אימפולס אומנות חינוך ולדורף והאומנות החברתית
נקודת מפנה בנתיב החינוך וההתחנכות של האנושות
ראיון עם אורי בן דוד
מראיין: נתנאל מנדלוביץ'
נתנאל: ב"כיצד קונים דעת העולמות העליונים", שטיינר אומר שהדרכים להתקדמות בנתיב הידע חקוקות בעולם הרוח, במקום שבו שומרים המתקדשים את ידיעותיהם. דרכים עתיקות מאוד, בהן הובילו עוד בימי קדם המתקדשים בעלי הידע את אלו שרצו או נבחרו ללכת בהן. יחד עם זאת, אנו רואים כי הדרך הרוחנית עוברת שינויים מתקופה לתקופה. מה הם אם כן מאפייני תהליך ההתחנכות לאור שלבי התפתחות דרך האנתרופוסופיה? שאלה זאת מקבלת כיום זווית נוספת, כשרודולף שטיינר כבר לא כאן.
אורי: בטרם אתייחס לשאלתך נתנאל, הרשה לי להעיר שלעניות דעתי והרגשתי, רודולף שטיינר נוכח במלוא ישותו במהלך הפעילות שוקקת החיים במרחב העשייה האנתרופוסופי בפרט ובמתרחש ברחבי העולם בכלל. מאז שנפרד ממרחב היצירה הארצי לפני קצת יותר ממאה שנים, הוא פועל מתוך התכוונות להמשיך ולממש את אימפולס כנס חג המולד לייסודה מחדש של החברה האנתרופוסופית – אימפולס להתחדשות יצירת התרבות האנושית בזמננו, שניתן בכנס חג המולד בסוף דצמבר 1923–תחילת ינואר 1924.
ובאשר לשאלתך "כבדת המשקל", הרצינית והרלבנטית עד מאד בימים אלו, נדמה לי שכדי לפגוש אותה באופן שיאפשר לתשובה להתבהר אט אט, טוב נעשה אם נתבונן בהתפתחות נתיב החניכה האנתרופוסופי, החל בשליש האחרון של המאה ה-19 ועד זמננו. במסגרת ראיון זה ניתן יהיה להביא באופן תמציתי מוטיבים עיקריים מתוך מהלך התפתחות זה.
התפתחות נתיב החניכה האנתרופוסופי
נתיב הידיעה הגתאני – המדע הוא צורתה של פעילות רוח האדם
התהוות דרך האנתרופוסופיה מתרחשת בשליש האחרון של המאה ה-19 בתהליך יצירתו ועיצובו של נתיב הידיעה הגתהאני. המפגש עם דמותו של גתה, עם מחשבותיו ועם יצירתו מהווה נקודת ציון משמעותית בדרכו של רודולף שטיינר כאדם, כאיש רוח וכיוצר.
בהקדמה לספרו קווי יסוד לתאוריה של ההכרה על פי השקפתו של גתה, אותה כתב מספר חודשים לפני פרידתו ממרחב היצירה הארצי, הוא מתאר את המפגש עם יצירתו של גתה: "במהלך עבודה זאת עקבתי אחר חיי ההכרה של גתה בכל התחומים שבהם עסק, והתברר לי שתפיסת עולמי מִקמה אותי בתוך תיאוריית ההכרה ששייכת להשקפת עולמו. כשאני מפנה היום שוב את תשומת ליבי לכך, נראה לי שכתיאוריה של ההכרה, זהו הבסיס לכל מה שכתבתי או אמרתי מאז. היא מדברת על מהותה של ההכרה שפותחת את הדרך מעולם החושים אל עולם הרוח."
בספר זה מתאר שטיינר צעד אחר צעד את המאפיינים השונים של מדעי הטבע, מדעי החיים ומדעי הרוח. וכן את אופייה של הפעילות האנושית היזומה, הקשובה והפעילה, שאותה יש לטפח מתוך אימון ותרגול רציניים, כאשר רוצים לחקור וליצור במרחבים אלו.
