ההופעה מחדש של כריסטוס באתרי
רודולף שטיינר
GA118
תרגום מאנגלית: יוחנן מרגלית
הקלדה ועריכה: דניאל זהבי
תיקונים: דליה דיימל
הספר יצא לאור בהוצאת חירות – ראו כאן
הרצאה מספר 3 27.2.1910 קֶלְן
בודהיזם וכריסטיאניות פאולינית
היום נעסיק את עצמנו במשהו שיראה לנו כמה משמעותי הדבר להתבסס על מחקר שיכול להיעשות בעולמות העליונים, כדי לחוות את מה שעומד בעתיד בפני האנושות. השליחות של תנועת מדע הרוח קשורה עם המאורעות החשובים של תקופת המעבר שבה אנו חיים. מכך אנו יכולים להיות בטוחים שעוד הרבה מונח בפנינו בעתיד, ולכן אנו מחפשים במדע הרוח הדרכה עבור מעשינו בהווה. לכן אנו צריכים לדעת את מה שהוא בעל משמעות מיוחדת בחשיבה, ברגש וברצון בעבור זמננו.
יש הבדל גדול בין הזרם הרוחי שבא מבודהה לזה שהתהווה מאימפולס הכריסטוס. אין הכוונה להציב זרמים אלה אחד כנגד השני. נחוץ יותר להבין באיזה מובן כל אחד מהזרמים הללו יכול להיות נושא פרי. שני הזרמים צריכים להתאחד בעתיד, והכריסטיאניות צריכה לקבל הפרייה ממדע הרוח. לזמן מה, היתה צריכה הכריסטיאניות להניח בצד את לימוד הראינקרנציה. זה נכלל בלימוד האזוטרי אך לא היה יכול להתקבל בכריסטיאניות האקזוטרית מסיבות פדגוגיות אוניברסליות מסוימות. בניגוד לכך הראינקרנציה היתה עיקרון יסודי של הבודהיזם. שם היא היתה קשורה עם לימוד הסבל, שעליו בדיוק התכוונה הכריסטיאניות להתגבר. מרגע שהכרנו את הצורך והשליחות של שני הזרמים, אנו גם נוכל להבחין בבהירות ביניהם. את ההבדל העיקרי ניתן לראות בצורה החזקה ביותר כאשר בוחנים את שני האינדיבידואלים, בודהה ופאולוס.
גואטמה בודהה נודע דרך הפיכתו למואר תחת עץ הבודהה. הוא לימד אז שעולם זה הוא מאיה. אי אפשר לתאר אותו כאמיתי, בגלל שבתוכו שוכנת המאיה, האשליה הגדולה שהאדם מאמין באמיתותה. האדם צריך לחתור להיות משוחרר מעולם האלמנטים. אז הוא מגיע אל ממלכת הנירוונה, היכן שלא שמות ולא דברים קיימים. רק אז הוא יהיה חופשי מאשליה. העולם של המאיה הוא סבל. לידה, מוות, מחלה, זקנה וסבל. זהו הצמא לקיום שמביא את האדם לעולם זה. מרגע ששחרר את עצמו מצמא זה, הוא לא צריך יותר להתגשם. אפשר לשאול את עצמנו מדוע הבודהה הגדול הטיף לדוקטרינה זו. התשובה יכולה להגיע רק מתוך התבוננות במהלך האבולוציה של האנושות.
האדם לא היה תמיד כפי שהוא היום. בזמנים מוקדמים יותר, לא היה ברשות האדם רק את גופו הפיזי כדי להשיג ידע, אלא גם סוג של ידע מראיה רוחית שהיה נפוץ בקרב בני האדם. האדם ידע שיש היררכיות רוחיות באותה דרך שאנו יודעים שיש צמחים. לא היה לו כוח שיפוט אבל הוא היה יכול לראות את הישויות היוצרות עצמן. חוכמה זו נעלמה בהדרגה, אבל זיכרון שלה נשאר. בהודו הקדומה, בפרס, אפילו במצרים, היה עדיין זיכרון של חיים ארציים קודמים. הנפשות האנושיות בזמן ההוא היו כאלו שידעו: ירדנו מישויות אלוהיות, אבל התגשמויותינו חדרו בהדרגה בחוזקה לפיזי ומבטנו הרוחי הוחשך.
האדם חווה את ההתקדמות בזמן זה כהתנוונות, כצעד אחורה. זה הוחש במיוחד על ידי כל אלה שעדיין היו יכולים, גם אם בזמנים יותר מאוחרים, לעזוב את גופיהם הפיזיים ברגעים מסוימים. העולם של היום יום הופיע בפניהם ברגעים אלה כעולם של אשליה, כמאיה, כעולם של הונאה. בודהה דיבר רק מתוך מה שחי בנפש האנושית. העולם הפיזי, החושי, נחווה ככזה שמושך את האדם מטה. הוא שואף לעזוב עולם זה ולעלות שוב. עולם החושים נושא את האשמה לירידה של האנושות.
בואו ונשווה רעיון זה עם אימפולס הכריסטוס ותורתו של פאולוס. פאולוס לא כינה את עולם החושים אשליה, גם אם הוא ידע כמו בודהה שהאדם ירד מעולמות הרוח ושזה היה דחף הקיום שלו שהביא אותו לתוך עולם זה. מישהו מדבר במובן כריסטיאני כאשר הוא שואל: האם דחף זה לקיום הוא תמיד משהו רע, האם העולם הפיזי-חושי הוא רק מרמה והטעיה? לפי תפיסת פאולוס, זה לא הדחף לקיום בעצמו שהוא רע. דחף זה היה במקורו טוב אבל נהיה מזיק דרך נפילת האדם תחת ההשפעה של ישויות לוציפריות. דחף זה לא היה תמיד מזיק, אבל הוא נהיה כך והביא מחלות, שקרים, סבל וכן הלאה. מה שהיה מאורע קוסמי בתפיסת בודהה נהיה מאורע אנושי אצל פאולוס.
אם ההשפעה הלוציפרית לא היתה מפריעה, האדם היה יכול לראות את האמת בעולם הפיזי ולא את האשליה. זהו לא עולם החושים שהוא מוטעה, אלא הידע האנושי שקהה ונחלש עם ההשפעה הלוציפרית. ההבדל בתפיסות הללו הביא עימו מסקנות שונות. בודהה חיפש גאולה בעולם שבו לא נשאר דבר מעולם החושים. פאולוס אמר שהאדם צריך לטהר את כוחותיו, את הצמא שלו לקיום, בגלל שהוא עצמו השחית אותם. האדם צריך לקרוע ולהשליך את הרעלה שמכסה את האמת, ודרך טיהור עצמו לראות שוב את האמת שהוא עצמו כיסה. במקום הרעלה שמסתירה את עולם הצומח, לדוגמא, הוא יראה את הכוחות האלוהיים-רוחיים שעובדים על ומאחורי הצמחים. קְרע את הרעלה ועולם החושים יהיה שקוף, ולבסוף אתה תראה את עולם הרוח. אנו מאמינים שראינו את ממלכות החיות, הצמחים והמינרלים. זו היתה טעותנו. במציאות, אנו רואים את ההיררכיות זורמות לקראתנו.
לכן פאולוס אמר: "אל תהרוג את תענוג הקיום. מוטב תטהר אותו, בגלל שבמקורו הוא היה טוב." זה יכול להתרחש כאשר האדם לוקח את הכוח של כריסטוס לתוך עצמו. כאשר כוח זה חודר את הנפש, הוא מסלק את אפלת הנפש. האלים לא הציבו את האדם על האדמה ללא צורך. זוהי החובה של האדם להתגבר על מה שמעכב אותו מלראות עולם זה באופן רוחי. המסקנה של בודהה שצריך להימנע מהתגשמות מצביעה על החוכמה המקורית של האדם. פאולוס, בניגוד לכך, אמר: "תעבור דרך התגשמות, אבל תחדיר את עצמך בכריסטוס, ובעתיד רחוק ייעלם כל מה שהוקם בפני האדם."
לימוד זה, שאינו מאשים את העולם הפיזי, החושי, אלא את האדם עצמו, יש לו את הצורך להיות לדוקטרינה היסטורית. בדיוק מסיבה זו הוא אינו יכול להינתן בשלמות בהתחלה. יכול להינתן רק האימפולס הראשוני שצריך לחלחל. אימפולס זה יכנס בהדרגה לכל תחומי החיים. גם אם כמעט אלפיים שנה עברו מאז מיסטריית גולגותא, אימפולס הכריסטוס רק מתחיל היום להתקבל. כל תחומי החיים, כמו פילוסופיה ומדע, צריכים להיספג בזה. בודהה היה מסוגל יותר להחדיר את תורתו בבת אחת, בגלל שהוא פנה לחוכמה קדומה שעדיין נחוותה בזמנו. אימפולס הכריסטוס צריך לחדור רק בהדרגה. תיאוריה של הכרה המבוססת על עובדות אלו מנוגדת בחדות לזו של קאנט, אשר לא ידע שזוהי ההכרה שלנו עצמנו שצריכה להיות מטוהרת.
פאולוס היה צריך ללמד את בני האדם שהעבודה בכל התגשמות יחידה היא למעשה בעלת חשיבות גדולה. בניגוד לדוקטרינה של הבודהה, שניתנה יחסית זמן קצר לפניה, שההתגשמות האינדיבידואלית היא חסרת ערך, הוא כמעט היה צריך להגזים בלימוד זה. האדם היה צריך ללמוד להכריז: "לא אני, אלא הכריסטוס בתוכי!" זהו האני המטוהר. דרך פאולוס, החיים הרוחיים נהיו תלויים באינקרנציה אחת זו עבור העתיד כולו. כעת כשחינוך כזה של הנפש הושלם, ומספר מספיק של בני אדם עברו דרכו באלפיים השנים שעברו, הגיע הזמן שוב ללמד ראינקרנציה וקארמה. אנו צריכים להחזיר את האני שלנו למצב שבו היה לפני שהאינקרנציות החלו.
