העולם האסטרלי והדוואכן
רודולף שטיינר
88 GA
19 הרצאות ו-4 שיעורים פרטיים
ברלין
1903-1904
חלק א' – העולם האסטרלי
הרצאה שישית
קמלוקה
תרגום מגרמנית ומאנגלית: מרים פטרי
תיקונים: דניאל זהבי, יוסי פלג, דליה דיימל
לספר ראו כאן
ברלין, 2 בדצמבר 1903
תקציר: המשימות של האדם בקיום הארצי: פיתוח יכולות ומידות טובות מסוימות. שבע המידות הטובות: צדק, אי שיפוטיות, אומץ, תבונה, אמונה, תקווה, אהבה – בקשר שלהן לעולם האסטרלי. כדור הארץ כקוסמוס האהבה.
**********************************
האדם הוא חלק מהעולם האסטרלי הזה, שלמדנו להכיר כעת, גם במהלך חייו הפיזיים. בכל יום ובכל שעה אנו משתתפים בתהליכים של העולם האסטרלי. למדנו להכיר את התהליכים והישויות שאותם יכולים לפגוש בעולם האסטרלי אלה שעיניהם פתוחות אליו. היום נתמקד שוב בנושא מסוים: אנו רוצים לבחון יותר מקרוב את מה שהתאוסופיה מכנה "קמלוקה".
אם נרצה להבין מהי הקמלוקה, עלינו להבהיר קודם כל את העובדה שבאבולוציה שלנו כבר עברנו התגשמויות רבות, שלהתגשמות הנוכחית שלנו קדמו גלגולים רבים אחרים, וגם אחריה יבואו גלגולים רבים נוספים. הדבר העיקרי הוא שעלינו למלא את משימותינו בגלגול הזה, בהתגשמות הארצית הזאת.
זו טעות לטעון שהתאוסופיה מסיחה את הדעת מהחיים או רוצה להוביל את האדם למעין ארץ בעננים, שהיא מטיפה לסגפנות המפנה עורף לחיים המעשיים. זו תהיה הבנה שגויה לחלוטין של מטרת התנועה התאוסופית. התאוסופיה רואה דווקא בחיים הללו כלי שעלינו להשתמש בו כדי למלא את משימותינו הרוחניות הגבוהות ביותר באבולוציה. מי שמתרחק מהחיים, מי שאינו משתמש בכוחות הרוחניים גם בעולם הפיזי, איננו ממלא את המשימות שיש לו על פני האדמה. לכן, אחד האידיאלים של התאוסופיה הוא שנפיק תועלת גדולה ככל האפשר מקיומנו הפיזי למען חיים רוחיים גבוהים ביותר.
אנו יודעים – ועלינו להדגיש זאת מלכתחילה היום – שהרוח האנושית, שהיא העצמי האמיתי שבתוכנו, מתגשמת בקיום ארצי לא פעם אחת, אלא אינספור פעמים. אנו יודעים שקיומנו הארצי הנוכחי קשור לאינספור גלגולים קודמים, ושגלגולים נוספים יבואו אחרי החיים הנוכחיים הללו. כעת עלינו לשאול את השאלה: מה משיג העצמי האנושי בפרק הזמן שבין שני גלגולים? איך העצמי האנושי משתתף בעולמות אחרים שאינם דומים לעולמנו הפיזי? רק על ידי המסע הנכון דרך העולמות האחרים, הוא יכול להפיק מהקיום הפיזי את התועלת המרבית האפשרית למען התפתחותו. העולמות שדרכם העצמי האנושי עובר מסע בין שתי התגשמויות הם קודם הקמלוקה ולאחר מכן הדוואכן. כאשר האדם משיל את הקליפות הפיזיות לאחר המוות, הוא נכנס לעולם שבתאוסופיה נקרא "קמלוקה" או "מקום התשוקה". אחרי שהאדם שהה בקמלוקה פרק זמן מסוים, הוא עולה למסע דרך עולם הרוח הגבוה יותר, הדוואכן, שאנו קוראים לו גם "עולם הרוח". כלומר, לאחר המסע הארצי שלה, הנפש האנושית עוברת מסע דרך עולמות אלה. אם רוצים להבין איזה תפקיד יש לשני העולמות האלה, הקמלוקה והדוואכן, בכל המסע של הנפש האנושית, יש לחשוב קודם כול על המשימות של האדם בקיומו הארצי. משימות אלה היו תמיד חלק מהלימוד במדעים האוקולטיים ונלמדים היום גם דרך התאוסופיה.
