רודולף שטיינר

119 GA

מגרמנית: אלישע אבשלום

תודה לאלישע על תרומת ההרצאה לארכיב!

לספר ראו כאן

הרצאה חמישית

וינה, 25 במרץ 1910

אנו עומדים היום בפני משימה קשה יחסית. עם זאת, המאזינים הנכבדים יהיו מוכנים אולי לקבל דרישות קשות, אם ייאמר בו-בזמן שבימים הבאים נגיע שוב לאדמה שעליה נרגיש קרקע בטוחה יותר מתחת לרגלינו. אך אם איננו רוצים להישאר במדע הרוח בהפשטות בלבד, אם אנו רוצים לחדור להוויות מציאות, אנו חייבים לעתים להיות מוכנים לקלוט אינפורמציה השייכת למישורים הגבוהים יותר של ההכרות הרוחיות. אפשר להוסיף לכאן גם זאת, שבהסברים היום לא יהיה מדובר בדדוקציות כלשהן שנועדו להנחיות תיאורטיות בלבד, אלא בדברים שעליהם אנו מודעים תמיד שהם חודרים לעומק הנושאים. מדובר איפוא באינפורמציה על הכרות-ידע של אנשים מסוימים.

אמש ראינו כיצד יכול האדם להתמצא במה שמכונה פנימיות גופו האסטרלי, כשהוא מסוגל לצלול עם היקיצה במודעות אל גוף אסטרלי זה שלו, ורכשנו לעצמנו מושג מה פירוש הדבר לעבור את הישות המכונה שומר הסף הקטן. הדברים שהוסברו אתמול הם היפותטיים באופן ניכר, שכן בחיים הנורמליים ברגע זה לא מופיע לעולם שהאדם נכנס במודעות אל פנימיותו באמצעות היקיצה בלבד. אמרנו כמובן שבאמצעות מה שמכונה השתקעות מיסטית אפשר להתכונן לכניסה מודעת כזו לעטיפות החיצוניות שלנו, אולם משמעותו של דבר זה תתברר לנו רק במהלך ההרצאה, ועוד נשמע גם על מה מתבססת הכנה מעין זו. בעבור התודעה הרגילה קורה לעתים שעקב תנאים הנעוצים בהתגשמויותיו הקודמות מתרחשים באדם באופן מודע רגעי התעוררות כאלה. זה קורה אצל אנשים בודדים. הם מתעוררים משנתם בצורה כזו, שיש להם הרגשה של הדחקה מסוימת. הרגשת הדחקה זו נובעת מכך שהאדם הפנימי, שבמשך הלילה התפשט במקרוקוסמוס וחש עצמו חופשי, חוזר כביכול אל הכלא של גופו. אז עשויה להתקיים גם הרגשה אחרת בעת היקיצה. הרגשה זו ניתן לאפיין באופן זה שאומרים כי האדם עשוי להרגיש עצמו ברגע היקיצה – אם מצבים לא נורמליים אלה מופיעים – טוב יותר מכפי שהוא מרגיש במהלך היום. דבר זה נובע מכך שעם היקיצה יש לו לאדם הרגשה מאוחרת שזרם אליו דבר-מה מעולמות שהינם גבוהים יותר מעולם החושים שלו עצמו. אלו הם רגשות העשויים להופיע בתודעה רגילה, ושבהם ניתן לראות כבר בחיים הטבעיים סוג של תימוכין לדברים שנאמרו אתמול. אולם בהיקפם המלא יכולים התיאורים הללו להתחוות רק בידי המיסטיקאי האמיתי.

אבל מדובר בשאלה האם אפשר ללכת גם הלאה. שכן הדבר שנחווה כאן אותו תיארנו אתמול, הוא הצד הפנימי של החלק הרוחי של האדם החיצוני; זהו הצד הפנימי של מה שמכונה גופו האסטרלי של האדם. נשאלת כעת השאלה האם ניתן לצלול עמוק עוד יותר לחלקים פחות רוחיים, לאותם חלקים של טבע האדם המייצגים בחיים הרגילים פחות רוח. הם עשויים בכל זאת להיות בהחלט רוחיים בבסיסם, שהרי לכל הפוגש אותנו בעולם החיצוני יש רוח ביסודותיו העמוקים יותר; השאלה הנשאלת היא האם בין הגוף האסטרלי, שהוא הדבר הרוחי קודם כל, לגוף הפיסי, מצוי דבר-מה נוסף. הספרות האנתרופוסופית מתארת מרכיב אחר זה כגוף האתרי או גוף החיים, כך שאם היינו צוללים מטה לאחר שעשינו היכרות עם הגוף האסטרלי מבפנים, היינו חייבים לפגוש את הגוף האתרי, ואולי אף עקבות כלשהם של גופנו הפיסי, אותו אנו רואים באופן הרגיל רק מבחוץ, אך יכולים ללמוד להכירו גם מבפנים באמצעות כניסה מודעת מעין זו אל גופניותנו.

