רודולף שטיינר

88 GA

19 הרצאות ו-4 שיעורים פרטיים

ברלין

1903-1904

חלק א' – העולם האסטרלי

הרצאה שלישית

מקור האדם וטבעו

תרגום מגרמנית ומאנגלית: מרים פטרי

תיקונים: דניאל זהבי, יוסי פלג, דליה דיימל

לספר ראו כאן

ברלין, 11 בנובמבר 1903

תקציר: המקור המשולש של האדם: שלוש הנשימות של הרוח האלוהית הבראשיתית. האדם כחלק ממין וכאישיות. שלושת הלוגוס. האינדיבידואליות האנושית.

*************************************************

היום עלינו לבחון את השאלות החשובות הקשורות למוצא האדם ולטבעו. כאשר עולות השאלות החשובות האלה, אי אפשר לומר שהתשובה היא קלה במיוחד. ההרצאות הבאות יקלו עלינו במידה מסוימת.

כפי שאמרתי בתחילת ההרצאות, למדנו שהאדם בנוי בעיקרון משלושה חלקים: גוף, נפש ורוח. כיצד מתחברים החלקים האלה של האדם, נראה בהמשך ההרצאות. התובנה התאוסופית מצביעה על המקור המשולש של טבע האדם, וכדי לדון במקור משולש זה – הפיזי, הנפשי והרוחני – עלינו להגיע לאזורים המרוחקים ביותר של היקום שניתן לדמיין, ולבחון את התהליכים שאנו כתאוסופים רואים בהם תהליכים המתרחשים ברוח-האלוהות עצמה ובחייה. הפילוסופיה האזוטרית של כל הזמנים מתארת את היקום במעמקיו כחיים ריתמיים של רוח העולם. הפילוסופיה ההודית, למשל, מדברת על השאיפה והנשיפה של ברהמה. ברהמה עובר שלבים שונים בחייו האלוהיים. את השלבים האלה ניתן להשוות לשאיפה ונשיפה של הרוח האלוהית הבראשיתית. הנשיפה הפכה לבריאת עולם, בעוד שהשאיפה היא המעבר מעולם שכבר השלים את משימתו למעין מצב שינה, אשר לאחר מכן הופך לקיום חדש, לנשיפה חדשה. כך מתחלפים ללא הרף שני המצבים: המצב של העולם המתגלה והמצב של מנוחה. מנוואנטארה ופרלאיה – אלה הם מצב ההתגלות ומצב האלוהות אשר נחה. זהו דימוי. המילים האנושיות של זמננו לא מספיקות כדי לתאר את התהליך הטמון בבסיס הדימוי הזה.

לפי התפיסה האנושית שלנו, כלומר, לפי התפיסה של אלה שראייתם הרוחית פתוחה למצבים המסתוריים האלה של היקום, אנו מבחינים בין שלוש נשימות שונות של הרוח האלוהית הבראשיתית. שלוש הנשימות הללו מייצגות בו-זמנית את המקור המשולש של האדם. העובדה שהאדם מורכב משלושה חלקים – גוף, נפש ורוח – נובעת משלושה חלקים מהותיים של הנשימה האלוהית. כעת ננסה להתחקות אחר המקור המשולש הזה של האדם.

קודם כול, נחשוב על שבעת השלבים של ההתפתחות, מהשלב הראשון ועד לשלב ההתפתחות הנוכחית של האנושות. בשלב הראשון של ההתפתחות, שאותו אנו מכנים הממלכה האלמנטרית הראשונה של היקום, עדיין אין דבר ממה שאנו פוגשים בעולמנו כיום. עדיין לא קיים שום דבר מהמגוון הגדול של עולם האבנים, עולם הצמחים ועולם בעלי החיים, כפי שהם מופיעים בפנינו כיום, ושום דבר מהמגוון של עולם המחשבה שלנו, או ממבנה המחשבה הנמצא בבסיס המבנה של עולמנו, או מחוקי הטבע. אך כן קיימת בממלכה האלמנטרית הראשונה מערכת הפוטנציאלים לכל מה שיגיע מאוחר יותר.