בדרך כלל מניחים כי תוכנו של הידע מתקבל מבחוץ. מקובל לחשוב שככל שאנו נמנעים מלהוסיף דבר-מה משלנו לחומר הנלמד, כך נשמרת יותר האובייקטיביות של המדע. ואולם התבוננות יסודית ומעמיקה יותר עשויה לגלות שתוכנו האמיתי של המדע אינו החומר החיצוני שאותו אנו קולטים, אלא האידיאה שאנו קולטים ברוח ושמובילה אותנו אל מרקם של עולם עמוק יותר מכל פירוק או תצפית בעולם החיצון. בניגוד לרשמים שנקלטים באופן פסיבי, המדע הוא צורתה של פעילות רוח האדם. תהליך הידיעה הגתהאני הינו קרוב יותר למעשה יצירה אומנותית, יצירתה של רוח האדם.
מאפיינים אלו של נתיב הידיעה הגתהאני מביאים לידי ביטוי את השורש המדעי-רוחי והאומנותי שהינו גם השורש ומקור ההשראה לנתיב החניכה האנתרופוסופי שצמח והתפתח בהמשך. העובדה ששטיינר החליט להעניק למשכן התנועה והחברה האנתרופוסופית את השם הגתאנום– בית גתה, מדברת בעד עצמה.
הפילוסופיה של החירות – גילוי כוח האהבה הזורם דרך פעילות החשיבה.
בתוספת למהדורה של שנת 1918, בהתייחסות לתכני הפרק שכותרתו "יסודות החיים", כותב שטיינר: "אין עוד פעולה נפשית אנושית שקל כל כך לא להבינה כמו החשיבה. רגישה ורצייה ממלאות את הנפש בחום כשאנו מחיים בתוכה את מצבן המקורי. החשיבה מותירה אותנו בנקל קרים בזמן שאנו נזכרים בה. חיי הנפש נראים אז כאילו יבשו. אבל זהו רק הצל המתגלה בחוזקה של הווייתה האמיתית החמה, החדורה אור והמעמיקה חדוֹר לתופעות העולם. לחדירה זו גורם כוח הזורם דרך פעילות החשיבה עצמה, והוא כוח האהבה בצורתו הרוחנית… מי שפונה אל מהות החשיבה, מוצא בה הן רגש והן רצון, ואת אלה בעמקי הווייתם. מי שפונה מן החשיבה והלאה, לעבר רגש ורצון 'בלבד', מאבד את הווייתם האמיתית."
דברים אלו של שטיינר בספירת ההתנסות הפילוסופית שופכים אור אל הזיקה האינטימית שבין החשיבה, הרגש והרצון וכן, בין פעילות החשיבה עצמה ובין כוח האהבה בצורתו הרוחנית. כך מתהווה תשתית מדעית רוחית (נתיב הידיעה הגתהאני) ופילוסופית (הפילוסופיה של החירות) שלימוד תכניה והתנסות בהם מחייבים צעידה בדרך אימון ותרגול רצינית, ריתמית. זוהי הקרקע המדעית רוחית והפילוסופית שמתוכה צומח ומתפתח נתיב החניכה האנתרופוסופי.
יצירת ספרות היסוד האנתרופוסופית – הוצאה לאור של תוכן אזוטרי (חוכמת הנסתר) לציבור הרחב
בפתח המאה ה-20, בתחילת שנות ה-40 לחייו, מפלס שטיינר את הדרך להוצאתם לאור של תכנים אזוטריים, וזאת בניגוד למסורת שמירת הסודיות שהייתה מקובלת במיסטריות. בספרים כיצד קונים, גוף נפש רוח, מן הרשימות האקשיות ויותר מאוחר במדע הנסתר, הוא פותח בהדרגה בפני הציבור הרחב נתיב תרגול והתאמנות רוזנקרויצרי – נתיב שהתקיים מזה מאות בשנים, שאותו הוא מחדש ברוח זמננו.
הדרך שבה הוא פותח את הספר כיצד קונים – "בכל אדם רדומים כשרים שבאמצעותם הוא יכול לקנות דעת בעולמות העליונים", מצביעה על כך שכיום ההתאמנות האזוטרית אינה שמורה למתקדשים הגדולים שיורו אותה רק במרכזי המסתורין, אלא שכעת האנושות הגיעה דרך נפש התודעה לרמת חירות שמאפשרת לכל אדם – ללא תלות באדם אחר – לפתח את הכשרים העל-חושיים. בעבר הדבר לא היה אפשרי ללא גורו, ללא מורה שהתלמיד נדרש היה להתמסר לו ולעבור את תהליך ההתקדשות דרך הישענות על הגופים של המורה עצמו והעתקה שלהם; אך כיום ההתקדשות נובעת מאימפולס החירות האנושית.
לידת האימפולס האומנותי האנתרופוסופי כנתיב חניכה לאנושות
לאחר מכן, בשנת 1907 בקונגרס התאוסופי שהתקיים במינכן, שטיינר הקדיש תשומת לב מיוחדת לפעילות אמנותית כנתיב חניכה בעל מאפיינים חדשים ולא מוכרים עדיין. צעד זה התקבל בקושי גדול מאוד בקרב התיאוסופים, בין השאר בשל השינוי שצעד זה דרש. אימפולס אומנותי זה נועד לפתוח את שערי הנפש האנושית ובעיקר את חיי הרגש והרצון, להגשמה ומימוש של חיי הרוח ביצירה האומנותית, התרבותית והחברתית. אימפולס מבורך זה הביא ללידת אומנויות עיצוב הדיבור והדרמה, וכן ללידת אומנות האוריתמיה – אומנויות שנועד להן תפקיד מהותי וחיוני בתהליך ההתחדשות של יצירת התרבות האנושית בזמננו.
התחדשות החיים החברתיים-רליגיוזיים
אפשר לראות תמונה של הדרך האנתרופוסופית שמובילה מהמדע הגתהאני והפילוסופיה של החירות, דרך הספרות הרוזנקרויצרית (שמחייה את החשיבה המדעית) ועד להחייאת האומנויות שמובילה לבסוף להחייאה של שאר תחומי החיים. זוהי תמונת המבנה המשולש של חיי הרוח כמקור ההשראה של האנושות: עשייה ארצית חדורת רוח ונפש; המפגש האנושי כמקום שבו בני אדם יוצרים תרבות אנושית; והקשר עם ישויות ההיררכיות ועם עולמות הרוח כמקור הראשוני של הדברים, קשר שמאפשר כל פעם מחדש את ההתחדשות של העשייה והתרבות האנושית.
בהקשר הזה, האימפולס של אומנות חינוך הוולדורף והאומנות החברתית יוצר ומביא להתחדשות של ממש במקומו של המורה הרוחי במאפייני תהליך החינוך והחניכה של האנושות. עלינו לקחת בשתי ידיים ועם לב פתוח את האימפולס החיוני כל כך לזמננו! להתעורר למשמעות ולחשיבות הקיומית ממש של ייסוד אימפולס אומנותי זה על פני האדמה!
ההוראה הרוחית של האנושות וחינוך ולדורף
נתנאל: האם ניתן למצוא הקבלה בין מאפייני ההוראה הרוחית של האנושות לאורך ההיסטוריה ובין התהליך החינוכי המתרחש בחינוך הוולדורף?
אורי: חינוך ולדורף הוא אומנות חינוך רוחנית שבה נטמנים זרעים אשר עשויים לנבוט ולהתפתח באדם הבוגר, ובבוא העת לכך לאפשר יצירת קשר מודע, בריא ופורה עם ישויות עולם הרוח. את השלב הראשון בהוראה זו מעניקים ההורים וסביבתו הקרובה של הילד. לאחר מכן באים הפעוטון, גן הילדים והמורים בבית הספר. מחנכים – זאת אומרת אנשים שחונכים – מעניקים הדרכה, בדומה לאופי שבו מתקדשים וישויות ההיררכיות הדריכו את האנושות בעבר, כשיסוד החירות עוד היה רחוק מלהיות בשל.
אני מבין זאת כך, שהחינוך האנתרופוסופי פועל באופן שיאפשר את טיפוח זרעים ונבטים לשלושה מצבי תודעה שונים: פיתוח הנבט לתודעה האינטואיטיבית מתרחש דרך הרצון בשביעון הראשון. הנבט לתודעה האינספירטיבית מתפתח בשביעון השני: הוא נוצר ומתהווה במהלכים של לימוד ריתמי בעיקר דרך עבודה עם האמנויות. אט אט ובהדרגה מובלים הילדים לעצמאות בחשיבה. מדובר בפיתוח של חשיבה שאינה מנותקת מן העולם, אלא שהיא חלק ממנו. כך מתפתח הנבט לתודעה האימגינטיבית בשביעון השלישי.
שטיינר מתייחס להקמה של בית ספר ולדורף הראשון בהרצאה הראשונה למורים[1] בשטוטגרט כ"צעד חגיגי להכוונת גורל העולם". זאת פעולת התקדשות של מהלך החינוך. הוא מתאר איך סביב ומעל לכל מורה ישנם המלאכים, מלאכי העליון והארכאי. זאת תמונה שממחישה את העובדה, שבית ספר זה נוסד על מנת ליצור תהליך התחנכות שיוביל לחיבור מחודש של בני האדם עם ההיררכיות הגבוהות.
ייעוד זה של המורים והמחנכים תלוי בַּמידה שבה המחנכים עצמם מכירים ומפנימים את המשמעות והאחריות שבמעשה החינוכי. המחנכים אמורים לשאת בתודעתם והרגשתם את האיכויות של המלאכים, של מלאכי העליון והארכאי, ודרכם גם את הקשר שלהם אל ההיררכיות הגבוהות יותר. הם אינם אמורים להיות מתווכים, אלא יוצרים, כי חינוך אמיתי הוא אומנות. הם אלה שאמונים על כך שהישות שנולדת עכשיו ונמצאת בעיקר בעולם הרוח, ישותו של הילד הצעיר, תוכל להתגשם אט אט באופן שיאפשר לה לשמר זיקה של ממש אל עולמות הרוח, בהתאם לכל גיל וגיל.
בדרך ההתחנכות הרוחנית האנתרופוסופית, כשהתלמיד הבוגר פותח את כיצד קונים וקורא את המשפט: "בכל אדם רדומים קשרים שבאמצעותם הוא יכול לרכוש דעת בעולמות העליונים", הוא עשוי לגלות להפתעתו, שכשרים אלו הם אותם מצבי תודעה שאמורים להתפתח באופן רדום, נבטי, בשלושת השביעונים הראשונים. כאדם בוגר, הוא יכול לקבל עכשיו על עצמו את תהליך ההתמרה שלהם והבאתם לידי מודעות בפעילותו הפנימית הנפשית-רוחית מתוך חירות הולכת וגדלה, מתוך כוחות האני. התמרה זו נעשית הן בהתפתחות הנפשית-רוחית של פרחי הלוטוס ושל האיברים העל-חושיים, הן בפעילותו המוסרית של האדם בעולם.
נתנאל: במה זה דומה להוראה של המאסטרים הקדומים?
אורי: המאסטרים הקדומים עבדו עם בני האדם שהיו במובן מסוים במצב תודעה דומה לזה של הילדים כיום – בני אדם שהיו בתודעה אינטואיטיבית, אבל לא היו מודעים לה. הם היו צריכים לטפח בהדרגה בחיי הנפש, בחיי הגוף ובחיי הרוח, את האיכויות שאפשרו את הירידה של האנושות אל האדמה באופן שלא יקרע את הישות האנושית מעולם הרוח.
בתהליך התגשמות הדרגתי זה דרך תקופות התרבות – מהתקופה ההודית אל הפרסית, במעבר דרך התקופה הבבלית-מצרית והמשך בתקופה היוונית רומית והלאה – תהליך שאותה עברה האנושות בדומה למהלך שעובר הילד בהתגשמותו לעולם. המתקדשים בתקופות הללו לא חיו יחד עם בני אדם כמו בזמננו, אלא היו במיסטריות, שם הם עברו בעצמם את תהליך הידיעה העצמית שתאם לרוח התקופה. המצרים עשו את זה בצורה מסוימת, היוונים בצורה אחרת וכולי. את פירות התהליכים הרוחיים הם העבירו לאנושות דרך המדעים שהחלו להתפתח, באמצעות האמנויות ובמגוון עשיר של תחומי חיים נוספים.
נתנאל: זאת אומרת שההשוואה המדוברת היא בין הפעילות של מורי הוולדורף לבין מה שיצא מתוך המיסטריות אל האנושות הכללית, ולא להוראה הרוחית שנעשתה בתוך המיסטריות עצמן?
