מחקרים אוקולטיים על החיים בין מוות ללידה חדשה – 05

מחקרים אוקולטיים על החיים בין מוות ללידה חדשה – 05

מחקרים אוקולטיים אודות החיים בין המוות ללידה החדשה

רודולף שטיינר

סדרת הרצאות במקומות שונים

140 GA

תרגמה מגרמנית ומאנגלית: מרים פטרי

תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל

לספר ראו כאן

החיים בין המוות ללידה החדשה

הרצאה מספר 5 בסדרה

(ההרצאה הראשונה במינכן)

מינכן, 26 בנובמבר 1912

הדגשנו כבר פעמים רבות את העובדה שלא קל לחקור ולתאר את העולם האוקולטי כמו שאנשים חושבים בדרך כלל. כל מי שרוצה לפעול נכון ובזהירות בתחום הזה, ירגיש שוב ושוב צורך לחקור מחדש פרקים מסוימים חשובים במדע הרוח. במיוחד בחודשים האחרונים משימתי הייתה בין היתר לחקור מחדש פרק שכבר דיברנו עליו לעיתים קרובות כאן. כתוצאה מחקירות חדשות מסוג זה יכולות להתגלות נקודות מבט חדשות.

הפרק שאנו רוצים לתאר היום עוסק בחיים בין המוות ללידה החדשה, גם אם נוכל לעשות זאת רק בקווים כלליים. כאשר אנו אומרים שמתגלות נקודות מבט חדשות, אין להבין שיש לשנות באופן כלשהו את מה שנאמר בעבר. זה בהחלט לא המצב בייחוד בהקשר של הנושא הזה. אבל כאשר לומדים על עובדות על-חושיות, אפשר באמת להתקרב אליהן רק אם מתבוננים בהן ממגוון נקודות מבט. היום נציג מנקודת מבט אוניברסלית יותר כמה מהעובדות שתיארתי מההיבט של החוויה האנושית הישירה בספרים שלי "גוף נפש רוח" ו"מדע הנסתר",[1] למשל. מדובר באותן עובדות, אבל זה לא אומר שאנחנו כבר יודעים אותן אם הן תוארו מנקודת מבט אחת בלבד. האופי של העובדות האוקולטיות דורש שנלך סביבן, אפשר לומר, ונבחן אותן ממגוון נקודות מבט. הטעות הנפוצה ביותר בהבנת העובדות המתוארות במדע הרוח היא שאנשים ששמעו אולי כמה הרצאות על נושא מסוים אינם מספיק סבלניים לתת למה שאפשר לומר על הנושא להשפיע עליהם גם מנקודות מבט נוספות. יחד עם זאת, את האמיתות של המחקר הרוחי ניתן להבין בעזרת השכל הישר, ההבנה האנושית הרגילה, כפי שהדגשנו זאת אתמול בהרצאה הפתוחה על "האמיתות של החקירה הרוחית".[2]

היום אנו מעדיפים להתחיל לא מהשלב שנקרא בדרך כלל קמלוקה, השלב שבו החיים ממשיכים מייד לאחר המוות, אלא נעסוק בעיקר בפרק הזמן הנמשך מהרגע בו מסתיימים חיי הקמלוקה ומתחילים החיים בעולם הרוח ועד לכניסה מחדש לחיים ארציים חדשים, כאשר נבנים הכוחות להתגשמות ארצית חדשה.

כידוע לכם, באמצעות הראיה הרוחית החודרת לעולם הרוח אנו מגיעים במובן מסוים לאותו המצב שבו נמצא האדם בין המוות ללידה החדשה, כך שדרך התקדשות חווים את מה שנחווה בין המוות ללידה החדשה, אם כי באופן קצת שונה. לכן קיימת האפשרות לדבר על הדברים האלה ולמסור ידע מסוים עליהם.

קודם כל, הייתי רוצה לציין שני דברים חשובים שקשורים לראייה הרוחית, דברים אשר ביכולתם לעזור גם להבנה של החיים לאחר המוות. הדגשנו כבר פעמים רבות עד כמה שונים החיים בעולם העל-חושי בהשוואה לחיים כאן בעולם הפיזי, בעולם החושי, החומרי. כאשר אנו עולים לעולם העל-חושי, כל תהליך קליטת והבנת הידע, למשל, שונה לחלוטין מהתהליך כאן בעולם הפיזי. כאן בעולם הפיזי, הדברים נמצאים מול החושים שלנו ויוצרים רשמים של צבע ואור על העיניים שלנו, רשמים של צליל על האוזניים שלנו ורשמים אחרים על כל שאר איברי החישה החיצוניים שלנו. כדי לקלוט רשמים של דברים, אנו נעים בעולם ואנו חייבים לנוע בעולם. אם אנחנו רוצים לקלוט דבר הנמצא רחוק מאיתנו, עלינו להתקרב אליו; בקיצור, עלינו להיות אקטיביים, עלינו להיות בתנועה, כדי לקלוט את הדברים בעולם החושי. הדבר ההפוך נכון לגבי הקליטה העל-חושית. ככל שאנחנו נהיים שקטים יותר בנפש, ככל שאנחנו יכולים להימנע מכל תנועה פנימית, ככל שאנחנו פחות מחפשים דבר מסוים ומפעילים פחות מאמץ פעיל כדי שהדבר יבוא אלינו, ככל שאנחנו מסוגלים לחכות יותר, נוכל להיות בטוחים יותר שהקליטה תבוא, ושהקליטה או החוויה שנוכל לקבל מהדברים תהיה אמיתית יותר. בעולם העל-חושי עלינו לתת לדברים להתקרב אלינו. זה הדבר העיקרי. עלינו לפתח שקט פנימי, ואז הדברים יבואו אלינו.

הדבר השני שברצוני להתייחס אליו הוא שכאשר אנו נכנסים לעולם העל-חושי, עלינו לקחת בחשבון שהאופן שבו העולם העל-חושי פוגש אותנו תלוי כולו במה שאנו מביאים איתנו מהעולם החושי הרגיל לתוך העולם העל-חושי. הדבר הזה גורם לפעמים לקשיים באמת גדולים בנפש בעולם העל-חושי. למשל, בעולם החושי זאת יכולה להיות חוויה כואבת כאשר אנו יודעים שאנו אוהבים אדם מסוים פחות ממה שהיינו אמורים לאהוב אותו, פחות ממה שהוא ראוי שנאהב אותו. למי שנכנס לעולם העל-חושי, הידיעה שהוא לא אהב אדם מסוים כמו שהוא היה אמור לאהוב אותו ניצבת מול מבטו הרוחי בעוצמה הרבה, הרבה יותר גדולה מאשר בעולם הפיזי-חושי. אבל בנוסף, יש עוד משהו מאוד משמעותי שעלול לגרום לסבל נפשי גדול ביותר לתודעה הרוחית. אף אחד מהכוחות שאנו מסוגלים לשאוב מהעולם העל-חושי, שום דבר שאנו יכולים לקבל מהעולם העל-חושי, אינו מסוגל לעזור לנו כדי לשנות, לשפר או לתקן באופן כלשהו קשר נפשי שאנו מזהים כלא נכון בעולם הפיזי. אי אפשר לתקן אותו דרך כוחות שנובעים מעולם הרוח. החוויה הזאת הרבה יותר כואבת מכל דבר שנוכל לחוות בעולם הפיזי. היא יוצרת הרגשה של חוסר אונים מול התיקון שאותו חייבת הקארמה שניתן לחיות אותה רק בעולם הפיזי-חושי.