כל מי שמסוגל לראות את המערכת הזו של כל הנבטים של העולם שהתפתח מאוחר יותר יודע שנבטים אלה הם בעלי יופי ונשגבות אינסופיים. כל מה שמתגלה מאוחר יותר הוא רק השתקפות קלושה של מה שנוכח בצורת נבט בממלכה האלמנטרית הראשונה. בממלכה זו נמצאות הכוונות הגדולות של הרוח האלוהית הבראשיתית, כוונותיה עבור העולמות האינדיבידואליים. כשם שההתפתחויות אינן משיגות את הכוונות, אלא מפגרות אחריהן, כך הן מפגרות גם מבחינת קיום העולם, אם כי לא בשלמותו, אלא בפרטים. במגוון העצום של האינסוף, הכוונות האלה מתגשמות בצורה נפלאה. זו הסיבה לכך שהתאוסופיה קוראת לממלכה אלמנטרית ראשונה זו העולם נטול הצורה, שרק מאוחר יותר מוליד צורה מתוכו עצמו.

עולם הרוח הבראשיתי הזה לובש צורה רק בשלב מאוחר יותר. ניתן להשוות זאת רק לצורות שאותן לובשות בתוכנו המחשבות שלנו. תארו לעצמכם שכל דבר מחוץ לכם היה נעלם, ושהיה נשאר כנוכח מבחינתכם רק מה שאתם יכולים לזכור. אתם מוקפים בים של מחשבות. שכחתם את מה שראיתם ושמעתם, כולל את מה שראיתם בעולם הפיזי. צורות מחשבה כאלה – רק בקנה מידה גדול – הן התוכן של הממלכה האלמנטרית השנייה. היקום כולו הוא מחשבה שלבשה צורה. עלינו לדמיין את ממלכת המחשבות שלבשו צורה, את עולם התבונה, כמו שאפלטון דמיין פעם את עולם האידאות, וכמו שהמיסטיקנים בימי הביניים דמיינו אותו.^[1]

בהמשך, ההתפתחות עוברת שלב צפוף יותר. מחשבות העולם מוטבעות לראשונה על חומר, שרק אז ניתן לקרוא לו באמת חומר. זוהי הממלכה האסטרלית. המחשבות של אור הפכו לישויות אסטרליות, שאותן אנו יכולים לקלוט כעת, בעיקר כדחפים ותשוקות הזורמים במרחב. רק הרואה הרוחי יכול לקלוט את הזרמים האלה, והוא תופס אותם כצורות זוהרות. זרמים אלה קיימים בממלכה האלמנטרית השלישית. הפילוסופים הקדומים מדברים על שלוש הממלכות האלמנטריות הללו, אך האנשים שלומדים אותם כיום אינם יודעים למה הם התכוונו. מספיק שנחזור לאמפדוקלס,^[2] וכבר נוכל לגלות שהוא ידע על ממלכות אלה. הוא אמר: "הכול נוצר דרך אהבה ושנאה." בשלב השני והשלישי, המחשבות נהיו דחוסות יותר. לאחר שהגיע השלב השלישי, החומר האסטרלי התגבש, נעשה צפוף יותר ויותר, ושזר לתוכו את אותם חומרים ופעילויות שהאדם הפיזי מכיר כעת. הוא שזר את עצמו ברשת של כוחות וחוקי טבע. התאוסופיה קוראת לממלכה זו ממלכת המינרלים. תהיה זו טעות לדמיין שממלכת המינרלים כבר הכילה בשלב זה מינרלים, גבישים וכדומה בצורה מוצקה. לא, כל מה שהופך למינרל מאוחר יותר, בשלבים הרבה יותר מאוחרים, כל מה שעובר תהליכים כימיים של שילוב ופירוק, עדיין עובר כמו רעם וברק בממלכה הזו, הממלכה הרביעית, שאנו קוראים לה ממלכת המינרלים הקוסמית או הממלכה האלמנטרית הרביעית.

מה שחי כיום בגופנו הפיזי, מה ששולט כיום בכל החוקים בגופנו הפיזי, כל מה שקיים בגופנו כחוק, היה פעם מוּמָס בכוחות הפועמים במרחב הקוסמי, בכוחות המינרליים האלה. כל מה שמרכיב את גופנו הנוכחי היה קיים בממלכת המינרלים ההיא. שם היה המקור של הכוחות והחומרים הנמצאים בגופנו ומהווים חלק מישותנו. מתוך התהליכים האלמנטריים הללו נוצרה הצורה הפיזית של האדם. וברגע שבו התהליכים האלמנטריים הללו התקדמו עד לשלב שתיארתי, ברגע זה נכנס משהו נוסף ליקום המינרלי הזה, והדבר הנוסף הזה, שאני אדבר עליו כעת, הוא זה שחי בתוכנו כחלק הנפשי שלנו. במקור, גם החלקים הפיזיים וגם החלקים הנפשיים היו כלולים בישות אלוהית בראשיתית אחת. מה שתיארתי כעת היה, כביכול, החלק הראשון של הנשימה האלוהית. כעת אתאר את החלק השני.

את החלק הראשון של ההתפתחות אפשר לסכם כך שנקרא לאדם ישות גנרית,^[3] ישות השייכת למין האנושי. מבחינת המין האנושי, בני האדם הם פחות או יותר זהים. אנחנו מדברים גם על מיני צמחים ובעלי חיים. אז קיים גם מין אנושי שחי על כל כדור הארץ. בכל פרט במין האנושי קיימת אישיות. מכיוון שאני ישות במין האנושי, אני בנוי פיזית באותה צורה כמו כל בני האנוש האחרים, אך כאדם השייך למין האנושי הזה, יש בי את מה שאני מכנה האישיות שלי, והיא הנפש שלי. אני אישיות בפני עצמה, כי יש לי תחומי עניין אישיים, סימפתיות ואנטיפתיות אישיות, וכדומה. למרות שבני האדם דומים כישויות השייכות לאותו מין, המין האנושי, הם שונים באישיותם, כך שאין שני אנשים זהים. ההיבט האישי באדם לא נוצר מתוך אותו חלק של הנשימה האלוהית, אלא מגיע מצד אחר כדי להתאחד עם החומר המינרלי. האופי הגנרי, האופי של המין נוצר דרך החלק הראשון של הנשימה האלוהית, בעוד שהאישיות נוצרת דרך העובדה שעד לנקודה שבה היא מתאחדת עם הישות של המין, היא עברה בנתיב שונה ביקום. בנתיב השונה הזה, ההיבט שמאוחר יותר מהווה את האישיות האנושית כבר עבר שורה של שלבים, של שיעורים ביקום; הוא כבר התגשם בשלבים אחרים, הוא היה נוכח בישויות בעלות טבע דומה לטבע הפיזי שלנו, ביצורים צמחיים, בבעלי-חיים, רק באופן אחר ושונה. הכוחות המסוגלים להפוך אותנו לאישיות, כבר עברו שלבים רבים, ואת זה הייתי רוצה לתאר כעת.

אם כן, אישיותו של האדם מגיעה מעולם אחר; היא כבר עברה שלבי התפתחות כדי להתאחד עם החלק האחר, החלק הגנרי, החלק המאפיין את המין. תשוקות מעורפלות מגיעות כאילו מזרמים צדדיים לזרם מרכזי. דמיינו לעצמכם שאל הזרם הזה של חומר מינרלי-אלמנטרי אוניברסלי, זורמות כעת אינספור ישויות של אִישִׁיּוּת, ישויות שכבר היו להן פעם גופים פיזיים, ישויות שנראו שונות מאוד מאיתנו בני האדם, אך למרות זאת הן היו אבותינו. דמיינו לעצמכם שלישויות האלו היה גוף פיזי הרבה יותר צפוף וגדול מהגוף הפיזי שלנו. אפשר לומר שהן התפצלו מהנשימה האלוהית. נולד זרם של כוח, שדרך שלבי ההתפתחות למד להפוך לאִישִׁיּוּת. כל הנפשות השוכנות בגופים אנושיים הגיעו מהזרם הזה. לאחר שהן עוברות מצב לא קל,^[4] הן נתנו לעצמן לשקוע כמעין זרע לתוך הסובסטנציה של היקום, כפי שתיארתי קודם, ככמיהות ותשוקות מעורפלות, ובנו את עצמן כאִישִׁיּוּת. הן התחברו למה שהוא עצמו הינו תשוקה ודחף. הזרם הזה התפתח כלפי מטה עד שהפך לעולם האסטרלי.

הטבע הקוסמי הזה של דחף ותשוקה שוקע בנבט האנושי הפיזי יחד עם פוטנציאל להתפתחות. ברגע זה ניתנת תחילת ההתפתחות של ישותנו הארצית. ברגע האיחוד בין שני היבטים אלה, מתחיל המסע הארצי שלנו. את המקור הכפול הזה של האדם ניתן לתאר גם כך: הלוגוס האוניברסלי, הטמון בבסיס הרוח הבראשיתית, שלח זרם, את הלוגוס השלישי, והלוגוס השלישי לבש צורות שונות, שאותן תיארתי כממלכות האלמנטריות הראשונה, השנייה והשלישית. לא יהיה נכון לחשוב שהחלק השלישי הזה של הלוגוס, החלק השלישי של נשימת הנפש האלוהית הקוסמית, היה לא פעיל עד כה. הישות הרוחית הזו, החלק השלישי של הנשימה האלוהית, הובילה מבחוץ את כל הממלכות האלמנטריות שתיארתי, ואת כל הדרך של הטבע האינסטינקטיבי עד לאִישִׁיּוּת. מה שהיה נחוץ כדי להכין את שני ההיבטים הללו עד שהם הגיעו לנקודת ההתפתחות שבה הם מתאחדים, כל זה נעשה דרך הנשימה השלישית של נפש-העולם האלוהית. גם הלוגוס השני עבר שלבים שונים עד שהפך לנבט של האישיות. הלוגוס השלישי והשני זורמים יחד, ומתוך זרימה זו ביחד של הלוגוס השלישי והשני נוצרות אותן תצורות אשר מרכיבות בהדרגה את הספירה הארצית שלנו.

כעת מתחילה ההתפתחות האנושית, כפי שאנו רואים אותה אצלנו. זה המסוגל ליצור גוף מינרלי מתוך תשוקה, חושניות, אינסטינקט, וזה שלמד לפתח תכונות אלו כאִישִׁיּוּת, מתאחדים. כעת האדם מתחיל את מסעו הארצי. כעת מתחיל האיחוד בין הישות האנושית הגנרית, הישות השייכת למין האנושי, לבין האִישִׁיּוּת האנושית. הן לומדות בהדרגה להשתלב זה בזה. שתיהן נמצאות בתוכנו. הן נמצאות בנו כך שהישות הגנרית פועלת בנו כהיבט פיזי, והאישיות, שהגיעה מהעולם האחר, פועלת בנו כהיבט הנפשי. רק בהדרגה הן מוצאות בתוכן את ההרמוניה לפעול יחד, כך שהנפש, המגיעה מהלוגוס השני, תוכל להיות בתאום עם הצד הפיזי. בהתחלה, הגוף הוא כלי מגושם. הנפש עדיין לא מצליחה למצוא בגוף את האיברים ואת הכוחות הנדרשים כדי לבוא לידי ביטוי מלא. היא מתקדמת כך שהיא כביכול מטביעה את עצמה על החומר. בשורה של מחזורי התפתחות, הרוח מתחברת לטבע החומרי. ההתפתחות חלה כך שהגוף הופך יותר ויותר לביטוי של הנפש, לכלי של הנפש, של מי ששוכנת בו. אז מגיע השלב שבו הרוח האמיתית עצמה, זאת שאנו מכנים רוח האדם, מתאחדת עם שני האלמנטים האחרים הללו.

כעת הנשימה האלוהית הזו זורמת לתוך מה שנוצר רק לאחר ששני החלקים הסתגלו זה לזה, כך שאחד הוא הנושא או הכלי והשני הוא הכוח. אז ההיבט הגבוה ביותר זורם לתוך טבע זה. מה שהיה עד כה רק המוליך המרכזי, החוכמה האוניברסלית הכללית של היקום, זורם כעת אל תוך ישויות העולם. זה הרגע שאנו קוראים לו הזרימה פנימה של הלוגוס הראשון. הכול נהייה בשל כל כך עד שהוא יכול לשמש כנושא, ככלי, של הלוגוס הראשון. את הרגע הזה שבו הלוגוס הראשון זורם פנימה אני אתאר לכם כך: דמיינו חדר מואר על ידי אור מרכזי. בצידי החדר יש כדורים מצופים בחומר משקף כמו מראה, כדורים המחזירים את האור באלף דרכים שונות. כל אחד מהכדורים משקף את תמונת האור. כך עלינו לדמיין את האדם ביקום, מובל על ידי הרוח מבחוץ. נניח שהכדורים מייצגים באופן סמלי את בני האדם כישויות גנריות. האור, אשר מעניק אור לכולם, מגיע מבחוץ, כך שהכדורים יכולים להחזיר מבפנים רק השתקפות נטולת ממשות. כך היה המצב בהתפתחות האנושית עד לנקודה שעליה אנו מדברים כעת. עד אז, האדם היה כמו מראה המקבלת אור מהלוגוס הראשון, מנפש-הרוח של העולם. האדם שיקף את האור של נפש-העולם, הוא שיקף את מה שהקרין אור הרוח.

אך כעת דמיינו שהאור משתנה באופן כזה שהאור המרכזי זורם החוצה, ומתחיל לחדור לתוך הכדורים ולהאיר עם חלק אחד ממהותו כל כדור אינדיבידואלי, כך שהוא יוכל לזהור בעצמו. האור זורם החוצה, כדי שמה שעד כה היה רק תמונת מראה, יוכל להאיר בעצמו באופן חי. מתוך כל כדור קורן כעת אור משלו, נפרד מהאור המרכזי. לכן עלינו לדמיין שברגע מסוים בהתפתחות, הלוגוס הראשון, נפש-הרוח, הקריב חלק מהזוהר כדי להזרים אותו לתוך בני האדם. כעת האדם ניחן בכל שלושת חלקי ישותו. הלוגוס הראשון אחז בישות האדם. מאותו רגע, האדם מורכב משלושה חלקים. החלק שעבר דרך ממלכת המינרלים התאחד עם התפתחות הנפש ובהמשך הגיע למצב בשלות, כך שהרוח, שמש העולם, נפש-הרוח, יכלה לאחוז בו.

בשלושה שלבי התפתחות עוקבים, שלושת החלקים הללו התחברו לאדם. אנחנו יכולים להצביע במדויק על הרגע שבו זה קרה. אנו חיים כעת בתקופה החמישית של האנושות. זרם הרוח נכנס באמצע התקופה השלישית, בתקופת למוריה. הגזע האנושי השלישי, הגזע של אנשי למוריה, חי ביבשת למוריה אשר נעלמה מזמן, אך הייתה ממוקמת מדרום להודו ומדרום לדרום-מזרח אסיה. באותה תקופה, התפתח לראשונה מה שאנו מכנים חיי הדמיון של בני אדם. לאחר מכן, הגיע הגזע האנושי הרביעי, אנשי אטלנטיס, שחיו ביבשת שבין אפריקה לאמריקה, יבשת המתוארת בכתביו של אפלטון.^[5] לאחר מכן, התפתח הגזע האנושי החמישי, שאנו שייכים אליו. בגזע השלישי, בתקופת למוריה, האדם החל להיות בעל טבע משולש. באותו זמן הישויות הראשונות הפכו למה שאנו מכירים כיום כבני אדם. אבל איך היו הישויות האלה? מה שאנחנו באמת, מה שנצחי בנו, היה קודם לכן בעל אופי רוחי טהור. הטבע העליון שלנו חי בעבר בחיק היסודות הבראשיתיים של העולם. הוא נצחי ובלתי מתכלה, לא מבחינת הצורה שהוא לובש, אלא מבחינת מהותו הפנימית ביותר. לפני שהטבע הרוחי שלנו אחז בטבע האדם, הוא היה ישות רוחית טהורה והיווה חלק ממה שקיים כשמש המרכזית, כאור-הרוח של העולם. מה שירד לאדם הפיזי עדיין לא היה מה שקיים באדם כיום, אלא רק השתקפות של מהותו האמיתית; היא שכנה רק בספירות רוחיות של העולם, בספירות של הלוגוס הראשון. אנחנו נַחְנוּ בלוגוס כישויות רוחיות, כניצוצות ראשונים בלהבה של האור המרכזי. לאחר מכן ישותנו הרוחית שקעה עמוק אל תוך מה שהוכן עבורנו ככלי, כנושא, וזה שירד, זה שחי מִנֶצַח נצחים בצורות מגוונות ביותר, הוא האלמנט השלישי בטבע האדם. לאלמנט זה אנו קוראים האינדיבידואליות האמיתית של האדם.

אם כן, האדם מורכב מישות גנרית, השייכת למין, אשר צורתה זהה אצל כל בני האדם החיים על פני כדור הארץ. מבחינה זו, בני האדם אינם שונים זה מזה. זה הטבע הפיזי של האדם. הטבע השני, הנפש – הנאה וכאב, תשוקה ודחף – מהווה את ישותו האישית. היא עולה ונעלמת ועולה מחדש בעולם האסטרלי. הפוטנציאל לכך שייווצרו אישיויות כאלה טמון בזרם שתיארתי כזרם השני. בנוסף, יש לנו את האינדיבידואליות או את הגוף הסיבתי. מדוע אנו קוראים לאינדיבידואליות גם גוף סיבתי? הגופים הסיבתיים היו קיימים תמיד. הם נצחיים. לפני ששכנו בגוף זה, הם שכנו בגוף אחר בגזעים הקדומים יותר של האנושות, עד לגזע האנושי של למוריה, שחי באי למוריה. הגוף הסיבתי הזה תמיד התגשם, אך הוא נכנס לראשונה לגוף אנושי, נפשי, בתקופת למוריה. לפני כן, הוא עדיין לא היה בתוך חומר ולא היה בתוך נפש. הוא חי קיום רוחי, קיום שהוא ימשיך בו לאחר שיסיים את השיעורים השונים שעליו ללמוד. מה שאנו מכנים גוף סיבתי הוא זה המהווה את מה שנצחי בנו. מה שאנו נושאים בתוכנו כנפש, מה ששוכן בגופנו כנפש, התאחד עם גופנו הפיזי, כך שאנו יכולים לומר: האפשרות שתיווצר ישות אישית בגוף פיזי נבעה מהעובדה שנפש וגוף פיזי התאחדו בתחילת התפתחותנו הארצית. זה לא נוצר מערפילית קדמונית, כמו שהפיזיקאים והאסטרונומים מדמיינים זאת, אלא ממה שאנשי הזמנים הקדומים כינו "המים" שעליהם ריחפה הרוח. הכוונה היא בדיוק לרוח שדיברתי עליה, הרוח שהגיעה מעולמות אוניברסליים שונים לחלוטין.

באותה תקופה החל שלב ההכנה של האדם. לקח זמן רב עד שהגופים הפיזיים והאסטרליים היו מוכנים להפוך לכלי, למה שנושא את נפש-הרוח האמיתית. ב"דוקטרינה הסודית" של בלבצקי^[6] מוזכרת נקודה זו בזמן שבה חל האיחוד של הנפשי עם הפיזי וגם נקודת הזמן שבה חל האיחוד של הרוח עם הישות הפיזית-נפשית; ולבסוף מוזכרים גם שלושת החלקים של נשימת נפש-העולם במילים: נפש-העולם שוב ישֵנה במשך שבעה עידני נצחים. זאת הייתה פרלאיה [Pralaya]. מתוך תרדמת העולם הזו נולד הקיום שבו האדם למד שהוא יכול להחדיר נפש לתוך גוף אשר כפוף לחוקי המינרלים.

האדם מורכב משלושה זרמים שהתאחדו. הוא היה צריך לעבור שלוש התפתחויות לפני ששלושה זרמים אלה יכלו להתחבר בתוכו. לישות הגנרית יש מקור אחד, לישות הנפשית יש מקור אחר, ולישות הרוחית יש מקור אחר. זה שאליו קשור כל הקיום, הוא הגוף הסיבתי שלנו, ההיבט הנצחי. הוא נובע מספירות רוחיות טהורות ועליו לשוב לספירות רוחיות טהורות; אך עליו לשוב לאחר שבקיום הארצי שהוא עבר הוא למד וצבר חוויות, כדי לשאת אותן חזרה לעולם הרוח. הוא צריך לחזור לרוח כשהוא נעשה עשיר יותר בתוכו.

כדי לדמיין את שלושת המקורות של האדם, נוכל להשוות את התפתחותו למשהו כמו בניית בית. הבית בנוי מאבני בניין; ואז יש את הריהוט של הבית, מה שממלא את החללים הפנימיים, מה שהופך את הבית לנוח לגור בו; ניתן להשוות זאת לנפש האנושית. בתוך כל זה נמצאת המחשבה. ניתן להשוות אותה לגוף הסיבתי, לרוח, למחשבת-הרוח, השוכנת בגוף. איברי החישה הם החלונות שדרכם הגוף הסיבתי מביט החוצה אל העולם. לפני שנכנסנו לגוף, נִיחַנּוּ באיברי חישה רוחיים, וראינו את כל מה שסביבנו ללא כל הפרעה. כשהאדם עבר ל"בית", הוא חייב להביט החוצה דרך החלונות, הטבע צריך להגיע אליו דרך החלונות של איברי החישה. כשם שהאדם לא יכול לחיות תמיד בחוץ, באוויר הפתוח, אלא חייב לחזור לבית, כך גם הרוח חייבת להיכנס שוב ושוב לבניין שהוכן עבורה, כדי להביט דרך איברי החישה, החלונות, על מה שראה קודם מבחוץ. מדוע זה כך ואיזה חוקים שולטים בכך – על זה נדבר בפעם הבאה.

————————————————————————

1. אפלטון, 347-427 לפנה"ס, היה פילוסוף יווני, אשר כתביו שימשו אבני יסוד לפילוסופיה המערבית אחריו. היה תלמידו של סוקרטס, מורו של אריסטו, מחברם של כתבים רבים ומייסד האקדמיה באתונה. על תורת האידיאות שלו, ראו במיוחד את הדיאלוגים "פאידו", "רפובליקה" ו"פרמנידס". ↑
2. אֶמְפֵּדוֹקְלֶס; כנראה 433-493 לפנה"ס, פילוסוף יווני, מחשובי האסכולה הפלורליסטית. אמפדוקלס נולד באקראגאס שבסיציליה. במהלך חייו הרבה לנדוד בנכר. אמפדוקלס התעניין רבות במיסטיקה וברפואה, והאמין בגלגול נשמות. תגליתו החשובה של אמפדוקלס הייתה שהאוויר הוא חומר. מתוך קטע B26: "הם עצמם (האלמנטים) נשארים זהים, אך בערבוביה הם הופכים לבני אדם וכל היצורים הרבים האחרים, פעם מתאחדים לישות אחת דרך אהבה ופעם מתפזרים שוב דרך שנאה וסכסוך." ראו גם את הפרק "מיסתורין, חוכמה ומיתוס" בספרו של רודולף שטיינר "הכריסטיאניות כעובדה מיסטית ותעלומות העת העתיקה" 8 GA- יצא לאור בעברית בהוצאת תלתן. ↑
3. כלומר, פרט כמו כל שאר הפרטים מתוך סוג או מין, הערת המתרגמת. ↑
4. בגרמנית scheimm, רע. ↑
5. בדיאלוגים "טימאוס" ו"קריטיאס", אפלטון כותב על האי פוסידוניס. ↑
6. הלנה פטרובנה בלווצקי, 1831–1891. "דוקטרינה סודית", כרך 1, דז'יאן בית א', 1: האם הנצחית, עטופה בבגדיה הבלתי נראים לנצח, נרדמה שוב במשך שבעה נצחים. ↑