אלא שבאופן כללי אין זה טוב, אין זה בלתי מסוכן, לעשות צעד נוסף בנוגע להשתקעות המיסטית, כפי שנאמר אתמול. כל אשר נאמר אתמול יכול להיעשות רק תוך זהירות מרובה בידי האדם המבקש לרכוש ידע ממה שאפשר למצוא בספרי "כיצד קונים דעת העולמות העליונים?" או בחלק השני של "מדע הנסתר", שעליו עוד תשמעו בהרצאות הבאות. עד לשם יכול האדם להיעזר בעצמו. אך ההליכה הלאה בדרך זו אל הפנימיות האנושית אינה נטולת סכנות, ובדרכים שבהן מעדיף האדם כיום להשיג את הכרות-הרוח שלו, לא ניתן לעשות זאת. לכן נראה שהיום נבחר בדרך-הכרה שונה – הדרך לצלול עמוק אל הפנימיות האנושית בלא לדאוג לשום אמצעי אחר שאיננו רשאים לנקוט בו באופן נורמלי בתרבות הנוכחית שלנו. חיי הרוח הנוכחיים שלנו בנויים בצורה כזו שהאדם מוכן רק עד שלב מסוים להכפיף עצמו, והוא רוצה ללכת באופן החופשי ביותר האפשרי גם בהכרת הידע שלו. אנו נראה כי קיימת גם דרך אל עולמות הרוח המתחשבת בתכונה זו של הטבע האנושי בן זמננו בהיקף המלא, ונלמד להכיר דרך זו, המכונה דרך ההכרה הרוזנקרויצרית, כדרך המתאימה באמת לזמננו. אך דרך-הכרה זו היא אמצעי של הזמן המודרני; היא לא התקיימה עדיין במסתריות, כלומר באותם אתרים שבהם נכנס האדם בזמן הקדום לסודות העמוקים. שם היו מסתריות כאלו, שהעבירו פשוט את האדם דרך שומר הסף הקטן והובילו אותו אל פנימיותו העצמית, ומסתריות שהובילו את האדם החוצה אל העולם הגדול, כך שהיה עליו לעבור סוג של סגפנות. שתי הדרכים הללו הן אלה שבהן הלכו בזמנים הקדומים. הדרך של הצלילה אל הפנימיות הפנימית שימשה בצורה הטובה והאינטנסיבית ביותר באותם אתרי התקדשות הקרויים המסתריות המצריות, מסתריות אוזיריס ואיזיס. וכדי לתאר מה יכול היה האדם לחוות בצלילה זו אל פנימיותו, נסתמך היום על חוויותיהם של תלמידי איזיס ואוזיריס.

כפי שנראה בהרצאות שתבואנה, אפשר היום להגיע להתקדשות שתוביל להכרה מלאה של מסתריות אלו, אך כבר לא באותה דרך כמו המצרים הקדומים. במצרים הקדומה היה נחוץ משהו שטבע-האדם בן זמננו היה מתקומם נגדו. היה נחוץ אז שבנקודה בה אמור היה האדם לשקוע אל פנימיותו – או כבר לפני כן – חיפש האדם את נתיב ההכרה שלו לא באופן עצמאי, אלא חייב היה לתת את אמונו במה שכונה בביטוי של הפילוסופיה המזרחית "גורו", מורה מתקדש גדול; אחרת היתה הדרך מסוכנת מדי לתלמיד. באופן הרגיל היה זה כך, שכבר הצעד של הצלילה המיסטית שתואר אמש, נעשה תחת הנחייתו של הגורו, המורה המתקדש הגדול.

איזה צורך מילאה ההנחיה של המורה המתקדש הגדול? בהרצאה קודמת שמענו שכאשר אנו צוללים בבוקר אל גופניותנו, מתקבלת נפשנו בידי שלושה כוחות, אותם ציינו, בביטויים שנלקחו מהטרמינולוגיה הקדומה, ככוח ונוס, כוח מרקורי וכוח הירח. מה שמבינים באופן כללי במונח "כוח ונוס" הוא דבר-מה שהאדם יכול עדיין להתמודד אתו בכוחות עצמו כשהוא צולל אל פנימיותו העצמית. הוא יכול להתמודד עם כוח ונוס בכך שהוא מקבל חינוך מסוים של ענווה וחוסר אנוכיות. בטרם ייכנס לעולמות הבלתי ידועים של פנימיותו במהלך מעין זה, הוא חייב היה להדחיק את כל הדחפים האגואיסטיים, דחפי האהבה העצמית, ולחנך עצמו לחוסר אנוכיות. היה עליו להפוך את עצמו לישות החשה אהבה וחמלה, לא רק לעמיתיו בני האדם אלא לכל הקיום. אז יכול היה במקרה הטוב להתמסר לכוח שצוין כאן בביטוי כוח ונוס, כשהוא צולל אל גופניותו. אולם העניין נעשה כבר מסוכן יותר אם רצה האדם להתמסר לכוח שציינו ככוח מרקורי. כאן הוא הונהג בהתקדשות המצרית העתיקה בידי המורה הגדול, אשר עקב חוויותיו הקודמות יכול היה לטפל בכוחות מרקורי הללו בדרך מודעת לחלוטין. האדם הובל לפנימיותו בידי כהן הרמס או מרקורי. דבר זה דרש כמובן כפיפות חזקה לדרישות המורה מהתלמיד. נדרשה מידה כזו של כפיפות, שהתלמיד חייב היה להחליט להוציא לגמרי את האני שלו, לא לרצות מאומה לעצמו, שלא ייוותרו לו אימפולסים עצמיים לנפשו אלא לבצע באופן קפדני רק מה שהטיל עליו כהן הרמס. כפיפות זו, שאדם בן זמננו היה מתקומם כנגדה וגם לא זקוק לה יותר, חייב היה לאמץ לעצמו תלמיד המסתריות המצריות. הוא היה חייב ללכת בעקבות המורה שנים רבות לא רק בנוגע למעשיו החיצוניים; הוא חייב היה לתת אמון בהנהגתו של מורה זה עד למחשבותיו ועד לעולם הרגשות שלו, כדי שיוכל ללא סיכון לצלול אל פנימיותו העצמית. אנו מגיעים כעת לדברים שחוו אנשים רבים, המסופרים על החוויות שחוו בידי המורה הגדול שלהם, אותם מציינים באמירה: האדם למד להכיר שכבה עמוקה יותר של פנימיותו.