עם שתי העובדות האלה יצטרך להתמודד התלמיד של מדע הרוח זמן קצר מאוד לאחר שהוא השיג אפילו התקדמות קטנה. הן מופיעות מייד בחיים בין המוות ללידה החדשה. ניקח כדוגמה את המקרה שזמן קצר לאחר המוות אנו פוגשים נפשות של בני אדם שמתו לפנינו בעולם הפיזי. אנו פוגשים אותן ומרגישים את כל הקשר שהיה לנו איתן כאן על האדמה בעולם הפיזי. אנחנו ביחד עם אחת מהנפשות האלה שמתו לפנינו, באותו זמן כמונו או אחרינו, ואנו מרגישים איך בדיוק היה הקשר שלנו איתה בחיים. אבל בעוד שבעולם הפיזי, כאשר אנו מבינים שעשינו עוול למישהו ברגש או במעשה, אנחנו יכולים לעשות את התיקונים הנדרשים, בחיים שלאחר המוות איננו יכולים לעשות זאת באופן ישיר. אנו מבינים בצורה ברורה מה בדיוק היה המצב בקשר בינינו. אבל למרות התובנה העמוקה ביותר, למרות המודעות המלאה לכך שהקשר היה צריך להיות שונה, איננו מסוגלים לשנות דבר. לעת עתה, הדברים חייבים להישאר כפי שהם. הסבל נוצר כתוצאה מהלחץ של האשמה, מהעובדה שאנו מודעים לגמרי לאופן שבו הקשר לא היה נכון, אבל עלינו להשאיר אותו כמו שהוא, למרות שבו-בזמן אנו מרגישים שהוא היה צריך להיות שונה. זהו הלך נפש שממשיך להיות נוכח בכל מהלך החיים לאחר המוות. לאחר המוות אנו מבינים בצורה עמוקה ועוצמתית הרבה יותר את מה שעשינו לא נכון במהלך חיינו על האדמה, אבל איננו מסוגלים לשנות כלום. הדברים חייבים להמשיך במסלולם בכל מקרה. אנו מביטים לאחור על מה שעשינו ואנו חייבים לחוות באופן מלא את ההשלכות של מעשינו, כאשר אנו יודעים היטב שלא ניתן לשנות דבר.

לא רק הקשרים עם בני אדם אחרים, אלא כל חיי הנפש שלנו לאחר המוות תלויים בגורמים רבים. קודם כל, הייתי רוצה לתאר את החיים האלה לאחר המוות בצורת אימגינציות. אם ניקח את משמעות המילים "חזיונות" או "אימגינציות" כמו שהסברתי אותן אתמול, לא יתעוררו אי הבנות לגבי מה שיש לומר כעת. בעוד שאת העולם הפיזי האדם קולט דרך אברי החישה שלו, אפשר לומר שלאחר המוות הוא חי בעולם של חזיונות, רק שחזיונות אלה הם השתקפות של מציאויות. כשם שכאן בעולם הפיזי איננו קולטים ישירות את מהותו הפנימית של הוורד, אלא רק את הצבע האדום החיצוני שלו, כך גם אין לנו קליטה ישירה של חבר או אח שמת, אלא פוגשים תמונה חזיונית. אנו כמו מוקפים בענן של החזיונות שלנו, אבל ברור לנו שאנחנו נמצאים ביחד עם הישות השנייה. זהו קשר אמיתי, אפילו אמיתי יותר מאשר יכול להיות כל קשר בין אדם לאדם כאן על האדמה.

בתקופה הראשונה לאחר המוות אנו קולטים נפש אחרת דרך התמונה. אם כן, גם לאחר תקופת הקמלוקה, החזיונות סביבנו ומה שאנו חווים מצביעים לרוב בעיקר על מה שחווינו על האדמה. למשל, אנו יודעים שחבר מת נמצא כאן בעולם הרוח. אנו קולטים אותו דרך החזיונות שלנו. יש לנו את ההרגשה הזאת שאנחנו נמצאים לגמרי איתו; אנחנו יודעים בדיוק כיצד אנחנו קשורים אליו. אבל מה שאנו קולטים הוא בעיקר מה שקרה בינינו על האדמה. בהתחלה, זה מה שלובש צורה בחזיון שלנו. הדבר העיקרי בחוויה הוא התוצאה של הקשר הארצי שלנו, כשם שגם לאחר תקופת הקמלוקה אנו עדיין חיים במובן מסוים בהשלכות של קיומנו הארצי. ענן החזיונות הזה שמקיף אותנו תלוי לגמרי באופן שבו אנו מביאים איתנו את חיינו הארציים.

בהדרגה, לאחר שעבר זמן מה בין המוות ללידה החדשה, הראייה האימגינטיבית קולטת שהאדם, אשר כמו עטוף נפשית באימגינציות שלו, מופיע כמו ענן חשוך בהתחלת התקופה הראשונה לאחר הקמלוקה. לאחר מכן, הענן הזה מתחיל להיות מואר מצד אחד, כאילו שקרני השמש של הבוקר מאירים אותו. כאשר מתווספת האינספירציה ומבהירה את האימגינציה הזאת, אנחנו מבינים שאנו חיים בהתחלה בעולם הרוח בענן של החוויות הארציות שלנו. הן נמצאות סביבנו, והן כאילו עוטפות אותנו. אנחנו יכולים להיות בקשר רק עם אלה שמתו והיה לנו קשר איתם על האדמה, או עם אנשים שנמצאים עדיין על האדמה ומסוגלים לעלות בנפשם לעולם הרוח. מה שתיארנו מבחינת ההכרה האימגינטיבית כהארה של ענן החזיונות שלנו על ידי אור זוהר שמגיע מצד אחד מעיד על התקרבותן של ההיררכיות לישותנו. כעת אנו מתחילים להיכנס לתוך עולם הרוח הגבוה יותר. קודם, היינו קשורים רק לעולם שהבאנו איתנו. כעת החיים של ההיררכיות הגבוהות מתחילים להקרין את אורם, ולחדור אותנו. אנחנו חיים בהדרגה יותר ויותר בעולם של ההיררכיות הגבוהות יותר. אבל כדי להבין תהליך זה, עלינו להבהיר את יחסי המידות במרחב שניתן לקלוט דרך הכרה אימגינטיבית כאשר אנו יוצאים עם ישותנו הנפשית-רוחנית מתוך הגוף הפיזי.

זה מה שאנו עושים כאשר אנו עוברים דרך שער המוות. ישותנו הולכת ומתרחבת עוד ועוד. קשה לתפוס את הרעיון הזה, אבל זאת האמת. למעשה, רק על האדמה אנחנו מתפתים לחשוב על עצמנו כמוגדרים על ידי גבולות העור שלנו. לאחר המוות אנחנו מתרחבים לתוך המרחבים האינסופיים, ונעשים יותר ויותר גדולים. וכאשר אנו מגיעים לסוף תקופת הקמלוקה, אנו גדולים פשוטו כמשמעו כמו ההיקף של מסלול הירח סביב כדור הארץ. אנחנו נעשים מאוד, מאוד גדולים. אנחנו נהיים תושבים של הירח, כמו שנאמר בשפת האוקולטיזם. כלומר, אנחנו מתרחבים במידה כזו שהגבול החיצוני של ישותנו הוא המסלול של הירח סביב כדור הארץ. אני לא יכול להיכנס היום לפרטים על מיקומם היחסי של הפלנטות, אבל תוכלו למצוא הסבר של הדברים שהאסטרונומיה הרגילה אינה רואה נכון כאשר תשוו אותם למה שנאמר בסדרת הרצאות שניתנו בדיסלדורף, "ההיררכיות הרוחיות והשתקפותן בעולם הפיזי: גלגל המזלות, פלנטות, קוסמוס".[3] (GA110, אפריל 1909)

