מקרוקוסמוס מיקרוקוסמוס
רודולף שטיינר
119 GA
מגרמנית: אלישע אבשלום
תודה לאלישע על תרומת ההרצאה לארכיב!
לספר ראו כאן
הרצאה תשיעית
וינה, 29 במרץ 1910
אתמול דיברנו על הדרך הרוזנקרויצרית, כפי שהיא מכונה, אל עולמות הרוח. הסבנו את תשומת הלב לכך שדרך זו היא המתאימה בצורה הטובה ביותר לחוקי התפתחות האנושות בעבור האדם בן זמננו. בזאת מתואר כיצד באמצעים מסוימים שנוקט האדם עם חיי הנפש שלו, הוא עולה להכרה האימגינטיבית, להכרה האינספירטיבית ולהכרה האינטואיטיבית. אם לא היה לנו שום דבר נוסף על מה שתואר אמש, אילו לא היה עומד לרשות האדם מאומה לבד מהמתודות שמחיל האדם על נפשו מרצונו, אזי העליה דרך שלושת שלבי ההכרה הללו היתה כפי שצוינה אתמול באופן מהותי. על האדם היה איפוא לבנות את איברי-ההכרה הרוחיים, ורק אחרי תקופה של ויתור היה מסוגל להגיע מחוויה צללית, הניתנת בקושי לתחושה, לחוויה אמיתית. אולם במחזור האנושות הנוכחי יש להצביע לאדם לא רק על מה שהוא מבצע באופן רצוני עם נפשו. וכשיונחה האדם לכך פעם בעתיד רחוק מאד, יהיו גם חוקי ההתפתחות האנושית כה שונים, שהאדם ייכנס במודעות כבר מההתחלה אל עולמות הרוח. גם כיום הוא מסוגל כמובן לכך, אבל רק כשבהתפתחותו מגיע דבר-מה לעזרתו.
אתמול לא דיברנו כלל על האופן בו הכוחות שאנו מכנים כוחות חיי השינה המחוזקים, מתבטאים בעבור האדם הנמצא בהתפתחות רוחית מעין זו, המבצע עם נפשו את המתודות שתוארו. לולא היתה לו לאדם השינה במשך התפתחותו, היה נזקק לזמן רב מאד עד שהיה מסוגל לשים לב לחוויות העדינות מאד הנוצרות באמצעות המתודות שתוארו אתמול. אולם בדיוק הודות לכך שההתפתחות העצמית של חייו אפשרה חילוף בין העירות לשינה, מגיעים אליו כוחות השינה לעזר כאשר הוא בונה את האיברים להם קראנו אתמול פרחי הלוטוס. וכאשר איננו מסוגלים עדיין לקלוט מאומה באמצעות פרחי הלוטוס, נוספים לנו בחיי השינה מתוך העולמות הגבוהים, מתוך המקרוקוסמוס, כוחות הנוצקים אלינו בשינה, וגורמים לכך שתיווצר בהדרגה חוויה אמיתית של עולם הרוח, כך שאנו יכולים כבר לראות משהו. התנאי המוקדם לכך הוא שאדם עבד על פיתוח פרחי הלוטוס במשך תקופה קצרה או ארוכה יותר, תוך שימוש חוזר ונשנה בדימויים סימבוליים, חי בדימויים הללו שוב ושוב ובכך חיזק את עצמו בצורה כזו, שברשותו חיי נפש עשירים יותר גם אם הרשמים החיצוניים אינם פועלים. ההכרה האימגינטיבית מציבה כבר איפוא את האדם – כשהיא מגיעה באמת – במצב בו הוא מסוגל לראות בדרך מסוימת בעולם הרוח.
הדבר מתרחש בדרך שלהלן. האדם חייב לאורך זמן ארוך יחסית לחוות בהשתקעות פנימית סימבולים אלה המדברים אל הלך הנפש שלו, הנלקחים ישירות מהחיים, או גם נוסחאות מסוימות המכילות בצורה מתומצתת סודות קוסמיים גדולים. אז יבחין יום אחד – בתחילה בבוקר ברגע ההתעוררות, אולם לאחר מכן, כשהוא מסיט את תשומת לבו מהחוויות החיצוניות במשך היום – שבפני נפשו עומד משהו המופיע לאמיתו של דבר גם הוא כמו הסימבולים, אותו הוא בנה, אך כעת עומד בפניו כפי שלתודעה הרגילה עומדים אבנים או פרחים, שעליהם הוא יודע שלא הוא עצמו יצר אותם. במהלך הזמן בו הכין את עצמו בקפדנות הזהירה בה הוא בנה בעצמו את הסימבולים, הוא לומד להבחין בין תמונות שווא, תמונות מוטעות, לאמיתיות. מי שמכין עצמו בזהירות קפדנית ולומד כך להוציא מחייו הגבוהים יותר את דעותיו, את מאווייו, תשוקותיו ותאוותיו, למד משהו כנכון לא משום שמצא חן בעיניו אלא משום שהתאמן להוציא מעצמו את דעתו-שלו, והוא יודע תוך רגע להבחין באופן ישיר בתמונה סימבולית כזו: זו אמיתית, זו שגויה.