מדובר במשימות מאוד ספציפיות שהעצמי האנושי צריך לקחת על עצמו ולבצע במהלך מסעו הארצי. האדם צריך לפתח מידות טובות או סגולות מסוימות, שהוא אינו יכול לפתח מחוץ למסע הארצי. קיימות שבע מידות טובות כאלה. האדם הגיע לאדמה עם פוטנציאל לסגולות אלה, ועד סוף מסעו הארצי הוא אמור לפתח את שבע הסגולות במלואן.
אם תרשו לי להשתמש בהשוואה, אני יכול לומר: נדמיין אדם שניחן מטבעו בנדיבות לב גדולה ביותר כלפי הזולת, אדם מיטיב ונדיב, אך עני מאוד ולכן אינו מסוגל להשתמש באופיו הנדיב. בדומה לכך, מבחינת הפוטנציאל הטמון בו, האופי האנושי מושלם בדרגה הגבוהה ביותר; אבל האדם עדיין לא יכול להשתמש בו באמת. כעת נדמיין שאדם זה עובר למדינה רחוקה ולא מפותחת, ומנסה להפוך אותה לפרודוקטיבית; דרך עבודה קשה הוא מייצר שם כל כך הרבה משאבים שכעת הוא משיג את האמצעים שדרכם יוכל להועיל לבני עמו כשהוא יחזור למולדתו. עכשיו הוא יכול ליישם את מה שהיה טמון בו כנטייה לנדיבות.
הנטיות האלה לשבע המידות הטובות טמונות באדם כפוטנציאל בהתגשמותו הראשונה. לאחר מיליוני שנים הוא כבר לא יעבור שוב מסע ארצי, והפוטנציאל הטמון בו יתפתח ויהפוך למידות טובות. לאחר מכן הוא יוכל להשתמש ביכולות אלו באבולוציה הפלנטרית העתידית שלו. שבע המידות הטובות הללו הן:
צדק
אי שיפוטיות
אומץ
תבונה
אלו הן ארבע המידות הטובות הנמוכות יותר. התבונה כוללת את כל מה שמאפשר לנו לשפוט נכון את הנסיבות הארציות שלנו, כדי שנוכל להתערב בעצמנו במהלך הנסיבות הארציות האלה. דרך טיפוח יכולות אלו, האדם מקבל את הכוח שבאמצעותו הוא יכול להתערב בעולם מתוך עוצמה ומנהיגות. שלוש המידות הטובות הגבוהות יותר הן:
אמונה
תקווה
אהבה.
גתה ביטא זאת במילים: "כל דבר חולף אינו אלא מָשָׁל".[1] אם האדם רואה בכל מה שהוא יכול לראות ולשמוע רק סמל למשהו נצחי, שאותו הוא מבטא, אז יש לו אמונה. זו הראשונה מבין שלוש המידות הטובות הגבוהות יותר. השנייה היא לפתח רגש לכך שהאדם לעולם לא צריך לעצור בנקודה שבה הוא עומד, חוש לכך שהיום אנחנו בני אדם מהגזע החמישי, אך בהמשך נעבור אבולוציה לשלב גבוה יותר. זו התקווה. אם כן, יש לנו אמונה בנצחי, וביטחון ותקווה להתפתחות גבוהה יותר. המידה הטובה האחרונה, זו שיש לטפח כמטרה העליונה של הקוסמוס שלנו, היא האהבה. לכן אנו קוראים לכדור הארץ שלנו גם "קוסמוס האהבה". מה שעלינו לפתח בתוך עצמנו כשייכים לכדור הארץ הוא האהבה, וכאשר נסיים את המסע הארצי שלנו, כדור הארץ יהיה קוסמוס של אהבה. האהבה תהיה אז כוח מובן מאליו של כל בני האדם. זה יתרחש באופן טבעי, מובן מאליו, בדיוק כמו שבמקרה של מגנטים כוח המשיכה והדחייה מובן מאליו.
בהדרגה, דרך גלגולים שונים, האדם חייב לפתח את המידות הטובות הללו. כעת הוא נמצא בערך באמצע הדרך. מה שסגולות אלו יהיו יום אחד בעתיד, מתואר כך בתאולוגיה הכריסטיאנית: "אשר עין לא ראתה, ואוזן לא שמעה, ולא עלה על לב איש";[2] כלומר, איש אינו יכול לתאר לעצמו את הדרך המושלמת שבה מידות טובות אלו יהיו קיימות בעתיד באדם שהפך למושלם. אנחנו מתקדמים משלב לשלב בהתגשמויות השונות שלנו. אנו יורדים מעולם הרוח עם הנטייה והפוטנציאל לשבע הסגולות הללו, וחייבים לתרגל אותן בחיים כדי שהן יהיו שלנו באמת. החיים הארציים אינם אלא מסע שמטרתו לעבוד על הפיכת הנטיות ליכולות אמיתיות. כל מי שנכנס למסע הארצי חייב להקדיש את עצמו קודם כל לעבודה זו, וייתכן שבזמן העבודה הוא לא יוכל לראות את המטרה הנעלה הזו. הוא מפתח את המידות הטובות כשהוא נכנס לקשר עם אנשים אחרים כדי לפתח אומץ, צדק, תקווה, אהבה וכו'. הוא נפגש עם אנשים אחרים, והוא חייב להשתמש במפגשים אלה כדי לפתח את המידות הטובות. כדי לפתח אותן, על האדם לרדת מעולם הרוח אל העולם הפיזי. הוא נעשה מעורב במה שמכיל העולם הפיזי, והעולם הפיזי הזה מכיל תמיד גם את העולם האסטרלי, העולם של התשוקות והתאוות: הקמלוקה.
אנחנו לא יכולים לפתח את התבונה שלנו בצורה כה מלאה שהיא תזעזע את כל העולם. לא, עלינו להסתפק בכך שאנו יכולים לפעול נכון בהתאם למקום ולזמן שבהם נולדנו. גלילאו וג'ורדנו ברונו פיתחו בקרב עמם ובתקופתם את כוחות הנפש הגבוהים שלהם, את הקמה-מאנס (Kama-Manas) שלהם. התבונה של ג'ורדנו ברונו הייתה טובה לעמו ולזמנו. אילו היה חי בעם אחר, ונולד בזמן אחר, היו צריכים להיות לו יכולות אחרות. האדם שזור בסביבתו הפיזית דרך משימותיו, וזה נכון גם לגבי היכולות הגבוהות שלנו; בכל גלגול אנחנו מוגבלים לתחום מצומצם. האינטלקט וכוחות הנפש הגבוהים שלנו מוגבלים גם הם לאזור מצומצם מסוים, וזה נכון עוד יותר לגבי התשוקות, הכמיהות, התאוות והאינסטינקטים שלנו.
עלינו להזרים אל תוך התשוקות שלנו את מה שהבאנו איתנו מעולם הרוח. אם אני רוצה את הגבוה ביותר, עליי להקיף את הגבוה ביותר הזה בתשוקה. כדי למלא את משימותיו בעולם הפיזי, האדם חייב להתחבר עם העולם הפיזי, והוא יוצר סביב עצמו מעין קליפה, אשר דרכה הוא מחובר לעולם המשאלות והתשוקות. כמו שאתה מחובר לאובייקטים של העולם הפיזי כך שאתה נתקל בהם, כך אתה מחובר לעולם האסטרלי דרך המשאלות, הכמיהות והתשוקות שלך. כמו שאתה מתנתק מהעולם הפיזי ברגע המוות, כך גם אחרי המוות עליך להתנתק בהדרגה מהעולם האסטרלי. האדם מתחבר לאותם אנשים שהוא עבד איתם ביחד. קודם, עליו להסיר את הקליפה הזו. זה קורה בקמלוקה. האדם מאבד את הקליפה הארצית ברגע מותו, אך הוא עדיין מחובר לעולם של המשאלות, הכמיהות והתשוקות שלו. דרך תשוקה שדרכה הוא עדיין מחובר באופן הדוק לקיום הארצי הזה, עליו לעבור פרק זמן שבו הוא מתעמת עם הקיום הארצי הזה. אנחנו קוראים לכך שהייה בקמלוקה.