כך אנו ממשיכים להתרחב במרחב הקוסמי, לתוך כל המערכת הפלנטרית שלנו, קודם לתוך מה שנקרא באוקולטיזם ספירת מרקורי (כוכב החמה). במילים אחרות, מבחינת הגבולות שאנחנו מוגדרים בתוכם, אנו נהיים תושבים של מרקורי לאחר תקופת הקמלוקה, ואנו באמת מרגישים שאנו גרים בתוך המרחב הקוסמי. כשם שבזמן קיומנו הפיזי אנו מרגישים שאנחנו תושבים של האדמה, כך אנו מרגישים שם שאנו תושבים של מרקורי. אינני יכול לתאר כעת את כל הפרטים, אבל אנו חווים באופן מודע: איננו מוגבלים עוד רק לחלק קטן מן המרחב כמו על האדמה, אלא ישותנו מקיפה למעשה את כל המרחב העצום הזה שנמצא בתוך גבולות המסלול של מרקורי. האופן שבו אנו חווים את השלב הזה תלוי גם באופן שבו התכוננו כאן על האדמה, בכוחות שרכשנו כאן על האדמה אשר מאפשרים לנו להיכנס לקשר נכון או לא נכון עם הספירה של מרקורי.

במהלך החקירה האוקולטית ניתן להשוות בין שני אנשים או יותר כדי ללמוד להכיר עובדה זו. כאשר משווים, למשל, בין אדם שעבר דרך שער המוות עם הלך נפש מוסרי לבין אדם שעבר דרך שער המוות בהלך נפש לא מוסרי, מתגלה הבדל גדול מאוד. מתגלה תוך זמן קצר הבדל מבחינת הקשר בין האדם לבני אדם אחרים שהוא פוגש לאחר המוות. גם במקרה של האדם בעל נפש מוסרית הנפש עטופה בתמונות; אבל הוא מוצא בכל מקום את האפשרות להיות ביחד במידה מסוימת עם האנשים האחרים האלה. זאת ההשפעה של הלך הנפש המוסרי. לעומת זאת, אצל בעל התפיסה הלא מוסרית, מה שקורה הוא שהאדם נהיה מבודד בעולם הרוח. הוא יודע, לדוגמה, שאדם שאותו הוא הכיר על האדמה נמצא איתו בעולם הרוח. הוא יודע שהוא איתו, אבל הוא לא מסוגל למצוא דרך לצאת מתוך הכלא של ענן החזיונות שלו ולגשת לאדם השני. המוסריות הופכת אותנו לישויות חברותיות בעולם הרוח, לישויות המסוגלות ליצור קשר עם אחרים. האי-מוסריות הופכת אותנו לישויות בודדות בעולם הרוח. זהו קשר חשוב של סיבה ותוצאה בין הדברים שקורים כאן על האדמה מבחינת הנפש שלנו למה שקורה בין המוות ללידה החדשה.

וכך קורה גם בהמשך. לאחר ספירת מרקורי אנו נמצאים לתקופה נוספת במה שנקרא באוקולטיזם ספירת ונוס (נוגה), שבה אנו מרגישים שאנו תושבי ונוס. שם, במרחב בין מרקורי לוונוס, הענן שלנו מואר בהדרגה מבחוץ, והישויות של ההיררכיות הגבוהות יותר יכולות להתקרב לאדם. אבל זה תלוי שוב בהכנה שלנו האם אנו נתקבל בקרב ההיררכיות כנפשות חברותיות, שיכולות להיכנס לקשר איתן, או שאנו נדע שהן שם, אבל נצטרך לעבור לידן כנפשות מבודדות. בספירת ונוס, האם אנו נפשות חברותיות או בודדות תלוי בגורם אחר. בעוד שבספירה הקודמת אנו יכולים להיות נפשות חברותיות רק אם רכשנו על האדמה הלך נפש מוסרי, שהוא הכוח העיקרי שמוביל אותנו לחברותיות, כלומר לחיים חברתיים מסוימים, התנאי לכך בספירת ונוס הוא הלך הנפש הדתי שהיה לנו על האדמה. אנו דנים את עצמנו בוודאות לבדידות בספירת ונוס אם לא פיתחנו במהלך חיינו הארציים הלך נפש דתי, רגש של חיבור עם האינסוף, רגש של חיבור עם האלוהות. החקירה האוקולטית מגלה שעקב נטייה נפשית לאתאיזם, עקב נטייה לדחות את הקשר הקיים בין סופיות האדם לאינסוף, האדם סוגר את עצמו בכלא של עצמו. האמת היא שבאגודה המוניסטית, אגודה אשר השקפתה אינה מטפחת הלך נפש דתי, והאנשים בה מתאחדים גם מבחינה חברתית על האדמה, החברים מכינים את עצמם היטב למצב שבו הם כבר לא יוכלו ליצור אגודה של מוניסטים, אלא כל אחד מהם יהיה סגור בכלא של עצמו.

אין זה עיקרון שמצדיק שיפוטיות, אלא פשוט עובדה שההסתכלות האוקולטית שמה לב אליה, עובדה שהיא תוצאה הכרחית של הלך נפש דתי או לא דתי כאן על האדמה. אנו כמובן יודעים שעל האדמה נוסדו במהלך התפתחות האנושות דתות שונות ומגוונות, שבמהותן נובעות ממקור משותף. הן נוצרו כך שהאינדיבידואלים אשר ייסדו אותן שמתוך המקור המשותף הזה לקחו בחשבון את הטמפרמנטים של העמים שהם השתייכו אליהם, את האקלים וכל הדברים שהדת הייתה צריכה להתאים את עצמה אליהם. לכן כמובן שהנפשות לא הגיעו לספירת ונוס עם הלך נפש דתי כללי, משותף, אלא באו עם הלך הנפש שנולד מתוך הדת הספציפית שלהן.

כאשר יש לאדם רגש דתי, רגש המחבר אותו למה שנצחי, למה שאלוהי, אבל הרגש הזה צבוע בדת זו או אחרת, הוא יהיה ישות חברותית רק עם אלה שיש להם את אותה האמונה הדתית, רק עם אלה שחיו על פי אותה דת כאן על האדמה. זאת הסיבה לכך שבמיוחד בספירת ונוס אנו מוצאים אנשים בקבוצות מופרדות לפי הדת הספציפית שלהם. כידוע לנו, על האדמה בני האדם מחולקים לגזעים בעיקר בהתאם למאפיינים חיצוניים. מאחר שיש קשר מסוים בין ההשתייכות לגזע או לשבט מסוים לבין האמונה הדתית, לרוב, אבל לא תמיד, המבנה של הקבוצות בספירת ונוס מקביל בערך – אך לא בכל פרט ופרט – לאופן שבו בני האדם מחולקים כאן על האדמה, מפני שהקהילות בספירת ונוס נוצרות על פי חלוקת בני האדם לפי הבנתם את הדת שלהם. לכן, בני האדם סגורים בין גבולות מסוימים, באזורים, מפני שיש להם רגש רק כלפי דת מסוימת. בספירת מרקורי, האדם מראה יותר הבנה בעיקר כלפי אנשים שהוא היה בקשר מסוים איתם. אם היה לו הלך נפש מוסרי, בספירת מרקורי יש לו קשר עם מי שכבר הייתה לו איתו מערכת יחסים מסוימת כאן על האדמה. לעומת זאת, בספירת ונוס האדם נכנס לקהילות הדתיות הגדולות שהוא הרגיש כשייך אליהן על פי נטיית נפשו בקיומו הארצי.