תיארנו אמש בצורה מוחשית וקונקרטית, מה פירושו של דבר להכיר את הגוף האסטרלי שלנו מבפנים. כעת נספר כמה דברים על מה שחווה המועמד להתקדשות במקדשי איזיס ואוזיריס בידי מנהיגו בנוגע לגוף האתרי של האדם. באמצעות הוצאת האני שלו הגיע האדם לאפשרות לראות את מורהו בעיניים רוחיות, לחשוב את המחשבות של מורהו. הוא הפך עצמו למעין רואה-מבחוץ וראה את עצמו בעיני המורה שלו. וכאן הוא הובל לחוויה מעניינת, חוויה שבה היתה לו ההרגשה שהוא הולך לאחור בחייו. ובד-בבד מקבל את ההרגשה כאילו כל ישותו, אותה ראה כעת בעיניים הרוחיות של כהן הרמס, מתפשטת וגדלה. הוא קיבל את ההרגשה כאילו הוא מתפשט בתוך עצמו, כאילו הוא גדל אל התקופות שקדמות לחייו הנוכחיים, כאילו הלך לאחור בזמן. הוא קיבל בהדרגה את ההרגשה שהוא הולך שנים רבות לאחור, לפרקי זמן רחוקים מאד, רחוקים פי כמה מהחיים שחי מלידתו ואילך; התלמיד חווה איפוא הליכה הרחק לאחור בזמן. וכשחווה זאת הוא ראה – בהסתכלו דרך עיניו של מורה ההתקדשות – קודם כל את עצמו, ואחר כך, הרחק במהלך הזמן, דורות רבים שמהם קיבל את ההרגשה שהם היו אבותיו הקדומים. למועמד להתקדשות היתה למשך זמן מסוים ההרגשה שהוא נדד בשושלת אבותיו, אך לא באופן כזה שהוא היה בתוך האבות הללו, לא באופן כזה שהוא היה זהה לאבותיו, אלא כאילו ריחף כביכול מעליהם עד לנקודה מסוימת, עד לאב קדום אחד. אז אבד הרושם. היה זה כאילו ראה דמויות ארציות שקיומו-שלו התייחס אליהן איכשהו.

כעת היה העניין בכך, שהמנהיג של המועמד להתקדשות הבהיר לו מה ראה למעשה. נוכל לתפוס מה הוא ראה רק בדרך שלהלן. כשנכנס אדם לקיום דרך הלידה עם ישותו הרוחית, לאחר שעבר דרך עולם הרוח בין המוות ללידה מחדש, הוא נושא עמו לא רק את התכונות שהביא אתו מחייו הקודמים, אלא – וזאת יודע כל מי שמתבונן בחיים – את כל התכונות המתוארות כתכונות שבתורשה. אדם נולד לתוך משפחה, עם וגזע. הוא נושא בתוכו את התכונות שבתורשה; את מורשת אבותיו. מורשת זו לא הביא כמובן מהתגשמותו האחרונה, אלא הן הגיעו אליו בתורשה מדור לדור. הדבר החשוב הוא לדעת: מה נגרם אם כן מכך שאדם מתגשם עם ישותו הפנימית ביותר דווקא למשפחה מסוימת, לעם מסוים ולגזע מסוים? מה נגרם כתוצאה מכך שהוא מחפש בירידתו דרך הלידה סימני היכר תורשתיים מוגדרים? הוא לא היה מחפש לעולם סימני היכר מוגדרים אלה לולא עמד בקשר איתם. למעשה עומד האדם כבר זמן רב לפני לידתו בקשר עם התכונות הללו. כשאנו יוצאים מאדם מסוים ועולים מעלה לאביו, סבו, אבי-סבו וכן הלאה, אפשר יהיה לעקוב באופן פנימי אחר סימני ההיכר התורשתיים הללו לאורך מספר מסוים מאד של דורות, עד לדור מסוים. אז נעלמים סימני היכר תורשתיים אלה. פירושו של דבר הוא שתוכלו לעקוב אחר שורה של דורות, ותמצאו שנמשכו דרכם סימני ההיכר התורשתיים. לבסוף הם קיימים רק במצביהם המדולדלים בלבד, ואז נעלמים לגמרי.

כפי שאנו רואים את סימני ההיכר התורשתיים נעלמים לאורך הדורות, כך נוכל למצוא כשאנו יוצאים מאדם מסוים, כיצד מה שנמצא בבן דומה למה שנמצא אצל האב, קצת פחות אצל הסב, עוד פחות אצל אבי הסב וכך הלאה. כעת מוביל כהן ההתקדשות של איריס ואוזיריס את התלמיד רחוק לעָבָר עד שהוא מגיע לאב קדום שנושא עדיין את סימני ההיכר, שכוח התורשה מגיע עד אליו. זה מראה לנו כי יש לאדם קשרים מסוימים למה שאנו מציינים כסימני ההיכר של התורשה. למעשה העניין הוא כך, שאנו נכנסים לקשר בדרך רוחית עם אב קדום שממנו ירשנו עדיין משהו, אב קדום שיש לנו עדיין תכונות שלו, גם אם בצורה דלילה מאד. בדרך מסוימת מכין עצמו האדם לאורך זמן לסימני התורשה שיהיו ברשותו. אין הוא יורש אותם בעלמא, אלא מעניק אותן במובן מסוים לאבות-אבותיו, מזריק להם אותן מעולם הרוח. הוא פועל לאורך דורות שלמים באופן כזה, שלבסוף נולד אותו גוף פיסי שאליו הוא מרגיש שהוא נמשך. ככל שיישמע מוזר, כך הוא הדבר, שאנו עצמנו עבדנו מעולם הרוח על הגופים הפיסיים של אבות אבותינו, כדי לעצב בהדרגה מתוך עולם הרוח את אותן תכונות שלבסוף נביא כסימני היכר תורשתיים עם לידתנו.

זהו קודם כל הדבר שנראה כאשר מובל האדם אל גופו האתרי. מראים לו שלגוף אתרי זה אותו הוא נושא כעת יש היסטוריה ארוכה, שהוא עוּבָּד על ידו לאורך זמן רב. הרבה לפני שיכול היה להיכנס לקיום דרך הלידה, עבד הוא עצמו בעולם הרוח על הגוף האתרי שאותו הוא נושא כעת. הוא החל לעבוד על גוף אתרי זה ברגע בו נכנס אל האדמה הפיסית האב הקדום ביותר שממנו יכול היה עדיין לרשת סימני היכר תורשתיים. זוהי חוויה אמיתית של פיסה מגופנו האתרי. בכך שאומרים שהאדם מורכב מגוף פיסי, גוף אתרי, גוף אסטרלי ואני – בכך נותנים רק רמז, במובן מסוים תיאור ליבה בלבד. כיצד נראה מה שקיים כאן כמעטפות הפנימית שלנו, אפשר ללמוד רק כאשר מתוודעים למסרים של אלה שצללו בעצמם למעטפות הללו של האדם.