כמו שהעולם הפיזי-ארצי מורכב מאזורים שונים, כך גם העולם האסטרלי מורכב מאזורים שונים. את האזורים האלה ניתן לחלק לפי שבע המידות הטובות שציינתי. על ידי פיתוח המידות הללו, אנו נקשרים ונשזרים בעולם האסטרלי בצורה מאוד מיוחדת.
האדם חייב ללמוד לנהוג בצדק באופן מודע. הוא יכול לעשות זאת רק כאשר הוא מתגבר על הכוחות האסטרליים. הצדק יכול להתקיים רק בעולם שבו האדם האינדיבידואלי הוא ישות ייחודית; הצדק מתאפשר רק בין אדם אינדיבידואלי לאדם אינדיבידואלי. עליי להתנהג בצדק ובהגינות כלפי בני אדם אינדיבידואלים אחרים. לכן עליי קודם כל להרגיש שאני ישות ייחודית, אינדיבידואלית, כדי שאוכל לנהוג בצדק כלפי הזולת, כלפי בני האדם האחרים. התנאי המוקדם לכך הוא ההפרדה מאחרים. קודם, האדם מפריד את עצמו כישות אינדיבידואלית, והיותו מופרד וייחודי מוביל אותו למאבק לקיומו. מאבק זה לקיומו הוא ההיפוך או הקוטב הנגדי לצדק; האדם חייב להתגבר עליו בעזרת סגולת הצדק. האדם חייב להשיל מעליו את כל מה שמתנגד בו לאדם האחר, להסיר את כל התכונות הרעות הנובעות מהמאבק לקיום. האזור שבו שוררים הכוחות של המאבק לקיום הוא האזור האפל ביותר בקמלוקה. במקורות עתיקים מצריים מסופר על אזור זה, שהוא שחור כלילה, אזור שבו הישויות משוטטות בחוסר אונים. "כאן אין אוויר, אין מים, כאן אף איש לא יכול לחיות עם שלווה בליבו."[3]
האי-שיפוטיות, ההימנעות משיפוט כלפי הסביבה, זו המידה הטובה השנייה שיש לטפח וליישם. בדרך כלל, האדם שופט לפי סימפתיות ואנטיפתיות כלפי אחרים. בהדרגה, הוא לומד שאם אתה רוצה להבין אדם אחר, אתה חייב להתעלות על הסימפתיות והאנטיפתיות, אתה חייב להתגבר עליהן. כשם שהקוטב הנגדי של הצדק הוא המאבק לקיום, כך החטא הנגדי של אי-השיפוטיות הוא הכניעה לכל הקסמים של העולם החיצוני. באזור השני של הקמלוקה יש להשיל מעלינו את האנטיפתיה והסימפתיה.
את המידה הטובה של אומץ, של עוז רוח, יכול לפתח רק אדם שאינו מוגן מפיתוי. אפשר לפתח מעלה זו רק כך שהאדם חשוף לקוטב נגדי ומסובך בו. יום אחרי יום, שעה אחרי שעה, אנחנו נחשפים לפיתויים. עלינו להתגבר עליהם, בשלב השלישי, על ידי פיתוח סגולת אומץ הלב באזור הזה.
את התבונה יכול לפתח רק אדם שעובר דרך אינספור טעויות. גתה אומר: "האדם טועה כל עוד הוא שואף ומתאמץ."[4] כשם שילד לומד כשהוא נופל ונפגע, כך כל האנשים הגדולים למדו מניסיון דרך טעויות. זה קורה באזור הרביעי של הקמלוקה.