הספירה הבאה במסע בין המוות ללידה החדשה היא ספירת השמש, שלב שבו אנו מרגישים במשך פרק זמן מסוים שאנו תושבי השמש, כלומר אנו יודעים שאנו קשורים לשמש. בתקופה זו אנו לומדים להכיר את מהותה של השמש, ששונה לגמרי מהאופן שבו היא מתוארת באסטרונומיה הפיזית. ושוב, הכל תלוי בכך שנוכל להיכנס לספירת השמש ולחיות בה באופן הנכון. כעת אנו חווים בייחוד את הצורך העוצמתי, העולה בנפש כמו איזה כוח יסוד, שכל חלוקה או הבדלה בין נפשות בני האדם חייבת לחדול. בספירת מרקורי חיינו בקהילות שכללו רק את אותן נפשות שהיינו איתן בקשר על האדמה. בספירת ונוס הרגשנו בבית בתוך קבוצות המורכבות מנפשות שעל האדמה הייתה להן אמונה דתית דומה לאמונה שלנו. בעוד שבספירות אלה חשנו מסופקים במובן מסוים בהיותנו שייכים לקהילות אלה, בספירת השמש חווה הנפש בדידות עמוקה אם היא חשה שאין לה הבנה כלפי כל הנפשות המגיעות מהאדמה לספירה זו בין המוות ללידה החדשה. בזמנים הקדומים של האבולוציה האנושית, מאחר שכל הדתות נבעו ממקור משותף, בספירת ונוס הנפשות שחיו באזורים דתיים שונים הבינו זו את זו, וכאשר נכנסו לספירת השמש עדיין היה להם חלק מספיק גדול מהירושה העתיקה המשותפת של כל הדתות כדי שתהיה להם האפשרות להתקרב לכל הנפשות, להיות ביחד איתן, להבין אותן ולהיות בקשר חברתי איתן.

בשלבים הקדומים של התפתחות האנושות, הנפשות לא היו יכולות לעשות הרבה בעצמן כדי למצוא מענה לכמיהה שעלתה בהן; אבל עקב העובדה שללא התערבות אנושית היה קיים גרעין אנושי משותף בכל הנפשות, הן יכלו להתעלות מעל הבדלי הדת ביניהן כדי לתקשר עם נפשות בעלות אמונות דתיות שונות. הברהמיניזם הקדום, הדת הסינית ושאר הדתות על האדמה הכילו חלק כה גדול מהגרעין הדתי מהמקור המשותף של כל הדתות, שהנפשות בספירת השמש הרגישו שהן נמצאות בבית המקורי של כל הדתות, הבית שמכיל את המקור של כל החיים הדתיים. כעת, בתקופה האמצעית של האדמה המצב שונה. הקשר עם המקור הראשוני של הדתות אבד, וניתן למצוא אותו מחדש רק דרך ידע אוקולטי. לכן בתקופה שלנו האדם חייב להתכונן כבר על האדמה גם לכניסה לספירת השמש, והוא לא הופך שם באופן טבעי לחלק מהקהילה האנושית הכללית. בכך טמונה המשמעות העצומה של מיסטריית גולגולתא, של הכריסטיאניות. היא מאפשרת לאנושות המודרנית, במחזור הנוכחי בהתפתחות האנושות, להתכונן על האדמה באופן כזה שהאדם יגיע לחיים חברתיים כלל-אנושיים בזמן שהייתו בספירת השמש. לכן הייתה צריכה לרדת לאדמה ישות השמש, הכריסטוס. ולאחר שכריסטוס ירד והתאחד עם האדמה, ניתנה לנפשות על האדמה האפשרות להיות ישויות חברתיות בספירת השמש בין המוות ללידה החדשה, ולהשתייך לקהילה האוניברסלית, הכלל-אנושית.

אפשר היה לומר הרבה בעד מה שאוניברסלי במיסטריית-כריסטוס המובנת בצורה נכונה. כבר הזכרנו דברים רבים לאורך השנים, אבל ניתן להאיר את המיסטריה הזו של כריסטוס שוב ושוב מנקודות מבט חדשות. כאשר נאמר שדגש מיוחד על מיסטריית-כריסטוס יוצר דעות קדומות כלפי שאר הדתות – למשל נאמר שהדגש המיוחד שאנו שמים על מיסטריית כריסטוס בתנועה המדעית-רוחית שלנו כאן במרכז אירופה גורם לכך שהדתות האחרות לא זוכות ליחס שווה – זו האשמה שבכלל אינה מובנת. כי משמעותה האמיתית של מיסטריית כריסטוס התגלתה דרך חקירה אוקולטית רק בזמנים המודרניים. ואם אדם השייך לדת הבודהיסטית היה אומר: "אתם מייחסים לכריסטיאניות ערך גבוה יותר מאשר לבודהיזם מפני שאתם מייחסים לכריסטוס מעמד מיוחד אשר לא מצוין בספרים הקדושים שלי, כלומר אתם מושפעים מדעות קדומות נגד הבודהיזם" – לא היה בכך יותר היגיון מאשר אילו אותו אדם היה דורש שלא נקבל את השקפת העולם הקופרניקאית מפני שגם היא אינה מופיעה בספרי הקודש שלו. העובדה שמתגלים דברים מאוחר יותר לא קשורה בכלל לשוויון בין הדתות.

המיסטריה של גולגולתא איננה פריבילגיה מיוחדת של הדת הכריסטיאנית, אלא אמת מדעית-רוחית, שכל דת יכולה להכיר בה בדיוק כמו בהשקפת העולם הקופרניקאית. לא מדובר בכך שניתנה עדיפות לדת הכריסטיאנית, אשר עד כה לא באמת הבינה נכון את המיסטריה של גולגולתא, אלא בתפיסה המדעית-רוחית של מיסטריית גולגולתא. אם אי אפשר להבין זאת, עוד פחות אפשר להבין אם מדברים על השוואה מופשטת בין כל הדתות והכרה מופשטת ברעיון שהמהות של כל הדתות זהה. כי במונחים קונקרטיים, אין להשוות בין הדתות השונות לבין מה שנהייה מהכריסטיאניות כעוד דת, אלא יש לקחת בחשבון את מה שהכריסטיאניות מכילה מעצם מהותה.

קחו למשל את ההינדואיזם. אף אדם שאיננו הודי לא יכול להתקבל לדת זו. היא קשורה במהותה לעם מסוים. זה נכון לגבי רוב הדתות העתיקות. הבודהיזם פרץ את הגבולות האלה, אבל אם מבינים אותו נכון הוא מיועד רק לקהילה מסוימת. אך נתייחס כרגע לעובדות החיצוניות. אילו הייתה לנו באירופה דת שדומה בגישתה להינדואיזם, אז היינו צריכים לעבוד את האל אודין (Wotan) הקדום ולהישבע בשמו. הוא היה אל לאומי, שניתן לעם אחד. אבל מה קרה למעשה במערב? אנשי המערב לא קיבלו על עצמם אל לאומי מסוים, אלא אישיות מוזרה מאוד מבחינת החיים החיצוניים: ישוע מנצרת. בעוד שבשאר הדתות יש משהו אגואיסטי ומוגבל, את המערב מאפיינת העובדה שאנשי המערב דחו את הדתות האגואיסטיות, כמו למשל את הדת הקדומה של אודין, ואימצו משהו שלא צמח מתוך בשרם ודמם, אימצו משהו בזכות התוכן הנפשי הפנימי שלו. הכריסטיאניות איננה בשום פנים ואופן דת אגואיסטית שמיועדת רק למערב באותו מובן כמו שאר הדתות שמיועדות לעמים אינדיבידואליים. זה הדבר החשוב ביותר, שניתן לראות אותו אפילו לפי העובדות החיצוניות. וזה מה שמייחד את מה שאוניברסלי בכריסטיאניות אם הכריסטיאניות יודעת באמת להעמיד את מיסטריית גולגולתא במרכז ההתפתחות של האנושות.