כך למד האדם כשהוא צועד דרך לידתו שלו, להיכנס לאותן ממלכות שדרכן נדד בטרם נכנס לקיום דרך הלידה; כך למד המיסטיקן להכיר פרק מחייו שלפני לידתו, פרק גדול שהקיף מאות שנים – שכן היו אלו מאות שנים, שדרכן עבר עד שהגיע לזמן בו החל ליצור את צלם-המקור של גופו האתרי בחיים שבין המוות האחרון ללידתו הנוכחית. ברגע בו החל בזאת הוזרק לדמו של האדם הפיסי הזרע הראשון לסימני היכר מיוחדים, שהלכו והוטבעו יותר ויותר עד שגוף אתרי זה הגיע כה רחוק, שיכול היה לקבל את סימני ההיכר שהוא עצמו עבד עליהם עד ללידתו. זהו הצד האחד של החוויה. מה שנחווה בה הוא כביכול שחזור הבנייה של כל מה שחייב היה לעשות האדם בעולם הרוח זמן רב לפני שנכנס לקיום בהתגשמות זו באמצעות הלידה. את אשר בנה שם האדם ולאחר מכן דחס כביכול אל גופו האתרי הנוכחי, את אשר התמצק בגוף האתרי לאורך מאות שנים, מכנים האדם "העליון", האדם השמימי או הרוחי. הביטוי הטכני קיים איפוא: האדם לומד להכיר באמצעות הכניסה אל הגוף האתרי את "העליון". מכנים זאת האדם השמימי או הרוחי, משום שהוא חייב לחוש כי מה שירד ממנו מטה נבנה מארץ הרוח.

משהובא התלמיד כה רחוק באמצעות מתקדש הרמס, הוא למד להכיר דבר נוסף. הוא למד להכיר דבר-מה שהיה בשבילו אולי זר בתחילה, אך הובהר לו לגמרי בידי המורה כמשהו שאינו אמור להיות כה זר לו. הוצג לפניו – והתלמיד למד להבחין מיד שהדבר נכון – שהוא פוגש שם דבר-מה שהוא עצמו השאיר פעם מאחור מהאדם שלו, משהו שנותר מאחוריו, הקשור עמו בצורה האינטימית ביותר, אך כעת מופיע מולו כחיצוני, כזר. מהו זה הקשור עם האדם בצורה מעניינת כל כך? נבין זאת בצורה הטובה ביותר אם נצא מתיאור של רגע המוות.

מחקר הרוח מראה לנו שברגע המוות נוטש האדם את גופו הפיסי. אז נותר ממנו הגורם שלמדנו להכיר כאני והגוף האסטרלי, היוצאים בכל לילה במשך מצב השינה, ונותר הגוף האתרי או גוף החיים. האדם חי כעת לזמן מה לאחר המוות, זמן הנמשך כמובן רק מספר ימים, בשלושת המרכיבים הללו של ישותו: באני, בגוף האסטרלי ובגוף האתרי. לאחר מכן עובר לפניו החלק המהותי של גופו האתרי כגוויה נוספת. נאמר תמיד – זה צוין גם על ידי, ובצדק – כי מה שיוצא כאן כגוויה שניה מתמוסס בעולם האתר הכללי כגורם הורס, והאדם נוטל עמו רק תמצית מזוקקת ממנו, גרעין ממנו, אל החיים שאליהם הוא נכנס כעת בין המוות ללידה מחדש. כך מתואר באופן הרגיל תהליך זה, אולם במציאות הוא מסובך משמעותית. מה שמתמוסס כאן, מה שעובר כאן בהדרגה כגוויה שניה אל עולם האתר הכללי, נזקק לשם התמוססות מלאה לזמן ארוך באופן ניכר, ואת העקבות האחרונות של גוף אתרי זה שהתמוסס של חייו האחרונים, רואה כעת המועמד להתקדשות כגורם זר, כשהתפתח בהליכתו לאחור עד לנקודה בזמן בה הגיע עד לאב האחרון שממנו ירש עדיין משהו. שם הוא פוגש את השרידים האחרונים של גופו האתרי האחרון. וכעת, כשממשיכה התקדשותו, הוא חייב לחדור כאילו אל גוף אתרי אחרון זה אותו השאיר מאחוריו, והוא חווה אותו במהלך לאחור, כמעט כמו שחי לפני כן עד לאבותיו האחרונים, אך לא במשך זמן ארוך כל כך. הזמן שעד לאבותיו הקדומים ביותר עמד כלפי הזמן שאותו הוא עובר כעת ביחס של שבע לחמש. כעת עבר האדם תקופה שבה הלך ועיבה יותר ויותר את השריד האחרון של חייו הקודמים. כששריד זה נמשך לתחושה שלו, הוא נעשה דומה יותר ויותר לגוף האתרי האחרון שלו, עד שלבסוף הוא מגיע לצורה בה היה גופו האתרי ברגע בו עבר את המוות האחרון שלו. וכעת, לאחר שהדמות הלכה והתכווצה, הוא עמד בפני מותו האחרון. ברגע זה אין יותר בפני האדם המתקדש שום ספק שההתגשמות החוזרת היא אמת, משום שהוא צעד לאחור עד למוות האחרון שלו. בזאת למדנו להכיר את הקטע שמצא האדם כשריד שנשאר מחייו הארציים האחרונים.