נדבר כעת על המידות הטובות הגבוהות יותר. הראשונה היא האמונה, ההכרה בקיום של הנצחי בתוך הדבר החולף והארצי; התפיסה שכל מה שחולף הוא אך ורק דימוי. השקפות העולם השונות הן ניסיונות בלתי פוסקים להוביל אנשים ממקום זה או אחר, מעם זה או אחר, בדרכים מגוונות ביותר אל הכרת הנצח. האדם חייב להתקדם דרך האותיות אל הרוח, מהדּוֹגְמָה אל הידיעה הפנימית האמיתית. האדם תמיד יתפתה להיות שקוע בתחום המוגבל של אותיות. מכיוון שבאופן בלתי נמנע אנו חלק מתקופה מסוימת, עלינו תחילה לנטוש את מה שהפך לדּוֹגְמָה של זמננו, כדי להגיע לאמת הבאה לידי ביטוי בכל השקפות העולם ובכל הדתות. באזור החמישי אנו פוגשים את הקנאים, את אלה הנצמדים לפירושים מילוליים בכל הזרמים הדתיים, בכל השקפות העולם: את אותם ההינדים, המוסלמים, הכריסטיאנים וגם התאוסופים הנצמדים לכל אות כתובה.
המידה הטובה הבאה היא זו שהכריסטיאניות קראה לה "תקווה". האדם יכול לפתח תקווה רק אם הוא מאמין בהתפתחות מתמשכת. אנו יכולים ללמוד להבין זאת בהדרגה דרך התורה התאוסופית, המובילה אותנו לרעיון של המשך ההתפתחות. כבר לפני זמננו ההתפתחות האנושית הייתה עצומה. עבור התלמיד, ה-Chela, הסיכוי להתפתחות גבוהה עתידית הינו עוד יותר גדול. הוא מפתח חוש לעובדה שהאדם לא אמור לעצור בשאיפה לאידיאלים סופיים, מוגבלים, השייכים רק לתקופתו. חישבו על סוקרטס או על רובספייר או האידיאליסטים של זמננו. נסו לראות האם האידיאלים שלהם היו מתאימים לאנשים מכל עם אחר, מכל תקופה אחרת. נסו לראות אם האידיאלים והתקוות של מישהו כמו קולומבוס, למשל, יכלו להפוך למציאות בתקופה אחרת ובקרב עם אחר. את הצמצום הזה לתקופה ספציפית או לעם אחד, האדם חייב להשיל באזור השישי המואר של הקמלוקה.
כדי שהאדם ילמד "אהבה", עליו להתחיל מהדברים שיש להם סוף. כדי ללמוד מושג גבוה יותר של אהבה, עליו להתחיל מהדבר הקטן, החולף והסופי, ולהמשיך להתפתח. האהבה חייבת להפוך לדבר מובן מאליו, לכוח מובן מאליו. היא חייבת להיות המטרה והשאיפה של האדם. כאשר האדם מפתח אהבה, הוא חווה את עצמו באזור השביעי והעליון של הקמלוקה.
יש שבעה סוגי אש מטהרת בקמלוקה, שהנפש חייבת לעבור דרכם. לאחר מכן, היא עולה לדוואכן, וגם שם יש שבעה אזורים. רק מה שמהווה פרי של אידיאל גבוה יכול לעבור לקיום חדש, להתגשמות חדשה. מה שקשור למקום ולזמן חייב להיעלם בקמלוקה.
אם כן, האדם עובר דרך שבעת האזורים של הקמלוקה בהתאם לסוג של הטיהור שעליו לעבור. למשל, אם האדם חייב לפתח אומץ, ולכן עליו להתחזק מול כמיהות ותשוקות, הוא יתעורר באזור שבו הוא יוכל לטהר את מה ששלילי. באזורים האחרים הוא יעבור יותר במצב של שינה. לזה קוראת התאוסופיה שהייה בקמלוקה. מה שעלינו לחוות במסע הארצי שלנו מאפשר לנו להתקדם משלב התפתחות אחד לזה שבא אחריו, לעבור דרך מקומות של טיהור הנפש בין המוות ללידה חדשה ולהסיר בקמלוקה את כל מה שלא טהור.