הכריסטיאניות עדיין לא התקדמה רחוק בהתפתחותה. יש שני היבטים שעדיין לא מובנים באופן ברור. למעשה, זה יקרה לאט מאוד ובאופן הדרגתי. מי הוא כריסטיאני במובן האמיתי של מיסטריית גולגולתא? כריסטיאני הוא אדם שיודע שעם מיסטריית גולגולתא אירע משהו אמיתי, משהו ממשי, שרוח השמש שכנה בכריסטוס, שכריסטוס שפך את ישותו על האדמה, ושכריסטוס מת עבור כל בני האדם. למרות שפאולוס כבר הצהיר על כך שכריסטוס לא מת עבור היהודים בלבד, אלא עבור כל העמים, האמירה הזאת עדיין לא מובנת נכון אפילו היום. רק כאשר נדע שכריסטוס עשה את המעשה בגולגולתא עבור כל בני האדם, רק אז נבין את הכריסטיאניות. כי יש הבדל בין הכוח הממשי, האמיתי, שזרם מגולגולתא לבין ההבנה של אירוע גולגולתא. כמובן שעלינו לשאוף לדעת מי הוא כריסטוס באמת, אבל מאז מיסטריית גולגולתא הגישה שלנו כלפי כל אדם שחי על האדמה צריכה להיות: בין אם אתה הודי או סיני, או אתה שייך לדת זו או אחרת, כריסטוס מת גם בשבילך, ויש לו את אותה המשמעות עבורך כמו עבור כל בן אדם אחר.

אם אנו מבינים נכון את מיסטריית גולגולתא, אנו נשאל את עצמנו לגבי כל אדם שנפגוש: בלי כל קשר לאיזה דת הוא שייך, כמה כריסטיאניות אמיתית יש בו? האדם חייב לרכוש יותר ויותר מודעות למה שאמיתי ובו בזמן לדעת משהו על מיסטריית כריסטוס. זהו כמובן אידיאל נשגב. הוא ילך ויתפשט עם הזמן, והצורך להבין את מיסטריית גולגולתא יהיה חלק מזה. אך זה דבר שונה לחלוטין מהתפיסה שיכולה להיות לאדם על מיסטריית גולגולתא, על האוניברסליות שלה, שנכונה לכל בני האדם. חשוב שנחווה ונרגיש בנפש שזה מה שהופך אותנו לישויות חברתיות בספירת השמש. אנחנו מבודדים שם אם אנחנו מרגישים סגורים בדת מסוימת. אנחנו חברותיים בספירת השמש אם אנו מבינים את האוניברסליות של מיסטריית גולגולתא, כי דרכה אנו מוצאים את האפשרות להתחבר לכל ישות שמתקרבת אלינו בספירת השמש. מה שהופך אותנו לישויות שנעות בחופשיות בספירת השמש הוא הרגש שאנו רוכשים לגבי מיסטריית גולגולתא במהלך שהייתנו על האדמה במחזור הנוכחי באבולוציה.

לאיזו יכולת אנו זקוקים במיוחד בתקופה הזאת בין המוות ללידה החדשה?

כאן אנו מגיעים לעובדה חשובה ביותר עבור האוקולטיזם המודרני. בני האדם שחיו בימים לפני שאירעה מיסטריית גולגולתא – מה שאני אומר כעת מדויק כתמונה כללית, אם כי לא בכל פרט ופרט – מצאו בספירת השמש את כס המלכות של כריסטוס עם כריסטוס היושב עליו. הם ידעו לזהות אותו מפני שעדיין הייתה חיה בהם הירושה הקדומה מן המקור המשותף של כל הדתות. אבל הישות כריסטוס ירדה מן השמש, ובמיסטריית גולגולתא זרמה לתוך החיים של האדמה. ובכך שהיא זרמה לתוך החיים של האדמה, היא עזבה את השמש, והיום ניתן למצוא בספירת השמש בין המוות ללידה החדשה רק את התמונה האקשית של כריסטוס. על כס המלכות שם לא יושב הכריסטוס האמיתי. עלינו להביא איתנו למעלה מן האדמה את הרעיון של קשר חי עם כריסטוס, כדי שדרך התמונה האקשית יהיה לנו קשר חי עם כריסטוס. אז אנו מוצאים את האפשרות להיות בקשר גם עם כריסטוס מהשמש, את האפשרות שכריסטוס יעורר בתוכנו את כל הכוחות שחייבים להתעורר כדי שנוכל לעבור דרך ספירת השמש בדרך הנכונה.

המסע שלנו בין המוות ללידה החדשה ממשיך. מהאדמה הבאנו את הכוח, במיוחד דרך הלך נפש מוסרי ודתי, לחיות עם הנפשות של בני האדם שהיינו ביחד איתן על האדמה, ולאחר מכן עם הישויות של ההיררכיות הגבוהות יותר. אבל הכוח הזה הולך ונחלש בהדרגה, הופך להיות יותר ויותר מעומעם, ומה שנשאר איתנו למעשה הוא הכוח שספגנו על האדמה ממיסטריית גולגולתא. כדי שנמצא את דרכנו בהמשך המסע, מופיע נושא אור חדש בספירת השמש, שאותו עלינו ללמוד להכיר בעוצמתו המקורית. אנו מביאים מהאדמה הבנה אודות כריסטוס; אבל כדי שנוכל להמשיך להתפתח ביקום מספירת השמש לתוך ספירת מארס (מאדים), אנו חייבים – והדבר אפשרי פשוט מעצם היותנו נפשות אנושיות – ללמוד לזהות את כס המלכות השני, שעומד ליד כס המלכות של כריסטוס בשמש, ללמוד להכיר את הישות השנייה, שכעת ממשיכה ביחד עם כריסטוס להוביל אותנו הלאה. ישות זו היא לוציפר. אנו לומדים להכיר את לוציפר, ודרך הכוחות שהוא יכול להעניק לנו אנו יכולים להמשיך במסע דרך הספירות של מארס (מאדים), יופיטר (צדק) וסטורן (שבתאי).

אנו ממשיכים במסע ומתרחבים עוד ועוד בקוסמוס. כאשר אנו עוברים את ספירת סטורן, קורה משהו שמשנה את מצב התודעה שלנו. אנו נכנסים למעין דמדומים קוסמיים – אי אפשר לקרוא לזה שינה קוסמית, אלא מעין דמדומים קוסמיים. מצב זה מאפשר לראשונה לכוחות של כל היקום לפעול עלינו. הכוחות האלה של הקוסמוס כולו פועלים עלינו מכל עבר ואנו סופגים אותם לתוך ישותנו. כלומר על ידי ההתרחבות שלנו, יש זמן בין המוות ללידה החדשה שבו הכוחות של הקוסמוס כולו, כוחות מכל ממלכת הכוכבים, זורמים לתוך ישותנו מכל עבר. ואז אנו מתחילים להתכווץ שוב, לחזור דרך הספירות השונות לספירת ונוס, אנו אוספים את עצמנו ונהיים יותר ויותר קטנים, עד שמגיע הזמן שבו אנו יכולים שוב להתאחד עם זרע אנושי ארצי.

