר-מה הדומה לזיכרון הגבוה שתואר, רק בשלב נמוך יותר. המצב הקדום של החשיבה היה קשור עם סוג של זיכרון שראה הכל בתמונות, כפי שהמצב העתידי של האנושות יהיה קשור גם הוא בהכרח עם זיכרון הרואה בתמונות. וכעת תוכלו לדמות את הישות של אדם ראשוני מקורי. הוא לא חשב כפי שחושב האדם בן זמננו, שהרי החשיבה במושגים הושגה רק מאוחר יותר. הלוגיקה של הלב לא הייתה מוארת אצלו בידי התבונה והמדע במובנם היום. אך חלק מכך היה סוג של זיכרון מרחבי, כך שהזמן הפך לחלל. אם רוצה אדם כיום להסתכל לאחור אל זמני עבר, הוא חייב למתוח את זיכרונו הרחק ככל שיגיע; להיכן שאינו מגיע חייבים לקחת מסמכים ולחקור בהם. כך חוקרים ממה שניתן להשיג מהזיכרון של אנשים בודדים, ממה שנשמר ממסורות של עמים ומחריטה על אבנים, לדוגמה לוחות אבן וכיוצא באלה. וכשאנו הולכים רחוק עוד יותר אנו חוקרים על פי שרידי עצמות, צדפות ואבנים שצורת השימוש בהן נראית היום על פי צורתן. כל זה מצביע לנו על שלבים קודמים בהתפתחות. בקצרה, כל אשר קיים נחקר כדי לקבל תמונה על העבר. אנו חייבים לצאת מנקודת המבט של ההווה וממנה לשחזר את העבר.
אנו מביטים כעת אל מצב קדום ראשוני של האנושות, שלא היה כמו המצב היום, מצב שבו עמד האדם בפני העבר בדומה לעמידתו במרחב בהווה. בכך יש לנו הסבר לאופן קדום של תפיסת הנפש של האדם. בזמן הקדום לא צריך היה האדם לחקור את מקורו, אלא יכול היה לראות אותו; בהתאם לרמת התפתחותו יכול היה יותר או פחות להסתכל לאחור על עברו, וכשהסתכל עליו ראה את הדבר שממנו נבע הוא עצמו. מכאן נוכל להבהיר לעצמנו את האדיקות הרליגיוזית שבה הביט האדם לאחור על העבר, ואת הידע הבלתי אמצעי שהיה לו על העבר.
כעת, לאחר שהצבנו לפנינו שלושה מצבים עוקבים אלה של האנושות, אם אנו חפצים להתקדם בהבנת ההתפתחות האנושית עלינו להתבונן בצורה מדויקת יותר בישות האדם. כבר התבוננות פיסית חיצונית על האדם כפי שהוא כיום תוכל ללמדנו כי לא תמיד היה הוא מה שהוא מהווה כיום. הוא הוכשר בהכרח למצבו הנוכחי מתוך צורות קיום אחרות. בנוגע ליסוד הנפשי אנו נזכרים במצב קדום יותר משום שיכולנו להכיר שהוא דומה למצב שישיג האדם בעתיד, לאחר שיעבור דרך כוח החשיבה האנושית.
אם תציבו בפניכם את אשר נאמר אתמול ושלשום, שהאדם יכול ליישם בנפשו במצבו הנוכחי את המתודות שמעניק לו המורה הרוחי כדי להמשיך ולהתקדם, עליכם לומר לעצמכם: היה זה בלתי סביר שהוא יכול היה להגיע לכך בשלבים קודמים. היה זה בלתי סביר שהוא יכול היה להשתנות ישירות ממצב קדום יותר אל מצב עתידי. יש להדגיש הדגשה יתרה שכדי להעפיל לשלב גבוה יותר, על האדם לקלוט תחילה אל נפשו את פירות המצב הנוכחי. אי אפשר לדלג על שום שלב בהתפתחות האנושית; כדי שתתאפשר התפתחותו בעתיד, כדי שיוכל פעם להתקדם לאידיאל המשמעותי שהצבנו לפני נפשנו, חייב האדם תחילה להתאמן על השלב הנוכחי שלו. בטרם יגיע לחשיבה לוגית גבוהה של הלב, הוא חייב לבנות את הלוגיקה של הראש. המכשיר של לוגיקה זו הוא המוח ומוח השדרה. ראינו שהמוח ומוח השדרה נבנו מתוך אותם כוחות הנמצאים בממלכת התבונה, הם זרמו אלינו מתוך ממלכת התבונה. כל השאר נהדף חזרה, והזרימה התאפשרה רק לכוחות מממלכת התבונה, כדי שיוכל להיבנות בפנימיותנו אותו מבנה מופלא של המוח. כך נוכל לומר: המוח האנושי התאפשר רק בזכות העובדה שהאדם נעשה כשיר להוציא ממבנה המוח את כל הממלכות האחרות, ולהניח רק לממלכת התבונה לזרום לתוכו.
כפי שהמוח האנושי חייב להתקיים אם רוצה האדם להתקדם בהתפתחותו כדי להגיע לחשיבת הלב העתידית, שהאיבר שלה נבנה מכוחות ממלכת אבות-הטיפוס, תוכלו בנקל לתאר לעצמכם שגם לפני כן חייב היה להיות משהו בטרם יכול היה להיבנות המוח מתוך ממלכת התבונה. כפי שעלינו לעבוד על בסיס מוחנו אם ברצוננו להתרומם לממלכה גבוהה יותר, כך חייבת היתה פעם העבודה מתוך ממלכות אחרות ליצור את הבסיס לעבודה של ממלכת התבונה. פירושו של דבר שכפי שהמשך התפתחותנו דורש את הלוגיקה של השכל עם המכשיר שלה, המוח, כך דורש מכשיר המוח את העבודה של ממלכת התבונה, וזו דורשת מצדה בסיס של עבודה הנובעת מהממלכה הבאה הנמוכה יותר.
בזאת אנו מסתכלים לאחור על מה שנוכל לתפוס כהתפתחות עצמית כלפי מעלה משלב קודם, בו לא זרמה עדיין ממלכת התבונה אל האדם, אלא זרמה אליו הממלכה הרוחית שתיארנו בזמן שממלכת התבונה לא היתה עדיין פעילה בו. אנו צופים אל עתיד בו יזרמו אל האדם כוחות מממלכת אבות-הטיפוס, אנו מביטים על הווה בו נוצר באדם המוח מתוך ממלכת התבונה, ועל עבר בו נוצר באדם מתוך ממלכת הרוח, הגורם שהקביל לבסיס של שלב התפתחות קודם. נוכל להבין זאת בנקל אם ניישם כל זאת במשמעות הנכונה.
מוחנו נבנה מממלכת התבונה. מצאנו שהלוגיקה של הלב – שמתאפשרת רק הודות למעשים של ממלכת התבונה – קודמת ללוגיקה של השכל. בזאת ייראה לנו סביר, שהלב הנוכחי של האדם נבנה בעבורו מאותה ממלכה רוחית באותו שלב מקדים. הלב הנוכחי הזה עומד הלכה למעשה בקשר הדוק עם מה שמהווה את הלוגיקה של הלב שאינה מודעת. הלוגיקה הגבוהה העתידית של הלב היא כמובן רוחית בהרבה, אך הלב הפיסי משמש כמעין אמצעי ביטוי ללוגיקה הרגילה של הלב, שלא נדבקה עדיין במגפת התבונה, כפי שאמצעי הביטוי של התבונה הוא המוח הפיסי. כשרואה האדם דבר כלשהו כיָפֵה, כנכון, כגדול, כמפואר, כטוב, לא באמצעות שיקול חשיבתי, לא באמצעות השכל היבש אלא כשהוא מגיע באופן בלתי אמצעי אל היפה, אל הנכון, אל הטוב – אז הוא יגיע מתוך האצת פעימות לבו אל הקביעה של היפה, הנכון והטוב. הלב שלנו פועם באמת אחרת לעומת היופי, הפאר, הגדוּלה והטוב, מכפי שהוא פועם לעומת היסוד ההרסני, הרוע, השנאה, השיפלות. יש משהו בלוגיקה ראשונית מקורית זו של הלב, שניתן לכנותו שיתוף בלתי אמצעי בחיים. כשלוגיקה זו של הלב, המתנהלת בתת-התודעה, מופיעה בשפה מפורשת, מראה גם הלב עצמו עם תנועת הדם שלו באופן מדויק כיצד הוא מהווה ביטוי של הלוגיקה של הלב. נוכל לראות כיצד כאב חוזר ונשנה על אבדן כלשהו, העומד שוב ושוב לפני עינינו, עלול לשחרר בנו משהו המתבטא לאחר מכן בכל הגופניות, אולי אפילו עד כדי התכלות של הגוף.