את המקומות השונים בקמלוקה יכול להבין רק הרואה הרוחי. עבור התלמיד, ה-Chela, מגיע השלב שבו הוא לומד להבין את האור, הרגע שבו העין נפתחת לעולם האסטרלי. מה שקיים בעולם הפיזי כבר לא קיים שם. הוא רואה את השמש זוהרת בחצות. אנשים אחרים לא יכולים לראות את השמש זוהרת בחצות. אין זה סמל, אלא יש להבין זאת בצורה מילולית לחלוטין: העין האסטרלית יכולה לראות את השמש בחצות. התלמיד יכול לחצות את הסף הזה, והוא מזהה את מה שהאדם רואה בדרך כלל רק כשהוא חוצה את שער המוות. אין זו תיאוריה, אלא חוויה אמיתית, שניתן לספר עליה בדיוק כמו שאדם הנוסע לאמריקה, למשל, יכול לספר לך על חוויותיו. השקפות העולם והגישות המטריאליסטיות של המאות האחרונות יודעות מעט מאוד על קיומם של עולמות גבוהים כאלה. משימתה של התאוסופיה היא לעורר שוב מודעות לכך שקיימים עולמות גבוהים כאלה. העובדה שיש צורך בידע כזה, במיוחד בתרבות של ימינו, הולידה את החברה התאוסופית. יש צורך בכך שהקול של עולם גבוה יותר יישמע שוב בעולם שלנו. יש להוביל אותנו למה ששבע המידות הטובות מלמדות אותנו ולמה שניתן ללמוד דרכן. עלינו ללמוד כיצד ניתן לפתח את המידות האלו.
המשימה האחרונה היא: "חוכמה באהבה" ו"אהבה בחוכמה". אהבה בחוכמה היא מה שהאדם ישיג לאחר ההתפתחות של שבע המידות הטובות ומה שהוא יכול לקחת עימו מהאבולוציה הארצית הזו. דבר זה כבר בא לידי ביטוי ב"חוכמה של שלמה המלך" במילים: "וכי התפללתי לתבונה, ניתנה לי, וכי התפללתי לחוכמה, באה אליי רוח החוכמה. ולמדתי להעריך את רוח החוכמה הזו יותר מנסיכויות וממלכות."[5]
זה בעצם הדבר החשוב ביותר: לא לפרוש באופן סגפני מהקיום הפיזי, אלא להרים אותו לקיום גבוה יותר; לטפח ולפתח את "ממלכות העולם" ואת מה שבימי הביניים נקרא Spiritus sapientiae – רוח החוכמה. עם רוח החוכמה האנושות תצא לקיום פלנטרי חדש.
אנחנו יכולים לחוות את כל זה בעולם האסטרלי. מטרת ההרצאות הללו הייתה לאפשר הצצה קטנה לעולם האסטרלי הזה, העולם הקרוב ביותר לעולמנו הפיזי. בפעם הבאה נדבר על עולם הרוח, עולם הדוואכן.
——————————————–
- פאוסט, חלק II, פסוקים 12104-5. ↑
- אגרת שאול הראשונה אל הקורינתים פרק ב, פסוק 9. ↑
- ספר המתים המצרי, פרק 175. ↑
- פאוסט חלק I, פסוק 317. ↑
- הערת המתרגמת: תרגום שלי מגרמנית.
* "חוכמת שלמה" הוא אחד מן הספרים החיצוניים לתנ"ך. נכתב ככל הנראה באלכסנדריה באמצע המאה הראשונה לפני הספירה. אחד מספרי החוכמה ב"ספטאיגנטה" ("תרגום השבעים"). האחרים הם: תהילים, משלי, קהלת, שיר השירים, איוב, חוכמת בן סירא. הציטוט הוא מפרק ו, פסוקים ה-ז: "לכן למדע התפללתי ונעניתי, קראתי ותצלח עלי רוח חכמה. ותיקר בעיני משבט וכיסא, והון ועושר לאפס חשבתי, כי-לא תסולה באבני-יקר, וזהב כחול וכסף כדומן ידמו-לה." מעובד על פי התרגום מיוונית של יצחק זעקיל פרענקיל, ווארשא 1885. (ויקיפדיה וויקיטקסט) ↑