איזה מין ישות אנחנו כאשר אנו מתאחדים עם הזרע הזה? אנו הישות שאותה תיארנו, אבל בין המוות ללידה החדשה ספגנו לתוכנו את הכוחות של הקוסמוס כולו בהתרחבות הגדולה ביותר שלנו. מה שאנו מקבלים במסע לתוך הקוסמוס תלוי במידה שבה הכנו את עצמנו, והקארמה שלנו מעוצבת לפי האופן שבו חיינו ביחד עם האנשים שפגשנו בחיינו הארציים. הכוחות שמאזנים את הדברים האלה דרך הקארמה בהתגשמות ארצית חדשה נוצרים בתוכנו כתוצאה מהיותנו ביחד עם נפשות אלה לאחר המוות. העובדה שאנו מופיעים כבני אדם, שאנו מסוגלים לשאת בתוכנו קארמה מלאה בכוחות קוסמיים, תלויה בכך שספגנו את הכוחות של הקוסמוס כולו בתקופת זמן מסוימת בין המוות ללידה החדשה. בלידה, ישות שהתכווצה לממדים הקטנים ביותר, אך נושאת בתוכה את הכוחות של המרחבים הרחבים של הקוסמוס כולו, מתאחדת עם הזרע האנושי הפיזי. אנו נושאים בתוכנו את הקוסמוס כולו כאשר אנו מתגשמים שוב על האדמה. ובמובן מסוים נוכל לומר: אנו נושאים את הקוסמוס בתוכנו במידה שבה הוא יכול להתאחד עם הלך הנפש שהבאנו איתנו מקיומנו הארצי הקודם למסע שלנו כאשר יצאנו לתוך הקוסמוס והתרחבנו לתוך הספירות הקוסמיות.

אפשר לומר שאלה הם שני הדברים שעלינו להיות מתואמים איתם. אנו בהתאמה עם כל הקוסמוס ועם הקארמה הקודמת שלנו. העובדה שאנו בהתאמה גם עם הקארמה הקודמת שלנו – שחייבת בו זמנית להיות בהרמוניה עם הקוסמוס – התגלתה לי בדרך מיוחדת ומפתיעה מאוד בעבודת המחקר שלי בחודשים האחרונים במקרים אינדיבידואליים. אני אומר בפרוש שזה עלה במקרים אינדיבידואליים, ואינני רוצה לקבוע שמדובר בחוק אוניברסלי. כאשר אדם מת, הוא עובר דרך שער המוות תחת קונסטלציית כוכבים מסוימת. והקונסטלציה הזאת של הכוכבים משמעותית מאוד עבור המשך חיי הנפש שלו ובמובן מסוים נשארת מוטבעת בישותו הנפשית. היא נשארת כשאיפה בנפש להיוולד שוב בלידה החדשה תחת אותה קונסטלציה, כדי לפגוש נכון את הכוחות שהאדם קיבל ברגע המוות. זאת נקודה מעניינת שאם מחשבים את הקונסטלציה במוות ומשווים אותה לקונסטלציה בלידה החדשה בהתגשמות הבאה, מגלים שבמידה רבה מאוד קיימת חפיפה ביניהן. אך יש לקחת בחשבון שהאדם נולד במקום אחר על האדמה שמתאים לאותה קונסטלציה של כוכבים. כך האדם נמצא בהתאמה עם הקוסמוס, הוא חלק מן הקוסמוס, ונוצר בנפש איזון בין החיים האינדיבידואליים לחיים הקוסמיים.

קאנט אמר שיש שני דברים שגורמים לו להתרוממות מיוחדת בנפש: השמיים זרועי הכוכבים מעליו וחוק המוסר בתוכו. זאת אמירה יפה כי האוקולטיזם מראה לנו ששני הדברים זהים: השמיים זרועי הכוכבים מעלינו ומה שאנו נושאים בתוכנו כחוק מוסרי. כי בחיים בין המוות ללידה החדשה אנו מתרחבים לתוך היקום, סופגים לתוכנו את השמיים מלאי הכוכבים ואז נושאים בנפש כהלך נפש מוסרי תמונה של השמיים מלאי הכוכבים. כאן אנו נוגעים באחת הנקודות שמראות שמדע הרוח יכול להפוך בנפש רק לרגש מוסרי אוניברסלי. זאת אחת הנקודות שבהן מה שרעיון שנראה כתיאוריה הופך מייד לחיים בלתי אמצעיים של הנפש, לאימפולסים מוסריים בנפש; כי כאן האדם מרגיש אחריות מלאה כלפי ישותו שלו עצמו. האדם מרגיש: היית בין המוות ללידה החדשה במקום כזה שהקוסמוס כולו היה חייב לפעול בישותך, ואתה אספת ביחד את כל מה שהבאתה משם בזרע אנושי פיזי קטן. אתה אחראי מול הקוסמוס כולו, כי אתה באמת נושא את כל הקוסמוס בתוכך.

במונולוג של קפזיוס ב"מבחן הנפש"[4] יש ניסיון לבטא את הרגש הזה כאשר נאמר: "בחשיבתך חיות ואורגות מחשבות עולם…" איזה רגע משמעותי הוא זה כאשר הנפש מרגישה שזאת חובתו הקדושה של האדם להוציא לאור את הכוחות שהוא שאב מתוך הקוסמוס, מפני שעליו להחזיר זאת שוב לאלים, והנפש מבינה שיהיה זה חטא גדול ביותר לא להשתמש בכוחות האלה ולא לתת להם ביטוי.

במהלך החקירות הקונקרטיות האלה התגלה שאנו למעשה סופגים את הקוסמוס כולו לתוכנו ומחזירים אותו שוב לקיום. מכל אותם כוחות שהאדם נושא איתו רק מעטים הם הכוחות שמקורם על האדמה. אנו חוקרים את האדם מבחינת הכוחות שפועלים ושולטים בגופו הפיזי, האתרי, האסטרלי וב'אני' שלו. הכוחות שפועלים בגוף הפיזי באים אלינו כמובן ישירות מהאדמה; אבל את הכוחות שאנו זקוקים להם עבור הגוף האתרי איננו יכולים לשאוב ישירות מהאדמה. הכוחות האלה יכולים לבוא אלינו רק בין המוות ללידה החדשה כאשר אנו מתרחבים לתוך הספירות הפלנטריות. אדם שמביא לשם הלך נפש לא מוסרי לא יכול למשוך את הכוחות הנכונים כאשר הוא עובר דרך ספירת מרקורי בין המוות ללידה החדשה. אדם שלא פיתח אימפולסים דתיים לא יכול לשאוב את הכוחות הנכונים בספירת ונוס, וכך יכול לקרות שאדם גורם לכוחות שהוא זקוק להם בגוף האתרי לנבול. כאן אנו רואים איך מתפתח הקשר הקארמתי בין התגשמויות חדשות להתגשמויות קודמות. אלה כולם דברים שמראים איך התובנות שאנו מקבלים דרך מדע הרוח יכולים להפוך לאימפולסים בחיי הנפש שלנו, ושעלינו לדעת רק את מהותנו כדי לעלות לחיים יותר ויותר רוחניים.