אורי: כן, את תהליכי החניכה שהתרחשו בתוך המיסטריות העתיקות ניתן להשוות, למרות הבדלים משמעותיים, לתהליכי חניכה שמתקיימים כיום במסגרת ביה"ס החופשי למדע הרוח ברחבי העולם. התכנים האזוטריים ב-19השיעורים שניתנו לכיתה הראשונה שנוסדה מיד לאחר כנס חג המולד, יוצרים – בנוסף לפעילויות נוספות שמתקיימות – את התשתית הרוחנית לחצייה בריאה ופורייה של סף עולם החושים אל מרחבי עולם הרוח, מתוך העמקת הקשר והזיקה לישויות הרוחיות ברוח ההתחנכות המתאימה לזמננו.
מקומו של המורה במדע הרוח האנתרופוסופי
אנחנו רואים את התהליך ששטיינר עצמו עבר כמורה. הוא התחיל כמורה רוחני שהדריך תלמידים בבית הספר האזוטרי שייסד בברלין בשנת 1904 – בתקופה שבה מילא את תפקיד יו"ר החברה התאוסופית הגרמנית. בשלב זה התקיים קשר ברור בין מורה ותלמיד ברוח תכני הספר כיצד קונים – קשר שאופיו בא לידי ביטוי ומשתקף בדרמות המסתורין בקשר בין בנדיקטוס לתלמידיו.
בפתח הספר כיצד קונים, שטיינר מבהיר שהמורה הרוחי, או המורה לידע העילאי, הוא כמו כל מורה בכל תחום אחר של החיים. לאחר מכן הוא מדגיש ואומר שבניגוד ללימוד הכתיבה והקריאה, בה האדם תלוי לפעמים במצב הסוציו-אקונומי, את הידע האלוהי אפשר ללמוד בכל מקום, גם בסביבה דלת אמצעים. אם האדם עושה את מה שנדרש ממנו כשהוא לומד את הידע העילאי, הוא אף יכול להפוך להיות מורה בדרך הזאת.
בפרק ה"מילואים" שחותם את תכני הספר כיצד קונים מוסיף שטיינר וכותב: "יראה נא הקורא ספר זה כשיחה בינו ובין המחבר". הוא מרחיק לכת ואומר שכול אדם שלומד ביסודיות וברצינות, לא זקוק למורה כמו שהיה בעבר;
מובן שצריך מורה, אבל המורה החדש מעניק לתלמיד את הכלים שנדרשים כדי לפתח בכוחות עצמו את מה שהוא מבקש לפתח. המורה בתקופתנו בשום אופן אינו מתערב באיזושהי צורה בחירות התלמיד.
זה קשור לשינוי שחל באופי פעילותו של המורה: החל מהשלב באנושות שבו המורה היה גורו שהתלמיד תלוי בו לחלוטין, הַמשך בתהליך הדרגתי שבו יש עדיין מורה שמדריך את התלמידים כאינדיבידואלים השואפים אל הרוח – "התקופה התאוסופית של שטיינר", ועד להתחנכות דרך האומנויות והיישום של מדע הרוח בכל תחומי החיים.
המורים הגדולים, אלו שעברו את תהליך ההתקדשות והתנסו באותם דברים ששטיינר מתאר בספריו והרצאותיו, משולבים ומשתלבים בזמננו בתוך ההוויה הקהילתית שבה הם חיים.
זוהי גם הדרך שעשה שטיינר בסוף חייו – הוא לא רק העניק מתנות רוח בספריו והרצאותיו, אלא הפך להיות חבר בחברה האנתרופוסופית יחד עם האחים והאחיות השותפים לדרך. במדיטציית אבן היסוד שאותה העניק במהלך ייסוד החברה האנתרופוסופית בכנס חג המולד, הוא מדבר בלשון "אנחנו". זהו שינוי יסודי ועמוק באופי פעילותו של המורה בהוויית החיים האנושית, הקהילתית.
להיות אדם בקהילה – לעצב יצירת חיים חברתית ייחודית
נתנאל: אז איך אתה רואה את דרך החינוך וההתחנכות האנתרופוסופית כיום?
אורי: אימפולס אומנות חינוך הוולדורף וטיפוח רציני ומעשי של מיומנויות יצירה ביוגרפית במגוון תחומים רחב, יוצר קרקע פורייה להתפתחות רוחנית סדירה. להבנתי, המטרה באנתרופוסופיה היא לא קניית דעת בעולמות העליונים; זה אמצעי, אבל לא מטרה וזה לא הדבר העיקרי. הנושא היום הוא איך להיות אדם עם עוד אנשים. בייסודה של החברה האנתרופוסופית מחדש, מיד לאחר שריפת הגתהאנום, שטיינר עבר טרנספורמציה עמוקה מאוד והבין שבלי קשר אמיתי בין נפש לנפש, בין אדם לאדם, ישות האנתרופוסופיה לא תוכל להתגשם בעולם. הוא דיבר על כך בסדרת ההרצאות שיצאה תחת השם "להתעורר בקהילה".
בכיצד קונים שטיינר כותב שצריך להמשיך להיות אדם טוב גם כשעוברים התפתחות רוחית – על כל צעד בהתפתחות הפנימית, עלינו לצעוד שלושה צעדים כאדם טוב מוסרי – אבל זה לא ניתן כדרך אימון ברורה, וזה חלק מהסיבה שאנשים רבים גם לא עושים את זה.
כיום, במקום לפתוח את התיאור של הדרך במילים: "בכל אדם רדומים כשרים אשר באמצעותם הוא יכול לקנות דעת בעולמות העליונים", הייתי פותח במשפט: "במעמקי ליבו של כל אדם מפעמת כמיהה להשתלב ביצירת הוויית חיים קהילתית ולהיות שותף בעיצובם של מרחבי תרבות אנושית, שבהם יוכל להגשים את שליחותו הייחודית ולממש את האידיאל הקהילתי 'ואהבת לרעך כמוך'".
וכמשפט שני הייתי אומר: "מעצם טבע בריאתו, מתוך המהות האנושית שטבועה ברוחו, במרקם חייו הנפשיים ובמבנה גופו, עשוי להתעורר באדם הרצון לממש את כמיהתו להיות חבר בקהילה." זה ברוח הדברים של שטיינר על הכמיהה של המרכז להיקף ושל ההיקף למרכז, של הפרפר לפרח ושל הפרח לפרפר.
האדם ויצירת חייו
ברגע שזה היסוד, אז הצעד הראשון שאדם צריך לעשות כהכנה לפני שהוא ניגש לכיצד קונים, הוא לעשות סדר ביוגרפי ראשוני והכרחי. פעילות כזאת תיצור עבור התלמיד קרקע בריאה, שתאפשר לו גם לצמוח ולהתפתח מבחינה רוחית, להרחיב ולהעמיק את התנסויותיו, וגם להשריש שורשים במרחבי היצירה בעולם שבהם הוא פועל. זה נותן לתלמיד תשתית ליצירת מרחב של תרבות אנושית שמתהווה מתוך מפגש אמיתי בין בני האדם.
נתנאל: למה אתה מתכוון ב"הכנה ביוגרפית"?
אורי: הכנה ביוגרפית פרושה להתחיל ביצירת "מרחב עצמיות" – מרחב שנועד לאפשר לנו ליצור ולעצב את הפעילות בעלת האופי הפנימי, הנפשית רוחית, ליצור את הרחם המתאים לתהליך הריון ממושך לקראת לידת "האני העילאי" המתואר בכיצד קונים או "העצמיות הרוחית" המתוארת בספר "גוף נפש רוח". בו זמנית, במקביל ליצירתו ועיצובו של "מרחב העצמיות הפנימי, ליצור את סדר ואופי הפעילות במרחבי היצירה השונים שבהם אנו מעצבים את יצירת חיינו עם שותפים ליצירה ביוגרפית ייחודית זאת.
אחרי תהליך עיצוב מרחב העצמיות, אנו ממשיכים (כמובן בו זמנית..) אל"המרחב הזוגי-משפחתי" – מרחב המשפחה הגרעינית והמורחבת, אל"המרחב המקצועי", "המרחב הקהילתי", ו"מרחב הזיקה לעולם הטבע" – להוויית הזמן, עונות השנה והחגים – 0 כל אדם ומרחבי יצירת חייו, כמובן. האדם יוצר סדר ביוגרפי כשהוא מגדיר לעצמו, לא בנוקשות אלא באופן אומנותי, את המרחבים השונים כדברים נבדלים שאותם הוא רוצה לטפח באופן יזום. זה לא יקרה מעצמו.
אפשר להגיד, ובצדק: כולם עושים את זה, אז מה השינוי? השינוי הוא בכך שהתלמיד הופך את החיים לתוכן ההתאמנות הפנימית שלו. הוא מבין שהיצירה החשובה ביותר היא עיצוב אנושי-אומנותי של "יצירת חייו", שאותה הוא יוצר מיום ליום יחד עם שותפיו ליצירה – בזוגיות ובחיי המשפחה, במקום העבודה ובקהילה. זאת ההתפתחות הרוחית.
העבודה על פרחי הלוטוס בכיצד קונים מחוברת וקשורה לעבודה על המרחבים האלה, כי מתוך העבודה הזאת הוא עומד עם רגליו על קרקע מוצקה. הוא לא אומר: "טוב נו, כל הקשרי החיים שלי יחכו, כי חשובה לי יותר ההתפתחות הרוחית שלי, ואני לא יכול להיות גם בן אדם פעיל בעולם החיצוני אם אני משקיע כל כך הרבה בהתפתחות הרוחית".
להבנתי צריך להקדים להכנה של שטיינר בכיצד קונים – עם יראת הכבוד, חיים פנימיים ערים ושלווה פנימית – מהלך ייצוב ביוגרפי. חשוב שהתלמיד יצור פעילות של תודעה, סדר ויוזמה עם החיים שלו, שתבטיח שאותם כוחות שהוא מפנה להתפתחות האיברים העילאיים לא יתלשו אותו מהיומיום, אלא יפרו אותו.
הדבר הזה מתאפשר רק על ידי אורח חיים ריתמי רציני. אתן את הדוגמה המוזיקלית – כשרביעיית כלי קשת נפגשת, היא לא נפגשת כדי להתאמן, אלא כדי לנגן היידן, מוצרט, בטהובן. אנו מתאמנים בבית ופוגשים את שאר הנגנים בחזרה. אחרי המפגש חוזרים הביתה ושוב מתאמנים. לאחר מכן מגיעים שוב "עם פירות ההתנסות" למפגש הבא. כך גם היחס בין ההתאמנות הרוחית לחיים. למה בעצם אנחנו מתרגלים ומתאמנים בנתיב החניכה האנתרופוסופי? התשובה היא, שאנחנו מתאמנים ומתרגלים, כך שתרגול ואימון אלו יסייעו לנו לעצב את יצירת חיינו הייחודית עם שותפים ליצירה ביוגרפית זו – יצירת אמנותאומנות חברתית בתחילת דרכה.
"מרחב העצמיות" הוא הבסיס, כי הוא המקום שבו אתה יוצר את עצמך. יש את מה שנקרא לעשות: doing ולהיות:being; השאיפה היא שכשאתה עושה משהו אז הbeing- שלך באמת יהיה ב-doing – אתה לא תצטרך להיות מישהו אחר, לצאת מעצמך, או לאבד את עצמך בקהילה, אלא אתה תהיה עצמך במה שאתה עושה, ומה שאתה עושה יהיה אתה.
אם אתה מסתכל על המרחבים השונים שבהם אתה יוצר את יצירת החיים שלך בהשראת המפגש עם העולם או עם אנשים, אתה מתחיל לראות את הישות הזאת של אדם-עולם, את תנועת המטוטלת הזאת – מה שאתה עושה בעולם ומה שקורה לך הם אחד.
המיסטריה של זמננו נמצאת בתוך מהלך יצירת התרבות האנושית ממש, לא מחוצה לה. המיסטריה היא יצירה של מרחבים קהילתיים בהשראת האנתרופוסופיה, סביב חינוך ולדורף ושאר היוזמות; היא מתרחשת בחיבור של התכנים הפנימיים-הרוחניים הגבוהים שמעבר לסף עם החיים. זאת אומנות וזאת מיומנות. אם אנחנו לא יודעים איך לעבוד בעולם ואין לנו כלים ליצירת מרחבי אומנות-שיחה, מרחבי אומנות חברתית, אז החיים הם לא אומנותיים ולא רוחניים.