אם אנו מוצאים כסביר שבדיוק כפי שהמוח שלנו נבנה מתוך ממלכת התבונה וכפי שהלב העתידי שלנו שעבר ספיריטואליזציה חייב להיבנות מממלכת אבות-הטיפוס, אזי נראה כסביר שהלב הנוכחי שלנו נבנה מממלכת הרוח. בכך מתגלה הלב שלנו כאיבר המצביע לנו על אותו בסיס באדם, שחייב היה להיווצר בטרם נוצר האיבר לחשיבתו. האיבר שנמצא היום בראש האדם, המוח, יכול היה להיווצר רק לאחר שנוצר הלב האנושי. כאן אנו מסתכלים על משהו היכול לתת לכם מושג שונה לגמרי על גוף האדם מהגופניות האנושית החיצונית. באופן בו עומדים האיברים זה לצד זה בחלל, הם מצביעים לנו על כך שאין הם בעלי ערך זהה, אלא שהמוח הוא מבנה מאוחר יותר מהלב; הלב הוא איבר ותיק יותר. הלב חייב היה להיבנות תחילה בדרך מסוימת, ורק לאחר מכן יכול היה להתווסף לו המוח כמבנה נוסף על בסיס הלב. העובדה שמתגלית לנו כאן מעניינת באופן יוצא מן הכלל. היא מראה לנו שכשיש לנו שני איברים האחד לצד השני, אנו טועים לחלוטין אם אנו רואים אותם כשווי-ערך. אנו רואים אותם נכון רק באמרנו: מוח זה הוא מבנה צעיר יותר, הלב הוא מבנה זקן יותר. כדי למצוא את מקורו של הלב עלינו להסתכל לאחור אל זמנים קדומים יותר מאלה שעלינו לחפש כדי לתפוס את מקורו של המוח.
וכעת, איבר אינו מפסיק להתפתח כשמתקיים איבר אחר. נוכל לומר איפוא: הלב חייב היה להתקיים לפני המוח, אולם כשנוצר והתפתח המוח, המשיך גם הלב בהתפתחותו, הוא עבר טרנספורמציה. כך איפוא הלב כפי שהוא כעת מראה שתי השתנויות ואילו המוח רק אחת. איננו תופסים את הלב בכך שאנו מציבים אותו פשוט בחלל לצד המוח; אנו תופסים אותו רק בתפסנו אותו כאיבר יָשָן מהמוח. מי שמעמיד פשוט את הלב לצד המוח בחלל, דומה למי שרואה אדם בן ארבעים לצד נער בן חמש-עשרה ואומר: הם עומדים האחד לצד השני, ומאחר שאני רואה אותם יחד אני מסיק מכך כיצד להבין אותם כעומדים בדיוק האחד לצד השני. אדם כזה היה עושה כמובן שטות, כשהוא מקטלג את שניהם לפי אותם עקרונות התפתחות. שהרי כדי להבין את בן החמש עשרה הוא חייב להביא בחשבון חמש-עשרה שנות התפתחות מאחוריו, ובאדם בן הארבעים ארבעים שנות התפתחות. אנו נסתכל עליו כשוטה אם לא יבין שהוא יכול היה אולי לשאול את עצמו: האם בן החמש-עשרה הוא אולי בנו של בן הארבעים? האם לא יתבהר לי משהו אם אראה אותו כבנו של האיש בן הארבעים? היתה זו טיפשות לא להביא זאת בחשבון. אך האנטומיה בת זמננו עומדת באותה נקודת מבט מטופשת. היא אינה יודעת מאומה על כך שיש להסתכל על איברי הגוף האנושי לא כשהם עומדים פשוט האחד לצד השני, אלא כשרואים אותם כשונים זה מזה משום שהם עומדים בשלבי התפתחות שונים, ואפשר להבין נכונה את המוח לצד הלב רק כשתופסים את המוח כמבנה צעיר ואת הלב כמבנה זקן. כל עוד לא תגיע אנטומיה שאינה רואה את האיברים השונים כעומדים פשוט האחד ליד משנהו, אלא קובעת את ערכיותם כמבנים צעירים או זקנים – היא לא תבין הרבה על ישותו האמיתית של האדם.
אנו רואים איפוא שהמתודה של מדע הרוח חייבת לספק את המפתח להבנת האיברים הללו, שהמדע הרגיל אינו מספק. רק מי שעובר התפתחות אמיתית כדי להתעלות לעולמות העליונים, מגיע להכרה אמיתית של האיברים; באמצעות החישובים הרגילים לא מגיעים למעשה לשום דבר מיוחד. מי שרק מחשב בצורה חיצונית אינו מסוגל להגיע למאומה, משום שמבחוץ אי אפשר לראות על איבריו איזה איבר הוא זקן ואיזה צעיר יותר. רק מי שרכש את החשיבה המרחבית הספיריטואלית לומד להבחין בדברים הללו. כשהוא חוזר לאחור בחשיבה המרחבית שלו אין הוא צריך ללכת כה רחוק כדי למצוא את תחילתו של המוח. כדי למצוא את התחלת הלב עליו ללכת לאחור רחוק הרבה יותר. וכשחוקרים אז בעולם הפיסי עם הכרות-הידע של מדע הרוח את הדברים שבהם מדובר כאן, מקבלים הדברים את אישורם בעולם הפיסי. רק כשמסבירים את האורגניזם האנושי באופן של מדע הרוח אנו מבינים אותו באופן הנכון.
ניזכר כעת בדברים שאמרנו: בין יכולת הנפש המופיעה בתודעה הנורמלית הרגילה כזיכרון והיכולת החדשה של הזיכרון המרחבי, נמצאת החְשַכָה, כמעין מחיקה של הזיכרון. חוקר הרוח מוצא במקביל למצבים אלה של מנוונטרה ופרלאיה של הזיכרון משהו דומה במכלול ההתפתחות. כשאנו חושבים למשל על לב ומוח האדם כפי שהם נמצאים כיום זה ליד זה בגופניות הפיסית, אנו מגלים שהלב והמוח התפתחו לזמן מה זה לצד זה. אם נחזור הרחק לאחור נגיע לתחילתה של בניית המוח. אולם זו אינה תחילת בניית הלב. לזו עלינו לחזור עוד הרחק לאחור, לשלב בו הלב לא עמד עדיין בקשר עם המוח, שלב בו לא זרמו עדיין כוחות ממלכת התבונה אלא רק כוחות ממלכת הרוח. כך עלינו להבחין בין מצב של האדם בו זרמו אל ישותו ככוחות גבוהים הכוחות של ממלכת הרוח, ולאחר מכן מצב בו זרמו לישותו גם כוחות ממלכת התבונה. בין שני מצבים אלה התקיים דבר-מה כמעין פרלאיה בגדול, כלומר מכלול ההתפתחות האנושית הוחשך, ואז הופיע בדרך חדשה. אנו מביטים לאחור מהאדם בן זמננו, שיש לו לב ומוח, לבני אדם קדומים שלא היה להם עדיין מוח, שהיו אנשי לב; אך כשאנו חוזרים מהאדם בן זמננו אל אנשי הלב הללו אנו חייבים לעבור דרך פרלאיה, שבה הקיום האנושי החיצוני נמחק. וכאשר פעם בעתיד יגיע המצב הגבוה יותר, אליו מסוגל להגיע כיום חוקר הרוח, באופן שיתבטא גם בגופניות החיצונית, יהיה ברשותנו שוב מצב שונה של האדם. שהרי תוכלו לתאר לעצמכם שאדם שיש לו מוח נראה אחרת מאדם שהמערך שלו מתבטא בלב. אדם-הלב חייב להיראות חיצונית אחרת מאדם המוח. כיום לא יכול חוקר הרוח לשנות את צורתו הגופנית. כשאֵל יורד לאדמה חייב הוא להופיע בגוף אנושי בן זמננו. כך שההישג שאליו יש להגיע היום באמצעות התפתחות ספיריטואלית, יגיע תחילה באיברים שאינם ניתנים לראיה; במצב עתידי של האנושות יתבטא השינוי גם בגוף הפיסי. פירושו של דבר, שעלינו לדמות שבעתיד ייראה האדם גם חיצונית שונה לגמרי. הוא יתמיר לחלוטין גם את מוחו וגם את לבו, ולשם כך ייצור איבר חדש בעבור מוחו. ובצורה בה מתקמר כיום המוח מעל ללב, יעמוד איבר עתידי זה שוב בקשר מסוים אל המוח. אבל בין המצב הנוכחי של האדם ובין צורתו העתידית נמצאת שוב פרלאיה כזו, כלומר, המצב הנוכחי של הקיום האנושי חייב להימחק חיצונית-פיסית, ומצב חדש יבוא בעקבותיו.
הצבענו כאן על שלושה מצבים של האנושות הבאים בזה אחר זה, שבראשון מביניהם היו בני האדם אנשי לב, בהם הכל היה קשור ללב כפי שכיום קשור הכל למוח, ויכולנו לקבל רמז על אדם עתידי, שיהיה אדם-לב מודע יותר. כשאנו מסתכלים על האדם בן זמננו עלינו לומר, שבאופן בו הוא עומד לפנינו עם צורתו הפיסית עם מכלול האורגניזם שלו, הוא מסוגל להיות בצורתו הנוכחית רק על אדמה זו. מי שמסתכל על האדם בהקשר של מכלול קיום האדמה יאמר: האדם בנוי כפי שבנויה האדמה כולה, שכן הוא תלוי בהדיקות באדמה עם כל הכוחות, התכונות והיחסים שלו. אם תתארו לעצמכם את האדמה כשהיא שונה במקצת, לא יוכל האדם לחיות עליה עם צורתו הנוכחית. לו היו למשל הקשרים הכימיים של המים ויחסי הכמויות של האויר לא כפי שהם, לו היה הלחץ האטמוספרי חזק או חלש יותר, היתה חייבת הצורה האנושית להיות שונה לגמרי. פירושו של דבר שאיננו מסוגלים לתאר לעצמנו אדם בן זמננו כגופניות פיסית, בלא לתאר את האדמה כולה כפי שהיא.
כשאנו מצביעים איפוא על מצבים קדומים של האדם, על אדם הלב כפי שתיארנו אותו, נהיה חייבים לחשוב עליו כקשור למצב פלנטרי אחר. וכשאנו מביטים אל אדם העתיד, שיהיה ברשותו פעם מה שישנו כיום ברשותו של חוקר הרוח, אנו חייבים גם כאן לחשוב עליו במצב פלנטרי שונה, לא על אדמתנו הנוכחית. אם אנו מבקשים להתמצא בכלל בכך חייב להיות לנו מעין חוט-אריאדנה. עלינו לדמות לעצמנו שכפי שהאדם התפתח ממצב קדום יותר, התפתחה גם האדמה כולה, ואדמתנו הנוכחית מצביעה לאחור על מצב פלנטרי קודם שממנו התפתחה בהדרגה, ועל מצב פלנטרי עתידי שאליו תתפתח. ובין שני המצבים הללו נמצאת בכל פעם פרלאיה, מצב של החשכה. המצב שממנו התפתחה האדמה, בו קיבל האדם את אותה צורה קדומה שעליה דיברנו, מכונה מצב הירח הקדום של האדמה, והמצב שאליו תשתנה האדמה כשתהיה לו לאדם צורה חדשה מכונה מצב יופיטר. זאת אומרת שאנו מגיעים לשלושה מצבים עוקבים של האדמה עצמה. נוכל לומר: האדמה התפתחה ממצב הירח למצב האדמה, ובעתיד תתפתח ליופיטר.
אולם עליכם לדמות ששינויים אלה יוכלו להתרחש רק בכך שישתנו כל התנאים. השינויים באדם יכלו להתרחש רק הודות לכך שהתנאים השתנו. במשך מצב הירח הקדום זרמו אל ממלכת האדם רק הכוחות מעולם הרוח, בעוד שעל האדמה הנוכחית זורמים אלינו הכוחות מממלכת התבונה, ועל יופיטר יזרמו הכוחות מממלכת אבות-הטיפוס. שלושה מצבים אלה יחיו תחת השפעות שונות לחלוטין מעולמות הרוח.
כעת הראינו כאילו בפינה אחת מה מדע-בית-הספר שלנו אינו מסוגל למצוא. אמרתי כבר כיצד מדע-בית-הספר מנסה להבהיר בעזרת סיבוב של טיפות שמן כיצד נוצרה מערכת הפלנטות. על פי ניסוי זה, הנעשה בבתי הספר, בו מנסים להוכיח באמצעות הבאת טיפות שמן לסיבוב באמצעות מחט כיצד נוצרה תנועת כוכבי הלכת. תלמיד ערני יכול לשאול: אם כך חייב היה לעמוד בקוסמוס שבחוץ מורה ענק ולסובב את הערפילית הקוסמית. רק משום שהרגילו את הנערים להימנע משאלות כאלו, הם משקיטים אותם בדברי המורה. כעת יש לנו לפחות דימוי על האופן בו נוצר כוכב לכת מצורה קודמת. אמנם אין לנו שום מורה קוסמי שמביא טיפות שמן לידי סיבוב, אך אנו רואים ישויות קוסמיות מסוימות, שיצרו את הירח הקדום כאשר פעלו מתוך ממלכות רוח מסוימות. ראינו כיצד נבנה הירח הקדום מתוך ממלכת הרוח, כיצד הוא עוצב מחדש הודות לכך שהתערבו כוחות מעולמות גבוהים, וכיצד התערבו כוחות מעולמות גבוהים עוד יותר. כעת אנו רואים את הרוח בפעולתה בפיסי.
תיארתי בפניכם כיצד האדם כפי שהנו כיום לא יכול היה להתקיים לולא עמד בהרמוניה עם כל מה שמהווה האדמה הנוכחית. מבנה האדם חייב לעמוד בהתאמה עם מבנה האדמה כולה, כפי שמבנה האדמה כולה חייב להתאים למבנה האדם. תוכלו לדמות לעצמכם שהאדמה הנוכחית שלנו, כפי שהינה, לא יכולה אחרת מאשר להימצא במרחק מסוים מהשמש ובקשר מסוים עם כוכבי הלכת. תארו לעצמכם שבמערכת השמש זז משהו – ואז היה הכל אחרת לגמרי, יחד עם האדם. כשאנו חוזרים איפוא לאחור אל פלנטה קודמת, אל הירח הקדום, היא חייבת להיות מערכת המאורגנת בשונה לגמרי מהאדמה הנוכחית. לכן פעולתן של ישויות ממלכת התבונה לא רק בנוגע לאדמתנו, אלא ביחס למערכת השמש שלנו כולה, היתה חייבת להיות שונה כאשר הירח הקדום עוצב מחדש לאדמה הנוכחית.
אנו רואים שלמעשה אפשר למצוא חוטים המובילים אותנו מעיצובו מחדש של האדם, מעיצובו מחדש של המיקרוקוסמוס, העולם הקטן, אל העיצוב מחדש של כל המקרוקוסמוס, של העולם הגדול. אנו רואים בעבודתן של הממלכות השונות כיצד הן עיצבו מחדש את המקרוקוסמוס ואת המיקרוקוסמוס; אלו הן אותן ישויות הפעילות בשניהם. כשאנו מתבוננים לאחור אל הזמן שלפני מערכת השמש הנוכחית שלנו, אנו מגיעים קודם כל למעין החשכה. מבחוץ נראים הדברים כאילו היתה זו מעין ערפילית גז, אך בערפילית הגז הזו פועלות כל הזמן ישויות מממלכות הרוח. לפני כן אנו רואים מערכת קדומה עוד יותר, שמתוכה נבעה מערכת השמש הנוכחית שלנו. כשאנו הולכים רחוק עוד יותר אנו מגיעים לבסוף למצב שהיה שונה לגמרי מזה של ימינו, שהנו כל כך שונה מהמצב כיום, שביחס אליו נפסקות השאלות הרגילות. עלינו ללמוד לשאול אחרת כשאנו מגיעים למצבים שונים לחלוטין אלה של העולם. מדוע אנו שואלים למעשה? אנו שואלים משום שההבנה השכלית שלנו בנויה בצורה מסוימת. אך ראינו שההבנה שלנו נוצרה רק עם המוח. לשאלות ההבנה שלנו אין איפוא כל מובן כשאנו מגיעים למצבים שבהם מוחנו לא נוצר עדיין. בעולמות המהווים את מצב הבסיס לעולם ההבנה השכלית, אין כל מובן לשאלות אודות מושגי הבנת השכל; שם אנו חייבים לעבור לאמצעים אחרים של מחקר, של הכרה, מאלה שהעניקו לנו את הבנת השכל. אנשים שאינם רואים רחוק מקצה חוטמם מאמינים הלכה למעשה שעם צורת השאלות הרגילה אפשר לשאול על העולם כולו. לא ניתן לעשות זאת. חייב להיות ברור לנו כי בכל דבר אפשר לשאול רק על-פי טבעו שלו. לגבי העולם שקדם לזה שלנו נוכל להגיע להתמצאות רק כשאנו מעוררים בתוכנו את הכוחות המתבטאים בחשיבת הלב.
אנו רואים איפוא שהאדם חייב להשתנות אפילו בנוגע לצורת השאלות שלו. ולמרות שאין צורך להתבטא בגסות כמו אותו אדם שהגיב לשאלה מה עשה האל בזמן שבו טרם ברא את העולם, בתשובה שהוא יצר מגלב כדי להצליף בו על השאלה חסרת התועלת – תשובה כזו היא באופן מסוים אינדיקציה לכך שהאדם חייב להשתנות בנוגע לדרך שלו לשאול שאלות אם ברצונו לעלות להכרת העולמות העליונים