תמיד נאמר שכריסטוס נמצא כל הזמן בתוכנו. "אני איתכם כל יום עד לסופה של האדמה." כעת האדם צריך ללמוד לראות את כריסטוס ולהאמין שמה שהוא ראה זה אמיתי. זה יקרה בעתיד הקרוב, כבר במאה זו, ובאלפיים השנים שיבואו, יותר ויותר אנשים יחוו זאת. כיצד זה למעשה יתרחש? אנו צריכים לשאול, לדוגמא, כיצד אנו רואים כעת את כוכב הלכת שלנו. האדמה מתוארת באופן מכני, כימי ופיזי על ידי המדע, על פי התיאוריה של קאנט-לפלאס ודומיה. ועדיין אנו מתקרבים כעת למהפך בשטחים אלה. מתקרבת תפיסה שתראה את האדמה לא במונחים של כוחות מינרליים טהורים, אלא במונחים של צמחים, או מה שאנו מכנים כוחות אתריים. הצמחים מכוונים את שורשיהם לקראת מרכז האדמה וחלקם העליון עומד בזיקה לשמש. אלו הם הכוחות שעושים את האדמה למה שהיא. כוח הכובד הוא רק משני. הצמחים באים לפני המינרלים כמו שפחם היה פעם צמח חי. זה יתגלה בקרוב. הצמחים נותנים לכוכב הלכת את צורתו, והם פולטים את החומר שממנו הבסיס המינרלי שלהם נובע. ההתחלה של רעיון זה ניתנה על ידי גתה במורפולוגיה של הצמח שלו, אך הוא לא הובן. אפשר להתחיל לראות בהדרגה את האתרי, משום שזה מה שאופייני לממלכת הצומח. כאשר האדם יוכל לקבל את כוחות הצמיחה של ממלכת הצומח, הוא ישתחרר מהכוחות שכעת מעכבים אותו מלראות את הכריסטוס. מדע הרוח צריך להוות עזרה לכך, אבל זה בלתי אפשרי כל עוד האדם מאמין שהעלייה של הפיזי לתוך האתרי אין לה דבר עם ישותו הפנימית. זה לא משנה במעבדה אם לאדם יש תכונות מוסריות חזקות או חלשות. אך אין זה כך אם מישהו מעוניין בכוחות האתריים. אז ההרכב המוסרי של האדם משפיע על התוצאות. מסיבה זו, זה בלתי אפשרי עבור האדם המודרני לפתח יכולת זו אם הוא נשאר כפי שהוא. שולחן המעבדה צריך תחילה להפוך למזבח, בדיוק כפי שהוא היה עבור גתה אשר, כילד, הדליק את המזבח הקטן שלו לטבע עם קרניי השמש העולה.
זה יקרה די בקרוב. אלו שיוכלו לומר: "לא אני, אלא הכריסטוס בתוכי", יוכלו לעבוד עם כוחות הצמחים באותה דרך שכיום עובדים עם כוחות מינרליים. ישותו הפנימית של האדם וסביבתו החיצונית עובדות אחת לתוך השנייה באורח הדדי. מה שנמצא בחוץ משנה עצמו עבורנו, בתלות באם הראיה שלנו בהירה או מעורפלת. אפילו במאה זו, ויותר ויותר במשך 2500 השנים הבאות, בני האדם יהיו מסוגלים להביט בכריסטוס בצורתו האתרית. הם יראו את האדמה האתרית שממנה עולם הצומח צץ ועולה. הם גם יוכלו לראות שטוב לב פנימי פועל באופן שונה על הסביבה מאשר רשע. מי שיש לו ידע זה ברמה הגבוהה ביותר יהיה מאיטֵריאה בודהה, שיבוא בערך בעוד 3000 שנה. "מאיטריאה בודהה" מובנו "הבודהה בעל האופי הטוב". הוא האחד שיבהיר עבור בני האדם את המשמעות של האופי הטוב. כל זה יוביל את בני האדם לדעת באיזה כיוון הם צריכים ללכת. אתם צריכים לקחת על עצמכם להפוך אידיאלים מופשטים לאידיאלים ממשיים כדי לתרום לאבולוציה שנעה קדימה. אם לא נצליח בכך, האדמה תשקע לתוך מטריאליזם, והאנושות תצטרך להתחיל שוב, או על האדמה, אחרי הקטסטרופה גדולה, או על הפלנטה הבאה. האדמה צריכה אנתרופוסופיה! מי שמבין זאת הוא אנתרופוסוף.[1]
———————————————————————–
- להרחבה ראו את סדרת ההרצאות של רודולף שטיינר – הבהגוודגיטה ומכתבי-פאולוס – יצא לאור בעברית בהוצאת פרטית.
ואת הסדרה: המשמעות הרוחנית של הבהגוודגיטה – יצא לאור בעברית בהוצאת חירות. ↑