וכעת מופיע לאדם – וזה חשוב לאבחנה בין סימבולים אמיתיים לשגויים – דבר-מה שמתפתח באופן כזה, שלא ניתן לציינו אלא כחשיבה עם הלב. זהו דבר המתקבל בהחלט במהלך ההתפתחות כפי שתוארה אתמול. בחיים הרגילים יש לו לאדם ההרגשה שהוא חושב עם ראשו. זהו כמובן רק ביטוי תמונתי; האדם חושב עם האיבר הרוחי שעומד בבסיס המוח. אולם כל אחד מבין מה פירוש לחשוב עם הראש. הרגשה שונה בתכלית יש לאדם ביחס לאותה חשיבה המופיעה כשהוא מתקדם במידת מה בדרך להתפתחות שתיארנו. יש לו באמת ההרגשה כאילו הדבר שממוקם באופן הרגיל בראש עובר כעת להתמקם בלב. אין זה כמובן הלב הפיסי שחושב, אלא אותו איבר שנבנה כאיבר רוחי בקרבת הלב, זה המכונה פרח הלוטוס בעל שנים-עשר העלים. הוא הופך לסוג של איבר חשיבה; וחשיבה זו המופיעה כאן נבדלת בצורה בולטת מהחשיבה הרגילה. בחשיבה הרגילה יודע כל אחד שהוא חייב להשתמש בשיקול דעת כדי להגיע לאמת כלשהי. עליו לעבור ממושג למושג. הוא עובר מנקודה אחת, הולך אז במהלך לוגי הלאה אל נקודות אחרות, ומה שהוא מגיע אליו במרוצת הזמן כשהוא מבצע שיקולים לוגיים, אותו הוא מכנה "אמת", הכרת-ידע. זוהי הכרת-ידע המושגת באמצעות חשיבה רגילה. שונה הדבר כשאדם שואף להכיר את האמת ביחס למה שתואר כסימבולים ממשיים, אמיתיים; סימבולים אמיתיים אלה עומדים לפני האדם כעצמים חיצוניים.
ואולם אין לבלבל בין החשיבה על הסימבולים לחשיבת הראש הרגילה. שכן כדי לענות על השאלה האם דבר מסוים נכון הוא או מוטעה, האם יש לומר דבר זה או אחר על תופעה או עובדה של העולמות הגבוהים – כדי לענות על כך נדרש שיקול שאינו שיקול שבחשיבה הרגילה; התשובה מסופקת ישירות. ברגע בו ניצבת התמונה לפניו, יודע האדם מה יש לו לומר עליה לעצמו ולאחרים. ישירוּת זו היא המאפיין של חשיבת הלב.
בחיים הרגילים אין הרבה דברים שניתנים להשוואה עם זה, אך אביא לכם משהו ספציפי להשוואה, כדי להפוך זאת למובן. בחיים הרגילים ישנם בעיקר אותם אירועים שאנו פוגשים, בהם נשארת לנו הבנת השכל אותה אנו חשים כדבר שמתוך עולם הרוח. נניח למשל שאתם עומדים מול אירוע כלשהו העומד לפניכם כהבזק ברק ואתם נבהלים ממנו. כאן לא מתערבת כל מחשבה בין הרושם החיצוני לבהלה שלכם; האירוע מעורר באופן ישיר את הבהלה. חווייתכם הפנימית, הבהלה, משתקת לכם כביכול את החשיבה. זהו רושם טוב להמחשה זו, משום שאתם מרגישים באירוע כזה באמת את שיתוק ההבנה השכלית. דבר דומה עשוי להתרחש, נניח, עקב ראיית פעולה מסוימת ברחוב הממלאת אתכם בזעם. גם כאן זהו הרושם החיצוני המעורר את החוויה הנפשית. ברוב המקרים מסוג זה אפשר יהיה לשים לב, שכשמתחיל האדם לחכוך בדעתו הוא שופט את העניין אחרת מאשר לו היה נדחף לשיפוט מהרושם הראשון. במרבית המקרים הללו אנו נשים לב שכשאנו מפעילים את שיקול הדעת, נשפוט אחרת מכפי ששפטנו תחת הרושם הראשון. חוויה זו, בה מגיעה חוויית-נפש בעקבות הרושם הראשון, ניתנת להשוואה מתוך החיים הרגילים עם החוויה שיש לחוקר הרוח כשהוא אמור לומר משהו על מה שחווה בעולמות הגבוהים. זה מגיע אפילו לידי כך, שכאשר מתחילים לבקר באורח לוגי חוויה זו שמקבלים בעולמות הגבוהים, אנו מרחיקים עצמנו ממנה; עקב טוויית מחשבות במתודת החשיבה הרגילה נעלמות החוויות הללו ואינן נמצאות ברשותנו יותר. זהו הדבר האחד. הדבר השני הוא שבשימוש בחשיבה הרגילה אנו מביאים לרוב את הפירוש המוטעה לדברים הללו.
כל כך הכרחי – דבר זה הודגש כבר – שאדם יעבור באמצעות אימון לחשיבה תבונתית, בה ילמד לראשונה לתפוס את הדברים לפני שהוא מעפיל לעולמות הגבוהים. כל כך הכרחי שהוא יתעלה אל מעבר לחשיבה הרגילה לתפיסה ישירה. ובדיוק משום שכל כך נחוץ שהוא ילמד לתפוס בתפיסה ישירה בעולם הרוח, חייב האדם מצד שני לרכוש את אותו בסיס לוגי. הוא חייב לרכוש זאת משום שאחרת יטעה לבטח עם רגשותיו ותחושותיו. האדם אינו מסוגל להביע שיפוט בעולם הגבוה אם אינו מביא לשם את החשיבה התבונתית הרגילה; הוא אינו מסוגל ליצור שיפוט בעולם הגבוה אם לא בנה לפני כן בעולם הפיסי את החשיבה התבונתית. כמה אנשים ימצאו אולי בסיס להיפטר לגמרי מהחשיבה הלוגית הרגילה מתוך תכונתה היסודית של החשיבה הגבוהה, חשיבת הלב. הם יאמרו כי מאחר שהלוגיקה הרגילה חייבת לשכוח את המישור הפיסי, אין הם נזקקים ללמוד אותה מלכתחילה.
אולם בכך מוציאים מתשומת הלב את העובדה, שאם יעבור אדם את החשיבה הלוגית על המישור הפיסי כאימון, כתרגול – הוא יהפוך לאדם אחר. הוא אינו עובר חשיבה זו כדי לתפוס בעזרתה את העולמות הגבוהים, אלא כדי להפוך את עצמו לאדם אחר. גם בחשיבה הלוגית חווה האדם משהו. הוא חווה בחשיבה הלוגית קודם כל דברים בעלי אופי של מצפון. קיים מעין מצפון לוגי, וכשהוא בונה אותו, מקבל האדם לנפשו הרגשת אחריות מסוימת כלפי האמת ואי-האמת. ובלי הרגשת אחריות זו כלפי האמת ואי-האמת אי אפשר לעשות הרבה בעולמות הגבוהים.
נכון הוא אמנם שקיימות סיבות רבות בחיים להניח את החשיבה מחוץ לתשומת לבנו בעליה לעולמות הרוח. שכן האדם עובר בחווייתו לעתים קרובות שלושה שלבים אלה: רובם הגדול של האנשים עומד היום בשלב – אשר משתלב לפיכך לגמרי בתודעה הנורמלית – שבו אומרת להם הרגשה טבעית בלתי אמצעית ביחס לדברים: דבר זה נכון, דבר זה אינו נכון; את זה עליך לעשות, את זה אל תעשה. לרוב מונהג האדם בידי הרגשה בלתי אמצעית זו בנוגע למה שעליו להחשיב כנכון או מוטעה.
נשאל כעת ביחס לתקופה שלנו, כמה אנשים טורחים לחשוב מה הם באמת האוצרות הקדושים להם ביותר. בעובדה שהם נולדים לתנאים מסוימים, לקהילה מסוימת, נניח בתורכיה או במרכז אירופה, הם מתחנכים באופן ישיר לרגשות מקוריים להחשיב את הנצרות כנכונה ולא את האסלאם; עקב הרגשה מסוימת הם אינם מחשיבים כנכונות את אמיתות האסלאם אלא את מה שקיבלו בנצרות. איננו רשאים לקבל זאת תוך אי-הבנה, לחשוב על כך כהכרה אמיתית של החיים. חייב איפוא להיות ברור לנו שבכל הקשור למה שמחשיבים האנשים כנכון או מוטעה, אצל רוב רובם של בני האדם כיום מה שמכריע הוא הרגשה לא ישירה. זהו שלב ההתפתחות האחד.
השלב השני הוא זה שבו מתחיל האדם לחשוב. יותר ויותר כיום מתחילים אותם אנשים לצאת מן הרגש המקורי ולחשוב על הדברים שאליהם נולדו. מסיבה זו אנו רואים כיום כה הרבה ביקורת על מסורות והכרות-אמונה קדושות עתיקות. זוהי התגובה של הבנת-השכל והאינטלקט למה שמקבלים כיום מן הרגש, מן התחושה, באופן שאינו מוכח בידי הבנת השכל. אותה אפשרות עצמה של הנפש האנושית המותחת כאן ביקורת על הגורם שאליו חונכנו או שנולדנו אליו, אותה אפשרות עצמה אנו רואים כשהיא שולטת במה שאנו מכנים "המדע". המדע במובנו כיום הוא במהותו עבודה של אותם כוחות נפש שאופיינו כאן. ההתנסות החיצונית, קליטות החושים החיצוניות, בין אם הן מושגות באופן ישיר דרך החושים או באמצעות חידוד של החושים – כפי שמביאים אותם הטלסקופ והמיקרוסקופ – מחושבות בעזרת ההבנה השכלית לחוקים, ומכך נוצר המדע האינטלקטואלי.
אתם רואים איפוא שני רגעים אלה של התפתחות הנפש האנושית. בנוגע לאימות של דבר מסוים עומד האדם בשלב שבו דוֹבֵר רגש מקורי עתיק, בלתי מפותח, רגש מוּלד או שסיגל אותו דרך החינוך. בשלב השני מדבר כיום, מלבד הרגש, גם השכל, מדברת האינטליגנציה. אך כל אחד שמבצע התבוננות עצמית ולו מועטה על הנפש, יודע שלאינטליגנציה זו יש תכונה מסוימת מאד. היא חייבת שתהיה לה תכונה זו, הפועלת על הרגש באורח ממית, כמחיקה. מי אינו יודע בהתבוננות טובה על הנפש, שכל פעילות שהינה אינטליגנציה בלבד, כל פעילות של הבנת השכל בלבד, ממיתה את הרגש, את התחושה. מכאן גם הרתיעה של בני האדם אשר מתוך הרגשות ראשוניות-קדומות מסוימות – שהיו מוצדקות בהחלט בשלב התפתחות מסוים של האנושות – נמשכים למוסכמה אינטלקטואלית זו או אחרת הפועלת בצורה הרסנית על הכרות האמונה ואמיתות האמונה שלהם באמצעות ההבהוב ההורס של האינטליגנציה. זוהי רתיעה מוצדקת. אך אם רתיעה זו מגיעה כה רחוק שאנשים אלה אומרים לעצמם: כדי להתעלות לעולמות הגבוהים, אנו רוצים להישמר בכלל מכל חשיבה, אנו רוצים להישאר עם הרגש שלנו – אזי הם לא יתעלו לעולם לעולמות העליונים, אלא יישארו בחיי רגשות בלתי ישירים, לא מפותחים. יכולות להיות לאדם כל מיני חוויות, אך אלו נשארות בשלב נמוך. הוא חייב לקחת על עצמו את חוסר הנוחות שבאימון אמיתי של חשיבתו. בזאת הוא רוכש לעצמו משהו שהנו שימושי ברמה גבוהה גם בעולם החיצוני. החשיבה אינה נחוצה כדי להתעלות לעולמות העליונים; היא משמשת כהכנה, כאימון. מי שמבין זאת לא ישיר לעולם שירי הלל לאינטליגנציה הרגילה, משום שבלוגיקה רגילה לא ניתן לקבוע את אמיתות העולמות העליונים. איננו יכולים לעשות זאת, זה בלתי אפשרי. את החשיבה שאנו מחילים על מדעי הטבע אי אפשר להחיל באותו אופן על חוויות והתנסויות של העולמות העליונים. ומי שמתחיל לחשב חישובים על העולמות העליונים בחשיבה לוגית, עם הבנת השכל שלו, עם האינטליגנציה שלו, יוכל ליצור אמיתות נמוכות בלבד, שהביסוס שלהן פחות עמוק. בעוד שלצורך העולם הפיסי נחוצה החשיבה הישירה – שכן איננו מסוגלים לתכנן מכונה או להקים גשר בלי האינטליגנציה, איננו יכולים לעסוק בבוטניקה וזואולוגיה בלי האינטליגנציה, איננו יכולים ללמוד רפואה בלי שימוש באינטליגנציה על נושאים ישירים – עם זאת לגבי ההתפתחות הגבוהה יש לאינטליגנציה אותה משמעות שיש ללימוד הכתיבה בילדות. ללימוד הכתיבה יש משמעות רק כאשר התגברנו עליו. כשאנו נמצאים מחוצה לו אנו מסתכלים עליו לאחור כדרישה ללימוד הכתיבה. כל עוד אנו לומדים לכתוב איננו מסוגלים עדיין לבטא את מחשבותינו באמצעות הכתב. זאת נוכל לעשות רק כשהתגברנו על לימוד הכתיבה. לימוד הכתיבה הוא האימון של יכולת שחייבת להיות מוכנה אם אנו אמורים להפעיל את מה שלמדנו. כך הדבר גם עם הלוגיקה. מי שמבקש לעבור התפתחות גבוהה חייב כבר למשך זמן מסוים להשתמש באימון בחשיבה לוגית, אך עליו לפשוט מעליו הכל כדי להגיע לאחר מכן לחשיבת הלב. מהאימון הלוגי נשאר לו אחר כך ההרגל לעבוד בחריצות בכל הנוגע להבנת הדבר הנכון בעולמות העליונים. מי שעבר אימון זה לא יחשיב כל תמונת תעתועים, כל סימבול שמועדף עליו, כאימגינציה אמיתית או כדבר משמעותי במובן כלשהו, אלא יהיה לו הכוח הפנימי להגיע למציאות ולראותה ולפרשה במובנה הנכון. בדיוק משום כך נחוצה הכנה יסודית וטובה, משום שחייבים להגיע לתחושה ישירה, לרכוש הרגשה האם דבר-מה הוא נכון או מוטעה. יש לומר באופן מדויק שהדברים הבאים חייבים להתרחש: בעוד שבחיים הרגילים עושה האדם שיקולים וחישובים, הרי שלנוכח הנושאים העליונים הוא חייב לאמן את נפשו בצורה כזו, שיוכל להכריע מולם באופן ישיר מה נכון ומה מוטעה.
מבחינה חיצונית תהיה זו הכנה טובה להכרעה כזו, כשמסגל לעצמו האדם מעט מגורם שבחיים הרגילים קיים רק בכמות מועטה מאד. בחיים הרגילים חשים אנשים לרוב כאב, אולי אפילו צועקים, כשנועצים להם מחט, כשנשפכים מים חמים על לראשם או מקרים דומים. אולם נשאל את עצמנו כמה אנשים היו חשים משהו דומה לכאב כשנאמר להם משהו טיפשי או אבסורדי? זהו דבר נסבל בהחלט לאנשים רבים. מי שמבקש להתפתח לאותה הרגשה בלתי אמצעית שעליה דובר, כך שתהיה לו כלפי העולם האימגינטיבי החוויה הישירה "זה נכון וזה לא נכון", חייב להתאמן בצורה כזו שטעות תגרום לו כאב אמיתי, כאב מתפשט, ושהאמת העומדת מולו תגרום לו כבר כאן בחיים הפיסיים תענוג ושמחה. ללמוד זאת יהיה מעייף ומאמץ, בהתעלם מכל השאר; אך בדרך מסוימת זוהי חלק מההתשה הכרוכה בהכנה לכניסה לעולמות העליונים. אדישות ביחס לטעות או אמת היא כמובן נוחה יותר מלהרגיש כאב מול טעות ותענוג מול אמת. יש לנו כיום הזדמנויות בשפע כשאנו נוטלים לידינו ספר או עיתון, לחוש כאב לנוכח דברי השטות הכתובים בהם. לחוש צער וכאב כלפי הבלתי נכון, השנאה והרוע – גם אם אינם נוגעים לנו, ושמחה מול היפה, האמיתי והטוב, גם אם אינם נוגעים לנו אישית, הם חלק מהאימון לאלה השואפים ללמוד את חשיבת הלב, שתוביל לשלב הבא של העליה בו תהיה להם כלפי האימגינציה הרגשה כמו זו שתוארה.
אז נוסף גורם נוסף להכנה לכך כשעולה האדם לעולם האימגינטיבי. כשהוא חש בתמונות את כל השייך לעולם גבוה, עליו לסגל לעצמו דבר-מה נוסף, שאינו נמצא ברשותו בחיים הרגילים: עליו ללמוד לחשוב בדרך חדשה על מה שבחיים הרגילים מתואר כדברים הסותרים זה את זה או מתאימים זה לזה. גם אם נתעלם מהקביעה הטריוויאלית "כאשר שני אנשים טוענים את אותו דבר – אין זה אותו דבר", יכול להופיע לנו כבר בחיים הרגילים ששני אנשים, באותן נסיבות, יחוו דברים שונים לגמרי. תיאורו של האחד יכול להיות שונה לגמרי מתיאורו של השני, גם אם האירוע התרחש באותן נסיבות – ובכל זאת עשויים שניהם להיות צודקים מנקודת מבטם שלהם. הבה נניח שהאחד מספר לנו: הייתי במקום בו יש אויר בריא, שם התאוששתי והתרעננתי. אנו מקשיבים לו ומאמינים לו קודם כל. אז בא אחר שהגיע מאותו מקום ואומר: במקום זה אין שום דבר, שם איבדתי לגמרי את כוחותיי ונחלשתי; זהו מקום ממש לא בריא. גם כאן נוכל להאמין לו. שניהם עשויים להיות צודקים. הבה נניח שהראשון הוא אדם חסון שהיה פשוט מותש ועייף; הוא חש את האויר כמבריא בצורה יוצאת מן הכלל. אך נניח שאדם חולני הגיע לאותו מקום, אדם שאינו יכול לסבול דווקא את האויר הרענן. מצבו רק התדרדר באמצעות אותו דבר עצמו שהפך את האחר לבריא. שניהם צדקו, משום שהגיעו למקום עם תנאים מוקדמים שונים. קביעות מנוגדות אלו מתחברות זו עם זו אם מביאים בחשבון את כל הנתונים.
אך העניין נעשה מסובך בהרבה כשמתרוממים לעולמות העליונים. שם קורה למשל, שמישהו מקשיב להרצאה על דבר זה או אחר, ובהרצאה אחרת הוא שומע משהו שונה לכאורה, ואז מחיל על כך את קנה המידה המשמש בחיים הרגילים ואומר: אחד משניהם חייב להיות לא נכון, שהרי הוא סותר את הקביעה האחרת. ברצוני לקשור זאת עם נושא הקרוב לנו בצורה בלתי אמצעית: מישהו שמע באחת מהרצאותי הקודמות את האמירה, שכשיורד האדם ללידה מחדש אפשר לראות כיצד הוא חוצה את המרחב האסטרלי במהירות עצומה ומחפש את המקום בו הוא רוצה להתגשם. התבוננות זו, הנעשית בהחלט כך, הובאה פעם במחזור הרצאות. במחזור הנוכחי נאמר כי האדם עובד לאורך זמן רב מאד על מה שיקבל לבסוף עם הלידה כתכונות שבתורשה, הוא עובד בשיתוף פעולה על התכונות שיפגוש לבסוף במשפחה ובעם שבהם ייוולד. אם מבקשים לשפוט על דבר מעין זה בדרך השיפוט הרגילה, אפשר כמובן למצוא בקלות את הסתירה. למרות זאת האחת כמו גם השניה הן חוויות אמיתיות. מאחר שלא תמיד אפשר לספר הכל, אזי באופן טבעי לא תמיד כשמתוארת החוויה האחת ניתן לתאר את השניה במקביל. שתיהן נכונות. אם נרצה לבחור השוואה, נוכל לפתור את הסתירה בעזרת ההשוואה הבאה. האם לא ראיתם פעם שמישהו מגלף דבר מה בקפדנות במשך חמישה או שישה ימים, וביום השביעי אינו מסוגל למצוא אותו? הוא חייב לחפש סביב בחדר היכן הניח אותו. אז תוכלו לראות: לאורך חמישה עד שישה ימים הוא מכין את החפץ, וביום השביעי הוא מחפש את מה שהכין. דבר דומה עשוי להתרחש בעולמות העליונים. הכנה כזו להתגשמות עשויה בהחלט להתרחש; אולם מאחר שהחוויות מסובכות מאד, קיימת האפשרות שברגע בו יורד האדם מהעולמות העליונים ומבקש להתאחד עם הגוף הפיסי והגוף האתרי, הוא חייב לחפשם משום שמופיעה מעין החשכה של התודעה. ומאחר שמופיעה החשכה זו של התודעה, חייב האדם למצוא בעזרת רמה נמוכה יותר של תודעה את מה שהכינה רמת תודעה גבוהה יותר.
בדוגמה כזו אתם רואים שחייב להתקיים דבר-מה כשמתעלה אדם לעולמות העליונים: הוא חייב להיערך למצב בו דבר זה או אחר בעולם האימגינציות יוצג בתמונה מסוימת. אם רכש מספיק כוח, הוא יכול לקבוע מתוך חשיבת הלב את התמונה האמיתית. אך עשוי לקרות שכאשר הוא הולך בזמן אחר בדרך אחרת הוא יגיע לאימגינציה שונה, הנראית אחרת לגמרי; וגם כאן מדברת ההרגשה הבלתי אמצעית: "זה נכון". כמובן שבעבור מי שנכנס לעולם הגבוה, עולם האימגינציות, הדברים מבולבלים בתחילה. אך בלבול זה מגיע לפתרונו הודות לכך שהוא שם לב לכך ברגע המתאים.
את העמדה הנכונה, את היחס הנכון לכל הנושא הזה אנו משיגים כשאנו מחפשים את האני שלנו עצמו בעולם האימגינטיבי. תיארנו כיצד עומד האדם מחוץ לאני שלו כדי להסתכל עליו. במעבר דרך שומר הסף הוא ניצב לפניו באובייקטיביות. אך אדם יכול לחפש אני זה פעם אחת, פעמים או שלוש – ולהגיע תמיד לתמונות שונות. אם יגיע לדברים הללו עם הדרישות שסיגל לעצמו בעולם הפיסי, הוא עשוי להגיע לבלבול הקיצוני ביותר ולומר: כעת ראיתי כיצד אני נמצא בעולם העליון, בפעם השניה מצאתי עצמי שוב והייתי משהו שונה לגמרי, ובפעם השלישית שוב משהו שונה לגמרי. זה בהחלט מה שקורה. העניין הוא כזה, שברגע בו נכנס אדם לעולם האימגינטיבי באמצעות האימון שתיארנו ורואה את האני שלו בתמונה, חייב להיות ברור לו שהאני עשוי להופיע בפניו בשתים-עשרה תמונות. ישנן שתים-עשרה תמונות שונות של "אני" בודד. ורק כשאדם חזר וראה את עצמו משתים-עשרה נקודות מבט, שבהן עמד לפניו האני שלו חיצונית, רק אז הוא תפס את האני השלם שלו. היחס של ראיה זו של האני מבחוץ הוא בדיוק כמו דבר המשתקף ביחס של שנים-עשר המזלות של גלגל המזלות אל השמש. כפי שהשמש עוברת דרך שנים-עשר המזלות ומקבלת מכל מזל כוח שונה, כפי שבאביב היא מופיעה במזל מסוים ואז ממשיכה בתנועתה ובמהלך השנה עוברת דרך שנים-עשר המזלות, ואנו רואים את אדמתנו משתים-עשרה נקודות מבט שונות, כך מופיע לנו גם האני האנושי כשהוא מואר משתים-עשרה נקודות מבט שונות כשמסתכלים עליו מהעולם העליון.
לכן עלינו לומר לעצמנו: בעליה אל העולמות העליונים חיוני הוא שלא נסתפק בנקודת מבט אחת. לשם כך יש להתאמן כדי להגיע למצב שנסלק את הבלבול. זאת ניתן לעשות רק כשאנו מרגילים את עצמנו כבר בעולם הפיסי שההתבוננות החד-צדדית מנקודת מבט אחת אין משמעותה הישועה היחידה לחיים האנושיים. בין האנשים בני זמננו יש כאלה שהנם מטריאליסטים, אחרים רוחניים, אחרים מוניסטים ואחרים דוגלים במונדות. המטריאליזם מניח שהכל הוא חומר וחוקיו. הספיריטואליסטים סבורים שהכל הנו רוח, ומעניקים משמעות רק לרוח. המוניסטים קובעים שהאדם חייב להסביר הכל מתוך אחדות אחת, והדוגלים במונדות מחפשים את רבגוניות התופעות מתוך הפעולה המשותפת של יחידות רבות. בני האדם נאבקים ביניהם בויכוחים בעולם החיצון – המטריאליסטים כנגד הספיריטואליסטים, המוניסטים כנגד אנשי המונדות ונגד הדואליסטים. הם רבים ומתקוטטים בכל מקום אפשרי. אך מי שמבקש להתכונן לעולמות העליונים חייב לומר: למטריאליזם יש הצדקה מסוימת. עלינו לסגל חשיבה זו בחוקים חומריים, אך אנו רשאים להחילם רק על עולם החומר; עולם זה אנו תופסים עם החוקים הללו, אך לא את עולם הרוח. את העולם החומרי אנו חייבים לתפוס עם חוקים חומריים, אחרת איננו מבינים אותו נכונה, ומי שמבקש להסביר את עולם החומר אחרת לא יגיע רחוק. אם מבקש מישהו להסביר שעון, למשל, בקביעה: בתוך השעון יושבים שני דמונים, והם אלה המזיזים קדימה את מחוגיו, אני איני מאמין במכניקה – הרי נגחך על כך. כך גם מוצדק לחלוטין ההסבר שתנועתם החיצונית של הכוכבים מתנהלת על פי חוקים מכניסטיים. השגיאה של המטריאליזם אינה נעוצה בכך שהסבר זה מוטעה, אלא בכך שהם סבורים שבזאת הם יכולים להסביר את העולם כולו. הֵקֶל לדוגמה לא טעה כשהסביר את המורפולוגיה בחוקים מטריאליסטיים – הוא עשה בכך שירות גדול ורב ערך לאנושות. הטעות של דרך החשיבה המטריאליסטית נעוצה בכך שאנשים מרחיבים חשיבה זו גם אל הרוח.
כך איפוא עלינו לומר: שימושי ויעיל הדבר לסגל את החשיבה המטריאליסטית, אבל חשוב מאד לדעת שחשיבה מטריאליסטית מוצדקת רק לגבי תחום מסוים. כפי שבעבור התחום החומרי מוצדקת דרך החשיבה המטריאליסטית, לתחום הרוח יש לאמץ חשיבה ספיריטואלית. מה שמתנהל בהתאם לחוקים של הספיריטואליות אינו יכול להסביר את החוקים המכניים. כשאומר מישהו: אתה בא עם פסיכולוגיה מיוחדת, שאמורים להיות לה חוקיה שלה; אבל אני יודע שבמוח מתרחשים תהליכים מסוימים שמבהירים את החשיבה! – עלינו לומר: הוא מערב בהסבר על החשיבה דברים בעלי טבע שונה, התקֵפים לתחום אחר. הוא עושה את אותה טעות כמו זה שמייחס את התקדמות מחוגי השעון לפעולתם של שני דמונים. כפי שאי אפשר לעשות זאת, כך אי אפשר להסביר את החשיבה על ידי תהליכים במוח. מי שמבקש להסביר את העייפות המופיעה בערב בהצטברות חומרים רעילים, עשוי לספק את ההסבר הנכון לצד החיצוני של העניין; לגבי הנפש הוא אינו מסביר מאומה, כאן עלינו להאיר את העניין מן הצד השני, הצד של החוויות הנפשיות.
כך הדבר גם עם המוניזם. נכון בהחלט שכאשר מנסים להסביר את העולם מצד ההרמוניה חייבים להגיע לאחדות, אולם זוהי אחדות מופשטת, ואנו נעשים דלים בהסבר זה, שכן אם מייחסים הכל לאחדות מופשטת, כפי שעושים כמה פילוסופים, לא מקבלים לבסוף כלום. הכרתי אדם פיקח, שנטה להסביר את העולים כולו בצורה לוגית מוניסטית במספר משפטים. הוא בא אלי פעם בשמחה גדולה ואמר: כעת יש לי שני משפטים פשוטים בהם אני מסביר את כל הפסולת (במילה "פסולת" הוא התכוון לכל העולם). הוא שמח מאד על כך שבשני משפטים מחשבתיים מופשטים ביכולתו לסכם את כל תופעות העולם. דבר זה מראה את חד-הצדדיות של הסבר מוניסטי. המוניזם חייב להיות משהו המרחף לפנינו כמטרה גדולה, כך שכל המחשבות להסבר העולם מתאגדות לבסוף להרמוניה אחת גדולה, מחשבות שבעזרתן יוצאים מנקודות שונות ומגיעים לבסוף לאחדות.
אם נכנסים לנקודות המבט השונות, אנו מתרגלים לגלות מהו הדבר המוצדק אובייקטיבית של כל נקודת מבט. באמצעות ראיית הדברים מנקודות המבט השונות נגיע למה שאנו כה זקוקים לו כדי להתבונן באני שלנו בעולמות העליונים מנקודות המבט השונות. אי אפשר לעשות מספיק בהכנה לכך. אולם בזמננו קיימת מעט מאד הבנה להתמסרות עצמית כזו לאובייקטיבי, ליסוד העובדתי של נקודות המבט השונות. מי שניסה להתמסר אובייקטיבית לנקודות המבט השונות, יכול דווקא כיום לשיר שיר קטן בנושא: באיזו דרך מופלאה מתנהל העולם כשמנסים להתכחש לנקודת המבט של הדעה האישית בעלמא ולהתמסר לדרך ההשקפה של אדם אחר.
כך ניסיתי אני עצמי לתאר את ניטשה לא על פי דעתי שלי – שהרי מה אכפת לעולם מדעתי האישית על ניטשה – אלא באופן בו יש לתאר אותו כשאדם יוצא כביכול מעצמו ונכנס לניטשה. כשיצא הספר טענו אנשים שקראו אותו, שאני לא עקבי. הם לא יכלו לתפוס שאדם לא חייב להיות מעריץ של ניטשה כשהוא מתאר בצורה חיובית מתוכו את נקודת המבט של ניטשה. כך היה גם כשכתבתי על הֶקֶל; כולם הסיקו שהכותב הנו הֶקֶליאני.
זהו משהו שאנו חייבים להשיגו: להיות מסוגלים לצאת מעצמנו, להסתכל כביכול בעיניים של אדם אחר, מנקודת מבט אחרת. רק אז מתקבל הגורם המוביל לאמת הכוללת. הדבר הוא כאילו רואים שיח ורדים לא מצד אחד בלבד אלא פעם מכאן ופעם משם, ומסתכלים עליו או מצלמים אותו מכל הצדדים. באופן זה אנו מאמנים עצמנו להגיע לאפשרות לראות באמת מה עומד לפנינו ברגע בו אנו מגיעים לעולמות העליונים. בעולם הפיסי פועל הדבר בצורה מבלבלת כשמגיעים עם נקודת מבט אישית. אנו מקבלים אז מיד תמונת תעתועים במקום מציאות, משום שאנו מכניסים לשיקולים את דעתנו האישית.
כדי להגיע לחשיבת הלב חייב להיות לנו הכוח לצאת מעצמנו, להפוך לגמרי זרים לעצמנו ולהסתכל על עצמנו מבחוץ. מי שנמצא בתודעה הרגילה עומד במקום מסוים ויודע שכאשר הוא אומר: זהו אני! – הוא מתכוון לסך-הכל של מה שהוא מאמין ומה שהוא מייצג. אך מי שמעפיל אל העולמות העליונים חייב להשאיר את אישיותו הרגילה במקומה, לצאת מעצמו, להסתכל על עצמו ולומר לעצמו באותה הרגשה: זהו אתה! האני הקודם חייב להיות במלוא מובן המילה "אתה". כפי שאומר אדם לאדם אחר "אתה", כך חייב הוא לומר לעצמו "אתה". זו אינה אמורה להיות תיאוריה אלא להפוך לחוויה. ראינו שניתן להגיע אליה באימון. לשם כך לא נדרש הרבה; אפשר לעשות דברים פשוטים. אז רוכשים את הזכות להיות ראויים לחשיבת הלב. חשיבת הלב צריכה להיות קודמת לתיאור הנכון של העולמות העליונים. גם אם חיצונית נראה לעתים כאילו מדובר בהסברים לוגיים, שום דבר בתיאורים המובאים באמת מהעולמות העליונים אינו כזה שלא נחֱשב מתוך הלב. מה שמתואר כאן מנקודת המבט של מדע הרוח נחווה עם הלב. מי שצריך לתאר מה הוא חווה עם הלב, חייב כמובן לצקת את הדברים לצורות חשיבה שיהיו מובנות לאחרים.
זהו ההבדל בין מדע רוח אמיתי למיסטיקה הנחווית סובייקטיבית. מיסטיקה הנחווית סובייקטיבית יכול כל אחד לסגל לעצמו; היא סגורה במסגרת האישיות ואינה ניתנת להעברה למישהו אחר, אינה מעבירה לאחר מאומה. מיסטיקה נכונה נוצרת מן האפשרות לרכוש אימגינציות, רשמים בעולמות העליונים, לרכוש ולקטלג רשמים, היכולת לסדר אותם עם חשיבת הלב כפי שבעולם הפיסי מסדרים את הדברים עם חשיבת השכל.
לכך קשור כמובן הדבר האחר: באמיתות הניתנות מהעולמות העליונים יש משהו כמו דם הלב, הן נושאות את הגוון של חשיבת הלב. תקלטו ככל שתקלטו בצורה מופשטת ותעבירו זאת בצורות חשיבה – הדברים ישאו אופי של דם הלב, משום שהם נחווים באופן בלתי אמצעי מתוך הנפש. מן הרגע בו נבנית חשיבת הלב, יודע האדם המגיע לעולם האימגינטיבי: מה שעומד לפניך ונראה כחזיון אינו חזיון אלא רושם של גורם רוחי-נפשי העומד מאחוריו, בדיוק כפי שהצבע האדום של הורד הוא הביטוי החיצוני של הורד החומרי. המראה הרוחי מכוון את העין הרוחית אל העולם האימגינטיבי; הרואה הרוחי מקבל את הרושם של הכחול או הסגול, או שומע צליל כלשהו, מרגיש הרגשה של חום או קור – הוא יודע באמצעות חשיבת הלב שאין זה חזיון תעתועים אלא ביטוי של ישות רוחית-נפשית, כפי שהאדום של הורד הוא ביטוי של הורד החומרי.
כך אנו חיים בתוך הישויות; עלינו לצאת מעצמנו ולהתחבר עם הישויות עצמן. לכן המחקר בעולם הרוח קשור בו-בזמן עם התמסרות של האישיות העצמית ברמה גבוהה בהרבה מכפי שהדבר עם התנסויות חיצוניות. אנו נלקחים בצורה אינטנסיבית, אנו נמצאים בתוך-תוכם של הדברים. מה שיש לנו בתור טוב ורע, יפה ומכוער, אמיתי או שגוי – את כל זאת אנו חייבים לחוות בישויות עצמן. בעוד שאנשים אחרים בעולם הפיסי מסתכלים בשוויון נפש על טעות, חייב חוקר הרוח בעולם האימגינטיבי לא רק לראות את הטעות, אלא להרגיש אותה עם כאב. הוא חייב לא רק לראות את המכוער, את המתועב, כאילו אין זה נוגע לו, אלא לחוות אותם פנימית. באמצעות האימון שתואר, שמתאים במיוחד לאנושות הנוכחית, הוא מגיע לכך שיחווה את הטוב, את הנכון ואת היפה – אך גם את הרע, המכוער והשגוי – בלי להילכד או ללכת לאיבוד, משום שבאמצעות חשיבת הלב שהושגה בהכנה הראויה הוא מובל לכך שיוכל לבצע את האבחנה ישירות דרך הרגש.
מי שמביא תיאורים מתוך עולם הרוח חייב להשתמש בשפה של החשיבה הלוגית. כשיוצקים את חוויות עולם הרוח למחשבות לוגיות, הדבר הוא כאילו אנו מגיעים לגבעה בעלת קונפיגורציה מופלאה של מבני סלע, ומתוכה אנו חוצבים אבנים כדי לבנות בתים לאנשים. כך מרגישים כאשר מעצבים את חוויות עולם הרוח לחשיבה לוגית של השכל. כפי שבעולם הרגיל חייב אדם להתבטא במילים על מה שהוא חווה בנפש בבקשו לשוחח עם אנשים אחרים – וכפי שאינו רשאי להחליף את המילים עם המחשבות – כך חייב חוקר הרוח אם ברצונו לבטא את אשר חווה עם הלב, להלביש זאת בשפה של החשיבה הלוגית. החשיבה הלוגית אינה העניין עצמו, היא רק השפה בה מבטא חוקר הרוח את אשר חווה בעולמות הרוח. מי שנתקל בצורת החשיבה הלוגית ואינו מרגיש שמאחוריה מסתתרים דברים נוספים, נמצא באותו מצב כמו מאזין שרק שומע את מילותיו של הדובר ואינו קולט את המחשבות המולבשות בהן. יתכן שזוהי אשמתו של הדובר, כשמישהו מלביש אמיתות של מדע רוח מדומה במחשבות כאלו, שהמאזין לא ימצא בהן אמיתות והכרות ידע של הלב. אך אין זה חייב להיות כך; זו עשויה להיות גם אשמתו של המאזין, כשהוא שומע רק את רעש המילים ואינו מסוגל לחדור למחשבות העומדות מאחוריהן.
מתוך מחקר זה של הלב יכולים להינתן לאנושות רק דברים המסוגלים לעבור למחשבה המנוסחת באורח פורמלי-לוגי. מה שלא יכול להיות מתורגם למחשבה לוגית אינו בשל להעברה לאנושות. זוהי אבן הבוחן – שהתוכן יוכל להיות נוצק למילים ברורות, למחשבות הניתנות לניסוח בהיר, בעלות קווי מתאר ברורים. כך עלינו להתרגל, גם כשאנו שומעים את אמיתות הלב העמוקות ביותר, להאזין להן ולראות מאחורי צורות הניסוח את תוכנן.
האנתרופוסוף חייב להרגיל את עצמו לכך, אם ברצונו לתרום באמת משהו לשם כך שהאנושות תהיה מוכנה לדברים היכולים להתגלות מתוך הרוח. היה זה אגואיזם אם מישהו היה רוצה חוויות מיסטיות התקֵפות רק לעצמו. התוצאות של מחקר מיסטי אמיתי חייבות להיות אוצר כללי של האנושות, וממצאיו יתגלו בעתיד יותר ויותר, בדיוק כפי שממצאי מחקר השכל מהווים אוצר כללי. רק אם נתייחס במובן זה להתגלויות של מחקר מיסטי אמיתי, נוכל לתפוס את שליחותו של מדע הרוח בעבור האנושות.