את הדבר שחווה האדם ככזה שמופיע לקראתו מחייו הארציים האחרונים, מציינים תמיד במדע הרוח כאדם הארצי או כאדם "התחתון". כך איפוא עבר התלמיד קרוב לאמצע חוויות ההתקדשות שלו את החיבור של העליון עם התחתון, ואז עקב לאחור אחר התחתון עד שצלל לחייו האחרונים. בזאת עבר התלמיד במשך התקדשותו מחזור שלם, כשבחדירתו אל גופו האתרי הנוכחי הוא מגיע עד לגוף האתרי של חייו האחרונים, ואז חזרה לאחור עד לחייו הנוכחיים. בראיה רוחית הוא התחבר עם מה שהיה הוא-עצמו בהתגשמות קודמת. דבר זה נקרא תמיד במדע הרוח "מחזור אחד", וצוין בסימבול של הנחש המתעגל ותופס את עצמו. הנחש הוא סימבול לדברים רבים, גם לחוויה של המועמד להתקדשות במסתריות איזיס ואוזיריס שתוארה.

אנו רואים אם כן שהמילים "לאדם יש גוף אתרי" לא ממצות את טבעו של גוף אתרי זה. את טבעו לומדים רק כשנכנסים אליו. אז לומדים להכיר את שני האנשים המחוברים בכל אדם, לומדים להכיר את הקארמה כביכול בעבודה. אז אפשר להסביר בדרך מוגדרת ביותר כיצד נכנס האדם לקיום דרך הלידה. עליו להמתין ממותו האחרון עד ללידה חדשה, עד שהגוף האתרי הישן מתמוסס, ורק אז יכולה להיעשות ההתחלה של בניית גוף אתרי חדש. אולם מה שסיפרתי כאן מראה לכם, שהאדם אינו יכול למעשה להתגבר במלואו על גופו האתרי הישן שהתמוסס, משום שהוא מוצא אותו עדיין בהיכנסו לפנימיותו העצמית. מדוע הוא מוצא אותו מחדש? משום שהוא שמר מאחוריו תמצית ממנו. לולא שמר מאחוריו תמצית זו לא יכול היה למצוא מחדש פיסה זו מגופו האתרי שהתמוסס.

אנו רואים איפוא כמה יסודי ועמוק הוא מה שאפשר לספר בהרצאות של מדע הרוח. גם אם נאמר בהרצאות אקזוטריות שהאדם לוקח אתו לאחר מותו תמצית מגופו האתרי, אין זה דבר מופשט. אנו עומדים כעת בנקודה בה יכולים אתם ללמוד היכן מוצא זאת מדע הרוח. כל אשר נמסר על כך נוגע ליסודות העמוקים ביותר שניתן להעלות על הדעת, כל זה נוגע למחקר הרוחי. כאן יש לכם חלק ממחקר זה, יחד עם התיאור כיצד מחפשים חלק זה, הנמסר אחר כך במדע הרוח החיצוני.

באופן זה מגיע איפוא האדם אל מותו האחרון, ולמדנו להכיר בכך כמה תכונות שלמד שהמיסטיקאי בהשתקעו עמוק עוד יותר אל תוך עצמו באמצעות התקדשותו בידי מורהו. אתמול למדנו להכיר תכונות של הגוף האסטרלי הניתנות לנו כהרגשה מוגברת עד אינסוף של הודיה מצד אחד והרגשה מוגברת עד אינסוף של אחריות מצד שני, בתור מה שמוצא המיסטיקאי בגופו האסטרלי, והיום למדנו להכיר מה מוצא המיסטיקאי בהשתקעו בגופו האתרי או גוף החיים שלו: את "העליון" וה"תחתון".

הצעדים הנוספים בהתקדשות מובילים את האדם לכך שלאחר שהגיע במבט-לאחור הרוחי שלו אל מותו האחרון, הוא ממשיך ויכול ללמוד להכיר את חייו האחרונים. אולם אין זה פשוט כל כך להכיר חיים אחרונים אלה. כאן מדובר בכך שכעת, תחת הדרכתו של המורה, מוצבע לו פעם נוספת כיצד אין הוא אמור להתקדם הלאה בלא למסור את עצמו לגמרי, בלא שייפול לגמרי לשכחה עצמית, משום שאין זה אפשרי להתקדם הלאה אם יש לאדם ולו משהו המהווה מודעות עצמית אישית של ההתגשמות הנוכחית, של החיים הנוכחים בין הלידה למוות. כל עוד הוא מסוגל לומר דבר כלשהו על עצמו, אין הוא יכול ללמוד להכיר מהי אישיותו של מישהו אחר: התגשמותו הקודמת. הוא חייב להיות מסוגל להחשיב את עצמו למישהו אחר – וזהו הדבר החשוב – ועם זאת לא לאבד את עצמו. עליו להיות מסוגל להשתנות לאחר עד לדרגה שיוכל להרגיש: אני משתחל למעטפות גוף אחרות לגמרי. רק אז, משהביא זאת עד לדרגה של איבוד עצמיות המהווה שכחה מוחלטת של כל אשר חווה בהתגשמות זו, כשעבר בדרגה הגבוהה ביותר האפשרית אל מורהו, רק אז יכול היה להמשיך ולהתקדם אל התגשמותו האחרונה, ממותו האחרון עד ללידה שלפני האחרונה. אז – וזה חשוב כעת – הוא אינו חווה מה הוא ראה בהתגשמותו הקודמת בחוץ בעולם החושים; הוא חווה כעת את כל מה שעיבד מעצמו בהתגשמות האחרונה, מה עשה מעצמו בהתגשמותו האחרונה. את אשר העין ראתה, האוזן שמעה, מה שפגש אותו בכלל בעולם החיצון – כל זאת הוא חווה בדרכים אחרות. כאן חווה האדם את מה שעשה מעצמו בהתגשמותו האחרונה עד למוות האחרון שלו. הוא חווה את כל המאמצים שעבר כדי לקדם עצמו בהתגשמות שעברה.