זה מה ששטיינר כיוון אליו בכנס חג המולד – הוא רצה שכל פרט בחיים היומיומיים-מעשיים ביותר יהיה חדור באנתרופוסופיה. השינוי הגדול הוא שאדם באמת מתחיל מיצירת חייו, זאת אומרת שהנתיב הביוגרפי – שהוא תמיד נכון כי הוא פשוט מה שהוא – הופך להיות למקור ההשראה ליצירת החיים. זה קורה תמיד עם זיופים וחוסר שלמות, כמו בנגינה.
אם נחזור לשאלת המורה הרוחני, כיום הוא מפנה את נפשו ואת רוחו לבני האדם האחרים שאיתם הוא עובד. הוא נכנס יותר ויותר לאומנות החברתית, למבנה המשולש, לקשר ולזיקה בין האנשים ובין היוזמות; הוא הופך את חייו מן הפנים אל החוץ – מוותר על הרגשות האגואיסטיים שאינם מספקים אותו, ומְפַנה לחלוטין את מה שהיה לפני זה האישיות שלו. נקודת המוצא שלו היא שהוא מקשיב לאחרים ומצטרף אליהם, כמו בנגינה ובאוריתמיה.
כך הופך המורה הרוחני המודרני למשרת החופשי של בני האדם. העמדה שלו היא עמדה של שירות האנושות בהקשר הספציפי של נסיבות חייו. לכן המתקדשים הגדולים לא יופיעו היום בהכרח כדמויות בולטות חיצונית; הם יפעלו במרחבים הקהילתיים ויעוררו השראה פשוט בעצם נוכחותם. נדרש מהמורים הללו להתנסות ולחוות בזמננו באופן הכי קונקרטי את החוליים ואת הקשיים האדירים שבני האדם מתמודדים איתם כפרטים וכיוזמות, מתוך עמדה של אהבה חופשית ושירות, מתוך חופש להתמסר לבני אדם ולפועלם בסביבה.
אם אני מצליח להיות בן אדם, זאת אומרת להיות נוכח בכל דבר שאני עושה בהוויית הזמן, גם ישות עמנואל תוכל לנכוח דרכי. אם לפחות אשתדל להשאיר לה מקום – אז הכול יתנהל אחרת. אי אפשר להגדיר את זה טוב יותר מאשר לכוון את הכלי – הכלי נהיה מכוון ואז הסביבה גם מתכוונת בהתאם. לא מיד, אבל זה משפיע השפעה עמוקה מאוד על כל דבר, על כל מערכות היחסים, על אופי הפעולה.
נתנאל: ומה לגבי התלמיד?
אורי: עוצמות הקרמה גדולות בהרבה ממה שאנחנו משערים. התלמידים יהיו כאלו שימצאו את דרכם לעבודה עם אותו מורה בתוך זרם הקהילה שהמורה נושא באופן עמוק, גם אם לא תמיד הוא זה אשר מוביל אותו חיצונית.
המורה בזמננו מקרין משהו שמאפשר לאנשים סביבו לדעת מה הם צריכים לעשות, מבלי שהתלמידים מרגישים שהחירות שלהם נפגעת; הוא מקרין את העצמיות הרוחית שלהם, אבל לא כהתנשאות. כמו שכשמנגנים עם נגן גדול, לא תרגיש שהוא הגדול ואתה המסכן הקטן; להפך – הוא יעלה אותך למעלה.
תלמידים שאותם אני מלמד לנגן על קלרינט הם באמת מקור התנועה והחיים של מה שהישות שלי חיה וחווה, וזה כל כך מרגש, מעצים ומשמעותי שאדם אחר מתחיה בך. זאת הזכות הגדולה של המורה שמשרת את התלמידים: הוא אכן מעניק להם כלים מעשיים ליצירה ופותח בפניהם סודות, אבל הם מעניקים לו את היקר מכל – את ישותם המתפתחת, את האפשרות להיות שותף קשוב ופעיל בתהליך צמיחתם האנושית.
———————————————-
- רודולף שטיינר, ידע האדם כבסיס לתורת החינוך, הרצאה ראשונה, שטוטגרט, 21 באוגוסט 1919, עמ' 12, מגרמנית: אלישע אבשלום, יצא בהוצאת תלתן. ↑