מה שמיסטריית גולגולתא הכינה הוא הכרחי במחזור הנוכחי של האבולוציה האנושית כדי שבין המוות ללידה החדשה האדם יוכל לחיות לתוך ספירת השמש בדרך הנכונה. מה שמדע הרוח חייב להשיג הוא שהאדם יהיה מסוגל כעת לגדול עוד יותר מעבר לספירת השמש עם התודעה הרוחנית החברותית האוניברסלית שנדרשת לכך. עבור ספירת השמש מספיק לחוות חיבור פנימי עם מיסטריית גולגולתא. אבל כדי לשאת הבנה אנושית כללית ורגש אנושי אוניברסלי אל מעבר לספירת השמש, עלינו לתפוס בהתאם למדע הרוח את הקשר בין הדתות השונות, את ההתפתחות של האימפולסים הדתיים האינדיבידואליים; עלינו להתעלות מעל להגדרות הצרות של דת מסוימת עם הרגשות המתלוות אליה, ולרכוש הבנה כלפי כל נפש ללא קשר לאמונה שלה. כך אנו מגשימים בין המוות ללידה החדשה את מה שקשור לאימפולס כריסטוס בשביל כל הנפשות של האבולוציה הארצית, מה שנאמר במילים: "כי במקום אשר שניים או שלושה מאוחדים בשמי שם אני בתוכם" (הבשורה על פי מתי, פרק 18, פסוק 20). באמירה זו כריסטוס אינו מתנה את האחדות בין האנשים באמונה זו או אחרת. האפשרות שהוא יימצא בקרבם נוצרת בכך שהם מתאספים בשמו.

מה שאנו מטפחים כבר שנים דרך ההצגה של מחזות המסתורין (ובמיוחד המחזה האחרון, "שומר הסף") יכול לאפשר הבנה מדעית-רוחית למה שנדרש במחזור האבולוציה הנוכחי. מצד אחד, הכרחי שנפתח קשר עם אימפולס כריסטוס, אבל מצד שני גם עם הכוחות המנוגדים לו: עם האימפולסים של לוציפר ואהרימן. עלינו להבין שברגע שאנחנו מתעלים מעבר למאיה, עלינו להתמודד עם הישויות שמפעילות כוחות בקוסמוס. כי מתקרב יותר ויותר הזמן באבולוציה של האנושות שבו עלינו ללמוד לשים לב למהות ולא לדוקטרינה. בהקשר של המיסטרייה של גולגולתא הצורך הזה ניכר יותר מאשר בכל הֶקשר אחר. המהות, הישות היא העיקר, ולא סתם התוכן של המילים.

הייתי רוצה שמה שאומר יעבור בדיקה קפדנית – כי למעשה הכי קל לפגוש אנשים שבאמת בוחנים מקרוב את מה שנאמר כאן ממקורות אוקולטיים. באף דת לא קיים דבר שדומה לזה בעומקים כאלה, כפי שהם מתגלים במיסטרייה של גולגולתא.

בעולם עדיין קיימת דעה קדומה מיוחדת. אנשים מדברים כאילו שבעולם הדברים צריכים לקרות כמו בבית הספר: שהכל תלוי פשוט במורה העולם. כריסטוס איננו מורה-עולם, אלא פועל-עולם שהגשים את מיסטריית גולגולתא ושיש לזהות את ישותו. זה העיקר. עד כמה זאת איננה סתם שאלה של מילים, של סתם תוכן תיאורטי, אנו לומדים מהאמירה היפה של כריסטוס: "אלוהים אתם!" (הבשורה על פי יוחנן, פרק 10 פסוק 34). אנו לומדים זאת גם מהעובדה שהוא שוב ושוב הצביע על כך שהאדם מגיע לנקודת השיא שלו כאשר הוא מגיע לתודעה של הוויית האל בישותו שלו עצמו. הדבר של כריסטוס מהדהד בעולם: היו מודעים לכך שאתם כמו אלוהים! אנו יכולים לומר שזאת הוראה רבת עוצמה!

אותה הוראה מהדהדת גם ממקומות אחרים. במקום שבו התנ"ך מספר על התוצאה של התפתחות האדמה, לוציפר הוא זה שבא ואומר: "והייתם כאלוהים"! אותו תוכן מהדהד מלוציפר, ואותו תוכן מהדהד מכריסטוס: והייתם כאלוהים. אך המשמעות בשביל האדם הפוכה. מילים אלו מהדהדות באמת כצלילי חצוצרה מטלטלים: פעם מהמפתה, ופעם מהמושיע והגואל, והמשקם של הטבע האנושי.

בין המוות ללידה החדשה מה שבאמת משמעותי הוא ללמוד להכיר ולזהות את הישות. הסכנה הגדולה ביותר היא לבלבל בין כריסטוס ללוציפר בספירת השמש, מפני ששניהם מדברים את אותה השפה, כביכול, שניהם מלמדים את אותה הדוקטרינה, ואנחנו שומעים מהם את אותן המילים אם אנו יכולים בכלל לדבר על מילים שם. הכול תלוי בישות. מה שחשוב הוא שמדברת ישות זו או אחרת, לא תוכן הדוקטרינה; כי הישות היא זו שפועלת בעולם עם כוחות אמיתיים. בעולמות העליונים, ובמיוחד במה שפועל ומשפיע בספירות הארציות, אנו מבינים נכון את המילים רק כאשר אנו יודעים מאיזו ישות הן באות. אנו אף פעם לא מזהים את הדרגה של ישות מסוימת רק דרך תוכן המילים שלה, אלא רק כאשר אנו לומדים להכיר את כל ההקשר שבו אותה ישות ניצבת בעולם. המשפט אשר נאמר על ידי לוציפר וכריסטוס ומהדהד בקיום, והמשפט האומר שהאדם דומה לאלוהים, הוא עדות ברורה לכך.

מילים אלה משקפות עובדות משמעותיות באבולוציה, פחות בזכות התוכן שלהן – במקרה הזה בכלל לא בזכות התוכן שלהן – אלא יותר הודות לטבען. הן נאמרות כך שבנפש יתעוררו הרגשות שחייבים להתעורר כתוצאה ממילים כאלה. ואם אדם שהִפְנים אמיתות כאלה מפנים את הרגשות ושוכח את המילים, לא הולך למעשה שום דבר לאיבוד. גם אם אני מדמיין את המקרה הכי קיצוני שיש כאן מישהו בינינו שישכח את כל מה שנאמר עכשיו ולא יזכור אף מילה, יישאר בתוכו הרגש שיכול לזרום לתוכו מתוך מילים אלה, והוא יקבל מספיק ממשמעות המילים במובן של מדע הרוח.

אחרי הכל עלינו להשתמש במילים, ונראה לפעמים שהמילים הן תיאורטיות. אבל מה שחשוב הוא שנלמד לראות אל מעבר למילים לתוך המהות, ושנפנים זאת בנפשנו. אם בני האדם יבינו נכון את מהותו של מדע הרוח, הם ילמדו להבין דברים רבים במיוחד ביחס לאבולוציה האנושית. הייתי רוצה לתת רק שתי דוגמאות היום שקשורות למחקרים האוקולטיים שלי בחודשים האחרונים. הן קשורות למחקרים אלה יותר באופן חיצוני מאשר פנימי, אך מבחינתי היו מפתיעות מאוד. הן היו מפתיעות, למשל, משום שהן הראו לי איך אמת שהתגלתה בדרך אוקולטית תואמת את מה שבא לעולם דרך אנשים בעלי השראה וניתן לגלות אותה מחדש במה שכבר קיים בעולם.

במהלך השנים קראתי את יצירותיו של הומרוס פעמים רבות. בחודשים האחרונים הופיעה בצורה חיה בפני נפשי העובדה שלאחר המוות אי אפשר לשנות דבר, שהקשרים נשארים ללא שינוי. למשל, אתה יכול לדעת על אדם שהיית לידו בחיים שלא אהבת אותו מספיק, אבל אתה לא יכול לשנות זאת. אם חושבים על כך ואז קוראים את הקטעים שבהם הומרוס מתאר את העולם הבא כמקום שבו החיים כבר לא ניתנים לשינוי, אז מתחילים להבין את העומק של המילים האלה על המקום שבו הדברים כבר לא יכולים לעבור שום טרנספורמציה. זאת חוויה נפלאה להשוות את הידע שלנו עם מה שתיאר ביצירתו "הומרוס העיוור", הרואה הרוחי, כאמת אוקולטית חשובה!