כשעבר זאת, כשחווה את העבודה על עצמו, הובא התלמיד על ידי המורה חזרה אל התגשמותו הנוכחית. הוא עושה איפוא כעת במהירות את הצעד מההתגשמות הקודמת אל זו הנוכחית, ורק אז מוצא את עצמו שוב. וכעת הוא מקבל הרגשה מיוחדת במינה, ההרגשה שהוא מורכב למעשה משתי פרסונות, כשאת הפרסונה האחת הוא הביא עמו והכניס אל אישיות הנוכחית. דבר זה מעניק לו את ההרגשה של היותו בגופו הפיסי. הוא אינו יכול לחשוב על חיים בגופו הפיסי אלא בהרגשה שהוא חי יחד עם התגשמותו שלפני האחרונה.

ציינתי כבר באופן חוזר ונשנה, שבחיים הרגילים הנורמליים רואה האדם את גופו מבחוץ. כעת אנו מקבלים לראשונה מושג מה פירוש הדבר לראות את הגוף הפיסי מבפנים. אדם יכול להגיע אל עצמו רק כשהוא הולך בדרך העקיפין של התגשמותו שלפני האחרונה. אז הוא נמצא בתוך גופו ומסוגל לראותו בעיניים של חוויות ההתגשמות האחרונה. אך זה אינו מספיק, שכן כאן הוא שם לב מעט מאד אל גופו הפיסי הנוכחי. כאשר הביא המורה את התלמיד עד כדי כך שיקבל את ההרגשה שהוא נמצא במודעות בתוך עצמו עם אישיותו שלפני האחרונה, חייב המורה להביא את התלמיד פעם נוספת חזרה כל הדרך. כעת הוא עושה את אותה דרך שתוארה, הדרך מן הלידה שלפני האחרונה עד למוות שלפני האחרון; הוא חווה שם שוב מה עבר בזמן שבין עולם הרוח כאדם עליון ותחתון, מה עבר עליו עד להתגשמותו שלפני האחרונה, ומגיע איפוא דרך מותו שלפני האחרון אל התגשמותו שלפני האחרונה. יש לשים לב שאדם יכול באמצעות מחזור חד-פעמי להגיע רק עד ההתגשמות שלפני האחרונה; אז הוא חייב לשוב אל גופו ולעשות כעת מחזור שני. אז הוא מגיע להתגשמות שקדמה לזו שלפני האחרונה. עם התגשמות זו הוא חוזר אל גופו הנוכחי, וכעת הוא מקבל את ההרגשה שהוא נמצא באישיות הנוכחית שלו כשלוש פרסונות.

המחזור יכול להתבצע מספר פעמים, עד שהתלמיד מגיע לנקודת זמן הנמצאת הרחק מאחור בהתפתחות האדמה. שם הוא מוצא שהוא התגשם באישיות מוקדמת בעידן שקדם לנו, בתקופה היוונית-לטינית, שהוא התגשם בתרבות קדומה עוד יותר, זו המצרית, וקדומה אף יותר מזו, בתרבות הפרסית הקדומה ועוד לפני כן בתקופה האטלנטית, ורחוק עוד יותר בתקופה הלמורית. שם נפסקת האפשרות לעבור את החוויות הללו כפי שתוארו. כך קיבל האדם את האפשרות לעקוב פנימית אחר עצמו דרך כל התרבויות והגזעים האפשריים עד לתחילת התהוות האדמה, עד להתגשמותו הארצית הראשונה. במה שאנו מתארים כפנימיות גופנו הפיסי נעוצים למעשה בתור כוחות כל התגשמויותינו הקודמות. מה שאנו מהווים כיום חיצונית כגוף פיסי מכיל בתוכו ככוחות את כל ההתגשמויות הקודמות. רואים אתם, כשאומרים בצורה אקזוטרית שהאדם מורכב מגוף פיסי, גוף אתרי או גוף החיים ומגוף אסטרלי, פירושו של דבר שהאדם מורכב קודם כל ממשהו שכאשר רואים אותו מבפנים, הוא נראה כהתגשמויות המוערמות האחת בתוך השניה. למעשה נמצאות כל התגשמויותינו כשהן מאוחדות בפנימיות גופנו הפיסי. וכשאנו מדברים על גוף האתר או גוף החיים, עלינו לחשוב עליו, כשהוא נראה מבפנים, כמופיע במחזוריות וזורם אחורנית מלידתנו הנוכחית עד למוות האחרון. שם נראות התכונות של מעטפותינו, אותן אנו נושאים עלינו, אליהן יכולים אנו לשקוע מיסטית, להיכנס פנימה לתוכן.

אז, כשהגיע האדם רחוק עד כדי כך, כשהגיע כמועמד להתקדשות בידי מתקדש הרמס אל התגשמותו הראשונה, הוא חווה הרבה יותר מכך; הוא חווה בנקודה זו של נדודיו לאחור, שבזמן מסוים של התהוות אדמתנו היתה התפתחות האדמה שונה בתכלית מכפי שהיא כיום, ושגם הסביבה היתה אחרת לגמרי מכפי שהיא כיום. בזמן בו חי האדם בהתגשמותו הראשונה היתה האדמה שונה לגמרי. כשאנו מסתכלים כעת על העולם מופיעות לפנינו שלוש ממלכות טבע: ממלכת בעלי החיים, ממלכת הצמחים וממלכת המינרלים. כל שלוש הממלכות הללו נמצאות למעשה בתוכֵנו; יש לנו בתוכנו את ממלכת בעלי החיים, ממלכת הצומח וממלכת המינרלים. ממלכת בעלי החיים נמצאת בנו הודות לכך שיש לנו גוף אסטרלי המשולב בחוזקה בגוף החיצוני שלנו; ממלכת הצומח נמצאת בנו הודות לכך שיש לנו גוף אתרי או גוף חיים, המשולב בנו בדרך דומה, והממלכה המינרלית נמצאת ברשותנו הודות לכך שהחומרים המצויים בחוץ בממלכה המינרלית מחוברים אלינו, נקלטים בנו, עוברים דרכנו. אכן, משהתקדמנו ברוח עד כדי כך שהגענו בחוויות פנימיות של הגוף הפיסי עד להתגשמותנו הראשונה, אנו נוכחים לדעת שבנקודת-זמן זו הגיעה האדמה אל העידן בהתפתחותה שבו נוצר לראשונה היסוד המינרלי בצורתו הנוכחית. לכן יכולנו לבצע אז את ההתגשמות הפיסית הראשונה שלנו, משום שרק אז, משנוצר היסוד המינרלי, יכולנו לקלוט משהו מממלכת המינרלים. הגענו בכך בו-בזמן לתחילת הממלכה המינרלית על אדמתנו.

נוכל כעת לומר: נכון, אבל האם ממלכת המינרלים לא קדמה על אדמתנו לממלכות הצמחים ובעלי החיים? מי שחשיבתו אינה מגיעה אלא לקצה אפו יכול להאמין בכך. אך מי שחושב השוואתית יאמר: כבר באבן הפחם הרגילה יש לי דוגמה מה נוצר מהצמח והופך אז למינרל, לאחר שהיה לפני כן צמח. ממלכת הצמחים יכלה להיווצר לפני הממלכה המינרלית בתנאים אחרים מאלה של ימינו. ממלכת המינרלים היא מבנה מאוחר מזה של ממלכת הצמחים. ממלכת הצמחים קדמה לממלכת המינרלים ולא באה בעקבותיה. היא התקיימה כבר לפניה בתנאים אחרים. ממלכת המינרלים נוצרה כהתקשות של ממלכת הצומח. וברגע בו נוצרה על אדמתנו הממלכה המינרלית נכנס האדם להתגשמותו הראשונה. היסוד המינרלי התפתח לאורך מרחב זמן מסוים. מאז התפתחותה של ממלכת מינרלים זו אנו עוברים את התגשמויותינו הארציות. אנו סיגלנו לעצמנו אז לראשונה את ממלכת המינרלים הזו. לפני כן התקיימנו כישויות אחרות באופן חומרי, לא חיברנו לעצמנו את חומרי הממלכה המינרלית כפי שהיא נמצאת ברשותנו כיום, כאנשים המתגשמים בפיסי. לכן אמרו בכל הזמנים במדע הרוח: אדמתנו התקדמה בהתפתחותה עד להיווצרות ממלכת המינרלים, ובכך סיגל לעצמו האדם בו-בזמן ממלכה מינרלית זו.

מכך אנו רואים שוב כיצד כאשר צולל האדם אל עצמו עד להכרת גופו הפיסי, הוא מגיע לנקודה בה הוא יוצא מעצמו. כיצד אנו אמורים לצפות לדבר אחר? אנחנו יודעים שבאמצעות גופנו האסטרלי אנו מחוברים לבעלי החיים, באמצעות גופנו האתרי לצמחים ובאמצעות גופנו הפיסי למינרלים. אין פלא שברדתנו עד לגוף הפיסי אנו מגיעים לגבול זה של ממלכת המינרלים כאלמנט החיצוני. אנו נכנסים כביכול אל תוך עצמנו ומגיעים בדרך מופלאה לנקודה בה אנו יוצאים מעצמנו, אל תוך הממלכה המינרלית. כמובן שאין זו אותה ממלכה מינרלית שנמצאת כיום סביבנו, אלא מה שהיה על האדמה ברגע היווצרותה בתקופה הלמורית. אנו מבחינים בין תקופת האדמה הנוכחית שלנו, המגיעה לאחור עד לזמן של הקטסטרופה האטלנטית הגדולה, ובין התקופה הלמורית שהיתה בזמן קדום עוד יותר. לפני הקטסטרופה האטלנטית היו פני האדמה שונים לגמרי מכפי שהינם כיום. זו היתה יבשה גדולה, היבשת האטלנטית, שהתקיימה בין אירופה ואפריקה של ימינו מצד אחד ואמריקה מצד שני. בתקופת אדמה מוקדמת עוד יותר היו פני האדמה שוב שונים. שם חיו בני האדם – כלומר אנו עצמנו בהתגשמותנו הקדומה – בלמורים הקדומים, עליהם מדברים גם מדעי הטבע, על יבשת אותה עלינו לחפש בין אוסטרליה, אפריקה ואסיה. אז עבר האדם את התגשמותו הראשונה, ואז נוצרה ממלכת המינרלים. זה היה גם הרגע בו הירח אותו אנו רואים כיום בחלל השמים, נפרד ויצא מן האדמה. לפני כן היה הירח שלנו קשור לאדמה. דבר זה נאמר רק כהערה צדדית. כיצד נחקר דבר זה – על כך עוד נדבר בימים הבאים.

בזאת ראינו כי כאשר אנו נכנסים לעצמנו ולומדים להכיר את עצמנו באמת, כשאנו משתקעים בעצמנו באמת בחוויה מיסטית אמיתית בידי מורה מנהיג, אנו יוצאים מעצמנו. דרכנו מובילה אותנו אל מחוץ לאדם אל האדמה המינרלית, אל אותה אדמה מינרלית שממנה סיגלנו לנו את חומרי האדמה שלנו, את הסובסטנציה הפיסית שלנו.

זוהי הדרך האחת שרציתי לתאר לכם כדרך שניתן לעבור, ועברו אותה אנשים רבים במסתריות איזיס ואוזיריס הקדומות. כפי שנאמר, היא יכלה להיעשות רק בידי מורה מנהיג, שהאדם הכפיף לו את עצמו לחלוטין. לולא הכפיף אז את האני שלו לגמרי למנהיג, לא יכול היה אדם לעולם ללכת בדרך זו שתיארתי, אלא היה נכנס לפנימיותו ולומד להכיר את הצדדים הרעים ביותר של פנימיות זו. הוא היה לומד להכיר מה הוא עשה מעצמו עם האני האנוכי שלו. הדבר מחייב אותנו לתאר בימים הבאים את הדרך האחרת, הדרך של המסתריות הנורדיות, בהן לא נכנס האדם אל עצמו אלא יצא החוצה אל הקוסמוס השמימי. ולאחר שנלמד להכיר שתי דרכים אלו, ששתיהן אינן ניתנות ליישום כיום בשל ההתקדמות של טבע האדם, השואף להיות חופשי מכל כפיפות, נלמד להכיר את הדרך בת-הקיימא לטבע האדם בן זמננו, הדרך הנכונה, זו הנקראת הדרך הרוזנקרויצרית.

יש עוד להזכיר רק, שמיסטיקאים מודרניים מסוימים מבקשים עזרה כשאין להם גורו לו הם כפופים כה בחוזקה. אז הם לומדים להיעזר בדרך אחרת, ומעניין לראות כיצד גם הדרך של המיסטיקאים הללו ניתנת להסבר כשמכירים את הסודות שתוארו כאן. קחו למשל את מייסטר אקהארט. הוא היא מיסטיקן של ימי הביניים שלא היה לו מורה מנהיג במובן של המועמד להתקדשות במסתריות איזיס ואוזיריס; הוא נכנס במו-ידיו אל פנימיותו. אילו היה מתקדם מעבר לנקודה מסוימת בצלילתו הפנימית כפי שהיתה נתונה לו באופן טבעי, היה זה נעשה בשבילו מסוכן מאד. הוא לא יכול היה אז להישמר בנקודה מסוימת מהתערבות של האני העצמי שלו. שכן זוהי בדיוק הסכנה בצלילה זו אל הפנימיות העצמית, שהאני יתערב בתהליך בדרך של אנוכיות. אפשר כמובן לדבר באריכות על כך שהאדם אמור להשתקע בעצמו באופן כזה שימצא את האדם האלוהי בתוכו. אולם אלה המדברים כך לא מגיעים רחוק בדרך כלל. לו היו מגיעים רחוק, היו מוצאים גם הם כי אם היו נעזבים לנפשם היה מתערב כאן האני האנוכי שלהם בדרך איומה. אצל מיסטיקנים כאלה ניתן לחוות שכל עוד הם מונהגים בידי החיים הקונבנציונליים החיצוניים הם אנשים הגונים לגמרי. אך ברגע בו הם צוללים לפנימיותם, ברגע בו הם נוטשים איפוא את מה שפועל עליהם מבחוץ, ברגע בו הם מחפשים את האדם הפנימי שבהם, מתערב בדבר בחוזקה האדם הפנימי הזה. בעוד שאנשים אלה הושפעו לפני כן מהחינוך החיצוני לומר את האמת, הרי שכאשר האני האנוכי מתערב הם מתחילים לשקר, הופכים לאנשים יהירים ומקבלים תכונות אנוכיות גרועות מאלו של אנשים אחרים בחיים הרגילים. התנסויות מעין אלו יכול לעבור מי שהתבונן במיסטיקנים תועים האוהבים לדבר על כך שכדי למצוא את האדם הגבוה עלינו לצלול אל פנימיותנו. לרוב איננו מגלים כך את האני הגבוה אלא את האדם הרגיל, שבדרך כלל הוא גרוע בהרבה מהאדם הקונבנציונלי.

במסתריות המצריות מוזהר המועמד להתקדשות באמצעות כהן הרמס שנטל לידיו את הנהגתו, לא ללכת בעקבות האני העצמי שלו. למייסטר אקהארט לא היה מורה כזה. טאולר קיבל מורה מנקודת זמן מסוימת ואילך, אולם לאקהארט לא היה מורה כזה. כיצד התגונן אקהארט בפני התביעות האנוכיות של האני? טבע בריא כמו שהיה למייסטר אקהארט – כמו גם כמעט לכל המיסטיקנים הנוצרים של ימי הביניים שלא היה להם גורו כזה – התגונן בכך שהחדיר עצמו לגמרי בהרגשה: כעת אתה אינך עצמך יותר; נעשית לאדם אחר; כעת מדבר, מרגיש ורוצה לא מה שאתה דיברת, הרגשת ורצית; כעת אתה מלא לחלוטין בכריסטוס. הוא הרגיש את מילת פאולוס: "לא אני אלא כריסטוס בתוכי". אז הוא עבר את השינוי הזה. הוא הוציא מעצמו כביכול את האנוכיות, ויתר על האני שלו ונתן לעצמו להתמלא באני אחר. מילה יפה ביותר של המתקדש הנוצרי של ימי הביניים היתה "חוסר-היוֹת" לעומת "היוֹת". כפי שאדם "נהיָה" אני עצמאי, כך חיפש המיסטיקן להיות "חסר-היוֹת", כלומר לוותר לחלוטין על האני שלו ולהתמלא לגמרי באני אחר. זה היה האמצעי כנגד התערבות האנוכיות של האני, שאליו פנו מיסטיקנים כמו מייסטר אקהארט או המיסטיקן שכתב את מה שמכונה "תיאולוגיית טאושט": הם לא דיברו מתוך עצמם אלא נתנו לאדם גבוה יותר לדבּר, אדם המְחַיֵּה פנימית את האדם הנוכחי ומעורר בו השראה לתת לו לדבר בו. מכאן ההדגשה החוזרת ונשנית של מיסטיקנים אלה, שביקשו להקריב את עצמיותם לגמרי למה שהם חוו פנימית. אנו רואים איפוא, כאשר הלכו וקרבו הזמנים המודרניים, כיצד המיסטיקנים של ימי הביניים, שכבר הלכו לקראת הזמנים של האנושות המודרנית, החליפו את הגורו החיצוני בגורו פנימי, בכריסטוס.

מה שיש לעשות כעת כדי שאדם העומד בחיי הרוח של ההווה ימצא את דרכו אל עולמות הרוח תוך זקיפות תפיסת הנפש של הרוח והנפש בנות זמננו – זאת נראה מחר, כשלפני כן דיברנו על הדרך שננקטה במסתריות הנורדיות כדי ללמוד להכיר את המקרוקוסמוס, אליו נכנס האדם בשינה. נתחיל בתיאור של השינה ונתאר בהמשך באילו ספירות מקרוקוסמיות חי האדם, ואז נמצא את המקור למתודות החדשות של נתיבי הכרת העולמות הגבוהים.