ועוד משהו הפתיע אותי מאוד, דבר שהיה לי קשה לקבל כי הוא נראה לי כמשהו בלתי יאומן, אבל אי אפשר לברוח ממנו אם ניגשים אליו דרך חקירה אוקולטית. רבים מכם מכירים את הפסלים של מיכלאנג'לו בקבר של משפחת מדיצ'י בפירנצה: ג'וליאנו ולורנצו דה מדיצ'י וארבע דמויות אלגוריות. בדרך כלל אנשים מתעלמים מהאלמנט האמנותי בדמויות אלה, ורואים בהן סתם אלגוריות. מיכלאנג'לו לא סיים את העבודה על הדמויות האלה, למעט על אחת מהן, אך למרות זאת הן לא יוצרות את הרושם שהן רק אלגוריות יבשות. במדריכי הטיולים נאמר שהפסל של ג'וליאנו עומד בצד אחד וזה של לורנצו בצד השני. למעשה הפסל שמייחסים ללורנצו מייצג את ג'וליאנו, ולהיפך. כמעט בכל ספר של תולדות האמנות ובמדריך בֶּדֶקֶר העובדות שגויות. אני לא התמקדתי בסיבה לכך, אבל האמת היא שיש בלבול בין הפסלים. התיאורים בכלל לא מתאימים, והפסלים כבר אינם עומדים במקום שבו מיכלאנג'לו הציב אותם. אבל אני רוצה לדבר על ארבע הדמויות האלגוריות. לרגלי אחד הפסלים עומדות הדמויות של "לילה" ו"יום", ולרגלי הפסל השני עומדות הדמויות של "שחר" ו"דמדומים".

כמו שאמרתי, בהתחלה התנגדתי לקבל את מה שאומר לכם עכשיו. נתחיל עם הדמות של "לילה". בספרים נמצא את ההערה השטותית שהתנוחה של הדמות איננה מתאימה לאדם ישן. אבל אם נתבונן בכל התנוחה, בכל החלקים של הדמות העומדת נגד עינינו, ואז נשאל את עצמנו את השאלה: איך היה צריך אמן לתאר את הדמות האנושית אם הוא היה רוצה להציג את הפעילות החזקה ביותר האפשרית של הגוף האתרי, כפי שהדבר קורה בזמן השינה, כלומר ליצור את הדמות כך שהיא תביע בצורה הכי מדויקת את הרגע שבו הגוף האתרי עובד בצורה העוצמתית ביותר על הגוף הפיזי, אז נבין שהוא היה צריך לעשות זאת בדיוק כמו מיכלאנג'לו שפעל מתוך האינסטינקטים האמנותיים שלו. הדמות נוצרה עם התנוחה שתואמת לגוף האתרי בלילה. אני לא אומר שמיכלאנג'לו היה מודע לכך, אבל הוא פשוט עשה זאת.

וכעת נתבונן בדמות "יום". זאת איננה סתם אלגוריה. אם נתאר לעצמנו את הגפיים התחתונים של האדם כיותר פסיביים ואת ה"אני" פעיל, נראה את המצב הזה מתבטא בדמות של "יום". אם נרצה להביע בתנוחה את הפעילות החופשית של הגוף האסטרלי בעוד ששאר החלקים אינם פעילים, נמצא זאת ב"שחר." ואם נרצה לדמיין את המצב שבו הגוף הפיזי נהיה רפוי כתוצאה מנסיגת ה"אני" והגוף האסטרלי, הדבר מתואר בצורה נפלאה בדמות של "דמדומים." בדמויות האלו יש תיאורים חיים של ארבעת המעטים של האדם. אם כן, אנו יכולים להבין בקלות את האגדה שהייתה פעם נפוצה על דמות "לילה". נאמר שכאשר מיכלאנג'לו היה לבד איתה, היא קמה לתחייה, קמה על רגליה והתהלכה בחדר. אפשר להבין זאת אם אנו יודעים שהתנוחה של הדמות היא זאת של הגוף האתרי, או גוף החיים, ושבמצב זה הגוף האתרי יכול להיות פעיל במלואו. ואם מבינים זאת, אז באמת נראה שהדמות קמה, ויודעים שהיא הייתה יכולה לקום ולהתהלך אילו לא הייתה עשויה משיש. אם רק הגוף האתרי היה באמת פעיל, שום דבר לא היה יכול למנוע ממנו לנוע בחדר.

במה שנוצר במהלך האבולוציה האנושית מסתתרים סודות רבים, ורבים מהם יהיו מובנים רק כאשר בני האדם יתבוננו בדברים דרך מה שיכול לחדד את הראייה האוקולטית. אך בסופו של דבר הדברים האלה פחות חשובים! בין אם אנו מבינים יצירת אמנות טוב או פחות טוב, זה לא קשור למה שאנושי אוניברסלי. מה שכן חשוב הוא שלאחר שמבטנו התחדד בדרך זו, אנו מתחילים להבין את הנפש של הזולת, לא דרך ראייה אוקולטית, שחייבת כבר לפנות לעולם הרוח, אלא דרך הראייה שמתחדדת באמצעות מדע הרוח. באמצעות ההבנה של מדע הרוח דרך ההיגיון הבריא והשכל הישר של האדם, הולך ומתפתח בתוכנו הידע של מה שאנו פוגשים בחיים, ובמיוחד של הנפשות של בני האדם שאותם אנו פוגשים. אנו נשתדל לפתח הבנה כלפי כל נפש אנושית.

אך ההבנה הזאת של כל נפש אדם היא שונה ממה שנקרא לעיתים קרובות בחיים הבנה. בחיים, לצערנו, האהבה היא לרוב אנוכית לגמרי. בדרך כלל אנחנו אוהבים את האנשים שאנו מרגישים נמשכים אליהם בקשר זה או אחר, ומעבר לכך אנחנו מסתפקים במה שנקרא אהבה כללית לאנושות: אנו אוהבים את כל האנושות. אך לְמה אנחנו מתכוונים? עלינו להיות מסוגלים להבין כל נפש אנושית. אולי לא נמצא מצוינות בכל מקום, אבל זה לא דבר רע, כי אין דבר שפוגע בצורה יותר חמורה בנפשות מסוימות מאשר ההערצה או האהבה העיוורת.

יותר על נושא זה כשניפגש מחרתיים.

—————————————————————–

  1. גוף נפש רוח – יצא לאור בעברית בהוצאת מיכאל. מדע הנסתר בקוויו העיקריים – יצא לאור בעברית בהוצאת תלתן.
  2. אמיתות של החקירה הרוחית, הרצאה שניתנה ב-25.11.1912 במינכן, בסדרה: אמיתות ושגיאות של מחקר רוחני GA69a.
  3. יצא לאור בעברית בהוצאת כחותם בשם: ההיררכיות הרוחניות והשתקפותן בעולם הפיזי. GA110 18-12/4.1909 דיסלדורף.
  4. מחזה המסתורין הראשון: שער ההתקדשות. השני: מבחן הנפש. השלישי: שומר-הסף. הרביעי: התעוררות הנפש – כולם מאת רודולף שטיינר – יצאו לאור בעברית בהוצאת סופיה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *